גם: המקורות שלי לחינוך הביתי , שורשים רגשיים לחינוך ביתי

נשאלת השאלה. והצמא לשמוע את תשובותיכם, ירווה?
אני שואלת את עצמי את השאלה. מנסה לחדד את מחשבותי. זה לא מפני שלילת הקיים. עזרו לי. בתודה מראש.

יעל, אני בחרתי בחינוך הביתי כמוצא אחרון, מחוסר מסגרת שמתאימה עכשיו לצרכיו ולדרך בה אני תופסת אותם ואותו.
היום, לעומת זאת, אני בוחרת בחינוך הביתי מסיבות אחרות
אני בעצם בוחרת להחזיק את המנדט
אני בעצם אומרת: אף אחד לא מכיר את צרכיו של הבן שלי טוב ממני, אף אחד לא מקשיב לי כשאני מגדירה אותם ואף אחד לא מיישם את האחריות שהופקדה בידיו לענות לצרכים אלו (הכוונה לצרכים שקשורים ללמידה וכל הסובב אותה - מערכת החינוך)!!!! לכן, א נ י לוקחת את האחריות ו איתה את הזכות להחליט החלטות. משרד החינוך רשאי לאפשר לבני לקבל שרותים ש א נ י מגדירה אותם כצורך שלו. כרגע אלו: פינת החי וביקור בגני הילדים + מורה פרטית ע"ח משרד החינוך. מחר זה יכול להיות שעור זה או אחר אצל מורה זה או אחר. אני שומרת לעצמי את הזכות להחליט על בחינות, ציונים וכמובן על הזכות לוותר על תעודה. כמובן, שביה"ס יכול "לעשות שרירים ולפלוט בין שיניו: אני רוצה את טובת הילד" אבל...
אפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן
אני כבר ראיתי מה משרד החינוך מסוגל לעשות ויהונתן משלם את המחיר - פעם אחת מספיק!!!!
לאורך 4 שנים בגן יהונתן איבד סקרנות ודחף ללמידה, בטחונו העצמי ירד וחלה נסיגה בכישורים שהיו לו
היום אני מקבלת את הילד שלי בחזרה - אני לא מוכנה שהוא יאבד את העצמי שלו פעם שניה
יעל, מקווה שתרמתי לחדות

אנחנו לא הגענו לחינוך ביתי - הוא הגיע אלינו. כשהבת הגדולה שלנו הייתה בת שנה לקחנו אותה לפעוטון מתוך חוק ההתמדה. אותו חוק פיזיקלי הקובע שכל גוף שואף להתמיד במצבו כל עוד לא הופעל עליו כח חיצוני. כך פועלים רוב ההורים. הילדים מגיעים למערכת החינוך כי ככה נהוג.
למזלנו, נפגשנו עם רעיון החינוך הביתי, והילדה עזבה את הפעוטון לאחר יומיים.
כיום המצב הפוך - החינוך הביתי הוא חלק מחוק ההתמדה שלנו. החינוך הביתי הוא חלק מחיינו וכמו שיש ילדים שהולכים לחוג בלט ויש כאלה שלא, כך מבחינתנו יש ילדים שהולכים לבית הספר ויש כאלה שלא. ילדנו - לא.
הסיבות לבחירה בחינוך ביתי, מתחלקות לגורמי דחיפה ומשיכה. דחיפה החוצה ממערכת החינוך (לא חסר דוגמאות לגורמים כאלה), וגורמי משיכה לחינוך הביתי. טוב לנו לגדל את ילדנו בבית - אין את הלחץ של שעות הבוקר (נאחר את ההסעה), הילדות חופשיות וסקרניות, והשכלתן נרחבת ותלויה בסקרנות ובתחומי הענין שלהן ולא בתוכנית הלימודים.
כדי שנפסיק עם החינוך הביתי צריך להגיע כח גדול שיוציא אותנו מההתמדה. כח משיכה לבית הספר או דחיפה החוצה מהבית. בינתיים לא נראה כח כזה באופק.
יוצא מהכלל הם ימים בהם ניתן לאשפז את האם והילד בבי"ח לחולי נפש.

אחיק, גדול! במיוחד משפט הסיום.
אבל אני מוכרחה להגיד לך, שגם בילדותי שלי, בגילאים שבהם הילדות היו במערכת החינוך לחלוטין, היו ימים שבהם היינו אמי ואנחנו הבנות מתאימות לאישפוז דחוף ומיידי בבי"ח לחולי נפש. זו לא בעיה של החינוך הביתי...

אנחנו לא ממש בחרנו בחינוך ביתי - זה פשוט קרה. כתבתי על זה ב-סיפורי מעבר לחינוך ביתי - ברגע ששמעתי על homeschooling, היה ברור שזה הכיוון, ונשאר רק למצוא את הדרך לשם.

כששואלים אותי למה אנחנו עושים את זה, אני עונה בהתאם לשואל ולמצב הרוח שלי באותו רגע:

• כי כיף לנו יחד.
• כי ככה הילדים מעדיפים.
• כי אני לא רואה סיבה לשלוח אותם למוסד.
• כי אנחנו יכולים.
• כי אנחנו רוצים לאפשר להם לגדול וללמוד בדרך שלהם.
• כי אנחנו מטורפים.

יונת, זה עכשיו -- כשהם קטנים. מה תעשי כאשר הם יגדלו? האם את מאלה שאומרים: "כשאני אגיע לגשר . . .? מטורפים? . . . כולנו מטורפים . . . !! אבל יש מטורפים ביתיים, מטורפים דמוקרטיים, מטורפים פונדמנטליסטיים, וכו', וכו, כל אחד בוחר את הטירוף שלו.

דוד
לא הבנתי מה הבעיה ומה יונת תצטרך לעשות כשהילדים יגדלו ?

אחיק ושלומית, כנראה שלכם יש עוד משהו לספר לנו . . .
הבנות בנות כמה הן? . . .

דוד רובנר
6, 4, 9 חודשים. איך זה קשור לשאלתי ?

לא שכיח לשמוע פה על הניסיון אודות החינוך מן הבית למי שיש ילדים גדולים -- אם בכלל.

פשוט כי זה דבר חדש יחסית בארץ. אבל אתה יכול למצוא כאן גם דברים שכתבה לאה נחימוב על ילדיה (בני 10 ו-11 נדמה לי), דברים שכתבה אורנה ושכתבו ילדיה (מגיל 1 עד 18), ודברים שכותבים כאן כמה ילדי חינוך ביתי בדפים האישיים שלהם.

הי יעל
תשובה מאוחרת לשאלתך:
חשבתי המון על למה בחרתי......והגעתי למסקנה שהנה,יש עוד משהו שאפשר להאשים בו את הקבוץ:-)
אני זוכרת את עצמי מרגישה לבד לבד
שוכבת חולה במיטה כשכל הילדים לומדים בבוקר ורק המטפלת "שומרת" עלי
כאלה דברים..
אז אני אובר פרוטקטינג
אולי אפשר לפתוח דף ילדת קבוץ או ניצולת קבוץ

במקרה שלנו,כשהייתי צריכה לרשום את רועי לבית ספר(הוא היה בגן עד גיל 7),
פשוט לא הייתי מסוגלת לרשום אותו.
שוטטתי בבתי ספר שונים באזור,בקיבוצים והכל נראה לי כל כך קודר,ולחשוב עליו יושב שם
לא נראה לי.
חיפשתי אלטרנטיבה,ונכנסתי לראשונה בחיי לאינטרנט.
יום שלם חיפשתי חומר על חינוך מהבית שקראתי עליו לראשונה כמה חודשים קודם לכן,ולא ידעתי עליו כלום.
עד שהגעתי לאתר חינוך מהבית ישראל,ולאתר של העיתון באופן טבעי.
פתאום הכל התחבר והיה ברור,תוך יום הבנתי שזה הדבר הנכון עבורנו,ואחרי כשבועיים כבר הודעתי על עזיבת העבודה,שתוכננה לגמר שנת הלימודים.
עברנו כמה שנים במסגרת(גיל 3-7),והיום אנחנו בתהליך ארוך ומייגע של להתרגל למצב שבו אין מי שמכתיב לך זמנים,תכניות ותכנים.
בזמן שבין ההחלטה לביצוע קראתי המון חומר בנושא שחיזק אותי,ושוחחתי(עד היום זה כך:-) ) עם משפחות של חינוך ביתי.
עלי לומר שהתמיכה שאותה קיבלתי מהם היא משהו שאני לא חושבת שהייתי יכולה
להסתדר בלעדיו.
רציתי להוסיף גם שהילד שלי לא מאושר כרגע מהמצב ואני מבינה אותו מסגרת זה משהו שהוא מכיר(גם אני),וצריך לתת זמן ולהיות סבלניים(את המשפט האחרון אני כותבת למען עצמי כדי לזכור אותו בשעות קשות:-) ).

אפשר ,אולי, לומר שמטעמים מאוד אנוכיים. זה עושה לי טוב.
כייף לי לקום בבוקר, בלי שעון מעורר, בלי הלחץ והריצות. לא צריך למלא מיכסות.
כשטוב לי טוב יותר לבני ביתי.
תמיד אהבתי ללמוד. מאז שנולדה בתי השניה, פרשתי מהמרוץ אחרי הגלימה. אבל, אני חשה שמעולם לא למדתי כ"כ הרבה דברים חשובים לי, ולמשפחתי.

אתמול שוב הועמדתי בפני פיתוי, הוצע לי לנהל בה"ס לא קונבנציונלי. האגו קיבל את שלו. התחבטתי, אבל אני חושבת שהאתגר כאמור הוא בבית, לפחות בינתיים. תמיד זה בינתיים.

