_{דף מומלץ}
ראו גם מדור חינוך ביתי

ככל שאני קוראת יותר, כך יותר ויותר מתחשק לי לא לשלוח את הבת שלי לגן יותר. היא לא אוהבת את הגן. גם אני לא מתלהבת ממנו.
ככל שאני יותר חושבת על זה, יותר ברור לי שהיא הולכת לגן כי אני צריכה שהיא תלך לשם. כי אני עובדת.
לאחרונה, בעקבות קריאה בדפים השונים כאן, לקחתי אותה מוקדם יותר מהגן, כאשר לא היתה לי עבודה, והיום היא בכלל לא הלכה לגן. היא ביקשה בבוקר לא ללכת, ולא היתה לי היום הרבה עבודה, אז הסכמתי. היה לנו יום נהדר. וזה כאשר המון ימים אחרים רוויים מתחים, בכי, אי שביעות רצון. הרבה בקרים הם מאבק - לקום, להתלבש, הכל מהר מהר, בזמן, לא לאחר. לחץ, מתח. והיא דווקא רוצה לשחק בבוקר. ולישון מאוחר יותר, כי ככה כנראה פועל השעון הביולוגי שלה.

אני מאלה שעד לא מזמן חשבו שחינוך ביתי הוא משהו משונה, מתאים אולי לאנשים משונים.
ארבעת ילדי הגדולים תמיד היו במערכת החינוך, ומעולם לא עלו בי הרהורי כפירה. אני גם חייבת לציין שאני עצמי תמיד אהבתי את בית הספר (מלבד תקופה קצרה בה עליתי לארץ והיה לי קשה להתאקלם), כך שבית ספר לא נראה לי משהו רע במיוחד. וילדי הגדולים תמיד היו בגנים שהיו בסדר גמור בעיני ובעיניהם. לא עלה בדעתי לא לשלוח אותם לגן.
אבל הילדה הזאת לא מרוצה מהגן הזה, ופתאום יש לי תחושה שבעצם היא אולי לא תהנה משום גן. אולי גן בכלל לא מתאים לה.
ומצד שני - אני לא בטוחה שאני בכלל מתאימה לחינוך ביתי. אני לא אוהבת לשחק איתה במשחקים שלה (בבובות שלה למשל). אני מאד אוהבת להקריא סיפורים, אבל כמובן לא תמיד היא מעוניינת לשמוע. דווקא היום ישבה איתי המון זמן וביקשה עוד ועוד סיפורים. אני שמחה לצרף אותה אלי לפעילות שלי - קניות, הכנת אוכל וכו', אבל לעיתים מאד קרובות היא לא רוצה לעשות את זה, אלא דווקא רוצה שאשחק איתה בבובות וב"משפחה". אני חוששת גם שאני לא אדע מה צריך ללמד אותה, ושהיא לא תהיה "מוכנה" לכיתה א', אם תלך לשם (אני עוד לא בשלה לחשוב על ויתור על בי"ס, בשלב זה לפחות). ואני גם חוששת שלא אדע איך למלות את היום בלי להשתעמם, ובלי שבסוף היא תרבוץ מול הטלויזיה (שנואת נפשי).
ויש כמובן את הבעיה האמיתית - העבודה שלי. ראשית - אני אוהבת את העבודה שלי, אבל אולי אפילו יותר מזה - ההכסות שלי הן יותר מחצי מהכנסות המשפחה. ויש משפחה גדולה, עם ילדים גדולים, עם צרכים גדולים. אני לא רואה מצב של לוותר על ההכנסה שלי. אבל אולי אפשר יהיה למצוא איזה שילוב שאוכל בכל זאת להמשיך לעבוד בהיקף כלשהו. אולי אני צריכה פשוט להיות יצירתית יותר.
אני לא מצפה לתשובות, אלא אני מנצלת את הכתיבה כדי לנסות לעשות לעצמי קצת סדר בראש. כמובן שאשמח לשמוע התיחסות. אל תשכחו שאני מאד חדשה בעסק הזה, בעיקר מבחינה מחשבתית. כפי שכתבתי למעלה - עד לאחרונה, עם ארבעה ילדים קודמים, זה מעולם לא עלה בדעתי, ואף חשבתי את העוסקים בחינוך ביתי למוזרים מאד, והייתי בהחלט אומרת בשיחה על הנושא "כל הכבוד לכם, אני לא הייתי מסוגלת..." . והיום עולים בי הרהורי כפירה - אולי בכל זאת אני רוצה ומסוגלת????

אמא ל 5
היה מאוד מעניין לקרוא את מה שכתבת כאן. מאוד מרשים לראות איך אחרי שכבר גידלת ארבעה ילדים, ועם כל כך הרבה ניסיון, את עדיין פתוחה וקשובה ולא נעולה על דפוסים מסוימים ומושרשים.
ובלי קשר (ואולי עם), אני מאוד אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת באתר, בכל הנושאים. @}

תודה!

אמא ל- 5 . אני חושבת שויתור על עבודה שחשובה לך, פחות מתאימה בשלב זה. האם ניתן למצוא מישהו שאת סומכת עליו שיהיה עם הילדה בזמן שאת עובדת? אולי יש עוד קבוצות חינוך ביתי במקום מגורייך שהילדה תוכל להשתלב בהם בזמנים שונים במקום בגן? האם ניתן לנווט את השעות בין בני המשפחה שיאפשרו לך לעבוד?

וואו.
חוץ מזה שאני כמובן ממש חושבת כמו פלונית אלמונית, אני חושבת ועוד אין תוצאה לחשיבה שלי. הממ...
כמו מונו נוקי, ברור לי שויתור שלך על העבודה שלך לא מתאים. זה אחד התנאים של החיים שלכם.
אבל אני בהחלט מבינה למה את לא רוצה לשלוח את הילדה המסוימת הזאת לגן המסוים הזה, ואני חושבת שזה עולה בקנה אחד עם התפיסות שלך מזה הרבה שנים:
אולי לא היית עושה צעד כזה לפני ששמעת את המושג "חינוך ביתי", אבל כבר מהילד הראשון את בהחלט קשובה למה שהילדים שלך צריכים. פשוט, עד עכשיו לא היתה בעיה עם אף אחד מהגנים של הילדים שלך. הילדה הזאת היא בית ספר שלם... כמו שהיא היתה הראשונה אחרי ארבעה תינוקות שלך שלא רצתה לבלות כל היום על השד, אלא לינוק אך ורק כשהיא רעבה, ושיניחו אותה לישון - וגם לזה הקשבת ופעלת לפי הצרכים שלה, ככה היא הראשונה שמגיעה לגן שבו לא טוב לה, והיא ילדה שלא יכולה להשלים עם משהו שלא טוב לה. ואת לא יכולה להשלים עם משהו שלא טוב לה. איזה יופי.
אבל מה עושים...
צריך לפתור את הבעיות הבאות:
א. בשעות הספציפיות שאת עובדת, מישהו צריך להיות איתה לידך, או שהיא צריכה להיות במקום אחר שטוב לה בו. פה צריך לחשוב היטב מי מה מו.
ב. את והיא צריכות לתאם ציפיות. אף אחת מכן לא צריכה לסבול. את תגידי לה, למשל, שאת עושה שינוי גדול בעניין הגן (תגידי רק מה שאת סגורה עליו) אבל היא צריכה להבין שבדברים אלה ואלה את לא אוהבת לשחק (בובות, בררר), ושיש דברים שאת חייבת לעשות (נגיד, כביסה). כלומר, קודם כל ביחסים ביניכן אתן תשבו ותדברו מה אפשר לעשות כדי שאף אחת משתיכן לא תסבול מהעיסוקים המועדפים של השניה... (-;
ג. את צריכה למצוא לה חברה שתשמח לשחק איתה במשחקים שמעניינים אותה.
ד. ללימוד אל תדאגי. כשאת מבלה זמן עם בתך, פשוט נוסעת איתה לסידורים ומפטפטת איתה, משלבת אותה בחיים, אז יש המון הזדמנויות לספר דברים ולהסביר דברים על העולם. היא תשאל שאלות, ואת תעני על השאלות (להיזהר מהרחבות שמשעממות את הילד (-; ). ככה היא תלמד המון דברים. מהערות קטנות פה ושם הילד לומד. אני אגב ממליצה ביותר על בלמידה מתמדת ועל כל ספרי ג'ון הולט בכלל. נותן מושג איך ילדים לומדים ואיך לא להילחץ מזה.
ה. נכון שכדאי להיות יצירתיים. למשל, היא באה עם בובה ורוצה לשחק "משפחה" ואת בדיוק צריכה להכין ארוחת צהריים. טוב, אז אולי הבובה רוצה ללמוד איך לבשל (הבובה, לא הילדה, כמובן) כי היא בדיוק רוצה להכין ארוחה חגיגית לכבוד יום ההולדת של (יש לבובה הזאת בעל? או ילדים?) מישהו שיקר לה. אז אתן יכולות לדון בשאלה איפה הבובה תשב כדי לראות הכי טוב (תוך כדי שאת ממשיכה להכין את האוכל), או בכל שאלה מובילה שעולה בדעתך, והבת שלך כבר תוביל אותך הלאה. ככה, את לא עושה "פוס" בחיים כדי "לשחק בבובות" אבל את כן משתפת פעולה עם משחקי הדימיון של בתך ועם הרצון שלה לעשות משהו עם הבובה. מה שכתבתי הוא רק דוגמא, אבל העיקרון ברור:
איך לוקחים את הצרכים שלה ואת הצרכים שלך, ומנסים לתמרן לכיוון פתרון יצירתי שיטפל בכמה שיותר מהם, ובעיקר שהמטרות בעיקריות כל הזמן לנגד העיניים, וגם המשחק ביניהן.

(רמז דק: הילדה שלי מאוד אוהבת לשחק בבובות... אנחנו רק במרחק 20 דקות... ואנחנו גם די ניידים... ).

תודה על התגובות.
אנחנו מאד מתלבטים. מה שברור שככה אנחנו לא מעוניינים להמשיך. כל יום הוא מאבק. לא נעים לבוא לקחת את הילדה מהגן - היא מיד מתחילה לילל ולהתבכיין. היא רוצה ללכת למקום מסוים, או לקנות משהו מסוים, שבדיוק לא מתאים. (ללכת לחברים, שחברים יבואו, ללכת למשחקיה באיקאה, לקנות נעליים וכד') תוך דקות מהרגע שבאים לקחת אותה היא מתחילה לילל, להתעצבן, לדרוש דרישות שונות, לא לוותר, אי אפשר לשוחח איתה. תחילה היה רושם שזה סוג של פינוק או דרך לקבלת תשומת לב. ואפילו כעסנו והתעצבנו עליה. אבל נראה לי שאנחנו מתחילים להבין שזה תגובה למשהו אחר. שלא טוב לה בגן, ולכן כל היום לא נעים. הבוקר מתחיל בכך שהיא מושכת זמן, לא מתלבשת, מתנגדת לבגדים שאני מציעה, רוצה לקחת לגן כל מיני צעצועים שלא מתאימים לגן (את הבובה עם המיטה שלה), אחר כך לא רוצה להפרד בגן, וכשבאים לקחת אותה זה ממש לא נעים.
קשה לי מאד להגיד מה בדיוק לא בסדר בגן. יש יריבות ומאבקי כוחות בין הצעירים לבוגרים (גן דו שנתי), תלונות של הילדה שלא מקשיבים לבקשות שלה ולא מכבדים את הרצון שלה. ותחושה שלנו שיש בלגן גדול בגן. יש שם 34 ילדים. אמנם יש גננת ועוד שלוש מטפלות, אבל מעולם ילדי לא היו בגן כל כך גדול.
ההתלבטות העיקרית עכשיו היא אם לברר על גנים אחרים בסביבה, אולי חצי יום (היום היא עד 4), וסידור אחר מהצהריים - אני, הילדים הגדולים, אולי בייביסיטר לפעמים.
האם יתכן חינוך ביתי חלקי? בחלק מהימים? בחלק מהיום? בצורה לא קבועה? כלומר - שאני אקח אותה מהגן לפי האפשרויות שלי. העבודה שלי לא קבועה, יש ימים עמוסים, אך יש ימים עם מעט עבודה, או בכלל בלי. האם זה מבלבל אותה? אני יודעת שבגן יגידו לי שככה היא לא תתרגל, שזה לא עיקבי, שזה לא יציב וכו'. אבל אני לא ממש מאמינה במה שאומרים בגן. הרבה דברים שאומרים שם לא מקובלים עלי. שלא לדבר על זה שהם כמובן חושבים שדרך גידול הילדים שלנו איומה ונוראה - מיטה משפחתית, הילדה עוד יונקת, הולכת לישון כשהיא עייפה, ולא לפי שעה קבועה ועוד.
השאלה אם מצב חלקי כזה יעזור לילדה, או שזה לא מספיק טוב. שזה יכניס אותה לחוסר ודאות - כל יום אי אפשר לדעת מה צפוי, האם אבוא לקחת אותה מוקדם, ואולי אוכל בכלל להשאר איתה בבית. אולי זה יגרום לה יותר להקשות בבוקר, בתקווה שאסכים שלא תלך לגן. מצד שני - אולי היא תבין שאני משתדלת, ועצם זה שאני לוחקת אותה כמה שיותר יקל עליה. או שאין כל טעם בכוונות טובות, אם המעשים לא מספיק טובים.

