תמר נולדה לפני שלושה חודשים. כתבי את הסיפור כמה ימים אחרי שנולדה, ופרסמתי אותו בקומונה שאני משתתפת בה בתפוז. שפע סיפורי הלידה שהזדמן לי לקרוא פה לאחרונה, עשו לי חשק לפרסם אותו גם פה.

מצד אחד, עברו רק 4 ימים מהלידה, והגיוני שכדאי שתהיה קצת פרספקטיבה לפני שכותבים סיפור לידה. מצד שני, הוא מדגדג לי באצבעות ומתחשק לי לכתוב אותו, והיום תמר התחילה להרשות לי להניח אותה מדי פעם, אז אפילו יש לי זמן.

כמו כל לידה שאינה לידה ראשונה, סיפור הלידה הזה מתחיל בשתי הלידות שקדמו לה.
בכורי הפסיק לגדול ברחם (כלומר, קצב הגדילה לא השביע את רצון העקומות והרופאים), ובשבוע 37+2 זירזו אותי. הזירוז החל ביום חמישי בערב. בשבת בבוקר הוא נולד, אחרי זירוז ואפידורל.
האמצעי היה במצג עכוז, ונולד בקיסרי אלקטיבי בשבוע 39.

לפני הלידה הראשונה, התכנית שלי היתה ללדת את הראשון בחדר טבעי ואת השני אולי בבית. אחרי הבכור, תכננתי שהשני יהיה בחדר הטבעי. אחרי הקיסרי של השני, הבנתי שבבית-חולים, עם מוניטור רציף (בגלל הקיסרי הקודם) ומדיניות מתערבת, הסיכויים שאלד טבעי הם קטנים למדי. החלטתי שאני מעדיפה בבית.

בינתיים פיתחתי לי כלמיני אמונות ומחשבות בנוגע ללידה שלי. החלטתי שאני מאלה שיולדות מאוחר (ולמרות זאת, התחלתי לצפות ללידה בקוצר רוח כבר משבוע 37), והיתה לי תמונה מאוד ברורה של הלידה בראש: הלידה תתחיל בלילה ותיגמר מוקדם בבוקר, היא תיקח בערך 6 שעות, אני אלד בסלון, בעמידת שש.
(הלידה אמנם התחילה בלילה, אבל נגמרה רק למחרת בערב, היא לקחה בערך 16 שעות, ילדתי בחדר השינה, בכריעה ).

יום שישי בלילה. שבוע 39+2. אני מתעוררת בשלוש בבוקר ממיחושי בטן. עושה פיפי, מנסה לחזור לישון, ומבינה שהכאב לא מאפשר לי. עדיין לא מוכנה לחתום שאלה צירים, אולי פשוט נורא כואבת לי הבטן? יוצאת מחדר השינה, מתיישבת על כדור הפיזיו מול המחשב. ביקור נוסף בשירותים, מניב הפרשה צמיגית עם מעט דם. שלום לך, פקק רירי.
ר' מתעורר בארבע בבוקר (יש משחק NBA). הצירים לא סדירים ולא מאוד כואבים. אנחנו מחליטים שאין סיבה להתקשר לרונית (קופליס, המיילדת). הוא צופה במשחק, אני גולשת באינטרנט. הצירים מתחילים להתחזק. בכל ציר, אני זונחת את המחשב וניגשת אל הספה, נשענת לפנים על המשענת שלה, מניעה את האגן ומשמיעה קולות נמוכים.

הצירים נעשים יותר תכופים ויותר כואבים. אנחנו מודדים 11 דקות בין ציר לציר.ר' מתחיל לדבר על להגיד לאמא שלי לבוא לקחת את הילדים. אני לא רוצה שיעיר אותם. בשבע אני מתקשרת אליה לומר לה שתהיה בכוננות, ושכשהילדים יתעוררו נקרא לה. אני מתקשרת גם לרונית ומעירה אותה. רונית מבקשת שנמשיך לתזמן את הצירים, וגם את משכם.