שלום לכולם, אני חדשה כאן, עד עכשיו בעיקר קראתי והגיע הזמן לספר לכם קצת עליי ועל בני המקסים, רועי, בן שנה ו 8 חודשים. כשרועי נולד לא היתה לי התלבטות אם להישאר איתו בבית מעבר ל 3 חודשי חופשת הלידה. עזבתי מקום עבודה בטוח וקריירה מצליחה והחלטתי להיות עם בני. כמה טבעי....כשרועי היה בן שנה התחילו להישלח אלינו חיצים מכל מיני נשמות טובות: "מה, את לא משתגעת איתו בבית?"/ "איך את מצליחה להעסיק אותו?"/ "מה, הוא עוד יונק? לא הגיע הזמן להפסיק?" אגב, מדהים עד כמה החברה שלנו אבסורדית: הנקה עד גיל שנה מבורכת וזוכה להערכה ושניה מעל גיל שנה כבר זוכה לממטר בקורות...טוב, נניח לנושא ההנקה, זה לא האישו. לפני חצי שנה בערך, החלטתי ולא בלב שלם לחפש לרועי גן, כי כנראה מאוד הושפעתי מהסביבה (משפחה, חברים). בנוסף החלטתי לעשות הסבה מקצועית להוראה, דבר שיאפשר לי להיות יותר בבית , וכן, גם נירשמתי ללימודים ולאחר חיפושים ממושכים מצאתי לרועי משפחתון עם 6 ילדים, 2 מטפלות מקסימות ואוהבות. אבל לא הייתי מאושרת. לא הייתי רגועה. מה גם שרועי מאוד צריך אותי לידו, עוד לא מוכן להיפרד ממני. במשך ששת החודשים האחרונים פשוט התקשיתי להירדם. המחשבות היו נוקבות ומעיקות. לא הייתי שלמה עם ההחלטה. בכל רגע שדיברו מסביבי על הגן של רועי פשוט התחלתי לבכות. הוא הרי כ"כ קטנטן, בן שנה ו 8 חודשים, גוזל. איך, איך, איך, אוכל לעזוב אותו ל 9 שעות ביום??????? עכשיו כששאלו אותי על רועי ומה יקרה בספטמבר, יכולתי להגיד כמו כולם, כן, גם אנחנו נירשמנו לגן, אבל המחשבה המטרידה שעוד לא הגיע הזמן לכך עמדה כל הזמן מול עיני.
שלשום החלטתי החלטה. אני נישארת עוד שנה בבית. אנחנו נישארים!!!!!
בן זוגי היקר תומך בי ועומד לצידי ואין מאושרת ממני. אני מרגישה פשוט כמו חופש גדול!!!!!!!!
אתמול התקשרתי לגננת והודעתי לה בשמחה שאנחנו לא נגיע בספטמבר לגן. אנחנו מבטלים את ההרשמה.
רציתי לספר ולשתף אתכם בשמחה ובאושר הפרטי שלי.
זהו. עכשיו אנחנו יכולים לישון בשקט.

כל הכבוד אמא של רועי,החלטה נבונה ואמיצה!
אני מזדהה ומכירה את תחושותייך, כשמקבלים החלטה החיים קלים יותר (בכל תחום, לא?!).
רועי בהחלט קטן ורך ומעל לכל דבר צריך אותך. תחושות הבטן באשר לילדים שלנו אף פעם לא מטעות.

תודה ליאת על העידוד, אין ספק שהלכתי לפי תחושות הבטן ובטוחה כי הן לא מטעות. אני מקווה שתהיה לנו שנה כיפית ומהנה ושלרועי לא תחסר חברה. אני מקווה גם שלאחר מס' חודשים אני לא ארגיש שהוא רוצה חברה באופן יותר אינטנסיבי (גן?) דבר שלא אוכל לספק לו, ובכל מקרה אם זה יקרה כבר נראה מה לעשות. עכשיו נשאר לנו לחיות את הרגע........

אמא של רועי
אני מזדהה עם מה שכתבת.
גם הילדה שלי בת שנה ושמונה (נוב' 2000).
שולחת לך חיזוק ומבינה את הלבטים.

רותי, ומה יקרה עם הבת שלך? את עדיין מתלבטת או שהחלטת?

שאלת תם:
איך ההורים של חינוך ביתי מצליחים אי פעם לנקות את הבית? או בכלל לעשות...משהו...
אני עכשיו במצב של חופש הגדול עם 3 בבית ומוכרחה להגיד שזו משימה בלתי אפשרית בעליל (ומי שלא מאמין שיבוא לבקר אצלנו...)
לא שאני לא אוהבת את זה. כיף לי שהם בבית. רק שטכנית...לא מבינה איך אפשר.

לאמא של רועי ורועי,מצטרפת לשמחתכם.זה נהדר.

חבצלת - אנחנו לא בחינוך ביתי אבל כמה דברים שכבר למדתי: שכחי מניקיון יסודי (אלא אם כן יש לך עוזרת), שטיפת רצפות ואבק, זה כמעט המקסימום. בכל פעם חדר אחר (זה גם פחות מתיש) ותוך כדי הפעלת הילדים. אם את לא מותשת מדי בלילה, אפשר כשהם ישנים.

לאמא של רועי - מחמם את הלב שיש עוד אמא שאיכפת לה מצאצאיה. עוד נשמה של ילד ניצלה.

אני מתארת לעצמי שלרוב ההורים בחינוך הביתי יש סלון כמו שלנו - "איזור אסון" בשליטת הדור הצעיר. תפקידנו מסתכם בלנקות ולסדר כדי לאפשר עיצוב מעניין חדש בסיגנון דומה - תוך 5 דקות מסיום הסידור.

לאמא של רועי,
אני החלטתי שהיא נשארת איתי, אבל כל יום אני חושבת שוב על ההחלטה, ואם היא נכונה. במיוחד בחום הזה שמקשה עלינו לתפקד מחוץ לבית ודי מצמצם את אפשרויות הבילוי. למרות הלבטים מאד ברור לי שזו החלטה נכונה.

הי לכולם ותודה רבה על העידוד והפירגון (איזה כיף) כיף לדעת שאנחנו לא " הדפוקים" היחידים ושיש עוד אנשים שחושבים ומרגישים כמונו והם אפילו נורמלים (ואולי האחרים פשוט דפוקים)}

אני אמא לילד בן 14 מאוד כישרוני . יש לו יכולת ללמוד לבד מאוד גדולה. כאשר הוא נמצא בבית ספר והלימוד פרונטלי הוא מתקשה ללמוד.
המורים אומרים שיש לו פוטנציאל גבוהה ומלחיצים ואני נהפכת לשוטרת שסופרת כמה ימים הוא בא וכמה חסר.
אני הייתי משאירה אותו בבית אם תוכנית לימודים עצמית אך אני חושבת שמבחינה חברתית זה יהיה קשה כי בבית ספר יש גם ילדים וחוויות.
הייתי שמחה לשמוע מה דעתכם ואיך פותרים בעיה חברתית.
דבר נוסף האם משרד החינוך יחייב אותי לשלוח אותו לבית הספר?

שלום לכולם.
אני אמא לילדה בת שנה ו 4 חודשים. יש לי ילדה מכסימה ץ את כל הילדים שלי שלחתי בגיל הזה לפעוטון. אך הילדה זאת מאוד קשורה עלי והיא מאוד נהנת להיות בביתץ
יש לה קצב ביתי (יש לה זמן) בגלל שהיא יותר עדינה אני פוחדת שאם לא אכניס אותה לפעוטון בגיל מבוגר יהיה לה יותר קשה.

ואם אחליט לתת לה העשרה ולא להכניס אותה לגן אולי היא תפסיד דברים שאני לא אוחל לתת לה.
מנסיון אם ילדים אחרים הם קיבלו המון דברים בגן ידע ונחשפו להמון דברים שאולי לא הייתי יודעת לתת להם.
היום אני רוצה לתת לילדה שלי המון אהבה ולזרום איתה במה שהיא אוהבת. אך אני פוחדת שהיא לא תהיה חשופה לדברים אחרים ואולי זה פשוט הצורך שלי לא להיפרד?

אמא לילד בן 14,
בדף חינוך ביתי ישנה רשימה גדולה של דפים הדנים בהיבטים רבים של החינוך הביתי.
אני מניחה כי עיון בדפים הללו יספק לך תשובות על רוב השאלות.

אמא לילדה בת שנה ו4 חודשים,
ההחלטה על חינוך ביתי היא החלטה על יציאה למסע משותף שלך ושל בתך. חלק מהעניין הוא לקיחת אחריות מלאה על החינוך של בתך, וזה מחייב למידה שלך את הנושא. מתוך התעמקות בנושאים השונים הקשורים לחינוך יתחילו לצמוח הרעיונות והגישות הנכונות לך, וחשוב מזה, מתוך הקשבה והתבוננות בבתך ובעצמך יעלו תשובות לרוב השאלות שאת שואלת.

אז כמו שהצעתי לאמא לילד בן 14,
צאי למסע, התחילי בקריאה ובאיסוף אינפורמציה בנושא חינוך ביתי - זה יעזור לך להגיע להחלטות הנכונות לך.

אגב,
בקרוב יצא ספר המכיל קובץ של מאמרים שהתפרסמו ב באופן טבעי הדנים ב חינוך ביתי על היבטיו השונים.
הודעה על כך תפורסם כאן באתר.