אין לי תובנות מדהימות. קוראת ומלווה

האם יתכן חינוך ביתי חלקי?
למה לקרוא לזה בשמות? תתחילי מראש מהמחשבה שכל מה שמתאים לכן ייתכן, גם אם אין לזה שם "רשמי".

שאני אקח אותה מהגן לפי האפשרויות שלי. העבודה שלי לא קבועה, יש ימים עמוסים, אך יש ימים עם מעט עבודה, או בכלל בלי. האם זה מבלבל אותה?
אני לא מסכימה עם הגן. ובכלל מה זה "תתרגל"? הרי היא לא התרגלה לגן. היא סובלת שם.
התשובה הכללית שלי היא, שהיא לא תתבלבל. היא ילדה גדולה ואינטליגנטית, ואפשר להגיד לה בפשטות, שאתן מסדרות את השבוע לפי העבודה שלך. הרי זו בדיוק האמת. יש תנאים ומציאות, והם המיגבלות על היכולת ללכת לקראתה.
התשובה הספציפית שלי היא, שרק הניסיון יראה לך אם זה "מבלבל" אותה, או איך היא מגיבה, ליתר דיוק.
והכי חשוב: לדבר איתה. לשאול אותה. להתייעץ איתה. לבדוק איתה איך זה נראה לה, בתנאים ובמיגבלות הקיימים. אני באמת מאמינה שאפשר לדבר עם ילדים בכל גיל, ולקבל תשובה מאירת עיניים. זה גם מעצים אותם.

כל יום אי אפשר לדעת מה צפוי
לאו דווקא.
כל בוקר את קובעת איתה, כמו שאני קובעת עם בנזוגי, למשל:
"היום אני חייבת לעבוד עד כך וכך, אז לא אבוא מוקדם".
"היום יש סיכוי שאגמור את העבודה מוקדם, ואז אבוא לקחת אותך".
"היום אבא יוציא אותך מוקדם ואת תהיי עם [אח או אחות]".
"היום את לא חייבת ללכת לגן".
ובכל מקרה, כדאי לחפש גן אחר, גם לשעות שאת כן רוצה. הגן הזה נשמע רע לה מאוד. היא נשמעת מאוד סובלת.

הזמנתי את הספר בלמידה מתמדת הרגע. ובמיוחד בעברית ולא באנגלית כמו שרציתי ברגע הראשון, כי כך בעלי יוכל גם כן לקרוא זאת ביתר קלות. אני מאד מופתעת מהפתיחות שלו לנושא. הוא לא קורא ב באופן טבעי , והנושא די זר לו. אני מצטטת לו מתוך האתר, למרות שאני מרגישה קצת לא נוח כל הזמן להגיד "מישהו כתב שם כך וכך, ומישהו אחר כתב שם כך וכך". כאילו שאני כל הזמן מוציאה חוכמות מהאינטרנט. אבל הוא בהחלט מקשיב ולא מבטל את דברי ב: "תפסיקי לקרוא כל כך הרבה באינטרנט. זה מכניס לך כל מיני רעיונות משונים".
איזה עוד ספרים כדאי לקרוא? (גם באנגלית).

לא יודעת בת כמה בתך, אספר מקרה של שכנים-חברים עם בן בגיל 5 פלוס שהלך בשנה שעברה לגן והשנה החליט שלא מתאים לו. ההורים שיתפו פעולה ואיפשרו לו להישאר בבית (כמובן שאני מפשטת בשביל התאור) ומאחר והם עובדים מהבית הבהירו לו במפורש שיהיו זמנים בהם יצטרך לדאוג לעצמו. כמובן כשהם בסביבה. רק שידע שהם לא יהיו פנויים לכל פיפס (אפרופו בובות).
וכך היה 1/2 שנה הוא היה בבית. לפעמים שיחק במשחקים שלו, לפעמים צפה בטלויזיה, לפעמים עזר להם בעבודותיהם, כמובן שהתלווה אליהם לסידורים, קניות וכו'.
אחה"צ הייתה תמיד תחנת רכבת של חברים ואנשים. הוא לא היה מבודד מבחינה חברתית. לעתים גם בבקרים.
אחרי 1/2 שנה הוא החליט שהספיק לו וחזר למסגרת מיוזמתו ולפי רצונו .
ממה שהבנתי כל הצדדים שם למדו המון במהלך התקופה הזו.
מה שאני אומרת הוא שאני מאד מתחברת למה שבשמת כתבה על "לא להגדיר ולקרוא בשמות", לתת לדברים לזרום ולתקשר עם בתך בנוגע לזמן הפנוי בבוקר.
בטוח תמצאו הנאה מרובה מ- QT שלכם ללא שאר הילדים הגדולים בבית. ביחד או כל אחת בשלה.
בהצלחה

אין לי הרבה מה לתרום, חוץ מזה שבכל מקרה לא הייתי משאירה אותה באותו גן.
צריך למצוא פתרון לשעות שאת עובדת, ואני חושבת שמשהו כמו "בייביסיטר" יכול להיות טוב - במיוחד מישהי שאוהבת לשחק בבובות - וכך היא יכולה להתלוות אליך איתה אם צריך, או להישאר איתה בבית. יש כאן גמישות. (יכול להיות גם בן משפחה).
ואם לא בייביסיטר, אז גן אחר.

אמא ל 5, מאוד מרגש לקרוא את הדף הזה. אתם באמת מדהימים.
לדעתי, אם לא טוב לילדה בגן, עדיף שהיא תהיה בבית עם ביביסיטר. ואז זה באמת לא משנה אם כל יום יש לך לו"ז שונה. היא תהיה במקום שבו היא מרגישה בטוחה, במקום שטוב לה, גם אם את לא לצידה. ועם ביביסיטר את יכולה גם לתמרן את השעות לפי העבודה שלך.

מאוד מרגש לקרוא את הדף הזה.
נכון. גם אנחנו בדיוק בתקופה כזאת. אמנם הוא יותר קטן. כמעט בן 3. אבל גם אצלינו הבוקר מתחיל בכך שהיא מושכת זמן, לא מתלבשת, מתנגדת לבגדים שאני מציעה, רוצה לקחת לגן כל מיני צעצועים שלא מתאימים לגן (את הבובה עם המיטה שלה), אחר כך לא רוצה להפרד בגן, וכשבאים לקחת אותה זה ממש לא נעים. .
ואני רק יושבת בעבודה וחושבת כמה רע לו ורע לי (ולי בניגוד אליך יש עבודה שאני יכולה רק לחשוב עליו יום שלם בלי לעשות כלום).
ברור שצריך איזה שינוי. מזל ששניכם פתוחים לזה. זאת התחלה.

היום נפגשנו לשיחה ארוכה עם הגננת של הבת שלנו. היא בחורה יחסית צעירה, בנה היחיד בן כשנתיים וחצי, והיא גננת כשש שנים. היא בהחלט מאד נחמדה, ונראה שבאמת מנסה לעזור ולהבין מה קורה.
הגן הוא גן קיבוצי, כפי שהיו גם הגנים של ילדי האחרים, והגננת היא בת קיבוץ. היא מספרת שבמהלך היום הבת שלי משתתפת בפעילות, ואף חולקת עם הגן חויות מהבית, מציגה הצגות, ובסך הכל נראית מרוצה.
הגננת כמובן מרגישה שהיא לא ממש יכולה להדריך אותנו איך לנהוג, או לנסות להגיד לנו שהבעיה היא של הבת שלנו ולא בעיה בגן, והיא הרגישה די לא בנוח מולנו. הרי אנחנו הורים מנוסים לחמישה ילדים, במחצית השניה של שנות הארבעים שלנו, ואני עוד הרופאה של הקיבוץ. היא הקשיבה לנו בקשב רב, סיפרה לנו את הצד שלה ושל שאר המטפלות, איך הן רואות את הילדה בגן, והבטיחה לנסות לגלות איך אפשר לעזור לבת שלנו להיות יותר מרוצה בגן. היא הציעה שאחת המטפלות תהיה אשת הקשר לנו, ותוכל לדווח לנו באופן שוטף מה קורה בגן. היא גם אמרה שהיא מבינה ומקבלת שלבת שלנו חשוב מאד להחליט על דברים בעצמה, אך מצד שני אמרה שהיא לא זוכרת שהיא מכריחה אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה.
אנחנו מצידנו הסברנו לה שמאד חשוב לנו שהילדה תבוא לגן בשמחה, ושהתוכנית שלי היא בשלב ראשון לקחת אותה מהגן כאשר יתאפשר לי. סיפרתי לה על חינוך ביתי, והיא כמובן אמרה שהיא לא יודעת על כך דבר, אבל מאד תשמח לקרוא על הנושא. היא ניסתה בעדינות לרמוז שאולי זה יגרום לבת שלי לדרוש יותר ויותר, אבל באופן כללי לא העזה לומר שזה לא טוב. הסברתי לה שאם הבת שלי כל כך נהנית להיות בבית וכל כך מודה לי כשאני באה לקחת אותה יותר מוקדם אני לא רואה כל סיבה לא לעשות זאת כשאני יכולה. וההפך - אני מרגישה שאם היא תהיה איתי ובבית ככל שמתאפשר זה יתן לה תחושה טובה וגיבוי להיות בגן, גם אם זה המצב הפחות רצוי מבחינתה.
היתה שיחה טובה ונעימה, אם כי אין לי מושג אם המצב ישתנה. נראה לי שחלק מהבעיה היא כמות הילדים הגדולה בגן. וזה נובע ככל הנראה מכוונת הקיבוץ להגדיל את רווחיו. בעבר היו לכל היותר 24 ילדים בגן קיבוצי, והיום יש שם 34 ילדים, כמו בגן בעיר (כך אמרו לי). עדיין יש בגן הקיבוצי יתרונות רבים, כמו מטפלות רבות יותר, פעילויות מגוונות יותר, טיולים ברחבי הקיבוץ מידי יום, חצר גרוטאות, מרחבים עצומים.
בסיום השיחה עם הגננת, כאשר יצאנו מהמבנה בו היתה השיחה (לא בגן) בדיוק עברו שם ילדי הגן בטיול שלהם. הבת שלנו רצה אלינו, חיבקה ונישקה, ורצה מהר חזרה לילדים, תוך ניפנוף לשלום, ומיד נתנה יד לשתי חברות. באותו רגע לפחות נראתה מאד מרוצה.

נשמע יפה.
(מקשיבה ואין לי עוד משהו לומר)

אני קוראת, מתעניינת ותוהה לגבי משהו שמטריד אותי ואולי תוכלו להפנות אותי לדפים קודמים בנושא כי עדיין לא מצאתי תשובה. אני אם לשתי תאומות מקסימות בנות שלוש וחצי. הן משחקות לא מעט זו עם זו וגם לבד. יש לנו כמה חברים שנפגשים אחת לשבוע לכמה שעות עם הילדים ומדי פעם יוצא לפגוש עוד חברה אבל לא מעבר לזה.
מצד אחד רעיונות החינוך הביתי מאד מדברים אלי ואני גם מממשת אותם:הן מעולם לא היו במסגרת ומצד שני ישנו החשש הזה שאני עושה להן עוול חברתי מסוים. איני מצליחה שלא לדאוג שמא הכישורים שלהן יפגעו. הן לא אוהבות לשחק עם הרבה ילדים, מסתדרות עם ילד אחד בכל פעם (שתיהן או כל אחת לחוד), מאד עדינות ובוכיות. למעולם לא דחפו ילד או חטפו לו משחק ומנגד גם לא נגשו לילד זר או אפילו לחלק מהמוכרים להן וביקשו לשחק יחד.בנוסף הן נמצאות הרבה זו עם זו, מתוקף האילוצים (הן לא זהות אבל עדיין אני תוהה עד כמה זה טוב שיהיו ביחד כל כך הרבה). ובדיוק השבוע נתקלתי שוב בגליון החמישים של באופן טבעי והיה שם ראיון עם גננת שאמרה שלדעתה ילדים חייבים לבלות כמה שעות כל יום עם עוד ילדים, כך מתוך נסיונה, כחלק מתהליך הלמידה והתמודדות עם חברה. זו כמובן לא הפעם הראשונה שאני שומעת דעה כזו.
למעשה זהו הצל היחיד המוטל על נושא החינוך הביתי מבחינתי. כיצד באמת מסתדרים אותם ילדים שגדלו בבית בצורה חופשית עם ילדים אחרים? האם יש סממנים שמאפיינים מי שלא היה במסגרת? ובקיצור, האם אני "דופקת" אותן?

