דף בלוג
דף מוצנע


נעמה.
בעיקר אמא. קצת רעיה של נועם, קצת ילדה של העולם.
לומדת בבית עם שלושת ילדיי בחינוך ביתי.
עוסקת ב...לחיות: לעשות, להרגיש, ליצור, לגלות, להתבונן, לבנות,
לנשום.
נושמת את החיים לתוכי.
מזמינה אתכם לנשום אותי, דרך המילים.

שלום לכולם
החלטתי שמן הראוי לתת להתחלה חדשה,דף חדש
דף שהוא בעצם המשך של אותה התחלה,שהביאה אותנו לפה-לערבה.

העתקתי חלק ממהתכתבויות שלנו,(מהדף הקודם: _חיים חדשים במדבר )
את החלק שמתייחס לכל מה שקרה מאז הגענו הנה.


ביום מעבר הדירה נועם קיבל צו שמונה ונדמה היה שאולי ההתחלה (כמו שאומרים על כל ההתחלות) לא תהיה הכי קלה.
נדמה? נדמה למי?
לי היה ברור שזה לא שייך לנו,יש לנו דברים חשובים יותר לעשות עכשיו מאשר להצטרף למלחמה המיותרת הזו
הייתי מלאת התרגשות ונטולת דאגה לחלוטין.ברור שנועם בא איתנו .אין מצב. השינוי הזה ,התיקון שלו בעולם הזה חייב לקרות כאן ועכשיו.
יצאתי לדרך , עם כל הפקלאח,הילדים,הכלבה,ציוד ללילה הראשון,ליבי נרגש,כולי ב-"high" ,עם בטחון מלא שיהיה טוב .חייב להיות.
נסיעה ארוכה, אולי 4.5 שעות לקח לנו להגיע. הילדים (במיוחד התינוקת) כבר רוצים להגיע. כמה שרוצים...
נועם נשאר עד שהחברה של ההובלה גמרו להעמיס, ו... כן!!! תוך כמה שעות ביטל את רעיון המלחמה הטיפשית הזה,הסדיר את הענינים,קיבל פטור,והגיע מייד אחרינו .בבוקר כבר היינו כולנו בבית החדש. מוכנים ומזומנים לחיות את החיים החדשים שלנו שחיכו לנו כל כך הרבה שנים,עד שנעיז,עד ש"ההזדמנות"
תדפוק על מעוננו,תנער אותנו מ"מיטת חוליינו",ותוציא אותנו לדרך חדשה.
מי שמעניין אותו לקרוא על התהילך שעברנו עד שהגענו לרגע הזה,יכול לקרוא בדף הקודם
_חיים חדשים במדבר


ועכשיו אנחנו פה... בבאר אורה,בערבה הרחוקה.וטוב!

הנה כמה מהדברים שכתבתי :
(חודש אחרי שהגענו)

היי לכולם. אני פה.
למרגלות הרי אילת הצבעוניים ומול הרי אדום . באר אורה.
אני פה,בביתנו החדש והמקסים,נרגשים מכל דקה,בונים ומעצבים את חיינו החדשים
אני פה,מרחפת במציאות כאילו היתה חלום. הייתכן?
בזמן שכל העולם סופר את הרוגי המלחמה, עוקב בדריכות אחרי דרמות החטופים והפצועים , אני מנותקת לי בעולם שלי,בלי טלווזיה ורדיו וטלפון ומחשב, בלי המשפחה המורחבת והשכנים,בלי הדאגות והחששות . רחוק , רחוק,
את הכל השארנו מאחור.אנחנו בבית,וטוב לנו . הילדים ב-"high "' נרגשים מהביחד של כולנו,מהחדר החדש, מהחברים החדשים,המרחבים הפתוחים המעולים לנסיעה באופניים ולמשחק כדורגל עם ילדי השכונה , הנוף המקסים,ריח המדבר,ריח החופש...
ה"חינוך הביתי" הולך לנו יופי . הילדים מעסיקים עצמם נהדר,אני מקפידה יותר על עניני תזונה,וכל סדר היום,זורם כמו שדמיינתי.
נועם כבר התחיל לעבוד עם הציפורים ונהנה לגלות איך זה מרגיש לעסוק במשהו שאתה באמת באמת אוהב. הילדים מצטרפים לפעמים לסיור לילי-סקר עופות דורסים,או לתחנה,לטיבוע ,לים...השחפים...

ואני, אני פה, בבית,עם הקטנטונת ושני אחיה הגדולים, במזגן המדהים שעוזר לי יופי בהתאקלמות.
חוץ מהילכת הבוקר(בין05:30 ל-06:00) ותצפית ערב להרים האדומים בשקיעה(בין 19:30 ל-20:00), אני לא יוצאת.
מכירים את הבדיחה על ההוא שקפץ מקומה 100 ובזמן הנפילה מציץ מישהו מחלון בקומה ה-50,שואל אותו:"מה המצב?" אז ההוא עונה : "עד עכשיו הכל מצויין"... אז צוחקים עלי שהנפילה שלי ממרומי האופוריה עוד תגיע, אבל בינתיים,כל עוד המזגן עובד,הכל מצויין! (וכל עוד לא הגיע חשבון החשמל...)
האמת היא שלדעתי , אני מתאקלמת לא רע. הטמפרטורה של המזגן עולה בהדרגה. התחלנו ב-18 מעלות ועכשיו התייצבנו על 24. התקדמות מרשימה,לא?
ואפילו יצאתי לים פעם אחת , בערב...,

אני פה,צובעת את הקירות,מסדרת את סלסלות הקש בפינת הטבע החדשה שלנו.
(הבאתי הכל ממטע,כי איפה במדבר הזה אני אמצא רימונים לראש השנה,כותנה בסוכות ,שיבולים לשבועות. והבדים שלי, שנהגתי להחליף,כל עונה עם הצבעים שלה... פה הכל צהוב כמעט כל השנה... אצטרך לשים לב לפרטים הקטנים וללמוד להבחין גם בהבדלים הדקים שבין הגוונים הצהובים...אדומים/ורודים/כתומים/חומים/אפורים/תכולים... טוב,בעצם יש פה לא מעט צבעים, הרי אנשים מכל הארץ באים לכאן לאסוף חול צבעוני,לא?
הנוף הנגלה מפתח ביתנו כמו לקוח מתוך תמונה.קשה להאמין שזה אמיתי,שאנחנו באמת פה. ההרים של ירדן פרושים לפנינו כמו מניפה .
הצד השני , של החצר הפנימית,מוקף בבתי השכנים,מה שדי מבאס, אבל אני ממילא לא יוצאת החוצה הרי...
נועם תלה רשת צל,אבל האמת היא שזה די מיותר,כי כאילו שבצל נעים..
אתמול עשינו את הניסוי של לטגן ביצה על מכסה המנוע של האוטו.לא עבד. כנראה שזה בכל זאת לא נורא חם.
ראינו חרדון-צב ענק,נראה כמו דינוזאור קטן, ןכשקראנו בספר על הדינוזאורים,ותקופת הקרח , הגענו לחלק שמסביר על התחממות כדור הארץ.
תוך כדי הסבר לילדים,על שכבת האוזון ואיך כדור הארץ מתחמם משנה לשנה,עלו וצפו אצלי חרדות אמיתיים-כמה חם זה עוד יכול להיות?...
בהליכת הבוקר שלנו,(גם הילדים מצטרפים לפעמים)חזרנו מאוחר מהרגיל,והשמש כבר זרחה מעבר להרים,ובתי שאלה אותי אם מישהו פעם נגע בשמש
והסברתי שאי אפשר אפילו להתקרב כי יותר מדי חם, ושוב התפתחה שיחה על כמה חם עוד יכול להיות
התבדחנו שבסוף יישארו רק ייצורים מהחלל שיכולים לשרוד בחום כזה."התבדחנו",אבל הבדיחה הזו לא ממש הצחיקה את שתינו,ונתקפנו מחשבות מדאיגות על גורל האנושות

אני פה, הבית כבר די מסודר,פחות או יותר,פרקנו את רוב הארגזים. נועם קדח והתקין וסידר ואירגן,כל מה שצריך . אפילו חבל כביסה הוא כבר אירגן לנו.
למרות שדי מיותר כל העניין הזה של לתלות כביסה.אפשר פשוט להשאיר את הסל עם הבגדים הרטובים בחוץ לזמן מה והרוח והחום כבר יעשו את שלהם.
אני מוצאת עצמי תולה סדין,ובבואי לתלות את הסדין השני- הראשון כבר יבש
סבא וסבתא כבר באו להתארח. סבא, כשיצא לפנסיה ,לא מזמן, קיבל מתנה מסבתא חכה,לדוג.
וכך,כמו ב"בית קטן בערבה " , יצאו סבא ונכדו לדוג דגים בים
מה רבה היתה השמחה לאכול אותם אח"כ (אפילו שהיו בגודל 10 ס"מ... )


שגית רי (15.08.2006 07:08):
התפתחה שיחה על כמה חם עוד יכול להיות,אם החור באוזון ילך ויגדל.
בעניין הזה שמעתי הסבר:
ככל שכדור הארץ יתחמם, הסיכוי לעידן קרח נוסף גדל.
כלומר, הכדור מתחמם וממיס בקצב גובר את הקרחונים בקטבים. נאמר שקרחון גדול במיוחד מתנתק ומתחיל לצוף ולהנמס. הוא מוריד את הטמפ' בזרמים שסביבו, וזה גורר תופעות קיצוניות של מזג אויר, עד חזרה של עידן הקרח לאזורים מסויימים בכדור הארץ.

בכל מקרה, לא נראה לי שכדאי לך לבנות על זה, א. כי זה יקח עוד כמה שנים וב. כי שמעתי את ההסבר הזה בסרט "היום שאחרי מחר" ולמרות שהוליווד, כבודה במקומו מונח, עוד לא הספקתי להצליב את המידע עם מקורות נוספים.
(ככה זה בחינוך ביתי, הידע מצוי בכל מקום. )

בעניין מדבר, אני ממש ממליצה לקרוא את הספר "זמן המדבר" של דוד מיכאלי.
ותמשיכו להנות!

נעמה (30.08.2006 23:47):
חופש
היום שמענו את השיר של אריק אינשטיין: "עוף גוזל". סיפרתי לילדים שסבתא מאד אוהבת את השיר הזה.

• "מה היא אוהבת בו?"
• הוא מרגש. כל פעם שהיא שומעת אותו,היא נזכרת בהתרגשות בילדים שלה שעזבו את הקן...
• ילדים שלה? אבא הוא ילד שלה
• כן,גם אבא היה פעם גוזל...

–וגם אנחנו גוזלים שלך?..

• כן חמודים,גם אתם תעופו פעם ותבנו את הקן שלכם, "ככה זה בטבע" נכון זהר?הרי גםבטבע הגורים/גוזלים/צאצאים גדלים ונפרדים מההורים,

"גם אני עזבתי קן...אבל עכשיו, כשבא הרגע, אז מחניק קצת בגרון..."

• אבל עדיין, תמיד נישאר גוזלים שלך?
• תמיד תמיד
• "ואם נרצה אבל,נוכל לבוא לבקר אתכם ולהיות איתכם?
• בטח,תמיד תמיד

דמעות חונקות את גרוני, לא מבינה למה. הן לא שואלות, הן פשוט יוצאות להן, צפות ועולות

ניתחנו את השיר מילה במילה.
באותם רגעים לא הבנתי למה בכיתי לי חרישית.
עד לא מזמן,כשהגיע השיר הזה בדיסק,הייתי מעבירה אותו קדימה.כאילו לא היה שייך לי בכלל.
והיום,היום הרגשתי כאילו אני באמת משלחת את ילדיי לחופשי,פותחת זרועותיי ומאפשרת להם לעוף
מעניין...
כל מי שיסתכל מבחוץ על אורח חיינו,יגיד וודאי את ההפך : "איך היא חונקת את הילדים שלה,כל היום רק איתה בבית,ילד צריך גם מרחק מאמא"...
ואני,אני מרגישה היום,איך אני משחררת את ילדיי לעוף אל החופש. והם עוד לא בני 18,וכבר חווים כזו עצמאות...

נזכרת בציטוט יפה שקראתי כאן באתר: "איננו רואים את הדברים כמו שהם, אנחנו רואים את הדברים כמו שאנחנו"

כל כך טוב לי לחיות חיי חופש,בלי מחויבויות ומגבלות ואילוצים ,בלי הכבלים שקשרו אותי תמיד ל"מציאות".
כל כך טוב לי לראות את השמחה והאושר הקורנים מפניו של נועם,אחרי שרץ כל היום בשדות אחרי שרקרקים גמדיים,או זן נדיר של איזה שחור זנב מצוי
כל כך טוב לי להיות עם ילדיי,לגדל אותם,לגדול איתם,ללוות אותם בגדילה שלהם,לראות אותם שמחים ומאושרים,בכל רגע.
כל כך טוב לי שאנחנו מצליחים ליישם(פחות או יותר...)אורח חיים בריא: הליכות הבוקר,זמני הארוחות,התזונה בכלל,המון זמן משפחה ביחד
כל כך טוב לי לשחרר את ילדיי ואת נועם,למשל לטיול "סקר עופות דורסים " בערב,בו ראו לילית מדבר נדירה ביותר,בלי לחשב כמה זמן יישאר להם לישון עד הבוקר,ושלא ייאחרו לגן/ביה"ס,ומה לתת להם לאכול בדרך , בנסיעה הארוכה (בדרך ההרים הפתלתלה לירושלים).
פה אין לנו נסיעות ארוכות.מקסימום 10 דקות לאילת. (טוב,לא כל יום,אבל פעם ב...בטח תהיה נסיעה א ר ו כ ה צפונה. ביינתיים אין לנו שום צורך לצאת מכאן)
פה אני יכולה לחיות יופי לא רק בלי שעון ופלאפון ,אלא גם בלי יומן
פה לילדים יש המון זמן לקרוא וללמוד ולשחק וליצור ו..לגדול,בשמחה ואהבה.
פה הזמן לא רץ לשום מקום,ולאט לאט אנחנו מתחילים ליצור לנו שגרת חיים רגועה ונעימה
פה הנוף כמו לקוח מתוך תמונה,מהפנט,ואני יכולה פשוט לשכב בשקיעה אל מול ההרים האדומים,ולחלום. בלי טלפונים וסידורים ומשימות.(טוב,נועם עושה את הרוב,לא חוכמה,הא?...)

חופש
עבור רבים,אילת מתחברת מייד עם המושג "חופש". הרי כולם באים לכאן לחופש.
ובעצם, למה אנשים נותנים לחופש שלהם להמשך רק יומיים מקסימום שלושה.?
כל כך סמלי, שהגענו לכאן,דווקא לערבה,למרחבים הפתוחים,ליד אילת-"עיר החופש".לא במקרה יצא, שזה המקום המתאים ביותר עבורנו לחיות חיי חופש .
מזמינה את כל אנשי החינוך הביתי החופשי, בואו,סבבה כאן.זה ה מקום לחיות בחופש.

נעמה (04.09.2006 03:40):
הגיע הרגע.
הגיע הרגע שבו אני מוצאת עצמי מעלה על הכתב את שלל השיקולים שמביאים אותנו לבחור לגדל את ילדינו ב"חינוך ביתי".
מהר יותר ממה שהייתי יכולה לדמיין,אני נמצאת היום במקום בטוח,יציב ונחוש,עם שתי רגליים על הקרקע. לא מרחפת,לא חיה בחלום.
זו המציאות שלנו, כפי שאנו בוחרים לחיות אותה,והיא בהירה וברורה לי כאור היום.
אם כך, מדוע זה הזמן המתאים להסביר עצמי?!...
ובכן,נועם התבקש ע"י מנהלת ביה"ס האזורי(מועצה אזורית חבל איילות),להרחיב את פעילות מרכז הצפרות,מחוץ לגבולות הפארק,ולהגיע ללמד בכתות (תלמידי ד-ו). חוג צפרות בביה"ס. כנראה שבכל זאת יכול להיות משהו טוב בביה"ס...
מנהלת ביה"ס,שהתקשרה ביוזמתה לאחר ששמעה על הפרוייקט החינוכי/קהילתי/סביבתי שנועם יוזם באילת (שמועות עוברות כאן מהר בערבה,עם הרוח...)
.בינתייםשמעה גם שהילדים שלנו בבית וביקשה להסביר שביה"ס מאד מאד איכותי,ויש המון פתיחות ו...-בקיצור,ניסתה לגשש כדי להבין מה לא בסדר בביה"ס שלה,שאנחנו לא שולחים את ילדינו להתחנך שם.
נועם, הסביר בדרכי הנועם שלו,שאין לנו דבר וחצי דבר נגד ביה"ס ,להיפך, שמענו אודותיו רק שבחים,...
לא מדובר ב-למה ביה"ס אינו טוב,אלא ב-למה חינוך ביתי מתאים עבורנו,באורח החיים שאנחנו בוחרים לחיות.
פה בערבה,לא שמעו על החיה הזו שנקראת "חינוך ביתי",אבל הם רגועים ומכבדים ופתוחים (או-מנומסים מדי כדי להתבטא בכנות?)
גם ראש המועצה ששוחח עמי ארוכות (אספר בהזדמנות אחרת על שיחה זו) אמר שהוא לא מכיר,אבל פתוח ללמוד ולהכיר את העניין.
בקיצור, נועם מצא עצמו בדילמה: איך אני מלמד כמורה במסגרת חינוכית שאין לי ממש אמון בה .(לפחות לא מספיק אמון כדי לשלוח את ילדיו להתחנך בה)
הדילמה הזו,ישבה אצל נועם על קרקע פוריה של ספקות והתלבטויות שהיו שם מבעוד מועד, ועם השאלות האלו הוא הגיע הביתה בסוף יום העבודה.
ברור לנועם שהוא רוצה לתת לרעיון החינוך הביתי הזדמנות,וברור לו שהוא רוצה לאפשר לי ולילדים להרגיש את החופש ,לפחות כמו שהוא זוכה להרגיש אותו בעבודתו החדשה כצפר.
יחד עם זאת,הוא גם שבוי עדיין של אותה מערכת שייצרה אצלו תסביכים של ביטול עצמי מול החברה/המסגרת,ציות למוסכמותיה,כניעה לנורמות ,ייראת כבוד ללא עוררין לסמכות המושגת באמצעות משמעת וכוח,ועד כהנה וכהנה תסמינים שכולנו,בוגרי מערכת החינוך הזו,לוקים בהם (מי יותר ומי פחות...)
עכשיו,חשבתי לעצמי,זה הזמן לנסח בכתב כדי למקד עבור עצמנו מהם השיקולים האמיתיים שמניעים אותנו בבחירה ב"חינוך ביתי חופשי (unschooling)
וזאת ,כדי לעזור לנועם להתמודד עם הדילמות הלגיטימיות והמובנות מאליהן.
אתם,קוראי היקרים,זוכים להנות מפרי עמלי,להכיר קצת יותר מקרוב-אותנו,אותי,את חיינו החדשים ומה שמניע אותם "מאחורי הקלעים".

למה חינוך ביתי ,למה חופשי,למה זה טוב עבורנו כאן ועכשיו:


זמן הסתגלות לחיים החדשים במדבר:

המעבר לבית החדש שלנו בבאר אורה,איננו רק "מעבר דירה". הוא מעבר לחיים חדשים,במדבר.
השינוי מתבטא בכל היבט בחיינו ויש המון המון דברים חדשים שלוקח זמן להתרגל אליהם. אנחנו רוצים להעביר את הזמן הזה יחד,להנות,לגלות,לבדוק...
אנחנו רוצים שכל בני המשפחה "יהיו ערבים זה לזה",שנהיה פנויים זה לזה,לתמוך,להיות,לחיות את השינוי,ואם למישהו יהיה משהו קשה-שנהיה זמינים עבורו,לתת את תשומת הלב הדרושה לו כדי לההתמודד הכי טוב שאפשר עם מה שהחיים מזמנים לו,לנו.

מזג האוויר שונה מאד. צריך זמן להתרגל לחום,ליובש,לדרכי ההגנה,להישרדות בשטח מדברי,(בחוץ,בשעת טיול למשל...). אפילו למזגן צריך להתרגל!
כבר אין את אוויר ההרים,הרוח הקרירה שנשבה בינות לחורש הטבעי של הרי יהודה,אין את המעיין להשתכשך בו כשחם....

הנוף שונה מאד.במקום ההר הירוק הפורח שטיפסנו עליו במטע,יש לנו פה הרים-הרים,שנישאים לגובה רב,מדהימים ביופים המהפנט,אך לא נגישים לטיול,
(הכוונה למרחב הקרוב לבית.... כי שמורת טבע נהדרת יש מכל צד של היישוב שאליו פונים,(רק שצריך לסוע ברכב ואי אפשר פשוט לטפס על ההר ממול)
אפילו החצר שונה לגמרי:אין לנו פה את בוסתן עצי הפרי,פינת החי(העיזים,החמור,התרנגולות,ארנבות,שרקנים,צפרדעים,הסוסים של השכנים,ועוד...)
"מימין ושמאל,רק חול וחול". העיסוק שלנו בחוץ שונה: במקום לקטוף את פירות העצים השופעים כל טוב,ולהכין מהם מטעמים ,אנחנו בונים ארמונות בחול.במקום להסתובב באחו הירוק,למצוץ ענפי שומר,אנחנו מטיילים בסמטאות השכונה הבנויה בסגנון מדברי משהו,כמו כפר נובי בדרום מצריים,או במרוקו

העבודה של נועם: עבודה בהנאה ויצירתיות ויוזמה,אבל תנאי העבודה מאד שונים. התרגלנו שאבא נמצא הרבה מאד בבית ומבלה המון עם הילדים.
ועכשיו אבא יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה ויותר שעות כדי לפרנס אותנו ולממן את איכות החיים שאנחנו רוצים לחיות בה.
כדי להבטיח שגם בנסיבות שהשתנו,עדיין יהיה לילדים הרבה "זמן-אבא",אנחנו רוצים שיוכלו להצטרף אליו לפארק צפרות,בכל זמן שניתן יהיה,כמה שיותר
שנהיה מעורבים זה בחייו של זה.שחיינו יהיו שזורים יחדיו,למען מטרה משותפת אחת-חיזוק התא המשפחתי .

לקחנו פסק זמן מתפקידנו כמשפחה אומנת: אחרי 7 שנות ארוח ואומנה של נערות במצוקה שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, אנחנו מבינים שעלינו
לצמצם פערים ולמלא חסכים שמהם סבלו ילדינו הביולוגיים. עם כל מה שקיבלו (וקיבלו,הרבה מאד!) יש גם "תוצרי לוואי" בלתי נמנעים,וזה הזמן לטפל בהם
החיים ללא בנות האומנה,מחזקים את התא המשפחתי הביולוגי שלנו,והילדים ראויים שנקדיש להם את חסכי תשומת הלב שנוצרו,ונבלה עמם כמה שיותר.

• חברה חדשה: לוקח זמן עד שבונים מ-0 מערכת חברתית חדשה,רשת של שכנים וחברים,להכיר את תושבי המקום החדש,להכיר להם אותנו...

היינו רוצים שילדינו ישקיעו את האנרגיות בקשרים חברתיים המתאימים להם,ולא יבזבזו אנרגיות מיותרות על השתלבות במסגרת שהתלמידים בה קשורים בדרך מלאכותית (ע"פ גיל,ולא ע"פ תחומי עניין למשל, והקשר החברתי נוצר מתוך אילוץ(המורה הושיבה אותו לידי בכתה) ולא מתוך בחירה ונטייה טבעית

1. אורח חיים בריא:

• רק כשהילדים נשארים בבית ולא הולכים למסגרות חוץ ביתיות,אפשר לבנות סדר יום"נכון"-כמו שנכון לנו , ולא להיות עסוקים כל היום בלהסתדר עם אילוצים

ולנתרל השפעות שליליות שמשבשות ומפריעות לנו לבנות לנו שגרת חיים אחרת,שונה מזו הנגזרת מתוך "אילוצי החיים והמערכת"
רק כשהילדים בבית,הם יכולים לקום ב-05:30 בבוקר,לצאת להליכת בוקר-טיול,לפני שנהיה חם,(בלי לדאוג שיהיו אח"כ עייפים כל היום ולא מרוכזים בביה"ס)ויכולים לסוע בהנאה באופניים,בזמן שכל שאר הילדים ממהרים כדי לא לאחר להסעה.וכל הלחץ של הבוקר... ברוך שפטרנו מעונשו של זה!
רק כשהילדים בבית,הם יכולים ללכת לישון מתי שמתאים להם,(למשל-אוהבים לסוע באופניים בערב,כשכבר לא חם מדי),(ולא ההורים כופים שעת השכבה, "כדי שיקומו בזמן ולא יאחרו להסעה לביה"ס)
רק כשהילדים בבית,הם יכולים לבחור מתי לשחק,מתי ללמוד,מתי לנוח,מתי ליצור,לעבוד,לאכול,לטייל... חופש הבחירה הזה מבטיח שהם יעשו כל דבר
ממקום של שמחה ואהבה,ממניע פנימי,מרצון חופשי ,ולא מאילוץ /כפיה /הפעלת לחץ של סמכות /כח של מבוגר / צורך לרצות/להתאים עצמך לאחר/להשוות
רק כשהילדים בבית,אני יכולה לבנות רצף ארוחות הבנוי על שיקולי תזונה נכונה (ארוחת פירות -08:30,ארוחת בוקר ב-11:00 , וארוחת צהריים ב-14:30-15:30 ,כשאבא בא,)ולא על התפשרות עם ה"מציאות" (שבה הילדים מושפעים ממה שאוכלים החברים/השכנים ושבה זמני הארוחות נקבעים ע"פ זמני הצילצול להפסקה,ולא ע"פ שיקולי בריאות)
רק כשהילדים בבית,אני יכולה לאפשר להם ללמוד לבשל,לאפות לחם/עוגות,ללמוד את חשיבות התהליך ולא רק התוצר המוגמר,להיות מודעים לחשיבות התזונה כמרכיב ראשון במעלה בחשיבותו כדי להיות בריא ולאפשר לגוף לרפא את עצמו,,עם כמה שפחות התערבות חיצונית (לא שלי ובטח שלא של רופא)
רק כשהילדים בבית, הם יכולים להתמסר לתהליך הריפוי הטבעי,בלי לחפש תירוצים להעדר מביה"ס,רק כשלילד יש חום (כאילו שחום זו מחלה...)
רק כשהילדים בבית, הם יכולים להיות קשובים לצרכי הגוף שלהם,ולתת מענה(מנוחה פשוטה לפעמים)עוד לפני שמתפתחת מחלה.

1. חינוך אמיתי,שמלווה אותם בתהליך הגדילה,ולא למידה דידקטית/ הוראה מלאכותית של "החומר הנלמד"

רק כשהילדים בבית, אני יכולה לחנך באמת, להתעסק בהקניית ערכים ונורמות התנהגות ולא בלשנן חומר לימוד בע"פ,רק בגלל שהמורה החליטה שזה הדבר הכי חשוב ושמחר יהיה בוחן פתע,אז צריך להתכונן.. או שאם אני לא אכין את שעורי הבית שלי כמו שהמורה מצפה ממני,אז יענישו אותי בהערה בעט אדום במחברת,או ישפילו אותי מול כל הכתה-למשל,כשהמורה תרצה לבדוק אותי אם באמת הכנתי את שעורי הבית שלי בעצמי,ולא,ישמור השם,נעזרתי במישהו אחר...

רק כשהילדים בבית,אני יכולה לספק להם סביבה מלאת גירויים, שמתוכה יוכלו לבחור מה מעניין אותם ללמוד/לעשות


רק כשהילדים בבית אני יכולה לאפשר להם זמן"ריק" -להיות,לבהות,לחלום-אלו דברים חשובים ביותר,ולא הייתי רוצה שילדיי יינזפו ע"י מורה לחוצה,מפני ש"לא היו מרוכזים בשעור". ולמה לעזאזל,ילד צריך להתרכז דווקא במה שמעניין את המורה באותו רגע? האם תהיותיו/מחשבותיו/רעיונותיו,נחשבים פחות?

