דף בלוג
האמת היא שיש לי בלוג באכסניה אחרת, ומאוד רציתי ותכננתי לחזור אליו אחרי שזנחתי אותו לאחרונה, אבל משהו משך אותי לפתוח בלוג חדש דווקא פה. מתרוצצים לי בראש בעיקר נושאי אמהות, הורות, ילדים וכאלה, וזו נראית לי אכסניה הרבה יותר טבעית ונעימה לשיתוף בנושא הזה. אני פתוחה להצעות, עצות וביקורת בונה.

אני מהרהרת רבות לאחרונה בסוגית החברתיות בחינוך הביתי. בחוויה שלי, הבעיה העיקרית בחנ"ב היא הבעיה החברתית. אם מתישהו אשלח את ילדיי לבי"ס או לגן, סביר להניח שזה ינבע מתחושה של מצוקה חברתית.
יצא לנו לנדוד הרבה בשנה וחצי האחרונות, ואני מניחה שזה תרם לתלישות ולתחושה שאין מסגרת חברתית מספקת. בתחילת מרץ אנו חוזרים לדירתנו בתל אביב, ואחת המטרות העיקריות שלי לשנה הקרובה, היא ליצור לילדיי מסגרת חברתית מספקת.
אין ספק שזה יעזור גם לי .

המבחר של החברים כרגע הוא קטן, ולחלוטין תלוי-אמא. החברים הטובים באמת גרים באזור המרכז. מצד שני, הם הולכים לגן, ויש להם חברים מהגן, ויש להם חוגים, ואני תוהה כמה הם יהיו פנויים אלינו כשנחזור לעיר הגדולה.
בקבוצה המצוינת של החינוך הביתי שסמוכה לביתנו הנוכחי, יש קבוצה גדולה של בני שש וחצי-שבע, שמתייחסים לבכורי בתור "הקטן", ועוד קבוצה של בני שלוש וחצי-ארבע, שאליהם הוא מתייחס כאל קטנים. בקיצור, הוא תקוע באמצע. אני מניחה שאם היינו ממשיכים להיפגש היינו מגיעים לאיזון מתישהו, אבל אנחנו עוזבים.

הקטן שלי, שהוא בן שלוש, כמובן רוצה לשחק עם אחיו, ועם הגדולים.
מצד שני, נראה לי שחשוב שיהיה לפעמים ברב ילדים בני גילו. הוא תמיד הקטן בחבורה, והוא מוטרד מזה. הוא גם תמיד מפסיד בכל המשחקים (כי גם אם הוא מנצח, בני החמש החכמים ממציאים איזו סיבה שבגללה בעצם הוא לא באמת ניצח/יש תיקו/המשחק פסול) ובכל תחרויות הריצה.

@} איזה כייף.

(בינתיים בעיקר קוראת).

גם אני קוראת... מעניין.

מיצי יקירתי, את בחברה טובה
אשמח מאוד לדבר (פה אני כמעט ולא...)

איך אני אוהבת את הילדים שלי. יום חמישי הוא יום בישולים (אני מבשלת אוכל אורגני לפרנסתי), והילדים מבלים אותו אצל אמי בדרך-כלל. היום אין כל-כך הרבה הזמנות, ויש לי זמן לחוש בחסרונם. לחשוב עליהם ולחוש את לבי מתרחב באהבה.

לפעמים כשאני איתם כל היום, אני מרגישה כאילו אני מבלה את היום בלהתחמק מלהיות איתם. שיחקו בזה ובזה ובינם לבין עצמם, וקצת מחשב וקצת הופ ו-וואלה, הנה נגמר היום, פיפי ולישון. היתרון בשני ילדים בגילאים קרובים כל כך, זה שהם משעשעים זה את זה המון. כבר שכחתי מה זה להיות אמא לילד אחד, שצריכה לבדר אותו (ואני מניחה שבהפרשים גדולים יותר זה קצת דומה). לפעמים אני מרגישה שאני ממש לא מקדישה להם מספיק תשומת לב. ותיכף יהיה עוד תינוק (במאי), ואז מן הסתם יהיה קושי מעשי בלתת להם תשומת לב.

עכשיו, כשהם אצל סבתא, אני חושבת עליהם ולבי מחסיר פעימה. איך הם מתוקים ויפים ואהובים. כמה הם זכים ורכים ותמימים. איך אני עושה עבודה מחורבנת בלא לקלקל אותם. אני מקווה לנסות ממש חזק לקלקל אותם פחות, ושהם יתקנו אותו יותר.

תודה על התגובות, אני שמחה שאתן קוראות. נועה, אני אתקשר אליך.

הירח זרח מעלינו הערב כשנסענו באוטו בדרך הביתה מסבתא, ענקי וכתום וכמעט מלא. "וואו, תראה איך הירח גדול ונפוח", אמר הבכור לאחיו. "אולי זה לכבוד היומולדת שלי?" (הוא חוגג מחר חמישה חורפים).

מזל טוב לענק המקסים @} ולכל המשפחה.

הי, טוב ונעים לקרוא אותך . אתם תמיד מוזמנים לבקר אצלנו. היום למשל היינו גם בבוקר בבית. רשמתי במפגשים ספונטניים, הלכתי איתם לבית קפה עם שטח פתוח שכיף להסתובב בו (למצוא חלזונות, ו"קריסטלים" ואוצרות), שתי אתונות, ואוכל אורגני. היה טעים ונעים. גם לפני שבועיים עשינו את זה. אני צריכה שיהיה לי את הטלפון שלך בנייד, שאוכל לסמס לך, כי אנחנו פועלים באופן די ספונטני. תשלחי לי במייל?

תודה נועה, ובמביק, אשלח לך.
אתמול היתה פה מסיבה. היו מיליון ילדים ומיליון הורים והיה נעים וטעים ושופע מתנות. היום, לבקשת הבכור, אנחנו עושים "יום בית" ומשחקים בכל המשחקים שקיבל במתנה (ביקש מכל מי ששאל משחקי קלפים, קופסא ויצירה).
שיחקנו טאקי, סלט יווני, האי המכושף, מחבואים בספארי, רביעיות, היער הקסום וקינחנו בעוד כמה משחקי טאקי. עוד מעט אולי נצפה בדי.וי.די של היה היה (נראה לי שאני רוצה יותר ממנו ).

אני מרגישה שלאט לאט המשהו הזה שאיבדתי (אולי איבדתי בשליש הראשון והמעייף של ההריון?) - מה משהו, קוראים לזה סבלנות - חוזר אליי. אני מסוגלת להישאר איתם כל היום בבית וליטול חלק פעיל במשחקים. זו הרגשה טובה. הצעתי לבכור שנזמין חבר לצהריים, והוא סירב. "היום עושים יום משחקים, וזה צריך להיות רק אנחנו המשפחה". וואלה. נעים לי .

מזל טוב לענק המקסים @} ולכל המשפחה_ ואיזה כיף שביליתם ב _יום משחקים

איך אני עושה עבודה מחורבנת בלא לקלקל אותם. אני מקווה לנסות ממש חזק לקלקל אותם פחות, ושהם יתקנו אותו יותר.
היי, אבל את עושה עבודה טובה!

סליחה, איפה זה הרישום לגן עם צהרון עד שש בערב? של מי היה הרעיון המטופש הזה של חינוך ביתי? מה היה רע לי לעבוד כל יום עד ארבע ולקבל את הילדים בחמש, לשלוש שעות מרוכזות של מתיקות? (ולא שאני משלה את עצמי שבבחירה כזאת הכל סוגה בשושנים, יש לי כמה וכמה חברות כאלה. פשוט ממקום מושבי כרגע זה נראה מפתה).
יש מנהג חדש בבית, הם כל הזמן רבים ביניהם. עד לא מזמן יכולתי להתבשם מזה שהם כמעט ולא רבים, שהבכור אף פעם לא מנדה את הצעיר כשבא אליו חבר (לפחות לא כדרך קבע, ואף פעם לא מיוזמתו) ועוד כהנה וכהנה. לא עוד.

במבט אובייקטיבי-יחסית על הנעשה בביתנו, הם עדיין משחקים המון ביחד ומסתדרים נפלא חלק לא מבוטל מהזמן. אל המריבות החלו לתפוס חלק לא מבוטל מהזמן גם הן. אני חושדת שהרוב ביוזמה של הגדול, שנהנה להתעלל באחיו הצעיר ואפילו להתאכזר אליו (אל תשב לידי, הלוואי שתיפול מהכורסא וכאלה). לאחרונה מודגש ביתר שאת יחסו האמביוולנטי של הבכור לאחיו (יענו תקוותו שהוא ייעלם פתאום והוא יחזור להיות ילד יחיד), וכנגדה הערצתו ואהבתו העזה של הצעיר לאחיו. הזוגי גורס שהם יותר מדי זמן לבד ביחד והם מתחילים לעלות זה לזה על העצבים. אני לא בטוחה שזו הסיבה, אני חושבת שאולי זה פשוט שלב שעוברים, מן תקופה כזאת. ומצד אחד - זה בסדר. כלומר, זה בסדר שהגדול מקווה שהקטן יתפוגג ואני מכונה לתת מקום לתחושה הזו, אבל למה באלימות? למה ככה ברשעות? ומה עושים נגד זה? איך נותנים לזה עדיין לצאת ומכירים בזכותו לחוש מה שהוא רוצה, אבל מנתבים את זה לדרך שהיא נטולת אלימות ודורסנות ופוגענות? היום הוא העיף את הקטן מהכורסא (כי החליט שהגיע תורו לשחק במחשב), ומצאתי את עצמי סוגרת את המחשב בחבטה (נייד) ואומרת לו שאם המחשב גורם לו להתנהג ככה, כנראה שהוא צריך הפסקה מהמחשב ולכן לא יהיה יותר מחשב היום. כשהוא בכה הייתי מכילה וחיבקתי והכל, אבל אין ספק שהפעולה נבעה מחוסר אונים. ואני גם מסופקת מאוד אם היא תעזור במשהו.

בקיצור, במקביל לזה שהם מתחילים להפרע, אני מוצאת שהאמהות שלי במקרים האלה מידרדרת לעתים לצעקות (ואפילו צרחות), גערות, נזיפות, איומים מהזן הכי נמוך והטפות מוסר. אויה! ברגע שילדיי מתחילים להיות טיפה קשים אני עומדת חסרת אונים. אני יודעת שהגישה הנזיפתית-מאיימת לא עובדת, אבל לא מצליחה להעלות בדעתי תחליף הולם באותו הרגע. גם לא אחר כך, למען האמת. נכון שזו רק תקופה וזה תיכף יעבור? מחר נניח?