הן לא אוהבות לשחק עם הרבה ילדים, מסתדרות עם ילד אחד בכל פעם (שתיהן או כל אחת לחוד),
לגמרי לגמרי מתאים לגיל. לגמרי.

ארנבון,
יש הרבה דיונים בנושא. ראי את הדפים:
חברים בחינוך ביתי
סוציאליזציה בחינוך ביתי
חברה בלי גן

יש גם מדור חינוך ביתי ו- מדור קבוצות חינוך ביתי

אם את מרגישה אינן נפגשות מספיק עם ילדים אחרים, אולי את יכולה ליזום מפגשים נוספים לבנותיך.

ארנבון, ילדי תאומים בני 4.

עוד בקיץ היה להם קשה עד בלתי אפשרי להיות במפגשים בקבוצה גדולה של ילדים.
אפילו - היינו נפגשים עם עוד זוג תאומים, והיה בלגן. מספיק שאחד מהארבעה יישן, כדי ששלושת האחרים יפרחו.
עכשיו הם כבר יודעים להנות מקבוצה. לפעמים.

ארגני לבנותיך מפגשים שמתאימים להן: עם ילד אחד, עם שני ילדים.
וכמובן - קראי במדורים שטרה הציעה.

אמא ל 5 יקרה,

כאילו שאני כל הזמן מוציאה חוכמות מהאינטרנט.
(-:

אולי זה יעזור אם תגידי לו שאני ציטטתי בכמעט שנתיים האחרונות מדברייך בנושאים שונים - לפחות עשרות פעמים, אם לא יותר.
דברים חכמים רגישים ויפים ששמעתי במו אוזני או קראתי באינטרנט (רחמנא ליצלן...), ואני מודה לאלוהי האינטרנט שהמציאה אותו וכך אפשרה לי להחשף לדברייך וללמוד על קיומך (עובדות שבחלקן השפיעו על חיי באופן משמעותי וחיזקו אותי המון בעבר ובהווה).
אז בהזדמנות זו - תודה!!!}



ולעצם נושא הדף שפתחת-
מרתק וגם מרגש אותי לקרוא על התלבטויותייך.

אני מרגישה שבהקשבה שלך לבתך ולעצמך טמון המפתח לפתרון.

ממה שאת כותבת נשמע שחיי המשפחה שלכם לא מאופיינים בכללים נוקשים שיש ליישר קו איתם, אלא בגמישות ו"זרימה" עם הילד. מאחר וזה המצב, נראה לי אפילו טבעי ומתבקש שהלו"ז השבועי שלכן יהיה גם הוא גמיש ונזיל, בהתאם לצרכי העבודה שלך, תוך מענה לצורך של בתך לבילוי זמן נוסף איתך, ואולי לסדר יום אחר (גם כזה שמשתנה כל יום ואפילו כל שבוע).

אני באופן אישי מעדיפה לזרום עם המציאות שמתאימה לנו (בלי גן, בהנקה המתמשכת, בלינה המשותפת, בלי "טכס שינה" וכו') במקום לחפש את מסגרות החיים המובנות ש"צריך" להתאים את עצמנו אליהם. אני מאד משתדלת שכלמיני אנשים לא יפחידו אותי עם אזהרות כאלה:

היא ניסתה בעדינות לרמוז שאולי זה יגרום לבת שלי לדרוש יותר ויותר

את זה הייתי מתייקת עמוק בארכיון עם הקולגות המוכרות-

לינה משותפת תגרום לה לישון איתכם עד גיל 15
הנקה מתמשכת תגרום לה לחרדת נטישה והפרעות אכילה
חוסר חוויות גן יגרום לה להיות סוציופטית
ועוד...

בהצלחה בכל מה שתחליטו (ואם אתם מתלבטים לגבי ההגדרה המתאימה- פשוט תקראו לזה "הקשבה לילדה").

@}

אמא ל 5 ,
הדברים שאת כותבת כאן ממש מרתקים. בטוחה שבסוף תמצאו את הדרך הכי מתאימה לכולם. @}
אנחנו לא בחינוך ביתי וגם לא בדרך לשם, אבל גם אנחנו משתדלים לשמור על ראש פתוח, ולא רואים אסון גדול בזה שמישהו נשאר מידי פעם בבית, אפילו כולם, אם זה רק אפשרי מבחינת עבודה וכו'.

שיהיה בהצלחה.

תודה על החיזוקים! ותודה מיוחדת ל בתנועה מתמדת על מילים החמות.
בימים האחרונים התחלתי לשים לב במיוחד לשיחות עם הבת שלי, השאלות שהיא שואלת והתשובות שלי.
וגיליתי שהיא לומדת המון כל יום. דוגמאות מאתמול שאני זוכרת - איך כותבים באנגלית? איזה אותיות יש באנגלית? ואז הסתבר שהיא מדקלמת חופשי את כל האלף בית בעברית, בסדר הנכון (מסתבר שלמדה את זה מפאזל שיש בבית, בעזרת אחותה היותר גדולה). אז אתמול למדנו את ה ABC . ואחר כך היא שאלה איך פועל חוש הריח. ואיך יכול לקרות שהופכים חרשים. ואיך לעוורים. ואם זה קורה - איך יוצרים קשר. אז שוחחנו קצת על הלן קלר. ובערב באמבטיה היתה הזדמנות לקצת פיזיקה - יש לנו מזרק שהיא משחקת בו. כשמוציאים את הבוכנה, כמובן שהמים נוזלים מעצמם לאחר שממלאים את המזרק. אבל אם סותמים את הפתח העליון, המים לא יוצאים מהחור התחתון. וכך שוחחנו על כך שכדי שהמים ייצאו צריך האויר להכנס. והיו עוד כמה דוגמאות שרציתי לספר, אבל פשוט שכחתי. אבל כאשר שמתי לב, מסתבר שלמעשה כל היום באמת יש הזדמנויות למידה רבות ומגוונות. וזה ממש כיף, ובא באופן טבעי.
שוחחתי על זה עם בעלי, והוא הזכיר לי שבכל שיחות ההורים בבתי הספר של הגדולים אחד הדברים שתמיד צויינו היה הידע הכללי הנרחב של הילדים שלנו. כך שאני מניחה שאנחנו מאז ומתמיד באופן טבעי לגמרי מלמדים את הילדים כל הזמן. מסבירים איך דברים קורים, מראים דברים במפות, נותנים דוגמאות וכד'.

בעבר חשבתי על חינוך ביתי בעיקר כעל סוג של בית ספר ביתי, כלומר מצב שבו ההורה הוא סוג של מורה, והילד תלמיד, כלומר לימוד מובנה, עם תוכנית מוגדרת, חוברות וכד'. וזה לא ממש קסם לי, כי אני מאד לא אוהבת להיות מורה כזאת. אבל עכשיו, כאשר אני מתחילה להבין מהו חינוך ביתי חופשי זה באמת קוסם לי, לנו, כי את זה אנחנו הרי עושים בין כה וכה כל זמן. וזה כיף. בעבר המושג unschooling עבורי היה מצב שלא מלמדים בכלל, ילדים פראים ובורים. נמשע לי לא הגיוני ולא סביר. אבל עכשיו אני מתחילה להבין את המושג, והוא נראה לי מאד נכון ומתאים לנו.

ביתנו הגדולה, בת כמעט 17, לא הסתדרה עם המורה לביולוגיה בבי"ס. לאחר שפגשנו את המורה, הבנו שהיא צודקת לחלוטין (הבת שלנו). אז בעלי הציע לה, ועזר לה לארגן, עבודת חקר במקום ללמוד ביולוגיה בבי"ס, וכך היא נפטרה משעורי ביולוגיה עם מורה לא ראויה (בעיניה ובעינינו). אז הנה גם היא עכשיו יושבת עם בעלי בבית על מאמרים, וכותבת הצעת מחקר. עוד חתיכה קטנה של חינוך ביתי בביתינו.

כך שאני מניחה שאנחנו מאז ומתמיד באופן טבעי לגמרי מלמדים את הילדים כל הזמן.
מסתבר לי שגם אנחנו.

במקום לצטט את כל מה שכתבת אכתוב פשוט
איזה יופי של תיאור.
את מוכנה לשלוח את זה לעלון "באופן טבעי" בתור מאמר? זה פשוט כל כך מצויין ומרגש, שאני רוצה שכולם יקראו.

כל יום אי אפשר לדעת מה צפוי
הבת שלי ממש עושה מזה קריירה. כל היום היא בתכנונים וארגונים. ואמא שלי ממש מתמוגגת איך היא מתקשרת אליה וקובעת כל מיני פגישות לסופשבוע ולפעמים גם הלאה - השבוע למשל הן קבעו ללכת לים בקיץ. והנה עוד משהו שלומדים בדרך אגב בחינוך הביתי - לקבוע סדר יום, לתכנן סדר שבועי, לתאם תיאומים וכו'.

מעורר השראה @}

במסגרת השבוע הזורם, אנחנו מוותרים לאחרונה על ימי מסגרת אם זה רק אפשרי מבחינת עבודה. הכיף הגדול הוא בקרים מתוקים שזולגים לתוך עשיה מתוקה.
היום קמנו מאוחר יחסית, ושאלתי את הילדים אם ירצ ללכת לגן/ביה"ס או להשאר בבית, לבחירתם. הקטנות התמוגגו. בת השלוש וחצי מחאה כפיים - 'אמא לא עובדת', ובת השש וחצי אמרה בעינים עצומות 'בואו נספר ל'גדול', שעדין ישן. הגדול רצה ללכת לבית הספר, הוא אחראי בפינת-החי ולא רוצה לפספס.

אני חושבת שהרבה פעמים לקטנה (גם בגן של קיבוץ שהולך ומתמסחר) לא טוב בגן. אולי עם הגדולים לא 'קראתי' את הסימנים, (טוב לא הכרתי את האתר..) או שהם היו אחרים. משהו בזה גם שהיא הקטנה ובפעם הראשונה אין עוד תינוק שתלוי עלי. תודה שפתחת את הדף הזה.

עכשיו הן משחקות ב... בית ספר.

מעורר השראה.
מדהים אותי איך בתקופה של שינוי שכזה אצלנו, פתאום יש פה עוד אנשים שעוברים את אותו דבר. חוסך ממני לכתוב את הבלוג שלי...
תודה על הדף!

אני לא רוצה להלאות את הקוראים הנאמנים, אבל אני רוצה לתת עוד כמה דוגמאות לדברים שלמדנו היום. אני רושמת את זה הרבה מאד עבור עצמי, כך שזה בסדר גמור לדלג. חשבתי שזה יהיה נחמד אם יהיה לי רישום של נושאים שונים שדנו בהם, ופעם בעתיד להסתכל על זה. למעשה לא שיניתי את אופן השיחה שלנו, אבל פיתחתי מודעות גדולה יותר.
היום רשמתי לי מה היו הנושאים במהלך הנסיעה לגן, כדי לא לשכוח. דבר ראשון כשהגעתי לעבודה רשמתי לי, והנה מה שהיה:
תחילה שעור בהיסטוריה של המוסיקה. בעלי חזר אתמול מחו"ל והביא לנו שוקולדים מסוג "כדורי מוצרט". הסברתי מי היה מוצרט ומה עשה. הסתבר שהם כבר למדו עליו בשעור מוזיקה בגן, מה שהיה נחמד לשמוע. וסיפרתי שהוא חי באוסטריה.
ועתה לשעור גאוגרפיה:
שאלה: זה ליד אוסטרליה? (הינו באוסטרליה לפני שנה).
לא, זה באירופה. ליד גרמניה. (אני ילידת גרמניה). מדברים שם גרמנית.
מה, לא אוסטרית?
לא. יש כל מיני ארצות בהן מדברים שפות של מדינות אחרות. למשל אנגלית באנגליה, אבל גם ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה. ולמשל ספרדית - יש בספרד, אבל גם במדינות דרום אמריקה כמו אורוגאי, צ'ילה, ארגנטיה ועוד. ויש שפות שמדברים רק בארץ אחת. כמו עיברית.
ועתה לשעור דקדוק:
היא מספרת שיש בגן ילד ששמו איתמר (במלרע), אבל יש ילדים שקוראים לו איתמר (במילעיל). אז נתתי לה דוגמאות לעוד שמות שאפשר לומר בשתי צורות, למשל יעל (כשהייתי ילדה הכרתי אחת שקראו לה יעל במלעיל). ואז היא מיד מספרת שיש בגן ילד יונתן (במלרע) שהילדים קוראים לו יונתן (במלעיל), ואמא שלו דווקא רוצה יונתן במלרע. ואני הסברתי את ההבדלים, וגם ציינתי את המושגים מלעיל ומלרע.