רק כשהילדים בבית,יש לי יכולת לפקח על התכנים שאליהם הילדים חשופים. ו-כן,אני כן רוצה לגונן עליהם ולעטוף ולשמור. ו-לא,אני לא חושבת שזה פוגע ביכולת שלהם להתמודד אח"כ עם החיים האמיתיים . כאילו,מה? עכשיו אין לחיים שלהם שום משמעות?מה? הם לא מספיק אמיתיים?
ומי אמר שתמצית הילדות זה להכין אותם לחיים? כאילו,מה?עכשיו זה לא חיים? הילדות זו התקופה הכי יפה וחשובה בהתפתחות שלהם,אז למה לא לחיות אותה במלואה ? בגרות אפשר להשלים . ילדות לא! למה שלא אאפשר לילדים שלי את החופש לחלום ,להאמין (למשל-בטוב שבעולם... למה אני צריכה שאיזו מורה מלומדת,ותהיה הכי נחמדה ורגישה בעולם, תרעיל את הילדים שלי בשבבי ידע מיותרים כמו עדכונים מהמלחמה בצפון,למשל). יש שיגידו שאני מנותקת,ושזו המציאות,ואי אפשר לעצום עיניים.
ובכן-אפשר,וגם רצוי. אני לא רוצה לגדל את ילדיי עם הערכים המיליטריסטיים,האלימים ,לא רוצה שיגדלו בצל אווירת המלחמות ושפיכות הדמים.
אני רוצה ללבוש משקפיים ורודים,וללמד את הילדים שלי את המיומנות של התבוננות והערכת הטוב.
את הרע שבעולם לא אוכל להסתיר מעיניהם לעד.. זה ברור לי ,אבל לפחות אני אוודה שיש להם את הכלים להתמודד עם זה,את היכולת להרכיב את המשקפיים הורודים,מתי שיחפצו בכך.
למה,לעזאזל ,מקובל להתיחס בהבנה לדתיים שלא רוצים להסתכל על "דבר תועבה". ואם אני לא שומרת מצוות כהלכה, אז מגיע לי לראות את כל הזבל הזה?
למה אין לי זכות לבחור לאיזה תכנים אני רוצה שיילדיי יחשפו?
למה לא ברור ומובן מאליו שאמא צריכה לשמור על הצאצאים שלה ולהגן עליהם מפני חיות רעות. כך זה בטבע. למה אנחנו,בני האדם ה"מתקדמים",חושבים שזה נכון להאכיל את הילדים שלנו ברעל?. ו-כן לחגוג את יום רצח רבין בעצרת בית ספרית חגיגית ומכובדת,זה רעל בשבילי.לא רוצה להטמיע בילדיי את הצורך המעוות הזה שיש לעם שלנו,להפוך ארוע של רצח לנושא מרכזי בתוכנית הלימודים

רק כשהילדים בבית,אני יכולה להוות בשבילם מודל לחיקוי של דמות מבוגר-חופשי,יצירתי, שעושה דברים שהוא בוחר בהם,בשמחה ובאהבה (ולא הורה שמעביר לילדיו את המסר ש"אין ברירה,לפעמים צריך לעשות גם דברים שלא אוהבים".. אז זהו,שלא "צריך" .
אני רוצה שילדיי יקחו אחריות על הבחירות שלהם,ויהיו שמחים במה שהם עושים. ואם האמא הולכת לעבודהשהיא לא באמת אוהבת,אלא רק כי "אין ברירה,צריך כסף...", אז גם על אותו משקל,הילד צריך ללכת לגן/ביה"ס,רק כי אמא בעבודה ואין מי שישמור עליו. ואז אז איפה נעלמת החשיבות של לאהוב את מה שאתה עושה,ולעשות את מה שאתה אוהב?

רק כשהילדים בבית,אני יכולה לאפשר להם מספיק "זמן לימוד".ילדים שהולכים לביה"ס,מגיעים הביתה עייפים ומותשים,שבעים מכל למידה,רוצים רק ליסוע באופניים,לשחק עם חברים (מובן לגמרי,כי איזה זמן אחר נשאר להם פנוי,ל"חופש"?בין מסגרת אחת לשניה-ביה"ס/חוגים/משפחה...) לעיתים קרובות גם לזה אין להם כח וכל שהם יכולים לעשות זה לבהות בתמונות המרצדות על גבי מסך הטלווזיה/להזיז אצבע/שתיים מול המחשב.
טוב לי שילדיי לומדים כל היום ולמידה מתרחשת לא רק מול שולחן וכסא בכתה(דווקא שם היא לא במיטבה...)
איפה תמצאו תלמיד שסבתא שלו שואלת אותו מה הדבר שהיה לו הכי כייף לעשות היום,והוא יענה "לקרוא ספר"?.לי זה קרה ומילא אותי התרגשות וגאווה. כשילדתי אומרת " לקרוא ספר",היא בדר"כ מתכוונת שהיא ממציאה את התוכן,יוצרת סיפור בעצמה,כי מדובר בילדה קטנה שלא יודעת עדיין לקרוא!
ואיפה תמצאו תלמיד שביקור בספרייה מרגש אותו,והוא מחכה כל השבוע ליום הקבוע של הספרייה,כדי לבחור ספר חדש? כדי לגמוע אותו בשקיקה ועניין?

רק כשהילדים בבית אני יכולה לתת להם לגיטימציה,להקשיב לקול הפנימי שלהם,להרגיש מה נכון עבורם,מה מעניין להם ללמוד/לעשות/לעסוק בו ,בלי להיות עסוקים כל הזמן בלהתאים עצמם לסביבה,בלבדוק מה חושבים עליי,ומה אני אמור לעשות. אני רוצה לעודד אצלם מחשבה עצמאית ויצירתית,ולא בינוניות המשווה עצמה כל הזמן לממוצע.
אני רוצה שתהיה להם יד חופשית לדמיין וליצור,בלי שדמות מבוגר סמכותי "יכבה"אותם,ויסביר להם מה הדרך ה"נכונה"לעשות דברים.
אין שום דבר בעולם שהילד שלי לא יוכל ללמוד , אם ירצה בכך,ואני לא רוצה שיגדל בתוך כלוב,שרק למורה יש מפתח לצאת,ורק היא מחליטה מה ייכנס אליו לתא ומה לא.
ומי היא אותה מורה? מה אני יודעת עליה ועל מערכת הערכים שלה?,על נורמות ההתנהגות שלה? האם מתאים לי שהיא תעצב את דמות ילדיי,ואני אפילו לא יודעת מי היא. ובכלל,אם אדע-זה יעזור לי?אני יכולה להשפיע על מי שהיא ועל האנרגיות שהיא מעבירה לילדים שלי?
אני,לא שאני חפה מטעויות או חסרונות,ממש לא,אבל לפחות אני מודעת להם,ויכולה לנסות לעבוד ולתקן, ובכלל-אלו החסרונות שלי-אני יכולה להית יותר סלחנית כלפיהם,ולדאוג לאיזון (של אבא/סבתא/חברים/אחר...)
וגם לא נורא שהם יכירו את המגבלות של אמא שלהם. זה רק יעודד אותם לדעת שאין שום דבר מושלם בחיים,והם ילמדו גם מלראות אותי מתמודדת עם המגבלויות שלי.

1. לגדול עם הילדים,ללמוד איתם,ולא ללמד אותם

מאד מאד כייף לי להיות במחיצת ילדיי. טוב לי לראות אותם גדלים,לומדים,מתפתחים. טוב לי שאני יכולה ללוות אותם בתהליך הצמיחה הזה,ולא להשאיר את העונג הזה למורה שתראה בהתמודדות מולם נטל או מטרד- במקרה הגרוע,ובמקרה הטוב- תהנה מהם,במקומי...
מי קבע שאמא לא יכולה להינות במחיצת ילדיה? איך השתרשו בחברה המודרנית הנחות ייסוד מעוותות שמניחות שילדים צריכים להיות רוב שעות היום עם בני גילם וההורים צריכים להיות ב"עבודה".
למה לעזאעל,אם אני מגדלת ילדים של אחרים,ומקבלת כסף(מה שעשיתי תקופת מה,בתור גננת)זה נחשב עבודה, אבל אם אני מגדלת את הילדים שלי זה לא נחשב עבודה? ואם אני בבית כל היום,אז מה? אני נחה?(רחמה ליצלן,מנוחה-השם ישמור מהחולה הרעה הזו...) אני עובדת מאד מאד קשה!!!
אני גם אמא,גם מורה/גננת/מטפלת,גם מנקה/מבשלת/מכבסת,גם מראפה (מלשון "רפואה"),גם אומנית יוצרת דברי מלאכה...(אם אני לא מוכרת את היצירות שלי בכסף,הן לא נחשבות יצירות?)אני אופה,,אני גננית(עובדת בגינה. טוב, כרגע עוד אין ממש גינה,אבל אני בונה אותה-טרסות בוץ וכאלו...),אני צלמת(מצלמת רגעי שיא בחיינו בבית),אני, אני אדם-חי ונושם שעושה הרבה טוב ועושה גם הרבה טעויות,אבל אני אדם שאוהת את ילדיו ואוהב את החיים איתם.למה שאוותר על ההנאה הזו?
אני נהניית ללמוד מהילדים,וביחד איתם,הרבה דברים שאני לא יודעת.
גם להם זה משדר מסר חשוב:שגם המבוגרים לא יודעים הכל,וש-כן,יש דברים שילד יכול ללמד אמא,ולא רק אמא יכולה ללמד ילד
ואולי הדבר הכי חשוב שאני לומדת עם הילדים,זה שכל אחד יכול ללמוד לבד.אנחנו לא צריכים שילמדו אותנו.להיפך.אם אנחנו רוצים לשמור על גיץ הסקרנות המולד שלנו כייצורים חיים,ייטב לנו אם לא "נעשה ונשמע",אלא "ננסה ונעשה"-מה דעתכם על הסיסמא שלי ? אני המצאתי הרגע... אני הרי יכולה להמציא כל מה שארצה,לא? כל הממציאים הכי גדולים היו כאלה שלא הלכו בתלם. נו,מה?ברור! איך אפשר להמציא משהו חדש כשאתה משועבד למה שכבר אחרים גילו,ושמאכילים אותך בכפית...(לפענים אפילו מורעלת! הצילו! זהירות!)

אני חושבת שזו דוגמא טובה לילדים לראות הורים שמודים בטעויות שלהם,שמודים בכך שלא יודעיםx או y
אני בטוחה שילדיי יפנימו וילמדו גם מהדרך שבה הם רואים אותי מתמודדת עם קשיים,עם המוגבלויות שלי,עם החולשות (שוקולד,למשל... תדעו שרק בזכותם אני מצליחה לעבור תהיך גמילה מסוכרים,מה שמשך שנים אני סוחבת בצמיגים על בשרי,ועכשיו , כשאני משמשת מודל לחיקוי,כ ל ה ז מ ן ,אני משתדלת יותר.אין לי את שעות הבוקר,כשהם בביה"ס,לנשנוש,כשאף אחד לא רואה...)
אני גאה בעצמי שאני מהווה מודל לחיקוי של מבוגר שלא מפחדת לנסות וללמוד,וליפול ולקום...
וממי אני לומדת את זה? מבת השנה שלי שכל שניה נופלת וקמה,מנסה לעמוד,ללכת,מקבלת זבנגים בראש,ושוב קמה,כאילו כלום לא ארע...
קראתי פעם משהו מעניין שאורנה שפרון כתבה למישהיא אחרת ואני מוצאת את זה רלוונטי גם לגביי:
"ילדינו הם המורים המתאימים ביותר בשבילנו ולכן אנו ניתקל בשיעורים הכי אמיתיים בעבורנו , כאשר אנו במחיצתם.
עצם הידיעה על כך שאנו גם מורי דרך אבל גם תוך כדי לומדים דרך חדשה,תאפשר לנו להבחין בשיעורים שילדינו ירצו ללמד אותנו."

ואתם יודעים למה אני מאמינה שזה נכון? כי אני רואה איך ההורים שלי לומדים ממני ואיזה שעורים אני מעבירה אותם

1. תיקון "נזקי המערכת" שהשתרשו עד כה

מספיקות כמה שנים בלבד,בהן קיבלו הילדים שריטות(ממין אחד וממין אחר...)במיוחד בגיל הרך,כדי לגרום נזקים שילוו אותם בכל חייהם הבוגרים.
מדהים אותי,אפילו מפחיד לפעמים, לגלות כל פעם מחדש כמה הילדים הם כחומר ביד היוצר,באיזו קלות דעת לפעמים אנו נוהגים,בהתבטאויות שלנו,בהתנהגויות כאלו ואחרות, וכמה כל דבר שאנו ,המבוגרים,(כן,גם אני..בעיקר אני?)עושים/לא עושים,משפיע ומעצב את דמותם ונפשם.
כך קרה ,שבמשך שהותם (הקצרה יחסית) במערכות חינוך (בעיקר אנתרופוסופיות,עליהן אפרט בהמשך),ספגו נזקים מסוגים שונים,וכעת עלינו לטפל/לשפץ...
הרי אם המכונית שלנו,מכונת ברזל ,מתקלקלת/נסדקת/ניזוקה בתאונה, אנחנו מייד לוקחים אותה למוסך.לפעמים אפילו שריטה הכי קטנה מביאה אותנו לטפל ולתקן אותה. מדועה אם כן,כשמדובר בנשמות הרכות הטהורות שלנו,בילדים שהם האוצרות היקרים מכל,איננו מזדעקים וממהרים לתקן?
מה גורם, לרובנו, להעלים עין ולהשלים עם סדקים/פצעים בנשמות הקטנות שלנו?
האם לא ברור לכולנו שהכי טוב יהיה אם המכונית שדורשת שיפוץ תישאר בידיו של המוסכניק?תחת ידיו האמונות שמכירות את הרכב הספציפי הזה הכי טוב?
שיודעות איך לתקן ואיך לשמור?
וגם אם כולה התעקם קצת הפגוש,אז מיישרים,צובעים,ו-הופה, חזרה לכביש,לסכנה הבאה שמחכה מעבר לסיבוב?. נוח לרבים מאיתנו לשכוח שבכלל היתה אי פעם תאונה,הרי לא רואים,כלפי חוץ הכל נראה נהדר. ומה אם הפגוש הזה הוא , בהשאלה,נקודת החולשה שלנו,ושלא במקרה קיבלנו שם מכה ושם נפלנו.אז מה? לא עדיף שנהיה מודעים לנקודת החולשה הזו,ונחזק אותה,במקום להעמיד פנים שהכל מושלם?
אני יודעת על עצמי, שתמיד אני נופלת באותן נקודות,אותן המקומות שבהן אני צריכה לעבור שינוי/תיקון רציני,ולא סתם "פחחות וצבע" .
וכמה שזה קשה לתקן...
קשה,ולוקח המון פניות וזמן. מן הראוי שניתן לעצמנו את הזמן והפניות האלו,לא?ונעבוד בסביבה רגועה ותומכת,במוסך,עם אדם שאוהב ויודע מה הוא עושה
ולא בצד הדרך,כשרעש המכוניות החולפות מפריע ,ואנו עצמנו חשופים לסכנה.
על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים שלנו. הרי הפצעים שלהם יירפאו מהר יותר משלנו כמבוגרים,ואם לא נשכיל לטפל בהם כעת,אז בבגרותם,ייאלצו לעבוד קשה יותר,(ולשלם המון כסף לפסיכולוג...)

על איזה פצעים כל כך נוראיים אני מדברת?
ובכן,מטעמי שמירה על פרטיות ילדיי,לא אשתף אתכם בפרטים.
רק אוכל לומר,שהם מספיקים בשבילי,כדי להחליט שאני רוצה לטפל בהם,וכדי שאהיה מוכנה לוותר על מעט היתרונות שכן קיימים בהליכה לביה"ס/גן
(ויש יתרונות,אני מודעת להם.)



אלודאה בלבן (04.09.2006 19:18):
רק היום גיליתי את הדף הזה
והוא נפלא...
תודה על משב הרוח החמים מהדרום...

באהבה,
מהחולמת...


הקוסמת מארץ עוץ (05.09.2006 09:19):
אהלן נעמה
את יודעת, גם אבי עובד חמישה ימים בשבוע בגני ילדים וזה כזה דיסוננס שהוא עובד במערכת שהוא לחלוטין לא מאמין בה...
בכל מקרה, הוא רואה את זה כך שהוא מביא אור למקום הזה...הוא מביא מוסיקה במקרה שלכם נועם מביא משהו אחר אבל זה לא משנה את העניין, העיקר שנועם מביא משהו כייפי, מעניין ולא דידקטי ואז נראה לי שזה מתיישב יותר טוב בראש...


אמא בבית (05.09.2006 23:58):
נעמה, מאוד מאוד אהבתי את מה שכתבת. אני קוראת את זה שוב ומוצאת שם הרבה מהמחשבות שלי על החינוך בבית שאף פעם לא ניסחתי אותן עד הסוף.
תודה


הגמד חיוכון (06.09.2006 23:20):
היי נעמה מקסימה,
כיף לקרוא את דברייך וגם צחקתי לי לפעמים...
כל הממציאים הכי גדולים היו כאלה שלא הלכו בתלם. נו,מה?ברור! איך אפשר להמציא משהו חדש כשאתה משועבד למה שכבר אחרים גילו, ושמאכילים אותך בכפית...(לפעמים אפילו מורעלת! הצילו! זהירות!) D -:
נראה לי שאחרי רשימה כזאת נועם ואת וכולכם תצאו לחגוג לכם על הקבר של החינוך הקונבנציונאלי עד אור הבוקר, כי לא צריך לקום מוקדם לבית הספר... יש! אח, אח! מאחלת לכולם הורים כמוכם! בהצלחה והמון אהבה, תמשיכי כאן, זה מרתק!



נעמה (07.09.2006 21:04):
מזמינה אתכם לקרוא בדף חדש שפתחתי ולהתעדכן ב"מעורבותי הציבורית" החדשה.
חשבתי שלמדתי לקח,ושבמקום החדש אתרחק מפעילות חברתית,אבל כנראה שזו אני...
(השיר שהבן שלי הכי אוהב:"אבל אני,תמיד,נשאר אני,תמיד,נשאר אני,תמיד נשאר אני...)
בקיצור... לדף קוראים: מקום _מדהים _מחכה _לקהילה _שתתישב בו" .


מחקבת ההרים (18.09.2006 21:04):
הי נעמה,
חשבתי עלייך בימים האחרונים. עברנו לידכם.בדרך לאילת ובחזרה אל הר הנגב.אבי חי באילת כבר קרוב לשנה לרגל ג'וב חדש.הרבצנו ביקור. השלט החום של "פארק הצפרות" הדהד לי מול העיניים מספר פעמים. אבל הפעם התמקדנו בים.ימים אחרונים של קיץ.הילדים פרחו להם משפע השבלולים,דגים וסרטנים.
דיברנו הרבה על זה שבמקום כמו אילת קל כל כך לחיות בחינוך ביתי.אתה רק צריך לצאת בבוקר מהבית......
סיפרתי לבעלי עליכם.על היזמה שלך להפריח את היישוב....

שתהיה לכם שנה טובה


נעמה (19.09.2006 05:33):

ש נ ה ט ו ב ה ל כ ו ל נ ו

ש נ ה ש ל ש מ ח ה ו א ה ב ה

ש נ ה ש ל ש פ ע , ש ל ש ל ו ם ו ש ל ו ו ה , ב ח ו ץ ו ב פ נ י ם


נעמה (21.09.2006 04:48):

בדפדוף ב"מה חדש" מצאתי דף שנקרא "למה בחרתי בחינוך ביתי"
הרגשתי שני דברים:
מצד אחד- אח... כמה חבל שלא ידעתי על הדףהזה קודם,כשהייתי צמאה לתשובות(לא תשובות,הסברים...) בעיקר לנועם,(לעצמי ידעתי שזה נכון כבר די מזמן,גם בלי לדעת,פשוט תחושה פנימית)
מה לענות לאחרים גם לא משמעותי עבורי,כי ממילא אני מונעת ממשהו פנימי,וכבר לא מעניין אותי מה אחרים חושבים על זה

מצד שני - הרגשתי שכל ההתלבטויות האלה כבר מאחורי,הרבה מאחורי,והים אני מוצאת עצמי מזדהה עם משהו שמישהו כתב שם ואני ציטטתי:
..."הרי לא מדובר בהחלטה רציונלית. ההסברים, ההיגיון, אינם הגורם לאמונה. ההסברים באים אחרי האמונה, אחרי ההחלטה.
האמת היא שאני מקבל מעט מאוד החלטות גורליות בחיי בצורה רציונלית.
כשאני חושב על זה, ההסברים באים להסביר, להסביר למישהו אחר.
אני אינני זקוק להם. ולפעמים, גם אין לי כח אליהם. לפעמים אני מרגיש שהם ממסכים את האמת, שאנחנו פשוט בחינוך ביתי, וזהו.
לדעתי חשוב לאמר לפעמים, שגם בלי טעונים ובלי אידאולוגיה, אנו מגדלים את ילדינו כפי שאנו מגדלים אותם, וזהו זה."

העתקתי לדף ההוא את הפירוט שלי לגבי השיקולים השונים לבחירה בחינוך ביתי,כי רציתי גם לתת ממשהו שלי,אחרי שקיבלתי פה כל כך הרבה באתר.
אבל האמת היא,שעכשיו,אחרי שסיימתי להעביר את ה"מידע" הזה,מרגישה שהוא כבר חסר תכלית בעיני, כי כמו שכתב שם מישהו ממש יפה- לפעמים אין צורך בהסברים.פשוט ככה זה וזהו. כל כך נכון , שרק מי שמתנסה ב"חופש" הזה,יוכל אי פעם להבין.
הדבר שעדיין קשה לי להבין זה איך לא עשיתי את זה קודם

מיה (21.09.2006 13:50):
נעמה...
אני בטוחה שהשנים שלא הייתם בבית הביאו תובנות ושיעורים שאולי לא יכלו להגיע אחרת. רק תראי באיזו שמחה גדולה, ידיעה ומיקוד את באה לזה עכשיו, וגם נועם, ממקומו.
יש עוד הרבה שנים נפלאות לפניכם, אין על מה להצטער, ויש כל כך הרבה על מה לשמוח ולהודות! איזה כיף לכם!!
שתהיה שנה נהדרת, של כל הדברים שאתם מייחלים להם, כמשפחה וכל אחד לעצמו בנתיבו.
מלא מלא ברכות!!

וואי, כמה כתבתי והכל נמחק. לעזאזל. שעות שעות אני כבר יושבת באמצע הלילה ומספרת לכם מחוויות החינוך הביתי שלנו
כוסססססססס אמק כוסססאוחתק כוסססססס (הילדים לא שומעים...)

טוב,אני מנסה שוב. נשימה עמוקה .לא להתעצבן.
זו רק טעות קטנה במחשב.טעות קטנה -מחיר גדול(שעות השינה שלי)

רציתי לשתף אתכם בחוויות החינוך הביתי שלנו,אחרי שנתקלתי שוב בשאלה השכיחה של הסבתא(אמא שלי...)
..."אז מה אתם עושים כל היום?"
ובכן,למענך אמא ולמען כל האימהות המודאגות,המהרהרות בסתר ליבן אם זה לא משעמם וחסר תכלית לילדים להיות בבית כל היום:

להלן חלק מקורותינו השבוע,(ע"פ סדר היום , פחות או יותר,שעדיין בשלבי התגבשות):

• טיול/הליכת בוקר(מוקדם,לפני שהשמש עולה), כל בוקר, (טוב,חוץ מהימים שלא יוצא...)

נושמים את האוויר הצח של הבוקר,מקשיבים לשקט של המדבר,מחדדים את החושים,מפעילים קצת את הגוף,שלא יתנוון,מוצאים אוצרות,(חול צבעוני,אנבי נחושת,יתדות ברזל,קרשים ושאר חומרים למיחזור-אחת הפעילויות האהובות עלינו.אנחנו מתים על גרוטאות-מחפשים,מוצאים,משפצים,משתמשים...)

• נסיעה באופניים. הבן מתרגל לוליינות (רכיבה בעמידה,בלי ידיים,בזמן ישיבה על הסבל,עמידה בצד,בפיסוק...)

הבת נהניית מרכיבה פשוטה,רוח הבוקר הרעננה מכה בפנים,רוכבת במהירות ברחבי השכונה .נהניית לחפש מציאות,לפגוש ילדים אחרים(מנומנמים משהו,מחכים בתחנה להסעה של ביה"ס)

• לפעמים,כשאיילת,התינוקת שלנו קמה מוקדם,ואמא הרוסה מלילה ללא שינה (כמו הלילה למשל..ולא בגלל איילת...)

אז האחות הגדולה לוקחת אותה לסיבוב במריצה/באופניים/בטרקטור , ואז כולם מרוצים!

• בונים בבוץ.

הילדים ראו את אמא לומדת את נושא הבנייה בבוץ (קוראת במחשב,אוספת חומר מהספרייה, משאילה סיכומים משכנה שעשתה קורס מזורז בלוטן).
כבר מזמן התחלנו לבנות בחול-ארמונות עם מנהרות ותעלות וגשרים ומה לא.ראיתי כי טוב,שזה מתייבש ונשאר חזק,חזק מאד. התחלתי לבנות מינרט גבוה,כמו בחיוה(עיר עתיקה באוזבקיסטן. הראייתי לילדים תמונות מספר על המבנים העתיקים המדהימים,שאבא ואמא ראו כשביקרו שם לפני,אי אלו שנים..וואי כמה שנים...)
ואז ,שמתי בצד כל מה שקראתי, הרבה בלה בלה,שלא קיבלתי/למדתי מזה שום דבר חדש/חשוב ממש,
נסענו לרפת ביוטבתה,העמסנו קש,והתחלנו לבנות בבוץ .
הילדים עובדים ולומדים,דרך הידיים ולא דרך הראש,וכמה שזה רך...
עכשיו אנחנו בונים טרסה עבור צמחי התבלין והמרפא שלי.

• עובדים בגינה (שעוד לא ממש קיימת)

מפזרים קומפוסט,הרבה,כי החול כאן די דליל,די מאד דליל בחומרים אורגניים. הופכים את האדמה(החול+הקומפוסט)
חופרים בורות. השבוע שתלנו את שני העצים הראשונים,לכבוד השנה החדשה...
(אחרי שביקרנו בחווה האורגנית באילת ולמדנו מהניסיון שלהם מה מצליח יותר ומה פחות...)

• ארוחת פירות: חותכים,מסדרים יפה להגשה,מברכים,אוכלים,מפנים,ובשאריות-מכינים רסק ,מקפיאים עם מקל/כפית

כדי שלאחרה"צ יהיו להם קרטיבים . טעים . בריא. חסכוני.

• "שעת סיפור" . משתדלים למצוא כל יום(טוב,חוץ מהימים שלא יוצא...) זמן לקרוא יחד את הספרים שהשאלנו מהספרייה (בביקור השבועי הקבוע)

זה זמן רגוע,הילדים מרוכזים , שלווים, כולנו יושבים צמוד צמוד זה לזה (כדי לראות את התמונות,וגם כי זה נעים לקבל חיבוק מאמא,כשהיא כל כך קרובה...) תוך כדי הקראת הסיפור,משוחחים על הא ועל דה, על דברים שעולים
עם/בלי קשר לסיפור.

• הילדים מעסיקים עצמם לבד , בעניינים שלהם, יחד או לחוד . למשל:

הבת-עובדת על "פרוייקט שנתי":מכינה בובות מגלילי נייר טואלט,עוטפת אותם בניירות צבעוניים,מכינה ראשים מעיסת נייר,מדביקה שערות מצמר,מחברת נעליים מעלי איצטרובל-בעזרת פלסטלינה... בקיצור-עסוקה ביצירה (כ ו ל ה פרי יוזמה וביצוע שלה.) הפנטזיה שלה:עד סוף השנה להכין הצגת תיאטרון בובות שלמה. כל יום יוצרת עוד משהו חדש קטן. היום התחילה להוציא מהפח קופסות/אריזות שונות והכינב מהם עוד "דברים" לתפאורה של ההצגה.
(מה שבטוח זה שבבית,מההורים,הם למדו והפנימו יפה את רעיון המיחזור)
עיסוקים אחרים שהיא אוהבת: לסדר את השולחן ואוסף הפיות שעל המדף,להקריא לאחיה סיפורים(למרות שלא יודעת עדיין לקרוא שותף,היא ממציאה...),להשתולל על המזרונים,להכין עם אחיה "פינה סודית" שם הם מחליפים אוצרות,מתכננים איך ומה עוד אפשר לבנות במחנה שלהם... , לשחק בחצר-כולל גם יציאה ממעבר סודי(דרך החלון)
ועד כהנה וכהנה. השבוע גילינו לראשונה את הקסם שבמשחקי למידה במחשב,אז היא אוהבת לנסות ולבדוק כל פעם משהו חדש,חוזרת לישן המוכר,מתאמנת,וגולשת לעוד הרפתקאה באתר אחר.

הבן- אוהב לקרוא בספרי הציפורים שלו(הוא כבר ממש ממש צפר מקצועי).מעמיק ובודק כל הבדל הכי קטן בצבע/צורת הנוצות של בוגר/צעיר...
למרות שלא יודע לקרוא, הוא עסוק לפחות 60 % מהזמן בקריאה/עיון . בעיקר בספרי הציפורים,אבל לא רק
מוציא את חוברות הnational geographic ' מתבונן,קורא,שואל, משתף בהתרשמויות.
אוהב גם ספרי טבע שונים. אוהב לצפות בטלוויזיה בסרטי ה-bbc על הפינגווינים/עולם החרקים/(הים) הכחול המופלא
אוהב לעבוד קשה בחפירת בורות,בבניית ה"מחנה".
לאחרונה ביקש גם ללמוד לכתוב/לקרוא ומתעניין במשחקי הלמידה במחשב.
לפעמים פושט עם אחותו על ארגז התחפושות ,הופכים עצמם בן רגע לדמות אחרת ומשחקים אותה שעות ארוכות.
הדמויות החביבות עליהם:חתן וכלה,רוח רפאים,חיות שונות מהגונגל,ושאר יצורים.
מדי פעם יש השתוללות רבתי,צחוקים,רוח שטות,ולפעמים גם ריבים ,גם זה חלק מעסקת החבילה,אבל בסה"כ מסתדרים מעולה. ברוך השם ,בלי עין הרע. חמודים כאלו.

• עבודות בניה/תיקון/התקנה/ וכ"ו...