לא מצליחה להעלות בדעתי תחליף הולם באותו הרגע. גם לא אחר כך, למען האמת.
בתקופות כאלה אני שמה לב שמוקד הבעיה הוא בי/בזוגי ולא בילד/ים. כפי שאמרו לפני, ילדינו הם מראה. אם יש יציאה מאיזון זה כנראה שיקוף ליציאה שלנו מאיזון. גיליתי שתובנות שלי לגבי עצמי סייעו לי עם התנהגות לא שגרתית של הילדה.
@}
וגם, אולי הוא מביע איזשהו צורך עמוק? ואם כן, מהו?
@}

יכול להיות שאני לא בכיוון - אבל יש להם גם חברים בנפרד? יש לגדול מצבים שבהם הוא "נטול" קטן? אולי איזה חוג? או ביקור סולו אצל חברים אחה"צ? שמתי לב שאצלנו לגדולה זה חשוב מאוד. לקטן הרבה יותר קשה לייצר קשרים חברתיים עצמאיים, למרות שהוא מתחיל גם. בכל מקרה, לפעמים היא צריכה את העולם שלה. גם בגן הם ביחד, אבל בדרך כלל כל אחד בעניינים שלו. וחוצמזה רשמנו אותה לחוג טבע פעם בשבוע, עם קבוצה קטנה של בני גילה, שעונה על צורך מאוד חשוב של עולם משלה, שלא קשור לגן, לאח שלה, וליחסי הכוחות (בנות, בנות) שלפעמים מעייפים אותה בגן.

לגבי המחשב - גם אני הייתי סוגרת ולדעתי אין שום דבר רע בלומר שהיום אין מחשב, רק צריך לנטרל את הג'ננה של האמא מכל העניין. אם זה קורקטי וענייני - בעיניי אין בזה שום דבר רע. מזיזים הצידה את המחלוקת ומבהירים שלא דוחפים מהכורסא.

גם לי לפעמים צובט בלב כשהגדולה באה ביציאות אכזריות לקטן (בעיקר רודנות, מחליטה בשבילו, מנהלת אותו). אני מנסה לא לקחת את זה קשה מדי.

וגם זה נכון לפעמים:

בתקופות כאלה אני שמה לב שמוקד הבעיה הוא בי/בזוגי

הזוגי גורס שהם יותר מדי זמן לבד ביחד והם מתחילים לעלות זה לזה על העצבים.
לדעתי זו יכולה להיות חלק מהסיבה. תחשבי על שני נמרים בכלוב, וחלילה אני לא אומרת או משווה את הבית לכלוב, אלא, למקום סגור, במיוחד בימים אלו.
העניין שעולה לי הוא שאם את היית שם (או אני... או כל אמא אחרת עם הילדים שלה) סביר להניח שזה לא היה קורה...
ואז עולה לי המחשבה, אולי הם זקוקים לך? אולי זו "קריאת כיוון" אלייך?

ברור שאנחנו לא יכולות להיות שם בכל רגע. ברור שאנו מצפות שהם יסתדרו גם בלעדינו בצורה הטובה והמקסימה ביותר ואז ? מתפלאות שלא כך..
גם אני הייתי מציעה הפרדות יזומות, וגם שינויי אוירה מתוזמנים (בימים או בתקופות קשות) , כמו דרך או תכנית שאותה את מגדירה (נניח) לשעתיים הקרובות.
ילדים, כמו ילדים, זקוקים לפעמים לקצת סדר או מסגרת, והם "מסמנים" לנו כשזה נדרש עבורם.

אבל למה באלימות? למה ככה ברשעות? ומה עושים נגד זה?
כן, זה באמת קשה. לדעתי השילוב בין הסכמה עם הרגשות שלו שעולים, הכלה ונתינת מקום כלשהו לביטוי - אך מילולי בלבד! את רכה ומצד שני נוקשה ביותר.
זו אימא.
מה עוד עושים? לדעתי בזמנים אחרים, לא סביב מקרה מכעיס, לחבק אותו חזק חזק, להגיד לו כמה הוא אהוב, לתת לו את המקום שלו.
אלימות בסה"כ מראה על כעס וחוסר היכולת לבטא אותו בדרך אחרת - בדרך אנושית, תרבותית.
נסי לדבר איתו (שוב, בזמנים "טובים") על הקושי שלו - יותר נכון תני מקום בשבילו לדבר על זה... אולי התיסכולים שלו פשוט מבקשים לצאת החוצה, להישמע.


אני מוצאת שהאמהות שלי במקרים האלה מידרדרת לעתים לצעקות (ואפילו צרחות), גערות, נזיפות, איומים מהזן הכי נמוך והטפות מוסר. אויה!
מאוד אנושית. כמוני-כמוך <נחמת טיפשות>

נכון שזו רק תקופה וזה תיכף יעבור? מחר נניח?
מה מחר? ברגע זה, זה עבר!! העיניין הוא שאנחנו לא שוכחות את זה לעצמנו!!! אנחנו ממשיכות לחיות את זה כאילו זה עוד כאן.
כל רגע ורגע יש הזדמנות למשהו חדש
ועכשיו ברצינות יש תזוזות בתוכך, יש חיים חדשים שעדיין לא ניראים... הם קולטים הכל. חוסר וודאות יכול להוציא מאיזון, זה ברור. ובכלל - מהו איזון ? כל הזמן אנחנו יוצאים וחוזרים. לא תמיד לאותו מקום.. החיים משתנים ולוקח לנו זמן להסתגל לחדש.

<בלה...בלע >
מקווה שקצת מעודדת אותך.

תשובת באופן קלאסית - חשבת לבדוק אם את בהריון?
זה מסביר גם את הבלבול שלהם וגם את קוצר הרוח שלך.

חוץ מזה ככה זה בחורף -
_תחשבי על שני נמרים בכלוב, וחלילה אני לא אומרת או משווה את הבית לכלוב, אלא, למקום סגור, במיוחד בימים אלו.
העניין שעולה לי הוא שאם את היית שם (או אני... או כל אמא אחרת עם הילדים שלה) סביר להניח שזה לא היה קורה..._
גם אצלנו, הנמרון היחיד נעשה די בלתי נסבל אחרי שעות ארוכות בבית לבד. וזה עוד ילד שאוהב להיות בבית לבד.

תודה לכן יקרות על התגובות. בדברי כל אחת מכן יש מן האמת.
בתקופות כאלה אני שמה לב שמוקד הבעיה הוא בי/בזוגי ולא בילד/ים. אוף איתך, אור-לי, זה לא יכול להיות באשמתם לפעמים? וברצינות, ברור שאת צודקת. החודשים האחרונים עברו עלינו בבדידות יחסית. אני כל הזמן דאגתי לאיך שזה משפיע על הילדים, אבל מן הסתם זה משפיע גם עליי. אני יצור חברתי מאוד.

אולי הוא מביע איזשהו צורך עמוק? נראה לי טבעי ו נורמלי לרצות לפעמים את הוריך לעצמך, ולקוות שאחיך ייעלם איכשהו. בייחוד כשמדובר באח בכור שזכרון היותו יחיד עוד חקוק בו איפשהו.
<תיכף ממשיכה>

במבי, את מאוד בכיוון, וזה חלק מהעניין. אין כמעט פעילות חברתית שהם עושים בנפרד. החברים בקרבתנו לא מספיק קרובים כדי לפגוש אותם לבד, והחברים במרכז רחוקי מדי בשביל זה - אני לא אסע 40 דקות להשאיר את הבכור אצל חבר בת"א, אלא כבר אבוא עם הקטן ונישאר יחד כי גם אני והאמא חברות. אני מניחה שאת זה יהיה קל יותר לפתור בת"א. היו חברים שהוא ביקר לבד עוד לפני שעזבנו.
חוג זה פתרון מצוין, ואני ניסיתי ליזום את הצטרפותו לאחד בתחילת השנה, אבל הוא סירב ברגע שהבין שחלק מהעניין זה לבוא בלי הורים. בספטמבר הוא היה בן ארבע וחצי, ולא היה נראה לי הגיוני להתעקש איתו.

<טוב, יש פה פיתויים בדמות הסרט האחרון של דיוויד קרוננברג, אז אני אמשיך אחר כך>

אחלה סרט (ולא להאמין - בלי איברים מבעבעים ורוטטים). תהנו.

נועה - אין ספק שהסגירות שלהם זה עם זה היא חלק מהעניין, אבל יש לי הרגשה שלא כל העניין. ברוב המקרים היוזם של הבלאגן הוא הבכור, אז אני מניחה שהוא מנסה להגיד לי משהו. העליתי כבר השערה באשר למה שהוא מנסה לומר. אני רק מנסה לחשוב איך אני יכולה להביא את עצמו לבטא את הרגשות (הלגיטימיים כשלעצמם) בלי להתעמר באחיו.

קרוטונית - . אני מניחה שההריון שלי תורם לקוצר הרוח שלי, ואולי גם לאיזו תחושת לחץ מצידם. כי אני מאמינה שהם מבינים באיזה חוש שישי שעוד מעט ישתנו סדרי עולם (למרות שאני הרבה יותר רגועה עכשיו משהייתי בהריון עם הצעיר. אז כל הזמן פחדתי שהבכור יחוש גזול ואיך אפשר לפגוע הכי פחות. היום אני בפירוש מרגישה שהתינוק יהיה מתנה לכל המשפחה, שהוא יהיה טוב להם כמו שהוא טוב לנו, גם אם תהיה התחלה קשה והוא יגזול מהם הרבה תשומת לב).

מכיוון שעדיין לא ברור ב100% אם אלד בבית או בבי"ח (אין הרבה מיילדות שמסכימות ללידת לנל"ק בבית), החלטתי להיות ילדה טובה ולבצע את כל הבדיקות (בניגוד למחשבתי הראשונה בהריון הזה, כדי שאף רופא לא ימצא איזו סיבה זנוחה ללמה כדאי לחתוך אותי שוב במקום לתת לי ללדת בשקט), ולא מזמן חזרתי מהעמסת סוכר מלאה (100 מ"ג סוכר). היה מגעיל מאוד. קשה לי בבדיקות הסוכר, ראשי מסתחרר ועיני מזדגגות מרעב.
חזרתי הביתה ואכלתי בערך חצי באגט (בחמאה וקממברט ישראלית, בלי כלום ורק בחמאה) וחצי צנצנת נוטלה. ממש תזונה איכותית להריון, אין מה לדבר.