התלבטויות, התחביטוית, התלבטויות, כל הזמן, לפעמים הן רדומות ולפעמים כבר אי אפשר להתעלם מהן, אבל תמיד הן שם. בזמן האחרון אני מתעמתת עם עצמי בשאלה: מה באמת המניע שלי לחינוך ביתי? למה דבקתי דווקא באידיאולוגיה הזאת? טוב, אז היתרונות של החינוך הביתי ידועות לי, קראתי, ראיתי, חוויתי, אבל נראה לי שאם המניע שלי אינו טהור ואינו בא ממקום נקי כלומר נטול פחד, רגשות אשמה, רצון לשליטה על חייו של מישהו אחר הנזק עולה על היתרון.
מישהי בדף הזה כתבה שהיא יוצאת קיבוץ והמניע שלה הוא ללא ספק אוברפרוטקטינג, או אחרת כתבה שהיא רוצה שיהיה בידיה מנדט בחינוך ילדיה, שמתם לב כמה חברים בקהילה הזאת הם יוצאי קיבוץ עם נפש פצועה? אני לא יוצאת קיבוץ אבל כנראה שגם בלב שלי ישנה פציעה ברמה זו או אחרת, ואני מודה שאני קצת אוברפרוטקטינג אני מאוד מעורבת רגשית בחוויות שבתי עוברת, במקום להביט על הסיטואציה מהצד ולדעת שזו החוויה שלה בלבד, ההתנסות שהיא צריכה לעבור.
אני לא מדברת על הגיל הרך שכאן אין לי שום ספק שהפעוט צריך להיות צמוד לאמא וצריך למלא אחר הצרכים שלו, אבל נראה לי שבשלב מאוחר יותר אני משאירה את הילדה צמוד אלי בגלל הצרכים שלי, והצרכים שלה שונים משלי.
אני מאוד מזדהה עם הדברים של שי אור בגיליון האחרון, לא משנה באיזה אידיאוליוגיות יפות אני אעטוף את עצמי, בסופו של דבר מה שאני מרגישה באמת יעבור לבנותיי, המחשבות שלי עוברות אליהן, ואם הן מחשבות של פחד, והגנת יתר, זה לא מועיל במיוחד לא?

מאיה יקרה, אז מה אם הן תחשפנה גם לתחושות של פחד? לא מאמינה שיש מקום ממנו תוכלי לפעול באמת נקייה מתחושות כאלה. ההפרדה בין צרכייך לצרכיה נראית לי מלאכותית.(אני נשמעת מתקיפה? לא, נכון?) מלאכותית במובן של ככה החברה מלמדת אותנו לעשות. להפריד, להפריד, לפקפק בתחושות הבטן שלנו, לא לסמוך על עצמינו.
אולי עדיף לשאול למה כן לשלוח אותה החוצה, לא למה להשאיר אותה במקומה הטבעי.
כתבת "במקום להביט על הסיטואציה מהצד ולדעת שזו החוויה שלה בלבד"
כאמהות נראה לי שאנחנו לא יכולות או אמורות להביט בזה מהצד, זה כרוך סביבינו ובתוכינו, אנחנו חלק מזה. וחוויה שלה בלבד?- לא חושבת.
לא כתבתי מספיק "לדעתי" וכאלה...(-: אנחנו לא מכירות חוץ מפגישה חטופה, אבל הרשיתי לעצמי לכתוב כאילו אנחנו כן.

ונראה לי קשה עד אכזרי לקרוא למה שאנחנו מרגישות "רצון לשליטה על חיים של מישהו אחר". זה עלה כאן לאחרונה גם בדף ילדים שרוצים ללכת לגן. המילה שליטה על הקונוטציות שלה, (ועוד על חיים של מישהו אחר!!) מפספסת כאן בענק .

ענת, אני שמחה שדווקא את הגבת ראשונה, קודם כל כי אני אוהבת איך שאת כותבת ושנית כי אני מעריכה את דעותיך.
לא הרגשתי מותקפת,
ונראה לי קשה עד אכזרי לקרוא למה שאנחנו מרגישות "רצון לשליטה על חיים של מישהו אחר". למה?
ההפרדה נראת לך מלאכותית, אך גם חיים רק את וילדייך הם מלאכותיים, אנחנו לא גרים בכפר אחד בו הילדים גרים בצוותא עם ילדים ומבוגרים נוספים,(לפחות לא כאן הת"א), אולי הפרזתי שכתבתי נטול פחד, לחיות ללא פחד בכלל זה קשה אבל השאלה היא באיזה רמה קיים הפחד אצלנו.

אולי זה יחזק אותך - בתור מישהי מהצד (אמנם גם מהמשוגעות האלה עם השערות על הרגליים) ומהצד של כליל - קודם כול,
בכל פעם שאת מפקפקת תשלחי אותה אלינו. אדוה מבקשת לראותה בוקר צהריים וערב, חול, שבת וחג...
שנית, אני לא מרגישה שהיא מפחדת. אני מרגישה שהיא בטוחה.
אני מרגישה שהיא בוגרת ועצמאית לגילה, חברותית וכריזמטית, פעלתנית ויצירתית, רגישה ואמפטית, מזהה את רגשותיה ויודעת להתמודד איתם. אני מרגישה שטוב לה.
(אני לא מתחנפת. אני באמת רואה בה את כל התכונות האלה, במיוחד מאז שיש לי יותר זמן להתבונן)
שלישית, אני לא מרגישה שאת מגינה יותר מדי. אני מרגישה שאת מעורבת במידה הראויה ומשחררת במידה הראויה.
התחושה הזאת שלך היא תולדה של המצב מסביב. כשאנשים מפסיקים להגן על הילדים שלהם בגיל כה רך, אנחנו נחשבות פגועות ופוגעות. את יודעת שזה לא נכון.
במקרה הכי גרוע, את יכולה לנסות. אני מרגישה שאמהות שכבר היו שם, בניסיון הזה שנקרא גן, בטוחות בעצמן יותר.
כי זה לא פתרון קסם לשום דבר.
וגם הציפייה שדרך החינוך הביתי תהיה מושלמת היא בעייתית. כמו כל דרך, יש בה קשיים ובעיות, שצריך לפתור. זה לא אומר שצריך לעבור לדרך אחרת, מלאת קשיים ובעיות משלה.

בסך-הכול, אי-אפשר לחנך רק מן הבית, או להיות רק אוטודידקט כי, בסופו של דבר "הסמכות" בידי המדינה, ואם מישהו רוצה את הרישיון הממשלתי לעסוק במשהו, הילדים עצמם מבחינים בכך, ועושים מה שצריך לעשות כדי להגיע למטרה המבוקשת. כמובן שברגע המתאים, זו בחירה של הילד/נער עצמו/ה.

וואו, לילה, התרגשתי מאוד מדברייך, והם אכן מחזקים, תודה רבה. כולי קנאה בכן האמהות שנראות כל כך שלמות עם הדרך, אולי באמת אנחנו צריכות לנסות סוף סוף גן, כדי שאני אהיה בטוחה בדרכי.

גם אני התרגשתי מאד מדברייך הכתובים כל כך טוב , לילה.
מאיה, המלאכותיות- התכוונתי שזה לא בא מתוכינו, אלא נכפה עלינו מבחוץ, מאלץ אותנו לאופן מחשבה שלא היינו מגיעים אליו אלמלא לחץ מבחוץ של אנשים שחושבים אחרת.(לא בהכרח לחץ פעיל, אפילו עצם ההתבוננות בהם וההכרה בכך שהם רבים כל כך, די בו לפוגג את הבטחון) לילה כתבה את זה כל כך יפה..התחושה הזאת שלך היא תולדה של המצב מסביב. כשאנשים מפסיקים להגן על הילדים שלהם בגיל כה רך, אנחנו נחשבות פגועות ופוגעות.
אשה וילדיה לבד זה לא מלאכותי. זה בודד. אבל זה לא מלאכותי. אשה נפרדת מילדיה בגלל שכולם עושים את זה, או מפרידה בין צרכיה לצרכי ילדיה, זה לא טבעי, כי הם במובן מסויים יחידה אחת, ויש יסוד סביר להניח שלא היתה עושה זאת אלמלא חוסר הבטחון שבהיות לבד ב"שפיות" הזו. עד מתי יחידה אחת? לא יודעת. אולי עד שברור לכולם שלא.בלי החלטה על כך. ותודה רבה על מה שכתבת ועל שלא הרגשת מותקפת. זה הרי ממש ממש להיפך, את מחובקת!
ובקשר למה שכתב דוד, אני מסכימה עם תחילת המשפט:
בסך-הכול, אי-אפשר לחנך רק מן הבית נכון, זה קורה בכל מקום, מתוך הבית, ובאופן טבעי גם בסביבותיו ומחוץ לו.

אני מפנימה כל מילה. תודה.

תודה, ענת.

חשבתי המון על למה בחרתי......והגעתי למסקנה שהנה,יש עוד משהו שאפשר להאשים בו את הקבוץ
אני קיבוצניקית ודווקא נהנתי מאוד בחינוך הקיבוצי ובלינה המשותפת (היא הופסקה כשהייתי בכיתה ה').
אני ממש לא רואה את הקיבוץ כאשם במשהו רע (לפחות מבחינתי)....
אני חושבת שהיום המערכת לא מסוגלת לתת לילד את מה שאני קיבלתי. חינוך בבי"ס פרטי של 20-30 ילדים בשכבה, ששעורים רבים מתקיימים בקבוצות קטנות של 14-15 ילדים.
אין לי עדיין ילדים, ובמידה מסוימת מלחיץ אותי לעבור על החוק, אבל בן זוגי כל הזמן מתעקש שעד שיהיה לנו שילד שיצטרך ללכת לגן חובה, אז זו כבר תהיה תופעה רחבה. ואכן נראה שזה כבר המצב (או לפחות מתרחבת).
זה מעודד מאוד מבחינתי.