בכורי מתעורר, ואני אומרת לו שאני בצירים. דיברנו בעבר על כך שהתינוק ייצא בצירים, ושהם כואבים. בשלב הזה, בכל ציר כרעתי על שש, ברכיי על כרית ופלג גופי העליון נשען על כדור הפיזיו. בכל ציר, הוא בא לחבק אותי, ונשבעת לכם שזה עזר. הר' מתקשר לאמא שלי. גם הקטן (תיכף אמצעי ) מתעורר, ואמי מגיעה ולוקחת אותם.

רונית מגיעה בסביבות עשר. יש לי ציר של דקה כל שש דקות. רונית מגלה לתדהמתה ששכחה את תיק הלידה בבית. היא אומרת שבתה אמורה להגיע לתל אביב והיא תביא אותו, אבל שהיא פוחדת שאני אלד עד אז. כי אני נראית לה קרובה. האמירה הזו איששה את המחשבות שלי, גם לי היתה הרגשה שתוך שעתיים גג הוא בחוץ.

אבל למישהו היו תכניות אחרות, והצירים החלו להיות פחות סדירים. בכל ציר, רונית העניקה עיסוי נפלא לגב התחתון שלי, אבל מתישהו היה ברור שהעניינים קצת נתקעו. כשגם מקלחת ארוכה לא עזרה, החלטנו לצאת לטיול. רונית, שחזרה בשתיים בלילה מלידה, נשארה בבית לנמנם.

הר' ואני יצאנו לכיוון רחוב אבן גבירול. בהתחלה תכננו לקנות לעצמנו סושי לארוחת צהריים, עד שהבנו שלא סביר שנמצא סושי באחת עשרה בבוקר בשבת. אני התחלתי להרגיש את אותותיו של חוסר השינה שלי. בכל ציר נשענתי על ר' ונהמתי. התחלנו לחזור הביתה. הצירים המשיכו להיות לא סדירים, במרווחים די גדולים. חזרנו הביתה, והחלטנו לנסות לזרז את הלידה בדרך מסורתית ומהנה. רונית ישנה, ואנחנו התגנבנו לחדר השינה וסגרנו את הדלת. היה כיף, אבל לא עזר. הזמנו סושי.

רונית התעוררה, ובכל ציר ירדתי לשש ונשענתי על הכדור, והיא המשיכה לעסות את גבי. היא הציעה שננסה זירוז טבעי כלשהו, כמו עיסוי פטמות או נקודות לחיצה, או לחלופין – שאנסה להיכנס למיטה ולנוח קצת, ואחרי מנוחה הצירים יתגברו מאליהם. בחרתי באופציה האחרונה. סידרתי לי ערימה של כריות גדולות על המיטה, ובכל ציר נשענתי על הערימה ורונית עיסתה את גבי. בין הצירים, שקעתי לכיוון המזרן, ונמנמתי. הצירים החלו להתחזק לאט לאט. רונית החליטה שהגיע הזמן לבדוק אותי. שלושה סנטימטרים, צוואר מחוק. מקלחת תרכך את הצוואר ותגדיל פתיחה, המליצה רונית, ונכנסתי שוב לחדר האמבטיה. בין הצירים היה לי נפלא, אבל היה לי קשה מאוד לקבל ציר באמבטיה, בגלל הצפיפות. בכל ציר שמטתי את פלג הגוף התחתון וכופפתי ברכיים, ורונית הזרימה את המים החמים על הגב התחתון והבטן המתקשה. בסיום הציר, חזרתי לעמוד מתחת לזרם המים.

