הקדמה

בשבועות האחרונים חיינו השתנו לבלי הכר. אני הרבה פחות עייפה מכפי שהייתי, הילדים הרבה יותר שבעי-רצון כמגמה כללית, וכל הבית שלנו נסחף בגל של למידה משפחתית, איש, אשה, וטף. כולנו לומדים להיות הרבה יותר עצמאיים ואחראים למעשינו. בראש ובראשונה ילדינו הקטנים, אבל גם אנחנו המבוגרים. יש לנו יותר פנאי להנות מהמסעות האלה שלהם להיות בוגרים שמטפלים בעצמם. מסעות שכוללים גילויים גדולים, וגם כשלונות, מיעוטם צורבים, רובם מתוקים. בהמשך אני אדגיש בעיקר את ההיבט של סדר וניקיון, אבל מבקשת לזכור שזוהי רק הדוגמה המרכזית כרגע אצלנו בבית, העקרונות מוחלים ותופסים בכל היבטי החיים.

תסכול

למשך תקופה ארוכה הייתי מתוסכלת מזה שלבתי היתה התנגדות מאד גדולה "לעזור" בבית. מפעוטה שאהבה לעשות הכל לבקשתנו, מילדונת שכל עולמה הפנימי מושתת על עזרה וסיוע לחברים ולמשפחה, היא הפכה לכזו שמסרבת לאסוף, לסדר, או לנקות אחריה. לכאורה מדובר בילדה צעירה שלא צריכות לחול עליה כאלה אחריויות שרירותיות. וגם אם לא כך הוא, מה הטעם לרדת לחייו של מישהו, יהיה צעיר או מבוגר כאשר יהיה, למען מטרה כזו או אחרת? מצד שני, מציאות החיים בבית נהייתה קשה מנשוא, כי מצאנו את עצמנו מבלים שעות רבות בכל יום רק בהשבת הסדר על כנו. מצד אחד, אנחנו לא רוצים להגביל את חופש העשייה שלהם ואת חופש היצירה שלהם ואת חופש הביטוי שלהם, מצד שני, איזו תועלת יש לה משני הורים מרוסקים וממורמרים? הרגשתי שאני מתעייפת מכל מחשבה ומכל עצה ומכל רעיון שהופנו לעברי בנידון, כי בכל אחת ואחת מאלה היה משהו שסתר את תפישת עולמי באיזשהו אופן.

באמת, לא חסכו ממני עצות נוסח "תפישת העולם שלך טובה ויפה, אבל המציאות… הו המציאות!! אז הרפי לך לרגע מכל הכבוד לילד והחינוך ללא כפייה וללא גבולות, והכנסי באמאמאמאשלהם." טוב, אולי אני קצת מגזימה. אבל ככה הרגשתי. כאילו העצות היו מנוגדות לטבע שלי ולמה שאני מאמינה. אלא שאת המצב כפי שהיה אי אפשר היה לקבל מהבחינות הכי יומיומיות ומעשיות, כי הגענו לתשישות הורית כוללת. גם העצה "לשחרר" ולקבל את זה שיש לי שני ילדים קטנים ורק לעבוד על עצמי רק עייפה אותי יותר. מצאתי את עצמי עומדת מול הררי כביסה, והררי כלים, ויצא שהתקופה שבה "שחררתי" גם לא השיבה לי את כוחותיי וגם הביאה לכך שנצטרך להקדיש זמן רב יותר להבאת הבית למצב שבו נוח לנו לחיות, לישון ולאכול.