היום אבא בנה קיר שיסגור את המחסן (שאת כולו בנה ואיבזר מחומרי מיחזור: מצא דלת ישנה ,קרשים שהפכו למדפים,שידה ישנה שהפכה למגירות איכסון,וכ"ו...)
עם אמא-אספנו צינורות פלסטיק עבים,מוטות ברזל:כדי להקים חממה לירקות

• אמא יזמה "שוק קח-תן" בבאר אורה. כתבנו פרסומים,צבענו,חילקנו בבתים,וחיכינו בהתרגשות ליום הארוע

היה מוצלח ביותר. הגיעו כ ל התושבים (טוב,יש פה רק 20 משפחות...). היה אחלה מפגש חברתי,אנשים נהנו לתת ונתנו בנדיבות ומכל הלב,שמחו להפטר מדברים שלא זקוקים להם,וזכו לראות את פניהם המאושרות של מי שזכו לקבל את האוצרות שנתנו,נהנו לקבל(בחינם,דברים שווים!),נהנו מהידיעה שאת העודפים מוסרים לנזקקים(מה שמזכה אותם במצוות גמילות חסדים), בקיצור: כולם נהנו ושיבחו את היוזמה. כל הכבוד לאמא.
(אגב,הכנו שלט תלוי על חבל והילדים עזרו לכתוב ולצבוע את האותיות . הם גם נהנו לעזור בארגון הארוע שהתקיים מול פתח ביתנו- פרסו מחצלות, אפינו עוגות ,סידרנו שולחן עם מים קרים,ואפילו הכנו פעילות יצירה של מיחזור:הכנת שרשראות לסוכה מגלילי נייר טואלט. לא ממש תפס,כי כולם היו נרגשים מהמפגש ולאף אחד לא היתה סבלנות לשבת ולהשחיל טבעות...)

• לכבוד ראש השנה:

גזרנו מעיתונים(שנשארו מהביקור האחרון של סבא וסבתא) כל מני דברים שקשורים לחג: תמונות תפוחים,דבש,ציפורים נודדות,דגים,רימונים,פרחים,מתנות... הדבקנו הכל על בריסטול וקישטנו את פינת הטבע שלנו
הכנו ברכות "שנה טובה"-כתבנו,הדבקנו(עלה בצורת ציפור), ציירנו בחול צבעוני(עם דבק...), ו - שלחנו,בדואר
הלכנו לדואר,קנינו בולים,הדבקנו ושלחנו. ראינו לאן מגיעים כל המכתבים אחרי שהדוואר מרוקן את התיבה .
אפילו שלחנו ברכה לדוד מאמריקה.
בערב החג-הכנו שולחן עם מפה לבנה,רימונים,חלה עגולה ומתוקה שאפינו לבד,דגים שאבא הביא מהים,
אפינו "תפוח בדבש"(כזה עם קינמון וצימוקים) וחילקנו לכל השכנים (מי שהיה בבית בערב החג...)
הזמנו אורחת: קרובת משפחה רחוקה,שגרה קרוב(באילת)
שתלנו שני עצים חדשים- שגם הגינה תתחדש. הילדים קיבלו קצת מתנות לחג. (אנחנו,ההורים , הסתפקנו בסט תחתונים פשוטות,העיקר שיהיה משהו חדש...)
התקשרנו לבנות האומנה שלנו לאחל חג שמח ושנה טובה,לסבא/סבתא וכאלו...

• מתבוננים בטרקטורים ובפועלים שהתחילו לעבוד השבוע במרץ. בונים לנו פה "מרכז מסחרי",מבנה ציבור ובו גן ילדים ומועדון/אולם , מגרש כדור סל/רגל(?)

מה עוד עושים?

• מצטרפים לפעמים לאבא בפארק צפרות (בעיקר זהר,אוהב לעזור לאבא לתפוס ציפורים ברשתות,
• נוסעים לקניות ב"עיר הגדולה" (אילת...) לפעמים שוק, לפעמים סופר,לפעמים חנות טבע אורגנית
• הולכים למוסך ורואים איך מחליפים לאמא את המנגנון של החלון שנשבר.
• מצטרפים לפגישה של אמא במועצה (דיון בתוכניות אב ומתאר עתידיות לפיתוח האזור) כן,לאמא מדגדג באצבעות ,

חייבת לקחת יוזמה ולעשות משהו כדי שיגיעו להתיישב כאן עוד משפחות בחינוך ביתי וברוח של"באופן טבעי".
(ראה _מקום מדהים מחכה לקהילה שתתישב בו ). בשביל הילדים, שתהיה להם יותר חברה

• כל פעם שחברים/משפחה באים לבקר, נוסעים איתם לים- לדוג,לשחות,לטייל,לצפות בציפורים,סתם לאכול גלידה...
• מצטרפים לאמא לרופאת השיניים שמשלימה לה את הכתר של הטיפול שורש (נוכחים,מסתכלים,לומדים,שואלים...)
• נוסעים לטיול עם הגיפ בהרים, עם צוות התחנה של אבא וילדיהם.
• הולכים ליריד חוגים ב"כיפה האקולוגית" באילת. אבא מציג ומשווק את חוג הצפרות , הילדים מתעניינים גם בדברים אחרים: הבת מנסה לפסל בנייר (ממוחזר כמובן,גרוס) הבן מתלהב מהבחור שמציג את החוג:"מתנות מן הים"- מסביר על חיות הים תוך הדגמה חיה על כרישה שמתה והוקפאה,לצרכי מחקר.

הבן בוחר להצטרף לחוג הסיירות של החברה להגנת הטבע, למרות ש : מבחינת הגיל הוא צעיר מדי,אבל מבחינת ידע וכישורי השרדות בטבע,הוא יכניס את כולם בכים הקטן...


בקיצור,ממגוון עיסוקינו השבוע אתם יכולים להתרשם שלא משעמם לנו בבית. .
ולמידה בוודאי שלא חסרה.
מרגש כל פעם מחדש לגלות כמה הרבה אפשר ללמוד בכמה מעט


לקינוח, כמה דברים שלמדנו הבוקר מהגבינה שלנו.
ממי?
כן, כן,מהגבינה...
ובכן , מעשה שהיה כך היה:

• אמא שרה:..."הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה..."
• אמא,מה זה פיראוס?
• זו השם של הגבינה שאנחנו אוכלים. יש גם עיר בשם הזה ביוון.
• למה זה מזכיר את חיפה?
• כי גם פיראוס וגם חיפה הן ערי נמל
• באיזה יבשת זה פיראוס?
• פיראוס היא עיר בארץ יוון ויוון היא ארץ ביבשת אירופה.שתיהן נמצאות על חוף הים התיכון
• הים התיכון זה הים של אשדוד? (לשם היינו נוסעים,כשגרנו קודם,במטע)
• כן,גם אשדוד היא עיר נמל לאורך חוף הים התיכון
• אמא ממשיכה לשיר (בזיופים צורמים,אבל מהלב...) : "תנו לשמש לזרוח על בתים בלבן..."
• יודעים למה לגבינה שלנו קוראים פיראוס?
• אולי כי היא גם לבנה,כמו הבתים בפיראוס...
• אמא,למה הבתים שם לבנים?
• כי זו ארץ חמה,כמו פה, ולבו זה הצבע שקולט הכי פחות חום מהשמש
• אז למה הבית שלנו צבוע צהוב?
• אמממ...

ועוד למידה,עדיין סביב אריזת הגבינה:

• היום זה ה 100 לחודש (כאילו קורא את התאריך על האריזה,בודק שזה לא מקולקל...)
• אין דבר כזה חמודי 100 לחודש, כי בחודש יש רק 30 ימים. לפעמים 31 בעצם. חודש אחד 30 וחודש אחריו 31,ושוב-חודש 30,ו...חוזר חלילה (אני תוהה אם בכלל מקשיב להסבר שלי...)
• "חס וחלילה" צחוקים...
• אולי יום ההולדת שלך זה ב-72 לחודש,יכול להיות?
• לא, נו אמא,די,כבר אמרת לי שיש רק 30 יום בחודש (בכל זאת נקלט המידע,למרות שנדמה היה לי שבכלל לא הקשיב)

הגיע כבר בוקר.
אחרי לילה לבן,מתכוננת לאזעקת הבוקר : א מ א . עוד שניה יתעוררו הגוזלים שלי.
יום טוב לכולנו.

הי נעמה, רציתי להגיד תודה על השיתוף שלך, ועל התהליך המדהים שאת ומשפחתך עוברים. רוצה לומר שהתהליך שלכם מעורר בי המון מחשבות, נותן השראה. גם אנחנו כמהים לשינוי, חנוקים עם משכנתא אין סופית , ילדינו במסגרות חינוכיות מגיל שנתיים. הייתי מאוד רוצה לעשות חינוך ביתי עם הקטן בן השלוש אבל אני לא בוטחת בעצמי שאצליח לעמוד בזה. מכירה את הכוחות המוגבלים שלי ואת הצורך שלי בזמן משל עצמי. רציתי לשאול איך זה אצלך? מהתיאור שלך זה נשמע שהם איתך כל היום , מתי יש לך זמן לעצמך, האם בכלל יש לך צורך כזה? דרך אגב גם לי קוראים נעמה.. תודה

שלום לך מתפעלת.
אם קראת על התהליך שעברנו, מהתחלה, (בדף הקודם: _חיים חדשים במדבר) אז בטח יצא לך לקרוא גם על חששות והתלבטויות שעלו בדרך.
בתחילת הבלוג אפילו לא העזתי לחשוב על חינוך ביתי באמת. זו היתה מן פנטזיה שנחמד היה לי להגות בה לפעמים. זה הכל.
אם תקראי מהתחלה מהתחלה, תמצאי שם אחת שמחזקת אותי על האפשרות שאני נותנת לעצמי לפנטז,ושהלדמיין-זה כבר צעד ענק לקראת המימוש.
ואם תמשיכי לקרוא,תוכלי למצוא ניתוח שכתבתי למילה אימהות (אי-מהות)-היתה תקופה בחיי שהרגשתי שכל מהותי-אימהותי.לא היה לי שם אפילו.
לא נעמה וגם לא אמא. הייתי ציצי.משך 4 שנים ברציפות.ציצי.כך לפחות הרגשתי.כמהתי לקבל את המהות שהיתה לי ואבדה.(היום אני יודעת שהיא עדיין שם,רק בצורה שונה).אני מניחה שאמא אחרת במצבי יכולה היתה להרגיש אחרת לחלוטין...
ואכן,אמא אחת כזו,שיתפה אותי בפרשנות שלה למילה אימהות: אי של מהות. ההסבר שלה הפעים אותי . ייחלתי לרגע שבו אוכל באמת להרגיש כך ולהיות שלמה עם עצמי. הרגע הזה הגיע. מהר מכפי שהייתי יכולה לשער. ברוך השם.
את מוזמנת להמשיך ולהתחזק מדבריי,כשם שאני התחזקתי ונעזרתי באימהות אחרות. לכבוד גדול יהיה לי לתת,אחרי שקיבלתי כל כך הרבה כאן באתר הנפלא הזה, מאנשים טובים שליוו אותי בדרך.

והבדים שלי, שנהגתי להחליף,כל עונה עם הצבעים שלה...
שמתי לב שבמדבר נעים לי להכניס הביתה בדים סגולים,כחולים,ירוקים.....זה מתמזג נהדר עם הגוונים של הצהוב....

הי נעמה .מעל דפי המחשב ז ו דרך קרה מדי עבורי לנהל דיאלוג. המחשב לא יודע לשמוח,לבכות,לאהוב...והוא מדי גלוי ופתוח לכל דכפין.לכן הוא דרך מעולה להעברת אינפורמציה ותו לו.בכל זאת כדי שכל מי שקורא ומתרשם מהתכתובת שלך אומר שאף על פי שאין זו דרכי אני שמחה בשמחתך ושמחה עבורך שטוב לך בבחירותיך כי אני אוהבת אותך.אמא

מאוד מאוד נהנית לקרא את הדברים שלך, שופעת רעיונות ונותנת המון השראה.
גם אחנו עברנו דירה לפני כחודשיים, וגם אנחנו הדרמנו, אם כי המעבר שלנו פחות דרסטי..... אנחנו בארה"ב, ומקווים לחזור בקרוב לארץ.
את מוזמנת לבלוג שלי - עברנו דירה ונשארנו בבית

היום יום כיפור.
מנסה לגיים כל חלק בגופי ונשמתי כדי לומר סליחה.
ובמקום סליחה,יוצאת ממני תודה.
זה גם נחשב? מופיע לי "מרגיעון": הכל נכון-גם פרשנות לקויה

קראתי עם דמעות בלב שחונקות את גרוני ,בכאב גדול, את הדף _עומר שלי דף תמיכה
קראתי והדבר הראשון שרצתי לעשות עם סיום הקריאה היה לצלם את ילדיי הישנים,לנשק על לחייהם,ולומר
ת ו ד ה גדולה גדולה שהם פה איתי,וששום דבר לא צריך להיות ברור ומובן מאליו.
תודה על הזכות שנפלה בחיקי להיות להם לאמא
תודה על כל רגע של אושר,של בילוי בחברתם
תודה שמדי פעם מגיעה אליי חוויה חזקה שמזכירה לי עד כמה יקרים הם החיים מכדי לבזבז אותם על שטויות
תודה שיש לי הכוח להיות עבורם ובשבילם.
תודה למי שליווה אותנו מלמעלה בדרך לחיים החדשים,שהביא אותנו לבחור באורח חיים שמאפשר לנו להנות מהביחד,כל המשפחה ,כאילו אין מחר.
תודה להם-לילדים הנהדרים שלי שגורמים לי כל כך הרבה אושר.
תודה על כל מה שיש לי

כיף לקרוא אותך לפעמים
נפגשים בקרוב?

היי .
נתאי-נתאי?
של דורית?
האמת שלא מכירה נתאי אחר...
נחמד לפגוש אותך פה . מוזמן תמיד לבקר. גם פה בדף שלי וגם אצלנו,פה,בבאר אורה. בואו!

מתפעלת שלום.
הבוקר יש לי תשובה לשאלתך לגבי האם יש לי צורך בזמן לעצמי ומתי אני מוצאת אותו.
ובכן,אחרי לילה לבן אין לי ברירה אלא להודות בכך שיש לי צורך להיות בשקט לבד עם עצמי,ומתי? כבר הבנת: בלילה...
אחת לשבוע-שבועיים בערך יש לי לילה כזה,ולמרות העייפות המצטברת ביום שלמחרת,זע שווה כל דקה!!!
אוהבת את השקט של הלילה.אוהבת את תחושת הזמן האין סופי (למרות שהבוקר עולה תמיד מוקדם ממה שהייתי רוצה...)
אוהבת לעשות דברים שחשובים לי,בלי הילדים סביבי,בלי הדחף תמיד להקדים את צרכיהם לצרכי, אוהבת פשוט להיות,לבהות,להרהר,לקרוא/לכתוב פה באתר "באופן".
למעשה,היום(הלילה...) אחרי שקראתי דף מעניין פה באתר, הרגשתי כמה הרבה למדתי,וכמה חשוב לי ללמוד. כי הרי חינוך ביתי אין משמעותו רק שהילדים לומדים בבית,אלא גם אני.
ודרך הלמידה שאני הכי מתחברת אליה היא של ניסוי וטעיה (שזה מה שאני עושה משך היום) ולמידה עצמית מתוך התבוננות במה שקרה (שזה מה שאני עושה בלילה...)
השמש עולה ועמה הילדים מתעוררים.
ביי בינתיים

הי נעמה,איזה יופי שאת יכולה לקחת לך את הזמן בלילה. אצלי למשל זה לא בא בחשבון. אני עייפה מדי ואולי דיכאונית מדי? עוברת תקופה קשה עם ילדי שלי במסגרות החינוך. הבת הגדולה שלי החלה כיתה א, וכמה שנראה היה שטוב לה, ושהיא בשלה ושמחה, היא החלה לפתח טיקים נוראיים. אני עצובה, מיואשת, מרגישה שצריכה לעשות שינוי מהותי. מצד אחד, יש לי את הזמן להיות איתם בחינוך ביתי מצד שני יודעת שזה לא מציאותי, אני לא אעמוד בזה, צריכה זמן, מחפשת מימוש ולבד כל היום כשהבעל עובד שעות ארוכות ורחוק, ללא משפחה מורחבת קרובה, אני אתמוטט, והילדים כמובן לא יצאו נישכרים.בימים כאלה אני חושבת שאולי היינו צריכים לעשות שינוי דומה לשלכם, למכור את הבית שלנו , לעבור לערבה ואז שנינו נוכל להיות יותר בבית כי דאגות הפרנסה יהיו פחות אימתנים ואז ילדינו יוכלו להיות בבית איתנו.. הקטן בכל בוקר לא רוצה ללכת לגן, אומר שמתבייש. שרוצה להשאר איתי בבית. חשבתי לעצמי שאם הייתי מוציאה אותו מהגן היוא מתפנה לי סכום של כסף שהייתי יכולה לנצל אותו לטובת התפתחות שלי אפילו במישור של איך לארגן את הבקרים שלי בבית עם הילדים, אולי איזה קורס?, אולי אנתרופוסופיה ? לא יודעת, מחשבות מחשבות..מקווה שבסדר שהתפרצתי לדף שלך ככה עם כל התיסכולים שלי.. יום טוב

מתפעלת שלום,
בימים כאלה אני חושבת שאולי היינו צריכים לעשות שינוי
אם הימים האלה שבהם את חושבת על שינוי הם רבים יותר מהימים בהם את מרוצה מחייך, אולי באמת כדאי לעשות שינוי. אם אתם מעוניינים לשמוע על חיים שקטים במדבר, אשמח לספר לך על המקום בו אני גרה - קיבוץ קטן בצפון ים המלח.
תוכלי ליצור אתי קשר בדף האישי שלי.
בהצלחה לכם בכל מה שתבחרו לעשות בחייכם, זיכרו שהכל בידיים שלכם, וכל האפשרויות פתוחות, רק צריך לרצות ולהאמין...

זה שוב נתאי (...של דורית)

אם תכתבי בword (מעבד תמלילים) ואולי אפילו תשמרי מדי פעם תקטיני מאד את הסיכויים שמשהו ארוך שכתבת ימחק אחר כך תעתיקי ותדביקי באתר.
אנחנו נהנים מכל מילה.
יום טו

נעמה, נעים לי לקרוא אותך. כתבתי לך פעם ואף דיברנו קצת בטלפון. קינאתי בך פעם על כך שזכית להיות בית חם למי שהיה חסר לו בית. יישר כוח.
ב"העברנו למקום חדש ואני חושבת עלייך לפעמים. עכשיו יש לנו את המרחב והשפע שדיברת עליו במטע. עברנו לחוות בקר פרטית בהרי מנשה לא רחוק מיוקנעם!! מי חשב... סוסים, פרות, תרנגולות, צבאים במרעה, מעיינות ועוד משפע הבורא. הכי אני אוהבת בך זה את הפתיחות שלך והאמת שלך עם עצמך. בלי להסתיר. בטח את נורא מחזקת את אלה שמסביבך.
המון בריאות.

היי נעמונת!
כן, אנחנו באות לארץ בקרוב! ולמרות הרצון הרב לפגוש אתכם ולראות את הבית הנפלא במדבר ואת כל תושביו המעניינים, לא חושבת שיש סיכוי רב לנסיעה כה ארוכה... מפאת לוח הזמנים הצפוף ועוד העובדה ש י" מצטרף אלינו לשבוע האחרון של הביקור, אחרי שזמן כה רב לא בילינו בארץ ביחד... אך בכל אופן, אם יזדמן לך להגיע למרכז, אשמח להיפגש!...
אך נראה שאת חווה כרגע מציאות אחרת ויפה במדבר ומסתגלת לחיים האלה באהבה.
קוראת אותך כאן ונהנית לי ממך. המון נשיקות!

הי נעמה
מצטערת שלא יצא לי לענות לך. תודה לך הפרטים של הספר שביקשתי.
אנחנו עברנו למודיעין בישביל להיות קרוב לעבודה של בן-זוגי.
חשבתי שביגלל שיש במודיעין הרבה פרקים המקום ירוק ונוח מיבחינת מיתקנים מישחקים לילדים, אני אהיה שמחה לגור שם.
אבל אחרי שחיים בטבע וקמים כל בוקר עים נוף שאף אדריכל נוף יכול לחכות אותו, רוח נעימה ובלי זהום אויר. נורא קשה לחיות במקום שהוא ההפך מיזה כלומר הרבה זיהום אויר ונוף מהונדס. אנו חושבים אולי לעבור לדרום אך לחלק הצפוני כי עדיין תלויים בעבודתו של בן זוגי (היי-טק) במקום שהזיהום אויר נמוך או איננו. והנוף אולי שונה ממטע או הרי ירושלים אבל עדיין כפרי ורגוע (שדות מכל צד). אני מאוד שמחה בישבילך שהיתאקלמת ובעלך עובד בעבודה שהיא חלומית בעינו אני חושבת שזוהיא מתנה מישמים לעבוד בעבודה שאוהבים ולא ללכת לעבודה כי חייבים.
בהקשר לחינוך ביתי ו אומנות עים ילדים בבית יש לי אתר נחמד להציע לך http://www.ab-lifeschooling.com/site/de ... [po]detail id[/po]=270584
תמשיכי להנות מהחיים ולחזק אחרים ( את בהחלט השראה וחיזוק בישבילי)

להבות אור
כתום-אדמדם
מעבר להרים הכחולים-סגולים
הבוקר מגיע

רוח קרה מצמררת
שורקת שיר ללא מילים
שקט שרק במדבר אפשר לשמוע
גרגירי החול מרקדים,חגים סביב, יחד עם עלה יבש שזה עתה נשר

לילה הופך ליום
קור הופך לחום
כחול הופך לחום
אדום הופך לתכלת

כמו תמונה בסרט
מרצד לו הנוף,משתנה מול עיניי
כמו חלום שגולש לו לתוך מציאות
מציאות שהיא כמו חלום

כמה מהמטעמים שבישלו עבורנו החיים השבוע :

• הבן: גולש במהירות על עמוד ברזל במתקן השעשועים
• אני: אתה מזכיר לי את שמשוני הכבאי
• מי???
• שמשוני הכבאי. הוא עבד פעם בתחנת מכבה אש וכל פעם שנשמעה קריאת אזעקה,הוא גלש על עמוד ,בדיוק כזה, ישר מהקומה השנייה בתחנה,רץ לעבר הכבאית ויצא למשימת כיבוי השריפה.
• באמת???
• אני: לא עונה. גם אם זה רק זכרון ילדות מסדרת טלווזיה ישנה,עבורי זה היה ועדיין אמיתי לגמרי.

אחרה"צ נוסעים לעיר הגדולה(אילת) ואמא (כרגיל...) מתבלבלת בדרך . אנחנו מוצאים עצמנו בפאתי העיר סמוך ל.. (מנחשים?) סמוך לתחנת כיבוי אש והצלה .
יוצאים מהרכב ומציגים עצמנו כמשפחה סקרנית. זוכים לקבל הסבר מקיף על כל חלק וחלק של הכבאית מפי כבאי מוסמך וטוב לב. הילדים עולים ונכנסים לכבאית,מודדים קסדות,ממששים את חליפות ההגנה,הכפפות חסינות האש,בודקים את בלוני החמצן וזרנוקי המים,צופים במנוף הענק בפעולה,ושומעים סיפורי גבורה נועזים על מבצעי חילוץ והצלה.
חינוך ביתי בהופעה חיה. שום ספר,שום מורה , בשום כתה ושום ביה"ס לא היו יכולים להעביר כזו כמות של ידע מהול בחוויה כל כך מרגשת.מיוחדת,אמיתית,מהחיים.

לחיי החופש ושפע ההזדמנויות שהוא טומן בחובו,למי שרק מעיז להושיט יד ולגעת.

• שעות הבוקר המאוחרות. סיימנו את כל המשימות והסידורים שלשמם הגענו לאילת .

התינוקת נרדמה באוטו ולכן לא יכולים לרדת לחוף,למרות תחנוני אחייה הגדולים.
נוסעת לאורך החוף הדרומי,אולי אמצא חוף שיאפשר לחנות עם האוטו קרוב למים.
מגיעים עד הגבול עם מצריים.
משוחחים על מצריים, אז:(הפרעונים,משה בסיני ויציאת ישראל ממצרים) והיום(מעבר הגבול , הבדווים,סיני...)
מאחורי אחת המכוניות מגיחה שיירת צוללנים עם כל הציוד הנלווה
הילדים מתבוננים בסקרנות שעה ארוכה. כבר לא אכפת להם מהים. הם עסוקים בהתבוננות בצוללנים
כשהתינוקת שלנו מתעוררת,ברור לכולנו מה עושים.
עקבנו בדריכות אחר הצוללנים,עד שהגענו לשפת הים.ממשיכים לעקוב אחר כל תנועה,כל אביזר לבוש(סנפירים,חליפת צלילה,משקפות,בלוני אוויר,שעון מים מיוחד עם מד לחץ אוויר,כובע מוזר,ועוד...)
הקבוצה נכנסת למים ונעלמת אט אט בין הגלים.
מוצאים עצמנו מוקפים בעוד עשרות צוללנים ,מתארגנים עם הציוד,רגע לפניי
אנחנו נשארים מאחור,בתוך המים,רטובים,עם בגדיינו עלינו.המוני דגים צבעוניים שוחים לידינו.החוף צמוד לחוף אלמוג:שמורת הטבע,ולכן השפע של הדגים. מוצאים כוכב ים ועוד אוצרות. הבן רודף אחרי הדגים, מנסה לתפוס בידיו,הבת הגדולה שיכורה מהתרגשות,קופצת וצוהלת במים,מתחברת עם עוד ילדים סביב,אפילו הקטנטונת שלנו יושבת במים,מוקסמת מהדגיגים סביבה,טועמת את המים המלוחים,מלאת פליאה.
כייף.
גם את החוויה הנהדרת הזו היינו לבטח מפספסים אילולא היינו מאפשרים לחופש להוביל אותנו אל הלא נודע.
יום מרגש,בוודאי יותר מישיבה על ספסל הלימודים,בהקשבה דרוכה ל"חומר הנלמד" שבחרה המורה להעביר

יום שישי ראשון אחרי סוכות-חג מתן תורה.
למרות אורח חיינו החילוניים,יש בנו נשמה שמאמינה.
החלטנו שכל יום שישי נקרא בתורה את פרשת השבוע (וכך גם "נכסה" את שעורי התנ"ך בביה"ס)
הכנתי את "החומר" מבעוד מועד.לילה קודם ישבתי לקרוא וללמוד כדי שבערב שישי אהיה פנויה לקריאה עם הילדים,ממקום שלם יותר ,שמבין ו"מעורה" גם בפרטים היותר קשים להבנה.
כשהגיע הרגע התרגשתי מאד.
יש משהו מאד מרגש בהתחלות חדשות,והרי גם אנחנו התחלנו כאן את חיינו מחדש,רק לא מזמן...
מיוחד ומעניין היה לגלות דברים חדשים מתוך משהו כאילו "ישן",שהייתי אמורה כבר להכיר ולדעת מזמן מזמן

ובכל זאת , היה משהו ראשוני בגילוי של כמה דברים:

• קודם כל,לראשונה קראתי והבנתי שנעמה היתה אשתו של נח ותחת המילה נעמה הופיעה פרשנות רש"י :צדקת היתה.

נעמה היתה אחותו של תובל קין (לא קין,אלא תובל קין,דור שביעי אחרי,הדור שבו החליט אלוהים לתת לבני האדם מנוחה (מכאן השם נח)מהעונש שקיבל אדם כשגורש מגן העדן(שתהיה האדמה ארורה ויצטרך לעבדה ולשמרה קשה כל ימיו...בזעת אפך תאכל לחם)

• וחנוך (שמו של אבי)גם הוא מוזכר בפרשה,וגם עליו כתוב שהיה צדיק.אלוהים המית אותו צעיר יחסית (בגיל 360, בזמן שבאותה תקופה חיו 800-900 שנה)

וזאת משום שרצה שחנוך ישאר צדיק,אז המית אותו מוקדם,לפניי שיספיק לחטוא.

• היות ובני האדם חיו אז כל כך הרבה שנים,מסתבר שבזמן שנעמה נולדה,אדם וחוה עוד חיו והולידו בעצמם עוד ילד(שת היה שמו, כי שת=נתן אלוהים לאדם וחוה עוד בן , במקום הבל שנרצח ע"י אחיו קין.שבע דורות אחרי.וואו...ובנו של שת נקרא אנוש. חשבתי שזה שם מדהים עבור הילד הבא שלנו,עד שהמשכתי לקרוא ונאמר שם שבדורו של אנוש חיללו האנשים את שם ה וייחסו לפסל כח אלוהי. איי,לא מתאים לי..

ואחרי שאדם הוליד את שת (טוב,שכחו לציין שזו חוה שילדה ...) , הוא חי עוד 800 שנה ובזמן הזה נולדו להם עוד בנים ובנות. וואו...!
אחותי הדתיה בת 40 ועדיין לא נפקדה. לא פלא שהיא לא לחוצה.יש זמן,לא? הרי שרה ילדה בגיל 90 וחוה, היתה בת ? (איבדתי את החישוב של השנים,אבל בכל מקרה זה הרבה...)
אולי בעצם יש מקום לדאגה(בלי לוותר על האמונה!)כי איך שחיו פעם מאד מאד שונה מאיך שחיים היום,בלשון המעטה..
פעם מים היו מים...
ולחם היה לחם...
ופרי העץ ופרי האדמה,היו ... רחוק ממה שהם היום...