כשיצאתי צעדתי קצת הלוך ושוב בבית, ואחר כך חזרתי לחדר השינה. הר' ואני נשארנו שם לבדנו, לסשן של עיסוי פטמות ונקודות שיאצו. אנחנו מתחבקים ואני שואבת ממנו כוח. בחלק מהצירים, הוא מעסה את גבי, בחלק רונית נכנסת לעסות. הצירים כואבים, אבל קצרים. כעבור זמן בדקנו שוב פתיחה: שש. התעודדתי קצת. הצירים המשיכו, ואחרי שעה רונית בדקה שוב: ללא שינוי. עכשיו כבר התחלתי להתעצבן. רונית הציעה שאקרא לתינוקי, ואני נכנסתי לזה לגמרי, ובציר קראתי לו שיבוא כבר, שאני מחכה לו. סיפרתי לו כמה אני רוצה לחבק אותו, להיניק אותו, לראות איך הוא נראה.


בהמשך התחלפו קריאות האהבה לתינוק בתסכול: נמאס לי. אני לא יכולה יותר. רונית דווקא מרוצה, היא אומרת לי להיכנס לגמרי לתוך הייאוש והתסכול, לזרום איתם. הר' מחזיק לי את היד. אני אומרת לו שאני מתחילה להתייאש. אנחנו יוצאים לסלון לפשוט קצת איברים. רונית הציעה שנעלה ונרד במדרגות, אבל אני לא רוצה לפגוש שכנים במצבי הרעוע.
רונית אמרה לי: תראי, הוא רוצה לצאת. משהו אצלך תוקע את הלידה. ילדת פעמיים בעזרה גדולה של אנשים מבחוץ. יש משהו בתוכך שלא מאמין שאת יכולה ללדת לבד, ולכן בכל ציר, במקום לשחרר את מכווצת. את צריכה לברך על כל ציר, לקבל אותו באהבה, לא להיכנס למקום של מסכנות. את לביאה!

זה רק מתסכל אותי יותר. אני מרגישה כאילו הלידה נתקעה באשמתי, למרות שרונית מבטיחה לי שאמרה את זה רק כדי שיצוף לי למודעות, אבל שברור שתהליך השחרור הזה צריך להיות משהו לא מודע, שקורה תוך כדי הלידה. לי יש רעיון אחר: די. נמאס לי. אני רוצה בית חולים. אני רוצה אפידורל.
אני יודעת שבכל לידה כמעט יש את שלב הדי נמאס לי, שלב המעבר שאחריו יולדים. אבל לי נראה שאני תקועה ככה כבר שעות, ושאני באמת באמת רוצה כבר לבית חולים וגמרנו. השעה כבר אחרי שש בערב. אני בצירים משלוש לפנות בוקר בלילה שחלף. כואב לי. נמאס לי. הר' מזכיר לי שאני כבר בפתיחה של שבע (בדקנו שוב מתישהו), ושאף אחד לא יתן לי אפידורל בפתיחה כזאת.

רונית אומרת לי, שאם זה מה שאני באמת רוצה, היא תהיה מאחורי במאה אחוז, אבל שלדעתה יכולה להיות פה לידה. עכשיו היא מתחילה להיות אסרטיבית. היא אומרת לי שהיא לא מוכנה יותר שאקבל את הצירים על שש, כי זה תוקע את הלידה. את קרובה, היא אומרת לי. את רק צריכה לשחרר. מעכשיו, בכל ציר, את כורעת.

