''song]זו ילדותי השניה id[/po]=1581&singer id=688&song title=2623c,
מה שתתני לי אקח.
זו ילדותי השניה,
איתך.

במבטייך בת,
אני אלמד שוב לאהוב בלי לחשוב.
בדמעותייך ארעד
כאילו סוף העולם קרוב.
בחיבוקייך בת,
רטט עובר בגופי.
ואיתך יום נוסף אבקש...''


כבר כמעט 10 שנים שאני הולכת בצעדיה של בתי.
זו השנה השניה שלנו בבית ביחד.
לא מזמן הצטרפה בת חדשה לצמוח איתה ביחד.

היום דיברתי עם חברה על בלוג אחר שמתנהל פה שמתאר את השנה הראשונה בבית עם 2 ילדים קטנים. כמה הוא יפה וכמה הוא תמים. איך בהתחלה הכל עוד וורוד. חשוב לתאר את ההתחלה הזאת, הכייפית, המדהימה, אבל חשוב גם לתאר את ההמשך. אז הנה החלטתי להרים את הכפפה...
איך חיים ולומדים בבית עם ילדה אחת בת רבע לעשר ואחת בת רבע.
לא פשוט...
אבל עכשיו כבר מאוחר וצריך ללכת לישון אחרי יום עמוס.
מחר יום חדש

יומני למידה
מסיבה בלתי מובנת רוב השאלות הכבדות, אלה שיוכלות באמת להרחיב אופקים, עולות דווקא במכונית בשעת נסיעה.
אתמול היא שאלה "איך המשקפיים משפרים את הראיה?" וואוו! כשאני חושבת על זה - אני לא באמת יודעת. מגדילים או מקטינים? או רק מחדדים? ומה היא באמת רוצה לדעת?
סיפרתי לה שכדי להבין באמת צריך ללמוד אופטיקה וכדי להבין איך העין האנושית עובדת צריך ללמוד ביולוגיה ופיזיולוגיה. ואני בעצם, לא באמת יודעת את התשובות...
היא תמיד אומרת שזה נורא מעניין אותה, והיא רוצה ללמוד, כשמגיעים הביתה - יוק! לומשנה כמה אתרים אמצע על הנושא, וכמה הרצאות... היא כבר איבדה עניין מזמן.
וזו הדילמה הכי קשה, איך אני גורמת לה "להחזיק" עניין במשהו לאורך זמן?
כרגע העניין היחיד שלה הוא משחקי מחשב והחברים שהולכים לבית הספר שנמצאים בחופשה כרגע.
נראה לי שאין מנוס מלהכניס קצת ספרי לימוד הביתה. אבל איזה? איך יודעים איפה למצוא? ברור לי שספרים שנועדו לילדי בית הספר לא יספיקו פה.
דווקא עם אבא שלה זה עובד לא רע. היא שואלת והוא תמיד עונה לה ומסביר, משרטט שרטוטים... כיף לראות אותם ביחד, הלוואי והיו יותר...
מה שכן למדנו מהעניין הזה זה מה זו בעצם אינציקלופדיה ושאם רוצים תשובות קצרות ומתומצתות - אפשר ללכת לחפש שם.

"איך המשקפיים משפרים את הראיה?"
הם לא משפרים.
הם רק משנים את זוית השבירה של קרני האור ככה שהן נופלות בדיוק על המקום הנכון.
רבים טוענים שהם מקלקלים ומנוונים את הראייה, ושהם מקבעים ומחמירים נכות שאפשר לתקן בתרגילים.

ברור לי שספרים שנועדו לילדי בית הספר לא יספיקו פה.
למה לא? בתי אוהבת מאוד חוברות של מט"ח.

מסיבה בלתי מובנת רוב השאלות הכבדות, אלה שיוכלות באמת להרחיב אופקים, עולות דווקא במכונית בשעת נסיעה.
וגם:
וזו הדילמה הכי קשה, איך אני גורמת לה "להחזיק" עניין במשהו לאורך זמן?

יכול להיות שהיא שואלת דווקא בנסיעה כי אז היא מרגישה שהיא יכולה להחזיק אותך לאורך זמן, בלי שתברחי לה לספרים ואתרים והרצאות?

אם את שואלת, (ולא רק מספרת), אני חושבת שעדיף לתת תשובה קצרה ולא לגמרי מדויקת מאשר להפחיד ולומר "אוי, צריך בשביל זה ללמוד שני תחומי ידע גדולים".
טלפון מידי לאבא/חברים מתאימים יכול לעזור.