בשבוע האחרון גיליתי את האור.
הילדונת, בת שנתיים וכמעט שבעה חודשים, בחופש מהמשפחתון. אני ואמא אחרת מהמשפחתון החלטנו לנסות להפגיש את הילדות בחופש, כל פעם בבית אחר. אז בימי שני וחמישי הבנות התארחו אצלי, בראשון ורביעי אצל החברה, וביום שלישי ביליתי עם הילדונת בבית. (נתוני פתיחה - ללא מכונית, ללא כסף מיותר לבזבוזים, חום אימים בחוץ וקניונים לא באים בחשבון).
הילדה פשוט פורחת. ההתנהגות שלה השתפרה פלאים, היא מאושרת, שרה כל היום שירים, רגועה יותר - אחרי שכבר התחלתי לדאוג ברצינות לבעיות קשב וריכוז.

בימים שהחברה התארחה אצלנו ראיתי שהן שיחקו נפלא, עם קונפליקט אחד או שניים בחצי השעה הראשונה. בימים שהיא התארחה אצל החברה, האמא סיפרה לי שהיא היתה נהדרת. הבחנתי שפתאום היא מתחבקת, מתרפקת, רצה אלי אחרי פרידה. איזה תענוג.

הלוואי, הלוואי שיכולתי להמשיך את המתכונת הזו כל השנה. בכל מקרה בספטמבר היא תחזור למשפחתון לכמה שעות בשבוע ובשאר הזמן היא תישאר איתי. כל כך טוב לנו יחד.

אגב, הצלחתי לשטוף את הרצפה כששתיהן היו ערות. התינוקת הסתכלה עלי מהסל-קל (היא תינוקת מהסוג המתבונן), לילדונת הוצאתי מקל הוקי לילדים ודיסקית, ושיחקנו "הוקי רצפה רטובה" תוך כדי שטיפה, היא עם המקל ואני עם המגב.

הנה דף נחמד העונה למה בחרתי בחינוך ביתי

מה שמטריד זה
אני מאוד דוגלת בחינוך ביתי, לא רוצה לתת לילדיי לעבור את מסכת היסורים אותה עברתי בבית החרושת לציונים הזה שנקרא בי"ס
הגילוי הזה, מבהיר בעצם איך החינוך הביתי משמש לעתים להורים מין תיקון פסיכולוגי לעצמם, דרך הילד, שלא בהכרח מרוויח מזה. הוא מפסיד בעיקר, אינטרקציות חברתיות שבונות את זהותו, רכישת כלים חברתיים ויכולות, וכמובן, חומר לימודי שיעזור לו בעתיד. מי אמר שדווקא טוב לו לשבת עם אמא בבית? אולי אמא לא מספיקה כדי לבנות בן אדם? בעיקר כשהיא עניה ומוטרדת בסוגיות כלכליות. מה שרואים כאן זו חזרה אחורה, ניסיון לחיות את שנות הצנע, כשבעצם מדובר בניתוק מהעולם, משום שאי אפשר באמת לחיות ממשכורת מינימום אחת, לא משנה איפה את גרה.
מה גם שקשה לשער כמה זה נאחס לילד לגדול במשפחה בלי כסף לדברים כייפים, ואני לא מדברת על קניית מתנות יקרות. כשאמא אומרת לי, אין לנו כסף לבילוי צנוע בחג, אבל העיקר שאני איתו בבית - אני מרחמת על הילד הזה מאוד. אין דבר, העיקר שהאם נקמה במערכת החינוך על תחושותיה בעבר. איפה ההתערבות החיצונית כשצריך אותה?

בשבוע שעבר שני שותפי למשרד בעבודה פתאום קלטו שאשתי ואני לא שולחים את ילדינו לגן/בית-ספר.
מיד הגיעה מתקפת שאלות, עליה עניתי כרגיל במתקפת נגד ארוכה וממוקדת שכללה נאומים, דוגמאות ממחקרים (אמיתיים ומומצאים),
סיפורי ילדות, אנקדוטות מחיי ילדי, וכך המשכתי כחצי שעה. בסוף חזרנו שלושתנו לעבודה, והרגשתי שאולי אפילו קצת שכנעתי את המבוגר שביניהם שהרעיון לא מטורף.
לאחר כיומיים נפגשתי עם חבר אהוב שלא ראיתי כמה שנים. הוא ידע שלא שלחנו את ילדינו לגן, אבל כיון שלא התראינו מאז שבתי הגדולה היתה "בגיל גן" (וכיום היא "בגיל של כתה ג' ") הוא הופתע לגלות שהיא לא הולכת לבית-הספר.
"ומי מלמד אותה?"
אוף, אין לי כח.
"היא קוראת? היא כותבת?"
"למה?"
פתאום אין לי מילים. איך אני אסביר לו את זה? הרי רק מהצליל של השאלה ברור שהרעיון מבהיל אותו.
"ומה יהיה אחר כך?"
עזוב אותי, באמא שלך. זה כל-כך ברור, מה יש פה להסביר בכלל?

זאת היתה הפעם הראשונה שאני זוכר (מאז שאנחנו בחינוך ביתי) שפשוט לא היתה לי מלה כדי להסביר בה
את הרעיון החינוך הביתי, שלא לדבר על החינוך החופשי.
יותר מאוחר השתיקה שלי הטרידה אותי. מה קרה לי? למה לא יכולתי לענות לו כמו שעניתי לחברי למשרד יומיים קודם?
אולי דווקא בגלל שמדובר באדם שהיה פעם קרוב אלי מאוד, וגם היום הוא אהוב, כל ההסברים הרציונליים לא התאימו.
הרי לא מדובר בהחלטה רציונלית. ההסברים, ההיגיון, אינם הגורם לאמונה. ההסברים באים אחרי האמונה, אחרי ההחלטה.
האמת היא שאני מקבל מעט מאוד החלטות גורליות בחיי בצורה רציונלית.
כשאני חושב על זה, ההסברים באים להסביר, להסביר למישהו אחר.
אני אינני זקוק להם. ולפעמים, גם אין לי כח אליהם. לפעמים אני מרגיש שהם ממסכים את האמת, שאנחנו פשוט בחינוך ביתי, וזהו.

לדעתי חשוב לאמר לפעמים, שגם בלי טעונים ובלי אידאולוגיה, אנו מגדלים את ילדינו כפי שאנו מגדלים אותם, וזהו זה.

לדעתי חשוב לאמר לפעמים, שגם בלי טעונים ובלי אידאולוגיה, אנו מגדלים את ילדינו כפי שאנו מגדלים אותם, וזהו זה.

פתאם גיליתי את הדף הזה.
חבל שלא ידעתי עליו קודם,כשהייתי צמאה לתשובות,בעיקר לבעלי,אבל גם בכלל-כדי לדעת מה לענות כששואלים
לעצמי,זה היה מאד ברור למה,למרות שלא ידעתי להסביר.פשוט ידעתי וזהו,כמו שכבר כתבו פה.
מי שמעניין אותו לקרוא את תמונת הרקע שרואים בנוף החינוך הביתי שלנו,יכול לקרוא בדף שלי חיים _חדשים במדבר

אבל בקיצור,אחרי שקיבלתי כל כך הרבה פה באתר,מרגישה גם צורך לתת קמצוץ בחזרה.
לכן,שלפתי מהדף שלי את מה שכתבתי על השיקולים לחינוך ביתי והרי הם לפניכם
מוזמנים לשאול/להגיב, עדיף בדף שלי, כי לכאן אני בטח אשכח להכנס



למה חינוך ביתי ,למה חופשי,למה זה טוב עבורנו כאן ועכשיו:


1. זמן הסתגלות לחיים החדשים במדבר:

המעבר לבית החדש שלנו בבאר אורה,איננו רק "מעבר דירה". הוא מעבר ל _חיים חדשים במדבר .
השינוי מתבטא בכל היבט בחיינו ויש המון המון דברים חדשים שלוקח זמן להתרגל אליהם. אנחנו רוצים להעביר את הזמן הזה יחד,להנות,לגלות,לבדוק...
אנחנו רוצים שכל בני המשפחה "יהיו ערבים זה לזה",שנהיה פנויים זה לזה,לתמוך,להיות,לחיות את השינוי,ואם למישהו יהיה משהו קשה-שנהיה זמינים עבורו,לתת את תשומת הלב הדרושה לו כדי לההתמודד הכי טוב שאפשר עם מה שהחיים מזמנים לו,לנו.

מזג האוויר שונה מאד. צריך זמן להתרגל לחום,ליובש,לדרכי ההגנה,להישרדות בשטח מדברי,(בחוץ,בשעת טיול למשל...). אפילו למזגן צריך להתרגל!

הנוף שונה מאד.במקום ההר הירוק הפורח שטיפסנו עליו במטע,יש לנו פה הרים-הרים,שנישאים לגובה רב,מדהימים ביופים המהפנט,אך לא נגישים לטיול,
(הכוונה למרחב הקרוב לבית.... כי שמורת טבע נהדרת יש מכל צד של היישוב שאליו פונים,(רק שצריך לסוע ברכב ואי אפשר פשוט לטפס על ההר ממול)
אפילו החצר שונה לגמרי:אין לנו פה את בוסתן עצי הפרי,פינת החי(העיזים,החמור,התרנגולות,ארנבות,שרקנים,צפרדעים,הסוסים של השכנים,ועוד...)
"מימין ושמאל,רק חול וחול". העיסוק שלנו בחוץ שונה: במקום לעבוד בגינה,אנחנו בונים ארמונות בחול.במקום להסתובב באחו אנחנו מטיילים בסמטאות

העבודה של נועם: עבודה בהנאה ויצירתיות ויוזמה,אבל תנאי העבודה מאד שונים. התרגלנו שאבא נמצא הרבה מאד בבית ומבלה המון עם הילדים.
ועכשיו אבא יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה ויותר שעות כדי לפרנס אותנו ולממן את איכות החיים שאנחנו רוצים לחיות בה.
כדי להבטיח שגם בנסיבות שהשתנו,עדיין יהיה לילדים הרבה "זמן-אבא",אנחנו רוצים שיוכלו להצטרף אליו לפארק צפרות,בכל זמן שניתן יהיה,כמה שיותר
שנהיה מעורבים זה בחייו של זה.שחיינו יהיו שזורים יחדיו,למען מטרה משותפת אחת-חיזוק התא המשפחתי .

