דף תיוג
יש באתר [->refs.pl?refs=$title&text=דפים מסוג]

---

הפלה נדחית
סוף סוף הגיע ההריון שכל כך רציתי. אחרי 8 חודשים שניסינו זה הגיע. אבל לא לזמן רב...
בשבוע 8 החל הדימום, נחתי, אבל אחרי כמה ימים החל דימום מסיבי. בבית החולים עשו בדיקות וראו שה- B יורד (הורמון ההריון) והאולטרא סאונד הראה ששק ההריון עדיין בפנים, הרופאים המליצו על גרידה או ציטוטק, כדי שלא ייווצר זיהום משאריות שלא יוצאות או שאסבול מדימום מסיבי פתאומי ואאבד הרבה דם. כמובן שאף אחד לא אמר שיש גם אופציה ללכת הבייתה ולתת לגוף לעשות את זה באופן טבעי, מבחינתם האופציה הזו לא קיימת... לאחר לבטים והפחדות מצד הרופאים, החלטנו ללכת על האופן הטבעי, מתוך אמונה בגוף שיודע מה הוא עושה. לא יכולתי לדמיין אותי בסיטואציה של הרדמה כללית, פרוצדורה כל כך פולשנית, או כדור הורמונלי שיזהם את גופי ויגרום לפעולה כל כך קשה באופן כל כך לא טבעי. הלכנו הבייתה.
כל התהליך לקח חודש וחצי! לא פשוט, אבל עם הרבה אמונה בגוף שלי ובתמיכה מדהימה של אהובי היקר, משפחה וחברים הצלחנו. נעזרתי גם בדיקור סיני. בהתחלה גם שתיתי צמחים רפואיים אבל מהר מאוד החלטתי לתת לגוף לעשות את מה שהוא יודע ולא להתערב או להכריח. החלטתי גם לדבר ולספר על זה, לא ראיתי טעם להסתיר ולהעלים, בייחוד שנוכחתי לראות כמה הנושא מוסתר, גיליתי שכל כך הרבה נשים עברו את זה מלבדי.
לא התעלמתי מאזהרות הרופאים, אולי אנחנו לא חולקים את אותה השקפת העולם אבל יש להם ניסיון, והייתי עם היד על הדופק. בדקתי חום כל הזמן, בדקתי את כמות ואופי ההפרשות, קשובה לעצמי ולתחושות שעוברות בי. שתיתי הרבה מים, אכלתי טוב ונחתי.
כפי שכתבה שרהלה מיילדת הבית יש מספר גלים, ואכן כמות הדימום ירדה.. עלתה... ירדה... כמו המחזוריות בטבע.
למרות הקושי הנפשי והפיזי התחברתי לתהליך שקורה בתוכי ואפילו נהניתי ללמוד על תהליך נוסף ומדהים שקורה בטבע- בגוף. הגוף שלי זיהה הריון לא טוב ובעצמו פלט אותו החוצה.
בשלב מסוים החל ריח לא טוב וכבר התחלתי לחשוש שיש זיהום ופחדתי מגרידה ושיש פגיעה ברחם שלי. הרופאה בדקה והוציאה גוש מבפנים. לשמחתי היא יכלה לעשות את זה בקליניקה ולא הגעתי לבית החולים, אך הייתי צריכה להתחיל בטיפול אנטיביוטי (שנים שלא נגעתי באנטיביוטיקה..) מחשש לזיהום. לא נורא, יצאתי בזול.. זה הרע במיעוטו...
באותה בדיקה הרופאה גם אמרה לי שהיא רואה שהיה ביוץ ובקרוב אקבל ווסת. הופתעתי. הייתי כל כך בתוך ההתעסקות עם ההפלה, מי חשב על ההמשך בכלל? אבל הגוף ממשיך בשלו, מבחינתי אלו היו חדשות טובות, הגענו לשלב הריפוי, הנה ביוץ... תיכף ווסת... ואחרי זה הריון?