בכל מקרה, ראשי עדיין סחרחר עליי, ומכיוון שהילדים אצל סבתא שלהם (לכבוד הבדיקה), אני הולכת - רגע, מטח תופים דרמטי בבקשה - לישון צהריים. נכון שאני אשה בת מזל?

להביא את עצמו :-O זה אני כתבתי? להביא אותו. לא את עצמו.

אתמול ישנתי שעתיים (!) בצהריים, ואחר כך התעוררתי ואתם יודעים מה עשיתי? כלום. פשוט כלום. לא הוצאתי את האף מהסלון המחומם, קראתי, גלשתי, טיפלתי בענייני עבודה, ובעקרון קמתי מהכורסא רק כדי להשתין. אוף, זה היה כל-כך כיף. אחה"צ הזוגי הגיע עם הילדים מאמי, ופצחנו בטורניר טאקי סוער עד לשעת השינה.

בבוקר, לילדים יש נטיה להתעורר עם השעון של הזוגי בשש וחצי, והבוקר השעון לא דגדג להם ושלושתנו ישנו עד רבע לשמונה. עכשיו אני שותה קפה וכותבת והם משחקים "האי המכושף" (קיבלנו טונה של משחקי קלפים וקופסא לרגל היומולדת, על-פי בקשת הגור. "אמא, בבקשה תגידי לכולם מה אני רוצה ליום הולדת, כדי שאף אחד לא יביא לי במתנה בגדים כמו שהצעיר קיבל ביום הולדת" (הצעיר דווקא שמח על הבגדים)). אחר כך, הבטחתי להם שנפתח את קופסת היצירה להכנת עץ משפחתי - עוד מתנת יום-הולדת.

ויתרנו על הבית לקהילה היום, מזג האוויר עושה חשק להשתבלל, ונראה לי שבבית יהיה קרררר. יש שם רק תנור אחד. מזל שבדיוק קיבלנו שפע של משחקים לימים גשומים.

אתמול ישנתי שעתיים (!) בצהריים, ואחר כך התעוררתי ואתם יודעים מה עשיתי? כלום. פשוט כלום. לא הוצאתי את האף מהסלון המחומם, קראתי, גלשתי, טיפלתי בענייני עבודה, ובעקרון קמתי מהכורסא רק כדי להשתין. אוף, זה היה כל-כך כיף.

אני במצב דומה לקחתי את העונה הראשונה של עקרות בית נואשות, וקמתי בקושי לאכול פה ושם איזו פרוסה. היה גדול.

היום הגעתי למסקנה, שיותר משמפריעים לי החיכוכים בין שני בניי, מפריע לי שאני לא מגיבה נכון לדעתי. הוספתי וחשבתי, שאני מרגישה שהחיכוכים האלה החלו אחרי תקופה של כמה חודשים שבהם הרגשתי שאני לא מקדישה לילדיי מספיק תשומת לב. כלומר, אני אמא בבית והם ילדים בבית, אנחנו נמצאים זה בסביבתו של זה כל הזמן, אבל הרגשתי שאני לא מקדישה להם מספיק תשומת לב, שכשאני כבר יושבת לעשות איתם משהו זה בחוסר חשק.

ודווקא בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני מתאוששת ממה-שזה-לא-יהיה שעבר עליי (שליש ראשון?), אני מרגישה שאני רוצה ויכולה להקדיש להם תשומת לב ועושה זאת בשמחה והנאה - דווקא אז, הם מתחילים לריב. אולי עכשיו, כשהם מרגישים שאמא "חזרה", שהיא שוב בקשב, שיש עם מי לדבר, הם מנסים למצוא דרכים לקבל תשומת לב שהיתה חסרה להם? (כל זה יכול בהחלט לבוא במקביל לכך שהם חשים את האח השלישי באוויר, שהם יותר מדי זמן ביחד לבד, שהם מרגישים צורך לחוות נפרדות זה מזה, ואולי הגדרה עצמית אישית תוך שלילת האחר, וגם שזו פשוט תקופה כזאת. ניסוי כלים או משהו).

כמובן, שקל לי מאוד להיות אמא סבלנית וקשובה כשיש חיכוכים פעם-פעמיים ביום. כשיש פעם-פעמיים בשעה, זה יותר קשה . ומאוד מתסכל אותי שלעתים קרובות אני ניצבת מול הסיטואציה אובדת עצות, ומוצאת את עצמי עושה בדיוק מה שלא כדאי (נגיד, "אני לא מרשה לחטוף", ולוקחת בכוח - חוטפת - מילד א' ונותנת לילד ב', כי ילד א' חטף לילד ב' ועכשיו הוא בוכה, אולי הוא גם ספג מכה בדרך, וזה לא נראה לי הזמן הנכון להתחיל לנהל דיון מכיל ומכבד עם ילד א'. קודם להשיב את הסדר על כנו, לעשות את מה ש"פייר". האמנם?).

מצד שני, כל השבוע אני מרגישה שמתפנה בי מקום. לא יודעת איך להסביר את זה בדיוק. מתפנה בי עוד ועוד מקום, ואני חושבת שבפעם הבאה שיקרה משהו כזה, תהיה לי יותר סבלנות ותהיה בי היכולת להתבונן במה שקרה באופן יותר מיושב, לנסות להבין את הצרכים של כל צד, ולפעול בשוויון נפש. ואולי מתוך שוויון הנפש, אני ארגיש שחזר לי פתאום ארגז הכלים שאני מרגישה שאיבדתי בתקופה האחרונה.

אני לא אוהבת את הבית שאנחנו גרים בו עכשיו. לקח לי זמן להבין, אבל בראיה לאחור, הפסקץי בזה אחר זה את כל מנהגי הפליי ליידי שלי, פשוט כי לא התחשק לי לנקות את הבית המעצבן הזה. מנובמבר בערך לא ניקיתי אותו "יסודי". רק ככה מלמעלה, בלי חשק. אף פעם לא אירחתי כל כך מעט כמו שאירחתי פה. פשוט כי לא מגניב לי להזמין לפה אנשים.

אבל היום ראיתי את המרצפות המדוכדכות והאמבטיה המאפירה ואמרתי לעצמי שדי, enough is enough. השמש בחוץ פיתתה אותי לצאת. הוגי ושני הילדים ניסו לשכנע אותי, שסדר העדיפויות שלי בעייתי, ושאני צריכה לבוא עכשיו לטייל. "ננקה בערב". אמר הזוגי. אבל אני פקפקתי בסיכוי שננקה בערב, ושילחתי אותם לדרכם (אוף, כמה סטריאוטיפי).

החלפתי את המצעים, הרמתי את המזרנים וניקיתי תחתם, קרצפתי את האמבטיה והשירותים והכיור, ניקיתי מתחת לשטיחים ומאחורי הספות, והצעצועים של הילדים עומדים בחדר כמו חיילים. ברור שזה לא יחזיק מעמד עד יותר ממחר (כי אנחנו נוסעים עוד מעט ולא נהיה פה רוב היום), אבל אני מאוד מסופקת. בהתחשב בעובדה שהבית הוא מהזן החורבתי, הוא נראה קצת פחות מלוכלך ממה שנראה קודם, ולא ממש ממורק, אבל אני יודעת.

הזוגי חזר עם הילדים כעבור שעתיים ולא האמין שאני עוד בעיצומו של הניקיון (אני לא ידועה כבחורה חובבת נקיונות יסודיים גם בבתים שאני מאוד אוהבת ). את מקננת במקום הלא נכון, פסק. תשמרי את הכוחות שלך לדירה שלנו. ונגור עכשיו חודש בזוהמה? תהיתי. הזוגי, שאו שלא ממש הבחין בזוהמה או שסתם לא התרגש ממנה כמוני, לא הבין מה הבעיה, והמשיך לגרוס שאני קוקיה, מקננת בקיני זרים. אבל העיקר שהקן שלי נעים יותר עכשיו.

היום נפגשנו עם רונית קופליס, ואם היה לנו (לי) ספק שנלד בבית (כי עוד לא ראיתי את המיילדת והתרשמתי ממנה, והיא ממני), עכשיו אני בטוחה. זהו, לידת בית. איזה כיף. כזה מקום שווה ללדת בו .

איזה יופי!

ההריון הזה עמד עד עכשיו בסימן תזונה קלוקלת. תקעתי פסטה מקמח לבן (רצוי ברוטב עתיר חמאה ושמנת), כל שבוע הכנתי קינוח אחר, לשמחתם של בני הבית (על בסיס שוקולד,שמנת, מוצרי חלב ושות', לא חלילה עוגת גזר מקמח מלא או עוגיות גרנולה כמנהגי מימים ימימה) ועוד כהנה וכהנה.
אבל השבוע הרופא אמר שההמוגלובין שלי נמוך, ורונית האזינה לסיפורי התזונה שלי וצקצקה בלשונה (מטאפורית), וכך מצאתי את עצמי היום חותכת לעצמי צלחת גדושה ירקות, אוכלת אותה בהנאה ומתבאסת מזה שנגמר הקולורבי. האם אני לומדת להשתלט על ההורמונים שלי?

הבטחתי לעצמי לעשות מאמץ לשתות בכל יום רסק ירוק, ולהיזכר כמה אני אוהבת ירקות. אני חושבת שזה גם קשור לג'וב החדש שלי כמבשלת - אני מוציאה שפע אנרגיה על תכנון התפריט ואז בישול שלו פעמיים בשבוע, ואחר כך אין לי חשק וכוח והשראה להכין לעצמי שומדבר חוץ מפסטה. אבל היום מצאתי את עצמי מפנטזת על קולורבי, שומר, וסלק, כך שכנראה שיש עתיד.

כולנו חולים . זה התחיל עם הקטן, שהעלה חום ביום שלישי אחה"צ, והיה סמרטוטי לגמרי ברביעי וחמישי. מכיוון שהוא לא מוכן בשום פנים ליטול תרופות, טבעיות או כימיות, לא יכולתי לעשות למענו הרבה חוץ מלתת לו לשבת עליי ולחבק אותו. בחמישי בערב, שיהיה מעניין, הגדול ואני העלינו חום. קמנו בשישי שפוכים, ונזרקנו בסלון כל היום. הקטן כבר הרגיש הרבה יותר טוב, ולמרבית המזל ר' היה כדי לטפל בכולנו.
הבוקר, הילדים קמו בריאים ורק אני נשארתי חולה. ר' נסע איתם לסבתא, והתקשר אליי כדי לספר לי שלשניהם שוב עלה החום. אוף! אני מקווה כל-כך לקום חדשה מחר, שאוכל לטפל בהם (ועדיף - שגם הם יקומו חדשים).