לקחנו פסק זמן מתפקידנו כמשפחה אומנת: אחרי 7 שנות ארוח ואומנה של נערות במצוקה שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, אנחנו מבינים שעלינו
לצמצם פערים ולמלא חסכים שמהם סבלו ילדינו הביולוגיים. עם כל מה שקיבלו (וקיבלו,הרבה מאד!) יש גם "תוצרי לוואי" בלתי נמנעים,וזה הזמן לטפל בהם
החיים ללא בנות האומנה,מחזקים את התא המשפחתי הביולוגי שלנו,והילדים ראויים שנקדיש להם את חסכי תשומת הלב שנוצרו,ונבלה עמם כמה שיותר.

• חברה חדשה: לוקח זמן עד שבונים מ-0 מערכת חברתית חדשה,רשת של שכנים וחברים,להכיר את תושבי המקום החדש,להכיר להם אותנו...

היינו רוצים שילדינו ישקיעו את האנרגיות בקשרים חברתיים המתאימים להם,ולא יבזבזו אנרגיות מיותרות על השתלבות במסגרת שהתלמידים בה קשורים בדרך מלאכותית (ע"פ גיל,ולא ע"פ תחומי עניין למשל, והקשר החברתי נוצר מתוך אילוץ(המורה הושיבה אותו לידי בכתה) ולא מתוך בחירה ונטייה טבעית

2. אורח חיים בריא:

• רק כשהילדים נשארים בבית ולא הולכים למסגרות חוץ ביתיות,אפשר לבנות סדר יום"נכון"-כמו שנכון לנו , ולא להיות עסוקים כל היום בלהסתדר עם אילוצים

ולנתרל השפעות שליליות שמשבשות ומפריעות לנו לבנות לנו שגרת חיים אחרת,שונה מזו הנגזרת מתוך "אילוצי החיים והמערכת"
רק כשהילדים בבית,הם יכולים לקום ב-05:30 בבוקר,לצאת להליכת בוקר-טיול,לפני שנהיה חם,(בלי לדאוג שיהיו אח"כ עייפים כל היום ולא מרוכזים בביה"ס)ויכולים לסוע בהנאה באופניים,בזמן שכל שאר הילדים ממהרים כדי לא לאחר להסעה.וכל הלחץ של הבוקר... ברוך שפטרנו מעונשו של זה!
רק כשהילדים בבית,הם יכולים ללכת לישון מתי שמתאים להם,(למשל-אוהבים לסוע באופניים בערב,כשכבר לא חם מדי),(ולא ההורים כופים שעת השכבה, "כדי שיקומו בזמן ולא יאחרו להסעה לביה"ס)
רק כשהילדים בבית,הם יכולים לבחור מתי לשחק,מתי ללמוד,מתי לנוח,מתי ליצור,לעבוד,לאכול,לטייל... חופש הבחירה הזה מבטיח שהם יעשו כל דבר
ממקום של שמחה ואהבה,ממניע פנימי,מרצון חופשי ,ולא מאילוץ /כפיה /הפעלת לחץ של סמכות /כח של מבוגר / צורך לרצות/להתאים עצמך לאחר/להשוות
רק כשהילדים בבית,אני יכולה לבנות רצף ארוחות הבנוי על שיקולי תזונה נכונה (ארוחת פירות ב-08:00,ארוחת בוקר ב-10:30 , וארוחת צהריים ב-14:30-15:30 ,כשאבא בא,)ולא על התפשרות עם ה"מציאות" (שבה הילדים מושפעים ממה שאוכלים החברים/השכנים ושבה זמני הארוחות נקבעים ע"פ זמני הצילצול להפסקה,ולא ע"פ שיקולי בריאות)
רק כשהילדים בבית,אני יכולה לאפשר להם ללמוד לבשל,לאפות לחם/עוגות,ללמוד את חשיבות התהליך ולא רק התוצר המוגמר,להיות מודעים לחשיבות התזונה כמרכיב ראשון במעלה בחשיבותו כדי להיות בריא ולאפשר לגוף לרפא את עצמו,,עם כמה שפחות התערבות חיצונית (לא שלי ובטח שלא של רופא)
רק כשהילדים בבית, הם יכולים להתמסר לתהליך הריפוי הטבעי,בלי לחפש תירוצים להעדר מביה"ס,רק כשלילד יש חום (כאילו שחום זו מחלה...)
רק כשהילדים בבית, הם יכולים להיות קשובים לצרכי הגוף שלהם,ולתת מענה(מנוחה פשוטה לפעמים)עוד לפני שמתפתחת מחלה.

3. חינוך אמיתי, שמלווה אותם בתהליך הגדילה, ולא למידה דידקטית/ הוראה מלאכותית של "החומר הנלמד":


רק כשהילדים בבית, אני יכולה לחנך באמת, להתעסק בהקניית ערכים ונורמות התנהגות ולא בלשנן חומר לימוד בע"פ,רק בגלל שהמורה החליטה שזה הדבר הכי חשוב ושמחר יהיה בוחן פתע,אז צריך להתכונן.. או שאם אני לא אכין את שעורי הבית שלי כמו שהמורה מצפה ממני,אז יענישו אותי בהערה בעט אדום במחברת,או ישפילו אותי מול כל הכתה-למשל,כשהמורה תרצה לבדוק אותי אם באמת הכנתי את שעורי הבית שלי בעצמי,ולא,ישמור השם,נעזרתי במישהו אחר...

רק כשהילדים בבית,אני יכולה לספק להם סביבה מלאת גירויים, שמתוכה יוכלו לבחור מה מעניין אותם ללמוד/לעשות

רק כשהילדים בבית אני יכולה לאפשר להם זמן"ריק" -להיות,לבהות,לחלום-אלו דברים חשובים ביותר,ולא הייתי רוצה שילדיי יינזפו ע"י מורה לחוצה,מפני ש"לא היו מרוכזים בשעור". ולמה לעזאזל,ילד צריך להתרכז דווקא במה שמעניין את המורה באותו רגע? האם תהיותיו/מחשבותיו/רעיונותיו,נחשבים פחות?

רק כשהילדים בבית,יש לי יכולת לפקח על התכנים שאליהם הילדים חשופים. ו-כן,אני כן רוצה לגונן עליהם ולעטוף ולשמור. ו-לא,אני לא חושבת שזה פוגע ביכולת שלהם להתמודד אח"כ עם החיים האמיתיים . כאילו,מה? עכשיו אין לחיים שלהם שום משמעות?מה? הם לא מספיק אמיתיים?
ומי אמר שתמצית הילדות זה להכין אותם לחיים? כאילו,מה?עכשיו זה לא חיים? הילדות זו התקופה הכי יפה וחשובה בהתפתחות שלהם,אז למה לא לחיות אותה במלואה ולאפשר לילדים שלי את החופש לחלום ,להאמין (למשל-בטוב שבעולם... למה אני צריכה שאיזו מורה מלומדת,ותהיה הכי נחמדה ורגישה בעולם, תרעיל את הילדים שלי בשבבי ידע מיותרים כמו עדכונים מהמלחמה בצפון,למשל). יש שיגידו שאני מנותקת,ושזו המציאות,ואי אפשר לעצום עיניים.
ובכן-אפשר,וגם רצוי. אני לא רוצה לגדל את ילדיי עם הערכים המיליטריסטיים,האלימים ,לא רוצה שיגדלו בצל אווירת המלחמות ושפיכות הדמים.
אני רוצה ללבוש משקפיים ורודים,וללמד את הילדים שלי את המיומנות של התבוננות והערכת הטוב.
את הרע שבעולם לא אוכל להסתיר מעיניהם לעד.. זה ברור לי ,אבל לפחות אני אוודה שיש להם את הכלים להתמודד עם זה,את היכולת להרכיב את המשקפיים הורודים,מתי שיחפצו בכך.

למה,לעזאזל ,מקובל להתיחס בהבנה לדתיים שלא רוצים להסתכל על "דבר תועבה". ואם אני לא שומרת מצוות כהלכה, אז מגיע לי לראות את כל הזבל הזה?
למה אין לי זכות לבחור לאיזה תכנים אני רוצה שיילדיי יחשפו?
למה לא ברור ומובן מאליו שאמא צריכה לשמור על הצאצאים שלה ולהגן עליהם מפני חיות רעות. כך זה בטבע. למה אנחנו,בני האדם ה"מתקדמים",חושבים שזה נכון להאכיל את הילדים שלנו ברעל?. ו-כן לחגוג את יום רצח רבין בעצרת בית ספרית חגיגית ומכובדת,זה רעל בשבילי.לא רוצה להטמיע בילדיי את הצורך המעוות הזה שיש לעם שלנו,להפוך ארוע של רצח לנושא מרכזי בתוכנית הלימודים

רק כשהילדים בבית,אני יכולה להוות בשבילם מודל לחיקוי של דמות מבוגר-חופשי,יצירתי, שעושה דברים שהוא בוחר בהם,בשמחה ובאהבה (ולא הורה שמעביר לילדיו את המסר ש"אין ברירה,לפעמים צריך לעשות גם דברים שלא אוהבים".. אז זהו,שלא "צריך" .
אני רוצה שילדיי יקחו אחריות על הבחירות שלהם,ויהיו שמחים במה שהם עושים. ואם האמא הולכת לעבודהשהיא לא באמת אוהבת,אלא רק כי "אין ברירה,צריך כסף...", אז גם על אותו משקל,הילד צריך ללכת לגן/ביה"ס,רק כי אמא בעבודה ואין מי שישמור עליו. ואז אז איפה נעלמת החשיבות של לאהוב את מה שאתה עושה,ולעשות את מה שאתה אוהב?

