דפים קשורים:
מימוש עצמי בחינוך ביתי
הורים בחינוך ביתי
זמן לעצמי בחינוך ביתי
חינוך ביתי ועבודה מהבית
בעיות של אמהות בחינוך ביתי
ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה

טוב, אנחנו בתחילתו של תהליך שכיוונו הוא חינוך ביתי ויש ים של שאלות ופחדים, אבל כרגע, משהו אחד נורא מטריד אותי, יכול להיות שאני יכולה למצוא עליו תשובות שמפוזרות בין אינספור דפים במדור חינוך הביתי, אז החלטתי לנסות לעשות סדר, גם בשבילנו וגם בשביל אחרים כמותנו שיבואו בעתיד...

אני תוהה המון לגבי אמא בחינוך ביתי. מה בדיוק הכיוון שלה בחיים ? האם אמא בחינוך ביתי מוותרת על מימוש עצמי בכיוון אחר, האם עצם האמהות בחינוך הביתי היא המימוש העצמי שלה ? ובמידה ואמהות בחינוך ביתי כן עוסקות גם בסוג מסויים של עבודה, אשמח לשמוע פרטים לגבי האיך והמה (ובעיקר מה עושים עם הילדים כשעובדים).

בקיצור, אשמח אם כל אמא (מצטערת מראש על האפליה...(-; ) מהחינוך הביתי תוכל להיכנס ולתאר לגבי עצמה, גם על האיך, גם על המה וגם על תחושותיה לגבי כך, תוכניות עתידיות אולי וכו'. תודה רבה.

האם אמא בחינוך ביתי מוותרת על מימוש עצמי בכיוון אחר,
כן.
מאחר ומעולם לא עסקתי ברצינות ובהתמדה ולאורך זמן במשהו כמו זה , קשה לי להשוות, אבל אני מניחה שאם הייתי נגיד פוצחת בקריירה מוסיקלית, לומדת עשרים שעות ביום לנגן בקוטו, נושמת חולמת ומסוייטת קוטו, אז גם היה יוצא שהייתי מוותרת על מימוש עצמי בנושא אחר...
<ענת מתה ללמוד מוסיקה והילדים לא נותנים לה כי הם רוצים גם>
<אין לי כוח לנסח את זה יותר ידידותי, כן נותנים...היא לא לוקחת...עניין של חינוך וסדר עדיפויות...בלה בלה בלה...>

שאם הייתי נגיד פוצחת בקריירה מוסיקלית, לומדת עשרים שעות ביום לנגן בקוטו, נושמת חולמת ומסוייטת קוטו, אז גם היה יוצא שהייתי מוותרת על מימוש עצמי בנושא אחר...
ענת,
זה כל כך נכון!
לעתים קרובות, כשאומרים למישהו שחבל שהוא לא המשיך (לנגן, לצייר, ללמוד לדוקטורט - לא משנה מה), וככה הוא סתם מתבזבז - שוכחים שכל בחירה והתמקדות בתחום אחד, בעיקר טוטאלי (כמו אמנות - אבל לא רק) היא בהכרח ויתור על תחומים אחרים.

אני מנסה להחזיר אתכן לעיקר ומוכרחה להסביר שאין בי שיפוטיות להיפך, צורך רב לשמוע מכן עוד ועוד מההתנסויות שלכן (הטובות והרעות) על מנת לסייע לי להתקדם עם ההחלטה הזאת שמתבשלת בנו כל יום יותר ויותר. ספרו על הבחירות שלכן, על התחושות שלכן, אני נורא נורא זקוקה לזה. תודה.

אותי מעניינת השאלה - מה זה מימוש עצמי?
שכר גבוה? קריירה? סטטוס חברתי? השכלה? מיומנויות?
אני שואלת באמת, כי לי לדוגמה, מלבד הצורך להתפרנס, אין צורך במימוש עצמי. האם חקלאי פשוט, פועל, מנקה וכד' ממשים את עצמם?
התחושה שלי היא, שככל שלאדם יש יותר "פוטנציאל" בחברה שלנו, כך מצפים ממנו ליותר.
יוצא שאני, מילדה עם המון פוטנציאל הפכתי לאכזבה גדולה בבגרותי, אבל אני ממש מאושרת להיות בבית כרגע.
האידיאל הזה של אינדוודואליזם זר לי.
בספר הנפלא "אנה קארנינה" של טולסטוי יש תובנה כזו, בעל האחוזה מרגיש מאושר בזמן שהוא מצטרף לפועליו לעבודה בשדה (למרות ליגלוגם).
לא אשכח כמה נעלבתי כשאמרה לי המעסיקה שלי בחינוך מיוחד שאני מתבזבזת בחוג למקרא. אמרתי לה שהמרצים שלי היו אומרים שאני מתבזבזת בחינוך מיוחד. כל בחירה היא גם ויתור.
אני חושבת שאם היתה לי קריירה מפוארת הייתי מרגישה שאני לא מממשת עצמי כאם. אבל זו רק אני.

פעם הייתי עורכת דין. עבדתי הרבה שעות ביום, הילדים היו אצל מטפלות ובגנים, הייתי חוזרת אחר הצהריים, אוספת את כולם, נכנסת הביתה, תשושה לגמרי וסובלת מנפילת אדרנלין, ופחות או יותר מחכה שהם ילכו כבר לישון. תמיד היתה הרגשה שבחוץ, במשרד, בבית המשפט, שם קורים הדברים החשובים והמעניינים, שם כייף, בין לבין קובעים איזו ארוחת צהריים או קפה עם חברה, קופצים לקניון, תמיד הייתי מרוצה מאד מן האופן שבו אני יכולה לדחוס דברים, להכניס את האוטו למוסך בין הישיבה לפגישה, לארגן בפלאפון במונית את ההזמנה לעוגה ליום ההולדת של הילדה בגן, להזיז עניינים. התלבשתי יפה, היו לי גוונים בשיער, הרווחתי כסף, הוצאתי כסף. ובכל זאת, כנראה, לא הייתי מרוצה. כי כל מוצאי שבת הייתי בדכאון, שהנה מתחיל עוד שבוע חדש. וכל בוקר, כשהתעוררתי, הייתי נזכרת מה מחכה לי היום ומנסה לגנוב לעצמי עוד כמה רגעים של שינה. ותמיד היה נדמה לי שאני לא מספיק עם הילדים שלי, שהחיים עוברים ואני "לא מספיקה".