אורגני...איזו בדיחה. פעם הכל היה "אורגני"... ועוד יש שמתיהרים בשבח האנושות,על כמה אנחנו מתקדמים,ואיך עלתה תוכלת החיים. נו,באמת...

• אחרי שברא אלוהים את הימים,הורה למים שישריצו את דגת הים.כלומר,המים בעצם"הולידו" את הדגים מתוכם,כשם שאלוהים "הוליד" את חווה מתוך אדם,ע"י כך שלקח צלע מגופו .(ואת אדם "הוליד" אלוהים מתוך האדמה)

ועוד מעניין: תחת המילים "שרץ הים",יש פירוש רש"י: פגרי דגים. ולמה הולידו המים פגרי דגים ולא דגים ? ממש כשם שאלוהים יצר את האדם מתבנית של אדמה ורק אח"כ הכניס בו נשמה,ממש כשם שאנו ,ההורים,מולידים את ילדינו,את ישותם הפיזית,ואלוהים הוא זה שמכניס בהם נשמה,חלק מנשמתו.
ובכן,כך גם הדגים:נולדו כפגרים,רק השלד,הגוף הפיזי,ואז הכניס בהם אלוהים את נשמתו. מרתק,לא?

• בזמני כתלמידה בביה"ס חילוני, למדנו את התנ"ך לפי פרקים ולא לפי פרשות,אבל לא לזה התכוון המחבר... היינו מופתעים לגלות שהפרשה נגמרת בדרמה מבשרת רעות,כאילו כדי להשאיר אותנו במתח עד הפרשה הבאה,כמו בסדרה של "זהות בדויה"...

פרשת בראשית אמנם מתחילה בסיפור הבריאה המרגש,אבל מסתיימת עם נבואת חורבן מתקרב. אלוהים התעצב והצטער על כל מה שברא והחליט למחות את האדם אשר ברא מעל פני האדמה! מאדם עד בהמה ועד רמש ועד עוף השמיים.
ובסוף המפתיע,שביב של תקווה להמשך: ונח מצא חן בעיני ה..

הי נעמה.
תודה על השיתוף בחוויות מהפרשה, ובכלל.
בתנו, שתצטרף אלינו בעוד מספר שבועות, עומדת לחלוק איתך את שמך היפה
ומעניין לשמוע גם על "עלילותיה" בתנ"ך.
שיהיה שבוע מקסים במדבר החמים.

ביקור בביה"ס...


הבת נוסעת לביקור בביה"ס האנתרופוסופי שהיתה בו בשנה שעברה.
מזה זמן מה מבקשת לעלות לירושלים כדי להפגש עם חברה טובה שהתכתבה עמה ושוחחה בטלפון,
אני הצעתי לבקר בביה"ס,לפגוש עוד חברים מפעם,היא מייד התלהבה והתכוננה לביקור היטב (הכינה את התיק 3 ימים מראש,בחרה ממיטב בגדיה(את אלו שהילדים שם כבר מכירים,"כדי שיכירו אותי").
למעשה , זו הפעם הראשונה שהיא יוצאת מטווח האזור של אילת מאז הגענו,לפני 3.5 חודשים. (רק? נדמה לי כאילו אנחנו פה כבר שנה או יותר...)את החברים מביה"ס לא ראתה חצי שנה (כי היה חופש גדול,ולפני כן היו בטיול באפריקה...)
טלפון למורה כדי לתאם ולוודא שזה בסדר.
"אני אחשוב על זה" אמרה. מה יש לחשוב? לא הבנתי,אבל בסדר,מילא,שיהיה...
השעה היתה 20:00 .הסברתי שבעוד כמה שעות הם כבר יוצאים לדרך,ב 2 בלילה,כדי להגיע ב 6 בבוקר לירושלים (לתחנת טיבוע ציפורים...). המורה "חשבה על זה" ואחרי שעתיים התקשרה ואמרה שזה לא מתאים שהילדה תגיע ליום שלם,וייטב אם תבוא רק לשעה האחרונה.
"רק לשעה האחרונה?" התפלצתי... "אני לא אשלח את הילדה לסוע 8 שעות נסיעה הלוך וחזור מאילת,בשביל
שעה אחת.נו,באמת...
"תראי,הילדים עלולים להתרגש ,כל היום זה יהיה יותר מדי.אם זה לא מסתדר לכם להגיע לשעה האחרונה אז אולי בפעם אחרת" אמרה
אני משתגעת מהאנתרופוסופים הפלצנים האלו. מה הבעיה שלה? מפחדת שהילדים יתרגשו מדי?
כמה ריגושים כבר יש להם בחיים? למה שלא יתרגשו קצת?
ואיך בכזו אטימות ונוקשות היא אומרת לנו לבוא פעם אחרת? הילדה התכוננה לביקור כבר 3 ימים,כבר הלכה לישון בידיעה שעוד 5 שעות אבא יעיר אותה לנסיעה הארוכה. איך אפשר לעשות את זה לנפש כל כך עדינה ורכה. פעם אחרת? כאילו שאנחנו במרחק 10 דקות נסיעה... זו ההזדמנות הראשונה לאפשר ביקור כזה,
לא עולים לירושלים כל יום.
כאלו פחדנים האנתרופוסופים האלו. חוששים מכל דבר שטיפונת זז מסדר השגרה הרגילה שלהם.
איזה אסון עלול לקרות אם הילדים קצת יתרגשו? אני מתה!
וממה היא מפחדת? מילדה קטנה ועדינה שמתנהגת כל כך בשקט ונימוס?
אני מתמלאת באנרגיות שליליות בעת השיחה עם המורה,נושמת עמוק,זוכרת היטב את מטרת השיחה,ומשתדלת לשמור על נימה חיובית ,עבור הילדה.
בסוף,אחרי כל ההסברים והבקשות שלי,התרצתה " את דוחפת אותי לפינה" אמרה,ובחוסר שביעות רצון מופגן
הצליחה להוציא מבין שיניה "טוב,נו,בסדר,שתבוא"...וכמובן שסייגה זאת בהבטחה לבוא לקחת את הילדה מוקדם יותר מסוף היום.
כמה אני שמחה שהבת שלי לא מתחנכת שם יותר.
תודה לאל שגאל אותנו מעונשו של זה. כזו אטימות. כזה קור וחוסר רגישות.כזו נוקשות ועין צרה,כל כך צרה.
לא רואים ממטר משהו ששונה מהקו הישר ששרטט להם איזה גרמני לפני 100 שנה.
הם מעריצים את השטיינר שלהם,ששומר עליהם מ"חיות רעות" שעלולות לשבש את חייהם .
" הילדים עלולים להתרגש..." נו,באמת...


ובאותו הזמן,שהילדה שלי מבקרת בביה"ס האנתרופוסופי,שם, אני מבקרת בביה"ס האזורי ה"רגיל",פה.
הזדמנות ראשונה שאני בלי הילדים (הגדולים,הקטנה איתי...),לבקר בביה"ס,לקרוא ולאסוף חומר מעניין מהספרייה.
מוצאת עצמי שוקעת תחת ערימות של ידע אינסופי,מתקשה לבחור מה קודם ומה בכלל,וכל כך הרבה דברים מעניינים. מתרגשת מההזדמנות הזו שנפלה בחיקי להרחיב אופקים וללמוד.
לצידי בספרייה,שתי מורות,בוחרות מערך שעור מתוך קלסר ענק.
מהרהרת לעצמי, שואלת , למה בעצם הילדים צריכים שהמורה "תעביר את החומר" אחרי שקראה ועיבדה אותו דרך מסנן תפיסת עולמה ועולם הערכים שלה. למה לא ברור לכולם שייטב אם הילד יוכל לגמוע בשקיקה ידע דרך המסנן האישי שלו. הוא יודע מה טוב עבורו,מרגיש מה מעניין אותו,רואה מה מושך אותו,והולך אחרי זה,ממקום של בחירה אישית ושלמות ורצון חופשי, (להבדיל מהמצב בו המורה בוחרת רק את ה"חומר" שנראה לה מעניין, רק מה שהיא מניחה שיותר מתאים לילדים בגיל X , ומעבירה אותו,בניסוח שנכון לפי דעתה,בלי להשקיע אפילו טיפת תשומת לב לילד עצמו-מה מתאים עבורו,ואיך הוא יוכל להבין יותר טוב.
ולהבין את מה? את מה שהמורה רוצה שהוא יבין.. ולמה? כי ככה. היא המורה והיא מחליטה!
מתבוננת בשעור כתה ב .
שעור תורה. לומדים על בריאת העולם.המורה נותנת להם "זמן חופשי" לצייר את מה שלמדו. "עכשיו מציירים את מה שקראנו שאלוהים ברא ביום השני".
זמן חופשי היה,אבל חופש באמת ליצור משהו מעצמם?!..
החופש היחיד שניתן היה למורה לגזור את הפתקים שכתבה להורים. הילדים בינתיים צריכים היו למלא אחר הוראותיה בקפידה וב "כתיבה נאה בבקשה. כתיבה נאה!"
ילדה אחת ציירה עצים ופרחים,אז המורה מייד העירה: " לא אמרתי לצייר עצים. "
"אבל המורה,אלוהים ברא גם את העצים"
"שמעת אותי אומרת לצייר עצים? מישהו אמר לך לצייר עצים? היום אנחנו מציירים רק מה שלמדנו עליו היום.
היום מציירים את המים והשמיים. רק את זה . ברור?

תודה לאל שגאל אותנו גם מעונשו של זה.

רק עכשיו אני מתחילה להבין,עד כמה הילדים הם שבויים של מערכת החינוך.עד כמה כל מערכת האמונות שלהם מתבססת על אוסף של חוויות קטנות,דוגמת זו שצפיתי בה בכתה ב בשעור תורה. מתחילה להבין,איך נוצרתי אני,מאילו חומרים ובאילו תנאים, על איזו קרקע פוריה יכלה המרדנות שלי לצמוח.
כמה רכים הם הילדים שלנו,כחומר ביד היוצר,וכמה משמעותי מי הוא היוצר ואיך נראה תהליך היצירה.

איזה מזל שאני היא זו המעצבת את חיי ילדיי בעצמי.
לא מזל כי אם שכל. שכל ואומץ. האמנם? אני לא מרגישה אמיצה . אני מרגישה שזה צריך להיות ברור ומובן מאליו לכל אחד,לא רק ל"אמיצים" שבנינו.
כל כך פשוט וטבעי וברור מאליו שזה מה שצריך להיות,אז איך כולם לא מבינים את זה? אני באמת כל כך מיוחדת? ולמה כולם מפחדים לנסות?
יודעת שאם הייתי נחשפת לאפשרות הזו קודם,הייתי חוסכת לעצמי ולילדיי הרבה כאב ראש ולב,בנסיונות שווא למצוא מסגרת מתאימה לילדיי.
מרגישה קצת כמו חוזרים בתשובה שרק גילו את ה"אמת" ורואים את האור, ומנסים לשכנע את כל מי שסביבם
שזו הדרך הנכונה.

יחד עם זאת,ברור לי כי אנשים הם שונים ולכל אחד יש צרכים שונים ואופי אחר ויכולות אחרות.
ברור לי לגמרי שחינוך ביתי לא יכול להתאים לכולם.זה מובן ולגיטימי שיש אנשים שטוב להם במסגרת ששומרת שמראה דרך וקובעת מה טוב ומה רע (בהקשר הזה ההלכה הדתית הנוקשה ,האנתרופוסופים,והחינוך הרגיל הם כולם היינו הך מבחינתי)
למה לכולם לא ברור שביה"ס לא מתאים לנו?
למה אני מצופה לכבד את הכלל והכלל לא מכבד אותי?

למה מורה שמלמדת בביה"ס או גננת שעובדת בגן ,מקבלות שכר כספי עבור עבודתן,מקבלות הכרה וההערכה
ולמה אני נחשבת בעיני כולם לאחת שיושבת בבית כל היום ולא עובדת?
טוב,לא בעני כולם.. הרי יש אתכם,אנשי "באופן" ששותפים לדרך,
אחרי הרבה שנים שהרגשתי עצמי לא שייכת לשום מקום,לשום מסגרת,שום קבוצה,
אני מרגישה הקלה שסוף סוף מצאתי עוד אנשים שחווים את החיים כמוני.(נזכרת כמה מרגש היה למני הממותה מהסרט "עידן הקרח 2 " לגלות שהוא לא יחיד בעולם,זן נכחד ממינהו,כשמצא את שותפתו לחיים שעד אז חשבה שהיא בכלל אופוסום. אח... סרט גדול !!!)
וכמה שזה טוב.
להרגיש שאתה לא לבד בעולם,וגם אם אתה זן נדיר על סף הכחדה,יש בכל זאת עוד כמוך....
כל כך הרבה אנרגיות מתפנות לי,כשאני לא צריכה למרוד יותר במסגרת,,שיש מי שנותן לי גיבוי והכרה במי שאני,בלי לסחוב על הגב תווית של שונה או מיוחדת,בלי הצורך כל הזמן לחפש לי מקום בעולם שבו אוכל לחיות ע"פ דרכי.
והמקום הזה-הוא הרי מקום פנימי, ואף אחד לא אמור לתת לי אותו כי אם אני אמורה ליצור אותו מעצמי.
ועכשיו,שיש לי אותו,הכל יותר רגוע
גם אני נרגעתי מהצורך שלי לחנך את כל העולם ולהתאים אותו לעולמי.
הדבר האחרון שאני מייחלת לו, זה שמערכת התמיכה שלי (אתם...) לא תהיו שמות אנונימיים על גבי מסך המחשב אלא דמויות חיות שאוכל לחיות איתם,קרוב... קרוב אלינו(בבאר אורה) , קרוב לאדמה ולטבע,קרוב וחי
אולי מישהו מהקוראים הסמויים והגלויים רוצה להיענות לקריאת ההזמנה שלי ?
למי מכם שמעיז ללכת רחוק (גם פיזית-עד אילת,וגם רוחנית ונפשית,ל"מדבר"),אני שולחת הזמנה אישית.
מאד נשמח שיגורו לידינו עוד "יצורים" ממין אחד וממין אחר, עם ילדים בחינוך ביתי.
מי שעוד לא ביקר בדף : מקום מדהים מחכה לקהילה שתתישב _בו מוזמן כעת...

לילה טוב.
בעצם כבר בוקר.
בוקר טוב...

את בהחלט נשמעת לי כמו סוסה פראית ואמיתית שאף מערכת לא תוכל לאלף!
והייתי עכשיו אורזת הכל ובאה אליכם למדבר
רק ש-לילה, מוכנה לעבור מפה רק אם אפשר יהיה לקלף את הדירה שלנו מבפנים ולהעביר אותה ככה כמו שהיא ואז לא יהיה לה אכפת לאיפה...
אז אני מחכה שימציאו כזה פטנט.
בינתיים אנחנו פה בתוך הקובייה העירונית מצמצמת את עצמי , מקטינה את עצמי ומפליצה בשקט כדי לא להפריע את מנוחת השכנים.

על אף שהרגשתי שגם אני הייתי מעלה עשן משיחה כזו עם מורה- הצחקת אותי.
את מתבטאת בכזו חופשיות ובלתי אמצעיות....- זו הרי לא השפה האנתרופוסופית!

ואני לא חושבת שהם מתכוונים להיות כאלו.
אבל, מה כבר ניתן לצפות מתורה רוחנית שנוצרה בלב אירופה הקרה- גרמניה או שוויץ? (מה כבר ההבדל)
גם אני נפלתי בפח שלהם לפני כמה שנים. קראתי במשך שנה טקסטים של רודולף שטיינר. אני לא חושבת שזה הזיק לי- פשוט לא הבנתי אף מילה!
נהגתי לבוא לאיזו קבוצה. לקרוא בבית ואחר כך
לבוא לקבוצה ולנתח את הטקסטים יחד- יצאתי מזה עם דמוי עצמי יותר נמוך מזה שהגעתי איתו!
חשבתי שלעולם לא אוכל להיות רוחנית כי אני לא מצליחה להבין כלום.
את המילים אחת אחת הבנתי בכתבים של שטיינר . אבל איכשהו כשהמילים היו מתאספות לכלל משפט הייתי מאבדת את היכולת הקוגניטיבית שלי.

משהו באסטטיות שלהם שבה אותי.
אבל לי כמובן אין סכוי להגיע לרמה כזו של אסטטיקה. בכלל מה זה בעצם אסטטיקה?
אולי זה משהו מאוד פרטי שכדאי לו לאדם למצוא את הערך הזה בתוכו, בכלים שלו, בפרשנות שלו, כתוצאה מהיחס האישי שלו עם הסובב אותו.
אסטטיקה היא אולי התוצאה של תהליך\יחסים, ולא המטרה.

מאוד מרענן תיאור התהליך שלך.

אמא של לילה,
אני רואה בכינוי שלך אותי מחמאה ("סוסה פראית שאף מערכת לא תוכל לאלף")
זה נכון. אף מערכת לא הצליחה לאלף אותי,ואני גאה בכך,אבל היה להישג הזה מחיר יקר:
הרבה שנים "בזבזתי" אנרגיות לריק,כדי לתחזק את יצר המרדנות שבי.
המון זמן וכוחות הופנו להתמודדות מול המערכת/הכלל/הנורמות במקום על פיתוח עצמי חזק ששלם עם עצמו.
הייתי יותר מדי עסוקה בלשמר את השונות שלי ולהדגיש אותה,כדי לא להבלע בתוך בליל העדר.
הדברים שאתם קוראים אותי כותבת היום הם הוצאת קיטור,אחרי הרבה שנים שבלעתי (או יותר נכון ציפו ממני לבלוע,בשקט ובנימוס)את כל הביקורת שהיתה לי.
אני שמחה לומר שהיום אני מרגישה הרבה פחות צורך לבטא ביקורת ולהדגיש את דעתי השונה.
הודות לכם,אנשי באופן טבעי,(או ליתר דיוק, הודות לתהליך שעברתי בעזרתכם...)מצאתי לי סוף סוף עוגן שאני יכולה להיתמך בו,ופשוט להרפות מכל השאר:עסוקה רוב זמני בעולם האישי הפרטי שלי,במשפחה שלי,בבית החדש,בילדים שאיתי בבית.לא מעניין אותי מה קורה בחוץ. לא שומעת חדשות,לא רואה טלווזיה ,לא מתעננינת ברכילות בשכונה,לא מנסה להתידד עם השכנים.שומרת כוחות לדברים החשובים באמת.
העובדה שהרפנו מהמחוייבות לבנות האומנה שלנו,מאד מקלה. מאד מאד.
כבר אין לי את הדחף הזה של להציל את העולם או לשנות אותו .
מה שכן יש לי אלו כישורי היזמות שלי,אז עכשיו הם מופנים לצורכי המשפחה בלבד:

• את הקח-תן יזמתי כדי שיהיה לנו נחמד לתת ולקבל. נחמד,יעיל,שימושי,וגם קצת חברתי-בעיקר עבור הילדים (נועם חושב שההתבודדות שלי מהחברה תשפיע לא טוב על הילדים,שיגדלו להיות אנטיסוציאליים

יש בזה משהו,אבל האמת שלא רק שלא אכפת לי,אלא שבתת מודע שלי,אני די שמחה שהם רוכשים מיומנות של עיסוק בעיקר בעולמם ופחות בעולמם של אחרים.בשביל מה להשקיע אנרגיות מיותרות בלהשוות עצמך כל הזמן לכלל? בלהתאים את עצמך לנורמות? העולם הפנימי שלנו כל כך עשיר,יש כל כך הרבה מקום ליצירתיות ולהתפתחות שחבל על הזמן.חוץ מזה , ברעיון הקח-תן יש גם חלק של נתינה לזולת,כי העודפים נמסרים לנזקקים באמת.

• אני ממשיכה לקוות ולהאמין שיום יבוא ותגיע לכאן (לבאר אורה) קהילה גדולה של הרבה "יצורים" כמונו,ואז כל הצד החברתי יקבל יותר מקום.

ברגע שארגיש שהאנשים החיים בסביבתי מתחברים באופן טבעי למי שאני,ואין לי צורך שוב להסביר ולמרוד בשום דבר ובאף אחד,אז גם התקשורת החברתית תזרום באופן טבעי.
איפה אתם? בואו...

הי נעמה
לא סתם קראו לך "סוסה פראית"...את הרי מזל קשת שסימנו הוא חצי אדם וחצי סוס...
מעניין איך היה לש. בבית ספר...אל תשכחי לספר לנו..

היי כוסמת
לא ענית לי למייל,אז אני עדיין לא יודעת מה שלומך,איך את מרגישה?איך דברים מתפתחים אצלך שם בפנים?
לגבי הבת בביה"ס , היא נהנתה מאד. כשהגיעה, כולם התנפלו עליה בחיבוקים מלאי געגוע. בשנה שעברה היא היתה מאד אהובה ו"נוחה עם הבריות"
(קשה להאמין שזו הבת שלי... טוב- אלו האיכויות של אבא.)
המורה קיבלה אותה יפה ובסוף היא נשארה עד סוף היום,אח"כ הלכה עם חברתה הטובה לעוד כמה שעות מהנות ביותר.
טוב שהזכרת לי,אני באמת צריכה להתקשר ולהודות לה על ההשתדלות...
תארו לכם: אם היא (המורה)היתה תלמידה בביה"ס רגיל,בטח היו כותבים לה בתעודה שיש לה פוטנציאל לא ממומש. מורתה וודאי היתה אומרת לה אחרי "הצלחת המשימה": את רואה :כשאת רוצה-את יכולה. את צריכה רק לרצות יותר!)
הבעיה עם האנתרופוסופים היא שהם לא רוצים.(ויש להם שביעון שלם בילדות לעבוד על כוחות הרצון האלה... כנראה שההורים שלהם לא גידלו אותם על ברכי האנתרופוסופיה)טוב להם בסביבה המוכרת והמוגנת שלהם,שהכל ידוע מראש ומתוכנן היטב עד הפרט האחרון,ולכן יוצא די קרוב ל"מושלם"-לפחות כלפי חוץ:הכל תמיד מסודר בקפידה ובאמת מאד אסתטי וכולם תמיד מדברים בשקט וברוגע.
כמה שזה מרשים מבחוץ-זה זועק לעזרה מבפנים :
הבת שלנו,איך שסיימה את ביה"ס,התחילו לצאת ממנה כל כך הרבה אנרגיות שהיו עצורות בפנים משך שנים. היום, ברוך השם היא רצה ומשתוללת ורוקדת בסלון עם מוזיקה חזקה,צועקת,שרה בקול רם... ברוך השם. היא חיה.
יש באנתרופוסופיים ה"אמיתיים" משהו כל כך מת כזה,כבוי. כאילו הנשמה שלהם כבויה ורק הגוף עושה כל מה שצריך והכי מושלם שיכול להיות.
מתוך עיניהם הכבויות רואים את דמותו המוערצת של שטיינר.
ברוך השם שעיניה של בתי נוצצות מאושר,חיות את כל מה שרואות ורואות את כל מה שחי.

העץ הנדיב...


הבן למד בחוג הסיור (בית ספר שדה אילת)שאפשר לאכול את עלי השיטה.
למחרת,בטיול-הליכת הבוקר שלנו,הוא בוחר עץ שיטה שענפיו נמוכים יחסית וירוקים , ואוסף כמה מעליו,מבקש לשמור גם לאבא לכשיגיע מהעבודה.
אבל מה קורה בסוף?(ליתר דיוק די בהתחלה...)עלי השיטה נאכלים ונזללים עוד בטרם אבא חזר
וכך,גם למחרת, ושוב אחרי מחרת ושוב אחרי אחרי מחרת...
בוקר אחד אני רואה אותו סוחב 2 בקבוקי מי עדן גדולים. לאן? -"אני הולך להשקות את העץ"
אני-"אבל חבל על הבקבוקים האלו,זה מים שעולים כסף..."
הבן,בגרון כמעט חנוק מדמעות: "מה? עץ כזה לא שווה לך אפילו קצת מים שעולים כסף?
הטון שבו אמר את דבריו שבה מייד את ליבי. מייד שמעתי את קולו של הנסיך הקטן:
"אם מישהו אוהב פרח אחד ויחיד,שאין שני לו בכל מליוני הכוכבים, ואם יאכל הכבש את הפרח הלא ידמה בנפשו כאילו דעך לפתע אורם של כל הכוכבים...
וכלום זה עניין של מה בכך בעינייך??? "
באותו יום,כשאבא חזר מהעבודה,הם סיפרו לו על ה"עץ הנדיב".

מתחיל להתגבש נוסח הצעה למועצה לגבי פינת החמד שלנו,בחצר האחורית.
אשמח לגייס לצורך העניין כל מי שיחפוץ לתרום מכישוריו כדי שנוכל לנסח משהו רציני ומקצועי.
התחומים הרלוונטים: בנייה אקולוגית,חקלאות אורגנית,גידול צמחי תבלין ומרפא,אנשי אדמה,אנשי רוח,רפואה טבעית,אנשי שווק ויזמות,אנשים המתמצאים בבירוקרטיה עם המערכת ויכולים לסייע בהתנהלות עם הגורמים השונים הקשורים בקידום התישבות,בפיתוח,אנשים המעורים בחוק ובנהלים, וכ"ו...
פרטים על מה ואיך ואיפה אפשר לקרוא בדף: _מקום מדהים מחכה לקהילה שתתישב בו

אהלן נעמה, איזה כיף לשמוע ממך. סחתיין על ההתפתחויות בחיים. נשמע אחלא-רק התחלתי לקרוא בדף... קשה לי להאמין שנגיע לאיזור מתישהו-חמי מתעב את אילת ומשתדל מאוד שלא להגיע לשם. אבל אני בהחלט אשמח להתקשר אלייך בהזדמנות לשמוע אותך קצת.ואם אתם מגיעים לאיזור אז תודיעו וניפגש. המון שמחה בחיים-נשמע שכבר יש-אז שימשיך והצלחה עם החינוך ביתי-מקווה לדבר איתך בקרוב. הטלפון שלנו : 02-9960859. רק טוב.

גילגי / אסטריד לינדגרן (הנוסח המקורי,הארוך ובעל השפה הגבוהה של "בילבי")

למען מי שפיספס בילדות את אחד הספרים המשעשעים של הדור,ולמען אלו שכבר הספיקו לשכוח וישמחו לתזכורת

ובכן: מדובר בספר עשיר בעלילותיה והרפתקאותיה של גילגי . למעשה,זו ילדה בת 9 , יתומה .אמה נפטרה כשהיתה עוד תינוקת,אביה היה רב חובל שלקח אותה עמו למסעותיו בעולם.רוב שנות חייה עברו עליה עם אביה וצוות האוניה, בנדודיהם על פני ארצות וימים,עד שפעם נסחף לים בסערה ונעלם.
(גילגי מאמינה שצף על פני המים והגיע לאי של כושים והוא מלך הכושים וכתר זהב לראשו...גילגי בטוחה ששוב ישוב באחד הימים)
גילגי נפרדת מצוות המלחים באונייה , לוקחת עמה את הקוף הקטן שלה,תיבת מטבעות זהב שאביה השאיר לה,ומחליטה ללכת לגור בבית שהיה שייך לאביה ולה(בקצה העיירה,על גבול השדות...).השוטרים מנסים לקחתה לבית היתומים,אך ללא הצלחה.גילגי יודעת מה היא רוצה. היא בוחרת לחיות עם הקוף שלה והסוס שקנתה (שהיה חלום ישן) בביתה,"בית קונדס". בבית השכן גרים שני אחים:טומי ואניקה,ילדים "טובים" שנסחפים בהתלהבות אחר אורח חייה המרתק של גילגי.
לעומת גילגי ההרפתקנית,ה"חפשנית",היצירתית,החופשיה,חייהם של טומי ואניקה מצטיירים כמשעממים ואפרוריים.
עד מהרה,הם מצטרפים אליה בעיסוקיה: טיפוס על עצים,חיפוש אוצרות,המצאת סיפורים דמיויים,בישולים ושאר עבודות הבית,ושלל מעשי קונדס


והנה כמה קטעים משעשעים אודות עלילות גילגי ויחסה לבית הספר : (מדי פעם אכניס הערות שלי,בתוך סוגריים...)