בעייפותי כי רבה וביאושי כי רב, אפילו ניסיתי חלק מהדברים. ניסיתי לאכוף מוסכמה על פיה לא עוברים לדבר הבא לפני שמסיימים את הקודם. אבל ילדתי המוכשרת הצליחה לעקוף את הכלל השרירותי בכל הזדמנות, ואני הרגשתי יותר עייפה. הגישה הזו גם אילצה אותי לנהוג בניגוד לאמונותיי ולהפריע לה במשחקיה. נוסתה גם "שיטת המטאטא" שבה לוקחים מטאטא, גורפים הכל למרכז החדר ונותנים כמה דקות לילד להציל את מה שהוא לא רוצה שיזרק לפח. זה היה קצת יותר אפקטיבי, אבל בכל פעם שעשיתי את זה, למרות שזה לא נאמר במפורש, ולמרות שאהובתי טובת הלב ממש לא חוותה את זה ככה, הרגשתי שאני מאיימת ומוציאה לפועל משהו שאיננו אני. הרגשתי גם שאני ממש לא מעניקה כלים להפיכתה לעצמאית או אחראית יותר בקשר לסידור ובכלל.

על אלה ועוד יש לי רק לומר שלי זה לא הועיל, ולא קידם, ולא עזר בכלום. אני מרגישה שכל הטכניקות הללו לא הופכות אף ילד לבעל רצון טוב יותר אלא רק פחות, והן גם לא שומרות על האמפתיה הבסיסית ועל הרצון לסייע ולעזור ולסדר ולנקות שאני מאמינה בכל ליבי שטבוע בהם מלידה מתוקף היותם בעלי חיים.

באמריקה זה אחרת

יש לנו חברה אמריקאית ותיקה מאד ששמה שרה. שרה היא טיפוס מאד ענייני וככה גם האמהות שלה. היא מולכת בבית ומובילה את הילדים ביד רמה, ללא מאמץ מיוחד. את הכל היא עושה עם לא יותר מאשר טון סמכותי, והילדים (שהם בעלי מזגים שונים לתפארת) מבצעים בענייניות. אני לא מאמינה באילוף ואני ממש לא רוצה שכל ההורות שלי תדמה לזו של שרה, אבל בזה, נראה היה לי שיש משהו מאד יסודי שהיא עושה ואני לא. שרה לא מתעצבנת ולא כועסת, ולמרות זאת זה עובד. ואולי מכיוון שהיא לא מתעצבנת וכועסת זה עובד.

שמתי לב שזה ככה בבתים אמריקאים רבים בהם ביקרתי. משהו יסודי שמתקתק לגמרי אחרת. בטח, יש ילדים מאולפים גם שם, איזו שאלה. אני לא מתכוונת לטעון שהחינוך בכללותו עדיף באמריקה. פשוט הבחנתי שיש לי איזו נקודת עיוורון למשהו שמבחינת רבים ממכריי וחבריי שם הוא אלף-בית של חינוך, והם עושים אותו באופן תרבותי-אוטומטי בעוד שאני עושה (או מפספסת) משהו תרבותי-משפחתי-מקומי-אוטומטי-לא-חושב, שיוצר אצלי פער גדול בין הרצוי למצוי, פער שמלווה בהרבה תסכול.

אני מרגישה שהכלים שהיו ברשותי והאופן בו אני פעלתי לא היו עם הדרך הטבעית אלא נגדה, לא עם האינטואיציה אלא עם ההגיון ואח"כ, עם האוטומט. זאת כי היתה לי נקודה עיוורת, ובכך יצרתי מצב שלא ידעתי איך לצאת ממנו.

קפיצה קטנה לביולוגיה

אני מדריכת שחייה לתינוקות בגישה אבולוציונית רפלכסיבית. אני לא רק מאמינה, אני יודעת שתינוקות יודעים ומצפים לשחות ולצלול, ממדגם רחב בו 100% מן התינוקות שהגיעו אליי בגיל צעיר מספיק עשו זאת. האבולוציה האנושית ציידה אותנו עם מספר רפלכסים ותגובות התפתחותיות שמניחות שסביבת הגידול שלנו תתמוך בהם ותהפוך אותם מדחפים ראשוניים ליכולות מפותחות בנות שליטה: החל בתנועות יניקה שאובדות אם לא משתמשים בהם, דרך רפלכס צלילה, אבל גם פעולות מורכבות יותר כמו לעיסה והיכולת לתאם את כל איברי הפה לכדי אכילה (פעולה מורכבת מאד, שאם לא נותנים לתינוק לפתח אותה, נעלמת וצריך ללמד אותה מחדש.) ((ניתן לקרוא עוד על הנושא בדף תינוקות_ומים))