כעת אני שנתיים אחרי הפעם האחרונה שחייתי ככה. עכשיו אני בבית כל היום, הילדים בבית כל היום, גוונים בשיער לא עשיתי כבר שנה וחצי, שכחתי לגמרי מה זה חליפות וגרביונים, אם צריך לקחת את האוטו למוסך זה הופך להיות פעילות משפחתית של יום שלם, אין לי פלאפון, אין לי הרבה כסף ובסכומים שפעם הוצאתי בלי להניד עפעף אני יכולה להזכר כיום בתמהון.
מכל נקודת מבט חיצונית, מדובר, כמובן, ברגרסיה, ואכן יש אנשים שרואים כך את מצבי, אבל בעיני החיים שלי היום הרבה יותר נכונים ובריאים. פתאום נראה לי מטופש לגמרי, מה איכפת לי האינטרסים של כל מיני לקוחות, זה רוצה שאני אסדר לו וזה רוצה שאני אטפל לו, למה אני צריכה להעסיק בזה את מחשבותי, למה אני צריכה לא לישון בלילה בגלל איזה תיק של מישהו או להיות עצבנית בגלל איזה פסק דין שלא נוגע לי בכלל, ובינתיים איפה הילדים, איפה החיים האמיתיים? איפה החירות לחשוב על מה שאני רוצה לחשוב, לעשות את הדברים בקצב שלי, פשוט להיות?
אני נהנית מאד מזה שהילדים בבית, שכבר אין להם את האילוצים של בית הספר. אני רואה אותם שמחים, זורמים, יצירתיים, פתאום אני הרבה יותר מתפעלת מהם, רואה אותם, חושבת עליהם. אנחנו קמים מאוחר והולכים לישון מאוחר, לפעמים אנחנו מתעסקים עם ארוחת צהריים כולל הכנה אכילה ופינוי במשך שעה וחצי, לפעמים אנחנו רובצים יום שלם ולפעמים אנחנו יוצאים החוצה ומטיילים. הם מעסיקים אותי שעות רבות ביום - ואני לא מתכוונת פיזית, אלא במחשבותי. הקצב של החיים הרבה יותר מתאים לי. אני כיום הרבה יותר יצירתית. הרבה יותר רגועה. יש לי הרבה פחות אי שקט צרכני. אני מרגישה שאני הרבה יותר מכווננת, והשאלה האם אני מממשת את עצמי או לא ממש לא מעסיקה אותי. ובכלל, מה זה בעצם "מימוש עצמי"? אני מרגישה כיום ממשית לגמרי, יותר ממשית מאשר הייתי בתור עורכת הדין הממהרת וה"מקצוענית".

אני שמחה מאד שהספקתי לתפוס את זה לפני שהגדול שלי נכנס לגיל ההתבגרות (עכשיו הוא בן עשר וחצי) ולחוות עוד כמה שנים של ביחד ממלא ומספק לפני שהוא גודל.

בתוך כל זה אני כן עובדת קצת וגם כותבת בנחת את הדוקטורט שלי, למרות שבאמת לא ברור לי, מה ייצא לי מזה. בינתיים אני עושה את זה כי כרגע זה טוב בשבילי - גם כי אני כותבת עבודה שמעניינת אותי וגם כי טוב לי שיש לי ענין מסודר לענות בו ולחזור אליו מפעם לפעם במהלך היום. וגם עדיין כנראה בכל זאת יש בי משהו מאותה תחושה ישנה שצריך "להספיק", וההתקדמות של העבודה הזאת נותנת לי תחושה טובה בקשר לזמן החולף, שאני כביכול "מנצלת". אני רואה איך לפעמים בפרק זמן קצר בין לבין אני מקדמת אותו קידום משמעותי, ואיך לפעמים עובר שבוע שלם בלי שמשהו בעצם זז שם. אבל כבר לא בוער לי שום דבר ולא לוחץ לי להגיע לאיזהשהוא מקום, וגם ברור לי ששום הישג - אפילו אם אני אהיה דוקטורית מדופלמה - לא באמת ישנה את מי שאני, לא יגדיר אותי מחדש ולא נחוץ לי כדי להרגיש טוב עם עצמי.

כרגע לא נראה לי בכלל שוויתרתי על משהו בעל חשיבות, ואין לי שום צורך פנימי לחזור לחיים האלה של "קריירה". אפילו קצת לא נעים לומר שאני מרחמת על נשים שנמצאות במקום שבו הייתי. אני רואה אותן, מתרוצצות בקצב רצחני, מנהלות חיים בלתי אפשריים, חסרות סבלנות אל הילדים, חושבות שהן מנהלות את כל העולם, מרגישות חשובות ומשמעותיות, וכל זה נראה לי כיום העמדת פנים, בריחה, סיפור מגוחך שאנחנו מספרים לעצמנו. זה לא נראה לי חשוב, זה לא נראה לי משמעותי, זה לא נראה לי "מימוש עצמי".

כשאני חושבת על זה הדבר היחידי שיוכל להחזיר אותי לשם, אולי חלקית, זה רק שיקולים כלכליים (אני לא יודעת כמה זמן נוכל להמשיך לצוף כמו שאנחנו צפים כיום, ואם בעיות כלכליות יטרידו אותנו - לא שעכשיו אנחנו פטורים מהן אבל עדיין אנחנו יכולים לחיות בסדר - אני אצטרך למצוא איזון אחר בין הבית והעבודה, וחשוב לי מאד לזכור ולהזכיר לעצמי עד כמה מדובר במעגל קסמים (למשל, כשאת עובדת את צריכה את החליפות והגרביונים והתיקים והגוונים והפלאפון והאוטו והמטפלת והלאנץ' ולגור קרוב לעיר והעוגת יום הולדת מן הקונדיטוריה, וכל אלה הופכים להוצאות שבשבילן את עובדת, והעבודה הופכת למין חיה כזאת שמכלכלת את עצמה על חשבונך. ועד כמה אפשר לבחור פשטות מרצון).

.מי
וואו, מדהים!!!

מי, איזה יופי כתבת.

אפרת, לדעתי, כשהילדים קטנים הם זקוקים להרבה זמן וקשב, ואז קשה לקחת על עצמך מחוייבויות אחרות. אבל כשהם קצת גדלים (נגיד, בין גיל שלוש לשש) הם כבר לא צריכים טיפול כל כך אינטנסיבי, ומתפנה זמן, ומתפנה מרחב מנטלי, ואפשר לעסוק יותר בדברים אחרים, ואפילו להתחייב לזמנים (כי ילדים כאלה כבר יכולים לחכות מדי פעם).

אני אישית כרגע לא לוקחת על עצמי מחוייבויות חיצוניות (הבן הקטן בן שנתיים), אבל אני כן עושה דברים, ככה בין לבין. פה איזה ספר, שם איזו תוכנה, כאן איזה טיול, קצת לימודים, וככה אני שומרת גם על תחומי העניין והעיסוקים שלי במקביל לילדים. כשהילדים יגדלו קצת (ובחיי שזה קורה ממש מהר!) יהיה לי יותר זמן לדברים האלה, ואז גם אוכל לעסוק בהם באופן יותר אינטנסיבי ועם יותר מחוייבות.

