בדף זה מוזמנים כולם לספר על "שיעורים פרטיים" שאנחנו עוברים אצל ילדינו.

שעור באלימות

באחד הימים עלה ריב בין נטע (בתי בת השש וחצי) וביני (אביה).
לריב עם נטע זה לא בעיה.
לריב איתי זה לא בעיה.
בכל מקרה, מכאן לכאן מצאתי את עצמי מתרה בנטע "ושלא תעיזי להכות אותי",
נטע חשבה רגע ו... הכתה אותי מכה "מוחלשת".

שתקתי.
"נעלבתי".
הטחתי בנטע "הגזמת לגמרי".
ו... החלטתי להתרכז בהקשבה לנטע.
נטע חשבה רגע ואז התחילה לצרוח עלי:
"ואתה לא מגזים?, כשאתה צועק עלי אתה לא מגזים?, כשאתה לוקח אותי לחדר בכוח אתה לא מגזים?,
כשאתה עצבני אתה לא מגזים? וחוץ מזה המכה בכלל לא כאבה לך" .
כך במשך דקות ארוכות "חטפתי על הראש".
הקשבתי. לא הגבתי.
בין לבין מצאתי את עצמי מבטיח לאורנה (אמא של נטע), בקול רם, באופן כזה שגם נטע תשמע, שאכין לנטע מלווח לארוחה העומדת להתקיים. נטע מאוד חשקה במלווח וזו היתה הזדמנות להעביר לה מסר שמעבר לריב אני עדיין אוהב ושמח לטפל בבקשתה. אם נרצה ניתן לראות במסר הזה הזמנה לפיוס.

נטע נרגעה לאט לאט.
גם אני,
הבנתי שהצדק איתה.
שהאלימות מתחילה ממני, עם כל הפלפולים וההצדקות שמצאתי לעצמי.

לאחר כמה דקות המתוקה הזו נגשה אלי והגישה זרת.
עשינו "שולם".

מאז, נדמה לי שאני מודע יותר לאלימות.
שנובעת ממני,
שגורמת אלימות מיותרת בביתי.

היי צפריר
למקרא הדברים חשתי הזדהות עמוקה,אולי קשה להודות בזה אבל פעמים רבות אני מסתכלת על בני רועי ורואה השתקפות לא מחמיאה של עצמי.
בימים שאני לחוצה ועצבנית,ההשתקפות שלי עצבנית גם כן.
בד"כ זה "מעיר אותי" ,הילד בסך הכל למד את זה ממישהו והמישהו הזה הוא אני.
וכשזה קורה וזה קורה! זה עוזר לי להבין דברים על עצמי גם אם קשים לעיתים ,ואני שמחה מכיוון שרק כך בעיני אפשר להגיע לדברים ע"י הסתכלות פנימה,לא לחפש את האשמים בחוץ.

עוד סיפור על ילדה שלימדה אותי משהו:כשביקרתי בביתה של רז שהיתה אז בת שבע בערך, אכלנו אגוזים. בתי שהיתה בת שנה בערך ביקשה גם ואני אמרתי שלא והרחקתי.רז הסתכלה בי בתמיהה ושאלה "למה את לא נותנת לה??" חייכתי כמו מבוגרת חכמה והסברתי לה בסבלנות "כי תינוקות לא יכולים לאכול אגוזים. אין להם שיניים."
"בטח שהם יכולים!"ענתה רז בסלחנות גמורה לבורותי, לקחה אגוז, לעסה אותו טוב טוב, הוציאה את העיסה בשתי אצבעות והעבירה בטבעיות לפיה של בתי המאושרת.מאז עשינו את זה המון.
(ניסיתי את התרגיל הזה עם תינוק של חברה לפני שבוע והיא הזדעזעה כל כך ורק בכוח כבשה את הגועל שלה.יש כנראה דברים שרק ילדים צריכים ללמד.)

אחת הסיבות שאני נשארת עם איתי בבית על-אף מחאות הסביבה כולה היא שאני פשוט לומדת כל יום כל-כך הרבה דברים שחבל לי להפסיק באמצע הקורס. הקטע של צפריר הזכיר לי את השיעור הקשה ביותר שלי, יש לכם רגע? כי זה א ר ו ך , מאוד