אני לא רוצה להלאות את הקוראים הנאמנים.
להלאות?!
מקסים!
עוד, עוד!

ואני שוב חוזרת: עלון "באופן טבעי" ישמח עד מאוד (גבה גלי) לקבל את התיאורים האלה.
את אולי לא מתארת לעצמך איזה ערך יש בזה לכולם.
את מפרטת בצורה בהירה וחיה "איך לומדים בחינוך הביתי", מזכירה לכולנו שזה חלק מהחיים גם ככה, בהרבה משפחות.

למעשה, זה סוד ההצלחה של ילדים ממשפחות משכילות. המשפחה מאז ומתמיד סיפקה את הדברים האלה, ולצדה התרחשה רכישת השכלה מאסיבית בקריאה, שגם היא היתה מאפיין של המשפחות המשכילות.
לכן ילדים ממשפחות אלה תמיד הצליחו גם בבית הספר - כי ממילא כמעט הכל בא מהבית, ומי שלא קיבל מהבית בא מראש נטול יתרונות.
מה שמעניין זה שבחינוך הביתי, אלה שהיו נכשלים בבית הספר פורחים גם הם, כי הם לא מסומנים על ידי המערכת לכישלון. במקום להיות בכיתה שבה הם נאבקים מול דיעות קדומות ורגשי נחיתות, הם אהובים במשפחתם וחופשיים להשכיל.

היום, במסגרת עבודתי, הביאה אלי אמא אחת טופס, כדי שאפנה את בנה לייעוץ בהתפתחות הילד. קראתי את הדברים שנכתבו בטופס על ידי ההורים והגננת, ולפחות חלקם נראו לי ממש נגרמים על ידי הצורך להתאים את הילד לגן, ולא עקב בעיה אישית של הילד. היה מדובר שם הרבה על חוסר יכולת לקבל סמכות, חוסר בטחון בכישורים שלו, והכי משגע מבחינתי היתה הדוגמא שנתנו למשפט שלפעמים הוא מקבל מרות, ולעיתים לא - במפגש של הגן לעיתים הוא יושב יפה על כסא, ולפעמים הוא יושב על הרצפה, ולא מקשיב כשאומרים לו לשבת על הכסא. מה זה בדיוק משנה איפה הוא יושב? ומדוע חשוב לגרום לו לשבת דווקא על הכסא, במיוחד אם זה הופך לנושא של "מי מחליט". מעניין כמה ילדים מופנים לאבחונים וטיפולים שונים רק כי הם לא מתאימים את עצמם בדיוק למסגרת.
אגב - זה הגן של הבת שלי...

את מפרטת בצורה בהירה וחיה "איך לומדים בחינוך הביתי", מזכירה לכולנו שזה חלק מהחיים גם ככה, בהרבה משפחות.
נכון. אבל אני מדברת על ילדה בת 4.5 . ברור שיש לי הרבה מה ללמד אותה. אבל מה קורה הלאה? בגיל בי"ס? נניח שמיומנויות יסוד, קריאה וכתיבה, וחשבון בסיסי אני עוד מסוגלת ללמד. אבל הרי לא כל דבר שלומדים בבי"ס יעלה באופן טבעי בשיחות בבית. יש נושאים רבים שלומדים עליהם בבי"ס שלא עולים באופן טבעי . למשל מטמתיקה. למשל, נושא שעלה לאחרונה אצל אחת מבנותי בבי"ס - סדר פעולות חשבון. שלא לדבר על נושאים מורכבים יותר של בי"ס תיכון. וגם התלבטות נוספת - האם אין סיכוי שאני אעביר לילדי מידע מוטעה? אני חושבת שהתשובה לשאלה מסוימת היא משהו מסוים. אבל אני טועה. מאחר ולא חשבתי שאני טועה, לא בדקתי. הרי לא כל שאלה גורמת לי לפתוח ספרים או לברר באינטרנט.
בשלב זה כבר די ברור לי איך אפשר לעשות חינוך ביתי בגיל הגן, ואולי כיתות א-ב. קשה לי עדיין לחשוב על גילאים גדולים יותר.
ומעניין מה קורה לילדי חינוך ביתי אם וכאשר הם מחליטים ללכת לבי"ס בשלב כלשהו (או שהוריהם מחליטים עבורם).

אמא, מתפרצת לדבריך עם משהו שגם אני מתלבטת לגביו. מצד אחד החנוך הביתי לא מכוון את עצמו לעמידה בסטנדרטים של תעודות או מדדים אחרים. מצד שני הרבה מהאנשים שאני פוגשת פה יכולים, כנראה, ללמד את ילדיהם מתמטיקה גבוהה, ספרות העולם, תולדות האמנות ועוד ועוד נושאים של ידע כללי עשיר.

אחד ההסברים שאני 'שומעת' מדבר על זה שדווקא ההתעמקות בחנוך הביתי, שמבוססת על הנעה פנימית, (על חשבון התפרסות, שהמניע שלה הוא תכנית לימודים חיצונית), מביאה לרכישה משמעותית יותר של ידע ולהתקרבות של הילד/האדם למרכז של עצמו, לייחודיות שלו ולממוש האישי שלו.
כלומר, הילד לא לומד 'כמו כולם' למרות שהוא לא בבית הספר, אלא הוא לומד אחרת לגמרי - לא בבית הספר. התעודה עצמה היא 'עלה התאנה' של המערכת לשנים של מסגרת כפויה כשלמעשה למידה מרוכזת ושיטתית לקראתה יכולה להתמצות על ידי ילד או מבוגר עם כשורי למידה - בזמן קצר ביותר (דבר שמוכח שוב ושוב על ידי בוגרי מכינות שהתקשו או נמלטו ממסגרת התיכון).
הסבר אחר שנשמע, (שמאוד מושך, אבל אני פחות מתחברת אליו) הוא שהציות למערכת וההתאמה אליה הם מנגנונים שצריך להפטר מהם. כל מה שחונכנו להאמין שהוא חשוב: מעמד, מקצוע, תעודה וכו' - הוא 'לבנה נוספת בחומה', או תפיסות שבי .
אבל אני תלמידה חדשה פה ולומדת כל הזמן.

אבל הרי לא כל דבר שלומדים בבי"ס יעלה באופן טבעי בשיחות בבית
נכון. אבל זה הולך ככה:

• הילדים מעלים באופן טבעי את מה שמעניין אותם.
• אם את לא יודעת את התשובה, את עוזרת להם או מנחה אותם לחפש אותה (השיעור הוא בתושייה ובאיתור חומר).
• אם יש נושאים שאת "חפצה ביקרם", כלומר חשוב לך במיוחד שהם יידעו אותם, את דואגת לזה שהם ידוברו בבית. למשל, לי חשוב שילדי יידעו תנ"ך. אבל הבת שלי (בת 7) דורשת ללמד אותה אנגלית, שבדית, חשבון, תנ"ך, ועוד ועוד.
• לדברייך:

האם אין סיכוי שאני אעביר לילדי מידע מוטעה?
(צחוק פרוע) D-: האם עקבת אי פעם אחרי הסקרים שבדקו את הידע של המורים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים? האם את קולטת את כמות הטעויות שכולם לומדים בבית הספר, כולל אנחנו? ובואי לא נתחיל בשיחה על אנציקלופדיות... ואת יודעת כמה טעויות אני תופסת בספרי היסטוריה, אחרי שאני עשיתי כמה מחקרים בעצמי? ואיך נראה לך מה שאמרת לפציינטים לפני עשר שנים באיזה נושא שמאז נעשו עליו מחקרים והפריכו את ההמלצות של פעם? כל הזמן הכל "טעויות" ובכל זאת אנחנו חיים ולומדים (-:

ומעניין מה קורה לילדי חינוך ביתי אם וכאשר הם מחליטים ללכת לבי"ס בשלב כלשהו (או שהוריהם מחליטים עבורם).
יש על זה מחקרים, וגם עדויות אנקדוטאליות. השורה התחתונה: הם מצטיינים, הם חופשיים (המורה יודע שהתלמיד הזה יילך בלי בעיות אם הסיפור לא ימצא חן בעיניו...), והם נשארים כל עוד יש להם סיבה טובה.

למשל, נושא שעלה לאחרונה אצל אחת מבנותי בבי"ס - סדר פעולות חשבון
באיזה כיתה היא?
כי אצלנו זה עלה, בדיוק היום, והיא לא בכיתה, אילו היתה בבי"ס היתה בכתה ב' או ג'.
היום גם עסקנו בכראוגרפיה, יוגה, מכניקה וקצת פיזיקה (נושא פופלרי במיוחד)
אבל אני משתדלת לא לנהל מעקב אחרי הדברים, אני סומכת עליה ועלינו שהיא תמשיך ותלמד כי זה מטבעם של ילדים ואנשים ללמוד.
המעקב הזה, והנסיון לעשות "וי" על הנושאים מזכיר לי יותר מדי את הגישה המערכתית של השגים.
נראה לי שהרעיון הוא לצמוח עם הילד ועם הדרכים שלו ללמוד , ובאמת יותר לתת לו את הכלים ללמידה עצמאית, ממה שאני רואה בין גיל 10 ל-12 הם משתחררים מהתלות בנו ובידע שלנו ובעצם לומדים בעצמם כל מה שמעניין אותם.

אבל הרי לא כל דבר שלומדים בבי"ס יעלה באופן טבעי בשיחות בבית
מי אמר שכל מה שלומדים בבית הספר הוא באמת ראוי ללמידה? ואולי יש הרבה דברים יותר חשובים ללמוד ולדעת שלעולם לא ילמדו אותם בבתי הספר?

מי אמר שכל מה שלומדים בבית הספר הוא באמת ראוי ללמידה?
ראשית - ברור שהתשובה היא לא.
אבל מצד שני - יש הרבה מאד דברים שלמדתי בעת היותי בבי"ס ונראו ךלי מותרים לגרמי, שהיום אני שמחה שלימדו אותי. דוגמאות - היסטוריה של עם ישראל, כולל אירופה שלפני מלחמת העולם השניה, מלחמת העולם השניה ושואה, תחילת הציונות. נושאים אלו היו שנואים עלי בבי"ס. כיום אלו נושאים מרתקים ביותר בעיני, ואני מרבה לקרוא בנושא. אבל אני לא יודעת אם לא היה לי כל בסיס ידע בנושא אם הייתי מתעניינת בזה כיום. וגם בכוון ההפוך - לשמל המהפכה הצרפתית - זה משום מה היה נושא שמאד עיניין אותי בבי"ס, ואני זוכרת הרבה ממש שלמדתי על הנושא, ואני שמחה שאני יודעת את זה, אבל היום זה ממש לא מעניין אותי, ובודאי לא הייתי טורחת לקרוא בנושא. ובגיל בי"ס בחינוך ביתי זה נושא שיכול בקלות לא לעלות כלל, ואז מאיפה שהילד בכלל ידע על קיומו?
וכמובן שתרגילי מטמתיקה של משואות ריבועיות עם שני נעלמים, חפיפת משולשים וטריגונומטריה בודאי לא יעלו בלי יד מכוונת. האם זה חשוב? כן, אם רוצים תעודת בגרות.

דבר נוסף שעולה במחשבותי - בעלי ואני שנינו בעלי השכלה אקדמאית נרחבת, תואר שלישי. ושנינו מאד מרוצים מכך. האם חינוך ביתי לא עלול לצמצם את הסיכויים של ילדינו להגיע לכך? הרי במצב הקיים הדרישה לקבלה לאוניברסיטה היא בחינת בגרות, ואף ציונים מעולים כדי להתקבל לתחומים מסוימים. אני יודעת שאפשר לחיות מצוין בלי אוניברסיטה, ויש אנשים שחיים חיים שלמים ומלאים תוך עיסוק באומנות, יצירה, טיפול וכו' בלי כל תואר אקדמי. אבל אני באמת אוהבת את תחום העיסוק שלי, ולא נמשכת כלל לתחומים הנ"ל. ובעלי מאד אהב את עולם המחקר המדעי. אי אפשר להגיע לכך בלי תעודת בגרות.