אם השאלה עוד קיימת - "המשקפיים משנים את התמונה, ככה שהעין המקולקלת רואה אותה טוב/בקלות".

אחד הדברים החשובים שאני מרגישה שלמדתי בזכות החינוך הביתי הוא לראות באופן שונה לגמרי את כל עניין הלמידה.
כשתכננו את המעבר לחינוך ביתי, ישבנו וחשבנו אילו נושאים אנחנו רוצים שילדינו ילמדו. אחרי שיחה ארוכה ורשימה ארוכה עוד יותר, הצטצמצמו הנושאים למספר שפות - מתמטיקה, מוסיקה, אנגלית.... והיו עוד שאני לא זוכרת.

ממש לפני שיצאנו לחופש הגדול שממשיך עד היום הכנתי מחברת עם כל מיני רעיונות ל"פרוייקטים" שאני רוצה לעשות עם הילדים, כי כבר "ידעתי" שדרך הלימוד בבית הספר לא מוצאת חן בעיני, ודרך עשיה והתנסות - זאת הדרך שאני רוצה שילדי ילמדו.

זה היה חודש יולי חם. הילדים בעיקר רצו לראות טלויזיה לרבוץ במשך היום (למען האמת, אי אפשר היה לעשות הרבה יותר מזה בחום הזה) והכי הם רצו לישון ביום ולהיות ערים בלילה. מין טריפ שכזה.

וכך עברו להם שבוע ועוד שבוע, ובכל פעם שהצעתי להם לעשות משהו "נורא יצירתי" או "מעניין במיוחד" מהרעיונות שאני הגיתי - הם סרבו.
מכיוון שלא התכוונתי להכריח אותם, נאלצתי לשבת בצד ולהתבונן. כדי לא ממש להתעצבן הייתי צריכה ללמוד להשעות את השיפוט שלי - זה נכון, זה לא נכון, זה חינוכי, זה לא, זה מפתח אותם, זה מזיק וכו'

מה למדתי?

באמת קצרה היריעה מלומר את כל מה שלמדתי. אבל בקשר לסוגיות שעלו כאן -

אלה שיוכלות באמת להרחיב אופקים
הפסקתי לשפוט איזה סוגיות מרחיבות את אופקיהם של ילדי. מבחינתי כל מה שמעניין אותם, חשוב וראוי, ואפילו שלי זה נראה לא חשוב.

כרגע העניין היחיד שלה הוא משחקי מחשב והחברים שהולכים לבית הספר שנמצאים בחופשה כרגע.
למדתי ששהות עם חברים מלמדת וחשובה לא פחות מאשר איסוף "ידע נחשב".

איך אני גורמת לה "להחזיק" עניין במשהו לאורך זמן?
למדתי שלמידה מתרחשת באין-רואים. תהליכי למידה מתרחשים בפנים. לא בחוץ. אי אפשר לצפות בהם, אי אפשר להעריך אותם מבחוץ. למשל- פרק הזמן שמוקדש "בחוץ" ללמידה כלשהי, אינו מעיד בכלום על עומק הלמידה שמתרחשת בפנים.

תודה לכל המגיבות!
תשובות: תבשיל, תשובה קצרה וכו' כבר פחות מתאימה בגיל 10. תמיד באותו רגע כשעולה השאלה, אני עונה כמיטב יכולתי או שמתקשרים לאבא/סבא/סבתא/דוד/חבר/ה לשאול (או במסנג'ר). באותו רגע עניתי משהו דומה למה שבשמת אמרה, אבל בהחלט היתה תחושה שהיא רוצה יותר, ואכן באותו אחה"צ (טיפה בעידודי) , יחד עם אבא עשינו קצת ניסויים באופטיקה והבנו איך עובדת עדשה, למה הראיה מתקלקלת ומה עושות המשקפיים. שיחקנו קצת עם העדשות של המצלמה המקצועית של אמא כדי להבין שבעצם המשקפיים, עדשת המצלמה ועדשת העין כולן עובדות אותו דבר. כל הסיפור הזה נמשך אולי חצי שעה (כולל שרטוטים, ניסויי וטעיה) אבל כל-כך נהנינו שלושתנו.
הלוואי והיו לנו יותר אינטרקציות כאלה...