איתי היה מכה אותי בזעם כשהוא היה מרגיש כעס או תיסכול או עייפות. ניסיתי להגיב בצורות שונות וכלום לא עזר. התייעצתי עם כל מי שהכרתי. יום שבת אחד איתי רצה ליראות קלטת וידאו ואני סרבתי. איתי הטיח את הקלטת בראשי... לא התאשפזתי מזה אבל התחלתי לידאוג על הקשר והתיקשורת בינינו ופחדתי איך הוא יגיב בגיל 13. סכין? בקבוק בירה על הראש של אמא?
החזקתי את איתי בידי ונתתי לו לבכות, הוא בכה מעל 20 דקות רצופות בהן עלו לי כל רגשות הזעם מהילדות שלי והרגשתי איך אני פורקת איתו את כל הכאב והאכזבה וחוסר ההבנה של ההורים שלי. היה לי קשה לתת לילד לבכות כל-כך הרבה והבנתי כמה דברים עליו ועלי במהלך הזמן הזה.
תאמינו או לא פניתי לפסיכולוג המתמחה בילדים ששמח לתאם לי ולאיתי פגישה משותפת. כשאמרתי לו שאני מגדלת את איתי בדרך מסויימת הוא נשמע מסוייג ואמר שהוא דוגל בשיטה קשוחה יותר. שאלתי את הפסיכולוג היקר אם יש לו ילדים והוא אמר שלא... התעשתתי תוך פחות מיום וביטלתי את המפגש. אבל התחלתי לעבוד על כל אותם דברים שעלו לי ביום שבת ההוא. הבנתי שהילד שלי הוא תבנית נוף הולדתי. הבנתי שבעיה היא רק מה שאני מתייחסת אליו כאל בעיה. הבנתי שכדי ללמד ילד איך לפרוק כעס או תיסכול אני צריכה ללמוד משהו על הנושא קודם בעצמי. מאז אותו יום איתי לא הכאיב לי במזיד שוב. זה לא שהוא הפך לאמא תרזה, אבל הגבולות ברורים. גם לי. ומאז אותו יום אני יודעת שאיתי הוא כמו מראה מול פרצופי ואם יש משהו שאני לא מרוצה ממנו אני צריכה לבדוק את הדבר קודם כל בעצמי. ואסיים בציטוט מספרו של נתנאל ברנדון 'הערכה עצמית': "אנחנו חייבים להיות מה שברצוננו להנחיל".

זהו.

אורית, נהניתי לקרוא.

זו הפעם הראשונה שאני נכנסת לדף הזה! וכמובן שהוא בא לי בדיוק בזמן הנכון. נועה "הגדולה" שלי (כמעט שלוש) מצליחה לעצבן אותי בימים האחרונים עד כדי צעקות ותסכול. מה שתמיד ברור לי אחרי ואפילו תוך כדי הוא שאני לא כועסת עליה - גזירת חולצה, קישקוש על ספר וכו', הרי זה לא סוף העולם ובתזמון אחר יכול להיות שאפילו לא הייתי מגיבה בכעס - נראה לי שאני כועסת על עצמי, וזה מה שמוביל אותי לתגובה קיצונית. כמובן שכעס הוא לגיטימי והרי אני רוצה שהיא תכיר ותקבל בברכה את כל מגוון הרגשות, אך בכל זאת משהו מנכר בליבי ואני רוצה להיות מסוגלת להגיב אחרת. ייתכן כי לפעמים זו הדרך שלי להזכיר לעצמי שאפילו שאני אמא מגיע לי להיות קצת לבד ושבמקום "לעזור" לה ללכת לחדר לכמה זמן אני היא זו שצריכה את פסק הזמן...

עבר כבר הרבה זמן מאז הקטע של ויויאן ושל האחרים, ובשבילי זאת בכלל הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום. רציתי להמליץ לכולם על ספר נפלא שאני קוראת בימים אלה ממש: "הורות מודעת" מאת: הארוויל הנדריקס והלן האנט - שני בני זוג שכבר פרסמו כמה ספרים על זוגיות. בבסיס הספר עומד הרעיון הנפלא שהורות היא בעצם הזדמנות נפלאה לכולנו לרפא את פצעי ילדותנו.התהליך הזה יכול לצמוח מתוכנו ככל שאנחנו מצליחים להיות מודעים יותר לעצמינו ולרקמת היחסים העדינה והמורכבת בתוך משפחתנו. הספר כולל שלושה חלקים עיקריים: הראשון מסביר ומדגים את המאפיינים של "הורות מודעת" לעומת "הורות לא מודעת", השני מציג בפירוט את טכניקת הדו-שיח המכוון שהיא פשוט דרך להידברות ולהקשבה מכבדת בין הורים לילדיהם ובין ההורים לבין עצמם, והחלק השלישי מציג את השלבים השונים שעוברים הילדים מהלידה ועד הבגרות. הספר הזה נפלא בעיני בגלל הרוח האופטימית והחיובית שנושבת ממנו, בגלל הקשר הבין דורי שמובא בו כעומד בבסיס האישיות וההורות של כולנו, ובגלל היחס שלו אל ההורות כאל כוח מרפא ומצמיח. בקיצור, אני ממליצה בחום.

יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני "עודדתי" אותו: "יופי"; "זריקה טובה", "ניסיון טוב". פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, "אינני רוצה לשחק אתך עוד. אתה משקר. אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב, ואתה רמאי גדול.

כמובן שהוא צדק. ואני טעיתי. זה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית-הספר.

(הסיפור הובא על ידי דוד רובנר ב המחשבות שלי על חינוך בבית)

היום לימדה אותי רז איך עושים איש שלג: לא עושים כדור מערימה , אלא מכינים כדור קטן ומתחילים לגלגל אותו עוד ועוד על השלג , והוא פשוט גדל.

וואלה? גם זוגי הראה את זה לילדים לפני שבוע אבל חשבתי שהוא הוזה. עודלא נמס השלג בראש פינה?
באמת כיף ללמוד מילדים.

בראש פינה לא היה רציני (אבל זז לי שלג עם גשם במגבים של האוטו , שכבר היה מרגש נורא .) אבל זה היה בצפת.

ביתי בת השנה וחודשיים אומרת על כל דבר שנותנים לה תודה. ווכמה זה מחמם את הלב לשמוע אותה אומרת את זה. חשבתי על זה שזה מחמם את הלב של הצד שנותן וגם את זה שמקבל וגם אני משתדלת להגיד יותר תודה .

אתמול עשינו יום כיף כולנו (לפני המילואים) ובדרך חזרה הביתה נכנסנו למסעדה בראמה. מהסוג של אולמות אירועים שהם גם מסעדה. המסעדה היתה כמעט ריקה לגמרי והמלצר היה זעוף ועצבני. נעמה כהרגלה רצתה ללכת לראות את המטבח ואמרתי לה שכאן לא. לא נעים לי (המלצר נראה ממש לא נחמד).
אז ישבנו ולכל אחד היתה על הצלחת מפית מקופלת בצורה מיוחדת כזאת. נעמה רצתה לדעת איך מקפלים. נסינו לבד וכמובן שלא הצלחנו אז נאלצנו לשאול את המלצר. מיד בהשמע הבקשה השתרע חיוך רחב על פניו, הוא פינה מקום על השולחן וערך לנו שיעור סבלני בקיפול מפיות בד. נעמה רק הסתכלה, אני גם התאמנתי, אחר כך הוא הלך אבל כשראה מרחוק שאני מתבלבלת (כמובן שהמשכתי להתאמן) הוא בא להסביר לי שוב.
ואז הוא נעמד לקפל ערימה ענקית של מפיות ונעמה הלכה להסתכל. במיוחד בשבילה הוא עבר לקפל על יד שולחן ושם לה כסא שתוכל לשבת.
וכך בעוד אנחנו אוכלים צ'יפס וסלט, נעמה סיפרה לו את כל סיפור חיינו (איפה אנחנו גרים, שהיא לא בגן ואסא כן, שביום ראשון אבא הולך לצבא ואנחנו נוסעים לסבתא כרמלה בכפר סבא ועוד ועוד).
כשהלכנו המלצר היה מאושר ושמח. ולנו היתה חוויה הרבה יותר גדולה מאשר ארוחה במסעדה.
(בכלל במסעדות נעמה מככבת. פעם קודמת היתה עם ההורים שלי גם במסעדה ערבית. אני ונעמה הלכנו למטבח, קילפנו תפוחי אדמה והסתכלנו איך הצ'יפס מטגנים).
בערב הלכנו אני וטמיר להופעה של ברי סחרוב. (היה מעולה אבל צפוף בטרוף). חשבתי על זה שאם נעמה היתה עכשיו גדולה אבל כמו שהיא (כי אני לא יכולה לדמיין אותה כילדה בתוך הדחיסות הזאת) היא היתה עושה הכירות עם כל מי שסביבה ולא מרגישה שאנשים זרים רוקדים לה על הרגליים....

D-:
הזכרת לי את הבכורה שלי.
וגם הזכרת לי את "כיצד תרכוש ידידים והשפעה", דייל קארנגי.

רותי, מקסים מקסים. זו גם הכתיבה שלך, שעושה את זה כל כך יפה ומרגש.

כשלירי היה תינוק הלכתי איתו עם המנשא (כשפניו החוצה). הוא היה מחייך לכל מי שעבר, וכל מי שעבר חייך מיד בחזרה.
כך למדתי ערכו של חיוך.

לפני כמה ימים אור (1.9) באה לאבא שלה והתחילה לשאול אותו: "מים? חלב? אורז? אבוקדו?" והמשיכה עם עוד כמה מזונות שהיא יודעת לנקוב בשמם.
אבאשלה אומר שהוא פתאום הבין איזה נודניק הוא לפעמים כשהוא מציע לה אוכל.