"השוטרים אמרו לגילגי שאנשים טובים בעיירה סידרו לה מקום בבית יתומים

• כבר יש לי מקום בבית יתומים,אמרה גילגי.
• באמת?הדבר כבר סודר? היכן נמצא אותו בית יתומים?
• פה, אמרה גילגי בגאווה . אני יתומה וזה ביתי,ואם כך,הרי זה בית יתומים
• חביבתי,אמר השוטר וחייך,את מבינה זאת.עלייך לבוא לבית יתומים ממש כדי שישגיחו עלייך שם
• האם מותר להביא סוסים לבית היתומים שלכם?שאלה גילגי
• לא,כמובן שלא
• כמו שתיארתי לעצמי,ומה עם קופים?
• לא ולא ,הרי זה מובן מאליו
• כך?אמרה גילגי,אם כן בבקשה מכם לרכוש לכם ילדים ממקום אחר לבית היתומים שלכם. אני לא אעבור לשם!
• מה,אין את מבינה שעלייך ללכת לבית הספר?
• למה צריך ללכת לבית הספר?
• כדי ללמוד דברים שונים,כמובן.
• אילו דברים?שאלה גילגי
• כל מני דברים,אמר השוטר,אלפי דברים מועילים,לוח הכפל למשל.
• אני מסתדרת יפה כבר תשע שנים ללא פוח-לקל,אמרה גילגי,ולכן אי בטוחה שגם להבא אוכל להמשיך כך.
• אך חישבי מה מרגיז להיות בורה כל כך.תארי לעצמך שפעם כשתהיי גדולה,יבוא אדם וישאל אותך מה שם הבירה של פורטוגל ולא תוכלי לענות
• אני כן אוכל לענות,אמרה גילגי. אענה סתם כך:"אם בוער לך כל כך לדעת מה שם הבירה של פורטוגל,בבקשה,כתוב ישר לשם ושאל."
• ואין את סבורה שתצטערי על אשר לא ידעת זאת בעצמך?
• יתכן,אמרה גילגי שתדד שנתי לפעמים בלילות ואשאל עצמי ללא הרף:"מה שם הבירה של פורטוגל" . אך מי זוכה תמיד להנות מהחיים?אמרה גילגי ונעמדה על כפות ידיה כמה דקות. אגב,הייתי בליסבון עם אבי,המשיכה כשעמדה וראשה למעלה שכן יכלה לשוחח אף כך...

פה אני מדלגת קצת...(עמ"35)


..." טומי ואניקה היו גוררים רגליהם לבית הספר ובה בשעה שולחים מבטי געגועים כלפי בית קונדס.הם היו מעדיפים לשחק עם גילגי. מה טוב היה אילו יכלה גם גילגי ללכת לבית הספר.
(אני: לא עלה במוחו של איש, שכדי שיבלו יחד,אפשרי גם שטומי ואניקה לא ילכו לבית הספר וישארו בבית עם גילגי..למבוגרים ברור שעליה ללמוד מהמבוגרים ולשמוע להוראותיהם,ואם יתומה היא,הרי שעליה להיות בבית היתומים.לגבי הליכה לבית הספר בכלל לא היתה שאלה.אז,כמו גם היום,זה ברור!
מעניין שמי שהעלתה במוחה את רעיון החינוך הביתי באותה עת היתה ילדה יתומה,מלאת תעוזה ,ששברה את כל המוסכמות ובו בזמן-שבתה את ליבנו)
"-תארי לך כמה היינו משתעשעים בדרכנו מבית הספר,אמר טומי

• כן,ואף בדרכנו אל בית הספר,אמרה אניקה (אני:הדבר הטוב בביה"ס לדבריהם, זו הדרך לשם ובחזרה...)

כל כמה שהוסיפו לחשוב בדבר,הרבו להצטער שגילגי אינה הולכת לבית הספר (אני:עדיין הם לא מעלים בדעתם אפשרות שאולי הם לא יילכו)
לבסוף החליטו לנסות ולשדל אותה להתחיל בלימודים.

• אין את יכולה לתאר לעצמך איזו מורה נחמדה יש לנו,אמר טומי בערמומיות
• אין מוכרחים להישאר שם זמן רב מדי,רק עד שתיים, הוסיף ואמר(אני: יענו,ברור שזה באסה,אבל זה לא נמשך יותר מדי שעות...)
• כן,וגם יש חופשת חג המולד וחופשת קייץ,אמרה אניקה (אני:אתם קולטים איך הם מנסים לשכנע אותה? מפתים אותה להאמין כמה טוב שיש חופש,כשהיא בעצם חיה את כל חייה בחופש)
• גילגי הרהרה ואחר אמרה"בעוד ארבעה חודשים חג המולד ואתם תקבלו חופשה.אולם אני,מה אקבל?קולה של גילגי נשמע עצוב.שום חופשה!אי צדק!

ממחר יהיה שינוי. מחר אתחיל ללכת לבית הספר.

אני מדלגת קצת...(עמ" 45...)

• ובכן גילגי, אמרה המורה, הבה נבחן את ידיעותייך, האם תוכלי לומר לי כמה הם שבע ועוד חמש?
• גילגי הסתכלה בה משתוממת ורוגזת. אחר כך אמרה:באמת, אם אין את יודעת זאת בעצמך,אל תהיי סבורה שאני אגלה לך
• כל הילדים תלו עיניים נבהלות בגילגי. המורה הסבירה לה שכך אסור לענות בבית הספר. אין אומרים למורה "את", אלא קוראים לה "המורה"
• סילחי לי בבקשה ,אמרה גילגי מתוך חרטה.לא אוסיף לעשות כן.
• אני מקווה כך,אמרה המורה,וגם אומר לך ששבע וחמש הם שתיים עשרה.
• הנה,אמרה גילגי. ובכן,יודעת את ,אם כן למה את שואלת?

שוב,אני מדלגת...

• המורה הציעה שהכיתה תעסוק עכשיו בציור זמן מה.בוודאי תשב גילגי ותצייר בשקט,חשבה המורה. הוציאה ניירות ועפרונות וחילקה אותם בין הילדים.
• ציירו מה שתרצו,אמרה ,וישבה על יד הדוכן והתחילה מתקנת מחברות.

כעבור זמן מה נשאה עיניה לראות מה שלום הציור והנה כל הילדים ישבו מסתכלים בגילגי השוכבת על הרצפה ומציירת במרץ רב.

• אך גילגי,אמרה המורה בקוצר רוח,למה אין את מציירת על הנייר?
• מילאתי אותו מזמן,איך יכול אותו סמרטוט של נייר קטנטן להכיל את סוסי בשלמותו? אמרה גילגי.כרגע אני עסוקה ברגליו הקדמיות,אבל כשאגיע לזנב,אצטרך כנראה לצאת לפרוזדור...

יום שישי . זמן פרשת השבוע הגיע.
מחפשת אצל אנשים דתיים "חומר"כתוב על אודות הפרשה. לא פירוש מילולי.משהו כללי יותר,ניתוח רוחני של הטקסט בראיית עולם רחבה ,איזה שהוא דיון מעניין ברמה פילוסופית, ברוח היהדות אבל עם תובנות ומשמעויות שיכולות להתחבר לי לחיים.
לא מוצאת.
יש נוסחים עם דקדוקים ופלפולים שונים
יש לקט אגדות ומשלים
יש ספרונים "מעובדים" לילדים ובהם תקציר "חינוכי"לעוס ומניפולטיבי
יש דפי "פרשת השבוע" שרבה בהם הפוליטיקה על הדת
יש טקסטים שנועדו להחזיר בתשובה
אבל פרשנות פשוטה,ניתוח הטכסט בעין מאמינה המתחבר לחיים היום - אין . לא מוצאת.

ולמה בעצם אני משקיעה כל כך הרבה בלחפש את הפרשנות שהעלה על הדפוס איזה פלוני כזה או אחר.?
מדוע שלא אוכל לקרוא את התורה כלשונה,להעזר בפירוש רשי המילולי, ולהשאיר לעצמי את הזכות לפרש את המציאות (אז והיום)כפי שאני מבינה אותה,
מתוך החוויה שלי,מתוך הנשמה האלוהית שבתוכי? מתוך חיי?
למה בכלל קיים אצלי הצורך המיותר הזה לקבל אישור לתפיסת המציאות שלי,במסמך כתוב כזה או אחר?
באמת למה???
האם העובדה שהפרשנות הועלתה על הכתב ע"י מישהו המפורסם בידיעותיו בעניני דת והלכה, הופכת את הפרשנות שלו ל"נכונה"יותר מהפרשנות שלי?
יש לי מה לתת לעולם. אני יוצרת.אני חושבת.אני מאמינה.אני קיימת,ועמדתי קיימת ונחשבת לא פחות מעמדתם של אחרים.
כשם שאני בוחרת איך לחנך את ילדיי,בדרכי שלי,ולא ע"פ הוראות משרד החינוך
כשם שאני בוחרת במה להאכיל את ילדיי,במזון טבעי ובריא ,ולא במזון המעובד והמשומר שמוכרים ברשתות השווק ושהגננת מחלקת במעון
כך, אני גם יכולה לבחור את המזון הרוחני שאני רוצה להזין את ילדיי בו.

וברוח הדברים האלו,יצאנו לדרך,לקרוא את פרשת לך לך:
הפרשה מתארת את דבקותו של אברהם, את אמונתו העוורת ובטחונו באלוהים. נעשה ונשמע.
כמה שאני רחוקה מאברהם...אומרים לו ללכת והוא הולך בלי לשאול שאלות,"למקום שאני אראך"-אפילו מורים לו בדיוק לאן ללכת ומה לעשות,והוא עושה!
כמה שאני זקוקה לניסוי וטעייה,לחוות את החיים וליצור משהו משלי.בדרך שלי.אם מישהו רק מרים אצבע כדי להראות כוון,אני מייד אפנה לצד השני...
ואיך זה אמור להסתדר עם מה שקראנו בפרשת בראשית,שנעמה היתה צדקת?
האם גם לשכמותי יש מקום לגיטימי בעולם שלנו?
אני יודעת ומרגישה שאלוהים אוהב אותי.דואג לי. שומר עליי. גם אני ילדה שלו.ואם הוא מאפשר ומעודד אותי לחיות ע"פ דרכי,אז אני לא זקוקה יותר לשום אישור,מאף אחד.אין צורך שאחפש תשובות בכתבי קודש כאלו ואחרים. התשובה נמצאת בתוכי.ואלוהים יודע,שומע,רואה,והוא מסכים לי...

...ולי דווקא יש הרגשה שהסיפור הזה קרוב אלייך עד מאד...
הקול-קורא הפנימי, החזק, המרדני והיודע - שמבין שהגיע הזמן לעזוב את המוכר (ארצך,מולדתך,בית אביך..) ולצאת למקום חדש, שונה, אולי מפחיד אבל גם אישי ואמיתי יותר מכל מה שהיה לפניו.
המקום שלך.
וליבך ידע להראות לך את המקום הזה, הקדוש, כשתגיעי אליו.
את ממש משמחת, כתמיד. שבוע טוב @}

בדיוק דיסקסתי עם אבי למה מצווה "לך" פעמיים. הרי יכלו להגיד "לך מארצך...." ואני חשבתי על שני פירושים:

1. הרי ה"לך" השני משמעו "בשבילך"....זאת אומרת שכאן בורא עולם, בניגוד לכבד את אביך ואת אמך (או אולי במקביל) נותן לגיטימציה לעשות משהו בשבילך, משהו שונה מכל מה שאתה מכיר, משהו שירחיב וישנה את התודעה שלך...כביכול תמיד בתורה עושים בשביל אחרים (מעשר, גר ואלמנה, ועוד...) הפעם הוא מדבר על "בשבילך"...זה בסדר לעשות דברים בשבילי - גם אם הם נוגדים כביכול את השורשים שלך.
2. דבר שני חשבתי אולי, הבורא רוצה כאן להדגיש את ההליכה, תנועה, שינוי בחיים. כלומר "לך" למקום חדש....ואחר כך שוב"לך" ושוב ...ושוב...בקיצור - לא להפסיק לנוע,לחיות,לזוז,להשתנות...

"לֵךִּ לךָ" במקור [כלומר, לא פעמיים אותו ציווי לֵךִּ,לֵךִּ! - סליחה על ההתקטננות, כוסמת... ]
אני מאד מסכימה עם הפירוש הראשון. לך לךָ, בשבילך. לך אליך . אל מי שהוא אתה באמת.

• א מ א , א מ א . . .

בואי מהר החוצה ,תראי..

• אמא, ירקון , תראי, זה ירקון...
• אתם מתכוונים כנראה ליורה... (בחוץ סופת רוח ועננים אפורים המבשרים,אולי,טיפטוף...)
• לא,נו,אמא,ירקון,ירקון.
• מה?אין דבר כזה ירקון...

--ירקון,נו,את לא יודעת! זו ציפור שהיא מבשרת את בוא החורף. היא באה רק כשמגיע החורף. אמא,הגיע החורף!

זו ציפור שהיא מבשרת את בוא החורף
רגע, ונחליאלים כבר יש בארה"ק?
קוראת ונהנית מאוד

<בלה בארה"ב>

היי בלה
נחליאלים יש כבר מזמן מזמן
הסתיו כבר בקצו , למרות שעד לא מזמן הרגיש כמו קיץ...בעצם לא היה לנו סתיו. פשוט יום אחד הגיע החורף.כך, ישר, בלי הודעה מוקדמת.
בוקר אחד שוטטנו בבגדים קצרים,יחפי רגליים, ולמחרת- כובע צמר,גרביים,נעליים,צעיף,סוודר ואפילו מעיל (בעיקר להישמר מהרוח,כי גשם אין פה)
את עונות השנה מזהים אצלנו ע"פ הציפורים (טוב,איך לא? עם אבא צפר...)
כבר מחכים בקוצר רוח לחורף (דצמבר) כי אז אבא יוכל לקחת יותר חופש מהעבודה. בסתיו ובאביב אין עם מי לדבר.

עכשיו יש תיאוריה חדשה לגבי נדידת הציפורים.
נועם מסביר בהדרכות שלו,בלווי צילומי לוויין,איך רוב הציפורים בעצם תמיד תמיד בנדידה.מפה לשם ומשם לפה...
מוזר לקרוא למה שנועם עושה עבודה. זה חלום עבורו.זו אהבה.זה חופש . זו הנאה וסיפוק שאפילו לא העז לחלום עליה.

אגב,מעניין איך שהזמנתי אותך לבקר בדף שלי.
אתמול בלילה,פעם ראשונה שדפדפתי וקראתי בדף שלך...

א י י ל ת ה ו ל כ ת

א י י ל ת ה ו ל כ ת

א מ א , א מ א , א י י ל ת ה ו ל כ ת

שני צעדים ראשונים

מזל טוב!!!

מזל טוב!!!!
קוראת אותך ונפעמת.
ההתרגשות והתשוקה החזקה שבך עוברים מהמסך היישר ללב!
וזה נעים נעים. מתגעגעת ושולחת המון המון חיבוקים!
בקרוב בחופשת מולדת קצרצרה, אז כך שנתקרב קמעה...
אוהבתך, איילת (הגדולה..)

מזל טוב {@|L|
(עדי ונדב)

יום שישי.פרשת וירא:

מזועזעת ומסוייגת אני יוצאת מחווית הקריאה היום בפרשת השבוע.

מזועזעת,לאור סיפורי הזוועה המתוארים כחלק משגרת החיים באותה תקופה . איפה לעזאזל המוסר היהודי? האם אלו המסרים שאנחנו כ"עם הנבחר"
אמורים להנחיל לילדינו? איך בדיוק אני אמורה לספר לילדים שלי על מעשים כל כך נוראיים? ולמה בכלל?
מה כל כך קדוש בלתאר מעשים שפלים שראויים בעיני לגנאי ולבוז? והכתוב עוד משבח אותם על היותם צדיקים...

• איך אפשר לקרוא צדיק לאדם (אברהם)שמגרש את הילד שלו (ישמעאל)מתנער מאחריות לגדלו ולדאוג לו ושולח אותו למות מצמא במדבר

(וזאת רק משום שאשתו קנאית ומתקשה להתמודד עם "איום" של בן שפחתה/בן בעלה. איפה האמונה שלה באלוהים? הרי אם אלוהים הבטיח לה בן שיהפוך לעם גדול ויקבל את ארץ הקודש,זה לא מספיק לה? מה אכפת לה שישמעאל יחיה לצידם בשלום? מה הוא אשם שהיא חוששת לגורל הירושה שלה? הוא רק ילד,שנולד בעקבות יוזמה שלה! חצופה כזו. למה אינה יכולה להסתפק בחלקה ולהגיד תודה על מה שיש לה? קיבלה מתנה בן בגיל 90.
תגידי תודה ותשתקי.מה זה עניינך עכשיו להתנכל לילד שבכלל אינו שלך,מי שמך??? (אלוהים? ולמה עשה את זה?מה,גם הוא צריך שעור במוסר???)

• איך אפשר לקרוא צדיק לאדם (אברהם) שבלי שום שאלה/התלבטות לוקח את הילד שלו (יצחק) ובמו ידיו,ניגש לשרוף אותו חי. אלוהים ישמור.

אלוהים, איפה אתה? זה אתה ? זה האלוהים הגדול שכולנו צריכים לסגוד לו? בשביל מה המבחן האכזרי הזה? רק כדי להוכיח כמה בנך(אברהם)מפחד ממך? האם כך אמור בן לחוש כלפי אביו,יראה?פחד? רק כדי להוכיח את גדלותך? התבייש לך...
מאמינה שהילדים לא רק לומדים מהוריהם אלא גם באו לעולם הזה כדי ללמד משהו את ההורים. האם גם אתה,אלוהים, עושה חשבון נפש על מעשייך,כפי שאתה מצפה מאיתנו? האם גם היום אתה חושב שראוי להמשיך במדיניות הזו כדי לחנך אותנו לאמונה. בך...?
המוסר האנושי בימינו מוקיע מתוכו מעשים כאלו.האם היית משמיד את עולמינו גם כיום?
האם חצופים שכמותי שמעיזים להתריס כנגדך, גורלם כגורל אותם רשעים בדור המבול או תושבי העיר סדום?(יאבאלה, עם מי אני מתעסקת...)
האם אני אמורה לפחד ברגעים אלו,כשאני מגנה את מעשייך?
והרי גם אברהם מצא עצמו מתווכח איתך ומתמקח על מספר הצדיקים הדרוש כדי להציל את סדום. ולפי פירוש רשי, הוא "יצא צדיק" גם מהסיפור הזה.
ותגיד לי,אלוהים, האם אברהם באמת ראוי לשבח על כך שללא שום עוררין,בלי להתחנן כלל על גורל בנו,עשה כדברייך,ועל מי הוא כן מתחנן? על גורל סדום
איפה פה ההגיון והמוסר האנושי בכל הסיפור הזה?
האם הפרשה באה ללמדנו להאמין באלוהים גם כשזה מנוגד לערכים בסיסיים שאנחנו חיים לאורם,ושאלוהים עצמו הורה לנו בעשרת הדברות,למשל...
לא פלא שיש אנשים המפרשים את התורה כאילו זה רצון השם,ואדם יכול להחשב צדיק אם הוא מוכן להרוג את בנו למען קידוש השם.
ואם אנחנו שומעים בחדשות על פלשתיני, שמוכן להקריב את בנו כמחבל מתאבד, למען מה שנחשב בעיניו למעשה קדוש, אנחנו מזדעזעים.
לא הגיוני שנזדעזע?
מזעזע אותי לחשוב שיש אנשים דתיים עם אמונה עוורת (כשל אברהם...)שלא מזדעזעים ממעשים כאלו.
ואחרי כל המחשבות האלו,איך אני אמורה להקריא לילדיי את הפרשה בשוויון נפש וביראת כבוד לתורה/לשבת/לאלוהים...

• וזה עוד לא הכל...

כשהמלאכים באים אל לוט ורוצים להציל אותו מחורבן סדום,לוט מצטייר כממשיך דרכו של אברהם: גם הוא מחכה בפתח העיר ומתחנן לאורחים שיאותו לזכות אותו במצוות הכנסת אורחים,והמלאכים מצילים אותו בזכות אמונתו באלוהים.
אותו אדם,שנחשב טוב,ממשיך דרכו של אברהם,מה הוא עושה כדי להגן על האורחים שלו (המלאכים...)מפני מעשי האלימות והרשע של תושבי סדום?
לא יאומן ממש. הוא מציע להם את בנותיו הבתולות "שיעשו בהם ככל העולה ברוחם"(כלומר,לאנוס אותן,לא?)
איזה אדם זה ש"מגיש" את כבוד בנותיו,לידי רשעים גמורים שיתעללו בהן. האם זה מעשה שראוי לשבח ולהלל? האם בכך הוכיח לוט את נאמנותו קודם כל למלאכים=אלוהים? האם אנחנו כילדייך, השם, אמורים להוכיח שאנחנו מפחדים ממך עד כדי כך שנעשה מעשים כאלו מזעזעים?
אם אני הייתי במקום אלוהים,הייתי מענישה את לוט רק בעבור ההצעה הזו !

ולחשוב שאני לא קוראת עיתונים ולא שומעת חדשות,כי לא רוצה לדעת על כל הדברים הנוראיים שאנשים בעולם שלנו עושים...
מזלי שאני לא חיה בדור האבות, הייתי מתה ממעשי הזוועה שעשו אז...
אולי בכל זאת האנושות משתפרת מדור לדור...קצת...
ואולי לא? אולי כל עוד נמשיך ללכת לאור משנתו של האל ודרישתו לחיות בפחד מתמיד ממנו,אז הכל בעצם יישאר אותו הדבר?
ואולי אלוהים רוצה שנפחד ממנו,כי הוא מפחד מאיתנו? הרי גירש את אדם וחווה מגן העדן לאחר שחטאו,רק משום שפחד שיאכלו גם מעץ החיים ויחיו לעד,כמותו. ומדוע לא יכול היה להסתפק בעונש,או ללמדם לחזור בתשובה ,לבקש סליחה,ולשנות דרכיהם?


מה עוד היה לנו בפרשה :

• בנות לוט שאונסות את אביהן (משכרות ומסממות אותו,אונסות אותו ומולידות ממנו ילדים (שמשום מה אותם אלוהים לא העניש...מה,זה בסדר?)

• אברהם משקר (וזו לא הפעם הראשונה)לגבי אשתו ומרמה את אבימלך ששרה היא אחותו ולא אשתו.

אם הוא כזה מאמין גדול באלוהים,למה הוא לא סומך עליו שישמור עליו ועל אשתו מכל רע? למה הוא צריך לשקר כל פעם שהיא אחותו (ועוד מעיז לקבל עבורה כסף ורכוש רב...)
הוא גם מתחמן את המלאכים שהגיעו ,משכנע אותם לעצור "רק לשתות מים ולאכול לחם"ובסוף מושיב אותם לארוחת מלכים(מלאכים...הא..הא),שוחט להם בקר,מורה לאשתו להכין עוגות וכ"ו... וכל זה כדי "לצאת צדיק", לזכות במצוות הכנסת אורחים.(שגם זה חשוב,אני לא מזלזלת לרגע!)


כתבתי שאני מזועזעת ומסוייגת מהפרשה .
הבנתם למה מזועזעת. מבינים גם למה מסוייגת?
כי איך אני אמורה עכשיו להמשיך להקריא לילדי מספר קודש,כשאני מערערת על כמה מהנחות הייסוד היותר משמעותיות בו (אמונה ובטחון עוור באלוהים )


ובכל זאת,משהו מעניין שכן קיבלתי מהפרשה:

מעניין היה לקרוא תיאורים של אזור ים המלח שמתאימים לתמונה של היום:
מסתבר שהאזור נחשב פעם (כשלוט בחר לעבור לגור שם...)פורה,ירוק,עשיר בצמחייה,בחיים,
ואכן, מאז שאלוהים השמיד את המקום עי אש וגופרית,אין שם חיים יותר. ים המוות.וגם אין שם יותר עיר,רק מלח....
ואם הפרשה באה ללמדנו על חשיבות הכנסת האורחים,אז מעניין לחשוב שים המלח הוא כמו משל: ים שרק מקבל מים (מהירדן) ולא נותן כלום(כי לא ממשיך לזרום דרומה), גורלו-מוות. משמע: כדי לחיות,אנו זקוקים לנתינה. זה גם יכול להסביר למה אברהם ולוט כל כך השתוקקו לתת. הם לא נתנו עבור המישהוא האחר,כי היה מסכן/זקוק , אלא נתנו,כדי לזכות במצוות הכנסת האורחים. זה נשמע לא טוב,אבל אני יכולה להעיד על עצמי,שגם אני מונעת לפעמים מדחף לא הגיוני של נתינה,וזה עושה לי טוב. מרגישה שהנתינה שלי לא לגמרי "נקייה" כי היא נגועה במניעים אגואיסטים: כי לי זה עושה טוב,ולא מתוך רצון לתרום/לעזור ולהייטיב עם הזולת.
ובפרשה הקודמת מוזכרים הבורות(שאנחנו מכירים היום-פירים כאלו שמסתתרים בתוך הר סדום)
גם מעניין למצוא סימוכין לשמות מקומות בארץ שנקראים עד היום על שם אותם עמים שהיו "ילדים של..."

מעניין אך מרגיז ומעורר מחשבות גזעניות,לקרוא על ישמעאל שכבר אז נגזר עליו לחיות במדבר ולהחזיק בידיו רובה וקשת.
האם מאז שכתוב בתורה שישמעאל יהיה מחרחר ריב ומלחמה,זה נשאר עד היום? שהערבים הפלשתינאים רוצים להלחם בנו?
ואיך לא ישנאו אותנו?הרי בגללנו כביכול אבא שלהם זרק אותם במדבר והתכחש/התעלם מקיומם.באמת מעצבן .לא פלא שגדלו להיות עם כזה חמום מח
ואולי, הסיכוי היחיד לשלום בין העמים,טמון בהכרה בטעויות שעשו הורינו. אולי,אם נצליח להרפות מהתדמית המושלמת של אברהם כצדיק,ונודה גם בטעויות שלו (ששילח ממנו את בנו ישמעאל),נוכל אנחנו להתחבר ולהזדהות עם תחושת הדחייה והנטישה שישמעאל חווה עד היום,והם(הפלשתינים) יוכלו אולי להודות שאנחנו לא אשמים בטעויות של הורינו.
ואולי כן? הרי לכם עוד ערעור על אבן יסוד בתורה, שהרי לכל סיפורי התורה ישנה סכמה ברורה שחוזרת על עצמה : אבות אכלו בסר,שיני בנים תכהנה
דור מושלם,צדיק,אחריו חוטאים ,אחריו עונש, חורבן, ושוב-צץ לו צדיק אחד,וחוזר חלילה
אדם וחוה בגן עדן........קין........רשעים.......מבול.................נח
נח...........................מגדל בבל..............הרס המגדל........אברם
אברהם.....................חם.,סדום..............חורבן העיר............?

מסיימת את הפרשה הזו,מותשת ועייפה, גם מעייפות-עייפות (של הגוף העמל והחרוץ שלי שעבד קשה היום...)
אבל גם מותשת מרוב מחשבות ותהיות על גורל וייעוד האנושות . מה אני צריכה את זה בכלל?
אשמח אם מישהוא מבין קוראי הדתיים יוכל להרגיע אותי קצת מסערת הנפש שאני נמצאת בה כעת.
תוהה אם בכלל אני רוצה להמשיך ללמוד וללמד את ילדיי את הטקסט הזה ,כפי שהוא .


לילה טוב.

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/503/744.html
קוראים למאמר "צחוק הגורל" והוא מציע פירוש קבלי לפרשה.
אולי זה יעניין אותך.

הי נעמה

קוראת את הדף ודמעות מציפות את עיני. מתרגשת מאד לחוות את החיים החדשים שלכם במדבר.
ממש עושה לי חשק לארוז את כולם ולבוא להתיישב קרוב אליכם.
ללמוד ממך את רזי הדרך המיוחדת שבחרת, לקבל השראה ובטחון שזה אפשרי.....ולדעת שיש רשת תמיכה.
אנחנו נשארנו בעיר בינתים , מחפשים הזדמנות לעשות שינוי , עדיין מתבשלים, בודקים.....
היינו השבוע באילת (עבודה של ינאי ואני הצטרפתי) . חלפנו על פני באר אורה, הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה
בפעם הבאה מקווה לאזור אומץ לבקר.
תודה לך על דרכך המיוחדת, עבורי את נושאת את הדגל.

דרישת שלום

אילת (EILAT), היינו בקשר להשכרת הבית במטע , זוכרת ?

אילת יקרה
כמה סמלי יכול היה להיות אם אתם הייתם עוברים למטע ואנחנו לאילת.
מעניין איך החיים זורמים להם,ואנחנו,כמו דגים בים,שוחים,בלי לדעת לאן נגיע בסוף
מעניין באילו נסיבות יתחברו חיי וחייך.החיבור כבר קיים.רק מוסיקת הרקע משתנה מרגע לרגע.
מעניין מתי המוסיקה תפסק ונוכל לתפוס את מקומנו החדש (כמו המשחק "כסאות מוזיקליים"...)
מעניין...

בהצלחה בבישולים...
תזרקי איזה פירור מהשאריות,שנטעם מה יצא...