אני חושבת שהחשיבה הזו ניתנת להרחבה. אולי לא לקרוא לזה "רפלכסים" אלא "ציפיות התפתחויות ברמת הד.נ.א." העובדה שבגילאים מסויימים פתאום כל הילדים עושים משהו, כמו להתחיל ללכת למיטה של ההורים, או "גיל שנתיים האיום", או פתאום להמשך לנקיון, או להתקשטות. אפשר לייחס את כל זה לחיקוי, אבל הלא הם לא מחקים הכל, ובודאי שלא כולם מחקים את אותם הדברים. אלא שהתופעות האלה הן יותר גלובליות. יש תופעות תרבותיות (כמו גיל שנתיים האיום או המעבר למיטת ההורים) שנובעות מחוסר התאמה בין הסביבה ובין הציפייה הילדית – כלומר תגובה לסביבה לא מתאימה, ויש תופעות שאני חווה אותן כציפייה להכוונה ולסביבה מאד מסויימת. ממש כמו רפלכס יניקה המצפה לשד ולהנקה.

בעצם, לכל בעלי החיים יש שגרות נקיון, וגם בעל החיים הזה, כמו דאג שיהיה לו בקוד "הכנה לניקיון". לא לניקיון של בתים מבטון ומרצפות, אבל כן ניקיון וסדר במובן של ללמוד לדאוג לסביבתו וללמוד להעתיק בדיוק את הדברים שנוגעים לכך ממשפחתו ומבני השבט שלו. זוהי תכונה שורדת מבחינה אבולוציונית. יש לה יתרונות ברורים לשרידותו של הפרט ולשרידותו של המין, וכמו עם רפלכסים, אם אין סביבה מתאימה ותומכת, גם זה ישכוך וידעך.

דגים לא רואים את המים

אם כל התינוקות מנקים, ואז מפסיקים, זה כנראה כי הם אמורים לנקות, ואם הם מפסיקים זה כי אנחנו כחברה וכתרבות לא מספקים להם את הסביבה המתאימה. במקום להסתכל על אלה שמפסיקים לנקות ולראות בהם "בעייתיים" או "טיפוסים לא נקיים מטבעם", אני מסתכלת על אלה שלא מפסיקים לנקות ותוהה מה בתנאים שלהם גרם לכך. האם זה המזג הבסיסי שלהם? או שמא משהו שהסביבה שלהם עושה?

בשלב הזה לתסכולי ולחיפושיי נתקלתי בתיאור שממילא היה לי מוכר, תיאור של ילד בגן אמריקאי שנשפכת לו כוס מים על הרצפה. הוא הגיע אליי בזמן כל כך מדוייק שמאותו רגע כל הקוביות שהחזקתי בדי עמל באויר במשך למעלה משנה, כמו נפלו למקומן.

אילו תגובות אני מכירה למקרה כזה בו נשפכת לילד כוס מים? מה היה קורה פה בבית? פה בתרבות המקומית?

שלל אפשרויות. החל בכעס – או על הילד על מה שהוא עשה, או כעס על כך שהמבוגר צריך לטפל במשהו בלתי צפוי. המשך בברברת – תיאורים מפליגים איך אפשר היה להמנע מזה, מה הבעייתיות בכך שיש מים שפוכים, מה נעשה בפעם הבאה. וכלה בטיפול ענייני בבעיה בלעדית על ידי המבוגר.

ומה קרה שם בגן? הגננת האמריקאית הגישה לפעוט סמרטוט וציפתה ממנו לנקות את השלולית. בגיל שנה וחצי. ברור לה שהוא לא ינקה טוב, וברור שהיא תגבה אותו. אבל ההבדל קופץ מיד לעין. אין שום התעסקות במה היה, לא באיך להמנע, אין ברברת מסיחה ומבלבלת, ואין לקיחת אחריות מלאה על הניקיון והדרה של הילד ממנו. יש סיפוק התנאים לכך שהילד יוכל, בבוא היום, לקחת אחריות על כל התהליך של פתרון המצב כפי שהוא. בלי אשמה. רק אחריות.