גם אני אהבתי מה שכתבת, .מי.
אני לגמרי מבינה את השאלה שלך והמקום בו את נמצאת, אפרת. גם אני שם. עם שני בני שלוש וההבנה ואולי ההחלטה (אני מפחדת לכתוב את זה אפילו, כמו מין התחייבות) של להשאר בבית לא עוד קצת או עד ספט' הבא, אלא מתוך עקרון והבנה שזה מה שנכון לנו.
ואני מאד מחפשת את עצמי בתוך זה. חושבת: מה אני רוצה לעשות בחיי? עכשיו, כשיש קצת יותר זמן פנוי, שבטח ילך ויגדל כמו שיונת אומרת. כל פעם שיש אירוע או שיחה שזורקים אותי שוב לעבודה האחרונה שלי, מיד ברור לי מעל לכל ספק שלזה אני ממש לא רוצה לחזור. ללחץ, לריצות, להתעסקות בשטויות - אבל ממש שטויות כמו מי יעשה תסרוקת לצילומים של איזה שחקן ולדבר עם העוזר של הספר כי הוא עצמו לא פנוי לדברים כאלה, ולא, השחקנית החדשה בטלנובלה רוצה רק את המאפרת הזו וכל מיני קשקושים כאלה. וכל זה בשביל מה, בשביל שאשלם למטפלת שתחבק את הילדים שלי (בתקווה) במקומי? לא תודה, אני אעשה את זה. אני אתעצבן, ויהיה לי קשה, ואני אבכה, ואני אבשל, ואני אארגן ואני אחבק ואני אצחק ואני אהיה שם.
ולמה בכלל אני מחפשת משהו עכשיו שיעסיק אותי? אני תוהה אם זה לא הלחץ החברתי והתרבות שבה אנו חיים. תרבות שבה אם את לא "עושה משהו עם עצמך" - דהיינו לא רק אמא - את לא שווה. את מתבזבזת. אז מילא, עם תינוק, זה עוד איכשהו לגיטימי. אבל עם ילדים גדולים? כמו שאמא שלי אומרת "אני לא מעבירה עליך בקורת על מה שאת עושה (??) אבל חבל לי עליך..".
נראה לי שזה טבוע כ"כ חזק שגם אני יושבת וחושבת, כמעט כל יום, מה אני אעשה עוד? במה לעסוק? ויש כמובן שיקולי פרנסה, והרצון לחיות מקצת יותר כסף שיאפשר לנו לעשות דברים שאנחנו רוצים ולטייל בעולם ושהבעל יעבוד קצת פחות כי באמת כל הנטל על כתפיו וזה נטל רציני.
תשובות? אין. מחשבות - בשפע.

טוב לפני הכל תודה ענקית לך אפרת על שפתחת דף כזה. גם אני כמוך מתלבטת רבות בשאלה הזו, במושג הזה-"מימוש עצמי", ובכל מה שמתלווה אליהם.
אני למדתי חינוך מיוחד, סיימתי את הלימודים בהצטיינות ועבדתי בתחום. בשלב מסויים עברנו לאפריקה (טנזניה), נכנסתי להיריון, ילדתי את בנותי המקסימות ומאז כבר שלוש שנים אני בבית. בהתחלה ההשארות בבית היתה גם מחוסר ברירה - הייתי בתהליכים של התאקלמות במקום החדש ולא יכולתי לצאת לעבודה, או בכלל לחשוב על משהו כזה. בתקופה ההיא עברו בי תחושות נוראיות של "ביזבוז עצמי", "חוסר מימוש", וכדומה. עם הזמן לאט לאט חילחלה ההכרה שאני בכלל לא רוצה לעבוד. איפה שאני נמצאת היום הכי טוב לי- בבית עם בנותי. הבנתי שמימוש עצמי יכול להיות גם בתפקיד הכי בסיסי - אמא!
למדתי המון על אימהות אחרת, על נתינה אין סופית, על אהבה אמיתית וטהורה, על סבלנות, על סובלנות, על אושר אמיתי.
כל עניין הקריירה התמוסס לו אי שם - היום שאני חושבת על כך נראה לי תמוה להשאיר את בנותי עם אישה אחרת כדי ל"חנך" ילדים אחרים ומהם לספוג תחושת סיפוק ומימוש. למה בעצם? אם אני יכולה לעשות זאת עם בנותי?
כל חיוך שלהן, כל מבט, כל משפט, מחזיר אותי שוב להכרה שאין חיים יותר מושלמים מאלה.
גם אני מתמודדת עם שאלות כמו: "ואיפה את בכל זה?", "את לא מרגישה שאת מבטלת את עצמך בשביל הילדות"?
השיא האמיתי היה סיפור שאמא שלי סיפרה לי- היא היתה באיזה מפגש בארץ ופגשה אמא של חברה מאוד טובה שלי. תוך כדי שיחה האם ההיא שואלת את אמא שלי- מה שרון עושה היום? , אמא שלי בשיא התמימות עונה לה- מגדלת את בנותיה. האישה הביטה בה מספר שניות ואז אמרה -"נו טוב, תמיד היא היתה עצלנית".....(מיותר לציין שעד היום שבנותי נולדו עבדתי תמיד, אף פעם לא ישבתי בחוסר מעש בבית).
עצוב שלהיות אמא במשרה מלאה נתפס תמיד כעצלנות, כבריחה מהחיים בחוץ, כחוסר הגשמה עצמית.

בכל מקרה אשמח גם לשמוע מעוד אימהות (ותיקות יותר ומנוסות יותר בתחום) על החיים בחינוך הביתי. על איך הן רואות את כל עניין ההגשמה בעיניים שלהן.

היום שאני חושבת על כך נראה לי תמוה להשאיר את בנותי עם אישה אחרת כדי ל"חנך" ילדים אחרים ומהם לספוג תחושת סיפוק ומימוש. למה בעצם? אם אני יכולה לעשות זאת עם בנותי?

תודה רבה לכולכן. שיגרתי לי את הדף הזה קצת לפני שבת ושקעתי לתרדמת ללא מחשב וחיבור לעולם החיצון. הדברים מעסיקים אותי כל-כך שמצאתי את עצמי מתעוררת באמצע הלילה שבין שישי לשבת וגומעת בשקיקה עוד ועוד דפים מהספר "חינוך ביתי - באופן טבעי".

השאלות גדולות ורבות. כשעדו נולד, הייתי איתו 8 חודשים בבית, אבל נשבר לי מזה, הייתי נורא בודדה ולא הצלחתי להנות מזה. אולי הייתי במקום אחר ואולי זה באמת לא מתאים לי, לא יודעת.
גם אני בתחום שך החינוך המיוחד - קלינאית תקשורת. ויש משהו שבאמת מרגיש מוזר, לצאת עכשיו לטפל בילדים של אחרים, וילדיי מה ???
אני מרגישה המון אמביוולנטיות סביב כל הסיפור ורוצה להעלות בפניכן עוד כמה הרהורים ואשמח נורא לקבל כל הערה, הארה ומחשבות שלכן בנושא:

אני חושבת (בזהירות רבה...) שחלק מהרעיון של החינוך הביתי, הוא לשחרר את הילדים מכל תוכנית או ייעוד שייעדנו להם ולתת להם את הזכות לבחור ולהחליט ולמצוא מה מעניין אותם ומה הם רוצים לעשות. כמו כן, אני מתחברת מאד למוטיב מרכזי ב"עקרון הרצף", על פיו, הילד לא צריך להיות במרכז העניינים* ובשילוב בין השניים, נראה לי נורא חשוב שנציג לילדינו, שגדלים עמנו בחינוך הביתי (שלי עוד לא...), דוגמא אישית של מישהו שעושה את מה שמעניין לו ואת מה שהוא רוצה ובמקביל, לא נשקיע בהם את כל כולנו - ניתן להם לא להיות במרכז. אני לא משוכנעת שהצלחתי להביע במדויק את הקונפליקט...

