דיון בעקבות הצעה של יפה לניסוח כללי אתיקה אישיים שהורים בחינוך ביתי יתחייבו בפני עצמם לעמוד בהם. יפה מחקה את חלקה בדיון, ונשארו רק התגובות של משתתפים אחרים.

אני לא חושבת שאמא במשבר נפשי היא סיבה לא לעשות חינוך ביתי.
האם ילד שהולך לבי"ס לא זקוק לאמא מתפקדת?
(זו כן סיבה להעזר - למשל - בסבא-סבתא.)

אני עם תבשיל, לא רואה קשר בין משבר נפשי, או תלות כלכלית לחינוך ביתי.
הזכות הטבעית לא תלויה בחוסן נפשי בלתי ניתן לערעור, או בעצמאות כלכלית.

בעיקבות הכתבה

אם לא קיבלתי אישור האם מותר לי לשלוח את הילד לבית ספר אשר כנראה בו הוא לא יעבור את מבחני הבגרות ?

בזמן שהוא לא בביה"ס, לפחות יש לו איזה שהוא מוצא נוסף לקשר טוב עם מבוגר אחראי, הדת מאפשרת תמיכה קהילתית יפה לפרט, לציבור הרחב אשר אינו שייך בדר"כ לקהילה מסויימת אין את זה בגדול, ולכן לא בושה להודות שיש מצבים בהם דמות "המורה לחיים" מהפרסומת שהפכה להיות נלעגת אחרי דו"ח דוברת, באמת מבצעת עבודת קודש ומעניקה איזון.
את באמת מאמינה במה שכתבת????????

"קשר טוב עם מבוגר אחראי"?
"דמות המורה לחיים מהפירסומות"?
ואני, במקרה לגמרי, מכירה שלושה אנשים (שזה המון!) שבאמת היו "מורה לחיים" מהזן המופלא והאמיתי.
אבל תסלחי לי - הם מיעוט שבמיעוט בטל לא בשישים, אלא בשישים אלף!

ורציתי רק להוסיף, שכמה קרובים שלי שבמקרה שולחים את ילדיהם לבתי ספר, יסכימו עם התמיהה שלי ועוד יוסיפו עליה כהנה וכהנה.
חלק מהם מרגישים שהם לא יכולים לסמוך על בית הספר במובן הכי בסיסי, שישמור על חיי ילדיהם.

ואם המורה המחנכת (שאותה בעיקר רואים ילדים ביסודי) עוברת משבר נפשי, והיא לא חתומה על שום אמנה?

משבר נפשי זה סיבה יותר מטובה לא לעשות חינוך ביתי
יש פה חוסר הבנה מבהיל של נושא החינוך הביתי. וגרוע מזה. יפה, הנסיון שלך להכניס את החינוך הביתי לנוסחאות קבועות ושוות לכולם הוא מצער. מוטב שתשקיעי את המרץ בלנסח אמנות עבור אנשים העוסקים בחינוך של ילדי זרים. המספרים שם גדולים יותר, וכשתשיגי אמנה לפיה לאדם במשבר נפשי או כלכלי לא תהיה זכות לחנך ילדים, התועלת תהיה גדולה מאד אם זה יקרה בתוך המערכת ולא בשוליים הזניחים שלה
משבר נפשי זה סיבה יותר מטובה לא לעשות חינוך ביתי
את בטוחה שאת מחנכת מן הבית? כי זה נשמע כמו משפט שמגיע מאדם שמתעסק בחינוך ביתי רק בתאוריה.

מהסיפור עולה שהשכנים הצליחו לזהות בעיה,
זה מאד בעייתי, מה שאת כותבת.
קחי מצב אחר של "זיהוי" מצב, למשל כאן בדף: את רואה בתוכן דברייך כאן יוזמה ברוכה, ואילו אני רואה בהם נסיון התערבותי אלים וחשוך המדבר בשפתן של המערכות המגבילות את חופש האדם. שתינו בוחנות את אותו המצב ומזהות בו דברים שונים לחלוטין. מי מאיתנו זיהתה נכון?

בעקבות דבריה של תוהה, חשבתי על שורת משברים שתוקפת באופן טבעי כמעט כל אחת מאיתנו, ואולי עדיין לא נתקלת בהן :
לידת ילד שני
מעבר דירה
מחלה של קרוב
מחלה של האם
וסת ועוד...

נהר, לא כל מי שקוראאת הדף כותב בו, ובכללי אתיקה, אפשר וכדאי לשמור על שפה נעימה לקריאה. במונחי פולטקלי קורקט: מחזור.

מעניין. הרבה פעמים תהיתי מה אם משפחה שאינה כשירה לגדל ילד בכלל, תגדל אותו בחינוך ביתי? כבר היה דיון ארוך בדף שאיני זוכרת את שמו על כך שמשפחות מתעללות מצליחות למצוא זמן להתעללות גם אם ילדיהן פוקדים את ביה"ס. נראה לי שהחינוך הביתי הוא זכות מולדת, ממש כמו הבאת ילד לעולם ולכן אין צורך באישור מהשלטונות. במקרה הטוב, אפשר להודיע להם שהילד נשאר עוד שנה בבית. למרבה הצער יש כאלו שחושבים שצריך לתת רשיון להורים להביא ילדים לעולם. לפי דעתי, המין האנושי יכחד בעקבות החלטה כזו (דבר לא רע בפני עצמו).

אני עברתי משבר נפשי כשנולד בכורי. הייתי במצב של "דיכאון אחרי לידה" למשך שנה. אחרי שנה התחלתי לצאת מזה. האם גם בשנה הראשונה הזו של חיי בני הייתי צריכה לאפסן אותו? אם הייתי חווה דיכאון כזה אחרי לידת הילד השני, האם הייתי צריכה לאפסן את שניהם? האם ההתבוננות של ילדי באמא שמתמודדת מול קושי, שמנסה לעשות שינוי אמיתי בחייה ולא בורחת ומדחיקה, האם זה לא משהו שנותן דוגמא לעתיד?
עדיף היה להגיד: "בני היקר, אמא אוהבת אותך מאוד, אבל לא יכולה לטפל בך. אתה מפריע לי אז אני אזיז אותך"?
או אולי עדיף: "בני היקר, אמא אוהבת אותך מאוד, למרות הקושי שלי, אני אטפל בך ואספק לך את כל מחסורך. זה לא יהיה לי קל, אבל אתה חשוב לי ולכן אתמודד עם זה".