הנה אתמול בני בירר את סיכויי הקבלה שלו לאוניברסיטה עם ציוני הבגרות שלו. הממוצע שלו 106 (לפי חישוב של ציונים משוקלל ביחידות לימוד), כלומר תעודת בגרות מכובדת בהחלט. חמש יחידות פיסיקה ומטמתיקה, וכן אלקטרוניקה. רוב הציונים שלו בין 88 ל - 93, וגם אחד 95. והתברר לו שיוכל אמנם להתקבל לפיזיקה אפילו בלי פסיכומטרי, אבל שלא יוכל ככל הנראה להתקבל ללימודי רפואה עם ציונים אלה. וזה מאד הרגיז אותו. אחותו שאלה אותו אם הוא רוצה ללמוד רפואה. אז הוא אמר שלא, אבל מרגיז אותו שיש משהו שהוא לא יכול ללמוד בגלל הציונים. כלומר - חשוב לו שכל האופציות יהיו פתוחות לפניו. אני משערת שחלק מהכעס שלו הוא כעס על עצמו, כי מעולם לא השקיע הרבה מידי בלימודים, והסתפק במה שבא לו בקלות.

וזו בעצם השאלה - האם בחירה בחינוך ביתי, מעבר לגילאים הצעירים, לא חוסמת בפני הילדים אופציות שאחרת היו פתוחות בפניהם.

וכאן כמובן יש דיון עוד יותר עקרוני - האם הישגיות זה טוב או לא. עד כמה כדאי לעודד ילדים להישגיות, כדי שבעתיד יהיו לפניהם כמה שיותר אפשרויות.?

הם מצטיינים, הם חופשיים מצטיינים (בעיני מי?) וחופשיים, אלו שני דברים שונים. יש ילדים שרוצים להצטיין ויש כאלו שלא. הישגיות אינה דבר שלילי בכל מקרה. צריך שיהיה משהו גדול ממני, חצוני לי, שיכוון ויתן תכלית להצטיינות או לכל ערך אחר. 'אלוהי החופש' הוא לא משהו שאפשר לשאוף אליו כמטרה סטאטית. כששמים חופש כמטרה הוא הופך למרדף אבוד.

זו הסיבה שאני מתחברת יותר לחנוך ביתי כלמידה משמעותית, ולא כ'דת החופש'. אח שלי החליט בערך בגיל בר-מצווה שהוא רוצה להיות רופא ו'לכבוד' זה עזב בי"ס אחד, עבר לשני, שכנע את המורה לכימיה להגיש אותו לחמש יחידות (במקום שלוש, כפי שהיה נהוג בבי"ס), כי הוא למד את ההגיון שמאחורי הניקוד והבונוסים, ו'ניצח את המערכת'. אני משוכנעת שלנקודת הפתיחה של כיתה י', בה הוא התחיל להתמקד במטרה, הוא יכול היה להגיע מחינוך ביתי ומלימוד 'אצל' אבא שלי.

אני משוכנעת שלנקודת הפתיחה של כיתה י', בה הוא התחיל להתמקד במטרה, הוא יכול היה להגיע מחינוך ביתי ומלימוד 'אצל' אבא שלי.
נראה לי מאד הגיוני. אין ספק שאת החומר של בי"ס יסודי, ואולי גם קצת הלאה אפשר ללמוד בלי מסגרת של בי"ס. ובגיל הזה, כמו אצל אח שלך, יש כבר לעיתים קרובות כוון כלשהו - אמנות, מוסיקה, ואולי רפואה או מדע מדויק. ואז כבר הילד מספיק מתוחכם כדי לדעת מה נדרש כדי השיג את המטרה, כמו שתארת לגבי אחיך.
אין לי ספק שמבחינת למידה בי"ס הוא לא מסגרת מוצלחת במיוחד - הרי כאשר יש 30-40 ילדים בכתה זו בודאי לא הצורה הטובה והיעילה ביותר ללמוד חומר כלשהו.
זה מחזיר אותי לרעיון שהזכרתי קודם - "חינוך ביתי חלקי" - לקחת את הטוב והיעיל מכל העולמות.
למעשה, אם המטרה היא תעודת בגרות, וגם עם ציונים טובים - אפשר לעשות את זה אקסטרני, ולדעתי בהרבה פחות מאמץ. כלומר - ללמוד באופן יעודי כדי לעבור את הבחינות, כדי להשיג את תעודת הבגרות המשמשת כרטיס כניסה לדברים אחרים. כשהבת שלי אמרה לי בעבר שהיא "תעזוב את בי"ס ותלך לקסטרני" זה זיעזע אותי, כי אצלי בתודעה ילדים שהלכו לאקסטרני זה ילדים שנפלטו מכל המערכות (ליד התיכון שלי היה בי"ס אקסטרני, וממש חששתי לעבור שם בגלל אופי הילדים שהסתובבו שם). אבל למעשה אפשר לעשות בחינות אקסטרניות גם בלי בי"ס אקסטרני - פשוט ללמוד לבד, בעזרת הורים, מורים פרטיים וכד'. זה רק יותר יקר מלימוד בבי"ס. מורה פרטי למטמטיקה לוקח 130 ש"ח לשעור. אבל אני מאמינה שאפר בודאי להוציא ציונים טובים יותר, אם זאת המטרה.

מרתק. מעורר השראה
@}

:בנוגע להצלחה בחיים ולימודים אקדמיים בלי תעודת בגרות
מקצוענים בלי תעודות ו-מחינוך ביתי לאוניברסיטה.

כמה מילים על בי"ס:
אני שנאתי הסטוריה שלמדתי בבית הספר. למדנו ספרים איומים, משמימים, תוך שינון שמות ותאריכים ומלחמות ושאר זוועות.
אחרי התיכון גליתי לתדהמתי, שהסטוריה זה מרתק! גליתי את ברברה טוכמן, את שולמית שחר, את ג'ארד דאימונד ועוד, ועכשיו אני קוראת ספרי הסטוריה להנאתי.
כתוצאה ממורה סדיסטית ביסודי, שנאתי מקצועות הקשורים למדעי הטבע, והייתי בטוחה שהם גם לא מענינים אותי.
אחרי התיכון נאלצתי ללמוד כימיה כהכנה ללימודים בתחום בו אני עוסקת היום, וגליתי לתדהמתי, שלא רק שכימיה מרתקת, אני אפילו מאד טובה בה. אפילו נרשמתי לתואר ראשון בכימיה באוניברסיטה (שלא סימתי, אבל לא בגלל שלא רציתי).

כשנחשפים לתחומים מסוימים בבי"ס, הנזק שעלולים לגרום מורה רע או תכנית לימודים גרועה עלול להיות בלתי הפיך. חשוב לזכור גם את זה.

אמא ל-5, תודה גדולה על הדף הזה. מרגש מאוד לקרוא על השינוי שאתם עוברים.

גם אני אוהבת לרשום לעצמי (בראש או ב"מחברת החינוך הביתי" שפתחתי לאחרונה) מה למדנו היום, או יותר במה עסקנו, לא כמענה לפחדים או ספקות אלא פשוט כי זה כיף, זה מחזק אותי לגלות כמה מגוונים ועשירים החיים שלנו.

וזו בעצם השאלה - האם בחירה בחינוך ביתי, מעבר לגילאים הצעירים, לא חוסמת בפני הילדים אופציות שאחרת היו פתוחות בפניהם.
יש תשובה בדיוק לשאלה הזו, במוסף חינוך ביתי . נדמה לי ששם המאמר היה "לשמור את האופציות פתוחות".

וזו בעצם השאלה - האם בחירה בחינוך ביתי, מעבר לגילאים הצעירים, לא חוסמת בפני הילדים אופציות שאחרת היו פתוחות בפניהם.

לשמור את האופציות פתוחות זה סוג של חשיבה שאליה מכוון בית-הספר. הרעיון הוא לקחת את הילד כלוח חלק, להתקין עליו את כל התוכנות שיתכן שיזדקק להם במהלך חייו, ולשלוח אותו כשהוא מאובזר היטב להתחיל את חייו.

לעומת זאת "החינוך הביתי החופשי" מניח כנקודת מוצא שהילד לומד את מה שנחוץ לו מעצם היותו חי (כמו כל האדם - ראי ספר מרתק של קונרד לורנץ "החיים הם לימוד") אבל יותר מכך - הוא גם יודע לייצר לעצמו את המטרות לחייו.
למעשה זה אחד ההבדלים העקרוניים בין לימודים פורמליים ללמידה חופשית. הדוגלים בלמידה פורמלית מניחים כי ילד צעיר אינו יכול לקבוע מטרות לחייו משום שהוא צעיר מדי ועדין חסר את הכלים לקבל החלטות "גורליות" שישפיעו באופן הטוב ביותר על עתידו.

אם מניחים כי האדם (ולא חשוב מה גילו) יודע לכוון את חייו בעצמו, יוצא מכך שהוא גם יוכל לרכוש את הכלים הנחוצים לו על-מנת להגשים את המטרות.

העולם האקדמי למשל - לנו היום ברור כי יש מסלול מסויים אשר רק הוא יכול לאפשר לאנשים להשתלב בעולם הזה.
באם זונחים את המסלולים הידועים מראש (פינוקיו יורד מהפסים) מגלים כי נפתחות אינספור דרכים להשיג כל מטרה ומטרה שילד הועיד לעצמו - מטרה הנובעת ממי שהוא, מהרצון שלו, מתחושת החיות שלו, שלא מופרעת על-ידי התקנת תוכנות לא רלוונטיות בעליל, לחייו בהווה ובעתיד.

פתחתי את הדף מחינוך ביתי לאוניברסיטה ומשם ללינקים שצוינו, ולמדתי הרבה מאד היום. ואפשר לומר שדי נחה דעתי. הרי איני עומדת כיום בפבני החלטה על חינוך ביתי עד האוניברסיטה. ילדי הגדולים כבר בשלב שבודאי לא יעברו לחינוך ביתי - הגדול כבר בצבא, עם בגרות כפי שצוין לעיל, בת אחת בכתה י"א, באמצע הבגרויות, אחת בכתה ח' ואחת בכיתה ה'. למיטב תפיסתי מצבם בבית הספר סביר, ואפילו הבת בי"א שלא היתה מרוצה בעבר עתה מרוצה יותר, מאז ששחררנו אותה משעורי ביולוגיה עם מורה גרועה, ובמקום זה היא עושה עבודת חקר.
ההתלבטות כרגע היא לגבי הבת הקטנה, בת 4.5, שתיארתי בראש הדף, והיא כמובן עוד רחוקה מאד מבחינות בגרות ואוניברסיטה...

אני חשה שבשבוע האחרון חל שיפור ניכר בהרגשתה של הבת שלי. אני לא יודעת למה ליחס את זה - לשיחה עם הגננת (שהיתה רק לפני 3 ימים), לגישה שלנו בבית, או לכך שאני משתדלת לקחת אותה מהגן כמה שיותר, כאשר זה מתאפשר לי. אני מרגישה שאני יותר ב"ראש" של חינוך ביתי - כלומר אני מצליחה לראות בזמן שלי עם ביתי זמן איכות, כלומר זמן שהוא רווח נקי שלנו, ולא זמן שצריך להעביר אותו איכשהו. קשה לי קצת להסביר את עצמי, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו הרבה יותר נהנים מהזמן יחד. פתאום הבת שלי חזרה לבקש שאספר לה סיפורים, דבר שכבר לא היה כמה חודשים. (אולי מאז תחילת הגן הזה??) היא פשוט לא רצתה שנקריא לה, למרות שבעבר מאד אהבה. השיחות שלנו יותר מעניינות וקולחות, ויש הרבה פחות בכי, עצבים וכעס. יותר נעים לנו להיות אחת בחברת השניה. אני מרגישה שאני משקיעה יותר בפעילות משותפת, ואני גם נהנית יותר. היתה לנו שבת מאד נעימה. היתה רק שעה אחת של בכי, לפנות ערב, כנראה מרוב עייפות. אבל גם זה היה הרבה יותר קל מהרגיל. גם בעלי וגם אני הרגשנו שהיא צריכה לפרוק קצת, ופשוט תמכנו בה ושיקפנו את דבריה, ולא התעצבנו, כפי שהיינו נוהגים בעבר. (היא דרשה שניקח אותה עכשיו לקנות נעליים חדשות, המון נעליים חדשות, או שאחותה תתחלף איתה בחדר, כי לאחותה יש המון דברים חדשים ויפים, ולה יש רק דברים ישנים ומכוערים. היא מאד התלוננה שהיא קטנה, וכולם בבית גדולים, ושהיא לא יכולה להחליט מה היא רוצה, וכל הגדולים יכולים).
כשהיא סיימה לבכות חזרה להיות שמחה כמו קודם, וחזרנו לפעיליות הקודמות שלנו.