• הבן הגדול שלי - עדו, בן כמעט 4 שנים. שמתי לב, שהוא קם בבוקר וישר מצהיר: "אמא, בואי לשחק איתי". הוא כאילו איבד לגמרי את היוזמה ואת היכולת לשחק לבד ולהעסיק את עצמו. בעוד שהצעיר (נועם, בן שנתיים וחצי) מוצא את עצמו הרבה יותר עסוק במשחקים שהוא ממציא, עשירים בדמיון רב וכו'. ההתנהגות של עדו נורא נורא נורא קשה לי. קשה לי עם הצורך הזה שלו שנעשה איתו דברים כל הזמן, חוסר היכולת שלו להנות מעשייה לבד. אני תוהה האם זה "מקלקולי המערכת" או שככה זה פשוט יהיה מעתה ואילך ??? ואיך בכלל אמורים להתמודד עם זה ?

• ועוד מחשבה - האם אדע באמת לפתוח להם פתח בכל פעם שישאלו אותי משהו ?? איך אדע אל מי ואל מה להפנות כשלא יהיו לי הכלים (ונראה לי שזה יקרה נורא מהר...)

• וגם, מה לגבי הגברים בסיפור הזה? האם זה הוגןם שאנו עושות חלוקה כל-כך ברורה, הם המפרנסים ואנו המגדלות ??

• וגם - איך מתנקים מכל אותם צעקות וקולות שמהדהדים בנו כל-כך חזק, לגבי עבודה וצורך של הילדים לפגוש ולהתמודד גם עם מבוגרים אחרים וכו' וכו' ???

• וגם - האם אפשר להתחיל עם חינוך ביתי בהדרגה ? לנסות לקבל על עצמי את הרעיון ולנסות ליישם אותו רק בשעות שאני בבית עם הילדים (אחרי שהם חוזרים מהמסגרות...) או שצריך פשוט לחתוך בבת אחת ולהתחיל לנוע עם זה ???

• ומה לגבי סביבת הגידול ? דירה בבניין בעיר מתאימה או שרצוי וכדאי בית קטן עם מרחב של חצר ???

אני חייבת להגיד שיש בראשי מחשבות ומעט תשובות לחלק מהשאלות שהעליתי, אבל מרגיש לי שהדיון פה נורא מפרה וממלא ולכן אשמח שנמשיך בו.

שבוע טוב, אפרת.

מי, איזה יופי כתבת.
גם בעיני.

קשה לי עם הצורך הזה שלו שנעשה איתו דברים כל הזמן.
לי יש ילדה כזו, והיא לא היתה אף פעם בשום מסגרת. יש אנשים שזקוקים יותר לחברה, להדדיות, לפידבק בהתנהלות שלהם. בהתחלה חשבתי שאולי הפעלתי אותה יותר מדי כשהיתה קטנה, אבל האמת היא שאחרי שגמרתי להגדיר אותה ככזו, התחלתי פתאום לשים לב לכל הזמנים הרבים שבהם היא כן משחקת לגמרי בעצמה, ולכל הפעמים שבהן היא כן יוזמת. בפעמים שהיא מבקשת היא פשוט צריכה אותי. ויכול להיות שאחרי תשומת לב מרוכזת וקצרה, היא תמשיך בענייניה לבדה.

יש משהו שכתבתי פעם בתשובה לשאלה די דומה. אני אעבור עליו ואראה אם הוא מתאים לפה, ואם יישאר לי עוד כוח, אני מקווה שאצליח להעתיק אותו לכאן. ואולי אפילו יתארגנו לי המחשבות על משהו חדש. וגם אני מודה לך על הדף.

ועוד דף שדיבר על זה קצת - התנסות בחינוך ביתי.

חייבת רק להבהיר בעניין החינוך הביתי כי אנחנו גם עוד רק בתחילת דרכנו. בנותי בנות שנתיים ומספר חודשיים ולכן כרגע נראה לי הכי נכון להשאיחר אותן בבית איתי. היתה לי אפשרות לשלב אותן יומיים בשבוע במסגרת, אך גם אפשרות זו נפסלה על הסף.
אז כרגע בגיל רך שכזה הגדרת ה"חינוך הביתי" עדיין לא כוללת אותנו. בגיל שנתיים זה עדיין עוד "נורמלי" להיות בבית עם אמא.
רק ככל שעובר הזמן מתגבשת בי ההכרה שאולי זה מה שנכון לנו. היום ששואלים אותי מה עם הילדות ומתי אני יכניס אותן למסגרת אני עונה שכנראה רק בכיתה א'. אבל לפעמים אני לא ממש יודעת אם להאמין גם בזה....
אפרת, כל תהיותייך ושאלותייך תופסות בהחלט גם לגבי. לא עובר יום שאני לא מתלבטת רבות בנושא.
האם אפשר להתחיל עם חינוך ביתי בהדרגה ? , טוב אז בטח שאני לא מהמומחות בתחום אבל אני במקומך הייתי פשוט זורמת. בהתחלה אולי בזמן שהילדים איתך בבית. לאט מנסה להשאיר אותם איתי חלק מהימים ולראות איך הדברים מתפתחים ורק בסוף הייתי קופצת ממש למים העמוקים....אבל זו אני. אני ישאיר את הבמה למומחיות האמיתיות בנושא.

חייבת שוב לציין את חשיבות הדף הזה גם בעיני. לא תהיה מאושרת ממני אם אכן הדף יתפתח ויתנהל כאן דיון אמיתי ומשמעותי.

תודה לכולם! ושבוע נהדר!

נראה לי נורא חשוב שנציג לילדינו, שגדלים עמנו בחינוך הביתי (שלי עוד לא...), דוגמא אישית של מישהו שעושה את מה שמעניין לו ואת מה שהוא רוצה ובמקביל.
מסכימה מאוד. וכפי שכתבתי למעלה, קצת קשה לעשות את זה כשיש תינוק, אבל כשהילדים קצת גדלים אז לאט-לאט מתפנה זמן ומרחב נפשי ואפשר לעשות את זה יותר ויותר.

הוא קם בבוקר וישר מצהיר: "אמא, בואי לשחק איתי".
גם אני מכירה את התופעה. אני לא יודעת לנתח למה זה (אם כי יש לי השערה שזה קשור ל-התרכזות בילד, שהיא כמעט בלתי נמנעת אצל הילד הבכור) אבל אני יודעת שזה יכול להחלש עם הזמן.

האם אדע באמת לפתוח להם פתח בכל פעם שישאלו אותי משהו ?? איך אדע אל מי ואל מה להפנות כשלא יהיו לי הכלים (ונראה לי שזה יקרה נורא מהר...)
לא תמיד תדעי. זה חלק מהעניין -- לתת גם להם לחפש, לא להיות תלויים רק בך. וגם ללמוד בעצמך, לתת לילדים לקחת אותך למקומות חדשים. (וראי גם בורות בחינוך הביתי)

מה לגבי הגברים בסיפור הזה? האם זה הוגןם שאנו עושות חלוקה כל-כך ברורה, הם המפרנסים ואנו המגדלות ??
שוב, כשיש תינוק קצת קשה לבחור אחרת (לפחות לי). כשהילדים קצת גדלים, אפשר לדבר על זה ולבחור דברים אחרים.