בינתיים אני שותה חליטות קינמון, ותרופת סבתא מבצל ודבש, ש סיגל ב לימדה אותי פעם לרקוח.

היום מסתמן שרק אמא נשארה חולה. הקטן, שלא ממש הצליח לתפקד אתמול (אבל בין לבין לא הפסיק לומר: אני לא חולה! אני בריא!), התעורר היום חדש, ואחרי ארוחת הבוקר לקחתי אותם לגן השעשועים הסמוך. גם אתמול ניסיתי, אבל אתמול הקטן התיישב עליי אחרי דקה והחל לייבב "הביתה".
היום, הם תוך דקה התרחקו מהספסל שלי ושקעו במשחק שעירב את איסוף כל פקקי הבקבוקים מרחבי הגן והנחתם על אחת המגלשות.

אחר כך הם ביקשו שאהיה המלכה במשחק שלהם. הגענו להסכמה שכל מה שהמלכה צריכה לעשות זה לשבת על הספסל , והסכמתי. היה כל-כך כיף לשבת איתם בשמש, לראות איך הם מפליגים להם במחוזות הדמיון, מתפלשים בחול. היה לי חמים ונעים, ואפילו דיברתי עם הפיצי שבבטן, ואמרתי לו שכשהוא יצא לאוויר העולם כל הימים יהיו ימים כאלה שמשיים (אמצע מאי) וחמימים (איזה כיף, יהיה לי ילד אביב).

עכשיו רק נותר שאני אפטר כבר מהמחלה המטופשת הזו. היא נמשכת מיום חמישי בערב ואני אישית מיציתי לגמרי את החוויה. אני מאמינה ומקווה שהיום הוא היום האחרון.

אתמול הזוגי אמר לי, שהוא היה רוצה שאני אתחיל לחשוב ברצינות על לרשום את הילדים לגן עיריה (חובה לבכור וטרום לצעיר) בשנה הבאה. הוא גרס, שהמצוקה החברתית שלהם לדעתו גדולה יותר משנדמה לי, ובניגוד אליי, הוא לא חושב שהמעבר לתל אביב יספק להם את מה שהם צריכים. בנוסף הוא הזכיר לי שאני אהיה מטופלת בתינוק בקרוב, ואתקשה לעבוד במשרה מלאה בלדאוג להם לחיי חברה, כמו שאני עושה עכשיו. אה, והמסמר האחרון בארון שלי, היה להזכיר לי שמצבנו הכלכלי הנוכחי לא בטוח שיאפשר לנו לשלם כסף על מסגרת פרטית (כי יש יוזמה של הקמת בית חינוך דיאלוגי בתל אביב, שאני תולה בו תקוות רבות. אם חינוך דיאלוגי זה כמו שאני מדמיינת שזה, זה נפלא).

הוא טוען שאין דרך שאני יכולה לספק לבכור את הקשר הרציף והלא-תלוי-בהורים עם ילדים שהוא זקוק לו, ואיך אוכל להפריד בין שניהם בחינוך ביתי כשברור שהקטן כה זקוק להפרדה, ובכלל איך אסתדר עם התינוק ואיתם, ועוד ועוד.

עצם הרעיון של מסגרת כבר עלה בתקופה האחרונה לאור המצב, ולי יצא לשוטט ברשת בחיפושי אחר מסגרת אלטרנטיבית תל אביבית, וכל החיפושים העלו את אותה התוצאה: ברגע שמצאתי את המילים "שיעור", "הפסקה" (בי"ס דמוקרטי קהילה) וכאלה, מיד חטפתי צמרמורת וההתנגדות עלתה ממש פיזית בתוכי. זה מה שחשתי אתמול. די הופתעתי, אני חייבת לציין, כלומר, לא הייתי מודעת לגודל האנטגוניזם שהמוסדות הללו מעוררים בי. עד כדי בכי.

תמיד דיברנו, הזוגי ואני, על כך שאם אי פעם נחליט כן לשלוח את הילדים למסגרות, נבהיר להם מלכתחילה את ראייתנו את המוסד אותו יפקדו, שהיא אולי שונה מהראיה המקובלת - נניח, שציונים טובים לא ממש משמעותיים לנו וכאלה. מצד שני, אני רואה את בני בן החמש, ופאק איט, אם הוא יהיה בתוך המערכת, הוא יהיה בתוך המערכת. אם הוא יראה את כולם נאבקים לקבל ציון טוב, כמה משמעות תהיה לזה שאני אגיד לו שזה לא חשוב, וכמה משמעות תהיה לזה שהמורה והילדים יגידו לו שדווקא כן? הוא כל כך צעיר ורך ונוח לעיצוב. לא רוצה שיעצבו אותו שם.
וכמובן, שאם הגישה שלי היא כזו, אין מה לטרוח לשלוח אותו, כי אין לי ספק שהמצוקה שלי תחלחל אליו והוא לא יהנה שם.
הזוגי טוען, שאין שום בעיה לשלוח אותו לשנה אחת ומקסימום אחר כך - או באמצע - להחליט שזה לא בשבילנו ולחזור הביתה. ולהתחשב בהחלטתנו ברצון הילד. אני דווקא גורסת, שההחלטה היא רק שלנו ולא שלו. אני מניחה שלגודל ההנאה או אי ההנאה שלו במסגרת עשוי להיות משקל בהחלטה שלנו, אבל ההחלטה ממש לא בידיו. הוא לא יכול לבצע החלטה מושכלת.
הוא מאד מבקש שארשום אותם לשנה הבאה ליתר בטחון, שיהיה, למקרה שנחליט לשלוח. חברה טובה שלי הסכימה איתו.

חברה אחרת שלי, שנמצאת במצב דומה, הציעה - וזה מה שהיא מתכננת לעשות - לרשום ולשלוח רק שלוש פעמים בשבוע.

אני מצד אחד חושבת שאולי אפשר לרשום. מצד שני, יש בזה הצהרת כוונות אפשרית שמרגיזה אותי. לא רוצה גן. רוצה בבית. אוף.

(())(())
קראתי. קשה לי להגיב עדיין. מאוד מבינה אותך.

אולי במקום לעבור לתל אביב - תעברו לגור באיזור גזר?
יש פה קבוצה ממש גדולה במיוחד של בנים בדיוק בגילאים של ילדייך...
המשפחות גרות קרוב יחסית והילדים כן נמצאים לפעמים בלי הוריהם - אצל משפחות אחרות...
@}

אולי במקום לעבור לתל אביב - תעברו לגור באיזור גזר? קוסמת יקרה, בעייתי לנו מבחינת נסיעה לעבודה של האיש.
נועל'ה, תודה על החיבוקים.

מאוד מבינה אותך
גם אני חושבת הרבה לאחרונה על הנושא, אצלנו יש אספקטים אחרים לגמרי. לא שהגעתי לתובנה משמעותית

רוצה להסביר לך על מה בדיוק הסכמתי עם זוגך. לא על עצם ההרשמה, אין לי דיעה בעניין הזה וכפי שאת יודעת אני מבינה את הלבטים שלך.
מכיוון שבנך יהיה בגיל של גן חובה בשנה הבאה, יהיו חייבים לקבל אותו לגן חובה בעיר בה תגורו. מה שבעיניי חשוב הוא שתעשו את ההרשמה כבר עכשיו בגלל שיש גן שאת מעדיפה על פני גן אחר. אם הגן הזה באמת מבוקש ותירשמו אותו רק בסמוך לתחילת שנה"ל הרי שסביר להניח שכבר לא יהיה לו מקום שם ואז תתיקעו עם גן פחות מועדף.

ושאלה מנהלית: בגלל שמדובר בגן חובה שחוק חינוך חל עליו, אם תחליטו לא לשלוח, האם זה אומר שתצטרכו להתחיל לריב עם הרשויות ולקבל לשם כך אישור?

יקירתי, ברור לי שעל זה הסכמת, ולמיטב הבנתי זו גם הגישה של זוגי: שבמידה ונחליט להשתמש בשירותי החינוך הסדיר, הכל כבר יהיה מאורגן. מצד אחד, זו מחשבה הגיונית ונבונה. מצד שני, כאמור, זה מרגיש לי קצת כמו התכווננות לקראת גן, וזה מרתיע אותי. ברור לי שזה לא שאת חושבת שממש כדאי לי לשלוח את הילדים לגן או משהו.

התשובה לשאלה המנהלית היא כן. אני מניחה שמהר מאוד יגיע אלינו קב"ס. זה לא סוף העולם בעיני. אצלי יש התנגשות בין הגישה המרובעת-צדקנית שלי שאומרת שאני בכל מקרה צריכה לבקש אישור כי כך דורש החוק, לבין הגישה שאומרת, מי אתם לעזאזל שאני אבקש מכם אישור לחנך את ילדיי כראות עיניי?

קרוטונית, אני אשמח לשמוע את לבטייך אם בא לך לשתף. כאן או בטלפון או כשניפגש (למרות שהפסנו לבוא לבית ביום ראשון, עברנו ליום רביעי, וגם ממנו אנחנו מבריזים כבר חודש ).

היום היה לנו יום בית. בילינו את הבוקר בהרכבת פאזלים, או יותר נכון - הם הרכיבו, מדי פעם כשנתקעו קראו לי לעזרה ומיד גירשו אותי שוב. אחר כך הרצנו כמה משחקי האי המכושף (משחק קופסא), הם עזרו לי להכין קארי לארוחת הצהריים (קארי ירקות ופירות ים. הם כמובן מחסלים את כל פירות הים ומשאירים לי את האפונה והגזר ).

אחר הצהריים עמד בסימן יצירה. מאז שאנחנו פוקדים את הסטודיו של עדי ל בימי ראשון אחת לשבועיים, הבכור אוסף קרטוני ביצים, סלסלות של פטריות, גלילי נייר טואלט ועוד שלל מוצרים "ליצירה". קראנו קצת בספר החלל שלנו (מסתורי החלל), ויש שם הצעה להכנת חלליות מקרטון של ביצים, אז כמובן שמיד הלכנו להכין אחת לעצמנו. בסופו של דבר, דווקא יצאה משם ספינה מקרטון ביצים ועליה שלל תותחים מגלילי נייר טואלט ומגבות נייר.

אני לא חדלה להתפעם מהעניין הזה של היצירה. כל הזמן הרגשתי שאני ממש מזניחה את הנושא, ולאחרונה זה פשוט בא מהם, לגמרי מהם, והם יצירתיים ונהנים כל כך. תענוג להתבונן בהם. בכל מקרה, היה יום בית כיפי ונעים, ומחר הזוגי לא ייסע לעבודה, ואנחנו ניסע לראות שלג! יוהו!