אמא ל-5, קוראת ונהנית ולומדת. אנחנו בחינוך הביתי- בינתיים (אני מציינת את זה כי זה משהו בהחלט חדש עבורי ואינני בטוחה לגבי העתיד). בהחלט לא ברור לי למשל מה יהא בבית ספר, אני מתלבטת באותן התלבטויות כשלך. לא היו לי חוויות רעות מבית ספר (פרט לנושא החברתי) וגם מקצועות ששנאתי בבית הספר- היום אני שמחה שלמדתי אותם, זה בהחלט תרם לי לידע כללי, וזה אחד הדברים ש"מדאיגים" אותי בחינוך ביתי מעבר לגילאי הגן. אני גם חוששת שכאשר יגיעו השאלות הקשות יותר- לא אדע לענות, או אענה באופן שגוי (כן, אני יודעת שאפשר לבדוק ולחפש- אבל בכל זאת). בני בן שנתיים ושלושה חודשים, יש עוד זמן עד שנגיע לגיל ביה"ס (ויש לי תחושה שבכל מקרה אין לזה צ'אנס מהכיוון של בנזוגי..)- בינתיים אני לומדת וקוראת ובודקת...

מרב א , רציתי רק לשתף ולספר שהפחד הגדול שלי בתחילת הדרך היה להגיד לילדי "אני לא יודעת."
זה דבר שהורי נמנעו מלהגיד לי כל השנים. ונוצר ערפל וטישטוש סביב בורות או אי ידיעה.
כמובן שכשילדי כבר לא היו תינוקות חששתי מאד מהרגע בו הם יגלו שאני לא יודעת. זה היה שיעור חזק מאד בשבילי, ללמוד לא להתבייש ולא להסתיר את אי הידיעה. זו מתנה גדולה ממני לילדים. ומתנה מהם לי. כי השיעור היה (ועודנו) איטי, ממושך, סבלני. הם איפשרו לי בהתחלה לא לדעת דברים קטנים, אחר כך לא לדעת דברים יותר גדולים, ברמה ובקצב שלי, בהתאמה מושלמת לתלמיד....
ומוזר, תאוות הלמידה שלהם, והבטחון העצמי שלהם ביכולתם ללמוד, לא נפגעים מבורותי שלי בכל מיני תחומים (רבים.).

וראו גם בורות בחינוך הביתי.

למעשה אפשר לעשות בחינות אקסטרניות גם בלי בי"ס אקסטרני - פשוט ללמוד לבד, בעזרת הורים, מורים פרטיים וכד'. זה רק יותר יקר
ילד שיש לו רצון ומטרה יכול בהחלט ללמוד לגמרי לבד, גם ללא מורים. יש ספרים, יש אינטרנט... (מדברת מנסיון (-: )

גם לי יש ילד בגיל דומה (ארבע וקצת), ואף עברתי התלבטויות דומות. (בעצם מאז לידתו - כך שהיה לי הרבה מאד זמן לחשוב, לקרוא, לראות דוגמאות חיות ומאלפות). גם אצלי הדימוי הראשון של המושג חינוך ביתי היה "בית ספר בבית" וממש לא התלהבתי. לשמחתי ולמזלי המשכתי לפגוש את הנושא שוב ושוב עד שנפל האסימון. אבל עד לא מכבר בכל פעם ששאלו אותי הייתי אומרת: אנחנו בינתיים בחינוך ביתי. מחליטים כל יום מחדש.
בפגישת אמהות שערכנו לפני זמן מה סיפרה כל אחת על ההתלבטויות שלה ועל נימוקים לכאן ולכאן, ולפתע שמעתי את עצמי אומרת בצורה נחרצת לגמרי דברים על חינוך ביתי כעל האופציה היחידה העולה על דעתי. מסתבר שבמעמקי התודעה התרחשו להם תהליכים עצמאיים.

ממליצה על "החינוך מן הבית" (בעברית- תרגום) מאת רונלד מייהן.
זהו אוסף של נתונים שנאספו במחקרים סוציולוגיים לאורך שנים על החינוך הביתי.
ענה לי על הרבה מהשאלות שהיו לי ושחוזרות שוב ושוב בדף הזה.

וזו בעצם השאלה - האם בחירה בחינוך ביתי, מעבר לגילאים הצעירים, לא חוסמת בפני הילדים אופציות שאחרת היו פתוחות בפניהם
כל בחירה חוסמת אופציות מסויימות.
אחת הסיבות שבעלי ואני החלטנו להוציא את הילדים מבית הספר היתה בדיוק זו. אני אנסה להסביר:
שנינו, בעלי ואני, תוצרים מאד מוצלחים של מערכת החינוך. שנינו תלמידים מצטיינים, שנינו המשכנו לאקדמיה למקצועות יוקרתיים, ושנינו מרגישים כיום, כשבאופק כבר מתקרבת שנת הארבעים לחיינו, שה"מוצלחות" שלנו סגרה בפנינו אופציות ולא רק פתחה אותן. כתלמידה מצטיינת היה ברור, למשל, שאני ארשם לפקולטה יוקרתית. לא היתה לי אופציה אמיתיתלעשות משהו אחר.
"אופציה" איננה רק שיש לך ביד את התעודה הדרושה עם הציונים הדרושים, אלא שאתה מסוגל, מבחינת הציפיות שסביבך ומידת העצמאות שהספקת לרכוש, מבחינת ההכרות שלך עם עצמך והאחריות שלך לגורלך לראות את האפשרויות השונות הקיימות, לדעת לזהות את אלו שמושכות את לבך (ראה ממומשת משומשת ממושמשת) ולהכיר בזכותך וביכולתך לבחור באיזו מהן
(ובעינינו כיום, קל הרבה יותר להשיג את התעודה הדרושה מאשר להגיע למקום של עצמאות, יכולת לזהות והכרה בזכותך לבחור, ואנחנו מקווים שהחינוך החופשי בבית יקל על ילדינו להיות במקום המיטיב הזה)

קל הרבה יותר להשיג את התעודה הדרושה מאשר להגיע למקום של עצמאות, יכולת לזהות והכרה בזכותך לבחור, ואנחנו מקווים שהחינוך החופשי בבית יקל על ילדינו להיות במקום המיטיב הזה

ממש לא בסוגריים!

מי, האם אינך חושבת שמה שהביא אותכם לממש ציפיות של אחרים או של המערכת שנשאה אתכם על כפיים היה ההורים, הערכים בסביבה בה גדלתם, שאפתנות ועוד דברים שאינם תלויים בביקור בבית-ספר.
ויותר מזה, האם המקום שבו את נמצאת היום אינו מתאפשר (לא מבחינה חומרית) בזכות הממוש הקודם שלך (סתם תהיה), כשאדם מגיע לממוש או לשיא והוא פנוי לרובד הבא של התפתחות אישית.

כל בחירה חוסמת אופציות מסויימות.
זה כמובן תמיד נכון. ולכן כתבתי למעלה שאנחנו, בעלי ואני, מאד מרוצים מכך שהגענו למקומות דומים למה ש- מי מתארת על עצמה ובעלה. כלומר - שנינו בעולם האקדמיה, ואין לי לרגע אחד חרטות על כך. מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות רופאה, וזה מה שאני. ואני מאד מרוצה מכך. ולכן זאת אופציה שלא הייתי רוצה למנוע מילדי. בינתיים, אגב, אף לא אחד מילדי מגלה עיניין כלשהו ברפואה. כלומר - מבחינתי האופציה של לימודים בפקולטה "יוקרתית" היא חשובה, כי זה מה שאני הייתי רוצה לעשות. לי אישית באמת אין משיכה לאמנות או יצירה, ואולי זאת סיבה שאני פחות מודעת לחשיבות של פתיחת אופציות לכוון הזה. אני כמובן לא מתנגדת לכך, אבל אין מה לעשות - כל אחד מחנך את ילדיו בהתאם לנטיות ליבו.

אפשר בעצם בלי סיסמאות. בדיוק כמו שאמא ל5 עושה,לזרום עם הילד.
לפני שנתיים הבת שלי שהיתה אז בת כמעט 5 היתה בגן עם גננת נהדרת אלא ש באמצע השנה היא התחתנה ועזבה פתאום. הגננת המחליפה היתה זועתית! מאד מהר הבננו שהגן גורם לה נזק והיא היתה בבית מפורים ועד תחילת שנת הלימודים הבאה.
איך הסתדרנו? לרוב הלכה איתי לעבודה ציירה ועבדה עם עצמה חלק מהימים היתה עם אחותי או אמא שלי.
נכון להיום היא בכיתה א מאושרת מאד (היתה חולה ובכתה שהיא לא יכולה ללכת לבי"ס...).

שמתי לב שכל מיני תחומים שלא למדתי בביה"ס או באיזו מסגרת רשמית אחרת, כמו למשל אמנות (ציור וכו') או מחול, אני כל כך נהנית לפגוש בהם כאדם בוגר כשאני כמו לוח חלק וחווה אותם ממקום לגמרי נקי. עכשיו כשאני כותבת אני נזכרת שברור שלמדתי משהו כמו מלאכה ויצירה בביה"ס יסודי, אבל לא תולדות האמנות, למשל, שהיה מקצוע בחירה בתיכון ולא בחרתי בו. לעומת זה, דברים שלמדתי ועוד איך, כמו ספרות למשל, הפסקתי באיזשהו שלב (באוניברסיטה) כי הרגשת שמתקללת לי ההנאה הטהורה הזאת מאמנות - ספרות במקרה הזה. יש גם אנשים שמספרים אותו הדבר על היסטוריה - שגילו פתאום שלא מדובר רק בתאריכים ובמלחמות, אלא בכל מה שקשור בחיי יומיום ובבני אדם, ושהוא מרתק להפליא. ואפילו אנשים שלא יכלו לסבול מתמתיקה למשל, ובגיל מבוגר פתאום נדלקו על כלכלה, שהפכה רלוונטית לחייהם ולא תלושה מהמציאות.
בכל המקרים האלה, לימודים בבית הספר במקרה הטוב לא מועילים (במקרה העוד יותר טוב לא מזיקים)ובמקרה הגרוע גם עלולים להזיק - להציב מחסום בפני האפשרות ליהנות וללמוד מכל אותם תחומים.
נראה לי שהכי טוב ללמוד, או לעשות, או לחוות, מה שמעניין אותך מתי שמעניין אותך.

הפתעה, שחיכתה לי בספר "יצירתיות, שחרור הכוחות שבפנים", של אושו.

ע"מ 21:
" אורנגזב, הקיסר המונגולי, כלא את אביו בזקנתו במקום סגור. אביו של אורנגזב, שאה ג'יאהן, הוא האיש שהקים את הטאג' מהאל. בנו הדיח אותו מכיסאו ושם אותו במחבוש. אורנגזב כתב באוטוביוגרפיה שלו שכעבור כמה ימים לא נראה שאה ג'יאהן מוטרד מעצם הכליאה, כי סופקו לו כל המותרות שנפשו יכלה לבקש. הוא נכלא בארמון מפואר, וחי אותם חיי מותרות שהורגל אליהם מאז ומתמיד. זה לא נראה כמו כלא. היה שם כל מה שהיה נחוץ לו. רק דבר אחד חסר לו - פעילות . לא היה לו מה לעשות שם. כעבור כמה ימים אמר לבנו אורנגזב, "בסדר, סיפקת לי את כל צרכי, הכל טוב ויפה. אבל אם תעשה למעני עוד דבר אחד, אהיה אסיר תודה לך לעד: שלח אלי שלושים ילדים. הייתי רוצה ללמד אותם".
אורגנזב לא האמין למשמע אוזניו: "מה פתאום הוא רוצה ללמד ילדים?"הוא לא גילה מעולם נטיה להיות מורה, מעולם לא התעניין בחינוך או בהוראה, מה קרה לו? אבל הוא מילא את משאלתו. שלושים ילדים נשלחו לשאה ג'יאהן, והכל היה כשורה - הוא שב להיות קיסר, שליטם ואדונם של שלושים ילדים קטנים.
כשאתה מבקר בביה"ס יסודי, את הרואה שהמורה שם הוא כמעט קיסר. הוא יכול לצוות על תלמידיו לשבת, והם חייבים לשבת. הוא יכול להורות להם לעמוד, והם יעמדו..."