יכול להיות שהיא שואלת דווקא בנסיעה כי אז היא מרגישה שהיא יכולה להחזיק אותך לאורך זמן, בלי שתברחי לה לספרים ואתרים והרצאות?
זה נשמע טוב, אבל אני חוששת שלא. היה לי קל לפתור את זה אם זו היתה "הבעיה". אבל היא שואלת באוטו דברים שהיא שוכחת לשאול בבית, כי באוטו אין גרויים אחרים ואפשר לחשוב בשקט ולהתרכז... וצריך לנהל שיחה מעניינת... אז עולות השאלות המעניינות.
ולא תמיד יש לי איך לחפש תשובה.
לרוב נוח לי להגיד שאני לא יודעת ואם זה באמת מעניין אז נחפש בבית וכו'. לא יודעת מה לחשוב על העובדה שעד שמגיעים הביתה, השאלה נשכחה... אולי פשוט להשתדל לזכור שמתישהו, היא תעלה שוב.

למדתי שלמידה מתרחשת באין-רואים
אורנה, תודה על המשפט הזה (ועל כל התגובה) אולי אני אתלה אותו בגדול על המקרר, כדי להזכיר לי.

---

לפני שנה כתבתי בדף אחר על ההתלבטות לגבי לימודי הקריאה. לפני שבוע נתקלתי בזה שוב במקרה. הופתעתי התרגשתי והתעודדתי - היא קוראת היום הרבה יותר טוב, מסיימת ספרים שמתאימים לגילה, נהנית מהקריאה... מתחילה לקרוא את התרגום אם כי עדיין לא מספיקה תמיד את שתי השורות.

וזו הדילמה הכי קשה, איך אני גורמת לה "להחזיק" עניין במשהו לאורך זמן? - חשבתי על המשפט הזה שלך אתמול בגן השעשועים. רק סיפור קטן שקשור לזה, לא תובנות גדולות... הבאתי ספר על חיות (מדריך לילדים של פיני אמיתי) כדי לתת אותו לחברה שלי, וכשפתחתי והקראתי לה משהו מעניין נוצרה סביבי קבוצת-תלמידים לרגע, כולם "חינוך ביתי". עיקר העניין בהתחלה היה של בנות ה-7, שהתעניינו לשמוע ששבלול יכול לחיות 10 שנים ועוד מספרים מדהימים כאלו, בזמן שבן השנתיים וחצי ניסה מאוד להעביר מהר מהר את הדפים לחיה הבאה ואני השתדלתי שהם ישארו שלמים.

בהדרגה בנות השבע גלשו ממני לארגז החול, בת התשע עוד שאלה משהו ועזבה, וכך מצאתי את עצמי מול שני התלמידים הנלהבים ביותר שפגשתי - בן השנתיים וחצי ובת שנה ותשעה חודשים. הם היו המתעניינים הגדולים כבר קודם, כאמור, הוא דפדף במרץ, והיא קלטה דברים שעניינו אותה בפליאה גדולה - למשל, היא אוהבת דברים קטנים, וכשסיפרתי שהפלמינגו אוכלים סרטנים קטנים אדומים היא חזרה והדגימה באצבעות, "קטנים".

כשראינו צבי התלמיד הנלהב שלי זיהה, "צבי!", ושאל מה הוא עושה. הצבי בתמונה אכל עלים כשהוא עומד על שתי רגליים אחוריות, ואני הסברתי, "גבוה-גבוה". הוא שאל אם הצבי יכול לעוף... לא, אבל הוא יכול לרוץ מהר מהר ולדלג, והמתוק התחיל לדלג בדשא כמו צבי.

זה המשיך עוד, הם לא איבדו ריכוז די הרבה זמן, התפעלו והיו יצירתיים להפליא. מדי פעם הם עשו הפסקת-גילולים-ביחד-על-הדשא וחזרו אליי בריכוז ועניין (כמו שאמרתי, רק סיפור קטן, בלי תובנות גדולות..).

מיכל, סיפור מקסים, אני מתה על הסיפורים האלה, שמזכירים לי כמה נכונה לנו הבחירה בחינוך הביתי.

לפני כמה ימים היא למדה מילה חדשה באנגלית שהביאה אותנו לשעור קצר בהיסטוריה (גילדה) וגם חידדה לי את ההבדל בין ילדי בית הספר וילדי החינוך הביתי: חברה בת גילה שנתקלה באותה מילה באותו משחק מחשב לא טרחה לשאול את הסביבה איך לבטא את המילה נכון ולא מה המשמעות שלה. בשנה הבאה היא (אולי) תלמד עליה בשעורי ההסטוריה ולא בטוח שתזכור את המפגש המוקדם הזה.