מתחיל ציר. אני אוטומטית נשענת לפנים על השולחן, ורונית אומרת לי להפסיק, ולכרוע. אני מתחילה לכרוע. התחושה היא כאילו מישהו נועץ לי ברזל מלובן לעמקי הרחם. אני מנסה להתרומם, ורונית אוסרת עליי בתוקף. "כל כף הרגל על הרצפה! תכרעי!". אני כורעת, נאחזת בשולי השולחן, וצורחת. אני לא מאמינה שאני עושה את זה.
עוד ציר. אני מתחילה לכרוע, נעצרת, מתחילה להתרומם, ושוב מצייתת לקולה של רונית התובע ממני לכרוע, בעוד כל איברי גופי נזעקים כנגד הכאב. אני שוב צורחת.
בציר הבא, רונית מציעה שאשען על הספה והיא תבדוק אותי.
"אהובה, את לא הולכת לשום בית חולים. את יולדת. איפה את רוצה ללדת?"
אני אומרת שבחדר השינה.
הר' והיא ממהרים לסדר את המיטה, אבל אז מוחלט שאם אני צריכה לכרוע עדיף שאשען על הארון. אני נשענת על הארון, רונית מולי, ר' לשמאלי. ציר. אני צורחת. "תיכף תלחצי הכי חזק שאת יכולה", רונית אומרת. אני אומרת שאני לא מרגישה צורך ללחוץ. ללחוץ בכל מקרה? "תיכף לא תוכלי לעשות שום דבר חוץ מללחוץ", מבטיחה רונית, וצודקת כמובן.

ציר הלחץ הראשון מגיע. אני לא מאמינה שזה קורה. אני לוחצת וצורחת. בכורי יצא בארבע לחיצות, ומהר מאוד אני מבינה שהפיצי הזה יזדקק לקצת יותר לחיצות כדי לצאת. אני לא מסוגלת להניח את הישבן על הכרית שר' שם מתחתי. אני נשענת על זרועותיי ומשקל גופי מפריע לי להתרכז. ר' משתחל ביני לבין הארון. לא נוח לו אבל הוא לא מודה בזה. הוא אוחז בי ומשחרר אותי ממשקל גופי. אני נשענת עליו במלוא כובד משקלי, כפות רגליים על הרצפה, ישבן באוויר, לוחצת וצורחת. בין הצירים אני מתנשמת, נרגעת, ושואלת את רונית, "למה הוא לא יוצא כבר?" רונית מעסה את הפרינאום שלי ואת ראשו של התינוק שכבר מורגש, בשפע של שמן, ומבטיחה לי שהוא תיכף יוצא.
בשלב הזה אני אומרת לעצמי, שאם במקרה אלד שוב, זה יהיה בבית חולים, עם אפידורל עוד מהדרך. מה זה השטות הזאת של לידת בית?

עוד ציר. אני אומרת לעצמי שדי. עכשיו אני מוציאה אותו. אני משקיעה את כל הלב והנשמה בלחיצה הזו. עיניי מתכווצות ואני מנסה לראות בעיני רוחי את ראשו של התינוק המתוק שלי מחליק החוצה אל אוויר העולם. עוד אחד. אני לוחצת וצורחת ומתעלמת מתחושת הצריבה הנוראית בפרינאום שלי. הראש בחוץ. זה עוד לא נגמר אבל אני מתחילה לחוש התרגשות של סיום, איזה חיוך בזוויות הפה שלי, דמעות בעיניים. לדעתי הגוף יצא בלחיצה אחת נוספת. הוא בחוץ! השעה שבע ורבע. אני מתחילה לצחוק. רונית מעיפה מבט בגור הקטן, וכעבור רגע מניחה אותו עליי ומכסה אותו היטב. שניהם מארגנים כריות וסדיניות על המיטה ועוזרים לי לעבור לשם. אני מחבקת את ר'. אני מחבקת את רונית ואומרת לה תודה. אני מתחילה לדמיין איך אני נכנסת להריון שוב, רק כדי שאוכל שוב ללדת בית.