תרשו לי להמליץ על הספר, הוא מדבר על כל כך הרבה דברים שצריך ללמוד, שלא לומדים בביה"ס, למשל.
ההבדל בין פעולה לפעילות.
חשיבות השקט, זה החינני והמושך כל כך, לא זה הכפוי.
הדימיון וכוחו
אינטלקט ואינטליגנציה, על פחדם של בני אדם מפני הלא ידוע (..."אבל האוניברסיטאות שלכם לא יוצרות שיקספירים, מילטונים, דוסטויבסקים, ...אינטליגנציה היא מצב של התעוררות הלב
אני באמצע, אז זהו בינתיים

כבר מזמן אני חושבת לכתוב עדכון, ולא יוצא לי. גם עכשיו אין לי ממש זמן, אבל בכל זאת אכתוב כמה מילים. ואולי אני גם לא יודעת מה בדיוק לכתוב.
מאז שכתבתי כאן לפני כמעט חודשיים התחלנו לקחת את הבת שלנו מהגן בכל הזדמנות, או לא להביא אותה לשם כלל. יש ימים נהדרים, שמאד נעים להיות יחד בבית, אבל יש גם ימים שהיא כל הזמן מבקשת שאשחק איתה, מתלוננת שאנחנו לא עושות כיף, שמשעמם בבית וכו', אבל כמובן היא לא מעוניינת ללכת לגן במקום להיות בבית. היא לא מעוניינת לעשות איתי את עבודות הבית, ללכת יחד לקניות לא נחשב מספיק "כיף", כל רעיון שאני מציעה - לגזור ולעשות הדבקות, לצייר, להקריא סיפור, לבנות בלגו וכד' נדחה על הסף. היא תמיד מבקשת שאני אשחק איתה ב "משפחה" שאני האמא, היא האחות הגדולה, והבובות הם התינוקות. אני מודה שסבלנותי מאד מוגבלת למשחק הזה.
מצד שני - היא כל כך שמחה כשאני באה לקחת אותה מוקדם. ממש כיף לבוא לקחת אותה - היא שמחה לקראתי, באה איתי בדילוגים, ולרוב ממש נעים לנו יחד בבית. ויש ימים שאנחנו כלל לא לוקחים אותה לגן, וימים רבים עוברים לנו מאד בנעימים. גם אם אני צריכה לעבוד היא לרוב כבר מסתדרת מצוין, משחקת או צופה טלויזיה (לא אהוב עלי, אבל לעיתים אין לי לברירה). וגם בגן הרבה יותר טוב לה - היא הולכת הרבה יותר בשמחה, ונראית הרבה יותר מרוצה כשהיא חוזרת משם. וקורה לא פעם שהיא מבקשת לא ללכת לגן שאני מצליחה למצוא סידור שהיא באמת תשאר בבית, או תלך רק לזמן קצר.
באופן כללי אין ספק שהרבה יותר נעים אצלנו בבית בשבועות האחרונים. הבת שלי הרבה יותר שמחה, חייכנית, פחות נרגנת ומתלוננת. והאמת שכל הבית יותר נעים, גם הילדים הגדולים.
אין לי הסבר מה בדיוק גרם לשינוי, אבל הוא בהחלט מורגש, וכיף לנו.

אין לי הסבר מה בדיוק גרם לשינוי,
אולי בדיוק זה?

בתי בת השלוש וחצי מבקשת הרבה פעמים לא ללכת לגן. לפני כמה שבועות התחלתי לעשות לה 'ימי חופש' בימי רביעי. גם אמצע השבוע וגם מתאפשר לי. הבוקר מתחיל בטלויזיה ועובר למשחקים, בדרך כלל בובות. לפעמים הכל משתלב ביחד לבובות + טלויזיה ברקע + אוכל (בייגלה טבול בגבינה, מנהג שהתחיל פעם אחת ומתקשר לה לימי חופש ולמשחק הזה).

מה שמפתיע אותי הוא שאני מצליחה לעבוד ביחד איתה. המשחק של 'את האמא ואני האחות הגדולה והם הילדים הקטנים' חוזר על עצמו גם אצלינו, רק שאצלנו לאמא במילא אסור לפתוח ת'פה.. כל תרומה שלי נחשבת להפרעה, ולכן התפקיד מתחיל ומסתיים בהכרזתו.

אין לי הסבר מה בדיוק גרם לשינוי
אני מנסה לחשוב על זה עוד ועוד. חלק מהעיניין הוא הורדת לחץ. פעם מאד הקפדתי להגיע לגן בזמן, לפני 8 בבוקר, כדי לא לאחר ל"מפגש בוקר". היה ברור לי שחשוב לא לאחר. מסתבר שזה היה אחד המקורות העיקריים ללתץ בבוקר. מצד אחד היה קשה מאד לגרום לבת שלי להיות מוכנה זמן, והיו המון חיכוכים סביב זה, ומצד שני התברר שהיא מאד לא אוהבת את המפגשים האלה. בעבר תמיד הוסבר לנו על ידי הגננות כמה חשוב שכל הילדים יתחילו יחד בבוקר, כמה חשוב לרכז אותם וכו'. פתאום התחלתי לפקפק באמיתות הדברים. מי קבע שזה כל כך חשוב? למי זה חשוב? ומה אם לא נעמוד בלוח הזמנים הצפוף של הגן? מסתבר שלא קורה כלום. ההפך - חל שיפור ניכר בכל התנהלות הבית שלנו. כיף לנו יותר בבוקר, וזה מקרין על כל היום.

תודה על העדכון. מצחיק, בדיוק אתמול תהיתי מה קורה איתכם ואפילו חשבתי לבקש שתספרי

אבל יש גם ימים שהיא כל הזמן מבקשת שאשחק איתה, מתלוננת שאנחנו לא עושות כיף, שמשעמם בבית וכו', אבל כמובן היא לא מעוניינת ללכת לגן במקום להיות בבית. היא לא מעוניינת לעשות איתי את עבודות הבית, ללכת יחד לקניות לא נחשב מספיק "כיף", כל רעיון שאני מציעה - לגזור ולעשות הדבקות, לצייר, להקריא סיפור, לבנות בלגו וכד' נדחה על הסף. היא תמיד מבקשת שאני אשחק איתה ב "משפחה" שאני האמא, היא האחות הגדולה, והבובות הם התינוקות. אני מודה שסבלנותי מאד מוגבלת למשחק הזה.
זה מזכיר לי את תיאור ה"סימפטומים" של ילדים שיצאו ממסגרת (התיאור הוא בדרך כלל של ילדי בית ספר אבל בטח זה מתאים גם במקרה של ילדי גן)- שלוקח זמן להתרגל ללהיות בבית, לקצב האיטי, למרחב של פנאי וחופש ושקט, אחרי שהתרגלו לאינטנסיביות של הגן- ילדים ופעילויות והמון גירויים.
היא תמיד מבקשת שאני אשחק איתה ב "משפחה" שאני האמא, היא האחות הגדולה, והבובות הם התינוקות. אני מודה שסבלנותי מאד מוגבלת למשחק הזה.
לגבי זה, גם לי הייתה התנגדות נוראית לכל משחקי הדמיון, עד שגיליתי שזה לא באמת דורש ממני לעשות שום דבר מיוחד, לפחות בדרך כלל.
כמובן שיש רגעים או אפילו ימים שבהם ממש לא בא לי, ואז אני מסרבת, אבל כשאני מרגישה שזה אפשרי אני מסכימה, ומספיק לפעמים רק להגיד את זה- שאני מסכימה להיות סבתא של הנסיכות/בלו הדוב/הנסיך וכו', ובזה זה מסתכם.
לפעמים זה דורש ממני לנהל אתן שיחה בתור הדמות שלי, ולזכור לפנות אליהן בתור הדמות שלהן, אבל תוך כדי זה אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה (טוב, כמעט- לא להיות על המחשב או בטלפון, אבל כן לפעמים לקרוא ספר, ובטח לעשות דברים בבית- המלכה רוחצת כלים בארמון, המלכה מקפלת את בגדי המלכות וכו'.., הטבחית מכינה ארוחת צהריים מלכותית- אצלנו הטרנד השולט הוא נסיכות).
גיליתי שהן בסך הכל צנועות בדרישות שלהן, הן כל כך רוצות שאשחק אתן, שמוכנות להסתפק לפעמים במעט מאוד ולקבל את הגבולות שלי לגבי מה בא לי לעשות במסגרת המשחק ומה לא.


באופן כללי אין ספק שהרבה יותר נעים אצלנו בבית בשבועות האחרונים. הבת שלי הרבה יותר שמחה, חייכנית, פחות נרגנת ומתלוננת. והאמת שכל הבית יותר נעים, גם הילדים הגדולים.
משמח מאוד לשמוע, שימשיך ככה @} !

שכחתי משהו, לגבי המשחקים- שגיליתי שלפעמים אני אפילו נהנית מזה. אחרי שהרפיתי קצת מההתנגדות שלי, גיליתי שזה מחזיר אותי לפעמים לילדה שהייתי, ומזכיר לי דברים שאהבתי לעשות כילדה, ולפעמים אפילו קצת מההתרגשות ומהחדווה של הילדות, ניצוצות שכוחים שהיו נעולים היטב באיזו מגירה בתוכי והנה הם חוזרים אלי פתאום, דווקא במקום שכל כך התנגדתי אליו.

עד שגיליתי שזה לא באמת דורש ממני לעשות שום דבר מיוחד, לפחות בדרך כלל.
אני אנסה לזכור את זה בפעם הבאה. יש לי ממש יסורי מצפון שאני לא משחקת איתה,, ומצד שני אני מרגישה שאני באמת לא נהנית מזה. אני אנסה להסכים, ועם זאת להיות פסיבית. תמיד כשהסכמתי הרגשתי צורך להיות משתתפת פעילה, להמציא מצבים, דיאלוגים וכד', וזה היה מאד מתיש בעיני. יתכן ואפשר להיות הרבה יותר פסיבית, ועדיין לשמח את הבת שלי.

יש לי ממש יסורי מצפון שאני לא משחקת איתה
נראה לי שהרבה מההתנגדות שלי למשחק אתן נבעה מזה שציפיתי מעצמי לשחק אתן, והרגשתי אשמה שאני לא, כי ההורים שלי אף פעם לא עשו את זה והמחשבה שעלי לשחק אתן היתה חלק מהרצון הילדותי שלי להיות אמא טובה יותר מההורים שלי (רצון ילדותי, כי הוא נובע מהתפיסה שלי כילדה לגבי מה זה להיות אמא טובה).

אני חושבת שהדבר הראשון שאפשר לי להסכים לשחק, הוא ההרפיה המוחלטת מה צורך לעשות את זה, או כל דבר אחר, (הרבה בזכות האתר הזה). זה ששחררתי את עצמי מההכרח אפשר לי לעשות את זה בשלב מאוחר יותר.

כמובן שעדיין עולים לי לפעמים רגשי אשמה כשאני מסרבת לשחק, או רוצה להפסיק לפני שהן רוצות, אבל זה הכיוון הכללי שאני מקווה שאליו אני הולכת כאמא- פחות אשמה, יותר נתינה מהלב שמתחשבת גם בי וביכולת האמיתית שלי, לא לפי רף מושלמות דמיוני.

גם היום ביתי לא הלכה לגן. הבוקר היה בוקר רגיל, והתכנון היה ללכת לגן. ואז היא ביקשה לא ללכת. לאחר מחשבה קצרה הסכמתי, למרות שעבדתי היום, כי התחלתי לעבוד יותר מאוחר. כל היום היא היתה איתי במרפאה, קצת עם המזכירה, קצת בחדר השני, קצת הלכה הביתה (הבית שלנו ליד המרפאה). בכלל לא הפריעה לי. היה ממש יום כיף. בלי כל לחצים, ממש יום נעים. בין הפציינטים קצת דיברנו, והיא עמדה בתוקף על כך שלא משעמם לה. מחר אין לי עבודה מתוכננת, וגם מחר תשאר איתי בבית. אנחנו כל כך נהנות מהימים האלה בבית.
בעבר לא הייתי מתארת לעצמי שאפשר להנות כך. תמיד הייתי בלחץ מה לעשות עם הילדים כשהם בבית, אך "להעסיק" אותם. כיום עצם המושג הזה מעצבן אותי. כמו גם המושג "הפעלה". אני לא "מעסיקה" או " מפעילה" אותה. אנחנו עסוקות ופעילות יחד.
פשוט לא יאומן כמה הימים נינוחים ונעימים יותר. אפילו יש לי יסורי מצפון, כאילו אנחנו כל הזמן בחופש. והרי הפולניות שלי לא נותנת לי סתם להיות בחופש. צריך לעבוד קשה כל הזמן. וזה לא שאני לא עובדת. אני דווקא עובדת מאד קשה בימים אלה, ממש עומס גדול במרפאה. אבל הנינוחות הזאת עם הילדים, ובעיקר עם הילדה הצעירה, משרה גם עלי נינוחות והרגשת חופש תמידי.

כמה כיף לשמוע.

בעיניי זה פשוט מדהים וכל-כך לא מובן מאליו, שבילד החמישי את עדיין כל-כך פתוחה לשינוי. אני לא מפסיקה להתפעל וחושבת שמשפחתך ממש זכתה בך. תמשיכו להתפתח וללמוד ולהנות מהיחד

מצחיק, גם אני חשבתי עליכן לאחרונה....
שמחה מאד לשמוע שהשינויים עושים לכם טוב!
כל הכבוד על הכח והאומץ לשנות@}

איזה יופי לשמוע! תמשיכו ליהנות!