חורים באוזניים
בפעם השניה בחיים החליטה לסתום אותם. העור שלה בלתי אפשרי והחורים לחלוטין לא מחלימים וממשיכים להפריש. גם אצלי היה ככה המון שנים עד שהתבגרתי.
היא צודקת, נמאס לה לסבול, אידאל היופי שלי לא תופס לגביה. החינוך שלנו הצליח טוב מדי - היא לא זקוקה לאישור חיצוני בשביל להרגיש יפה או שלמה...
ובכל זאת הלב שלי מתכווץ - הילדה היפה שלי לא תהיה מקושטת...

התמכרות חדשה - טמגוצ'י. קשה להאמין שעם כל המודרניזציה והמיחשוב הדבר הזה לא פס מהעולם.
היא כל-כך נהנית מזה שזה ממש מפתיע. ואני תוהה, מה זה נותן לה? מתאמנת בלדחוק את המחשבה הזאת מהראש ולהנות מההנאה שלה.
פיתאום גיליתי שעברנו פאזה, היום בגילה ה"מתקדם", אני יכולה באמת לשחק איתה בלי להכריח את עצמי ובאמת באמת לחזור לרגע לילדות ולהנות מההנאות התמימות והקטנות. להיות איתה בגובה העיינים.

וגם את הבלוג הזה גיליתי רק היום, איך, איך הוא נעלם מעיניי ולמה את לא ממשיכה ???

באמת, למה אני לא ממשיכה.
המהגגת (הקלה) עשתה לי חשק ונתנה לי מוטיבציה, אז אני גונבת כמה דקות מהגדולה.
בחודשים האחרונים עברנו מהפך קטן ועברנו לגור במושב בבית קטן (פחות מחצי מהקודם)
שני חדרי שינה וסלון, אין חדר עבודה, מה שאומר שהגדולה חולקת איתי את חדר השינה שלה. לא להיט אבל יש מטרה באופק ויש ייתרונות.
פה יש חברים בחינוך ביתי במרחק הליכה. כיף גדול.


_חורים באוזניים
בפעם השניה בחיים החליטה לסתום אותם_
עברה כמעט שנה ולאחרונה הסתבר שהם עדיין שם!

פה יש חברים בחינוך ביתי במרחק הליכה. כיף גדול.
בהחלט נשמע כיף..

לנו ממש חסר עכשיו חברים כאלה...

ובלי קשר [או אולי עם] הילדה שלי שאלה עליכם כמה פעמים בזמן האחרון..
אולי תבואו לבקר מתישהו?

זו ילדתי השניה
היא כבר בת שנה וחודשיים, ולא כתבתי עליה כמעט. כל יום שעובר והיא עושה דברים חדשים ומקסימים ואני לא כותבת, אני מצטערת.
היא כל-כך מתוקה! אני פשוט קרועה עליה.
החיים היומיומיים שלנו ביחד והמודעות שלי לכל התפתחות קטנה מבהירים לי כמה פספסנו את הגדולה כששלחנו אותה לגן. בעצם לא היכרנו אותה בכלל בגיל הזה...

קצת אנקדוטות
החלטנו לנסות להוריד את החיתול (הרב-פעמי!) ולהיות קצת בלי חיתולים ואולי להתקדם לקראת גמילה.
לשבת על הסיר היא לא אוהבת וברגע שהבינה את הפואנטה היא קמה מיד אחרי שאני מנסה להושיב אותה. במקום זה היא מצאה פטנט - היא יושבת על המיטה ומכסה את הרגליים בשמיכה ועושה לה פיפי בשקט, בלי שאני אפריע.... הניסיונות להושיב אותה על מגבת ולתת לה משהו לכסות את הרגליים מצליחים באופן חלקי בלבד. ממש יש תחושה שהיא מבקשת שנעזוב אותה בשקט עם כל הסיפור הזה. למרות שהיא מתכסה בשביל פיפי גם כשהיא עם חיתול.