ועוד תהייה? איך תגדירי מצב נפשי שבו האם לא כשירה לגדל ילד בחינוך ביתי? האם היא עדיין כשירה לגדל ילד בחינוך בית-סיפרי? למה? אולי לקחת את הילד לפנימיה וזהו?
אני מנסה להגיד, שאין לזה סוף, ושמישהו יצטרך לקבוע מי יכול/לא יכול לחנך מהבית - וזה לא משהו שהייתי רוצה שיקרה.
דוגמא:
אמא שהיא דעתנית, פעילה, אנרגטית, עובדת במשרה תובענית, אך מצליחה לעבוד מהבית. היא לא רוצה לשלוח את ילדיה לבית-הספר מתוך בחירה רציונלית לחלוטין.
יכול לבוא אותו אחד שאחראי על האישורים ולהגיד: אמא יקרה, את כוחנית. את מתנשאת, את חושבת שילדיך טובים מכדי ללמוד כמו כולם עם עוד 30 ילדים. נראה לך שרק לך יש ילדים מחוננים? נראה לי שמה שבאמת מפחיד אותך זה אובדן השליטה המוחלטת שלך על ילדיך. בעיני, גישה זו היא מסוכנת לילדים. הנוכחות שלך אינטנסיבית מידי בחייהם ואת מסרסת אותם, לא נותנת להם מרחב התפתחות משלהם והורסת להם את החיים.
הייתי מיעץ לך לפקוד פעם בשבוע את ספת הפסיכולוג ולדון איתו מה בעברך גורם לך רצון כה עז להיות בשליטה מוחלטת כל הזמן, ממה את מפחדת ואיך תמנעי מהפחד הזה לפגוע בילדיך.
עד כאן דבריו - לכאורה - של אותו פקיד - לכאורה - (על-אף שיש לו עוד הרבה מה להגיד, אבל הוא מנסה להיות פוליטקלי קורקט, ואולי הוא מבייץ ומחר הוא יצטער על דבריו).
ונגיד שהוא יחליט על סמך כל זאת לשלול לאותה אם את האישור שלה?

בקיצור, זכותם של ההורים להחליט על חינוך ילדיהם היא זכות טבעית וכו', כדברי השופט גרוניס יבדל"א.

נהר, לא כל מי שקורא את הדף כותב בו, ובכללי אתיקה, אפשר וכדאי לשמור על שפה נעימה לקריאה. במונחי פולטקלי קורקט: מחזור
אני חייבת להבין מה כתוב פה.
אחד העם?

שפה נעימה לקריאה. במונחי פולטקלי קורקט: מחזור.
הא?
וסת היא הזמן במחזור החודשי אליו נהר התכונה. אילו היתה כותבת "מחזור", לא היתה מדייקת.

ואם לחזור למקרה שבגללו הדף הזה נוסד: האמא לא היתה צריכה שום אמנה ואתיקה בשביל לוותר על החינוך הביתי כרגע. כל מה שהיא היתה צריכה זה להבין את מצבה. שום חוזה (פרטי או אחר) לא יעזור בזה.

אה, עכשיו הבנתי.

הוא דף אישי של האדם בינו לבין עצמו בינו לבין משפחתו.
במקרה הזה דעתי כדעת יונת. יש (כמו שכולם חוזרים ואומרים) סוגים כל-כך רבים של משפחות. אין אחת דומה לרעותה. אני משערת שכל משפחה עושה את שיקוליה. במקרים מסויימים, תגיע המשפחה למסקנה שלא ממשיכים, במקרים אחרים, ימשיכו למרות הקושי. לפעמים, אולי, משפחה מסויימת תגיע למסקנה שצריך לוותר על חינוך ביתי לטובת פרט זה או אחר במשפחה, או לטובת המשפחה כולה. לפעמים, המשפחה תבין שהוויתור הזה היה צריך להעשות מזמן. בכל מצב אנחנו מדברים על יכולת שפיטת המציאות של אנשים (כי מה לעשות, גם הורים הם אנשים), על תפיסת עולמם, על 1001 דברים שבדרך.
אני מאמינה כי ההורים הסבירים, שנמצאים בחינוך ביתי, נתקלים בקשיים כאלו או אחרים בשלב זה או אחר. אני יכולה רק לשער שלעיתים, בצמתים כאלו בחייהם הם בוחנים את דרכם, ובתוך הבחינה הזאת נכנס גם האלמנט של החינוך הביתי. אני מקווה שכך עושים גם הורים לילדים שלומדים במסגרות.
יתכן בהחלט שיש ילדים שעדיף להם לבלות במסגרת מסויימת חלק מהיום. על-אף שאני בהחלט לא חושבת שביה"ס הוא מסגרת כזו. יתכן שיש ילדים בעלי צרכים מיוחדים שיהיה להם טוב לבלות במחיצת מטפלת צמודה שתוכל לענות על צרכים מיוחדים אלו. אפשר לחשוב על שלל דוגמאות, אבל לא זה העניין.
הייתי רוצה לחשוב, שהורים בחינוך ביתי מטילים ספק ושואלים שאלות לא רק לגבי המיינסטרים, אלא גם לגבי החלטותיהם ו/או אידאלים ועקרונות שלהם עצמם. הייתי רוצה לחשוב, שאנשים בכלל, בוחנים את חייהם לאורך כל דרכם, לא רק בצומת זה או אחר. למרבה הצער, אני יודעת שלא כך הדבר. כמו שיש מי שמאמין בה' והוא מקיים מצוות ולא שואל ולא מפקפק, ואחר דוגל בתזונה זו או אחרת, אין סוף לדתות, ככה, לדעתי, יש גם כאלו שכלואים בתפיסות השבי (כפי שצפריר קורא להם) של החינוך הביתי.
בכל מצב, אין לנו שליטה על זה. לאחד קל יותר עם רשימות מסודרות, בהן יוכל לעיין אחת לכמה זמן. אחר, עובר תהליכים אלו מידי יום.

לגבי האמא שעליה כתבת, לא כתוב למה פנו השכנים לרשויות הרווחה. בסופו של דבר, לפי דבריך, האם הבינה שהיא במצוקה ו"חזרה לאמא". למרבה הצער, כמו שיש משפחות "קשות" שילדיהן פוקדים את ביה"ס, אני משערת שיש משפחות כאלו גם בחינוך הביתי. ככל שהחינוך הביתי יהיה מקובל יותר, יגדלו הסיכויים לפגוש משפחות "קשות" גם שם. זה יהיה עצוב אם המערכת תשפוט את החינוך הביתי לאור מקרים כאלו.
מאחר שהטיפול בחינוך הביתי נעשה בצילו של ביה"ס, נקודת ההתייחסות - הנורמה, היא ביה"ס.
לכן מקרים של הזנחה, התעללות, וכו' בילדי חינוך ביתי ישפטו אחרת ע"י המערכת והציבור, אבל, עדיין, אין חיסון נגד זה.

אבל, הנקודה שהעלית מעסיקה גם אותי, כמו שאת יכולה בטח לנחש.

מה מטרת הדף?
לדון בנהלים (שיכללו כשירות ההורים לחינוך ביתי) או כללי אתיקה פרטיים?

בעיסוק שלי מגיעים אלי אנשים
יפה, סתם מתוך עניין (אם זה לא פוגע יותר מדי בפרטיות): מהו אותו עיסוק?

ואני מצטרף לשאלה:
מה מטרת הדף?
כי לפי שמו ( נהלי חינוך ביתי...) לא ניתן לנחש את התוכן הפרטי והאישי שלו.