רק כשהילדים בבית,אני יכולה לאפשר להם מספיק "זמן לימוד".ילדים שהולכים לביה"ס,מגיעים הביתה עייפים ומותשים,שבעים מכל למידה,רוצים רק ליסוע באופניים,לשחק עם חברים (מובן לגמרי,כי איזה זמן אחר נשאר להם פנוי,ל"חופש"?בין מסגרת אחת לשניה-ביה"ס/חוגים/משפחה...) לעיתים קרובות גם לזה אין להם כח וכל שהם יכולים לעשות זה לבהות בתמונות המרצדות על גבי מסך הטלווזיה/להזיז אצבע/שתיים מול המחשב.
טוב לי שילדיי לומדים כל היום ולמידה מתרחשת לא רק מול שולחן וכסא בכתה(דווקא שם היא לא במיטבה...)
איפה תמצאו תלמיד שסבתא שלו שואלת אותו מה הדבר שהיה לו הכי כייף לעשות היום,והוא יענה "לקרוא ספר"?.לי זה קרה ומילא אותי התרגשות וגאווה. כשילדתי אומרת " לקרוא ספר",היא בדר"כ מתכוונת שהיא ממציאה את התוכן,יוצרת סיפור בעצמה,כי מדובר בילדה קטנה שלא יודעת עדיין לקרוא!
ואיפה תמצאו תלמיד שביקור בספרייה מרגש אותו,והוא מחכה כל השבוע ליום הקבוע של הספרייה,כדי לבחור ספר חדש? כדי לגמוע אותו בשקיקה ועניין?

רק כשהילדים בבית אני יכולה לתת להם לגיטימציה,להקשיב לקול הפנימי שלהם,להרגיש מה נכון עבורם,מה מעניין להם ללמוד/לעשות/לעסוק בו ,בלי להיות עסוקים כל הזמן בלהתאים עצמם לסביבה,בלבדוק מה חושבים עליי,ומה אני אמור לעשות. אני רוצה לעודד אצלם מחשבה עצמאית ויצירתית,ולא בינוניות המשווה עצמה כל הזמן לממוצע.

אני רוצה שתהיה להם יד חופשית לדמיין וליצור,בלי שדמות מבוגר סמכותי "יכבה"אותם,ויסביר להם מה הדרך ה"נכונה"לעשות דברים.
אין שום דבר בעולם שהילד שלי לא יוכל ללמוד , אם ירצה בכך,ואני לא רוצה שיגדל בתוך כלוב,שרק למורה יש מפתח לצאת,ורק היא מחליטה מה ייכנס אליו לתא ומה לא.

ומי היא אותה מורה? מה אני יודעת עליה ועל מערכת הערכים שלה?,על נורמות ההתנהגות שלה? האם מתאים לי שהיא תעצב את דמות ילדיי,ואני אפילו לא יודעת מי היא. ובכלל,אם אדע-זה יעזור לי?אני יכולה להשפיע על מי שהיא ועל האנרגיות שהיא מעבירה לילדים שלי?
אני,לא שאני חפה מטעויות או חסרונות,ממש לא,אבל לפחות אני מודעת להם,ויכולה לנסות לעבוד ולתקן, ובכלל-אלו החסרונות שלי-אני יכולה להית יותר סלחנית כלפיהם,ולדאוג לאיזון (של אבא/סבתא/חברים/אחר...)
וגם לא נורא שהם יכירו את המגבלות של אמא שלהם. זה רק יעודד אותם לדעת שאין שום דבר מושלם בחיים,והם ילמדו גם מלראות אותי מתמודדת עם המגבלויות שלי.

4. לגדול עם הילדים, ללמוד איתם, ולא ללמד אותם:

מאד מאד כייף לי להיות במחיצת ילדיי. טוב לי לראות אותם גדלים,לומדים,מתפתחים. טוב לי שאני יכולה ללוות אותם בתהליך הצמיחה הזה,ולא להשאיר את העונג הזה למורה שתראה בהתמודדות מולם נטל או מטרד- במקרה הגרוע,ובמקרה הטוב- תהנה מהם,במקומי...
מי קבע שאמא לא יכולה להינות במחיצת ילדיה? איך השתרשו בחברה המודרנית הנחות ייסוד מעוותות שמניחות שילדים צריכים להיות רוב שעות היום עם בני גילם וההורים צריכים להיות ב"עבודה".

למה לעזאזל,אם אני מגדלת ילדים של אחרים,ומקבלת כסף(מה שעשיתי תקופת מה,בתור גננת)זה נחשב עבודה, אבל אם אני מגדלת את הילדים שלי זה לא נחשב עבודה? ואם אני בבית כל היום,אז מה? אני נחה?(רחמה ליצלן,מנוחה-השם ישמור מהחולה הרעה הזו...) אני עובדת מאד מאד קשה!!!
אני גם אמא,גם מורה,,גם מנקה/מבשלת/מכבסת, גם מרפאה, גם אומנית יוצרת דברי מלאכה...(אם אני לא מוכרת את היצירות שלי בכסף,הן לא נחשבות יצירות?)אני מטפלת בחיות,אני גננית(עובדת בגינה),אני צלמת(מצלמת רגעי שיא בחיינו בבית),אני, אני אדם-חי ונושם שעושה הרבה טוב ועושה גם הרבה טעויות,אבל אני אדם שאוהת את ילדיו ואוהב את החיים איתם.למה שאוותר על ההנאה הזו?

אני נהנית ללמוד מהילדים,וביחד איתם,הרבה דברים שאני לא יודעת.
גם להם זה משדר מסר חשוב:שגם המבוגרים לא יודעים הכל,וש-כן,יש דברים שילד יכול ללמד אמא,ולא רק אמא יכולה ללמד ילד
ואולי הדבר הכי חשוב שאני לומדת עם הילדים,זה שכל אחד יכול ללמוד לבד.אנחנו לא צריכים שילמדו אותנו.להיפך.אם אנחנו רוצים לשמור על גיץ הסקרנות המולד שלנו כייצורים חיים,ייטב לנו אם לא "נעשה ונשמע",אלא "ננסה ונעשה"-מה דעתכם על הסיסמא שלי ? אני המצאתי הרגע... אני הרי יכולה להמציא כל מה שארצה,לא? כל הממציאים הכי גדולים היו כאלה שלא הלכו בתלם. נו,מה?ברור! איך אפשר להמציא משהו חדש כשאתה משועבד למה שכבר אחרים גילו,ושמאכילים אותך בכפית...(לפענים אפילו מורעלת! הצילו! זהירות!)

אני חושבת שזו דוגמא טובה לילדים לראות הורים שמודים בטעויות שלהם,שמודים בכך שלא יודעים x או y
אני בטוחה שילדיי יפנימו וילמדו גם מהדרך שבה הם רואים אותי מתמודדת עם קשיים,עם המוגבלויות שלי,עם החולשות (שוקולד,למשל... תדעו שרק בזכותם אני מצליחה לעבור תהיך גמילה מסוכרים,מה שמשך שנים אני סוחבת בצמיגים על בשרי,ועכשיו , כשאני משמשת מודל לחיקוי,כ ל ה ז מ ן ,אני משתדלת יותר.אין לי את שעות הבוקר,כשהם בביה"ס,לנשנוש,כשאף אחד לא רואה...)

אני גאה בעצמי שאני מהווה מודל לחיקוי של מבוגר שלא מפחדת לנסות וללמוד,וליפול ולקום...
וממי אני לומדת את זה? מבת השנה שלי שכל שניה נופלת וקמה,מנסה לעמוד,ללכת,מקבלת זבנגים בראש,ושוב קמה,כאילו כלום לא ארע...
קראתי פעם משהו מעניין שאורנה שפרון כתבה למישהיא אחרת ואני מוצאת את זה רלוונטי גם לגביי:
"ילדינו הם המורים המתאימים ביותר בשבילנו ולכן אנו ניתקל בשיעורים הכי אמיתיים בעבורנו , כאשר אנו במחיצתם.
עצם הידיעה על כך שאנו גם מורי דרך אבל גם תוך כדי לומדים דרך חדשה,תאפשר לנו להבחין בשיעורים שילדינו ירצו ללמד אותנו."
ואתם יודעים למה אני מאמינה שזה נכון? כי אני רואה איך ההורים שלי לומדים ממני ואיזה שעורים אני מעבירה אותם

5. תיקון "נזקי המערכת" שהשתרשו עד כה:

מספיקות כמה שנים בלבד,בהן קיבלו הילדים שריטות(ממין אחד וממין אחר...)במיוחד בגיל הרך,כדי לגרום נזקים שילוו אותם בכל חייהם הבוגרים.
מדהים אותי,אפילו מפחיד לפעמים, לגלות כל פעם מחדש כמה הילדים הם כחומר ביד היוצר,באיזו קלות דעת לפעמים אנו נוהגים,בהתבטאויות שלנו,בהתנהגויות כאלו ואחרות, וכמה כל דבר שאנו ,המבוגרים,(כן,גם אני..בעיקר אני?)עושים/לא עושים,משפיע ומעצב את דמותם ונפשם.

כך קרה ,שבמשך שהותם (הקצרה יחסית) במערכות חינוך (בעיקר אנתרופוסופיות,עליהן אפרט בהמשך),ספגו נזקים מסוגים שונים,וכעת עלינו לטפל/לשפץ...
הרי אם המכונית שלנו,מכונת ברזל ,מתקלקלת/נסדקת/ניזוקה בתאונה, אנחנו מייד לוקחים אותה למוסך.לפעמים אפילו שריטה הכי קטנה מביאה אותנו לטפל ולתקן אותה. מדועה אם כן,כשמדובר בנשמות הרכות הטהורות שלנו,בילדים שהם האוצרות היקרים מכל,איננו מזדעקים וממהרים לתקן?
מה גורם, לרובנו, להעלים עין ולהשלים עם סדקים/פצעים בנשמות הקטנות שלנו?