הבוקר קמנו בשש וחצי, יצאנו בשבע וחצי, רק כדי להיתקע בפקק בגליל התחתון שבו נסענו מרחק של פחות מעשרה ק"מ בשעה בערך. נסענו להר מירון, ומהצד שלנו הוא נראה חום וירוק ואפילו לא קצת לבן (אחר כך נאמר לו שמהצד הצפוני ראו עליו שלג, ושהפסגה היתה מושלגת), אז המשכנו לרמת הגולן.

הגענו למסעדה ו - וואו. הכל היה לבן. שמחנו והתרגשנו ונסענו ליער אודם להשליך זה על זה כדורי שלג. אחר כך אכלנו במסעדה, וניסינו לחזור לסיבוב שני בשלג. עלינו לכיוון עמק הבכא מתוך תקווה למצוא מדרון שאפשר לגלוש בו. דווקא מצאנו מדרון, אבל כשיצאנו מהאוטו כמעט עפנו מהרוח. ברגע הראשון המשכנו להתארגן ליציאה, הלבשנו את הילדים במעילים, וכשהילידם הרועדים אמרו קרררר לי, הבנו שאולי זה לא רעיון חכם כל-כך. ניסינו למצוא מדרון במיקום נמוך יותר, אבל גם שם השתוללה הרוח.

התחלנו לחזור דרומה. הילדים מיד נרדמו, ואנחנו נסענו לבקר חברים שגרים על חוף הכרמל. העברנו שם אחר-צהריים וערב נעימים. עכשיו הילדים ערניים לגמרי, אחרי שנת צהריים שהם אינם רגילים לה, מריצים טורנירים של טאקי על השטיח.

כיף גדול כשפתאום יש יום באמצע השבהוע שבו אבא מתלווה אלינו.

היום היה לנו מפגש חינוך ביתי מהסרטים. המון זמן לא היינו במפגש האזורי הקבוע שלנו. היה יום שמש משגע, כמו שכולם בטח הבחינו.
בגן הציבורי שבו מתרחש המפגש, יש בכל שבוע הפתעה אחרת. פעם אפשר לאסוף אגוזי מקדמיה מתחת לעץ המקדמיה שבבוסתן הסמוך לגן, לא מזמן היתה שם שלולית ענק אחרי הגשם והילדים רחצו בה באיזה יום חורף שמשי, והיום היה טרקטור שערם ערמות של אדמה חולית למחצה ממש בכניסה לגן. הערמה היתה מקור לשלל אפשרויות משחק - בניה, קפיצה, גלגול ולבסוף מלחמת כדורי חול שנמשכה שעות ארוכות.

הבכור שלי הצליח להסתפח לקבוצה של הגדולים (אחד מהם ממש אימץ אותו היום תחת חסותו) ולהילחם איתם, ולא היה גבול לשמחתו. הגיעה כמות גדולה במיוחד של ילדים, היו שתי עוגות (אחת לכבוד יום ההולדת של מישהי, ואחת שאנחנו הבאנו לרגל הפרידה מהאזור), ובאופן כללי היה כיף גדול.

מאז השיחה שלי עם הזוגי על ענייני הגן, אני מגלגלת את העניין בראשי. תוהה וחושבת, בעד ונגד, לרשום "ליתר בטחון" או לא. בהתחלה חשבתי לרשום רק כדי להשקיט את הזוגי.
אתמול הזדמן לי לשוחח עם חברה מהשכונה (אליה אנחנו חוזרים ביום ראשון, יו-הו!), לשאול אותה קצת שאלות על גני החובה באזורנו, ולהבין שמאוד קשה לי להאמין שאני אשלח לשם את ילדיי. זה גם לא נראה לי הגיוני בכלל, מעבר מחינוך ביתי הישר לגן חובה, 35 ילדים, גננת וסייעת. לפחות לא עבור הילדים הספציפיים שלי.

הטענה שיהיה לי קשה עם התינוק החדש ועם הגדולים היא מן הסתם נכונה, אבל הוא אמור להיוולד במאי, ובחודש ספטמבר ממילא נהיה כבר אחרי הפוסט פארטום ואחרי השלב הקשה ביותר (נראה לי). בקיצור, אף אחד פה לא נרשם לשום גן. החלטתי שאני אנסה לבדוק את בית הספר הדמוקרטי בבלפור, רק כדי לצאת לידי חובה (לעצמי), ואני מניחה שאם יוקם בית חינוך דיאלוגי בעיר בשנה הבאה, אנחנו נהיה בו.

לא שהפכתי פתאום לשקטה ורגועה בעניין, אבל בימים האחרונים לאט לאט נבטה בי ההבנה, שבסופו של דבר, אני אעשה מה שאחשוב שיהיה הטוב ביותר עבורם. אם פתאום אלך לבקר בגן חובה והוא ייראה לי נפלא ומתאים להם, הם יילכו לשם. ואם אמשיך להחזיק בדעה שבבית היתרונות עולים על החסרונות, הם יילכו גם לשם.

הם הפסיקו לריב כל הזמן, והסבלנות שלי חזרה אליי. ברור שהם עוד יחזרו לריב כל הזמן, ושאני אאבד את סבלנותי. אז מה? אלה תהליכים שקורים, באים, חולפים. נכון?

<שמישהו יזכיר לי את כל זה בסיבוב הבא של המריבות ו/או חוסר הסבלנות. ובלילות ללא שינה הצפויים לי בעוד כמה חודשים>.

חזרנו הביתה, לדירתנו בתל אביב. אף פעם לא עזבתי דירה לכמעט שנתיים וחזרתי אליה. זה נחמד, מתרגלים מאוד מהר.
הקומה-ג'-על-עמודים בלי מעלית תפס אותי קצת בהפתעה. עשיתי את זה בקלות לבד, בהריון, עם ילד, ועם ילד בהריון. עכשיו, אחרי שנתיים של קומת קרקע ובשבוע 30, אני מוצאת את עצמי חסרת נשימה כבר באמצע הקומה השניה . אבל בטח מתרגלים אחרי חודש, לא?

פרקתי את רוב הארגזים והבית כבר נראה כמו בית. כמובן שיש עוד המון עבודה, יש דברים שלא מצאתי להם מקום. חדר הילדים הפצפון לא מכיל את כל המשחקים, וחדר השינה שלנו לא מכיל את כל המזרנים, ואנחנו צריכים להזמין מזרן נוסף שיהיה חתוך בדיוק במידות של מהזרן-הזוגי-וכד-הקיר. ומה נעשה כשהפיץ הקטן ייצא מהבטן?

היום נסענו לדרום העיר לקנות תחפושות (בכורי: אמא, דרום העיר זה גם בתל אביב?). כיתתנו רגלינו מחנות לחנות, כי שניהם רצו גיבורי על ולא היה כל-כך חשוב להם איזה, ודווקא אלה לא היו ממש בנמצא שם. החנויות שם הן גן עדן לאביזרים ולמי שמחפש משהו לא ממותג, אבל לא מצאנו חיקויי ספיידרמן/סופרמן ושות'. בסוף הצעיר החליט שהוא דווקא רוצה להיות אביר, ורכשנו לו תחפושת אביר ואף חרב ומגן. לבכור הבטחתי שנלך לחנות "רגילה" למצוא לו גיבור על.
אחרי שעה כזאת נסענו חזרה הביתה, אכלנו צהריים, ומיהרנו לסניף טויס אר אס הסמוך למקום מגורינו. הבכור רצה סופרמן, בטמן, לא היה במידה, בסוף הלך על רובוטריק, ובחר גם גרזן ענק (יותר ארוך ממנו) של מלאך המוות (הוא קורא לו גרזן של פיראטים).
עצירה קצרה בפסל (רחבה עם פסל-אנדרטה סמוך לביתנו. הם נורא אוהבים לשחק שם), הגענו הביתה, טיפסנו 3 קומות, וגילינו שהגרזן נשכח ברחבת הפסל. הופה, נעליים, שלוש קומות למעלה, הליכה לפסל, חזרה הביתה, שוב טיפוס למעלה, בדרך בכורי מועד וחוטף מכה, בוכה ואני מעלה אותו הביתה שתי קומות בזרועותיי. בחיי שאין לי מושג איך עשיתי את זה.
בצמוד קרקע זה לא היה קורה .

אחר כך העברנו את השעות במשחקי מלחמה סוערים (הסתבר שלחרב אפשר להכניס סוללה והיא מאירה ומשמיעה קולות!), מונופול, חלומות וחתחתול.
ומחר בבוקר הולכים לים.

אה, והברקה של הצעיר: היום הכנתי מקרוני ברוטב בולונז. הוא בחר לאכול את הפסטה עם פרמזן מלמעלה, ללא רוטב, ואמר: אמא, זה התבשיל הכי טעים שהכנת לנו בחיים!

ברוכים השבים
כידוע לך אני מזדהה עמוקות עם תלאות ה הקומה-ג'-על-עמודים ...

ובשבוע 30, אני מוצאת את עצמי חסרת נשימה כבר באמצע הקומה השניה
אני צופה שזה יעבור תוך פחות מחודשיים

זהירות, חומרים קשים מאוד לעיכול
לפני שבועיים בערך, התפרסמה בידיעות אחרונות כתבה, שקראתי כשהייתי אצל הוריי. היא היתה במדור "מסביב לעולם" או משהו, שמביא חדשות, לרוב אזוטריות, מרחבי העולם. סופר שם על ברזילאית בת 19, שנמלטה מהאיש שחטף אותה 9 שנים קודם לכן, כשהיתה בת 10. היא נמלטה יחד עם בתה בת החמש. בנה הבכור, שאותו ילדה כשהיתה בת 13, הוטבע למוות בדלי על ידי החוטף שלה מיד לאחר לידתו. הילדים, אם היה למישהו ספק, הם תוצר של אונס הנערה על-ידי החוטף. המשטרה הברזילאית חוקרת חשד, שהחוטף גם רצח את אמה של הילדה (שהיתה מקבצת נדבות).
הסיפור הזה מלווה אותי, לא עוזב אותי, מאז.

אילו חיים יהיו להן עכשיו? האם היא בכלל ברת שיקום? כמה כוח יכול להיות לה, אלוהים, שהיא הצליחה לברוח, ועוד עם בתה, כעבור תשע שנים? ולה עוד יש זכרונות נורמליים (או יותר נורמליים, לפחות. קריירה בקיבוץ נדבות נשמעת הרבה יותר מפתה ממה שהיא עברה), מה עם בתה, שנולדה לתוך המציאות הזו?