מי גאון של אמא?
מדהים לגלות עד כמה היא מבינה איך העולם עובד - מוצאת גומיה לשיער שנפלה במיטה ומנסה לשים לעצמה על הראש (יש לה שתיים וחצי שערות באורך של 2 מ"מ), לוקחת בקבוק של קרם שיזוף ומשחקת משחק של כאילו: "הנה אבא, אני שמה לך קרם" (בקבוק ספריי שהיא לא באמת לוחצת עליו ולוקחת ביד את הכלום שיצא ומורחת על עצמה או על אחרים).
מנסה לעזור לנו לקפל כביסה ולהתלבש בכל מה שמזכיר לה בגד. מתוקה שכזאת!

והכי שווה זה התחושה המדהימה הזאת של האהבה שגדלה וגדלה מיום ליום ואין לה קשר ותלות באף אחד אחר. בהתחלה היו לי רגשי אשמה כלפי הגדולה, אבל אז גיליתי שהאהבה לאחת לא גורעת כלום מהשניה. כאילו באמת צמח לי עוד לב אחד לצד האחרים שאוהבים את אבא שלהן את הבכורה ועוד לב אחד שבור שתמיד זוכר. הם חיים להם זה לצד זה בשלום, מזינים אחד את השני אבל לא באמת תלויים זה בזה. רק עכשיו, בסיבוב השלישי אני באמת מבינה (בסיבוב השני אני חושבת שהכאב לא איפשר לי להבין את זה למרות שזה בהחלט היה שם בצורה דומה).

צעדים ראשונים
אצל יערה כל תהליך הוא ארוך ומורכב מאין ספור שלבי ביניים. יכול להיות מתסכל.
עומדת בעצמה בצורה די יציבה כבר כמעט שלושה חודשים. הולכת עם רהיטים או עם ידיים כבר מעל חודש.
ביום רביעי שעבר הלכנו לחנות הקטנה שבה קונים אורגנים-יבשים. היא עמדה במרחק של שני צעדים קטנים משולחן קטן שעומד שם באמצע אחרי היסוס קטן - הופ! צעד! כל- כך מרגש! קצת מבאס להיות לבד בסיטואציה הזאת כשאין עם מי באמת לחלוק אותה. כאילו זה לא באמת קרה.
בשבת אצל חברים שוב, הפעם שניים או שלושה צעדים רצוף! ממש מרשים. עכשיו מחכים שהיא תתחיל ללכת באמת, לא באינטרוולים של 4 ימים...

מרגש.
קוראת@}

כרגיל, נכנסתי לריטואל הקבוע. מתה לכתוב על הילדים, לתעד כל רגע, אבל הימים עוברים ואני מתעצלת ואז שוכחת.
עכשיו כשחזרתי לפה ראיתי שבעצם לא זכרתי באמת מתי היא התחילה ללכת.
כמו כל דבר זה לקח לה זמן - בגיל שנה ושלושה חודשים אפשר היה להגיד שהיא הולכת. עד אז זה היה בגדר ניסויים ספורדיים...
בגיל שנה ו-4 החלטנו להוריד את החיתול (הרב-פעמי) וכמובן שהיא עושה לנו ביתספר... כל תהליך אצלה נמשך ונמתח כמו מסטיק. היא מאוד יסודית, עוברת על כל אחד מתתי-תתי השלבים, לא מדלגת על אף אחד, לא מוותרת על איזו נסיגה מדי פעם...
אז אחרי הרבה שלוליות בכל מקום, היא למדה להגיד אחרי, לדווח.
אחרי עוד לא מעט שלוליות למדה להגיד תוך כדי...
אח"כ להגיד לפני ועדיין לא מוכנה לשבת על הסיר.
יושבת על הסיר 10 שניות וקמה... כמובן שאחרי כמה דקות יש שלולית (או ערימה) שצריך לנקות...
לפחות למדתי לזהות מתי היא צריכה לפניה. קלטתי שאני בעצם עושה איתה "בלי חיתולים" רק שהיא כבר גדולה.
זה לא עזר לי הרבה, עדיין רוב הפיפי היה על הספה בסלון...
ואז בגיל שנה ושמונה (בערך) התחילה מדי פעם, אחרי ישיבות ארוכות במיוחד להשאיר את היציאות בסיר. איזה אושר!
עשית פיפי בסיר!
הזמן עובר, הבנו שהיא צריכה להיות ערומה כמה שיותר כי כשהיא עם תחתונים היא חוזרת לחיתול. לא מודיעה לפני ולפעמים גם לא אחרי.
עכשיו, בגיל שנתיים כשהיא ערומה בבית אני כבר כמעט ולא מנקה שלוליות (אחת לכמה ימים אולי) וגם מהשינה היא קמה יבשה, שזה תענוג אמיתי!
עדיין קשה לה כשהיא עם בגדים, אם כי לפעמים מצליחה להתאפק עד שמפשיטים אותה - רק ביוזמתי אם אני שמה לב שהיא צריכה.
לסבתא אחת עדיין קשה מאוד למרות שסוף סוף היא עשתה גם אצלה בסיר.
הסבתא השניה מעדיפה את הנכדה ערומה ואמרה לי לא מזמן "אני לא מפחדת מהפיפי שלה".