האם לא ברור לכולנו שהכי טוב יהיה אם המכונית שדורשת שיפוץ תישאר בידיו של המוסכניק?תחת ידיו האמונות שמכירות את הרכב הספציפי הזה הכי טוב?
שיודעות איך לתקן ואיך לשמור?

וגם אם כולה התעקם קצת הפגוש,אז מיישרים,צובעים,ו-הופה, חזרה לכביש,לסכנה הבאה שמחכה מעבר לסיבוב. נוח לרבים מאיתנו לשכוח שבכלל היתה אי פעם תאונה,הרי לא רואים,כלפי חוץ הכל נראה נהדר. ומה אם הפגוש הזה הוא , בהשאלה,נקודת החולשה שלנו,ושלא במקרה קיבלנו שם מכה ושם נפלנו.אז מה? לא עדיף שנהיה מודעים לנקודת החולשה הזו,ונחזק אותה,במקום להעמיד פנים שהכל מושלם?
אני יודעת על עצמי, שתמיד אני נופלת באותן נקודות,אותן המקומות שבהן אני צריכה לעבור שינוי/תיקון רציני,ולא סתם "פחחות וצבע" .
וכמה שזה קשה לתקן...

קשה,ולוקח המון פניות וזמן. מן הראוי שניתן לעצמנו את הזמן והפניות האלו,לא?ונעבוד בסביבה רגועה ותומכת,במוסך,עם אדם שאוהב ויודע מה הוא עושה
ולא בצד הדרך,כשרעש המכוניות החולפות מפריע ,ואנו עצמנו חשופים לסכנה.
על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים שלנו. הרי הפצעים שלהם יירפאו מהר יותר משלנו כמבוגרים,ואם לא נשכיל לטפל בהם כעת,אז בבגרותם,ייאלצו לעבוד קשה יותר,(ולשלם המון כסף לפסיכולוג...)

על איזה פצעים כל כך נוראיים אני מדברת?
ובכן,מטעמי שמירה על פרטיות ילדיי,לא אשתף אתכם בפרטים.
רק אוכל לומר,שהם מספיקים בשבילי,כדי להחליט שאני רוצה לטפל בהם,וכדי שאהיה מוכנה לוותר על מעט היתרונות שכן קיימים בהליכה לביה"ס/גן
(ויש יתרונות,אני מודעת להם.)

נעמה, כתבת הודעה נהדרת @} הרשיתי לעצמי טיפה לסגנן (רק הדגשה בכתב בולט במקומות המתאימים וטיפה רווחים בין פסקאות). מקווה שזה בסדר.

נעמה מאוד שמחתי לקרוא את דבריך, ואני מצפה להמשך, פתאום כאילו נגמר ואני מחכה לפירוט המדובר בהקשר לנזקים שצריך לתקן בעיקר של החינוך האנטרופוסופי.
תודה על השיתוף.

מרגישה לא נוח "ללכלך"ברבים על החינוך האנתרופוסופי,אולי משום שבסה"כ קיבלתי ונהניתי מיתרונותיו,יותר מאשר נפגעתי מחסרונותיו. כבר פעמים מספר התבקשתי לפרט בנושא,ואיכשהו-התחמקתי באלגנטיות.
התיישבתי כעט כדי לכתוב,אבל העייפות מכניעה אותי,כאילו שולחת מסר :"אין לי כח לזה עכשיו..."
תוכלי להתקשר אליי טלפונית ואוכל יותר לפרט ולעזור,בשמחה.
איכשהוא,מעל מסך המחשב ,יש לי נטייה לא לכתוב...
נעמה-077-7575848 עדיף בערב,אחרי שהילדים ישנים אני יותר פנויה(20:00-21:00)אח"כ אני כבר במצב מאוזן....

כרגע החזרתי את בני הביתה כי הוא לא רצה ללכת לבית הספר כנראה אני צריכה לקרוא את כל הדף הזה, אך אם היו שואלים אותי היום למה הייתי מעדיפה חינוך ביתי התשובות שלי הן: אני רוצה לאפשר לילדי לפתח את היצירתיות שלהם. לא להרוס את הסקרנות הטבעית שלהם. אני רוצה ילדים בריאים בגוף ובנפש, אני רוצה ילדים עם חירות פנימית ללמוד ולהתפתח. אני רוצה ילדים שיודעים ומאפשרים לעצמם זמן לחברה וזמן להתרכז בעבודה עצמית.

אנחנו מתלבטים כבר הרבה זמן.
עדיין לא ברור לי בדיוק למה אנחנו מתלבטים.
הייתי רוצה לשמוע למה בחרתם בחינוך הביתי או למה לא בחרתם בו ואיך הגעתם להחלטה?
האם תוכלו לזהות מה בתוככם היה המניע החזק ביותר?

קראתי הרבה באתר.
הכרתי הרבה אנשים שנשארים בבית.
ובכל זאת אני זקוקה למשהו אינטראקטיבי בדוגמת דף כזה שאולי יוכל לעזור לי להבין מה נכון עבורנו.

הסיבות שאני זיהיתי לבחירה בחינוך ביתי הן רבות ובעלות פנים שונות
הייתי רוצה לעלות חלק מהן כאן, במיוחד החלק הלא-אידיאולוגי:

1. אחד מהילדים שונה, צריך טיפול מיוחד ולא מתאים למסגרת: או שהומלץ לתת לילד ריטלין או שהילד מתקשה בדיבור/בתקשורת וכו'..
2. המשפחה של האם או האב עברה טראומה קשה: מוות של אחד ההורים/האחים
3. אחד ההורים לא מוצא עבודה
4. ההורה לא הצליח בעצמו להשתלב במסגרת וכשל בלימודים
5. אחד ההורים חרד ומתקשה להיפרד מהילדים

בני כמה הילדים שלכם? והאם הם כרגע במסגרות?
נראה לי שאם תספרי קצת יותר פרטים על הסיטואציה נדע מה לספר ובמה להתמקד בכדי לתרום לך...

הילדים לפני גיל בית-ספר
חלקם בבית וחלקם בגן

החלטתי ביום אחד.
כבר הייתי בהריון השני.

נסענו, הבן שלי ואני במכונית.הכל היה עמוס מציוד ותיקים ,כי חזרנו מביקור ממושך אצל אחותי.
ידעתי שאצטרך להעלות את הכל לבד, כי הבן זוג היה במילואים,ידעתי שהנסיעה ארוכה,אבל זה לא ממש העיק עלי.
דיברנו לנו באוטו,נהנו.

התבוננתי כאילו בפעם הראשונה בחיים כמה הדרך יפה.העצים בסתיו.

נחשפתי לבאופן במקרה (בזכות קישור ששמה בפורום הורים בויי נט טליה אלמתן), הבנתי את האידיאולוגיה והתרשמתי שזה באמת יכול לעבוד, העניין הזה עם ללמוד מתוך סקרנות בלבד, מה שבא לך, מתוך מניע פנימי בלבד. ונסחפתי עם הסיפורים היפים ורציתי גם. זה היה אחרי שנתיים בחו"ל שבהן למדתי לא לסבול משהייה עם הילדים שלי כמו שהורגלתי עד אז בארץ כשהם היו הרבה שעות ביום בגן. החלטנו לנסות, ראינו מה טוב בחול, מה עוד יותר טוב עם הקהילה בארץ, והשאר הסטוריה. (-:

טוב, עכשיו אני אענה לעניין....אני חושבת שאת ההחלטה הכי נכונה תוכלו לקבל רק אחרי שתנסו. להתלבט כשהולכים למסגרות זה לא באמת בדיקה של החינוך הביתי באופן אישי לגבי עצמכם.
אתם תגלו כל כך הרבה דברים מדהימים על חיי המשפחה שלכם, על הפרטים שבה, על היחסים ביניכם אם תנסו.... שווה לנסות, ולא משנה מה תהיה המסקנה מהניסוי. יש דרך חזרה, אחרי הכל.... בהצלחה.

אני קראתי כתבה על משפחת שיפרון בעיתון כשהבכורה שלי עוד היתה תינוקת.
זה ישר נראה לי כמו מה שחיפשתי כל חיי ולא ידעתי שקיים.
וטילפנתי לאורנה ודיברתי איתה.
וזהו, ככה רציתי לחיות. הילדים כבר בני 11.5 ו-6.5, אני נהנית איתם מכל יום.

אנחנו בחו"ל, כאן כמו שבלה אמרה מקובל לא לסבול משהייה עם הילדים שלי. מדהים עד כמה "כולם" הם כוח חזק. כשכוווולם סביבך נשארים עם הילד עד גיל שנה כי מדיניות חופשת הלידה מאפשרת, ואז מי שנאלצת לחזור לעבוד יכולה לעשות זאת במשרה חלקית או במשמרות או גם וגם ומי שלא - פשוט נשארת בבית עם הילדים עד גיל 5-6, ולכולם ברור שכך נכון וכך צריך להיות. בגיל שנתיים אפשר להצטרף לקבוצת משחק של שעתיים, יומיים בשבוע, עם ההורים. בגיל שלוש-ארבע אפשר ללכת לגן כמה ימים בשבוע, גם כן לשעתיים-שלוש (ומדהים עד כמה שונה החוייה של גן שמתפקד יותר כחוג מחוייה של גן לאורך כל היום). לא חייבים. וגם אם כן, עדיין רוב היום פרט לאותן שעתיים הוא עם הילד. בגיל חמש הגן עדיין שעתיים, אבל כל יום. בכל רגע נתון באמצע היום אפשר לפגוש בחנויות ובפארקים ובמוזיאונים ובבריכות ובספריות הורים עם ילדים, ולכולם מאוד מובן שעד גיל 6 הילד בעיקר בבית.