עבר כבר יותר מחודש מאז העדכון האחרון שלי. אני כל הזמן מתכוונת לכתוב, אך יש תמיד דברים חשובים יותר.
ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר שמחה שעשינו את השינוי הזה. נכון שלא עברנו לחינוך ביתי ממש, אך כיום הגן הוא רק אחת האופציות העומדות לרשותה של ביתי. אנחנו הוכלים לשם בשעה שנוחה לנו, אני באה לקחת אותה מוקדם הרבה פעמים, ויש ימים שהיא לא הולכת לשם כלל. יש ימים שאני עובדת בקופ"ח והיא צריכה ללכת לגן - והיא הולכת לשם עכשיו בשמחה. גם צוות הגן שם לב לשינוי הגדול שחל בילדה. ממש "ילדה חדשה".
חשבתי בעבר שאין מה לעשות, כנראה שזה האופי שלה להיות "קוטרית", נרגנת, מרבה לבכות מכל שטות וכו'. ועתה זה ממש פלא - היא ילדה עליזה, מרוצה, משחקת בשמחה. לא שאין מידי פעם משברים נורמליים - אבל פשוט אין להשוות.
ניסיתי להמליץ על כך להורים אחרים, אבל הם מיד סיפרו שפעם לקחו את הילד לעבודה, והוא נורא הפריע. הם לא מבינים שזה תהליך.
רק בזכות האתר הזה הבנתי שזה לוקח זמן. שילד שרגיל תמיד להיות במסגרת, שתמיד יגידו לו מה עושים עכשיו, במה משחקים, לאן הולכים לא יכול מיד להיות עצמאי. לקח לנו כמה שבועות עד שהדברים החלו להסתדר. גם אני בהתחלה חשבתי שזה נורא קשה. הבת שלי שאלה כל הזמן "מה עושים היום?" היא כל הזמן ציפתה שאני אשעשע אותה, אשחק איתה, אקח אותה לבילויים וכו'. לקח זמן עד שהיא השתלבה בחיים שלנו היום יומִיִים.
לשנה הבאה רשמנו אותה לגן אחר, כאן במושב. כך יהיה עוד יותר פשוט ללכת לגן רק מתי שרוצים, לבוא הביתה מוקדם, ללכת לגן מאוחר. שלא לדבר על זה שזה חינם (גן חובה). כיום השילוב של גן יחד עם בילוי בבית כמה שיותר הוא שילוב מוצלח מאד מבחינתנו.
הפחידו אותנו שזה "יבלבל" את הילדה, שהיא "תנצל" אותנו, ועוד כל מיני דברים כאלה. אבל הילדה הרבה יותר חכמה מכל הדברים האלה. היא ממש מבינה מתי אפשר להשאר בבית, מתי אין ברירה והיא צריכה ללכת לגן, ובכלל - היא עכשיו גם שמחה ללכת לגן. בדיוק ההפך ממה שניבאו לנו רואי השחורות. אם "נוותר" לה קצת - היא לא תשתף איתנו פעולה. ההפך - שיתוף הפעולה בינינו לא היה טוב יותר מעולם. יש הרבה יותר כבוד הדדי, התחשבות הדדית.
כתבתי זאת כאן כדי לעודד הורים שמתלבטים לגבי חינוך ביתי, ולו חלקי. לנו זה עשה ממש מהפך בבית. שווה לנסות.

האם אף אחד לא מציק לבתך בגלל הגמישות שאתם מאפשרים לה?
איך הגננות מקבלות את זה?
איך החברים בגן מגיבים? הם ודאי מודעים לשינוי, מה אומרים לה על זה?
אין לה חששות "להפסיד" כל מיני דברים?

האם אף אחד לא מציק לבתך בגלל הגמישות שאתם מאפשרים לה? איך החברים בגן מגיבים? הם ודאי מודעים לשינוי, מה אומרים לה על זה?
ככל הידוע לי - לא מציקים לה. היא לא התלוננה. נראה לי שיש עוד ילדים שלא תמיד נשארים יום מלא - מ 7 עד 4 . יש לא מעט מאחרים בבוקר, וגם כאלה שבאופן קבוע לוקחים בשתיים, ואחרים מידי פעם יוצאים קודם. פע ם כשבאתי לקחת אותה מוקדם ילד שאל אותי למה אני לוקחת אותה, והסברתי שזה יותר נוח לי, ובזה נסגר הנושא.
איך הגננות מקבלות את זה?
לא שוחחתי איתן, אבל לא קיבלתי תלונות. זה גן בקיבוץ, אז מצד אחד בעבר היו כללים מאד נוקשים, אבל מצד שני - יש יותר הכרות אישית. רצינו לקבוע פגישה, אבל זה לא יצא. בשיחה קצרה ואקראית האחראית על הגן אמרה שגם בגן הם שמו לב שהבת שלי הרבה יותר שמחה ומרוצה.

אין לה חששות "להפסיד" כל מיני דברים?
לרוב - לא. אבל אם יש יום מיוחד - כמובן שאנחנו עושים מאמצים להגיע בזמן. כבר קרה שאחרנו לנסיעה להצגה - ולמרות זאת, הבת שלי לא הצטערה בכלל. נראה לי שכמעט תמיד היא מעדיפה לא ללכת לגן, ואם אני יכולה - זה בסדר מצידי.
הנה, היום יש לי קניות והכנות לחג, וחשבתי שעדיף שתלך לגן. אבל היא ביקשה לא ללכת, ולמרות שהסברתי שאהיה מאד עסוקה - העדיפה להשאר בבית. כמובן שזה דורש בכל זאת יותר מאמץ מצידי, אבל בסך הכל זה מאד נעים ונחמד, וכלל לא ניסיתי לשכנע אותה ללכת לגן.

אני חייבת להדגיש שכל הנאמר נכון עבורנו, ולא מהווה המלצה כללית.
ראשית - הבת שלי כבר בת חמש, וזה בודאי מאד שונה מילדה בת שנתיים וחצי. הרבה יותר קל. שנית - סוג העבודה שלי מאפשר לי להיות גמישה, לצאת אליה מידי פעם, לבלות איתה "חורים" בין מטופלים במרפאה. חוץ מזה - יש לי מזכירה מאד נחמדה במרפאה, שבאה לעבודה עם התינוק של בן 10 חודשים, וביתי מבלה איתם לא מעט. ברור לי שלא כל אמא עובדת יכולה לעשות את הגרסה שלנו של "חינוך ביתי חלקי".

שיתוף הפעולה בינינו לא היה טוב יותר מעולם. יש הרבה יותר כבוד הדדי, התחשבות הדדית.
ממש מרגש לקרוא.
בנוסף גם מחזק אותי בנטיית הלב שלי. תודה @}
חג שמייח!!!

מקסים ומשמח! (ואני מבינה שאתם כל כך עסוקים, שאתם לא מגיעים לאזורנו... לא נורא, גם אנחנו עכשיו מתרוצצים בענייני בתים (-; ). (רק צרות טובות).

יש לי מזכירה מאד נחמדה במרפאה, שבאה לעבודה עם התינוק של בן 10 חודשים,
זכתה, המזכירה שלך @}
חג שמח!

דף מאלף.

מה המצב כעת? האם האיזון הטוב הזה
נכון שלא עברנו לחינוך ביתי ממש, אך כיום הגן הוא רק אחת האופציות העומדות לרשותה של ביתי.
האם הוא עדיין תקף?

דף מאלף.

מקסים, מעורר השראה.

תודה לך, אמא ל 5 על הפתיחות שבך, ועל כך שאת מעדכנת ומשתפת.

<עכשיו גיליתי והתלהבתי>

סוף סוף מצאתי זמן לכתוב.
היום זה יום השיא. אני עייפה, עצבנית ומחזיקה את עצמי בכוח כדי לא להתקשר לעבודה של בעלי ולבכות לו.
כל השבוע היה סיוט מתמשך. לשני הילדים צומחות שיניים. לגדול 4 ניבים בבת אחת! ולקטן 2 ראשונות. הם ישנים לא רגוע ולגדול גם היה קשה מאד לאכול.
הכל התחיל דווקא טוב. חבר של הבן הגדול ( שנה ושמונה) חזר מחו"ל ועשינו איתו טיול בבוקר ואז אפילו יצא לאכול צהריים כמעט בלי בעיות והוא היה מאד עייף והשכבתי אותו לישון צהריים. ואז זה התחיל. איך שגדול מתחיל להרדם הקטן בוכה. הגדול מתעצבן. לקח הרבה זמן להרגיע את הרוחות ואחרי הכל הם ישנו רק חצי שעה.
אני לא אמא מנוסה. בחינוך ביתי אנחנו כחצי שנה. אני מאד אוהבת את הרעיון ובן זוגי גם אבל בזמן האחרון אני מרגישה שאני מתמוטטת. אין לי סבלנות. ואני מלאה בייסורי מצפון על כך שאין לי סבלנות. ואין לי חשק לעשות כלום בבית, אפילו לשטוף כמה צלחות בכיור.
בעלי דווקא עוזר לי כשהוא מגיע מעבודה. אבל העייפות שלי היא פחות פיזית אלא נפשית.

האם חינוך ביתי מתאים לכולם?

האם חינוך ביתי מתאים לכולם?

אני משערת שהתשובה לשאלה הזו היא לא, אבל האם השאלה הזו היא בהכרח השאלה המתאימה כאן?

באותה מידה השאלה יכלה להיות- האם שני ילדים בהפרשים קטנים זה מתאים לכולם?
או- איך מסתדרים ומה מקל כשילד מוציא שיניים?

מה שאני מנסה לאמר הוא שהמצב שאת מתארת הוא קשה, אין ספק, אבל הסיבה לא נעוצה לדעתי דווקא בחינוך הביתי.
דאגי לעצמך למנוחה ולקצת זמן פנוי- אם זה אפשרי-, וזכרי שהתקופות האלו זמניות, והן חולפות, ובאים ימים אחרים.
נסי לבדוק עם עצמך- מתי קשה לי? איך אני יכולה להקל על עצמי?
דברים שעזרו לי בתקופות קשות-
להיות עם חברה תומכת, להרפות מכל מחשבה על עבודות בית (יבואו זמנים בהם זה שוב יתבצע בקלות),ובהקשר הזה- fly lady , לקחת פסקי זמן קצרים ולנשום או לעשות מדיטציה.

דפים מומלצים-
בעיות של אמהות בחינוך ביתי (החלק הראשון של הדיון)
גלגלי הצלה לאמהות
מנוחת אחריות
יש דף על איך מסתדרים עם שני ילדים בחינוך הביתי- לא זוכרת את שמו,
ויש עוד רבים וטובים ב מדור חינוך ביתי .
בהצלחה @}

והערה אחרונה

אולי כדאי להעביר את הדיון הזה לדף אחר (לא יודעת איזה)- כי נראה לי שהדף הזה הוא דף אישי של אמא ל 5 . מה דעתך?

האם חינוך ביתי מתאים לכולם?
אני מבינה מהיכן נובעת המחשבה הזו. מכיוון שאת עומדת במעמסה גדולה, את מרגישה מותשת וחושבת שמכיוון שאת מותשת ואבדת סבלנות אז אולי את לא מתאימה. אז לפני שאני אתן עצה לא כל כך מקורית (-: , אומר לך שגם אמהות ששולחות ילדים לגן בבוקר, יכולות להגיע למצבים מתישים של אבוד סבלנות. לכן קושי בגידול ילדים קיים בכל בחירה שתעשי.
ועכשיו לעצה...
את פשוט צריכה עזרה. עוד זוג ידים נוספות בבית, שלא כל הנטל יפול עליך. סבתא, אחות, דודה, משכנה, או ביביסטר. אני למשל נעזרת בביביסטר ולי יש רק ילד אחד..

יש דף של יוחננית שמתארת קשיים מאד דומים עם הצטרפות היל/ד השני למשפחה. אני אנסה למצוא ולקשר.

דברים שעזרו לי בתקופות קשות-
למשל כאן: כשאין לי כוח

תודה לכולם.
סליחה שפלשתי לדף של אמא_ ל 5, זה בגלל שאני חדשה ועדיין לא למדתי לגמרי איך זה עובד כאן. תודה .

קראתי את הדפים המומלצים וזה חיזק אותי מאד.לפחות זה נורמלי משקורה איתי.

תודה רבה על הדף, הרבה השתנה מתחילת הדיון אבל על אותן דילמות בדיוק אנחנו מתלבטים.

בהצלחה!