---

בכלל רציתי לכתוב על הדיבור שסופסוף מתחיל - זה כ"כ מקסים!
גם את זה כמובן היא עושה לאט וביסודיות.
בגיל שנה ושלושה חודשים היתה לה מילה אחת בלקסיקון: את-זה. היא אמרה אותה כל הזמן.
בגיל שנה וחצי נוספו שתיים נוספות: אבא ואה (בסגול). כשרוצים שמישהו יבוא אומרים: "אבא-אבא-אבא-אבא-אבא" וכשרוצים משהו צועקים "אה" ומצביעים לכיוון. בסוף מישהו מצליח לנחש.
שמתי לב שאבא שלה שואל אותה "את רוצה את זה? לא? את זה?" בלי להתייחס לשם של מה שהיא מבקשת. אני חושבת שזה יצר טיפה עיכוב. מאז שביקשתי ממנו להקפיד הוא משתדל. אין לי מושג אם זה עזר או לא.
בגיל שנה ותשעה חודשים היא עדיין השתמשה ב-4 מילים בלבד: אבא, אה, את-זה ודי.
דה - זה הכי מצחיק, כשנותנים לה משהו היא אומרת תודה. אולי אפילו כבר מגיל שנה וחצי.

אחרי חודש בערך, בגיל שנה ועשרה חודשים (אני חושבת אולי קצת יותר) התחיל טפטוף איטי:
פיפי וקקה (אחרי ששמתי לב שקשה לה להגיד 'קקי' הצעתי לה להגיד 'קקה' ההצעה התקבלה מיד בשמחה)
קוקו (גם coco למשקה וגם kuku לגומי לשיער) ולפני כמה ימים גם אמרה ממש "גומי" ונתנה לי גומיה לשער.
מתישו הצטרפה אמא
ולא
ניים (מים)
מבטא ח' בצורה מקסימה: אומרת פח וקח. וכמובן גם תן.
קוראת לאחותה - אי
רף - שרפרף (ממש לאחרונה)
פית - כפית ואח"כ גם מפית (מאוד מבלבל!)
תול - חתול. אחרי תקופה ארוכה שכשאמרנו "תגידי חתול" היא עשתה מיאו כזה מתוק. (אאווו)
כלב אני חושבת שהיא עדיין מחכה את ההתנשמויות הההה...
קומי!
בוא ועכשיו גם בואי
לי - שלי
אף ועיין

אין וכוח. התחילה גם לצרף את השתיים האלה אחת לשניה
ורק בגיל שנתיים הצטרף אלינו הציצי...

קצת מוזר לי שהיא לא בוחרת דווקא את המילים השימושיות.

לפני כמה ימים התחילה להגיד כן. סופספוף אחרי תקופה ארוכה שלא שימש לשני המובנים.

עוף! כמילה גנרית לאוכל (מסתבר)
חוץ מ- נה שזו כמובן גבינה.
וגם טונה! שיוצאת מפיה בשלמותה ובצורה יפהפיה.

אוטו. מסתבר שהיא אוהבת לסוע.

טוס שהוא המטוס היא למדה להגיד קצת אחרי יום העצמאות שבו ביקרנו בבסיס רמת-דוד של חיל האויר וראינו מטוסים ועשינו להם שלום. מאז כל פעם שהיא שומעת מטוס בשמיים, היא מכריזה "טוס!" ומנופפת לו לשלום.
מתוקה בטרוף!
ועדיין יש הרבה ג'יבריש ומילים לא מזוהות.
ולסיום בשביל להרגיז את אבא שלה - גאי (היא מכנה אותו ככה במקום לקרוא לו אבא)

עוד כמה מילים שנזכרנו בהן ברגע האחרון.
דש - חדש
וביי.
חולה עליה