יפה, אני מצטרף לתבשיל ועודד, אך מכוון לתשובה פרגמטית. אני מניח שתוכלי לציין, ולו בראשי פרקים, אלו נושאים יכללו במסמך שאת מתארת.
רשימה כזו יכולה לפתוח דיון מעניין בחיפוש מכנה משותף לתפיסות עולם של משפחות חינוך ביתי.

הכי קל לחיות את היום את השעה והרגע.
האמנם?

אני באופן אישי לא אהיה מסוגלת לנסח נייר שכזה. אני רואה שכל יום הוא מציאות שונה. אני גם לא רואה צורך בנייר כזה, עבורי, כי ההתמודדות שלי היא יום יומית.

אגב, לעניין הורה שנפרד מהמשפחה צריך לחשוב ולתת את הדעת בסוגיה כזאת,האם הוא יעניק תמיכה להורה משמורן להמשיך כחד הורי את החינוך הביתי מראש,
מנסיון של אחת הכותבות באתר, הסכם כזה שנעשה בעוד הזוג יחד, לפני גירושין, שווה כקליפת השום.

אולי ניתן להחליף את המילים חוסן נפשי ברמת מודעות ואיכפתיות גבוהה,
ומי יקבע מהם אלו? ואיך?

לדעתי, כל הורה צריך לחשוב היטב לפני שהוא מביא ילדים לעולם על כל הנושאים שהעלית. למרבה הצער לא כולם עושים זאת. אני משערת שהורים שפונים לחינוך הביתי דווקא חושבים על הרבה היבטים של ההחלטה שלהם, דווקא בגלל שכרגע, זו לא החלטה שיגרתית. הנקודה היא, שכמו שלא כל ההורים מבינים את ההשלכות של הבאת ילד לעולם, כך גם לא כולם מבינים את ההשלכות של חינוך ביתי.

שינוי הטרימינולוגיה,הטענה היא שהמונח המשפטי אפוטרופוסות בעניין קטינים עומד בניגוד לאמנה עליה חתמה ישראל, מערכת החוקים והפסיקה עושים צעדים (קטנים עדין), להצמיח את הזכות של הקטינים גם מול הוריהם בדרך שתוביל לחקיקת חוק הילד כפי שזה התבצע במקומות רבים בעולם.
סינית בשבילי. לא מכירה לא את החוק הקיים, לא את הצעת החוק החדשה, לא את האמנה, לא את החוקים בחו"ל. אני גם לא משפטנית, אבל סעיף אחד הטריד אותי מאוד:
הקטין יכול אף בניגוד לדעת הוריו, לגשת עם "ידיד", לבית הדין לענייני משפחה ולפתוח בעצמו תביעה בבית המשפט כנגד הוריו בעניין זכות מהותית שלטענתו נפגעה
זה פותח פתח להרבה מאוד צרות. דוגמא? נניח שהילד פוגש בביה"ס (במיוחד דוגמא שרחוקה מחינוך ביתי) מורה כריזמטי, שבמקרה גם עוסק, במודע או שלא, במיסיונריות מאיזשהו סוג (אפשר לחשוב על דבר או שניים) ... הילד רוצה להתחיל לממש את דרך החיים הזו בבית ומחוץ לו, ההורים מתנגדים.
תלוי כמובן בן כמה הקטין, אך עדיין זו בעיה.
דוגמא לחינוך ביתי? הכי קלאסי: ילד שרוצה ללכת לביה"ס, או שנמצא בביה"ס והוריו רוצים להוציאו משם.
איפה הגבול? האם אין משקל לנסיון החיים של ההורה, לתפיסת עולמו?

...תאושם ברצח או בהריגה, אלא במעין "פעולה" מכובסת ללא שם, שניתן לקבל בגינה מקסימום עונש של 5 שנות מאסר וזאת מתוך התחשבות באם עקב הנקה או דיכאון אחרי לידה (ככה המילים של החוק).
זה החוק שתקף היום?!!!!????!

מצטערת שנדחפת לך וליונת, ובכל זאת:
אז אני מאמינה שיש לו גם פתיחות מחשבתית להתקדם הלאה על ציר הזמן
פתיחות מחשבתית אולי יש אבל האם יש צורך בדף עמדה? מאחר ואני יכולה לנסח עד מחר את מה שאני רוצה, אבל יש כאן עוד מכלול של משתנים וביניהם רצון הילד עצמו. דווקא הפתיחות המחשבתית הזו גורמת להורה מודע שכזה לראות שינויים קלים במצב קיים, וכאלה קורים בכל יום. דף עמדה כזה יכול להיות ניסוי מעניין כדי להמחיש את דברי. יתכן מאוד, מצד שני, ואף סביר, שיש אנשים שונים לחלוטין ממני, עקביים יותר ומעשיים יותר. יתכן שלהם ניסוח הדברים יעזור בימים קשים.

_הכי קל לחיות את היום את השעה והרגע
האמנם?_
מסכימה עם כל אות וכל רווח בין האותיות ועם סימן השאלה של יונת.

רוב האנשים חיים בתחושה שהחיים יתחילו מתי שהוא וככה "בינתים" הם עוברים בתוך החיים, בימים הדומים זה לזה כמו להבדיל חרוזי זכוכית בשרשת מכח האינרציה.

נכון, אבל זה לא זהה ל"לחיות את היום את השעה ואת הרגע". למעשה זה ההפך הגמור: לא לחיות את היום אלא לחכות למחר.

הצהרת כוונות אמיתית, קביעת האתיקה בחינוך ביתי הכוללת את הגבולות מראש, היא לדעתי חומר למחשבה מהזן שיש לתת עליו במיוחד ולא מכח האינרציה, לנסח בכתב כי מחשבות לא רואים, לחתום כהתחייבות, ולבדוק לא במחשבה חולפת ביום אלא בצורה מודעת.

חינוך ביתי הוא תהליך למידה, גם להורים. בתחילת הדרך ההורים עדיין לא יודעים כמעט כלום על התחום (ולא משנה כמה הם קראו ובררו). בעיני זה חסר אחריות לתת לאנשים בורים בתחום לקבוע את הכללים והגבולות בו, אפילו אם הם קובעים זאת רק לגבי עצמם בעתיד.

את טוענת שיש למי שהוא [כנראה] מונופול על החינוך ביתי ויש זן אחד של חינוך ביתי ואין בלתו וכל מי שלא נמצא באותו אזימוט, בכלל לא מבין ו/או הוא בור ו/או הוא חסר אחריות וכו'
אני אמרתי דבר כזה? כל מה שאמרתי הוא שמי שעוד לא התנסה בחינוך ביתי הוא בור בחינוך ביתי. אגב, גם מי שלא התנסה בתכנות מחשבים הוא בור בתכנות מחשבים. זה עדיין לא אומר שיש רק דרך אחת לתכנת. וכנ"ל לגבי חינוך ביתי: העובדה שמי שעוד לא התנסה הוא בור עדיין לא אומרת שיש רק דרך אחת בחינוך ביתי.