בדרך חזרה מהספרייה,אחרי שאספנו עוד קש וחרא של פרות (בשביל הבנייה בבוץ),הבן מבקש:

• אמא,בואו נלך לחי בר
• רעיון טוב,אבל הכרטיס של "המטמון"(רשות שמורות הטבע)אצל אבא,וחבל סתם לסוע אם בסוף לא יכניסו אותנו
• נבקש מהם, (איזו תמימות של ילד... מזלו שגם אמא שלו נגועה קצת בתמימות הזו,שמבוגרים נוהגים לקרוא לה לעתים בכינוי גנאי "לא מחוברת למציאות")
• נוסעים. אני מסתובבת חזרה לכוון,למרות שכבר היינו בדרך הביתה.
• הקופאית מאשרת בשיחת טלפון פשוטה שאכן יש לנו כרטיס מטמון. חוץ מזה,מסתבר שתושבי האזור נכנסים ממילא חופשי. ("את רואה,אמא"...)
• החי בר מקום נפלא,מתאים בדיוק למי שקיבל מסבתא שלו אתמול מגדיר חיות בר,עיין בהם כל הלילה,קרא (בלי "לדעת לקרוא"!).
• הולכים בעקבות העקבות (בספר החדש יש גם מגדיר עקבות ומגדיר גללים ומגדיר גולגלות...)
• בתוך אחד התאים רואים "חיה" גדולה:עובדת הרשות מטפלת במשפחת צבים.מסבירה על התא השכן שנראה כאילו אין בו כלום:פותחת ארגז ומתוכו מגיחים כח וחרדון צב. הבן מתפלא איךשמו את חרדון הצב בתא עם גדר נמוכה,כי הוא יכול לטפס ולצאת.
• חרדון צב לא יכול לטפס,אומרת עובדת הרשות בידענות.
• כן? לא נכון,הוא יכול...אני יודע...
• אני: נראה לך שהיו שמים חיה בכלוב עם גדר נמוכה אם היא היתה יכולה לטפס?
• לא נכון. אני יודע! תראו אפילו:מדפדף במיומנות במגדיר החדש שקיבל רק אתמול .הנה,תראו: מראה תמונה של חרדון צב מטפס על עץ!

רגע מחשבה : איך אנחנו,המבוגרים,בטוחים שאנחנו יודעים תמיד הכל יותר טוב מהילדים. איך אנחנו נופלים בפח הזה ובזלזול לפעמים,דוחים מעלינו כל אפשרות ללמוד משהו חדש,מהם.
כמה חשובה התמימות כדי להיות פתוחים לעולם ולקבל ממנו את מה שהוא מציע לנו.
כמה חשובה היכולת שלנו להיות קשובים לילדים שלנו,ללמוד איתם ומהם,בלי להשקיע כל דקה בללמד אותם(ופה איכות האן-סקולינג לעומת ההום-סקולינג),לשאוב את הידע,לגמוע אותו בשקיקה כפי שעשה הבן שלי אתמול בלילה,כשנרדם עם הספר ביד.

לחיי החופש
החופש להיות עם הילדים שלי
החופש להיות תמימה וללמוד מהם,בלי שכל רגע יקניטו אותי על כך שאני "לא מחוברת למציאות"
לחיי המציאות שאנחנו בוחרים לחיות

ובשבילך,דודה ציפי: את עדיין חושבת ש"ילד בגיל הזה חייב לדעת לקרוא?"

ובשבילך,דודה ציפי: את עדיין חושבת ש"ילד בגיל הזה חייב לדעת לקרוא?"

גדול!!!

הי. מזל טוב
כיף לקרוא אותך לפעמים.
נקווה להתראות בקרוב

שבת 11 נובמבר 2006


נעמה,בתי היקרה

כפי שאת יודעת התלבטתי אם להצטרף לכתיבה באתר שלך.אבל, מאחר שביקשת שוב כי אכתוב,ולא חששת מביקורת,נעניתי לאתגר ,ואעלה על הכתב את אשר על ליבי תוך כפירה מוחלטת במימרה:"אבות אכלו בסר ושיני בנות תקהינה".
אין לי ספק כי המעבר למדבר המתעורר עשה לכם טוב.כל שינוי הוא טוב,הוא מעורר,מפתח הדמיון,מביא אתו רוח חדשה,מכירים אנשים חדשים,וסביבה חדשה

כאבא טוב ואוהב,וכסבא ליילדייך אני חייב לפתוח את עינייך וליבך,ולגרום לשינוי בדרך חשייבתך על "חינוך ביתי" והשלכותיו על התפתחות הילדים,וכן על הסתגרותך ב-ד" אמות של:אני ומשפחתי בלבד.לא מעניין אותך התקשורת,עיתון,שכנים,קהילה,חברים,ועוד.
דווקא אני זכאי,רשאי וחייב לשכנע אותך לשנות את דרך חשיבתך,מפני שאני בילדותי לא יכולתי לקבל חום בבית,כי לא הייה מי שיתן לי חינוך וחום(מה שלא כן אצלך),ונאלצתי להתחנך לבד,ללא שום עזרה חיצונית תומכת,ולמרות ילדותי העשוקה,לחמתי את מלחמת הקיום וניצחתי.עם נתונים כאלה, לכאורה אני צריך לדגול בתורתך של "אם אין אני לי מי לי",ולתמוך ב"חינוך ביתי" כדי שהילדים לא יקלטו חס וחלילה את כל הרעל שמעבר לקיר.
בגיל 21,בהיותי סטודנט לכלכלה, ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית ברושלים, וכדי להתפרנס כתבתי שירים לעיתונות,ובאחד מהם כתבתי:"כל איש ואיש הןא אפיפיור קטן בותיקן חייו.כסאו תחתיו, ומעליו שמיו שלו,ופחד אלוהיו שלו,ותפילתו בפיו:אני אדון ימי ביני,ומבצרי גופי אני בלבוש אורי ועצמותי".חיפשתי מקלט בעצמי.אבל,בגילי היום,ומנסיוני בחיים השתנתה דעתי לחלוטין.על כן אני קורא לך בקול גדול:חוסי על ילדייך!!!.אל תתני להם "חינוך ביתי כי זה יזיק להם בתהליך התבגרותם.
הילדים חייבים ללכת לבי"ס! אפשר לשלב חינוך ביתי טוב עם מעקב ובקרה על השפעות חיצוניות-בי"ס,סביבה,ועוד.
את ונעם אמרתם לי כי ביה"ס ביטבתה הוא מעולה,אז ממה החשש?
מה זה בכלל ח י נ ו ך? זהו תהליך חברתי שבו היילד מושפע מהסביבה וממסגרותיה, כדי שיוכל להסתגל לחברתם.את מונעת מהם במכוון את הגרוי החיוני שנותן ביה"ס והסביבה.הילדים ילמדו כבר בעצמם מה טוב להם,וילמדו לסנן את התופעות השליליות של החברה.העולם נברא עם אור וחושך,עם צל ושמש,עם טובים ורעים,וזהו גם כל היופי,האתגר, והקידמה:לדעת לדלל ולסננן מה טוב, ומה לא טוב.זה אי אפשר ללמוד בבית, בחממה הפרטית שלך.אין בבית גירויים קונסטרוקטיביים שקיימים בחוץ.את חושבת שאת הראשונה בעולם שהמציאה את רעיון החינוך הביתי.אם זה כל כך טוב, היה העולם כולו מאמץ חינוך כזה.רק לפני שנתיים היית חסידה ומעריצה של חינוך אנתרופוסופי.אוי ואבוי למישהו שחלק על דעתך .פתאום, נפל לך האסימון שזה חינוך לא טוב,ואפילו מזיק.אני אומר לך כי "חינוך ביתי"מזיק יותר מחינוך אנתרופוסופי.
במחצית המאה ה.18 היה זה זאן זאק רוסו הצרפתי שחולל מהפכה קיצונית ביותר במחשבה הפדגוגית .הוא דגל ברעיון "האדם החפשי"- "האדם הטבעי" שיהייה גם חפשי,גם טוב, וגם מאושר.יירצה רק מה שיוכל לעשות,וייעשה רק מה שרוצה."השיטה הטבעית"של רוסו אומרת:תן לילד לחיות ולגדול ע"פ נטיותיו,כוחותיו,וסגולותיו. לא צריך בי"ס,לא ספרי לימוד, ולא מסגרת.היילד ילמד מהסתכלות,נסיון,ומחשבה עצמית, ויפעל רק ע"פ נסיונו ורצונותיו.
זו הייתה מח/שבה קיצונית בשיטות חינוך בתקופה שהכנסייה השמרנית שלטה בכיפה,עקבות ימי הביניים עוד חוגגים,הפיאודליזם עוד שולט.רק ב 1789 הייתה המהפכה הצרפתית עם סיסמת:חרות-חפש-אחווה,והצהרת זכויות האדם והאזרח.מופיע פתאום רוסו 30-50 שנה לפני המהפכה וטוען שלא צריך חינוך.למידה טבעית של הילד ,וגידול ספונטני, הם המזור לחינוך.הנחתו הייתה שהאדם הוא ייצור טוב מטבעו,ואם לא יהיו לו הפרעות חיצונית, הוא ייתפתח טוב לבדו בעזרת כוחותיו הטבעיים ונטיות לבו.אבל,אפילו רוסו בשיטת האנטי חינוך שלו טען שאין לסמוך רק על הלמידה הטבעית של היילד,ובעקיפין יש לכוון אותו לגירויים סביבתיים שידע בעצמו מה טוב ומה לא טוב.רוסו אמר:אדם נולד חפשי אך בכל מקום קשור הוא באזיקים".פרושו שהסביבה והחברה מעמידים לאדם מכשולים, והוא חייב ללמוד להתמודד אתם.
מה שאת עושה נעמה זו שיטה שאבד עליה הכלח.עושה אותה מי שאין לו ברירה, כי אין לו בי"ס, או שהוא חי בהרים עם 3 מטר גובה שלג,והוא לא יכול בחורף המושלג לשלוח את ילדיו לבי"ס.
שיטת רוסו נכשלה,ומאה ה.19 ברוב ארצות התרבות קמו תורות חינוכיות חדשות עם מערכות חוק ממלכתיות וחילונית, שמטרתן לפתח בילד אמון בכוחות עצמו וסביבתו.לא הסתגרות בבית, אלא השתייכות לחברה,בלי תלות מוחלטת בחברה.שילוב של עבר,הווה,ועתיד.היילד ילמד באובייקטיביות להסתכל על סביבתו,משפחתו,וחבריו,שהרי עם שובו מביה"ס יימצא בביתו בית חם ותומך.הגריי הסביבתי חשוב מאין כמוהו.את שוגה שאת מונעת מהילדים גירוי זה. הנזק ייגרם להם ולא לך, ואני כסבא שלהם חייב להתריע!
תני להם ללכת לבי"ס! הם רק ירויח,וגם את תרויחי ילדים פתוחים עם יכולת שיפוט טובה יותר לעתידם. החינך בא כדי לפתח ביילד עצמאות רוחנית, ושיקול דעת שלו.הצורך בינוך טמון בעצם טבעו של האדם.חיות לא צריכות חינוך.
"חיים חדשים במדבר" יהיו טובים רק עם שילוב חברה וסביבה.
כבר ראינו בהיסטורייה מה קרה למתבודדים ולמתבדלים שברחו מהשפעת השלטון אל אנרכייה.העיסיים והפרושים ברחו לעין-גדי,ומדבר יהודה,והסתגרו בחממה שלהם.זה טוב?
אפילו רדיו וטלביזייה שאת מונעת מהילדים זו טעות מפני שחברה וסביבה חשובים לא פחות מבית חם.יש משקל רב ךאקלים הדעות השונות שמשתקפות משיחות המבוגרים בתקשורת,ברדיו,ובטלביזייה.זה משפיע על החינוך הפורמלי של היילד במשפחה,בביה"ס,ובחברה.אם יש לך חששות מסרטי זימה ורצח, יש דרכים חינוחיות ואחרות איך למנוע מהילד השפעות שליליות.
יש המון גורמים המעצבים אתאישיות הילד חלקם כמובן במשפחה כמו מעמדו במשפחה,האם הוא בן בכור או לא, בן יחיד, אבל, מחקרים רבים שנעשו בשנים אחרונות הראו קורלצייה חיובית וגבוהה בהצלחד הילד,באיטליגנציה שלו בהשפעות חיצוניות:בי"ס, סביבה,תנועת נער,הרצאות, השתלמויותתפיתוח הובי ותרבות פנאי-מוסיקה,ספורט,ןעוד.
אתם משפחה למופת.אני מברך ושמח שאת יצירתית וחושבת, אבל,אנא זה הזמן והגיך הנכון של הילדים להתמודד עם הסביבה.נצלי את השינוי בהליכה לערבה, ועשי גם שינוי בחינוך של נכדי- שילחי אותם לב"ס!.
ועכשיו כמה מילים על "פרשת השבוע" שאת עוסקת בה לאחרונה,ובמיוחד שכתבת היום:
"אם יימצא מישהו מביו קוראי הדתיים שיוכל להרגיע אותי קצת מסערת הנפש שאני נמצאת בה כעת על התורה והאמונה"
ובכן,אני לא הקורא הדתי, אבל אני מתנדב להרגיע:
א.אם לא תהיי כל כך ביקורתית על היהדות והתורה,התנך, יהיו חייך קלים יותר לא רק בנושא יהדות, אלא בכל.
ב.יהדות ותורה:העם היהודי הוא הראשון בעולם שהאמין באל יחיד מונותאיזם מול עובדי אלילים ומזלות.
· אין הרבה לאומים ששרדו מעל 4000 שנה ולא נכחדו.היכן עוג מלך הבשן? סיחון מלך האמורי,אדום,מואב,בני עמון,היבוסים?נעלמו ממפת ההיסטורייה.האמונה והדבקות בדת שמרו עליהם כעם.
· *היהדות הנחילה לעולם את החוקים הסוציאליים בטרם ידע העולם הנאור שיש לאדם גם זכויות,חופש פולחן,חוקי מנוחה,ועוד."ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וביום השביעי שבת ויינפש" זו המצאה גאונית לשמר את יכולתו הפיזית והרוחנית של האדם.תומס מורוס מתאר בספרו עבודת ילדים בגילים 6-15 שעבדו במפעלי טכסטיל באנגלייה 20 שעות ביום, בניצולם,ואין פוצה פה ומצפצף.
· *העם היהודי הנחיל לעולם את ספר ספרי הימים,שגם הנצרות והאיסלאם מאמינים בו עם ניואנסים קלים בלבד.הנצרות נולדה רק לפני כ-2000 שנה, ןהאיסלאם נולד רק לפני 1384 שנה,אבל שניהם שאבו מהתנ"ך,שהוא יצירת מופת עם חוקים,מנהגים עשה ואל תעשה,מצוות בין אדם למקום, ןבין אדם לחברו.המון שירה ואהבה.אלמלא הדת והתורה ספק רב איך היתה נראית המאה ה.20
· *עשרה דיברות שנתן משה לעמו בהר סיני.אלו חוקים וצווים מונומנטליים."לא תרצח",לא תגנוב,לא תענה ברעך עד שקר,ועוד אלו נכסי צאן ברזל שירש העולם מהיהודים.ברור לכולנו שהעולם כבר אז היה מחולק לצדיקים ורשעים,לגנבים ,רוצחים,ונןאפים שאלמלא כן לא היה צורך לצוות:לא תרצח, ןלא תגנוב,וכו.
· *חןקי ההיגיינה של התורה כמו חוקי הנידה של האשה בזמן מחזורה,אי אכילת חזיר,נטילת ידיים לפני האוכל, כל אלה שמרו על היהודים כאשר מליוני איש מתו ממגפות באירופה במאות ה.12-16,ואילו התמותה ביהודים הייתה קטנה יותר עקב השמירה על חוקי התורה,ואמונתם.
· זה רק על קצה המזלג, ואני מסיים בתקווה,ובאהבה רבה לכולכם,ובמיוחד תקבלו את ביקורתי כביקורת קונסטרוקטיבית.

חנוך,

זה יהיה ארוך, ואשתדל בקיצור ככל הניתן בשעת בוקר זו.

דווקא אני זכאי,רשאי וחייב לשכנע אותך לשנות את דרך חשיבתך,
אף אחד לא זכאי לשנות דרך חשיבה של האחר. גם אם הוא אביו וגם אם - מפני שאני בילדותי לא יכולתי לקבל חום בבית,כי לא הייה מי שיתן לי חינוך וחום(מה שלא כן אצלך),ונאלצתי להתחנך לבד,ללא שום עזרה חיצונית תומכת,ולמרות ילדותי העשוקה,לחמתי את מלחמת הקיום וניצחתי.

זה עיקר העניין.

כעת, אתייחס לדבריך, וטוב שאציין כי אני אב לשבעה ילדים, הגדול שבהם בן 23, הקטן בן 6 ואנחנו בחינוך ביתי מאז 1995.
ואקדים ואומר, שיתכן בהחלט שיש בדבריך הרבה מהבחינה הזו של הסתגרות והתבדלות מהחברה, מבחינת ראייתך את חייה של בתך.
כאן, אני תקווה שתקבל את דברי כפשוטם, שאינם הגנה על החינוך הביתי אלא התובנות שעולות מהחינוך הביתי לגבי קביעותיך, אלה שעולות עם נסיון חייך.
לפיכך, אפשר, ואשמח אם יהיה כך הדבר, שיתפתח כאן דיאלוג.

הילדים חייבים ללכת לבי"ס! אפשר לשלב חינוך ביתי טוב עם מעקב ובקרה על השפעות חיצוניות-בי"ס,סביבה,ועוד.

הבה ונגדיר את החינוך הביתי, מושג שאני עצמי לא אוהב, מכיוון שהוא מתעתע. הרי אצל כולם החינוך בבית, החינוך הוא הבית, ולכן, אני באופן אישי מעדיף את הח.ל.ב - חינוך ולימוד ביתי.
הסיבה היחידה שתאפשר חינוך ולימוד ביתי מבחינת התקיימותו היא האמונה שאין כמו הבית, אין כמו המשפחה, כרקע ההתנסות והצמיחה של הילד.
על פי דבריך, הרי שאינך מתנגד לרעיון הזה, שהרי ביתך ומשפחתך מהווים רקע ראוי ובסיס איתן לכל משפחתך, אם לא כך, היאך היתה בתך מתחברת לרעיון הזה של הנחת סביבה אוהדת להתפתחות נכדיך.

עדיין, הרעיון של הענקת מסגרת טבעית, ביתית, חופשית בבית, במשפחה - בלבד, איננו מאפשר את השילוב הזה בין מוסדות חינוכיים חיצוניים ובין ח.ל.ב.
כאשר הנני מציין את המילה לימוד בתוך המעשה הזה, הנני מדגיש את הפן הזה של גילוי ולימוד ספונטניים.
כאן, אפנה אותך אל מאמר שהתפרסם ב- nrg (מעריב) בנושא זה של למידה.

מה זה בכלל ח י נ ו ך? זהו תהליך חברתי שבו היילד מושפע מהסביבה וממסגרותיה, כדי שיוכל להסתגל לחברתם.
כאן, ההגדרה הרחבה יותר לחינוך מדברת על חינוך המשפחה כולה. כל המשפחה מתחנכת, כל אחד לצרכיו ולפי אופיו. למשל, כאשר בתך הולכת בדרכה, כמעשה אברהם, על פי צו אלוהיה, על פי צו לבה - נמצא אתה עצמך מתחנך.
כך, למרות החשיבה המקובלת שהבוגר מחנך את הצעיר, בפועל, בכל מקרה, גם עם בית הספר, נמצאים כולם מחנכים ומתחנכים. ובדרך הזו של חינוך ולימוד ביתי הבנה זו מונכחת ביתר שאת.

את מונעת מהם במכוון את הגרוי החיוני שנותן ביה"ס והסביבה.הילדים ילמדו כבר בעצמם מה טוב להם,וילמדו לסנן את התופעות השליליות של החברה.
כאן, נפריד בין בית הספר לסביבה.
הסביבה מספקת בכל מקרה אלפי גירויים כל רגע. אי אפשר להימנע מאלה, גם לא הנזיר המתבודד בהרים או במדבר.
בית הספר מספק גירויים שבעיקרם הם - קשה באימונים - קל בקרב.
בפועל, הנזק או הגירויים שאינם מתאימים לילדים הניתנים בבית הספר הם בעיקרם חברתיים.
שכן, בית הספר רחוק מלייצג את החיים מכל בחינה, חברתית או השכלתית.
וארחיב -
מהבחינה החברתית, קיבוץ ילדים תחת המדרג הגילי הוא עוול לנפשם.
הרעיון שהגיל הכרונולוגי הוא המכנה המשותף, קנה המידה על פיו צריך הילד לשאוף להצלחה הוא הרסני.
ילד בן שש, שמצפים ממנו ליישר את תכונותיו, נטיותיו וסגולותיו על פי כללים חיצוניים ובהתאמה לתוכנית כזו או אחרת, שמצפים ממנו שיהיה "כמו כולם" במובן של להיות "טוב יותר" מהאחרים, נאלץ לכבות את עצמו - פשוטו כמשמעו.
כאן, הכיבוי העצמי או הדיכוי העצמי נראה ניכר אצל אותם ילדים שקטים, או מופנמים, בעוד הנזק המצטבר פוגע בכולם, גם במוחצנים, המוצלחים, "המקובלים" בחברה או בכיתה.
לעולם הילד המקובל - מקובל על חשבון האומלל.
ובמובן הזה, הילד המקובל - לא פחות אומלל.
כלומר, מלכת הכיתה - זו שכולם חפצים ביקרה, היא הראשונה לכבות את עצמה, את עצמיותה, את מי שהיא למען סגידת חבריה.

מבחינת ההשכלה, או הלימוד, על פני לדחוס ידע לא רלוונטי, שאיננו אלא מערכת הלועסת ומקיאה מבלי לעכל דבר, ראוי לו לילד ללמוד את מה שמעניין אותו,ולקבל את התנאים הטובים ביותר ללכת אחר סגולותיו ולהעמיק שם.
אין כל טעם שילד, שהוא ספון במוזיקה, וכל חייו הוא נמשך אל מוזיקה - ילמד גיאוגרפיה.
אם וכאשר יזדקק להיבטים הגיאוגרפיים, יעמדו בפניו הברירות ללמוד את הגיאוגרפיה בקלות וביעלות, או להעיזר בגיאוגרף, אותו ילד שנמשך לנושא הזה והגיאוגרפיה היא עיסוקו בבגרותו.
מעבר לכך, איך ילמד הילד?
הבה ונתייחס לנושא שעולה ראשון תדיר -
קריאה וכתיבה.
שלושה מילדי למדו לקרווא ולכתוב בבית הספר, למעשה רק שניים, שכן הבכור כבר קרא לפני בית הספר.
שלושת ילדי, נגה, נטע וינאי למדו את הקריאה והכתיבה בעצמם, ללא כל שיטה, כל אחד בדרכו, בזמנו ועל פי סדר למידה שונה לחלוטין. בפועל אינני יכול לומר איך הם למדו, אבל הם למדו, והם משתמשים ביכולת הקריאה והכתיבה להנאתם, שוב, בזמנם.
אורין, בן השש עדיין אינו קורא ואינו כותב. זה לא ממש מעניין אותו.
עם זאת, מפעם לפעם הוא מתעניין בצורת אות זו או אחרת.
מתוקף השימוש הנרחב שאנחנו ההורים והסביבה עושים בקריאה וכתיבה, ומתוקף הרלוונטיות של הקריאה והכתיבה, אין כל חשש, הוא ילמד בעצמו, מתוך סקרנותו, ובדרכו גם את הקריאה והכתיבה.
כבר היום, למען משחקיו במחשב, הוא לומד את המילים הרלוונטיות להקשה על המקלדת.

אם זה כל כך טוב, היה העולם כולו מאמץ חינוך כזה.
חינוך ולימד ביתי איננו נפוץ מכמה סיבות.
ראשית, מאמינה החברה, מאז ימי נפוליאון, האנטי משיח הראשון, שייסד את עקרונות בית הספר של היום, שרק כך תוכל לחייל את אזרחיה לטובתה.
כך, בגן הילדים אנחנו מגייסים את הילדים לצבא, להיות חיילים המוכנים להרוג ולהיהרג.
שנית, וזה עיקר העניין - חינוך ולימוד ביתי איננו מתאים לרוב רובם של הההורים.
הן מבחינת תפישתם האישית, הן מבחינת סבלנותם והן מבחינת חוסר הידיעה שדרך זו קיימת.

עדיין, לאלה שזו הדרך המתאימה להם - זו היא הדרך האופטימאלית גם בעבורם וגם בעבור ילדיהם.
זה נכון בכל מקרה, כאשר ההורים שלמים עם דרכם, עם דרך חייהם, גם אם כוללת מוסדות חיצוניים, זו הדרך בעבור המשפחה הזו.

אני מניח שמשפחתך מייצגת עניין זה בטהרותו.

ברוב ארצות התרבות קמו תורות חינוכיות חדשות עם מערכות חוק ממלכתיות וחילונית, שמטרתן לפתח בילד אמון בכוחות עצמו וסביבתו.
זו אולי המטרה המוצהרת, המטרה העיקרית והסיבה העיקרית לבתי הספר שקמו היא לשחרר את ההורים לעבודתם. כחלק מהמהפכה התעשייתית, שלא רק שפיצלה את המשפחה המורבת מהבחינה הגיאוגרפית, אלא פיצלה את המשפחה הגרעינית, והפרידה בין הילד והוריו, תוך הצדקות ותורות שכל עניינן דיכוי הפרט והתאמתו לאיזו מסגרת דמיונית - שלא מתאימה לאף אחד.
לכן המסגרת הזו משתנה כל הזמן, מחפשים שיטה שתתאים לכל הילדים, ולכל ההורים, ומצפים מהפרטים להתאים עצמם אל הכלל, אל השיטה.


החינוך בא כדי לפתח ביילד עצמאות רוחנית, ושיקול דעת שלו.
במובן הזה, זהו שיר ההלל לחינוך והלימוד הביתי.
עצמאות רוחנית ושיקול דעת - בית הספר מזדעזע למקרא הרעיונות האנכרוניסטיים האלה.
עצמאות מחשבתית של ילד תקעקע את כל שיטות החינוך והלימוד.

אילו היה מצליח בית הספר להניח נסיבות ותשתיות לעצמאות מחשבתית - לא היו הצעירים נזקקים לפריקת העול והעוול של דיכוי עצמאותם - דרך אלימות.

היילד ילמד באובייקטיביות
האובייקיטיביות הטהורה ונקייה ביותר מתקיימת אצל הסובייקט. מכאן אל תאמר אובייקטיביות - הכל סובייקטיבי, גם דבריך, הנשענים על מובאות חיצוניות - מייצגם את תפישתך הסובייקטיבית.
שבעים פנים לתורה - שבעים פנים להגיון.

מחקרים רבים שנעשו בשנים אחרונות הראו קורלצייה חיובית וגבוהה בהצלחד הילד,באיטליגנציה שלו בהשפעות חיצוניות:בי"ס, סביבה,תנועת נער,הרצאות, השתלמויות, פיתוח הובי ותרבות פנאי-מוסיקה,ספורט,ועוד.
כאן, כל המחקרים לגבי החינוך והלימוד הביתי, על כל צורותיו, מראים שילדים שגדלו כך, אינם פחותים בדבר מהאחרים, ואף עולים עליהם מבחינת עצמאותם, כשריהם החברתיים, והאינטיליגנציה הרגשית שלהם.
עם זאת, היבטים חברתיים נוספים, אם עולים כצורך אצל הילדים, חוגים או ספורט ניתנים לילד בחינוך והלימוד הביתי, ודאי שפיתוח תחביבים - אלה אינם סותרים.
לכן, הנח למחקרים, מבחינת טיענויך זו חרב פיפיות.

זה הזמן והגיל הנכון של הילדים להתמודד עם הסביבה.
הזמן בו הילדים מבקשים אחר הסביבה, מבקשים לגלות את העולם, מבקשים אחר יציאה מהבית הוא הזמן המתאים בעבורם.
ארבעת ילדי הגדולים יצאו כל אחד בגילו אל מסגרות חיצוניות.
רובם סביב גילאי בר המצווה, 13, 14.
המסגרות שבחרו לעצמם, לעתים היו מסגרות סגורות - גוני בתי למשל הלכה לבית הספר לקרקס בגיל 15 והיום היא בצרפת, לומדת קרקס שם, אחרי שבכוחות עצמה למדה צרפתית שנתיים קודם.
ולעתים בנו לעצמם מסגרת שמתאימה להם, מסגרת הכוללת לימודים אישיים או קבוצתיים לאו דווקא תחת כותרת אחת.

---

לסיום דברי אלה, היות ונגעת בתורתנו -

חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ-- גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה.
משלי כב' ו'.

ויש המפרשים - אם לא יקבל חינוך על פי דרכו - יסור מהדרך בה חונך.

---

וטוב אם נזכור שאברהם שבר את כל הכלים בהאמינו באל אחד.
והלך בדרכו, במצוות אלוהיו.
כנגד כל החברה דאז, כנגד כל דעה "אובייקטיבית".

---

כאן, איני מכיר את בתך, מעולם לא פגשתי בה.
ועדיין, החינוך והלימוד הביתי כפי שאני חווה אותו ב 11 השנים האחרונות לא רק שאיננו מזיק, נהפוך הוא - כר נרחב, חופשי לצמיחת אנשים שלא גודלו בתנאי שבי.

אשמח לשוחח איתך באלה, לא על מנת להשתכנע או לשכנע - אלא, להקשיב, ולהגיב.
תודה.