ר' יושב לידי ומלטף לי את הראש. "מה אתה אומר, נקרא לו מיכאל?", אני שואלת. הוא מציע שנדחה את עניין השם לאחר כך. רונית רואה שנקרעתי ומתחילה לארגן את כלי התפירה שלה. היא לא מרשה לנו להתקשר לכולם לפני שהשליה תצא. הפיץ מחובר אליי בחבל הטבור. רונית אומרת שהוא צעיר יותר, שלא יכול להיות שהייתי בשבוע 39 +. זה הגיוני בעיני, כי הרופא תיקן לי את תאריך המחזור, והקדים אותו בארבעה או חמישה ימים.
לא זוכרת איך התגלגלה השיחה ומה הביא את ר' לבקש, שנבדוק שהכל בסדר עם הפין של הגור הקטן. הרמתי את השמיכה. חיפשתי. לא, זה חבל הטבור. לא, זה... המשכתי לחפש, מופתעת, לא מאמינה, ורונית קראה: "אני רואה פות!".
גם אני ראיתי, אבל חשבתי שדמיינתי. בדקתי שוב. התחלנו לצחוק. ר' הציע שנתבע את ד"ר X. רונית אמרה שבכל שנותיה כמיילדת, זה מעולם לא קרה לה.
ר' ואני התחלנו לדמיין את תגובותיהן של הסבתות, כשתגלינה שיש להן נכדה, ולהעריך את כמות הבגדים הוורודים שתיכף תיכנס לביתנו.

עוד ציר. נפרדתי מהשליה, שהיתה שלמה וטובה וחיזקה עוד את דעתה של רונית שההריון היה צעיר יותר משחשבנו (מה שיכול אולי להסביר את הטעות של הרופא בסקירת המערכות המוקדמת).

אני רציתי כבר להיתפר, להתקלח ולצאת מהמיטה. התחלתי לרחף על ענן של הורמונים שלא ירדתי ממנו עד היום. רונית הרדימה אותי ותפרה, וניתקה את הפיצית מחבל הטבור. אני לא הפסקתי להביט בה, ולחשוב לעצמי שהיא בעצם בת (אני כל הזמן אומרת לה: איזה כיף שבאת. ושאת בת!). אני אמא לבת! הייתי אמורה להיות אמא לשלושה בנים, והנה פתאום צמחה לי בת. מתוקה שלי, חשבתי לעצמי. והיה כל כך מוזר שאני לא אומרת מתוק שלי.

ר' התחיל להתקשר לאנשים. הוא אמר שמעולם לא קראו לו כל כך הרבה אנשים שקרן בערב אחד. אני מתקשרת לאמא שלי. היא כמעט מתעלפת מהתרגשות, מתחילה לדבר מהר, ואומרת שהיא ידעה, שהיתה לה הרגשה. היא הראשונה ברשימה ארוכה של אנשים שידעו והיתה להם הרגשה . חברה אחת אמרה לי, שזה שלא הצלחנו להחליט על שם לבן במשך כל ההריון, אולי מרמז שאיכשהו ידענו שזה בת. עובדה ששם של בת, היה לנו מוכן.
אני, במהלך כל ההריון, פניתי פה ושם אל העובר שבתוכי כאל בת, ולא כל-כך הבנתי למה, הלא ידעתי שזה בן, ולא הרגשתי כמיהה מיוחדת לבת, חשבתי שיהיה מאוד מגניב להיות אמא לשלושה בנים.

עברו חמישה ימים, ואני עדיין מתפלאת שאני אמא לבת. היא מקסימה, שקטה ועדינה, יונקת במרץ, דומה לאחיה הבכור כשהיה תינוק, וקוראים לה תמר.

אני, כאמור, עדיין מרחפת לדעתי על ענן ההורמונים שהשתחררו בלידה, למרות ש – באופן לא מאוד מפתיע – כמעט ולא ישנתי מאז שהפיצית נולדה.

הלידה שהיתה, יצאה שונה כל כך מזו שדמיינתי. לידת הפתעה. ארוכה יותר, קשה יותר, עם בת בסוף במקום בן . אבל היא נתנה לי את כל מה שייחלתי לו בלידת בית. רציתי וגינלי, רציתי טבעי, רציתי לבד. רציתי חוויה טובה וחזקה ומעצימה. קיבלתי את כל אלה, ובגדול.