את חושבת שאין קווים ואים גבולות אתיים ואיש הישר בעיניו יעשה.
יהיה רע מאוד אם אנשים יעשו את מה שלא ישר בעיניהם.

_לך יש תשובה אחת:
זה טבעי. אז לא צריך להגביל את זה -_
לא כתבתי דבר כזה. מה שאמרתי הוא שמי שעדיין לא מבין בתחום כלשהו (בין אם זה תכנות ובין אם זה חינוך) אל לו לנסח כללים בתחום, אפילו אם הם רק לעצמו. לא אמרתי שעדיפים הכללים שלי על פני הכללים שלך. אמרתי שאי אפשר לנסח כללים בתחום שעוד לא מכירים. (ואני גם לא אומרת שאפשר לנסח כללים בכל תחום שמכירים, אגב.)

אשמח להתווכח איתך, אבל בבקשה תתקפי אותי רק על מה שאני כותבת ולא על דברים אחרים, טוב? תודה.

לדעתי, כל הורה צריך לחשוב היטב לפני שהוא מביא ילדים לעולם על כל הנושאים שהעלית. למרבה הצער לא כולם עושים זאת.
רובנו ככולנו לא יכולים לעשות זאת. הורות נמנית על אותם דברים שאין לדעת לגביהם מה תחווה ובמה תתקל ואיך תתמודד עם הדברים טרם התרחשותם. דברים שאתה בּוּר בהם לגבי עצמך עד שאתה לא צולל לתוכם. והבורות לא נגמרת עם התמשכות ההורות. אולי מצטמצמת, גם לגבי זה אני הרבה פעמים לא בטוחה.
ובהנחה שאנשים לא יפסיקו להביא ילדים לעולם, הרע במיעוטו שנותר לעשות הוא "לתקן את הטעויות באמצע הנגינה" , כדברי החבר של עוזי חיטמן.

והרבה פעמים הטריגר שגורם לעצור ולנסות להקשיב למנגינה, ולזהות שיש צרימות וזיופים, הוא דברים שאנשים אחרים מעלים. מחשבות, זוויות ראיה אחרות. זו אחת מהפונקציות היותר חשובות שהאתר הזה מילא עבורי (ומן הסתם גם עבור אנשים נוספים). כפאראפרזה על ה בחן את עצמך המשועשע שפתחתי פעם – חלק ניכר מהאתר הוא בחן את עצמך במובן הרציני של המילה. "בחן את עצמך" מַתְמיד.

דיאנה אידלמן אמרה פעם שטקסים הם אמצעי אפקטיבי להביע וליישם העדפות וחשיבות של דברים בחייך.
זו אחת הסיבות לחשיבותם של ימי זכרון: היותם ימי הזכרה. יום כמו יום כיפור, שמוגדר באופן מוצהר ורשמי כיום של חשבון נפש. מהבחינה הזו הרעיון של ניסוח הצהרה, הוא נכון ויפה ומועיל. בייחוד (או: רק?) אם מתלווה אליו בדיקה תקופתית. "יום הילד".
גוף קולקטיבי של סיבות ומניעים (ותרגומם המעשי להתחיבויות ומטרות, ותרגומן המעשי של אלה לקריטריונים וכללי אצבע), יכול להיות נקודת התחלה טובה למי שמוצא עצמו תועה ותוהה. כמו שאת חוזה השכירות הסטנדרטי הרבה אנשים לוקחים ומשתמשים בו כבסיס ומכניסים את השינויים המתאימים להם.


הרבה פעמים אכן יותר קל לחיות את היום את השעה והרגע, במובן של לפעול מתוך אוטומטים, (ודאי וּודאי שבמצב העייפות התמידית בו שרוי הורה ממוצע), לשרוד עוד יום, ולא לעצור ולתת דין וחשבון לעצמך. מה מניעיך. מה השפעת מעשיך על עצמך ועל אלה המופקדים בידיך. אפילו כאשר שעה ועוד שעה ורגע ועוד רגע הם קשים וגרועים, עדיין – ואולי: דווקא אז - קשה לגייס כוחות כדי להשקיע מאמץ מעבר לזה שגם כך היומיום תובע מאיתנו. מאמץ כדי לזהות, כדי להבין, ואז - הקשה מכל: כדי לשנות. עשיית הדברים הללו היא תהליך תובעני מאד, ולפעמים רק כשמגיעים מים עד נפש מצליחים לגייס מספיק מוטיבציה וכוחות עבורו.
כפי שהסבירה פעם יונת שרון בפיסקה אחת מדויקת ובהירה למה רוב האנשים אינם חושבים :
אני חשבתי פעם שזה נובע מעצלות, אבל היום נראה לי שזה נובע מכאב. זה לא שאנשים סתם לא חושבים - הם נמנעים מחשיבה באופן פעיל ובורחים ממנה כל עוד אפשר. רוב האנשים חושבים רק אם מוצו כל האפשרויות האחרות, וגם אז לא תמיד.
רק אם מוצו כל האפשרויות האחרות.
רק כשהדחקת הכאב מייצרת כאב גדול עוד יותר. כשההתעלמות גובה מחיר כבד יותר מההתמודדות.

"דגים אינם רואים את המים". גם הורים בהורותם הם דגים במים. צריך יכולת התבוננות וכנות ואומץ נדירים כדי להיות מסוגלים לשנות את הפוקוס של המבט ולהתבונן במים עצמם. קולות סביבנו – קולות ששונים משלנו, שלא השתקת הכאב שלנו היא המניע שלהם – חיוניים לעתים כדי לעשות זאת.

מאד בחוזקה עלה מהתגובות הראשוניות על מה שיפה כתבה קול שאומר "אצלנו הכל בסדר. נכון שלעתים יש איזו פשלה פה ושם – אבל לעולם עדיף לילד שלי שיהיה איתי, ושלא תעזו לפתוח את הנושא הזה בכלל."

קרן שמש הציגה, לגבי אֵם בדכאון לאחר לידה, את שתי האפשרויות האלה:
_עדיף היה להגיד: "בני היקר, אמא אוהבת אותך מאוד, אבל לא יכולה לטפל בך. אתה מפריע לי אז אני אזיז אותך"?
או אולי עדיף: "בני היקר, אמא אוהבת אותך מאוד, למרות הקושי שלי, אני אטפל בך ואספק לך את כל מחסורך. זה לא יהיה לי קל, אבל אתה חשוב לי ולכן אתמודד עם זה"._
אלא שזו הצגה לא מדויקת של הדברים: התמונה המדויקת היא, שאמך במצב של דכאון אינה יכולה לספק לך את כל מחסורך.
ואותה אמא דעתנית שהפקיד המבייץ מאשים אותה בשתלטנות מזיקה. האם בהכרח הפקיד טועה בניתוח?