איך מתנקים מכל אותם צעקות וקולות שמהדהדים בנו כל-כך חזק, לגבי עבודה וצורך של הילדים לפגוש ולהתמודד גם עם מבוגרים אחרים וכו' וכו' ???
מקשיבים להם טוב טוב, עד שמצליחים להבין מי משמיע אותם, מה הם בדיוק רוצים, ומה באמת עונה להם.

האם אפשר להתחיל עם חינוך ביתי בהדרגה ? לנסות לקבל על עצמי את הרעיון ולנסות ליישם אותו רק בשעות שאני בבית עם הילדים (אחרי שהם חוזרים מהמסגרות...)
מנסיוני האישי: לא. עצם ההליכה למסגרת מכניסה גורם מאוד משמעותי לחיים של הילדים, וזה לא משהו שאפשר להתעלם ממנן -- זה משפיע על כל תנועה, כל מלה, כל מחשבה, כל תחושה.

תודה יונת, זה עוזר, מאד. אם אפשר אשמח אפילו לדברים קונקרטיים, כמו: כשהתינוק קצת גדל, מה בדיוק אתן עושות עוד, מהבית ???

ולגבי להתחיל בחינוך הביתי לפני שעוזבים את המסגרת - נראה לי שהכיוון הוא: להתמקד יותר ב"את פתח לו" - לתת מקום לשאלות שלהם, מקום ללא תשובה, לתת זמן ומקום למחשבה לפני התשובה, לאפשר להם להגיע אל רזי הדברים. לתת לעצמי יותר זמן לשמוע אותם, להבין לעומק את מה שהם אומרים לי, להתפעל ממחשבתם המקורית והמדהימה, לצחוק לעומק מההומור הבריא והחדשני שלהם וכו' וכו'...

אני גם מאמינה עכשיו, שצריך לעשות את הדברים בקצב הנכון, לא באימפולסיביות..

כבר התחלתי לכתוב ואז פתאום "הלך" החשמל והכל נעלם
אתחיל שוב.

מנסיוני האישי: לא. עצם ההליכה למסגרת מכניסה גורם מאוד משמעותי לחיים של הילדים, וזה לא משהו שאפשר להתעלם ממנן – זה משפיע על כל תנועה, כל מלה, כל מחשבה, כל תחושה.
אני מסכימה עם יונת (גם בזה... ).
ואני חווה את זה היום ביתר שאת כשביתי הגדולה הולכת לבית הספר ארבע פעמים בשבוע.
אי אפשר להתעלם מהתוצאות

כרגע בגיל רך שכזה הגדרת ה"חינוך הביתי" עדיין לא כוללת אותנו.
שרון, אם היית גרה בישראל היום, היית מבינה שכן...
וחוץ מזה ראי חינוך ביתי מגיל 0 .

ובקשר להגשמה. .מי כתבה נהדר גם בעיני.
חדוה כשר תמיד היתה אומרת לי: "מי אמר שאי אפשר להתחיל "קרירה שניה" בגיל שישים? תראו את סבא שלי. הוא היתחיל לעסוק בפיסול בגיל מבוגר".

וחוץ מזה, אפרת ,כל הכבוד.
הדף הזה הוא צעד גדול בחייך @}

שרון, אם היית גרה בישראל היום, היית מבינה שכן..
אורית, האמת זה די מפתיע אותי. שלי אומרים חינוך ביתי זה תמיד מתקשר לי ישירות לבית הספר. בכל מקרה אני אכנס לדף שציינת.
לגבי קריירה שניה אני מסכימה בהחלט. אף פעם לא מאוחר מדי!

האם אפשר להתחיל עם חינוך ביתי בהדרגה ? ,
השפעת המסגרת היא גדולה מאד, הלחץ החברתי שהקטנים נתונים לו אפילו בגיל שלוש ואחר כך עוד יותר, הוא גדול מדי על הכתפיים הקטנות שלהם.
(זה מהנסיון הקצר שלנו עם הילדה שרצתה ללכת לגן בגיל שלוש וחצי, וחשבנו שנוכל לשלוח אותה לשם רק באופן חלקי ולימים קצרים. זה היה סיוט לנו ולה.)

הבן הגדול שלי - עדו, בן כמעט 4 שנים. שמתי לב, שהוא קם בבוקר וישר מצהיר: "אמא, בואי לשחק איתי". הוא כאילו איבד לגמרי את היוזמה ואת היכולת לשחק לבד ולהעסיק את עצמו. בעוד שהצעיר (נועם, בן שנתיים וחצי) מוצא את עצמו הרבה יותר עסוק במשחקים שהוא ממציא, עשירים בדמיון רב וכו'. ההתנהגות של עדו נורא נורא נורא קשה לי. קשה לי עם הצורך הזה שלו שנעשה איתו דברים כל הזמן, חוסר היכולת שלו להנות מעשייה לבד. אני תוהה האם זה "מקלקולי המערכת"
אצלנו הבנות מאד שונות זו מזו בעניין הזה. האחת רוצה המון שנעשה איתה דברים, השניה משחקת המון לבד, ממציאה ועסוקה. זה גם עניין של תקופות, ומן הסתם של אופי.

מקשיבים להם טוב טוב, עד שמצליחים להבין מי משמיע אותם, מה הם בדיוק רוצים, ומה באמת עונה להם. ומנסיוני, כמו בכל תרגול רוחני אחר, נדמה לך שהשקטת את החיה הפרועה ואז היא מזדחלת ממקום אחר...ככל שעובר הזמן היא לוקחת הפסקות יותר ארוכות , וכמובן תמיד מתייצבת בעיתות חולשה. הצעקות כל הזמן שם, בעיתות חולשה אנחנו שומעים אותן, בשאר הזמן הן כמו ציוץ ציפורים בחלון ולפעמים בזמנים מפוקסים הן כמו זכוכית מגדלת ללמידה וגדילה. אני קוראת לה מפלצת הספק ולרוב היא סתם פודל.
(ב"צעקות" אני מתכוונת לא רק לצורך בעוד מבוגרים ועבודה, אלא לכל הצעקות שעולות בראש מפעם לפעם כתוצאה מבחירה בסגנון החיים הזה)

ומה לגבי סביבת הגידול ? דירה בבניין בעיר מתאימה או שרצוי וכדאי בית קטן עם מרחב של חצר ???
קשה לי להאמין שאי אפשר לעשות חינוך ביתי בדירה.
כמובן שאם הבית הופך למרכז ורוב הפעילויות מתרחשות בו וממנו והוא לא משמש רק לשינה ופגישות קצרות בין בני המשפחה, עדיף שהוא יהיה נוח.
וחצר בעיני זה כמובן יותר כיף כי אז מרחב המחייה מתפרש גם החוצה, אפשר שיהיה ארגז חול, משהו לגדל, נדנדות, עץ, צעצועים, מקום לבלגן...וחשוב מאד: מקום לארח חברים נוספים מהחינוך הביתי. כשנקשרים לקהילה אז החברים באים הרבה עם האמהות, וכיף שיש איפה להיות בנוחות.