היא אמרה לי לחזור אחרי הווסת כי הרבה פעמים הרחם מתנקה סופית בווסת. וזה אכן מה שקרה! בימים שלפני הבדיקה דאגתי שיהיו שאריות ואצטרך לשקול גרידה, אך בבדיקה שמעתי את המילים היקרות, לאחר חודש וחצי של דימום, של מסע "הכל נקי, הרחם, צוואר הרחם, הנרתיק, הכל נקי... תחזרי אלי בהריון".
ואו, שמחתי כל כך.
היום, כחודש מאז שהכל נגמר אני מסתכלת אחורה על חוויה מעצימה, שלמה, מלאה, המון תמיכה ואהבה. ואהבה לעצמי. ועוברת בשקט ובנועם הלאה. ומודה כל כך לאנשים שליוו אותי, תמכו בי, יעצו לי, וחיבקו אותי.
יצאתי מחוזקת ושמחה שזאת הדרך שבחרתי בה. וכמו שאומר בעלי החכם, זה היה תיקון ללידה לא פשוטה ( יש לנו ילדה בת 3). והוא כל כך צודק.

נכתב באהבה לכל הנשים שעוברות אולי עכשיו לצערי את מה שאני עברתי ומתלבטות על ההמשך.
הכי חשוב שתעשי את מה שנכון עבורך ושאת שלמה איתו.
רננה

לפני שנה עברתי הפלה, אחרי יומיים של כאבים העובר נפלט החוצה ישר לכף ידי. מזועזעת בטרוף מעצם המראה, כף רגל קטנטנה עם חמש אצבעות קטנטנות. מראה שירדוף אותי לעולמי עולמים, רציתי פשוט למות, הנורא מכל קרה לי, החזקתי את העובר הקטן הזה בכף ידי, לעולם לא אשכח את המראה ואת ההרגשה, אחר כך חצי שנה של בכי יומיומי, גהנום עלי אדמות והכי גרוע- רגשי אשמה, לא נחתי מספיק, התרוצצתי המון, אני הרגתי אותו, ככה נראה לי, אחרי חצי שנה שוב נכנסתי להריון אבל הפעם הייתי עם הרגליים על הקרקע בידיעה שיש מצב של אחזיק תינוק בסוף, ואכן בבדיקת אולטרסאונד בשבוע עשר, נמצא עובר ללא דופק תואם שבוע 8. שבועיים יש לי עובר מת בבטן ולא ידעתי, הרופא שלח אותי לעשות גרידה אבל הלכתי רק אחרי שבועיים כי רציתי לוודא שאכן אין דופק, היום אני חודשיים אחרי ההפלה השניה, כל כך רציתי שתהיה לי חוויה מתקנת, אבל לא הצלחתי, אני מרגישה כשלון, אני מדוכאת, כבר שנה שאני בוכה ומקווה שהפעם אולי זה יצליח, ואולי אוכל לחזור שוב לחייך, לשמוח,בקיצור, לחזור לחיות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם.