אני רוצה לומר משהו מאד לא פופולרי. "יש ויש הזנחה בחינוך ביתי, ובדידות, ובורות, ויומרה", אם להשתמש במילים לא שלי (שנאמרו לי בשיחה פרטית, לא כאן באתר.
ברור שלא כאן באתר:
כי אל תעזו בכלל לגעת בנושא הזה).
אבל חשוב לגעת בו.
גם בחינוך הביתי יש הזנחה, ובדידות, ובורות, ויומרה.
גם בחינוך הביתי. גם במשפחות שנעזרות במערכת החינוך. בשני הסוגים יש כאלה שהילד בהן נהנה מרשת בטחון נפשית חברתית (בני משפחה, חברים, מכרים, לפעמים אנשי מקצוע שונים) של אנשים הרוצים את טובתו, והוא יכול להתאוורר אצל האחד מפגיעותיו ודרישותיו וכפיותיו של השני, ואז להתאוורר אצל השלישי מפגיעותיו של הראשון, ובשורה התחתונה לצאת נשכר ומאושר ובריא ומאוזן במידה.
ובמשפחות בשני סוגי החינוך ייתכן מצב בו אין רשת בטחון כזו, ואז אין מה שיקזז השפעה שלילית של בעל-כח על הילד.

בני אנוש אנו. רובנו ככולנו סוחבים את כאבינו. רובינו איננו רואים את המים, או לפחות את חלקם. ברירת המחדל היא לבחור בחיינו בחירות בגלל רגש, ואחר כך לאמֵץ את האידאולוגיה המתאימה שתתמוך בהן. ואם הבסיס הרגשי לבחירות אינו מונח גלוי לעיננו, אין סיכוי שנראה את התהליך הזה.

האמנם בין כל ההורים אין אף אחד שקשה לו להתמודד עם כאבי ילדותו שלו, שילדיו מעלים בו מחדש? או שמשתמש בהם כמקצה שיפורים ופיצוי לעצמו, ומתעלם מהעובדה שהם בני אדם אחרים, וקשייהם וכאביהם וצרכיהם שונים משל ההורה? אף אחד שהוא קונטרול-פריק ועל כן לא מוכן לוותר על השליטה גם בילדיו? אף אחד שיש לו פחדי נטישה ועל כן קשה לו לשחרר את ילדיו לחייהם הנבדלים ולהתמודד עם הנטישה שבדבר? אף אחד שחש ריקנות בחייו, ולא יודע איך להתמודד איתה, ומה לעשות עם עצמו, ומשתמש בילדיו כדי להמנע מההתמודדות הזו? שחי בתחושה שאינו חשוב ואינו רצוי ומשתמש בילד כדי להרגיש נחוץ ואהוב סוף סוף? שיש לו קשיים בזוגיות ומשתמש בילד כדי להעביר את הפוקוס למקום אחר? שסיבולת ההימצאות במצב מצוקה רגשית נמוכה אצלו?
(יש דף שצפריר שפרון פתח פעם, כיצד אנו משתמשים בילדינו. כל אלה בטח כתובים שם, ועוד דברים רבים אחרים.)

האמנם דבר מכל אלה לא קיים?
וכמה מאיתנו מוצאים עצמנו במשהו מתוך רשימה הזו?
וכל הקשיים הללו משפיעים על בחירת אורח החיים, ואחר כך מתבטאים בתוכו.
גם בחינוך לא ביתי יש הורים שהם פריקים של קונטרול, וגם בחינוך לא ביתי הם יכולים לשלוט בילד ביד רמה, בגלוי או בסמוי. אבל יותר קל לעשות זאת בחינוך ביתי.
גם בחינוך לא ביתי הורה שקשה לו לשאת עימותים עם הילד יכול באופן גורף להמנע מהם גם אם הדבר גובה מחיר מן הילד, אבל קל יותר להכריז על חופש מוחלט כשאין הכתבת אילוצים ממערכת חיצונית המעורבבת בחייך.
גם בחינוך לא ביתי יש הורים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם, ומשתמשים בילדים כדי להמנע מההתמודדות הזו, אבל בחינוך ביתי מוקדשים לילדים יותר זמן ומשאבים כך שהם מספקים הרבה יותר הסחת דעת.
גם בחינוך לא ביתי יש הורים שנמנעים מלהתמודד עם הכאב שמעלות בהם התמודדויות שונות שהילד עובר במערכת, והם מדחיקים או מתעלמים ולו במחיר של הפקרת ילדם. אבל כמובן קל בהרבה לעקוף את הבעיה הזו בחינוך ביתי.

כל זה לא בא לפסול חינוך ביתי; בהחלט ייתכן שבשורה התחתונה, הילד המסוים בקונסטלציה המסוימת יוצא נשכר מכך שהוא בחינוך ביתי, וגם אם מתוך שלא לִשְמָהּ, בסופו של דבר בא לִשְמָהּ.

אותה אמא שהפקיד מזהה אצלה שתלטנות מזיקה: האם המסקנה היא שאינה ראויה להיות אֵם - בכלל, או בחינוך ביתי בפרט?
לא.
לא, מפני שזה הטבע האנושי, וזו המציאות. אין אף אדם מושלם, ואין אף משפחה מושלמת, ואין אף הורות מושלמת. התמונה היא רב מימדית, ומול הנזקים שהאמא הזו עושה לילד שלה בשתלטנותה, מן הסתם היא נותנת לו דברים אחרים. ולא, משום שהנזק שבהפרדת ילד מהורה טבעי הוא עצום בפני עצמו. רק נזק קיצוני יכול להצדיק כזה דבר.
איני חושבת שניתן להמנע מנזקים.
אני כן חושבת שיש לשאוף למזעור שלהם.

אותה משפחה, של אם שתלטנית וילד הניזוק מן השתלטנות, היתה יוצאת נשכרת לו האם היתה מאווררת קצת את הנושא, מנסה לפתוח אותו, ולנסות לטפל בו.
הייתי מיעץ לך לפקוד פעם בשבוע את ספת הפסיכולוג ולדון איתו ... ואיך תמנעי מהפחד הזה לפגוע בילדך. : זו, למשל, אינה עצה רעה כלל וכלל.

בניגוד לידע המדעי, הנבנה על "נסיונות להפריך" ולא על "אישושים", הנפש האנושית כן נבנית על אישושים, אישורים, תמיכה, ומחפשת אותם ולא הפרכות וביקורת. אמנם כמעט תמיד ילדינו מראים לנו איפה אנחנו מערבבים את עצמנו בהם ומזיקים להם, אבל בגלל קשיינו אנו נוטים להתעלם מהאיתותים, או לפרש אותם לא נכון.
ככל שתרבינה ההתקלויות באיזכורים של בעיה שקיימת אצלנו (איש איש ובעיותיו שלו), ככל שתרבינה סביבנו המראות היכולות לשקף את בבואתנו, יש יותר סיכוי שמשהו יתחיל להדהד בעמקי הנפש.
ואחר כך, אולי, לעלות למוּדעוּת. להאמר בפרוש.
ואחר כך, בצורה זו או אחרת, משהו עשוי להתחיל להשתנות. לעתים שדים שתלטניים באופן קיצוני מתבררים כבעלי תכונות כשל האורקים בשר הטבעות: מלאי כח להשחית כשהם בחושך, אך פקי ברכיים וּרפי ידיים כשהם נגררים אל אור השמש של התודעה.