אפרת בקריאה שנייה לא הבנתי נכון למה התכוונת ב"בהדרגה" והתייחסתי כאילו שאלת אם כדאי לצאת מהמסגרת בהדרגה.
בקשר לגברים והחלוקה, זה תלוי כמובן באופן ההשתכרות שאתם מחוייבים לו עכשיו אבל בעיקרון אפשר להתחלק. בעלי עובד בבקרים ואני עובדת כמה ימים בשבוע אחר הצהריים.

כשעדו נולד, הייתי איתו 8 חודשים בבית, אבל נשבר לי מזה, הייתי נורא בודדה ולא הצלחתי להנות מזה. זה באמת לא טבעי עד בלתי אפשרי, להיות עם הילדים לבד בבית. (סיוט שגם אני עברתי).
אי אפשר לתאר במילים את חשיבות הקהילה כשעוברים לחינוך הביתי. וזה לא רק בגלל דאגה לחברת הילדים. זה חשוב להורים, אפילו יותר.
אולי המעבר ההדרגתי שאת מדברת עליו, יכול להתרחש גם באיתור קבוצת חינוך ביתי שנפגשת אפילו רק פעם בשבוע בסביבה שלך. להכיר, להתבונן, להנות מהחברה. אפילו בלי הילדים בהתחלה.
אני באמת חושבת בכל הרצינות שלולא הפגישות השבועיות* וההכרות עם משפחות דומות לנו לא היינו מצליחים לחיות בבית. (אני בכוונה כותבת לחיות בבית ולא "לעשות חינוך ביתי" כי החינוך הביתי הוא רק חלק קטן מזה. כי ה"זה" הזה נוגע בכל המשפחה, בכל התחומים, והתמיכה וההזדקקות לחברת אנשים שחיים פחות או יותר כמונו היא הרבה מעבר ל"חברה לילדים". )
(הפגישות השבועיות לא מסתכמות רק בפגישה השבועית אלא גם בחגים יחד, ימי הולדת, טיולים, ועצם הידיעה שהאנשים שם.)

אני נמצאת בעיצומן של הרהורים והתלבטויות לגבי החינוך הביתי והשלכותיו.
פתאום אני מרגישה שאין לי ברירה, אלא לחשוב בעצמי. וזה מוזר כי באיזשהוא מקום אני עוד כל-כך שבויה של המערכת בה גדלתי אני. עוד אין לי תשובות.
יש לי בן (שנתיים) ובת (חדשיים). הוא בגן בקיבוץ עד אחת, ואני מרגישה שטוב לו שם ולפחות השנה זה גם טוב לי ומאפשר לי להנות מכמה שעות יותר שלוות עם התינוקת.
"זמן לעצמי" הוא מותרות בשלב זה, אבל חסר לי.

באיזשהו מקום (אולי בגלל החינוך שקיבלתי) מטריד אותי עניין הפרנסה. כרגע שותפי הוא מפרנס יחיד, ואני מרגישה צורך להיות שותפה לפרנסה. אפילו בשביל תחושת העצמאות שלי.
אשמח לשמוע תגובות בעניין, ולהרחיב את הדיון המעניין הזה

אפרת, לי נראה שאת כבר שם, ב הדרגה. בעצם ההתקרבות וההתכוונות לעבר הביתיות. עבורי ההתכוונות והרוח שנושבת בבית היא המקום שבו אני אוהבת להיות. אולי זה קשור למזג ולהתמקדות בנצחונות הקטנים, בגילויים המתמידים. כמו בשיר של עמיחי:

"לא כברוש
לא בבת אחת, לא כולי
אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות
להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק
ואחד מחפש..."

אפרת, שאלת: כשהתינוק קצת גדל, מה בדיוק אתן עושות עוד, מהבית ???
כל אחת עושה משהו אחר. אני כתבתי את צ'יק צ'ק כשבני השני גדל מספיק בשביל לתת לי מדי פעם זמן לתכנת. על הספר בלמידה מתמדת עבדתי כשהשלישי הגיע לאותו גיל. יש לי חברה שמגדלת עזים וירקות במקביל לחינוך הביתי. אחרות עושות דברים אחרים -- כל אחת לפי נטיותיה.

עננה, לא הבנתי מה את שואלת. האם זה בסדר שאת רוצה זמן לעצמך? כן, זה בסדר גמור. האם את צריכה להיות שותפה לפרנסה? אם אחרת לא יהיה לכם מה לאכול, אז כן, אחרת זה עניין של בחירה. או אולי את מנסה לשאול משהו אחר?

אני כתבתי את צ'יק צ'ק כשבני השני גדל מספיק בשביל לתת לי מדי פעם זמן לתכנת. על הספר בלמידה מתמדת עבדתי כשהשלישי הגיע לאותו גיל. יש לי חברה שמגדלת עזים וירקות במקביל לחינוך הביתי.
וואו. בדיוק מה שאני מפחדת לשמוע. אני לא מצליחה לעשות כלום.

ענת, את עובדת ממש! בשביל כסף ולקוחות והכל! (להבדיל ממני למשל) ניסיתי לתת דוגמאות לדברים קטנים שאפשר לעשות ככה בקלות, מהבית, ליד הילדים. איך הפכת את זה...

טוב, אצלנו זה קצת אחרת. גם בגלל שהילדים כבר גדולים, וגם בגלל שלשנינו יש עיסוקים גמישים. בדרך כלל אני עם הילדים, גם בנסיעות לביקורי בית, גם בפגישות. שמיל מוזעק להחלפה אם וכאשר אני בלידה, ו/או בלימודים פעם בשבוע, וגם אין בעיה שהילדים יבדרו את עצמם בלעדינו. זה בהחלט משהו אפשרי כשהם גדלים. מה שמשאיר לשנינו מרחב רב לפיתוח אישי. מה ששנינו מנצלים בשמחה.
אז מה היה לנו- הילדים בבית, אנחנו עובדים ומפרנסים, אנחנו גם לומדים, וגם קוראים ספרים... חזון אחרית הימים כשהם תינוקות, מתגשם כשהם גדלים.

קשה לי בשלב זה להגדיר את השאלה שלי יותר טוב.
שאלה אחרת -
לנשים/משפחות שמקיימות חינוך ביתי. בתור ילדה שנאתי שאמי התערבה בדברים שלי, במיוחד במה שקשור לבי"ס, שיעורים, חברה. האם אתן חשות שמעורבותכן בחיי הילדים טובה להם? מתי היא מפריעה? ואיך אתן מתמודדות עם העניין?

אי אפשר לתאר במילים את חשיבות הקהילה כשעוברים לחינוך הביתי
רוצה להסכים עם ענת בעיניין הזה.
ומצטרפת להצעה שלה למצוא קבוצה של חינוך ביתי ולבקר, אפילו בלי הילדים בהתחלה.
פשוט ליצור קשר עם אנשי החינוך הביתי ולהתחיל "ליספוג"...