וואו, איזו הקלה!!! פתאום נסללה הדרך לפתרון. דרך שבה אני לא חווה תסכול ועייפות, כי אין פה "הלמדה" בכח שכואבת לי בכל הגוף, אין תחושה של ללכת נגד הטבע, אין כעס והאשמה. אבל חשוב מכל אלה הוא היש. יש תהליך שנראה מתקדם לאנשהו, על פני המתנה שהילדים ילמדו מצפייה באמם הממורמרת שמסדרת עבורם, רק מדוגמה אישית. לתחושתי אפשר היה בעיקר ללמוד מזה מירמור, לא אחריות. פתאום ישנה למידה משותפת, והנאה שאין כדוגמתה של שני ילדים, האחד קטון ומתוק והשניה גדולה ומתוקה, מזה שהם לוקחים יותר ויותר אחריות על עצמם.

אני חוזרת רגע לשרה. אם למישהו נשמע כאילו שרה פוקדת על הילדים, זה לא נכון. זה בדיוק מה שמשך את תשומת ליבי. היא לא פוקדת עליהם! עכשיו שאני יודעת את מה שאני יודעת, אני מבינה שמה שראיתי אלה הנחיות של אדם מבוגר שנותן בידיו של הילד את הכלים לאחריות אישית ולעצמאות. כאשר שרה אומרת לילדיה "הסמרטוט שם" היא לא מתכוונת ל"דיר בלאק שלא תביא ותנקה באבואבוהה", היא מתכוונת בענייניות ובפשטות לומר "אתה לא מכיר את הבית הזה, הנה, הסמרטוט שם."

זה הרעיד לי את אמות הסיפים. וזה פשוט משהו שבחיים לא הייתי מצליחה להוציא ממישהי במילים. כי זה מקרה קלאסי של לא לראות את המים.

העבודה ואזהרה בצידה

בהתחלה היה מדובר בעיקר בעבודה של חשיבה, התבוננות ותשומת לב. הבחנתי שהיו כל מיני הזדמנויות בדרך ש"פספסתי" ועכשיו צריך ללמוד מחדש. למשל, כאשר היו ניצנים של רצון לנגב את התוסיק לבד, העדפתי להמשיך לנקות בעצמי ולקבל תוצאות מושלמות 🙂 מאשר לתת לה ללמוד עם טעויות ומריחות. הפרעתי לה לקחת אחריות על ההגיינה האישית שלה כאשר היתה בשלה להתחיל בכך. הבחנתי גם בשגיאה שאנחנו עושים לכיוון השני – ציפיות מופרזות. למשל לצפות ממנה להשלים תהליך שלם אם רואים שהיא מסוגלת לחלקיו, או להיות עקבית בפעולה שהיא עשתה כבר כמה פעמים. הבנתי שבאמצעות התובנה החדשה הזו אני יכולה לצמצם את הפערים משני הכיוונים, להגיע לתואם. מצד אחד לא לסרס, מצד שני לא להניח כשלונות על סיפה.

הדבר הבא היה להתחיל לזהות בכל מיני סיטואציות מה הוא הסמרטוט, ומדי פעם להציע אותו. לקבל את זה שזהו תהליך של ליווי והנחיה ולא תהליך שבו אני מלמדת אותם איך ומה לעשות. להיות מחנכת חופשית נוכחת, ולא נעדרת. יש להודות כי היה שלב בדרך בו הרגשתי אפילו יותר עייפה. קפצתי הישר לפרפקציוניזם, גם לנקות וגם להיות דוגמה, גם לאפשר וגם לקחת וגם למצוא את הסמרטוט. הפכתי בתוך יומיים לסמרטוט בעצמי. אז עצרתי לנשום.