אוסף כזה של הצהרות כוונה, של התבונה הקולקטיבית שנצברה, יכול לשמש כמראה נוספת.

• - -

""יש ויש הזנחה בחינוך ביתי, ובדידות, ובורות, ויומרה", אם להשתמש במילים לא שלי (שנאמרו בשיחה פרטית, לא כאן באתר.
ברור שלא כאן באתר:
כי אל תעזו בכלל לגעת בנושא הזה).
משהו מתוך "אהבה והשרדות" של דין אורניש:
"ישנה גם זווית אנתרופולוגית שצריך להביא בחשבון, של חיים בחברה שבטית עתיקה. מחקרים מצאו כי ניתן לזהות רק בערך שלוש מאות פנים אנושיות – מעבר לזה, אתה מתחיל לחוות זרות. כאשר השבט גדל מעבר למספר הזה, הם התפצלו למבנים קטנים יותר. האופן שבו זה קשור לבריאות הוא – שכאשר חברה בנויה משלוש מאות בני אדם לכל היותר, לא יכולים להיות לך יותר מדי סודות. את אתה מרביץ לילד שלך, כולם יודעים, ומתוך הקהילה מגיעה עזרה כדי שתפסיק להכות את הילד שלך.
לנו אין את זה, פשוט משום שיש יותר מדי אנשים בחברה שלנו, ובכל זאת התפצלנו, בו בזמן, לקבוצות קטנות אלה, כך שאין שום קבוצה גדולה שדואגת לנו, שיכולה לעזור לנו, שיכולה להיות קרובה אלינו. השארנו לעצמנו רק את הרע ביותר – גדול מדי וקטן מדי בו בזמן".

אביה, אני מסכימה איתך , ושמחה שהעלית את הדברים על הכתב.
ההתרעמות מדבריה של יפה, שבינתיים התבהרו, לא יצאו כהכחשה לתופעות כגון בּוּרות, ובערות, והזנחה אלא לאמירה שלמי שלוקה בהן אין מקום בחינוך הביתי,
ועל כך שהפתרון להן טמון במערכת החינוך.

אם הבנתי נכון, מה שאת מציעה בדף הזה הוא שכל מי שמתחיל בחינוך ביתי ינסח לעצמו כללים וגבולות עוד לפני שהוא התנסה בחינוך ביתי. על זה הגבתי. אם את מציעה משהו אחר, אז לא הצלחתי להבין מהו.

אביה, אני מסכימה איתך , ושמחה שהעלית את הדברים על הכתב.

וחושבת הרבה לאחרונה על ההשפעה העצומה שיש לאמא הנמצאת עם הילדים כל היום כמעט לבדה, על נפשם.

אביה
כתבת כל כך יפה.

עגולה ונחמדה_ ?! _בדרך רכה ומופלאה?! כמה משונה שיצא כזה רושם, אני בן אדם עם זוויות מה זה חדות, והתאמצתי מאד שמה שכתבתי לא יהיה בוטה עד כדי הֵאטְמוּת אוטומטית מולו.
תראי בין השורות שהיא מעלה ...את כל הדברים שאני מגדירה אתיקה - ואני חשבתי, ככה התכוונתי בכל אופן - שזה כתוב בשורות עצמן, לגמרי בשורות. ואני בהחלט מסכימה שיש מצבים שבהם התערבות חיצונית כלשהי יכולה להציל נפשות - מהצלה מפגיעות שלא נחשבות נוראות, פשוט מהיותן כה נפוצות, ועד הצלה מפגיעות קיצוניות . בשלב ראשון התערבות אולי לאו דווקא מערכתית, אבל עין מבחוץ.
יש דכאון ויש דכאון. יש הבדל בין אמא שנוכחת בגופה אך לא ברוּחָה, ותינוקה מוזנח ברמת חוסר קשב וחוסר סנכרון וחוסר חיות סביבו - פגיעה פסיבית, נקרא לזה - לבין מי שמידרדרת עד כדי הזנחה פיזית של חוסר האכלה, נגיד, ואף עד כדי פגיעה אקטיבית. במצב השני אוי ואבוי אם לא יבוא מישהו ויתערב, בראשון כולם ייצאו מזה בסוף בלי סימנים חיצוניים, אולי, אבל אני לא חושבת שבגיל שנה תינוק שהיה בידיים של אמא כזו ייצא לחיים עם לקח של "הנה ראיתי דוגמא, כשקשה מתאמצים ויוצאים מזה", יש יותר סיכוי שזה יהיה "משהו אצלי לא בסדר, כי אחרת איך זה שלא טיפלו בי כמו שצריך". שמה שיישאר לו זה חוסר אמון בסיסי בעולם.

התמלאתי פליאה והערכה לגבי מה שסיפרת על עצמך, שראיינת אנשים וכו' כדי לקבל החלטה האם את עושה חינוך ביתי או לא. יש רבים אחרים - ואני בינהם - שפשוט התגלגלו לזה כמין המשך טבעי, עוד צעד ועוד צעד. בלי תכנון והצהרות מראש. מה שאני דמיינתי לגבי ההצהרה שאת מציעה הוא מקור לבדיקה והשראה ולמידה במהלך הגיבוש-תוך-כדי וההבנה מה ואיך. משהו שיחליק את הכניסה פנימה למי שמוצא עצמו על השביל הזה - נגיד, שהשביל יהיה משולט ועם הסברים ונקודות תצפית בדרך. ועבור אחרים, כמוך, שהם אנשים רציניים ולא חאפרים כמוני, זה ישמש כמו שמשמש ספר של מדריך-טיולים עם מפות, לבחור מסלול ולתכנן את הטיול מראש. ורק יש להקפיד שאחד הדברים שצריכים להיות כתובים שם הכי בהתחלה ובגדול ובאדום זה תזכורת ש Life is what happens while you're making plans , כמאמר לנון.

(ולמען הגילוי הנאות, בכורי בן ה7 וחצי היה בבית עד תחילת השנה הזו, השנה הוא הולך יומיים-שלושה בשבוע לבית ספר פתוח - פתרון של הרע במיעוטו שמצאנו למצוקה חברתית שהוא הביע. הקטן, בן 4 וחצי, בבית.
שאגיד שאני מבסוטה מזה שהילד בבית ספר? אני במערב ולבי במזרח. אבל טובתו קודמת לאידאולוגיות שלי).

אין חיים ללא כללים.
נהפוך הוא: כללים וחוקים יכולים להיות נכונים לחלוטין רק על דברים חסרי-חיים.
עודף כללים וחוקים זו דרך נהדרת להוציא ממשהו את החיים, וזה כולל משחקים. וזה נכון עוד יותר לגבי למידה.