יש לי 2 ילדים ולאחרונה היו לי שתי הפלות. פעם, אחרי כל לידה, כתבתי סיפור הלידה שלי, סתם, לעצמי. כדי לתעד את החוויה. עכשיו אני מרגישה שאני חייבת לכתוב את סיפור ההפלה שלי, אבל גם לשתפו. הפלה ראשונה הייתה הריון כימי, ז"א רק חשדתי שאני בהריון וכבר קיבלתי מחזור. זה היה לי מאוד מוזר,אבל המשכתי הלה. לאחר שלושה חודשים כבר לא קיבלתי מחזור. שמחנו מאוד, אבל כבר בשוע 5 הרופא שלי קיבל את פניי במשפט מרסק, משהו כמו "אני מקווה שזה עוד יתחזק". בשבוע 6 הופיע דימום חלש, בלי כאבים. רצתי לרופא, הוא בדק ואמר שאין דופק. באותו רגע התחלתי לחפש מידע ומצאתי באינטרנת המון סיפורים נפלאים על דימומים שבסוף מסתיימים בתינוק בריא. הייתי אופטימית, התחלתי להרגיש בחילות, הדימומים נפסקו וחשבתי שהכל מסתדר. אלה שלאחר שבועיים (שבוע 8) הגעתי לרופא והכל התרסק: יש שלייה, היא גדלה (ולכן יש בחילות), אבל אין עובר! זה השלב שלרוב יש כבר דופק, ואצלי אין עובר!!! הופנתי לחדר מיון, הרי אין מה לחכות, אין לי דימום וזה לא הולך לצאת לבד בקרוב. היו לי שלושה אופציות: לא לעשות כלום, לקבל כדורים (ציטוטק) לכיווץ הרחם או לעשות גרידה. בחרתי בציטוטק, אבל לא קרה הרבה. התחילו דימומים, אבל ממש חלש. לאחר שלושה ימים הייתי צריכה לחזור לביקורת. אמרו לי שאין יותר שק הריון, אבל יש עוד הרבה חומר ונתנו לי ציטוטק שוב. באותו הערב התחלתי לדמם נורא – פד הבה כל חצי-שעה – שעה. אבל אמרו לי שהדימום יהיה חזק. אחרי בערך יממה הדימום נחלש. יום שישי, אנחנו נוסעים לנופש שהוזמן מראש. בלילה הדימום חזק מאוד, הרבה גושים. למחרת הכל בסדר, ובלילה שוב אותו סיפור. אני מבינה שאין מנוס, צריך לחזור למיון. מדברת עם הרופא, הוא מאשר ואומר לא לאכול ולא לשתות. מגיעה בבוקר, עושים אולטרסאונד, יש הרבה שאריות וחייבים גרידה. באסה. מחכה רק 8 שעות במיון, עד שמתפנה מקום במחלקת נשים. עוד שעתיים עד שמגיע רופא ומרדים. אחר-כך סיטואציה מביכה של שני גברים מסדרים אותי לניתוח ואני מכוסה רק מהכתפיים ועד הפופיק... 20 דקות הגרידה, 20 דקות התעוששות. עוד שעה וחצי ואני משתחררת. עכשיו אני בבית, חושבת האם לספר לאמא ומה להגיד בעבודה, הרי אף פעם אני לא חולה יותר מיום ועכשיו קיבלתי 4 ימי מחלה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי פה הרבה סיפורים ושלי לא מאוד שונה מחלקם אני מניחה אולי חוץ מזה שאנחנו גרים זמנית בחול ועברתי את זה לא בארץ.
אצלי הכל התחיל בערב יום חמישי לפני שבוע התכווצויות בלי דם, בוקר למחרת כבר הייתי אצל הרופא שראה התקצרות צוואר הרחם במהלך התכווצות והפנה אותי לביהח.
שם נתנו לי מנות של מגנזיום ופרוגסטרון. הייתי בשבוע 17 (4.5 חודשים) הריון שחיכינו לו שנה וכשכבר נהייתי אדישה קרה הנס.
איכשהו במעמקי תת המודע שלי ההריון הזה הרגיש לי קצת לא שלי אולי כי פחדתי שזה יסתיים, לפעמים חשבתי איך אגיב אם כל זה יסתיים...
ואכן זה הסתיים אחרי יום וחצי של התכווצויות ובלילה האחרון אני מניחה שממש צירים שהתחילו בהתכווצויות כל 5 ד' ודם טרי, ירדו המים וקצת לאחר מכן גם העובר יצא (מסתבר שזה לא מובן מאליו שזה קרה כל כך מהר אז לפחות זה), הלכנו לגרידה ומאז אני בבית. יום אחד אני יותר אופטימית יום אחר פחות. בעיקר לא יודעת איך מתמודדים עם זה בכלל היינו כל כך זהירים עשינו הכל התינוקי היה מושלם בדקנו הכל ובכל זאת ככה זה נגמר... אני מוקפת בחום ואהבה אבל עדיין לא בכל יום יודעת איך לקבל את זה מה אמורים להרגיש, למי להתפלל ומה להגיד, מה יכולנו לשנות ובכלל... מקווה שאמצע את התשובות...