במעגל הלידה שלי, חברה הציעה לי לא לנסות להיצמד לאיזה סיפור, להשתחרר ולתת לדברים לקרות כפי שהם אמורים. אני לא יכולתי לשחרר את הסיפור שלי, אבל הלידה באה ושחררה אותו ממני, וכתבה לי סיפור אחר. בדיוק הסיפור שצריך היה להיות.

וואו!
איזה סיפור מרגש וסוחף!
אני מרגישה פתאום את ההורמונים שלך זורמים לי בגוף מרוב התרגשות.
הרבה אושר ושמחה
|לב|
מירב

התכוונתי

מירב

יפהפה
מזל טוב לכולם והרבה אושר
@} @}

אח, איזה סיפור, תענוג! (-:

פשוט ונפלא

את לביאה!

סיפור מקסים!

תודה .

איזה סיפור מרגש, תענוג לקרוא
גם למדתי ממך דבר או שניים
מזל טוב ענקי

גם למדתי ממך דבר או שניים איזה כיף, רוצה לספר מה?

סיפור מקסים @}
איזו התרגשות,
הרבה אושר והנאה

איזה יופי של סיפור נהניתי והתרגשתי

_סיפור מקסים
איזו התרגשות,
הרבה אושר והנאה_
מזל טוב

אני מרגישה פתאום את ההורמונים שלך זורמים לי בגוף מרוב התרגשות.
גם אני! מדהים. ואנחנו בכלל לא מכירות. תראי כמה כוח יש לאושר.
שיהיה לכם המון מזל טוב ושמחה, ותודה רבה על הסיפור הנפלא.

אוי נהדרת אחת! @}

סיפור נפלא ומרגש!

סיפור מקסים ומרגש, מזל טוב ושפע מכל הסוגים

תודה, איזה כיף .

איזה כיף, רוצה לספר מה?

למשל, חידדת לי את ההבדל בין התעלות מעל הכאב לבין התמסרות לכאב

מכיוון שבלידה שלי לא נאבקתי בכאב כלל, חשבתי שהתמסרתי לו, אבל בזכותך הבנתי שלא... התעליתי מעליו, לא צללתי לתוכו
(הלידה שלי באמת לא התניעה כמו שצריך)
עוד דבר לתקן בפעם הבאה...

_אני מרגישה פתאום את ההורמונים שלך זורמים לי בגוף מרוב התרגשות.
גם אני! מדהים. ואנחנו בכלל לא מכירות. תראי כמה כוח יש לאושר.
שיהיה לכם המון מזל טוב ושמחה, ותודה רבה על הסיפור הנפלא._

איזו גיבורה שאת! ואיזו הפתעה נחמדה וחמודה!

איזה סיום מפתיע ונחמד ללידה! שיהיה לכם במזל טוב

כיוון שבלידה שלי לא נאבקתי בכאב כלל, חשבתי שהתמסרתי לו, אבל בזכותך הבנתי שלא... התעליתי מעליו, לא צללתי לתוכו "התעליתי מעליו" נשמע הרבה יותר טוב מאשר "קיבלתי אותו בצרחות אימה" , שזה פחות או יותר מה שעשיתי.

תודה על התגובות, מאד נעים לי שמתרגשים איתי. אני מתרגשת בכל פעם מחדש כשאני קוראת את סיפור הלידה של עצמי .

איזה סיפור לידה מפתיע ויפה.... המון מזל טוב....

וחייבת לשאול: מה? בבדיקות לא ראו שזה בן???
תוהה כי אני חודש תשיעי ומרגישה שיש לי בן ועוד כל מיני
'סימנים' ו'רמזים' שזה בן אבל בכל הבדיקות אמרו שזו בת...
ואף פעם לא חשבתי שאפשרי שתהייה טעות בזה עד שקראתי את הסיפור שלך....

מיצי,
איזה סיפור מרגש!!!
מקסימים אתם.

איזה סיפור לידה מקסים ומרגש{@

וחייבת לשאול: מה? בבדיקות לא ראו שזה בן??? בבדיקות כן ראו שזה בן. יצאה בת . גם רופאים טועים.