עצם הפעולה של ביצוע חינוך ביתי כמשהו שלא ניתן בכלל לצפות אותו ולתכנן אותו כי האדם בור לגביו.
בדיוק. וזה לא רק לגבי חינוך ביתי, אלא לגבי כל תחום ידע. תחשבי על תחומים שבהם יש לך נסיון -- האם אדם חסר נסיון בתחומים האלה היה יכול לנסח כללים לגביהם?

את מציירת לי עכשיו תמונה של אדם המבצע קפיצת ראש ממצוק.
לא קשור, אבל הזכרת לי ציטוט שאני אוהבת:
"כשהתחלנו עם החינוך הביתי, הרגשתי כאילו אני מכניסה ילד מתחת כל זרוע, וקופצת מצוק. תארו לעצמכם איך נדהמתי כשגיליתי שיש לנו כנפיים!" (מאורה סיגר)

אם הורה הוא בור בחינוך ביתי כדבריך והוא גם לא מתכנן כלום מראש, אלא ככה יוצא לדרך במעין חוויה רומנטית כמו שלהבדיל יוצאים למסע לארץ לא נודעת,המינמום שנדרש ממנו זה לשבת עם עצמו לנסח מכתב פרידה תרתי משמע.
מכתב פרידה זה לא מה שהצעת. ואני גם לא רואה ערך גדול במכתב כזה.

ואגב, אם כך מתי לדעתך ההורה יודע איפה הוא עומד בשנה השניה? שלישית או בסוף הדרך.

זה לא שחור-ולבן -- אנחנו לומדים כל הזמן, ככה שאחרי שנה יודעים יותר מאשר בהתחלה, אחרי שנתיים יודעים יותר מאשר אחרי שנה, וכן הלאה.

אבל אני משערת שהשאלה שלך היא "מתי צוברים מספיק נסיון בשביל לנסח את הכללים". לשאלה הזאת אין לי תשובה. אני יכולה רק להגיד שלי באופן אישי עדיין אין מספיק נסיון בשביל לנסח כללים לחינוך ביתי. אני לא בטוחה שאי-פעם יהיה לי.

אני יכולה רק להגיד שלי באופן אישי עדיין אין מספיק נסיון בשביל לנסח כללים לחינוך ביתי. אני לא בטוחה שאי-פעם יהיה לי.
איזה כיף לקרוא אותך. גם ממרחק את מפיצה כוח אמונה ושמחה, רק שתדעי.

יפה, אני חושבת שיש איזשהו קצר בתקשורת בינינו. אני לא מצליחה להבין מה את מנסה להשיג. בהתחלה חשבתי שאת מציעה שכל הורה יכתוב לעצמו כללי התנהגות מחייבים כשהוא מתחיל בחינוך ביתי. אם הכללים האלה הם אותם הכללים שצריכים לחול על כל הורה (לא להזניח, לא להתעלל, ואולי אפילו קצת מעבר לזה -- כבוד לילד וגו') אז אני לא רואה את הקשר לחינוך ביתי. אם אלה כללים שמיוחדים לחינוך ביתי, אז אני לא רואה איך אפשר לנסח אותם בלי להתנסות קודם בחינוך ביתי.

את על גבול הטפה לאנרכיה בכל תחום של החיים
ממש לא. אני מאמינה גדולה בשמירה על מוסכמות ונורמות ובהגנה על משאבים ציבוריים. אני שוב מבקשת לא להכניס לי למקלדת דברים שלא כתבתי.

לגבי הרעיון שלך לאמנה:
אני נמנעת מלהעיר על כל סעיף בנפרד, אבל בגדול אני יכולה לחלק את הסעיפים לשלושה סוגים:

1. סעיפים שאין להם קשר דווקא לחינוך ביתי, אלא לדרך שבה את (או מי שכותב) מבין הורות טובה.
2. סעיפים שאין בסיס לתכנן אותם מראש, בין אם זה בגלל חוסר התמצאות התחום ובין אם זה בגלל חוסר שהחיים עצמם לא עד כדי כך צפויים.
3. סעיפים שהם גם וגם.

בכל מה שכתבת לא הצלחתי למצוא משהו שהוא גם ספציפי לחינוך ביתי וגם אפשר להתחייב עליו או אפילו לתכנן אותו מראש לכזה טווח רחוק.

את אומרת כל הורה יכול
יפה, אני מבקשת שוב: אל תכניסי לי מלים למקלדת. לא כתבתי את זה.

אני אומרת שני דברים לגבי מה שכתבת:

1. לא הראית מתי הורה אינו "ראוי" לחינוך ביתי אבל כן "ראוי" לגדל את ילדיו אם הם הולכים בנוסף לבי"ס. (המלה "ראוי" היא שלך, לא שלי. אני לא הייתי בוחרת להשתמש בה בהקשר הזה.)
2. את "תנאי הסף" לחינוך ביתי אי אפשר לדעת מראש, בלי שיש קודם נסיון בחינוך ביתי. (שוב, הביטוי "תנאי סף" הוא שלך. אני לא הייתי משתמשת בביטוי כזה כאן.)

אני חוזרת שוב: אני לא נגד כללים, חוקים, וכו'. אני פשוט לא חושבת שיש תועלת ברעיון הספציפי הזה לקביעת כללים.

לא הבנתי כלום. מי שחושב על הדברים האלה, ממילא חושב ומתכנן. מי שלא, או שיעצור (כי אמרו לו) ויחשוב, או שימלא כלאחר יד (כי חייבים) וימשיך הלאה. זו אמורה להיות מסננת שתסנן את מי שלא ראוי להיות הורה בחינוך ביתי? או מסננת להורות בכלל? כי אני לא רואה את היעילות במסננת הזאת. או ששוב...לא הבנתי כלום.

לאלמונית הנה לך זן אחד של הסבר שהרי זו לא בושה לא להבין אולי אחרים יסבירו לך אחרת זה ההסבר שלי,

• . "אם כבר ההורה מודע ותכנן" רגע, אולי גם להורה כזה יש פרטים וסוגיות שהוא בכלל לא נתן עליהן את הדעת?
• . "שיעצור ויחשוב כי אמרו לו" - דיינו. אם הוא יעצור ויחשוב על הדברים, זה כבר טוב. לא משנה מה המחולל לחשיבה, דברים יבשילו לו בראש לאט מאוחר יותר.
• . "שימלא כלאחר יד" - אז זהו .זה היופי. שממש אי אפשר כאן למלא כלאחר יד. השאלות קשות . מילוי הפרטים גורם לדברים לצוף לכדי חשיבה וניתנת הדעת.

** "כי חייבים" - מי אמר לך שחייבים את יכולה ללבוש לבן ולחולל בכרמים אם את רוצה.
"למי המסננת לסתם הורים או להורים בחינוך ביתי?" לסתם הורים בטח. אבל קל וחומר* להורים בחינוך ביתי המרחיבים אחריות וסמכות אולי בלי להבין.

מה יצא מזה?