היום, אחרי זמן די קצר של שינוי תודעתי לאחר "הריון" ארוך, אני מקבלת שיתוף פעולה רב ויומיומי משני הילדים. אני הרבה פחות עצבנית ומתוסכלת מתפקידי כאמא, וגם פחות עייפה. אני עוד בשלב בו אני מלמדת את המוח שלי לבחור בנתיב חדש – במקום לטפל בהכל בעצמי, להניח בידיהם שוב ושוב את הכלים לטפל בעצמם. זה לא טריוויאלי, כי זו צורת פעולה שאני לא מכירה (לא התייחסו אליי ככה, ולא התאמנתי בזה מספיק בעבר.)

מציאת הסמרטוט

מבחינתי, למצוא את הסמרטוט בסיטואציה, זה למצוא את הדרך שבה אני בונה את התנאים לכך שהילדים יוכלו לטפל כמיטב יכולתם בעצמם ובמצבים שהם יוצרים. זה אומר לפרק לגורמים את המשימה ולתת להם חתיכות נוחות ללעיסה. ליצור סביבה שבה הם יכולים לתרגל את עצמאותם בנוחות. למרבה השמחה, מציאות החיים מספקת הזדמנויות אימון לאין ספור.

מדי פעם הילדים יושבים ומפרקים גליל שלם של נייר טואלט כדי לשחק בו. עד ההבנה הזו נהגתי להפסיק את המשחק, להרצות משהו על בזבוז, ועל שימוש הולם, לנקות בעצמי ולדבר איתם על מה נעשה בפעם הבאה. (תשמעו, בא לי למות מתשישות רק מלקרוא את זה. :-)) הפעם, ישבתי בשלווה בלתי רגילה. שישחקו. אחרי שהם מיצו, הלכתי להביא פח והנעתי את בני הפעוט לאסוף חתיכות נייר ולהכניס לפח. בתי מיד הצטרפה. להפתעתי, היא אספה הכל בשניות. אח"כ הבאתי מטאטא לי ולה, ויעה. היא טאטאה את כל החדר ואספה ביעה, ואז רוקנה את הכל לפח האשפה. איתה, אני גם משוחחת על עצמאותה הנרכשת והיא מאד גאה ביכולותיה ושמחה ביכולתה לעזור.

ארוחת צהריים. רגע לפני שקמים אני מגישה לכל אחד סמרטוט שינקה את סביבתו. הוא קצת מורח, היא משתפרת מיום ליום, אני מסיימת את הניקוי. אני מביאה קופסא אל השולחן והם אוספים שאריות לקומפוסט. היא מרוקנת את הקופסא.

היום היא הזמינה לעצמה את המנות בארוחת הצהריים והניחה את כרטיס האשראי במקום ובזמן המתאימים.

במובן הזה, גם "שיטת המטאטא" היא בעצם לא רעה. כי היא מצמצמת את הבעיה לכדי משהו שנוח להם יותר לטפל בו. ההבדל בין פסיביות אגרסיבית ובין סביבה תומכת הוא במיצוב הפנימי.

לסיכום

אם זה לא ברור, וזה נראה כאילו שלהנחות אותם לעצמאות זה יותר מעייף, אז זה לגמרי אופטי. כי להפסיק משחק של ילדים זה מתיש. ולמנוע מהם להתחיל אחר זה עוד יותר מתיש. ולטפל בהכל לבד ולהרגיש שזה נצחי ולא ישתנה לעולם זה ממש ממש מתיש… להרגיש תמידית שאני פועלת באופן שמנוגד לחלוטין לכל מי שאני ולכל מה שאני מאמינה בו, זה הכי מתיש.

במקום תחושה מתמדת של תסכול ושל עבדות, של עייפות נצחית ושהכל על הכתפיים שלי, נסיונות נצחיים להמנע ולעצור ולהפסיק  את(ולהמית משהו ב) המנועים המדהימים האלה, עברתי למצב עבודה של חיפוש פתרונות, של התפתחות טבעית של העצמאות, ועוד ועוד הזדמנויות לילדים ללמוד לפתור את סוגיות היומיום בעצמם לפי יכולתם הנוכחית. זהו תהליך יומיומי, שאני רואה אותו, קורה, קורם עור וגידים ומתקדם.

נושאים: הורות, ניקיון, סדר