נו טוב...אחרי צפריר באמת אין מה להגיד...(-:
המרגיעון: "הפרטים לא חשובים,חשוב הפרט"

אבא חנוך. חנוך? זה השם שלך? מעניין מאוד הקשר לנושא אם כן.
קודם כל רציתי לומר שאתה אדם מאוד פתוח מעצם זה שנכנסת לאתר לקרוא לשמוע וגם דרוש אומץ לא קטן להביע דעה שמנוגדת לרוב פה באתר. מכאן גם ברור כי אתה מאמין באמת שלך והולך איתה עד הסוף כנראה שממך למדה הבת שלך לעשות כן. ללכת עם האמת שלה עד הסוף לא משנה מה חושבים האחרים...
אני אינני בחינוך בייתי אך אני גם מוצאת את עצמי מלקטת אינפורמציה לגביו אשר עם חלקה אני מאוד מסכימה. עדיין בוחרת לשבת על הגדר.
נראה כי אתה אוצר בתוכך המון ידע. אותי היה מעניין לחשוב אם במקום להתנגד הייתה תורם את אותו הידע לחינוך הבייתי. אני בטוחה שיש מקום לשיעורים אצל סבא עם על רוסו,המהפיכה הצרפתית ועוד. למה שלא תצתרף ותתן ממה שיש בך , כי יש בך כל כך הרבה?
לפעמים אנחנו כל כך רגילים למשהו אז אנחנו בטוחים שהוא נכון. אם יש נקודות בחינוך הבייתי שהן מהוות איזה דבר שיש בו חוסר מבחינת הילדים אם בידע אם באינטרקציה עם ילדים אחרים ואתה מבחין בך, אולי פשוט להעלות את הנושא ולראות איך פותרים אותו בדרכים יצירתיות לא בהכרח קונבנציונליות. יש לך ילדה מיוחדת ונכדים מיוחדים ויש להם גם סבא מיוחד.
נקודה למחשבה.

שלום,
אני אמא לשני ילדים(עוד מעט 5 ושנה ) , לא יכולה לומר על עצמי שאני פה מהותיקים .
קראתי את מה שכתבתם, גם האמא , הסבא וצפריר שפרון.זה דף נפלא , בעיני.
זה מוצא חן בעיני שיש בינכם הדברות. שיש תקשורת.

מהדברים שאני מתנסה בהם עכשיו עם המשפחה שלי , אני יכולה לומר שהדבר ההכי חשוב בכל העינין הזה הוא התקשורת והסבלנות.


אפשר להתפלסף , אפשר למצוא דוגמאות ללמה כן ולמה לא ואיפה האמא טועה ואיפה היא מפספסת , איפה הילדים לא נראים כל כך מאושרים , או משועממים , וכ'(דברים שלילים)
אפשר ממש לפתח דיבוק בנושא : למה הילד צריך ב"יס .

(במשפחה שלי נורא דואגים לילדים שלי וזה במקום להיות עסוקים באתגרים של עצמם בחיים, אבל אני לא ארחיב על זה ,כי זה לא הדף שלי , אז לא מקובל).

אני חושבת מה חוץ מזה .
איך מתנהלת משפחה בחינוך ביתי במפגשיה עם המשפחה המורחבת כשיש מפגש משפחתי בקבלת שבת , נניח.
האם הזמן מוקדש לילדים הקטנים ? , האם תשומת הלב מופנית אליהם ?
האם יש שיחה/ויכוח /ריב בנושא מעל ראשם?
האם הלב פתוח והעינים של בני המשפחה מביטות בדברים שהילדים עושים ושמחים עימם על מעשיהם?משתתפים במשחק עימם , שומעים שיר שזה הרגע הילד שר?וכ'

לדעתי , העיקר הוא ההזדמנות לתת לילדים במפגש כזה אהבה וחום של סבא/תא, דוד/ה וכ' .לאפשר להורים גם כן להיות קשובים ופנויים לילדיהם.לא להיגרר לויכוחים מעל הראש של הילדים, לא להעביר ביקורת הרסנית , אלא מעט ומה שיותר בקשות עדינות .
נכון שלכל אחד יש את הדעות שלו . יכול להיות שההורים יהיו מוכנים להקדיש זמן לשיחה עם הסבים.בנפרד מהילדים, לא בקירבתם ולא תוך כדי שצריך להשגיח עליהם (וצריך להבין שלמשפחות צעירות אין הרבה זמן כזה.)

ובכל אופן , אני חושבת שההחלטה של ההורים היא שלהם.
מצב שבו המשפחה המורחבת מביעה את התנגדותה באמצעים לא כשרים , כלומר , מעבירה לילדים מסר כפול , מכרסמת בסמכות ההורית ואפילו סתם מעבירה מסר : משהו לא טוב כאן , פסול ומיותר.
דבר כזה יגרום חלילה להתרחקות .


בברכת חורף חם ,משפחה מלוכדת חזקה ובריאות .

רוצה לאמר דבר מה... ולא מוצאת... נאמרו פה דברים כל כך אמיתיים מכל הכיוונים
וזו כנראה סיבת יופיו ועצמתו של הדף.
אנחנו בחינוך הביתי מאז לילה בת 4.5 אחרי חודשים בודדים בגן.
כיום בת- תשע וחצי.
אני לא תושבת קבע באתר הזה. אני באה והולכת. ואני מציינת את זה אולי כדי להאיר נקודה מעט מוצנעת בה מתאר חנוך את תנועותיה של בתו במרחב החיים.
כלומר את החיפוש. זה שאינו מאפשר לנו לקבל את החיים כמובן מאליו, זה שמוציא אותנו למסע חיפושים .
אני צועדת בחיים עם בתי בארץ לא זרועה.
וכשמגיע הרגע הנכון לעצור אנחנו עוצרות.
גם ה"רגע הנכון" אינו מובן מאליו. אני לומדת להקשיב לרגע שבו אני מבקשת מעצמי לעצור או לצאת לדרך. אני לומדת להקשיב לבתי המוסרת לי מידע כזה באין סוף דרכים- דרכיה. שום דבר מזה אינו מובן מאליו.
אולי אומר משהו בבוטות- אין לי זמן לתכניות לימודיות חיצוניות כאשר אני מנסה ללמוד מה שבעיני החשוב מכל- ההקשבה.
בעודי לומדת זאת- אני יודעת דבר אחד ברור- לילה חווה אותי לומדת את הקשה והחשוב מכל.
זו הנתינה שלי אליה. זו הנתינה שלה אלי.
אילולא היא - מי יודע מתי ואיפה וכיצד הייתי לומדת זאת.
כך ש- לא בטוח חנוך , שבתך "מונעת" מילדיה. בתך מחפשת את המקום בו יתאפשר לה לחוות הדדיות עם ילדיה. קשר עם ילדיה. יחסים עם ילדיה. באופן שמתאים רק להם.
הרחק מהמובן מאליו.
לכן אולי(ואני אומרת אולי כי איני יודעת בוודאות) היא זקוקה להתרחקות.
כדי שהמובן מאליו, מן סוג של פגימות אנושית לא ירדוף אחריה.
שים לב חנוך, כמה הוד והדר יש במעמד הזה בו אתה עושה את שאינו מובן מאליו- מגיע לאתר הזה וכותב את מה שכתבת ויוצר תהודה כה רבת עצמה.
מחא כפיים לבתך על שהיא נועזת לא פחות ממך.
אני מברכת אתכם. לילה טוב.

תני להם ללכת לבי"ס! הם רק ירויח,וגם את תרויחי ילדים פתוחים עם יכולת שיפוט טובה יותר לעתידם. החינך בא כדי לפתח ביילד עצמאות רוחנית, ושיקול דעת שלו.

סבא חנוך, האם באמת ובתמים אתה מאמין שבתי הספר הקיימים היום בישראל מפתחים את הפתיחות, העצמאות הרוחנית, שיקול הדעת העצמי, ויכולת השיפוט של הילדים? אם כן, אז אני בהחלט מבין למה אתה רוצה שנכדיך ילכו למקום כזה.

אני מניח שלכל אחד מאיתנו יש דימוי על בית הספר, שנוצר בעיקר מחוויית בית-הספר הפרטית שלו. אני למדתי באחד מבתי הספר הטובים ביותר בירושלים, ושנים רבות היה לי דימוי טוב מאוד לגבי בית הספר (המסויים שלמדתי בו, וגם על המוסד ככלל). במשך השנים שחלפו אחר-כך (ואולי כבר אז, אך אני לא זוכר), הבשילה אצלי ההכרה שהדימוי הזה היה למעשה חלק ממה שלמדתי בבית הספר. כלומר, בית הספר לא מלמד רק מתמטיקה, היסטוריה, וכדומה, אלא בעיקר, מלמד שזו צורת החיים הנכונה. ב"זו" אין הכוונה למשהו מסויים מאוד, אלא לקו מתאר כללי, שבהכרח כולל גם את בית הספר, בין שאר הדברים שבלעדיהם "החיים אינם חיים".

זו למעשה דרכה של התרבות שלנו להנציח את עצמה. זה לא בהכרח דבר רע. אלא שהתרבות שלנו חורטת על דגלה את "ההצלחה" של הפרט כמטרה הנעלה ביותר (גם אתה כתבת: מחקרים רבים שנעשו בשנים אחרונות הראו קורלצייה חיובית וגבוהה בהצלחד הילד,באיטליגנציה שלו...). וההצלחה על פי התרבות, היא הצלחה מאוד מסויימת (מספיק לראות כמה פרסומות במכשיר שטיפת-המח האולטימטיבי, כדי להבין לאיזה הצלחה "כדאי לנו" לשאוף).

מה המחיר של הצלחה כזו? המחיר יכול להיות פגיעה בסובבים, פגיעה בסביבה, אבל החמור מכל - פגיעה בעצמך. כשאתה רודף אחרי הצלחות ומטרות שלא אתה הצבת לעצמך, אתה מאבד את עצמך. וזו הטרגדיה הגדולה ביותר של מערכת החינוך.

לטעמי, ההצלחה הנעלה ביותר היא להיות מי שאתה.
ובזה, בתי הספר הקיימים לא עוזרים.

לכן, סבא יקר, אני קורא לך לשאול את עצמך (ואנשים אחרים שחווים את מערכת החינוך כפי שהיא היום) את שאלת המפתח: האם מערכת החינוך עוזרת או מפריעה לילדים לפתח את התכונות הנפלאות שציינת?

לילה טוב.

אין לי דברים מלומדים לכתוב רק מנסיון חיי
דבריך סבא חנוך נשמעו לי פחות או יותר מוכרים וכאילו נאמרו מפיו של אבי.
הורי אנשים מבוגרים (אבי בן 80 אמי בת 73) הזדעזעו לרעיון חינוך בייתי.
ניסו דברו הביאו כתובים וכו....
לפני כשנתיים הורי עברו להתגורר עימנו...והפלא ופלא הם מאמינים בדרך, רואים את נכדיהם יום יום שותפים לדרך חיינו ומופתעים ואפילו כבר מעיזים לומר "טוב שבחרתם בדרך זו" ואם כשאת היית ילדה...(-:
כן, אבי אומר שבני בן ה 8 צריך לדעת יותר קריאה וכתיבה (הביקורת וכמו כולם עדין קיים (-: )
אך סבא גאה כי נכדו מבריק בחשבון ושחקן שחמט מדהים, ומנגן על פסנתר נפלא
אז מה המסקנה?
יקרא שוטף עוד שנה עוד שנתיים, הרי ילד בריא בנפשו וסקרן הוא, ולכן ירצה לדעת קרוא וכתוב, אז ידע מתי שיבחר ולא מתי שמישהו ילחץ , הוא ילמד טוב יותר מבחירה - כנ" נכדיך ורוב הילדים.
ממש משנה מתי הילד ידע קרוא וכתוב? או....חשובה יותר בריאותו הנפשית והעשרת עולמו.
הורי הפכו להיות שותפים בידע שילדי רוכשים, אבי יושב איתם ומספר על היו היה פעם בארץ, והם יושבים ושומעים בשקיקה, והורי גאים שהם שותפים לחנוך הביתי של ילדינו.
חושבת שאולי במקום לצאת נגד להרים כפפה ולהיות שותף ולקחת חלק גם כשגרים רחוק.
כשהורי גרו במרחק 350 ק"מ מאיתנו ילדי התכתבו איתם כמו פעם (-: במכתבים והם חיכו למכתב ובדרך למדו והכירו את הדואר ובולים, והמכתבים עודדו קריאה וסבא וסבתא חדו חידות והילדים חדו להורי חידות ושלחו ציורים.
בתקופה שהורי התנגדו לדרכנו ביקשתי מהם - לכו איתנו הושיטו יד
כישורי חברה, ידע, התנהלות לומדים יום יום .
האמן בבתך, ההאמן בחתנך והאמן בנכדייך
אגב האם נראים לך לא מאושרים?
הרי מה אנו רוציים עבור ילדינו אם לא שיהיו מאושרים.

תודה רבה לכולכם
מתרגשת כל פעם מחדש לגלות כמה תמיכה ואהבה מצליחים האנשים באתר להעביר מאחורי המסך הוירטואלי...
קבלו חיבוק גדול
כולכם.כולנו.

מעניין...

אתמול בלילה,בזמן שאנחנו שלחנו לחמנו על פני המים, גנבים פרצו לבית של סבא חנוך וגנבו לו את המחשב.
אולי הוא צריך עוד קצת זמן עד שיוכל לטעום מהלחם ששלחתם לו...

הי, אני נועם, בעלה (או איך אומרים את זה נכון??) של נעמה.
עודד- כן, כן, גם אני למדתי ב"לידה". היה קל לזהות.
לגבי צפריר ואחרים: הנקודה שסבא חנוך מעלה כשהוא מדבר על עצמאות, לא מדברת על חינוך לעצמאות מחשבתית שנמצא בבית ספר כלשהו. עצמאות אצל ילדים נרכשת על ידי היפרדות כלשהי מההורים. גם אם ההורים הם אלו שמטפחים עצמאות מחשבתית, הרי עצם זה שההורים הם אלו שעושים זאת, מונעת את העצמאות שהילד רוכש בדרך כלל בכמה שלבים בילדותו. נראה לי שלכך חנוך התכוון.
ברור לי כי הדרך שלנו עדיפה על חינוך בית ספרי, אך יש לכך גם מחירים. מסתבר שלבית ספר יש כמה יתרונות...

הי נועם
תגיד, מי קבע שעצמאות נרכשת ע"י פרידה מההורים? ובכלל, מי קבע כמה שעות על ילד להפרד מהוריו על מנת שיחוש עצמאי?
הרי בטבע, רק כשבעל חיים מסוגל להשיג לעצמו אוכל הוא יוצא לעצמאות, לא?
יש הבדל בין להיות "תלוי" ובין להיות "תלותי" ואני מאמינה שהרבה מהקשרים הבעייתיים של אנשים עם הוריהם (בשלבים בוגרים כמובן) נובעים מכך שלא היו מספיק תלויים בהוריהם בגיל צעיר, לא מיצו את העניין הזה ועדיין תקועים בו...
אני מאמינה שככל שילד מקבל מענה לצרכיו הרגשיים בגיל הרך - כך יוכל לצאת לעצמאות בריאה ומאוזנת יותר בגיל בוגר יותר...וגם זה בשלבים...

נועם,
עצמאות אצל ילדים נרכשת על ידי היפרדות כלשהי מההורים. גם אם ההורים הם אלו שמטפחים עצמאות מחשבתית, הרי עצם זה שההורים הם אלו שעושים זאת, מונעת את העצמאות שהילד רוכש בדרך כלל בכמה שלבים בילדותו. נראה לי שלכך חנוך התכוון.
בהחלט כן. צודק בהחלט בקביעותיו.
עם זאת, כאן נכנס הגורם הזה של זמן והבשלה.
במובן הזה, זמן והבשלה של כל השחקנים במחזה הזה של החיים. התפאורה הרי היא קבועה ונמצאת אף היא מבשילה מתוך הבשלת העין המתבוננת.

כך, היפרדות מ... היא אותה הבדלה של כל נפש מ...
כל אדם מופרד בתודעתו מכל היש, בגופו, מופרד באיבר העור. שזה הקו המאחד והמפריד בין הגוף הפרטי לשאר העולם.

הילד, המגלה את נפרדותו ברמת התודעה, או הערות, אי שם בין גיל ששה לעשרה חודשים, שאז למעשה מסתיים תהליך הלידה, בהחלט נפרד מהוריו, בהדרגה.
גם כשמגלה את נבדלותו, ובזמן הזה גם כבר יכול להיות עצמאי דיו על מנת לזוז במרחב, רק לאחר זמן, תסכולים ולמידה במובן של גילוי, מרשה לעצמו להיפרד מעבר לטווח הראיה של הוריו.
אט אט, נמצא הילד למד ומגלה את עצמאותו ברבדים שונים של החיים, כאשר הוא מתלבש לבדו, הריהו נפרד מהלבשתו בידי הוריו, כאשר הוא מגלה את המזון, ומביע את העדופותיו - הריהו לוקח את האחריות על בחירת מזונו.

כך ברבדי החיים השונים שכולם כאחד משמשים כר לצמיחתו, מגלה הילד את אפשרות ההיפרדות מהוריו.

כאן, על פני לקבוע מראש מתי יהיה לו מתאים להיפרד פיזית מהוריו, למשך זמן של... ולהיות במקום אחר בו מתקיימים תנאים המשמשים לו כר לצמיחתו, טוב להתבונן בילד.
במובן הזה של חינוך ולימוד ביתי - לא ניתנות המותרות האלה של להתעלם ממי הוא הילד, שמנכיח את עצמו בעצמאותו, שכן זו ניתנת לו כמסד -
כבסיס.

וכאשר מתקיימת ההתבוננות הזו, וההקשבה לצרכיו האישיים של כל ילד וילד, ומזוהה שם הצורך בהיפרדות מההורים, יכולים ההורים להניח לו את המסגרת הזו, על פי בחירתו.
היציאה מהחממה, מהקן המשפחתי לגילוי העולם שמעבר למשפחה, גילוי העולם החברתי בו עליו לתפקד באופן עצמאי, עשויה להתחיל עם הגיבוי הזה של נוכחות הורית, למשל ברמת המפגש עם זרים.
כל אלה מתבקשים כל עוד הילד צעיר.
שכן, מאזור גילאי בר המצווה, גילאי ההתבגרות המינית, והעניין העולה בכל הצד של הוא והיא, ובכלל במרקם החברתי, הילדים, בעצמאותם, שממשיכה להתעצם מתוך המסד הבסיסי, יבחרו, על אופיים וצורכיהם את ההיפרדות מההורים או המשפחה, לא כצורך להיפרד כל כך, אלא מתוך חדוות גילוי העולם והסקרנות הטבעית של האדם באשר הוא.

ברור לי כי הדרך שלנו עדיפה על חינוך בית ספרי, אך יש לכך גם מחירים. מסתבר שלבית ספר יש כמה יתרונות...
במובן הזה, אין דרך עדיפה, אלא הדרך המועדפת על ההולך בדרך.
הדרך היא אישית, ובמובן הזה, בחירת הדרך, סלילתה ונופיה - בידי ההולך עצמו.

לבית הספר יתרונות אך ורק ברמה הזו בה החברה מניחה נסיבות בעבור אמונותיה.
במובן הזה, ההתבוננות על הילד ככלי ריק, הניתן לעיצוב, על פי רעיונות ועמדות המקדשות את החברה על פני הפרט.

אלה, לא נשזרים עם עצמאות מכל סוג, אלא אם זו כפופה למקום הזה של התיישרות העצמאות לפי קודים שאינם אישיים, ובהכרח מכריחים את הילד לכבות את מי שהוא, בפני משהו לכאורה - גדול ממנו.

זה שהבוגר גדול מהילד מבחינת גילו הכרונולוגי, לא מלמד דבר וחצי דבר על גדולתו מבחינת גילוי השמחה. נהפוך הוא.

---

נעמה,
באשר לאברהם.
במובן הזה של אברהם, נמצא זה, באנושיותו, מצביע על עיקר אחד.
ילך האדם בדרכו.

גם אם בלמידתו, בלמידת האב, בלמידת הרם, עדיין, בהתבוננות על מסריו, שנראים שחייבו מעשים נוראיים - מהברית, דרך חוסר יכולתו להנהיג את משפחתו וליישר הדורים בין נשותיו - גירוש ישמעאל, עקדת יצחק וכל הכזבים שבדרך, הרי שהעביר עם רב וגדול - שעדיין לא היה קיים, מהקרבת קורבנות אדם, לברית המלה, ולשחיטת בקר וצאן, והניח את הצווי הזה או ההנחייה הזו, עליה את עצמך נשענת -
לכי בדרכך.

לכן, דברי עם אלוהייך, זה שמיטיב עם העולם, ומאפשר את כל הנסיבות האלה לחייך את, בדרכך, בעוזך, בנחישות בירור הדרך וסלילתה כל יום מחדש.

במובן הזה, מצדיעה למורשת, וכמצוות המורשת - פונה לדרכה האישית.
ומודה.

מצדיעה לאביה על דאגתו, עמדותיו ודעותיו - שזו עדותו, ומניחה לנסיבות, לבריאה כולה לאפשר את האישור הזה, שהכל בתואם מושלם, הכל בחסד, והחיים - הם מתנה ברת חלוף.
מתנה - שאין לה תחליף.

ואת, קיימת וחיה את חייך, בנדיבות העולם, המתקיים - בנדיבותך..
תודה.

<שלם>

בת ה-8 מספרת לבת השנה את הספר של פינוקי,ואומרת לי "היא נזכרת בילדות שלה"
אתם קולטים תקטע?הילדות שלה... בת שנה ומעולם לא הסתכלה כלל בספר ,כמובן שהתייחסה לעצמה,וגם היא הלוא ילדה...נזכרת בילדות...חמודה כזאת
מייד עלתה שאלה אליי: "אמא,גם את מתגעגעת לילדות שלך?"

היום יום הולדתי.אני בת 35 ואין עיתוי טוב יותר לחשבון נפש ובדיקה מי ומה אני, מה כבר עברתי ומה עוד לפניי...

ובכן,בסיפוק רב אני יכולה לציין, שלא זו בלבד שאינני מתגעגעת לילדות שלי (כי אני חווה אותה מחדש,כל יום וכל דקה,עם ילדיי)
אלא שיותר מכך: אין שום תקופה בחיי שהייתי חוזרת אליה
טוב לי עכשיו כמו שמעולם לא היה
לחיי האושר
לחיי האהבה
לחיי החופש

אמא של לילה: תודה על מה שכתבת. הארת את עיניי,הערת את חושיי.
אהבתי את הניסוח של העבודה שאת עושה עם הילדים ועם עצמך - עבודת ההקשבה .
היום,יום הולדתי ה-35,אני מתמלאת גאווה בעצמי שבחרתי להקדיש את חיי לעבודה החשובה מכל: ההקשבה.
היום,אני יודעת שמה שעושה לי טוב הוא להתרכז בהקשבה הזאת לעצמי ולמשפחתי,
מבינה כעת כמה אנרגיות וכמה שנים בזבזתי על להיות קשובה לסביבה. למה שהיא משדרת לי,למה שאני משדרת לה...

כמה מתנות מרגשות כבר קיבלתי ליום הזה:

• בת האומנה שלנו הכינה לי מתנה (בעצמה,יודעת שאני לא אוהבת קנוי...)וסידרה להגיע אלינו לבאר אורה. פעם ראשונה שנפגש,מאז נפרדו דרכינו.

זו מתנה נפלאה לראותה כעת כי עכשיו אנחנו יכולים להנות מפירות עבודת החריש הקשה שעשינו איתה.גאה בה על ההתמודדות המרשימה שלה בעולם
רק עכשיו,אני מרגישה שכל מה שנתנו-שקע,ועכשיו הוא צף ועולה

• שכנה נחמדה בבאר אורה הזמינה אותי למסיבת יום הולדת (טוב של הבת שלה בת השנה...לא משנה...)

פעם ראשונה בחיי שאני מרגישה כאילו באמת נולדתי מחדש

• סבא וסבתא באים לבקר ומתוכננת מדורה והבטיחו להזמין אותנו לארוחה במסעדה האורגנית באילת ,ובכלל... נחמד שכל המשפחה תהיה סביב,יחד

• נועם לוקח יום חופש מחר ומשחרר אותי מ כ ל ה מ ש י מ ו ת. יום שלם (בעצם חצי יום האמת,אבל לא חשוב...העיקר זה העיקר ולא הפרטים)

יום בלי כלים וכביסה ,בלי לדאוג לילדים,בלי בישולים , יום חופש שבו אוכל לעשות מה שארצה. ומה אני בוחרת לעשות? להיות בבית!
(יש לי מלא דברים שלי שתמיד נדחקים אחורה בסדר העדיפויות וזו ההזדמנות בשבHלי להנות ממשהו שלי ולעצמי. אח איזה כייף זה יהיה.
טוב, בלי עין הרע,בעזרת השם,בלי נדר....

יאללה. תם זמן החלומות. הילדים קוראים לי...

תודה על תגובותייך הנעימות מאוד מאוד. מתגעגעת...
כרגיל כיף לקרוא אותך כאן. ומזל טוב! (גם איה נולדה ב22! היום היא בדיוק בת שנה ו10 חודשים..)
{@{@{@{@{@{@

פתחתי דף מיוחד ל _דיון בפרשת השבוע

קראתי ועקבתי אחרי חיים חדשים במדבר זמן רב. אחר-כך פתאום נולד לו "חיים חדשים במדבר 2" שגם אותו אני קורא מפעם לפעם. אז אחרי הרבה הרבה זמן שלא כל-כך רציתי להתערב, הגיע הזמן שגם האח, שבימיינו לומד בארה"ב יתרום משהו לדיון...

יש אמרה שאומרת "אורח לרגע רואה כל פגע" ואולי לא פגע במובן השלילי של המלה (סתם התחרז להם אז הם בחרו פגע) אלא גם במובן החיובי של לראות דברים מזווית ראיה אחרת.

לאלו שלא מכירים אותי (שזה בעצם כולם פה חוץ ממשפחתי) אני דוקטורנט לתקשורת וחוקר ומלמד יצירתיות וחשיבה יצירתית בתקשורת/פרסום בארה"ב. אני מספר על זה לא כדי לרמוז על איזה סטטוס או רמת ידע מסויימת אלא כי זה רלוונטי להמשך הסיפור.

האמת היא שאני לא אב כך שאין לי שמץ של מושג מה נכון ומה לא נכון בהורות.
למרות שאני קורא עיתונים ושומע חדשות מהארץ כמעט כל יום (ולפעמים אפילו יותר מנעמה שמעדיפה חיים עם כמה שפחות "חדשות") אני לא מעורב ישירות במה שקורה במערכת החינוך בארץ בשנים האחרונות כך שאין לי מושג עד כמה היא מועילה או מזיקה או מועילה יותר מאשר מזיקה או להיפך.

כחוקר אקדמאי שמשקיע את רוב זמנו בלמצוא דפוסים ותובנות על מנת לשפר את איכות החיים שלנו פה בעולם בזמן הקצר מאוד של חיינו אני יכול להגיד דבר אחד בוודאות – אין אמת אחת.

קשה לטעון שחינוך ביתי הוא יותר טוב מחינוך מוסדי ככלל כי הרי הכל תלוי בהורים שנותנים את אותו חינוך ביתי. יש הורים שיהיו יותר טובים בזה ויש הורים שפחות. באותה מידה אי אפשר לטעון שחינוך מוסדי מזיק ככלל כי הרי יש מוסדות, שכונות, ערים, מחנכים (וכו) יותר טובים ופחות טובים.

אני עצמי "פליט" של מערכת החינוך המוסדית שהיה אחד התלמידים הגרועים בכיתה ביסודי, אח"כ הלך לבי"ס טכני מקצועי ולא עיוני כמו רוב חבריי, ביסודי, רוב הזמן הייתי ב"לא מקובלים" והיו מורים (ואחת ספציפית ביסודי) שטענו בבטחון מוחלט שממני לא יצא כלום...

האמת היא שהרבה מהמוטווציה שלי להצליח בחיים, בעבודה, במערכות יחסים באה מההבנה שאני יכול להיות, לקבל, לבנות, להשיג, כל מה שארצה בעולם. אין גבול למה שאני (או כל אחד אחר) מסוגל, כל עוד יש רצון.
במובן מסויים, החינוך ה"דפוק" כביכול שקיבלתי, תרם בצורה מסויימת להצלחה שלי כבן אדם. אני לא בא להגיד שכולם צריכים לקבל חינוך דפוק על מנת שילמדו לקח בחיים אלא שלפעמים אי אפשר לדעת איך דבר אחד יוביל לדבר שני.

אני ממליץ לכל קוראי הבלוג הזה לצפות בהרצאה קצרה אך מרשימה מבנושא החינוך המוסדי ויצירתיות:

http://video.google.com/videoplay?docid ... 3335083307

(ממליץ לצפות לפני שאתם ממשיכים לקרוא (


כבן של חנוך וכאח של נעמה, אני מכיר את שניכם כל חיי ויכול להעיד על אשיותכם. אבא גדל בבית ללא הרבה כסף וללא הרבה אהבה. אבא למד את החיים בדרך הקשה של לעשות ולבנות ולהיות שורד וחזק ולעשות הכל כדי להצליח בחיים ולדאוג שילדיו גם יצליחו (ויקבלו ממנו את מה שהוא לא קיבל בילדותו). לכן ה"אמת" של אבא היא אמת מאד מסויימת ורלוונטית למה שצריך ולמה שלא צריך לעשות כדי שהתוצאה = הצלחה. אין אדם שיודע יותר טוב מאבא על איך ליצור הצלחה מכלום כי אבא עשה את זה וחווה את כל הקשיים על בשרו. אבא פיתח "נוחסה" להצלחה, ואיו לי ספק שרבים יכולים ללמוד ממנה ולהצליח אם רק יקשיבו לאבא.