**** אם נפש של ילד קטן תנצל מכך שלאחר חשיבה הורה או בן זוגו או מי שחשוב לו יודה או יודו שהם לא ראויים וגורמים נזק לילד שלהם - דיינו.
חג שבועות משלב את היופי והפשטות של החקלאות עם מתן תורה ותיקון חצות. תעניקי מעין תיקון חצות מהלב גם למשקל של חינוך הילדים שלך אפילו במילוי כלאחר יד *אמרו כאן יפה מאד בדף הזה: לפעמים "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

את באמת מאמינה שכל הורה יכול להיות בחינוך ביתי?!
לא כתבתי את זה. בבקשה תפסיקי לייחס לי דברים שלא כתבתי.

למיטב הבנתי ההצעה שלך היא לגבי ניסוח כללים. יכולים להיות הורים שלא מתאימים לחינוך ביתי בין אם הם מנסחים כללים שמגדירים את הנושא ובין אם לאו. כל מה שאני אומרת זה שאני לא רואה את התועלת בניסוח הכללים האלה. זה לא קשור לשאלה אם כל הורה הוא "ראוי", אלא רק לשאלה אם ניסוח כללים בנושא זה יכול להועיל.

אני שוב נמנעת מלהעיר על תוכן הרשימה שלך. השאלה היא האם יש לרשימה כזאת תועלת בהקשר של חינוך ביתי. אני לא מצליחה למצוא בה תועלת כזאת.

למה לא ניתן להתאים את העריכה לפחות לוורד?
את מתכוונת לכך ששדה העריכה יראה אותיות עבות ונטויות וכל זה? זה דורש עוד עבודה. אולי פעם נעשה את זה.

לא קראתי את הכל. יותר מדי נהלים עלולים רק לסבך את הכיף וההנאה מחינוך. יותר מכל דבר אחר לדעתי הילד לומד מהחיים עצמם לכן לא חשובה ההשכלה של ההורה.אני מאמינה שילד סקרן מן הטבע ואם יש בבית אוירה חמה ותומכת אז הנטיות של הלמידה כבר יובחנו על ידי ההורה האוהב והערני.הורה בטוח בעצמו הוא מורה טוב יותר מכל מורה בעל תעודות.כל עוד לא מדובר בניצול או התעללות הורה בריא בנפשו יכול להגיע להחלטה טובה מה טוב לילדיו וכיוון שזו זכותו הטבעית חשוב לא לזלזל בהחלטותיו כמו שאנו לא מזלזלים בתוכניות לימוד שונות של מערכת החינוך.

יש בבתי ספר המון מורים שסיימו סמינר ואינם ראויים להיות מורים.קרה לי לא פעם שהנזקים הם כל כך שקופים וחזקים והצוות החינוכי יודע שאני מבינה את זה ומרב בטחון אפילו לא מתביש בנזקים שהוא גורם. לפעמים אני מרגישה אמא פחות טובה מעצם העובדה שעלי לשלוח את ילדי למקום כזה. אני עושה זאת כי לפעמים אין ברירה. לדעתי אנחנו ההורים נתנו בידי משרד החינוך יותר מדי כוח והם משתמשים בו נגדינו לרעת הילדים שלנו..אלה דברים שקשה להוכיח אותם כי מדובר במילה של מבוגר כנגד המילה של ילד..לא כל מורה יכול לתת דוגמה לילדולרב אנו גם לא בוחרים את המורים. יש לנו שליטה מאוד מוגבלת במערכת החינוך ואני מאמינה שבאחריות שלנו להגביר אותה ולבטל את שליטתו של משרד החינוך על חינוך ילדינו.

יפה, כפי שאולי תארת לעצמך, הסיבה שאני משתתפת בדיון הזה היא דווקא בגלל שנושא האתיקה חשוב בעיני. אם זה היה חסר חשיבות אז לא הייתי מטריחה את עצמי להשתתף. זה שאני לא מסכימה עם הגישה שלך לנושא עדיין לא אומר שאני לא מבינה את חשיבותו.

לבשמת, הורה רגיל הוא מונח שהחליק כמובן בין המילים, הכוונה אחר. אבחון להורה שלא בחר בחינוך ביתי אלא בחינוך שבו הוא מעביר את הסמכות והאחריות לחינוך ילדיו לצד ג' ,
באם כללי האתיקה יעמדו על בסיס של נורמות סבירות וראויות קל יהיה להבחין שכאשר מעמידים את טובת הילד במרכז ילד אחד יכול להיות בחינוך ביתי בעוד השני לא. חבישת שני הכובעים אינה מתיישבת כאשר ההורה מעמיד את האפוטרופוסות שלו מעל לזכויות הילד...

שאלה לאלה שנרשמו כחונכים בדף השכן חונכות למשפחות חינוך ביתי בתחילת הדרך , אלה שיכולים היו להרשם כחונכים בדף כזה, ולכל אלה שבפועל ומזה שנים - במפגשים, באתר, בכתיבה, בכנסים - מבצעים חניכה, גם אם לא מחויבת, מוצהרת, אישית, או רציפה:

האם כל מה שאמרתם ותאמרו אי פעם לנעזרים בכם, או התלבטתם ותתלבטו יחד איתם, לא מבוסס על הצרוף של איזה "אני מאמין" שלכם (גם אם לא מגובש ומהוקצע לחלוטין, וגם אם ברור לכם שלעולם לא יהיה לו נוסח "סופי")
ושל הנסיון שכבר צברתם (גם אם לדעתכם הוא לעולם לא יהיה מספיק ומושלם)?

שרית אמיר כתבה בדף של החונכות: _אני חושבת שתומך ונתמך אחד הם -
כשאני תומכת - אני אומרת דברים, שומעת דברים, מביעה דעה ועוד -
זה מחדד, מחזק ,מחדש , גם לי "כתומכת". (לפחות לרוב)_

עזבי מה נפספס – תחשבי מה נרוויח , אמרה אשה חכמה ובוֹראת, למישהי שהיססה אם לשתף מנסיונה (במקום אחר, בנושא אחר) - כי הרי הידע שלה רק חלקי, והיריעה תהיה רק חלקית
מה נרוויח מאוסף סימני הקריאה של כל אחד
ומה נרוויח מאוסף סימני השאלה של כל אחד

יפה ,
מדוע אינך דורשת את אותה רמת אחריות מהורים ששולחים את ילדיהם לביה"ס?
הצבתי בכל אחד מסעיפי הכשירות/אי-כשירות לחינוך ביתי,
את המילה מורה במקום המילה הורה,
ומסתבר שחבל (לשיטתך) שההורים שלי לא החתימו את מנהל ביה"ס בו למדתי על מסמך דומה.

אמנם הדף הזה נקרא נהלי חינוך ביתי כללי אתיקה ,
אך כל כולו משדר לטעמי: חינוך ביתי - אל תנסו את זה בבית.

_אמנם הדף הזה נקרא נהלי חינוך ביתי כללי אתיקה ,
אך כל כולו משדר לטעמי: חינוך ביתי - אל תנסו את זה בבית_
יוחנן, כל מילה בסלע!!!

יש טעם בדיון ללא החלקים של יפה, שיפה מחקה?