ספציפית לגבי המשפחה שלנו, לי זה לא מתאים. הבנות שלי זקוקות מאוד לחברה ושתיהן פורחות בגן ובבית הספר, ואני אוהבת את העבודה שלי. מצד שלישי, זכינו וכל כתה וכתה שהיו בה היו קטנות, עם מורה נהדרת וילדים נחמדים, בבית ספר שיש בו אפס סובלנות לאלימות ואוירה משפחתית ומחבקת עם מעורבות הורים רצינית כך שמעולם לא נאלצתי לבחור בין בי"ס בינוני וגרוע מזה לבין הבית.

_הסיבות שאני זיהיתי לבחירה בחינוך ביתי הן רבות ובעלות פנים שונות
הייתי רוצה לעלות חלק מהן כאן, במיוחד החלק הלא-אידיאולוגי:

1. אחד מהילדים שונה, צריך טיפול מיוחד ולא מתאים למסגרת: או שהומלץ לתת לילד ריטלין או שהילד מתקשה בדיבור/בתקשורת וכו'..
2. המשפחה של האם או האב עברה טראומה קשה: מוות של אחד ההורים/האחים
3. אחד ההורים לא מוצא עבודה
4. ההורה לא הצליח בעצמו להשתלב במסגרת וכשל בלימודים
5. אחד ההורים חרד ומתקשה להיפרד מהילדים_

עד כתה א' כאן אין בכלל מה לדבר על חינוך ביתי כי ברירת המחדל היא שילדים הם בבית. פגשתי כמה וכמה משפחות חינוך ביתי, למרות שכאן יש שפע שופע במיוחד של בתי ספר מכל הסוגים, המינים והצבעים, ומי שלא מתאים לו או לילדו בי"ס א' יכול ללכת ולבדוק את בי"ס ב' (מונטסורי), בי"ס ג' (ולדורף), בי"ס ד' (בדגש על מדעים), בי"ס ה' (לבנות בלבד) או בי"ס כ"ז (בי"ס פרטי, עם כיתות קטנות, שמתמחה בצרכים של ילדים עם ליקויי למידה ו/או תקשורת). שתי תלמידות שלי היו בחינוך ביתי, אחת מתוך אידאולוגיה של הוריה (שהם באופנים לגמרי, לפי ההתרשמות שלי ) שהיתה בבית עד כתה ח' ואחרת שהיתה בבית במשך שנה כי הציקו לה בבית הספר. מישהי שעבדתי אתה חינכה בבית את ארבעת בניה, שכל אחד מהם שונה, צריך טיפול מיוחד ולא מתאים למסגרת. פגשתי עוד משפחות שהחליטו לחנך מהבית אבל לא בחינוך חופשי אלא עם מעורבות כבדה של ההורים בלימוד החומר, הרבה מאוד חוגים ופעילויות שיש גם בשעות הבוקר, בחוגים ייעודיים לילדי חינוך ביתי.

שוב, כל דרך ההתנהלות כאן מאוד שונה מאשר בארץ מבחינת האיזון בין חיי הבית לחיי החוץ ובאינטנסיביות של החיים.

כשהבן הבכור שלי הגיע לגיל שנתיים ועדיין לא הצלחתי למצוא לו גן שאהבתי, הבנתי שאין שום בעיה בגנים, העניין הוא כנראה אצלי
ואז שמעתי דרך חברה על "באופן טבעי" ומשם זה התחיל להתגלגל..
אני יכולה לפרט הרבה סיבות ללמה אנחנו בחינוך ביתי אבל אני מרגישה שאת כולן מצאתי אחרי שבחרתי בדרך הזו כדי שיהיה לי איך להרגיע את הסביבה. אני בחינוך ביתי בעיקר כי אני לא מצליחה לדמיין את עצמי חיה ומגדלת את ילדי בשום צורה אחרת.

שלשום חברה אמרה לי שעד שהיא ילדה היא היתה בטוחה שאת הילדה היא תגדל בחינוך ביתי.
היום,אחרי שבעה חודשים,היא מחפשת איזשהוא סידור לתינוקת כדי להתאוורר קצת.
למזלי חברה שלי לוקחת את תום בן שמונת החודשים לכמה שעות בשבוע אחרת הייתי מתחרפנת,מעייפות בעיקר אבל גם מחוסר זמן לעצמי.
אורלי אמרה במעגל-ללכת לביצפר?נו וואי!
אז נכון שתום עדיין קטן אבל אני כבר אומרת אותו הדבר על חינוך ביתי,אני פשוט לא מסוגלת,צריכה את הזמן שלי,חברת מבוגרים,לימודים ועבודה.

החלטתי להיות עם כל ילד שנה בבית (שמעתי ש"כדאי").
לקראת גיל שנה של הבכור, כשאני בהריון מתקדם עם השניה (ובלי עבודה), אמרתי ל בלה שנדמה לה שאני צריכה להכניס אותו לגן. היא תהתה "למה?" ואני אמרתי: "מה, לא "צריך"? אז למה מכניסים בעצם לגן?" והיא ענתה משהו כמו: "כדי שיהיה סידור לילדים".
ואז נגולה אבן מעל לבי (האמת - בעיקר כי לא היה לי כח לחפש גן, וגם ידעתי שהפרעת השליטה שלי תמנע ממני לבחור בגן כלשהו) והחלטתי בו ברגע להמשיך עם הגדול בבית.
עם הזמן הגעתי ל"באופן" וראיתי שאפשר עוד ועוד.
אחר כך פגשתי בזיניגרדים וראיתי שאפשר גם ילדים גדולים.
(הממ... בקיצור קיבלתי "אישור" חיצוני כל הזמן להמשיך)
אז קראתי את הספר בלמידה מתמדת מאת ג'ון הולט וכל הזמן אמרתי: "נכון!"
(בעלי דאג כל הזמן רק מהבחינה החברתית, ועדיין דואג, ודי בצדק. זה לא פשוט, אבל היתרונות רבים על החסרונות לדעתינו)

שלום רב לכולם.
שמי שרית, ואל האתר הנוכחי נכנסתי לראשונה בכדי למצוא אינפורמציה על "חינוך ביתי" במסגרת עבודת סמנריון שאני כותבת בנושא. בחרתי את הנושא מתוךרצון אמיתי להבין את הסיבות והמניעים של הורי החינוך הביתי לקחת את אחריות חינוך ילדיהם בידים שלהם.
אני מוכרחה להודות שהאינטרס שלי להבין את המניעים מגיע גם מחיפוש שלי כאמא לילד בן 8 ולילד בן 3 באלטרנטיבות אחרות לחינוך הקונבנציונלי.

ממה שקראתי בדף זה למדתי שבין המניעים העיקריים לחינוך ביתי בקהילה הישראלית, נמצאים הרצון לבלות זמן רב עם הילדים ולאפשר לאלה ללמוד באופן חופשי מתוך סקרנות ומניע פנימי. למדתי גם שהרבה החליטו לנסות את החינוך הביתי מהסיבה "שזה מרגיש נוח" לעומת תחושת ה"חוסר נוחות" שהם קיבלו ממסגרות החינוך השונות.

בכל אופן, אני יודעת מתוך קריאה ב"ספרות" שקיימים מניעים נוספים שלפחות בפורום זה לא כל כך באים לידי ביטוי:

• אמונה שחינוך ביתי נותן תוצאות לימודיות טובות יותר.
• רצון לקבוע את שיטות הלימוד של הילדים, למשל הורים השוללים כפיית לימודים על הילדים או במקרה ששיטות הלימוד הנהוגות בבית הספר הביאו את התלמיד לכישלון.
• רצון לקבוע את התכנים שהילד לומד, למשל כאשר בתי הספר בסביבת המגורים אינם תואמים את ההשקפה הדתית של ההורים.
• רצון לשלוט בחברה עמה הילד נפגש על מנת למנוע השפעות שליליות (למשל מניעת פגישה עם נוער עבריין או ילדים אלימים).
• טעמים טכניים: התלמיד גר בחווה מרוחקת מכל מוסד חינוך (אוסטרליה) מוסדות החינוך בעיר חרבו באסון טבע (ניו-אורלינס), תלמידים שאינם שולטים בשפה המדוברת בבית הספר ולא רואים טעם בלמידתה (בני דיפלומטים), החינוך הממלכתי המקומי לא מוצלח והפרטי יקר מדי, בתי הספר לא מתייחסים בהגינות או מסרבים לקבל תלמיד מסיבות שאינן תלויות בו.
• טעמים טכניים הקשורים בלקות: התלמיד מרותק למיטה, אף בית ספר קרוב אינו נגיש לכיסאות גלגלים, קשה למצוא תוכנית חינוך מיוחד שמתאימה לתלמיד (למשל הלן קלר שקיבלה חינוך ספק ביתי וספק פרטי), לבתי הספר המקומיים יש דיעות קדומות על לקותו של התלמיד והם אינם מתייחסים אליו בהגינות (תלמידים נשאי איידס).

...ועוד...

אני אשמח אם תסייעו לי בכך שתשתפו אותי במניעים שלכם או של משפחות שאתם מכירים (כמובן לא צריך שמות).

אני רוצה לנצל במה זו ולברך אתכם על האומץ, לא על זה של להיות בבית עם הילדים, אלא על האומץ לחשוב על מה שמתאים לכם כמשפחה וללכת עם זה עד הסוף, גם אם זה כרוך בללכת נגד הזרם. שיעור חשוב לחיים!!!!!

בתודה מראש,
שרית