נעמה (ואני) לעומת זאת, גדלנו בבית עם אבא שבגלל הרקע הכלכלי שלו דאג שלנו לא יהיה חסר כלום בחיים. אף פעם לא חיינו חיי הוללות ואבא ואמא תמיד דאגו שנעריך את ערכו של הכסף אבל תמיד היה לנו אוכל ומספיק כסף על מנת שנוכל להגשים כל חלום. אין הרבה הורים פתוחים ונותנים כמו אבא ואמא ורבות יאמר בזכותם ובזכות החינוך שהעניקו לנו.

אבל יחד עם החופש שההורים נתנו לנו, באה אמת אחרת, שהיא קצת שונה מהאמת של אבא. וכל אחד מאיתנו (הילדים) פירש אותה גם קצת אחרת. אחות אחת חזרה בתשובה וקיבלה על עצמה אמת אחת ויחידה שהיא אלוהית ודתית ושאין שום אמת אחרת מלבדה. אחות שניה (נעמה) קיבלה את ה"אנטי"-אמת והתמרדה בכל "אמת" אחרת. מה שמעניין, זה שבשביל שתיהן, וגם בשביל אבא, האמת היא מוחלטת בכל רגע נתון.
כמו שאבא כתב, היתה תקופה שנעמה אימצה את החינוך האנתרופוסופי וכל שיטת חינוך אחרת היתה שגויה בעינייה. אחר-כך באו תובנו חדשות שגרמו לנעמה לחשוב שבעצם החינוך האנתרופוסופי הוא לא כל-כך טוב.

במשך שנים נעמה היתה אנטי-אינטרנט ואנטי חדשנות (אינ-טר-טנט היתה מילת הגנאי שלה לכל דבר שרמז על טכנולוגיה) וטענה שהתקשורת באינטרט מזיקה כי במקום לדבר פנים מול פנים ולהכיר אנשים ולצאת ולחוות אנחנו תקועים שעות מול המחשב וחווים תקשורת לא אמיתית. ופתאום נעמה כותבת בלוג ומסתגרת בעולם שלה עם החיים החדשים במדבר. אמת אחת הפכה לאמת אחרת.

ומה איתי? אני למדתי שאין אמת אחת. יש אין סוף אמיתות שנכונות לכל אדם ובכל רגע נתון. הכיף האמיתי בחיים זה להבין שאפשר למצוא את הטוב ואת הרע כמעט בכל דבר אבל כדאי תמיד להתמקד בטוב.

מכיוון שאני חוקר ומלמד תקשורת יש לי ביקורת אחת קטנה על החינוך הביתי. אבא, שהוא איש עסקים מצליח, בוודאי יסכים איתי שהכל בעסקים זה מערכות יחסים. אבא הוא לא רק איש עסקים טוב אלא בן אדם נפלא ולכן הצליח בעסקים. אנשים אוהבים אותו ורוצים להיות בחברתו ולכן גם סומכים עליו בעסקים.

המפתח למערכות יחסים מוצלחות בעיני זה תקשורת. אין דבר יותר חשוב בעולם הזה בעיניי מאשר תקשורת. ככול שאדם פותח את עצמו לתקשר עם אנשים שונים, כך יצליח יותר בחייו, בעסקים, במערכות יחסים אשיות, וכו. תקשורת גורמת לאנשים להיפתח ל"אמיתות" אחרות משלהם ולקבלם גם אם הם שונות משלהם.

כיום, אני מלמד כיתה של 250 סטודנטים באוניברסיטה, שכל אחד מהם בא מרקע שונה, ציפיות שונות, תובנות שונות על החיים. כשם שאני מלמד אותם, אין יום ושעה שאני לא לומד מהם על האמת האישית שלהם וזה אך ורק על ידי תקשורת בין אישית (שזה אתגר בפני עצמו בכיתה כל כך גדולה).

אין לי ספק שבהרבה מובנים החינוך הביתי יכול להיות נפלא אך עם זאת במובן אחד אני חושב שהוא יכול ליצור אתגר וזה חשיפת הילדים לתקשורת עם ילדים אחרים. בין אם ב"מקובלים" או ב"לא מקובלים" או כל אתגר אחר שמציבה מערכת החינוך המוסדית, אני חושב שאחד הדברים החשובים ביותר לילדים זה תקשורת עם ילדים אחרים. זאת כמובן ה"אמת" שלי והיא נכונה לי ורק לי ולכן אני לא קורא לזה בעיה אלא אתגר.

אני סומך על נעמה שתמצא את הדרך להתגבר על האתגר הזה (אם היא מסכימה איתי שתקשורת בין אישית חשובה לא פחות מלימוד איפורמציה) בדרכים היצירתיות שלה.

לאבא – אתה מכיר את נעמה יותר טוב ממני, ויודע באותה מידה שהיא החלטית לדבוק ב"אמת" שלה כאמת המוחלטת אבל גם יודע שהיא משנה את דעתה ואת האמת שלה עם הזמן. יש אנשים שלומדים מנסיונם של אחרים ושמחים לקבל עצה בכל תחום שיביא להצלחתם, ויש שצריכים לנסות, להצליח וגם להיכשל כדי לשנות את ה"אמת" שלהם. היום נעמה בטוחה שהחינוך הביתי זה מה שמתאים לה ומחר היא אולי תחשוב אחרת אבל זה לא יהיה בגלל שאמרת לה כך.

לנעמה – שלחתי לך את הסרט "הסוד" בתקווה שתאמצי את הפילוסופיה שמה שרוצים בחיים ניתן להשיג אם רק רוצים, לא רק בכל התחומים שבהם את כבר מיישמת את זה. דיברנו לאחרונה על כמה שאת מיישמת את כל אותם הדברים וכמה זה נפלא, אבל יש תחום אחד שאת יכולה לאתגר את עצמך אם את רוצה, וזה פתיחות לאמיתות אחרות. מצד אחד את אומרת שאת סגורה בעולם שלך ושטוב לך כך ושבשלב זה של חייך את מפוקסת על עצמך יותר מאשר על אחרים ושזה מה שמתאים לך עכשיו. מצד שני את מצפה מאבא שיפתח לאמת שלך.
זוכרת מהסרט? דבר נמשך לדבר. פתיחות מביאה לפתיחות. אנטי נמשך לאנטי. מה שמענין זה שאת (נעמה) היא זו שהביאה את מירב הפתיחות למשפחתנו. את זו שתמיד קופצת למים ופותחת נושאים שהיו טבו לדבר עליהם בפתיחות. ועם כל האנטי-אינטרנט, מבין כולנו את היא זו שפתחה בלוג לדבר בפתיחות על נושאים אלו באינטרנט.

אני חושב שככל שתורידי את רמת האנטי (לממסד, לחוקים, וכו) כך תגלי ש-(א) לא תמיד הם הולכים נגדך, ו(ב) הממסד, החוקים, ואלא שמיצגים אותם, יהיו יותר פתוחים לאמת שלך.

קצת מוזר לכתוב כאן דברים שביום יום אנחנו מספיק פתוחים לדבר עליהם פנים פנים אבל יש משהו חיובי בעצם הכתיבה של מה שחושבים וזה שהמחשבות הופכות למשהו ויזולי שאולי מחייב אותנו יותר לעמוד מאחורי המילים והמעשים שלנו.

באהבה גדולה,
אסף

פסק זמן

לומדת מהקטנטונת שלי:כשמישהו מדבר אליה בטלפון,היא מקשיבה,לא מדברת.

לומדת מהילדים שלי. לומדת מהמשפחה שלי. לומדת להקשיב

תשובת החיים לשאלות מוזרות מאנשים שפוגשים ,כשנפגשים:

הפועלים מטעם הקבלן,משפצים את האמבטיה שלנו..הילדים מתבוננים איך מכינים את הבטון,ואח"כ לוקחים את שאריות הקרמיקה השבורות,את שארית הבטון,ומדביקים"ריצוף" במחנה שלהם.פסיפס מוזאיקה נהדר.אף אחד לא לימד אותם את העבודה.אף אחד לא הורה להם מה לעשות ואיך.
רעיון,יוזמה,התלהבות,חדוות יצירה.אלו החומרים.מיחזור.יכולת להפוך זבל לאוצר,בעיני רוחם,פרי דמיונם,מעשה ידיהם.

• אחד הפועלים שואל : מה? הם לא לומדים בשעות כאלו ?
• החיים עונים: ...........................................?

עובד רשות שמורות הטבע בחי בר ביוטבתה מוציא דישון שמת אמש, (מהמקרר),תולה על וו,משחיז סכין גדולה ו... פורס.מכין ארוחה לטורפים.
הילדים מתבוננים.עוקבים בעניין אחרי חלקי גוף הדישון הנחתכים בזה אחר זה,רגל,ירך,את הבטן לא חותכים כדי להמנע מהריח...
יוצאים לסיבוב בוקר בכלובי הטורפים(נמרים,צבועים,זאבים,שועלים,תנים,חתול חולות...).מעבירים את החיות לכלוב הגדול, מנקים אותם משאריות הבשר מיום אתמול,אוספים את הצואה,מחליפית וממלאים מים לשתיה.שעות הבוקר המוקדמות.קר.הילדים סוחבים את העגלה,מלבישים כפפות,ועובדים!
עובדת נוספת של השמורה, מוציאה ירקות ומניחה על שולחן העבודה. הילדים לוקחים סכינים וחותכים את הירקות . מכינים ארוחה לשפנים,מכרסמים,
צבים... לעטלפים חותכים פירות. לזוחלים (נחשששששים...)מגישים עכברים. העופות הדורסים יקבלו מאוחר יותר.התנשמת והאוח-בלילה,הרחם-מקבל ביצת יען שננטשה בשטח ע"י אמא שלא מתאים לה לדגור.(הרחם יודע להשתמש באבן כדי לזרוק ולפצח את הקליפה הקשה).
עובדת אחרת,שאחראית על אזור ה "ספארי",מדווחת שהיתה בלילה המלטה של נקבת ראם.יוצאים לבדוק. האם עם הוולד הצעיר יושבים במרכז מעגל,מוקפים בראמים בוגרים שיושבים דרוכים עם פניהם כלפי חוץ,שומרים,מגוננים על הגור החדש. אמהות וותיקות עוזרות לאם ה"טריה" לטפל ולשמור
על הצאצא הקטן שנוסף לעדר.
כל יום שני,אחת לשבוע,אנחנו מגיעים להתנדב בחי בר, לעבוד,לנקות,לטפל,להאכיל,לגזום,

• האשה שעובדת בחנות השמורה,מופתעת לראותינו,שואלת: מה? הם לא לומדים בשעות כאלו?
• החיים עונים:..................................................................................................?

אגב,אותה עובדת היא גם מורה לאזרחות בביהס התיכון.בפגישתנו הבאה סיפרה שתלמידיה בשעור אזרחות קיבלו שיעור בנושא חינוך ביתי,החוק והממסד
סיפרה עלינו כדוגמא למי שבוחר בדרך אחרת,מחוץ למערכת,ואיך המדינה ורשויותיה מתייחסות לתופעה.


הרכב שלי היה מושבת השבוע. טיפול במוסך,טסט וכאלו.
כדי להגיע לביקור השבועי שלנו בספרייה,נסענו עם אוטובוס ההסעה של ביה"ס.הילדים נרגשים.גם מהנסיעה באוטובוס וגם מהציפיה לבחור ספרים חדשים
לקחנו איתנו תיקים על הגב:אני עם הקטנטונת במנשא,ותיק נוסף עם טיטולים,כמה בגדים להחלפה,זכוכית מגדלת,שקיות(שנוכל לשמור אוצרות שמוצאים)
הילדים סחבו בתיקיהם את הספרים שקראנו להחזרה והחלפה,גם קלטת וידאו שהשאלנו בנושא גוף האדם.ואוכל. הרבה אוכל...מצויידים היטב!
אחרי שכל הילדים ירדו,התעכבנו אחרונים,לא מיהרנו לצילצול.

• נהג האוטובוס מתעניין: מה? הם לא לומדים היום?
• החיים עונים:............................................?

בחור נחמד מסמר הסכים ללמד אותנו לתופף בטרבוקה.פעם בשבוע. שיעור של שעה.אני מתלהבת. הילדים פחות,אבל משתפים פעולה,בדר"כ...
הפעם הבן החליט שלא רוצה לתופף,לא רוצה. לא מוכן. לא ולא. מילא,גם כך,קיבל שיעור חשוב לא פחות בסבלנות,בהתחשבות בזולת (בי ובאחותו...)
הקשיב למקצבים,בחן את ההתמדה של אחותו,עקב בדריכות אחר ידיו המיומנות של ה"מורה",ראה אותי מתלהבת ללמוד משהו חדש בשמחה ואהבה.
גם היום אנחנו עם האוטובוס ,אותו נהג.מבקשים לרדת בסמר (במקום להמשיך עד יוטבתה,עד ביה"ס)

• הנהג שואל: מה? גם היום לא לומדים? ("את בטח הולכת להביא את הקטנה לגן,נכון?")
• החיים עונים:..............................?

ע כ ב ר......

א ה ה ה ה ה ה ה .......

ע כ ב ר ....

3 בלילה. נועם תפס את העכבר שמסתובב לנו בבית כבר כמה ימים

א י ח ..... א י ח ........

שונאת עכברים.
מגעיל כל כך.
מוציא אותו החוצה ,לכוד בתוך מיכל הצבעים מחדר היצירה שלנו. א י ח .....
רגע,אני רצה אחריו עם המפתחות של האוטו,סע, שחרר אותו רחוק,לא פה! הוא יחזור...
א י ח .... הוא בורח..... א ה ה ה ה ה ה
נועם: שקט,את מעירה את השכנים.וחוץ מזה זה לא עכבר(רגיל).זה גרביל או פסמון. לא יודע . משהו מדברי...

ולחשוב שרק אתמול הילדים האכילו וטיפלו בשכמותו בשמורת הטבע...
שילך לשם. מה יש לו לחפש אצלי בבית? א י ח שונאת עכברים.

נועם שוחח בטלפון לא מזמן עם חבר צפר מעכו.לתדהמתו,סיפר לו החבר שהוא מעודכן בקורות חיינו החדשים,כי אשתו קוראת אותי בבאופן.
אני בהלם!!!
הנאיביות והתמימות שלי לא מאפשרות לי לקלוט שבאמת כל כך הרבה אנשים קוראים אותי.
אני בשוק כל פעם מחדש מהקסם האלקטרוני הזה.

מה דעתכם להשתתף בניסוי קטן שיעזור לי לקלוט שזה אמיתי?
מזמינה את כל הקוראים השקטים והגלויים לשלוח לי איזה חיוך בציק-צק כזה...

שלום נעמה שמחתי לשמוע מאוריין על השמחה במקום מושבך החדש.
לדבר על "אהבה" ולומר שעכבר זה דבר מגעיל זה דבר תמוה ביותר, האם הוא שונה מהנמלה ? מהפיל ? האם התיוג שלו בשם הופך אותו לשונה ? האם התבוננת בו לרגע אחד מבלי לקרוא לו "עכבר" או "גרביל" או "פסמון" ?
אם תתבונני מבלי העבר שהו השמות שאת מעניקה לכל, כיצד הוא יראה אז ? כמו ידיך שמקלידות בשעת לילה מאוחרת ? האם ראית פעם את ידיך ? האם תוכלי לאהוב אותו כשם שאת אוהבת את ידיך ?

היי
אני שמחה שאתה שמח שאוריאן שמחה שאני שמחה-חזרה אליי השמחה...
סחתיין עלייך ששום דבר לא מגעיל אותך. אשרייך.
באשר אליי,יש לי חולשות אנושיות,ואחת מהם זו הרתיעה מעכברים.
יכולה לדבר על אהבה כשאני מרגישה בה,וזה בסדר מצידי להתחבר גם למה שאני לא אוהבת.לא חייבים לאהוב הכל.(רצוי,אבל יש גם מה שמצוי...)
אתה אדם יוצא דופן ומיוחד במינך מבחינה זו,ובכלל-ביכולת שלך להתבונן בעולם ככלי ריק.אני רואה בזה סוג של עילוי (כמו שאחותי אומרת שיש בצדיקים)
כשרק הכרתי את נועם,אחד הדברים שהכי הרשימו אותי זו היכולת שלו לאהוב את כל האנשים.גם את מי שלא אוהב אותו,וגם את החארות והמנמניאקים.
אני ,עם החולשות האנושיות שלי-הנה עוד אחת,רחוקה מכם,הרבה מאחור...
לא יודעת למה אבל עכברים מגעילים אותי בטרוף.ישר יוצאת לי צרחה אדירה שאינני שולטת בה.משהו בי זועק - להתרחק!
אולי יש לי איזה עניין לא פתור איתם מאחד הגילגולים הקודמים,אולי זה נפגש אצלי עם איזו חוויה בתת מודע...
לא הכל אנחנו יודעים. אני יודעת כמה הרבה אני לא יודעת.
בין כך ובין כך,מגעיל אותי לחשוב שהם מכרסמים לי את הלחם שאפיתי הערב ושנשאר מונח על השיש,עטוף מגבת, כדי להתקרר.
רק מלדמיין את העכבר הזה רץ לאורך הקירות במן זריזות כזו,רק המחשבה על זה מעבירה בי צמרמורת.
אם הילדים לא היו ישנים,הייתי נותנת עכשיו צרחה ,רק מלהזכר במראה העכבר הזה.
הרתיעה מהם לא מונעת ממני לרחם עליהם אח"כ. אבל שיעשו לי טובה,יש בחוץ מלא שאריות בקומפוסט.שיתכבדו משם. במטבח שלי-לא מתאים לי!

שעת לילה מאוחרת אמרת?
עכשיו מאוחר!כבר 20:00 עוד מעט.
3 בלילה זה אמנם "נחשב"לילה אבל אצלנו כבר מתחיל הבוקר...
אצלנו כל הבית ער כבר ב-5 וישן כבר ב18:00 .קמים בזריחה (קצת לפני..)והולכים לישון בשקיעה(קצת אחרי..)כמו התרנגולות.כמו רוב החיות בטבע.
אבל לא כמו ...העכברים.
לילה טוב

גיליתי את הדף הזה אתמול והוקסמתי !!!

גם אני גרה בערבה. וכל כך מבינה על מה את מדברת !!!

ראיתי ב"מה חדש" שיש עוד נעמה אחת שכותבת פה באתר,
אז כדי שתדעו שאני זו אני, אכתוב מעתה את שמי נעמה... (עם שלוש נקודות אחרי השם)

סליחה על האיחור בתשובה,לגבי כדורי שוקולד מאבקת חרובים-אז אין לי מתכון כזה...למרות שאני גם זוכרת שניתקלתי איפה שהו! אבל אני מכינה מעין עוגת חרובים שהמצאתי מלאה בכל טוב לפיצקי כחטיף בוקר,זה לא עונה על הקריטריונים של מבוגרים ל"עוגה"אבל זה מזין וטעים!מעונינת במתכון? אם אתקל במתכון כדורי שוקולד מיד אעבירו אלייך!
וגם: (-:

(-:

שלום שלום
היום זה יקרה.אנחנו מתכוננים לעלות צפונה.יוצאים מהמאורה החמימה שלנו,פעם ראשונה מאז נסיעת המעבר(ממטע לבאר אורה),לפני כמעט חצי שנה.
יש כוונה להגיע למפגש בממשית בסוף השבוע. מישהו מקוראיי יהיה שם?אולי סוף סוף אפגוש את הפנים שמאחורי השמות הוירטואליים באתר...
בדר"כ נמנעת מארועים המוניים,אבל אחרי חצי שנה של התבודדות מוכנה לקחת סיכון ולנסות. תמיד יש פעם ראשונה...
מופיע לי מרגיעון :"הספק מבורך".אכן מרגיע.

אה , כן , תודה על כל החיוכים. אני מתחילה לקלוט...

נעמה-גלגלתי קצת למעלה בדף שלי ונחשי מה מצאתי?... נכון! מתכון של כדורי שוקולד מאבקת חרובים! באדיבותה של בת ההרים הדרומית .נשמע לי מעולה 9-:
אבל משום מה זה נשמט מזיכרוני,ממש מביך..
אולי היום אכין כדי לקחת איתנו למפגש מדברי .אז הנה:


_200 גרם חמאה(או מחמאה. עדיף חמאה לדעתי)
1/2 כוס סוכר(אפשרי חום אבל כדאי להמיס אותו טוב במעט מים רותחים)
3-4 כפות א.חרובים
1ביצה
חצי כוס יין אדום מתוק(אפשר במקום 2-3 כפות קוניאק)
1/2 כפית תמצית וניל
4 כוסות של מפוררים;הכי פושטי זה פתי בר מפוררים(אבל אם יש לך עוגיות שאת אפית זה מעולה),אגוזים,שקדים,שיבולת שועל וכ'ו.
מערבלים טוב(אני מערבלת על סיר קטן מעל אש נמוכה)חמאה וסוכר,מוסיפים א.חרוביפ ומערבלים היטב.
מוסיפים את יתר החומרים.
שומרים חצי שעה במקרר(מכוסה) ומכינים כדורים ומגלגלים בקוקוס._
לדעתי אפשר לנסות בלי ביצה ,בכדורי שוקולד רגילים אין ביצה,אפשר קצת דבש במקום למשל.


וחוץ מזה קראתי קצת בדף המקסים שלך,נהנתי וגם התמלאתי בקנאה... נשמע מופלא לגמרי..כשאמצא זמן אחזור לקרוא פה.בתיאבון!

הרהורים ותובנות שעלו במוחי אחרי שחזרנו מיציאתי מהבית החדש,לראשונה,(נסיעה לבית ההורים ולמפגש המדברי עם אנשי קהילת "באופן טבעי"):

נו,איך היה ?שאלו כולם...

אז ככה:

הגוף מגיב ראשון לתחושות שהלב עדיין לא ידע שהוא בכלל מרגיש אותן. קושי ללכת.כאב בירך שהופך את הליכתי לצליעה מקרטעת.
נאנחת בכאב עם כל פסיעה.המפרק כאילו יצא ממקומו,מסרב להזיז כנדרש את הרגל קדימה .לא מסוגלת להישען על הרגל.תחושה של חוסר יציבות ובטחון במה שכל כך ברור מאליו לפעמים-עמידתנו היציבה על הקרקע,כבר לא ברור יותר.אני חצויה. רגלי הימנית מתפקדת כרגיל ויותר מכך,נושאת גם בעול הרגל השניה. אני חצויה . תרתי משמע. חצי ממני שם וחצי פה. חצי ממני מתפקד כרגיל,נוסך על פניו ארשת של התרגשות ושמחה והחצי השני מתקשה ומתייסר.
הגוף מגיב ראשון,ואני,הרבה מאחור,עוד לא קולטת את המסר.מבחינתי הכל כרגיל וזה תכף יעבור.הכל בסדר...
יוצאת לטיול הרגלי בנחל ממשית , נתמכת בכתפיו האמונות של נועם יקירי,צולעת והולכת,הולכת וצולעת.
איך שחזרנו הביתה,מצאתי עצמי מקפצת עם ילדיי במתנפחים (שהובאו לרגל חגיגות שנה לבאר אורה),רק אז,כשמפרק הירך חזר למקומו וביצע עבודתו כהלכה,רק אז הבנתי שכל הנסיעה הזו לא היתה פשוטה עבורי ,כלל וכלל. הצירים ה"חלודים"כביכול,פתאם נעים בחופשיות ורכות,מתנועעים לפי הקצב.
רק אז הבנתי כמה אני קשורה לחיי החדשים פה במדבר,כמה בטחון ויציבות אני חווה כאן,שלא היו לי שם,הרחק,בעולם שבחוץ,בעולמות של אחרים
(על אף שמדובר בשני מקומות שקרובים לליבי ושאני אמורה להרגיש בהם בנוח:בית הורי,ואנשי באופן שכל כך ייחלתי לפגוש)
מבינה היום,אחרי שחוויתי על בשרי,את תחלואי וייסורי הגוף של בת האומנה שלנו,ועד כמה הם מושפעים מכל תנודה במצב הבטחון והיציבות בבית.

בית

כל כך הרבה יש במילה אחת.

בית

זה מה שאני רוצה לתת לילדיי. בית. מקום בטוח ויציב.מקום שירגישו בו חופשיים להיות מי שהם ואיך שהם,בדרכם.



ועוד תובנות:

בדף _מפגש מדברי דצמבר 2006 כתבתי את רשמיי מהמפגש.
כתבתי על החוויה של התבוננות במראה,כתבתי על איך שאני מתבוננת בהם("אנשי באופן")ורואה את עצמי.
כתבתי על איך זה מרגיש מבחוץ לפגוש מישהי כמוני
כתבתי שבעבר הלא רחוק,אם הייתי פוגשת אנשים כאלו,הייתי תופסת אזימוט ומתרחקת מהקור,מהניכור.ראיתי בהם אנשים לא חברותיים בעליל.מתנשאים .
אם הייתי אז רואה את עצמי היום-לא הייתי מתקרבת.
ואז,אז נשאלת השאלה למה אני לא רוצה שיתקרבו אליי?למה טוב לי להסתגר בעולם שלי עם המשפחה שלי?,במה זה משרת אותי?

התבוננתי דרך להבות האש שבמדורה,דרך העיניים שלי,מבעד לרוח הקרה שנשבה,מבעד לעדשות משקפיי המוגבלות בטווח שלהן,מעצם שייכותן אליי.
התבוננתי וראיתי אנשים ,יחידים,מיוחדים,שונים ומשונים ועם זאת דומים משהו במזגם ובאורח הרוח שלהם,בסבלנות וביכולת לזרום עם מה שהכי טבעי
התבוננתי.וראיתי אנשים מלאי בטחון עצמי,אנשים שיודעים מה הם רוצים ולא מפחדים לרצות ולחיות את הבחירות שלהם,בלי צורך באישור מהסביבה.
התבוננתי וראיתי איך דברים יכולים להתנהל בלי שמישהו ינהל אותם,ראיתי אנשים שיצאו למסלול ההליכה בנחל, בלי שמישהו הורה להם מתי ולאן ואיפה בדיוק
הם לא זקוקים למדריך שיעביר להם שבבי ידע לעוסים דרך מסנן תפיסת עולמו. יש להם עיניים כדי לראות ורגליים כדי ללכת,ידיים כדי למשש,אוזניים כדי לשמוע ולב כדי להרגיש ולהתרגש מכל הגילויים שבדרך. יש להם גם יכולת לתקשר זה עם זה(מי יותר ומי פחות),בעיקר אלו שכבר מכירים מבעוד מועד
הם לא זקוקים לכל ההקדמות המיותרות נוסח:"במה אתה עובד?" או "מאיפה אתם?" כי זה לא משנה . משנה הרגע. משנה החוויה. משנה הדרך שעושים יחד או החוויה שחווים יחד,משנה מה קורה בזמן המפגש,אילו אנרגיות כל אחד משדר. כל ה small talk מיותר. הכל זורם באופן טבעי.
ומה יותר טבעי מלהרגיש קצת בצד,כשאתה מגיע פעם ראשונה לקבוצה מגובשת יחסית של אנשים כל כך מיוחדים,כל אחד בדרכו הוא.
ומי אמר שהטבעי הזה חייב להיות נעים ורך?
ובכן,זה לא היה נעים וגם לא חם ורך. לא קיבלו אותנו ב"זרועות פתוחות",אף אחד לא הזמין אותנו למדורה או לארוחה או להדלקת נרות.
הם כיבדו את הקצב שאנחנו בחרנו(ליתר דיוק,לא בחרנו) להתקרב.אף אחד לא "דחף" אותנו פנימה,ואשר על כן,נשארנו די בחוץ.אולי כי זה מה שהרגיש לנו הכי נכון,הכי טבעי ...
אף אחד לא הכריז על נוהל ארוחת הערב. אנשים פשוט זרמו באופן טבעי לאוהל עם סיריהם והניחו על שולחן אחד גדול,וכולם אכלו משל כולם.
בה בעת שהשתוקקתי להיות ולהרגיש "אחת מ",הרגשתי משיכה עזה למקום שלי(שלנו)באוהל. היה לי נוח לאכול את האוכל שלנו,בשעות שלנו.(שהן כידוע למי שמכיר אותנו:ארוחת ערב ב 16:00 והליכה לישון ב:18:00 ).הרגשתי כמה לא אכפת לי בכלל ממה ש"כולם" או ממה ש"נהוג/מקובל". יש לנו את חיינו שלנו ואת הדרך הייחודית שלנו לחיות אותם. מבחינה זו,היו שם עוד כמה כאלו "יצורים",והמפגש בנינו מן הסתם,לא היה הכי חם בעולם (כי לי לא ממש אכפת מהם ולהם לא ממש אכפת ממני,אז למה יש לצפות?)
טוב שלא באתי עם ציפיות כי אז לבטח הייתי מתאכזבת.
טוב היה לי להיות במקום של המתבוננת מהצד.נמצאת,אבל לא נמצאת...
לא הכי טוב היה לי להסתכל במראה הזו,כי לא אהבתי כל מה שראיתי.
אבל יודעת
שמה שראיתי-זו הייתי אני, ומה שאני-זה מה שראיתי