נקודת מבט נוספת..
אצלנו אין חינוך ביתי במובן של יציאה מהמערכת. אבל לכל אורך השנים אני זמינה תמיד. הן יכולות לבחור אם הן רוצות ללכת או לא (גילאים 14,10,1). אנו מדברים הרבה על איזון בין חשיבות הלימודיםמ (הן החליטו שחשוב להן) לבין חברים, חוגים וגם סתם זמן פנוי לעצמן. הגדולה כבר עושה נפשות בין החברות לגבי לאזן את הלחץ מהלימודים... בסה"כ הן מרוצות מהמערכת וכל החברות נמצאות שם (שיקול חשוב לגביהן). אני עצמאית וכרגע בקושי עובדת (כי ככה מתאים לי) אבל לומדת יום אחד אחר הצהרים ובעלי בא להיות בבית (למרות שעובד בהי-טק, לא להאמין, נכון)
ההסתכלות שלי היא יותר מאיך אנו מתיחסים אליהן ולהחלטות שלהן- בכבוד, בקבלה ובסובלנות. זורמים איתן ומאפשרים חופש...
זה אולי עונה על חצי חינוך ביתי...

לגבי "חינוך ביתי בדירה":
אני לא יודעת איך להגיד את זה, אז אני אגיד "דוגרי" ובלי טקט, ותסלחו לי בבקשה:
"חינוך ביתי" לא קשור בכלל לגודל הבית. גם לא לגודל המשפחה (אם כי יותר קל ככל שיש יותר ילדים).
זה כמו לידת בית.
לא חשוב איפה ומה יש בבית.
חשוב מי . וחשוב בידי מי האחריות.

אנחנו חיים בדירת 49 מ"ר בקומה שלישית. אנחנו רוצים לעבור, אבל לא בגלל החינוך הביתי. ובינתיים, זה לא מונע ממני לחיות יחד עם הילדים בלי לשלח אותם.
יונת שרון, אולי נחליף את הביטוי "חינוך ביתי"? זה כנראה מבלבל יותר מדי אנשים, שחושבים שפירוש הדבר "להיות כלואים בבית, ולהיות זקוקים לציוד חינוכי מיוחד בבית".
זה פשוט "חיי משפחה". זה הכל.
בלי להאמין במיתוס שרק מישהו אחר, שלמד במסגרת מיוחדת, וכופה על ילדי לשבת בכיתה ולעשות מה שהוא אומר להם, יכול ללמד אותם משהו.
וכמו שהילד למד ללכת במסגרת המשפחה, וכמו שהוא למד לדבר במסגרת המשפחה, וכמו שהוא למד להתלבש במסגרת המשפחה, כך הוא יכול ללמוד חשבון, גיאוגרפיה, תנ"ך או תולדות הדינוזאורים במסגרת המשפחה, וגם לקיים חיים חברתיים עשירים, בהתחלה במסגרת המשפחה (כשהמפגשים כוללים את ההורים), וככל שהוא גדל - גם בלי הורה זמין לידו.

אני כנראה חייבת לפגוש אתכן באופן אישי כדי לקבל את הכוחות ולהבין שזה שפוי ואפשרי. אני קוראת אותך בשמת, ומנסה להפנים. מדהים. עד עכשו כשקראתי אותך, תמיד דמיינתי לי בית פרטי (לא בהכרח חדש ובורגני), עם חצר גדולה ונעימה. ועכשיו שכתבת מה שכתבת, אני עוד יותר מורידה את הכובע ועוד יותר נבהלת. אולי זה באמת לא בשבילי ???
האם קורה לפעמים שאתן מרגישות שלדיכם "כפויי טובה", האם קורה לפעמים שאתם נטולי כוחות למולם ? האם קורה לפעמים שההתנהגות שלהם גורמת לכם להרגיש: "לא, אני לא אוהבת אותו עכשיו" ??? אני חושבת שהשאלות שלי אולי גולשות לדף חדש שאני מתכננת לפתוח - "אהבה שאינה תלויה בדבר - האפשר ???". בכל מקרה נורא אשמח לשמוע עוד מכן.

אני עוד יותר מורידה את הכובע ועוד יותר נבהלת. אולי זה באמת לא בשבילי ???
להוריד את הכובע?
למה????
סתם בגלל שאנחנו עוד חיים בדירת הסטודנטים שלי, כי זה במרחק קצר ממקומות העבודה ומהמשפחה, וגם זול?
תנסי לענות לי על זה:
מהי המחשבה שגורמת לך גם להיבהל וגם להוריד את הכובע רק בגלל שאני חיה בדירונת עירונית קטנה?
ואגב, למה דמיינת שאני חיה בבית פרטי עם חצר גדולה? משהו שכתבתי איפה שהוא?
למה אני שואלת? כי אני פשוט חוששת שאת שוב מכניסה את עצמך למלכודת ה"מה צריך בשביל לעשות חינוך ביתי", בעוד שמה שאני אומרת הוא, במלים פשוטות:
לא צריך כלום.
את כבר אמא.
זה כל מה שצריך.

בשביל חינוך ביתי צריך הורים וילדים.
רצוי שיהיה הורה עם הילדים רוב הזמן. מה זה אומר?
שלא מוכרחה להיות רק אמא. אבא ואמא יכולים להתחלק בשעות. ו"רוב הזמן" פירושו שאפשר גם שעות שבהן יש סבא/סבתא/חברים/חוג/בייביסיטר וכדומה, לבד עם הילדים או ביחד עם אחד ההורים או שניהם. אבל בעיקרון הילדים גדלים "בחוג המשפחה", עם ההורים.
חוץ מזה לא צריך בית מיוחד, סתם הבית שאתם חיים בו.
עם זאת, נוח ונעים שיש בית מרווח וגינה. בטח. לכל אחד.
לא צריך שום ציוד מיוחד.
עם זאת, נוח ומוצלח שיש גישה למשאבים כגון מחשב, טלפון (-; , ספריה או ספרים שיש בבית וכו'.

לגבי השאלות שהעלית: יש כבר דפים שעוסקים בשאלה "אם אני לא אמא מושלמת כמו שאני חושבת שאמא אידיאלית צריכה להיות, האם זה אומר שאני לא יכולה לעשות חינוך ביתי"? רק ששכחתי איך קוראים להם.
תשובתי הקצרה על זה היא:

• תשתמשי בפנטזיות שלך על האמא המושלמת רק בתור רעיון כללי לשיפורים. פה באתר אנחנו בהחלט דנות במצבים משפחתיים שונים ומשתדלות לבנות וללמוד דרכים מוצלחות יותר לפעול בהם (יש המון המון דפים כאלה, למשל ראי כל הדפים עם המלה "גבולות" בכותרת שלהם, ויש עוד).
• אף אחת מאיתנו לא מושלמת ולא אידיאלית.
• ממילא את אמא שלהם. זה מה יש. בלי קשר לחינוך ביתי.
• את באמת חושבת שבזמן שהילדים לא איתך, יש מישהו שאוהב אותם וקשוב אליהם ואיכפת לו מהם יותר ממך?
• האם את חושבת שבגלל שאת "לא מושלמת" (-; אז אסור לך להיות אמא של תינוק בן חודשיים? מישהו אחר יגדל אותו יותר טוב ממך? (את שמה לב שאני בכוונה מביאה לקיצוניות כדי להראות לך שזו טענה אבסורדית) או של תינוק בן שנה וחודש? או של תינוק בן שנתיים? או של ילד בן חמש? בואי תגידי לי באיזה גיל נראה לך שמישהו אחר יהיה יותר טוב, יותר אוהב ויותר חשוב ממך לילד שלך?