תסלחו לי על הקלישאות, אבל איך אני יכולה להמשיך לנהל את חיי היומיום שלי, כשיש ילדים כאלה בעולם? ולמה אני לא עושה כלום חוץ מלחשוב על הנערה הזו פעם ביום? זה לא שרצתי להתנדב באיזו אגודה או תרמתי כסף או משהו. אני חושבת עליה, בכל יום שעובר קצת פחות, ובעוד חודש בטח כמעט בכלל לא.

אני צופה שזה יעבור תוך פחות מחודשיים
.

היום קבענו עם חברים שהבריזו, ובבת אחת נמלאתי שוב בתחושות קשות ומחשבות שאני עושה עוול לילדים (ובעיקר לגדול) עם כל החינוך הביתי הזה, ומי יודע אילו צלקות אני משאירה עליו בכך שאני מונעת ממנו את החברה שהוא זקוק לה.

השניים משחקים פשוט נפלא בשבועות האחרונים, ואיכשהו, לצד זה שאני כמובן מלאת שביעות רצון מהעניין, לבי נכמר ואני אומרת לעצמי, שיט, מסכנים, יש להם רק אחד את השני, כמה הם היו נהנים יותר עם יותר חברים.

הבכור רעב לחברה, ואני מרגישה שדי הזניתי את עצמי לאחרונה עם אמהות של כמה חברים. יש לנו כמה חברים תל אביביים שילדיהם חברים טובים של ילדינו, והם גם ממש שכנים, ושמרנו על קשר כשגרנו בפריפריה, והיה לי ברור שנחזור לקשר כשנחזור לתל אביב, והתבדיתי. לא שתליתי את כל יהבי עליהם, אבל היה נראה לי הגיוני שאנחנו או הילדים ייפגשו כל שבוע-שבועיים, וזה ממש לא קורה. יותר מזה, אני היחידה שמתקשרת. מצד אחד, ברור לי שיש להם חיים מלאים בלעדינו, וזה בסדר.מצד שני, זה קצת מאכזב אותי, כי ראיתי באמהות חברות וציפיתי גם שירצו להתראות, וגם שירצו להתגייס, בהתחשב בעובדה שהן מכירות את המצב החברתי שלנו.

חוצמזה, שני הימים שבהם אני עובדת נופלים בדיוק על שני מפגשים חברתיים של החנ"ב בתל-אביב, ואני שוקלת לעבור לבשל בימים אחרים.

קודם כל אתם מוזמנים אלינו

שנית, לבי נכמר ואני אומרת לעצמי, שיט, מסכנים, יש להם רק אחד את השני
אני מניחה שכשתהיה לכם שלישייה, יהיה לך עצוב שהשלישי הוא גלגל שלישי תמיד יש "משהו".

מיצי, מיצי... הייתי בטוחה שתל אביב תפנק אתכם. אתם תמיד מוזמנים אלינו (יש חניה, אבל אין תל אביב). מה עם הבית לקהילה?

אוי מותק, חבל לי שאת מרגישה ככה. כלומר, חבל לי שזה המצב כי אני מבינה את הדאגה שלך בצורך שלהם בחברה.
תראי, אתם רק שבועיים בתל אביב, תני לזה קצת זמן. אני מניחה שהגדול יכיר חברים בחוג החדש ואם הקטן ילך גם הוא לחוג, גם הוא יכיר עם הזמן.
בענין החברות שמאכזבות אותך - אני חושבת שזה נובע מחוסר במחשבה ותשומת לב, לא מחוסר חשק להפגש אתכם. נראה לי שאת יכולה לדבר עם זו שאני מכירה קצת יותר טוב (האימא של הבנים) וממש לדבר על זה ולהגיד שאת מבקשת שבכורך יפגש עם בכורה, גם בלעדייך. מ'תומרת?
מה עם החברה המשותפת שלנו וילדיה?

וכמובן שאם ימי הבישול שלך נופלים על ימי מפגש קבועים כדאי שתזיזי, זה לא נשמע לי הגיוני.

האמת היא שתל אביב באמת מפנקת אותנו, במבינה, ואני די בטוחה שזה רק עניין של זמן. אבל אני קצת מתבאסת משני החברים-השכנים שהייתי בטוחה שהקשר איתם יתהדק, ובכל פעם שיש ביטול, כמו היום (של חברים מהשרון בכלל), מיד אני חשה את כובד משקלם של חיי החברה של ילדיי כאבן ריחיים על צווארי.
הבית לקהילה נחמד, אבל רוב הילדים שם קטנים, ואני מעדיפה לנסות את המפגשים שאני כרגע מפסידה קודם.

קרוטונית, אנחנו גם נבוא אליכם, אל תדאגי. עכשיו אני מתחילה להרגיש כמו נתמכת סעד, זו לא היתה הכוונה. כלומר, אני (אנחנו?) לא כזאת מסכנה, רק נפל עליי צורך לקטר קצת.


אני חושבת שזה נובע מחוסר במחשבה ותשומת לב, לא מחוסר חשק להפגש אתכם_ בטוח. ובכל זאת. _ולהגיד שאת מבקשת שבכורך יפגש עם בכורה, גם בלעדייך כבר נאמר. אבל מאז שאני פה כל הטלפונים תמיד באו ממני. מתישהו זה נהיה לא נעים.


מה עם החברה המשותפת שלנו וילדיה? כנ"ל.

טוב, עכשיו אני מרגישה קצת אובר קוטרית וקצת מתחשק לי למחוק את כל הקטע הזה . אבל אני אתאפק . כי בעוד חודשיים בטח אצחק על זה (אם יהיה לי זמן. אולי בדיוק אלד. או אניק).

אל תמחקי. זה כמו שלא מוציאים מהאלבום תמונות בהן אנחנו לא נראים טוב

ובכל פעם שיש ביטול, כמו היום (של חברים מהשרון בכלל), מיד אני חשה את כובד משקלם של חיי החברה של ילדיי כאבן ריחיים על צווארי.

ככה זה כשאין הרבה חברה...ביטול אחד - והכל נראה שחור..
בתקופות האלו בעבר (ברוך השם שזה נחלת העבר) הייתי מזכירה לעצמי שבחינוך ביתי הכל דינאמי ומשתנה כל הזמן.
וזה כל כך נכון!

זה כמו שלא מוציאים מהאלבום תמונות בהן אנחנו לא נראים טוב . בדיוק בגלל זה אני משאירה.


ככה זה כשאין הרבה חברה...ביטול אחד - והכל נראה שחור.. צודקת. והאמת שיש בהחלט סימני עליה ונראה לי מאוד הגיוני שבעוד חודשיים הדברים ייראו אחרת (מבחינה חברתית), לא יודעת למה הביטול הבודד הזה מילא אותי פתאום מרה שחורה. אבל איפה אתלונן אם לא בבלוג?

היום הייתי בשוק הכרמל. הנסיבות היו לא נעימות. הסתובבתי שעות בדרןם ת"א בנסיון למצוא סוג מסוים של מכל פלסטיק, ולא מצאתי את מה שאני צריכה. עברתי מחנות לחנות, וכשנגמרו החנויות שאני מכירה, סתם כיתתי רגליים בנסין למצוא חנויות נוספות, ולא מצאתי.
עייפה ועצבנית הבנתי שאיאלץ לנסוע לשוק הכרמל, למקום שבו אני יודעת שאפשר למצוא את המכלים, אבל במחיר גבוה יותר. בחניון של הכרמל, לקח לי 15 דקות למצוא חניה (כי צריך לחכות שמישהו ייצא, אבל בכניסה נותנים לכולם להיכנס, ואז בפנים יש ג'ונגל של מחפשי חניה).

אבל אז יצאתי מהאוטו, ונכנסתי לשוק. תפוחי פינק ליידי בהקו אליי, ועגבניות שרי תמר אדומות ונוצצות, ואנשים צעקו לי "זה בן או בת?" ו"לידה קלה!". נכון, שום דבר שם לא ארוגני, אבל הפירות והירקות חייכו אליי והזמינו אותי לטעום ולקנות. קניתי כרובית בוהקת, עגבניות אשכולות שהשלט אמר שהן "עם טעם של פעם" (והמציאות הוכיחה שאין להם טעם בכלל, מקסימום של קרטון. אבל לא ממש ציפיתי אחרת מעגבניות בחודש מרץ), פקעות שומר יפות ותפוחים, וקיבלתי מהמוכר במתנה אשכול בננות בלווית ברכת חג שמח ולידה קלה. מה אומר ומה אדבר, כנראה שחזרתי לגור בתל אביב .

מותק!!!!!1

איך, איך פתחת בלוג ולא סיפרת לי?
(במילים אחרות - איך אני חברה פארשית ולא גילגלתי את הדפבית שלך למעלה כבר חודשים ולא שמתי לב שצמח פה בלוג מקסים חדש?)


על הכתיבה, והמקסימות הטבעית שנשפכת ממך.

די, די, תמשיכי .

היום הילדים כתבו מכתב. לאחרונה בכורי תהה מדוע אינו מקבל מכתבים. הבטחתי לו שאשלח לו אחד. בינתיים, הם החליטו לכתוב מכתב לשני אחים חברים שלהם. הבכור הכתיב לי מכתב וצייר מסביב. הצעיר צייר לשניים ציור. מחר, נלך אל סניף הדואר, נרכוש מעטפה ובול, ונשלח. כבר לא עושים דברים כאלה בעידן האינטרנט.

היום הכנתי דג סלמון מעולה בעשר דקות עבודה. תרשו לי לחלוק את המתכון עם העולם (מבוסס על מתכון של מרתה סטיוארט):
4 נתחי סלמון (סטייק סלמון או פילה, לא משנה)
רבע כוס דבש
4 כפות רוטב סויה
2 כפיות מיץ לימון

מערבבים את הדבר עם הסויה. מורחים על נתחי הדג. מחממים מחבת מחורצת או סתם מחבת, משמנים, ומניחים את הנתחים על החלק המרוח. צולים דקה על אש גבוהה. מנמיכים אש וצולים עוד שתי דקות. הופכים, וצולים עוד 2-3 דקות, לדרגת העשייה הרצויה (עדיף שייצא קצת נא ותחזירו למחבת, מאשר שייצא יבש כי מזה אין דרך חזרה).

בינתיים, מרתיחים שתי דקות את הרוטב בסיר קטן. אני הברשתי את הנתחים עוד פעמיים אחרי שהפכתי אותם, פשוט כי הסיר היה קרוב. מגישים לשולחן עם הרוטב בקערית, ומי שרוצה מזה על הנתחים עוד רוטב.