הגדול למד אותי איך לא לפחד מאש ואיך להדליק מדורות."מהקטן אל הגדול".

מיץ, תודה שהחזרת ל-מה חדש @} אחלה דף.

היינו בסופר - היתה שם אישה שנראתה קצת מוטרדת, והחמוד שלי (2.5) ניגש אליה ושאל "איך קוראים לך?" הוא שאל "לי קוראים - תוך ציון שמו -ולו קוראים אבא" היא הסתכלה כאילו נפל עליה מהשמיים , ישר שראתה אותו ענתה לו בחיוך לשמה - "למה היית עצובה שאל?" שאלה ישירה כזאת - כמה פעמים עברתי על יד אנשים ומעולם לו היה לי האומץ להתערבב בבלגן שמתרחש בראשם - אך הוא ללא בושה ניגש, מקבל חיוך, תשובה ואפילו בירכת תודה. כנראה ללא ההגנות הדברים פשוטים ויפים יותר.

היינו בבריכה עם חירות בת 3.8 והיו שם בבריכה של הקטנים כמה ילדים די גדולים ששחקו. באיזשהו שלב הם לקחו את הכדור שלנו ושחקו בו. חירות בלי להתבלבל הלכה אליהם ואמרה להם זה הכדור שלנו אז אם אתם יכולים להחזיר לנו אותו בבקשה- הם נתנו לה. האמת שממש התפעלתי מהאומץ ונזכרתי בהמון פעמים שאני וזוגי מתווכחים מי יתקשר לאיזה מקום או יבקש משהו ממשהו כי לא נעים לנו-בטחון עצמי זה בהחלט דבר נרכש אבל גם מולד.

איזה דף@}

אהבתי את הדף

ילדים מראים לנו את עצמנו - הבן שלי נכנס לחדר של הבת הבכורה ואומר לה - מה זה פה? תסדרי את הבגדים שלך.
(הוא בן 3, היא בת 9) - הוא אמר זאת בדיוק בטון שאני אומרת ובדיוק באותו קצב.
כשהבנתי איך אני נראית, נבהלתי, הסמקתי ואמרתי בליבי שפעם הבאה אבקש אחרת.

בימים אלו הבת (בת 5) מגננת את הבן (2) כל הזמן. וזו הזדמנות לראות את עצמי בשידור חי.
הבת שואלת את הבן בלי הפסקה - אתה רוצה שאני ירים אותך? אתה רוצה לבוא? אתה רוצה לצייר? אתה רוצה לשתות? אתה רוצה לאכול? וכשהוא לא רוצה היא שואלת שוב אבל בטון יותר גבוה.

יו, אני יכולה להיות ממש מעצבנת.
כל הזמן שואלת אותם מה הם רוצים ואם הם רוצים - כאילו מאפשרת להם בחירה.

יו, איזה דף מקסים!
ש"מישהו" ימשיך לכתוב בבקשה. ראשי שלי ריק מסיפורים, וכמו שענת כבר אמרה, יש דברים שרק מילדים לומדים...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאורי שלי, אוטוטו בת שנתיים, אני לומדת כמה אנחנו אוהבים שיספרו לנו סיפורים... ואיך זה שבעצם גם כשמספרים לנו משהו, אנחנו בוחרים מה לקחת מהסיפור- מוצאיםאת התובנה הפרטית שלנו בתוך הסיפור החיצוני. לדוגמא: אורי יכולה לשמוח לקראת ספר מסוים ולומר "חתולה חתולה" כשלמעשה יש ציור קטן של חתול, כן או לא, באחד העמודים והספר כולו כלל אינו עוסק בחתולים
רק רציתי לשתף... אני מאוד נהנית לגלוש באתר שלכם.

מה את צועקת עלי? זו בכלל לא אני שאת כועסת עליה.
למה שלא פשוט תרימי טלפון ל-X-Y-Z ופשוט תגידי להם מה שאת חושבת?
בת 8 מזכירה לי סדרי עולם.

בת הארבע מספרת לי בחיוך וברוגע שהיא היתה רוצה אמא אחרת.
לשמחתי לא פספסתי את ההזדמנות ובמקום להעלב שאלתי אותה איזה אמא היא היתה רוצה
והיא סיפרה בערגה שהיתה רוצה אמא שיותר מחייכת.
למדתי ממנה שיעור חשוב על עצמי.
וגם עליה.
וגם על שתינו.
ושמחתי לחשוב כמה זה מקסים שהיה לה נוח לבוא ולשוחח על זה איתי בלי חשש, בפתיחות ונינוחות.

זה היה לפני כמה שנים ועדיין לא הצלחתי למלא לה את משאלת האמא החייכנית שלה...
כנראה שיש לנו עוד כמה שיעורים ללמוד
(הי- יצא לי חיוך!)