ותודה למתרגשות @}.

איזה סיפור לידה מקסים ומרגש

עם הרבה אלמנטים כמו בספרים, קלאסיקה במיטבה

בכיתי כשהודיעו שילדת, בכיתי בפעם הראשונה שקראתי ובכיתי שוב עכשיו. מהממת את.

איזה סיפור מקסים
והעניין עם הבן שהיה לבת... דווקא מחזק בי כל כך את התחושה שלא צריך לשאול את הרופא מה יש בבטן. הכי כיף זו הפתעה.

בכיתי כשהודיעו שילדת, בכיתי בפעם הראשונה שקראתי ובכיתי שוב עכשיו. מהממת את. לא, מהממת את! מרגשת אחת. תודה.
הכי כיף זו הפתעה. אני ממש לא מצליחה להבין את מי שחושבת ככה, ואני דווקא אוהבת הפתעות. יש לי חברה שבחרה לא לדעת במהלך כל ההריון. לא הבנתי איך. הסקרנות היתה הורגת אותי!

אני ממש לא מצליחה להבין את מי שחושבת ככה
למה?

הסקרנות היתה הורגת אותי!
אותי לא. לי זה תמיד קלקל. בשתי הלידות ידעתי והיה לי די חבל לדעת. העניין הוא שהרופא לא תמיד שואל אותך אלא פשוט אומר.

איזה סיפור! ניסיתי לדמיין איך זה היה אם היה יוצא לי בן ולא בת כמו שאמרו לי 0-: מזל טוב.

הסקרנות היתה הורגת אותי!
גם אותי לא.
בעניין הזה הסקרנות ממש לא "הרגה" אותי.
התעקשתי לא לדעת את המין כל ההיריון והודעתי מראש לרופאה שאני לא מעוניינת לדעת.

למה?_ בדיוק כי _הסקרנות היתה הורגת אותי!. .

ניסיתי לדמיין איך זה היה אם היה יוצא לי בן ולא בת כמו שאמרו לי אנחנו לקינו בהלם קל כמה ימים. עבר לנו .

התעקשתי לא לדעת את המין כל ההיריון והודעתי מראש לרופאה שאני לא מעוניינת לדעת. כאמור, אני מסירה את הכובע בפני שכמותך. אני גם הייתי סקרנית, וגם לא היה לי צורך לחוש "הפתעה" (יש לי חברה שרצתה להיות מופתעת ולכן ביקשה שלא יגידו לה). אבל בסופו של דבר היתה לנו וואחד הפתעה :-).

(נכנסתי לדפבית שלך, ופתאום גיליתי שלא קראתי את סיפור הלידה עדיין....אהבה רבה ונשיקות)

תודה מיצי. באמת סיפור מחזק. אני לא חושבת שאוכל ללדת בבית הפעם. מאד הקשיחו את החוק עם מילדות בית לאחר קיסרי. למרות שילדתי את בני ואגינאלית....
שבת שלום

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היוש אני תמר מהלידה הזאת זו פעם ראשונה שאני קראתי את זה אני עכשיו בת 11 הר' הוא אחלה וגם מיצי אחלה יש לי גם שחוש מיצי שהן לא בנות אדם


תודה על האיחולים כפרות



ת' (שזה תמר)

נ.ב זה מרושע מצד מיצי לכתוב על אבא שחי ר' ואלי לכתוב תמר ולא ת' המושלמת



(תכתבו אם ראיתם את זה)




ביי ביי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו תמרי ומיצי, איזה מרגש לקרוא הכל, גם את הסיפור לידה וגם את תמר מגיבה. בהחלט קסם!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני (תמר) עוד מעט בת 12 ועכשיו קראתי שוב פעם את ההודעה שלי ורק רציתי לציין כתבתי ככה בצחוק אני
לא פרחה מטומטמת

תודה.