הילדים שלי אכלו את זה כמובן עם קטשופ .

בכל מקרה, זו מנה נפלאה וכל ההתעסקות, כולל הכל, היא לא יותר מעשר דקות (הדבר היחיד שצריך לזכור לעשות מבעוד מועד זה להפשיר את הסלמון).

גיליתי את הבלוג שלך! איזה כיף.
מה יש לשכנים התל אביבים האלה?! גם לי היו קטעים קשים כאלה עם השכנים שהיו אמורים להיות חברים, עד שגילינו שבעצם לא. היום גם הילדות למדו לא לצפות לראות זו את זו כל יום, ולפעמים אפילו לא שבוע שלם... אבל הן חברות ממש טובות וזה לא מפסיק להעציב אותי.
בתור מי ששלחה את ילדתה לגן אני רוצה לגלות לך משהו בסוד: לא בטוח שהגן פותר את בעיית החברה. בכלל, אני חושבת שרוב הילדים, כמונו, לא צריכים המון חברים. ונראה שלילדים שלך כבר יש חבר אחד טוב לכל אחד מהם - אח שלו (ועם חברים נוח גם לריב). איזה כיף להם!

הילדים שלי אכלו את זה כמובן עם קטשופ
זה בסדר - אני נתתי לגיבור לאכול אורז מלא עם בטטה אורגנית מוקרם בקטשופ, וכמה ימים לאחר מכן הגשתי לו קטשופ על מצע של ספגטי מלא ובשר טחון...

הי ריש, גיליתי שגילית את הבלוג שלי .
ואלודאה - היתה תקופה שבכורי (כשהיה בן שנתיים נראה לי) אכל גם חביתה עם קטשופ. הקטן, למזלי, אוכל רק שניצל וצ'יפס עם קטשופ. אה, וסלמון.

שבוע 35 +5. כבד לי, שזה עוד מילא, אבל הבאסה הגדולה היא שאני חצי מהזמן לא מצליחה לנשום. הגור יושב לי על הסרעפת. זה גרוע במיוחד בתנוחת שכיבה, והבוקר פשוט קמתי בארבע. אוף.

בדיוק שלשום חברה דיברה איתי ואמרה לי שנראה שממש קל לי. ואני אמרתי שבאמת די קל, ושבשני ההריונות הקודמים, אני זוכרת שהסוף היה קשה הרבה יותר. אז אולי רק עכשיו מתחיל הסוף . אם עד עכשיו יכולתי להרגיש שגם אם אמשוך עד שבוע 40 ומשהו, אני מקבלת את זה בברכה, אני מתחילה להרגיש שמיציתי את חוויית ההריון. גם שתי חברות שלי ילדו הבוקר, אחת בשבוע 41 ואחת בשבוע 36, ואני מרגישה שאני רוצה גם. אני מתה כבר לפגוש אותו, להרגיש אותו, להיניק אותו.

וריש, בעניין החברות ביניהם - זו כזאת ברכה. באמת, התמזל מזלם ומזלי.

היה מעגל כל כך נעים

אתמול חברה התקשרה להתעניין לשלומי, והיא שאלה אם כבר נמאס לי (להיות בהריון). אמרתי לה שאמנם אני מרגישה שהחוויה מוצתה, ואני מתה ללדת כבר, אבל שלא נמאס לי, לא ברמה שאני מרגישה שאני לא יכולה לסבול את זה יותר, כמו שהיה לי בחודש התשיעי בהריון הקודם. "טוב, אז את עוד לא יולדת", היא קבעה. "עד שלא נמאס, הם לא יוצאים".

טוב, אז נמאס לי .

שלשום הלכתי לישון, והתעוררתי בשתיים לפנות בוקר, ולא הצלחתי לחזור ולהירדם. אתמול אחה"צ ניסיתי לישון. הזוגי לא היה בבית, והילדים נכנסו כל כמה שקות לבדוק מתי אני מתכננת לקום, אז לא הצלחתי לישון . כשהזוגי חזר, החלטתי ללכת לישון בבית אמי, כדי שתהיינה מינימום הפרעות. אפילו שתיתי כוס יין לפני שנכנסתי למיטה, כדי להיות ממש בטוחה שאישן, וכמובן, שלא הצלחתי להירדם. בסוף הלכתי לישון אתמול באחת עשרה, והתעוררתי סופית בשבע, אחרי התעוררות כל שעה בערך. לא שזה יהיה הרבה יותר טוב אחרי שהתינוק ייצא , אבל נו כבר.

לפני כמה שבועות ארגנו מחדש את סידורי השינה בבית, כהכנה לכך שבקרוב יישן לידי תינוק יונק, ואני לא ארצה הפסקות נוספות בשינה, פרט לאלה של התינוק שירצה לינוק. המעבר היה חלק, אבל בלילות האחרונים, בשלב כלשהו לפנות בוקר, שניהם מוצאים את דרכם לשני צדדי, ויוצא שארבעתנו ישנים על ה - 160 ס"מ של המזרן הזוגי, ושני מזרני היחיד נשארים נטושים. צפוף אבל כיף. ולפעמים צריך להזכיר להם לא לטפס עליי עם כל איבריהם.

בגזרת החינוך הביתי, יש רגיעה. אני חושבת שבעיקר משהו בתוכי נרגע, לא בהכרח משהו חיצוני השתנה. אני עדיין חושבת שהילדים זקוקים ליורת חברה, ושהקטן צריך זמן לבד וזמן עם ילדים בני גילו, אבל אני יותר רגועה.

יש את היוזמה להקמת בית חינוך דיאלוגי ברוח דני לסרי בתל אביב. כשהלכתי למפגש ההורים הראשון, התלהבתי מאוד וחשבתי לעצמי שמצאתי פתרון. בינתיים גיליתי, שהקמה של מקום זה לא דבר כל-כך פשוט. סליחה, ההקמה היא העניין הפחות מורכב. הקושי הוא במציאת אנשים נוספים שמוכנים להתחייב, כשההתחייבות היא כמובן כלכלית. כדי להתקדם זקוקים למעה לשני דברים פשוטים: מקום ואיש צוות. לאחר המפגש האחרון שלנו, מצאתי כמו באורח-פלא בדיוק את המקום ביד2 באינטרנט, וגילינו להפתעתנו שרק שלוש משפחות מתוך כלל המשפחות מוכנות להתחייב. כל השארף לא טרחו אפילו להשיב לאימיילים שנשלחו בנידון.

לא אמרנו נואש. סיכמנו בינינו, שלוש האמהות, שבמקרה הגרוע ביותר, נתחיל משהו קטנטן בבתינו, רק לחלק מימות השבוע, ונראה לאן זה יתפתח. במקביל, הבנתי ביני לביני, שאם זה לא יסתדר, נכונה לנו עוד שנה של חינוך ביתי.

בינתיים, הילדים מתחילים לאט לאט להתחבר לילדי החינוך הביתי שהם כן פוגשים. הבכור מתחיל למצוא את מקומו במפגשים, והם באים למפגשים בשמחה.

הילדים מתחילים לאט לאט להתחבר לילדי החינוך הביתי שהם כן פוגשים.
להתחבר זו לא מילה !! אתמול היו נשיקות לוהטות..
את הקטן (תכף גדול ) ראיתי אתמול מנשק כל נסיכה לשלום של פרידה.
מקסימים אתם @}
כייף שחזרתם אלינו.

סיכמנו בינינו, שלוש האמהות, שבמקרה הגרוע ביותר, נתחיל משהו קטנטן בבתינו, רק לחלק מימות השבוע, ונראה לאן זה יתפתח
זה נשמע פשוט רעיון מקסים.

את הקטן (תכף גדול ) ראיתי אתמול מנשק כל נסיכה לשלום של פרידה. כן, ראיתי את זה, זה היה נשקני-קיצוני אפילו בשביל ילד חובב מגע כמותו . הם נכנסו לתקופה כזאת של חיבוקים ונשיקות, זה נחמד. אגב, בכורי פתח הרמון - יש לו חברה (שכנה) שהוא אומר תמיד שאיתה יתחתן (האמת שהוא אומר שאיתה לא-יתחתן, כי אנחנו לא נשואים), ואתמול הוא הודיע לי שכנראה שלא-יתחתן גם איתה וגם עם בתך (אמא, במשפחה שלי אולי יהיו שתי אמהות).

זה נשמע פשוט רעיון מקסים. סיפרתי לך על זה כשנפגשנו, לא? החלטנו שאם אין מקום ואין אנשים, כדאי שנתחיל במשהו - ולאט לאט יגיעו האנשים ואחריהם המקום.

סיפרתי לך על זה כשנפגשנו, לא?
נכון, אבל חשבתי שאישור בכתב לא יזיק

שכנראה שלא-יתחתן גם איתה וגם עם בתך (אמא, במשפחה שלי אולי יהיו שתי אמהות).

כשנולד למשפחה תינוק ראשון, החיים מתחילים לסבוב סביבו. כשנולד השני, החיים ממשיכים, במידה רבה, לסבוב סביב הבכור. כבר יש ריתמוס לחיי המשפחה, והתינוק החדש משתלב בו. במקרה של חינוך ביתי, או לפחות במקרה הספציפי שלנו, אני מרגישה שבמידה רבה, הבכור קבע המון דברים, שהקטן לעתים סובל מהם.
כל החברים של הילדים, הם כאלה שהתחילו כחברים של הבכור. כמובן שעכשיו הם חברים של שניהם, אבל אין ספק שבעיני בני החמש, בכורי "יותר" חבר שלהם מהקטן.

לאחרונה, היו מספר פעמים שבהן הבכור הלך לבד לחברים. היום הוא הלכנו לבקר חברים, והוא נשאר לישון שם. הקטן חזר איתנו. בכל המקרים האלה, הוא פשוט לא האמין שעושים לו את זה. מבחינתו, הוא חבר שלהם בדיוק כמו הבכור, אז למה הבכור נשאר והוא לא?

בהנחה שנצליח להקים בית חינוך דיאלוגי בשנה הבאה, אני מתלבטת אם לצרף גם את הקטן, (שהוא בן שלוש וחצי היום), או להשאיר אותו עוד שנה בבית. אני תוהה מה יסייע לפיתוח הנפרדות שלו מאחיו: עוד שנה בחינוך ביתי, בה תהיה לו הזדמנות לפגוש ילדים במנותק לחלוטין מאחיו, או שהות במתחם משותף, אבל עם כמות גדולה יותר של ילדים וללא נוכחות שלי.

במידה והיוזמה של בית החינוך לא תצא לפועל, ואנחנו נשאר בבית, וגם בזמן שיש מעכשיו ועד ספטמבר, אני תוהה מה אפשר לעשות כדי לסייע לו להכיר חברים בני גילו, במנותק מאחיו, בהתחשב בעובדה שאני לא יכולה להיות בשני מקומות בבת אחת .

כמובן שמיד התמלאתי במחשבות של מה אם הוא מרגיש חבר-סוג-ב' חלק גדול מהזמן, כשהוא נמצא בקרב הגדולים. מצד שני, הוא מחפש תמיד את קרבתם של הגדולים - של אחיו וחבריו, ופחות את של הקטנים.

********************

מעניין מה עושה השלישי למרקם המשפחתי. נראה לי שזה מסוג הדברים שאפשר לדעת רק במרחק של שנה-שנתיים מההצטרפות למשפחה. בכל מקרה, מעניין למה השלישי עדיין לא יוצא . אני רק בשבוע 39 (או כבר בשבוע 39, תלוי איך מסתכלים על זה), יש עוד שבוע עד לתל"מ, אבל האמת היא שאני כבר יותר משבוע בציפיה. מכיוון שאני משוכנעת שאלד בלילה, בכל פעם שאני מתעוררת לפיפי באמצע הלילה אני מחכה להרגיש איזה ציר או ירידת מים, ובכל בוקר כשאני מקיצה, אני מופתעת מחדש שלא ילדתי. המחשבה שאני עלולה גם למשוך עד שבוע 41 או 42, מעוררת בי חלחלה עזה. נו כבר!

נו כבר!
אני אומרת בין שבוע 40 ל- 41
מעוררת בי חלחלה עזה

אולי להתמקד בעוד קצת "צומי" למי שכבר כאן ?
אולי לסיים עוד פרוייקט קטן שנדמה לך שאח"כ תזניחי?
אולי להתמקד במחשבה שהגוזל מתארגן, וכשיגיע בזמן שלו הלידה שלך תהיה קלה וזורמת ?
ואולי... מחר או היום זה יקרה?

אני תוהה מה אפשר לעשות כדי לסייע לו להכיר חברים בני גילו, במנותק מאחיו, בהתחשב בעובדה שאני לא יכולה להיות בשני מקומות בבת אחת .
הוא ממש בגיל לחברים משלו, וכמו שמזמינים חברים של הגדול, אפשר ביום אחר להזמין/ללכת לחברים של הקטן.

ראיתי לא מעט ילדים שלהם אחים גדולים והם הולכים אחריהם !
ברור שהפרדה פיזית היא התשובה, אם חשובה לך.
איך תפרידי בינהם ?- יש מגוון ווריאציות, ולדעתי אפשר גם לשלב בינהן.

אולי שלב ראשון לראות - מי יכול להיות חבר שלו ? (בלי קשר לאחיו), אגב, גם אם זה ילד "גדול" שהקטן רוצה להיפגש איתו, אפשר ליזום מפגש שלהם - לבד, בלי הגדול.
הגדול בוחר לעצמו פעילות או מפגש אחר לאותו זמן.
אבל הם צריכים לדעת (או אחד מהם..) שהם בלעדייך, כי עובדה שאני לא יכולה להיות בשני מקומות בבת אחת

@}

בכל פעם שאני מתעוררת לפיפי באמצע הלילה אני מחכה להרגיש איזה ציר או ירידת מים, ובכל בוקר כשאני מקיצה, אני מופתעת מחדש שלא ילדתי
D-:
נו, אותי זה מצחיק, מה לעשות?

אני אומרת בין שבוע 40 ל- 41 הלו, למה את לא אמרת בין שבוע 39 ל - 40 ?

אולי להתמקד במחשבה שהגוזל מתארגן, וכשיגיע בזמן שלו הלידה שלך תהיה קלה וזורמת ? זה מה שאני מזכירה לעצמי כל הזמן. אני גם לא רוצה להלחיץ אותו.

ואולי... מחר או היום זה יקרה? אינשאללה .

אולי שלב ראשון לראות - מי יכול להיות חבר שלו ? את צודקת, זה פשוט קשה בסיטואציה שלנו, שבה בעצם שניהם חברים של כל החברים שלהם, והולכים איתי, כך שקשה לפתח קשרים נפרדים ועצמאיים.

נו, אותי זה מצחיק, מה לעשות? נו, בטח גם אותי זה היה מצחיק אם הייתי מישהי אחרת .

הלו, למה את לא אמרת בין שבוע 39 ל - 40 ?
אני מנסה להשתמש 'בשרותי החיזוי החדשים' שלי, למרות שלא כ"כ מותר לי

<אם 'לא מותר לי' - לא בטוח שזה מדוייק! לטובתך !!??>

זה פשוט קשה בסיטואציה שלנו, שבה בעצם שניהם חברים של כל החברים שלהם, והולכים איתי, כך שקשה לפתח קשרים נפרדים ועצמאיים.
אני חשבתי פשוט על הזדמנות שווה לשניהם. אם אחד יכול לבחור ללכת לבד לחבר, גם השני יכול...
נגיד אחת לשבוע, לכל אחד מהם הזדמנות להזמין או ללכת למישהו שהוא בוחר. לבד.

תכף הדברים ישתנו לא יודעת אם זה ימשיך להיות בתוקף.. אבל הכיוון יכול יהיה להישמר. אם מתאים לך.
מה דעתך?

וגם, יש את האדון הנכבד של הקרוטונית קרוב לגיל של הקטן, לא ?

קרוב לגיל של הקטן, לא ?
ואפילו יהיה מאוד מוצלח כי הוא יהיה בתפקיד "הגדול" בזוג הזה !

יש את האדון הנכבד של הקרוטונית קרוב לגיל של הקטן, לא ?
אכן, הבדל של 3 חודשים... אני בטוחה שהוא ישמח להיות חבר קבוע של הקטן של מיצי!

ואולי... מחר או היום זה יקרה? אינשאללה
breath in... breath out...

אני מנסה להשתמש 'בשרותי החיזוי החדשים' שלי, למרות שלא כ"כ מותר לי_ א-הה, לא ידעתי שזה ניחוש של מכשפה. בכל מקרה, וזה גם מתקשר להמלצת ה _breath in... breath ou של קרוטונית, נראה לי שעברתי למקום רגוע יותר, מין השלמה עם זה שהוא יבוא בזמן ובמקום שימצא לנכון.

הזדמנות שווה לשניהם - יש. העניין הוא, שלא יודעת איך יגיבו החברים. כלומר, דמייני נועה, שהקטן שלי רוצה לבוא לבתך לבד בלי הגדול. מה תהיה דעתה? אני לא אומרת שזה בלתי אפשרי, אבל לא בטוחה כמה תהיה היענות. צריך לבדוק את זה.

אני בטוחה שהוא ישמח להיות חבר קבוע של הקטן של מיצי! כן, על זה כבר סגרנו שצריך לעבוד .

כלומר, דמייני נועה, שהקטן שלי רוצה לבוא לבתך לבד בלי הגדול. מה תהיה דעתה?
טוב, לא חשבתי שתמיד זה יעבוד
אני לא מכירה את כל החברים שלכם, האם באמת כולם "גדולים" בגילה של ביתי ? ואצלנו, כידוע, זה לא עניין של גיל...

הזדמנות שווה לשניהם - יש. העניין הוא, שלא יודעת איך יגיבו החברים
כדאי לחשוב על כמה אפשרויות שאולי כן יצליחו, ולהתחיל לבדוק...
מה יש להפסיד?

מה יש להפסיד? כלום, וזה בהחלט בתכניות.

אמא, במשפחה שלי אולי יהיו שתי אמהות
גדול!
אני רואה שהפסדתי מלא אקשן פה בדף... ומתחילה להבין את החיים הכפולים של א/נשי באופן: גם אם נפגשתן בבוקר בחברת הילדים אין פירושו של דבר שלא תדסקסו דברים שונים לגמרי (אעלק) מעל גלי האתָר בערב P-:

ומתחילה להבין את החיים הכפולים של א/נשי באופן לא שזה בלתי אפשרי, אבל האם יתכן שלא שמעת מילה מכל זה באף אחד ממפגשינו ?
<והערת אגב, היום אחה"צ הצצנו מהחלון וגילינו שא' השליך רבע בית מהחלון. אין לי מושג אם אני הכנסתי לו את זה לראש או שזה נכנס לבד, אבל אלוהים, חזרנו לגיל שנה! מה זה? הבעיה העיקרית היא, שאני לא מרגישה שאני יכולה לכעוס עליו כמו שהייתי יכולה, נניח, על בן החמש. אני לא מרגישה שזה דווקא, אני מרגישה ש he can't help himself.>

גם אצלנו הגדולה היא האטרקציה החברתית, והקטן במצב דומה לשלך (לא חנ"ב, אבל כן באותה קבוצה בגן). אני מזדהה עם הקושי. יש לו כמה חברים מהגן, אבל לא ממש קשר כזה שמחזיק את עצמו. תמיד כשיבואו הנה ירצו לשחק עם הגדולה. למזלנו, הגדולה בחלק גדול מהזמן משתפת אותו במשחקים. אני יודעת שיש לנו תפקיד בלחזק קשרים ולהשקיע יותר באחה"צים, זה פשוט צד חלש אצלי יחסית, כל הקטע החברתי ומה שנגזר ממנו. חבל שאנחנו לא גרות קרוב, אני חושבת שהם היו יכולים להסתדר...

חבל שאנחנו לא גרות קרוב, אני חושבת שהם היו יכולים להסתדר... באמת חבל .

אני מאוהבת. אני מאוהבת בתינוקת בת שבוע שפוצעת לי את הציצים ונראית כמו עגבניה מעוכה (העגבניה המעוכה הכי יפה שראיתם מימיכם, כן?).

העגבניה המעוכה הכי יפה שראיתם מימיכם, כן?
ברור!
אחחח, אני פשוט לא מצליחה לדמיין את המתיקות הזאת. והכי אני מתה לראות אותך איתה, עם כל האהבה הזאת שנשפכת ממך. (-:

חבל שאנחנו לא גרות קרוב, אני חושבת שהם היו יכולים להסתדר... מאז שראיתי את א' של במבי אני חושבת על זה - על שני הקטנים שלכן ביחד. בכלל היה נחמד אם אפשר היה להביא את הממלכה של במביק כולה, על טפה ועל חצרה, למרכז תל אביב, לא?
[נדחפתי, כרגיל].