האם קורה לפעמים שאתן מרגישות שלדיכם "כפויי טובה", האם קורה לפעמים שאתם נטולי כוחות למולם ? האם קורה לפעמים שההתנהגות שלהם גורמת לכם להרגיש: "לא, אני לא אוהבת אותו עכשיו" ???
בטח.
משתדלת להתעשת, אבל לא תמיד זה מצליח לי.
היום למשל, בזכות שינה ארוכה באדיבות אמי, זה הצליח (בחיי. ערב כמו היום, אלולא הייתי מלאת כח, היה נגמר רע, ועוד הצלחתי 3 שיחות טלפון!)

טוב אז אותי עניין הדיור דווקא לא ממש מלחיץ. יותר מזה אפילו לא ייחסתי לו כל חשיבות עד שקראתי את הדברים כאן.
מסכימה לחלוטין עם בשמת ש"חינוך ביתי" לא קשור בכלל לגודל הבית אלא חשוב מי...

אני כיום חשה שהמושג "חינוך ביתי" כבר לא מאיים כמו שהיה בעבר. כרגע נראה לי טוב ונכון המקום שבו אני נמצאת. מרגישה מסופקת. מרגישה שאני ממצה את עצמי בצורה הכי טובה שיכולה להיות. כל סוף יום אני יכולה לחשוב על דברים שקרו היום ושמעלים לי חיוך ושגורמים לי להבין שמקומינו בבית.
גם שאני מסתכלת קדימה לטווח השלוש שנים הקרובות עדיין רואה אותנו באותו מקום- נמצאות בבית ונהנות מהביחד.
הבעיה שלי מתחילה שאני מגיעה לבית הספר. יש לי איזו שריטה בראש שאת בית הספר אני לא יוכל להחליף (שוב אציין שאני מורה במקצועי - מכירה את כל הדברים השלילים במסגרת אך גם מודעת לדברים הטובים שבה). מאמינה שילדים יכולים ללמוד לבד וגם יודעת שזו הדרך הטובה והבריאה יותר. מאמינה שההתפתחות שלהן תהיה לא פחות טובה משל ילדים שהולכים לבית הספר. אבל עם כל זה הפחד קיים.
אני זוכרת את תקופת בית הספר לטובה מהבחינה החברתית. האינטרקציות , המפגשים, הפעילויות, הביחד....כל זה נראה לי חשוב מעין כמוהו ואת זה אני קצת חוששת שבנותי (והילדים האחרים שיבואו) יחמיצו.
אני חושבת שהכתיבה שלי קצת מבולבלת ואולי לא ממש מובנת. אני כותבת דברים שעל הלב ומכאן אולי ה"בלאגן"....

בכל מקרה שורה אחרונה היא- חינוך ביתי לגיל הרך כן , חינוך לגילאיים גדולים יותר...עדיין בסימן שאלה.

גם אני אשמח לשמוע עוד ממכן- אלה שכבר חיות את המציאות הזו.
מודה לכולכן ולומדת המון!

עד שלחצתי על "הוסף לדף" ראיתי שנוספו עוד הודעות....

את באמת חושבת שבזמן שהילדים לא איתך, יש מישהו שאוהב אותם וקשוב אליהם ואיכפת לו מהם יותר ממך?
וואו בשמת שאלה אחת ופשוטה שאומרת הכל!
תודה על דברייך את מחזקת אותי ומאירה את הדרך (למרות שאני עדיין זקוקה לעוד פנסים....).

איך הפכת את זה...
לא הפכתי בכלל. יש הבדל בין לצאת מהבית לעבוד כש מישהו נמצא במקומך עם הילדים לבין להצליח לעשות את הדברים איתם.
אני באמת לא מבינה איך אפשר.
למשל, גינה אורגנית, למשל לנגן לעצמך, למשל לשמוע את המוסיקה שלך בלי הפרעה, למשל ליצור משהו בחימר או ברקמה או ציור בלי שכל העולם יהיה בתוך זה עם הידיים הדביקות שלו, למשל יוגה. זה פשוט מביא לדמעות כשאת סוף סוף יושבת לך מוקדם בבוקר בתנוחת יוגה כזו או אחרת וטראח קופצים לך על הגב.
כל אלה דברים שאני כל הזמן מנסה לעשות, ותמיד מפסיקה בגלל שרוצים אותי. והעצה הידועה "לשלב אותם" היא כל כך מקסימה שבא לי לצרוח.
שלא לדבר על נשים פה שכותבות דוקטוראט, מקימות אתרים ומוציאות ספרים.

בבית קטן גם אין לאן לברוח וקשה ליצור פינות ש"הכניסה אליהן אסורה". אבל לפני כן גרנו בבית ענק, וזה לא עשה את זה יותר קל.
כנראה שזה עניין של ניהול נכון, ולדעת לדרוש מבני הבית דברים שהם רק עבור עצמך.

אני מרגישה שבגלל ההנקה הממושכת והשינה המופרעת, הריכוז מאד יורד וזה בין השאר הסיבה לניהול הלקוי של זמן ומקום לעצמך.

תודה לכולכן, המילים שלכן חשובות נורא. אני חושבת, שבתוך כל ים הבלגאן והבלבול שלי עולה קול אחד נורא ברור:
אני באבל. אבל ארוך ומורכב שאינני מכירה עדיין את כל תמורותיו ועומק תהומותיו. ההתמודדות עם האובדן של איילת מאד לא פשוט לי. הוא ערער את התשתית הכי עמוקה והכי בסיסית שלי, ערער בדיוק את ה"באופן טבעי" הזה שבבסיס ההורות. בזמן שעבר מאז אנימוצאת את עצמי חושבת על החינוך הביתי. נכון שזה היה שם גם קודם, אבל מרגיש לי כאילו זה לא נכון להגיע לזה מתוך רעידת האדמה הגדולה הזאת עכשיו. ועוד אכתוב ותנסו לא לשפטו אותי במידת הדין... לפעמים מרגיש לי לא הוגן להוציא אותם מהמסגרות שלהם, יש שם המון דברים שממלאים אותם. פתאם נראה לי כאילו הם יפסידו את כל ההתעסקות סביב החגים, המנגנת הנפלאה שמגיעה פעמיים בשבוע, ימי ההולדת הקבוצתיים וכן את ההזדמנות הרבה למרחבי משחק. כאילו בגן זה עוד סביר שהם במסגרת ובשלב בית הספר פחות.
יותר מזה, אני מרגישה כאילו אני משתמשת בחינוך הביתי כאמצעי שיאפשר לי, כרגע, לא להיות חייבת לחזור לעבודה אחרי הבום הגדול. ואני אכתוב את זה אפילו עוד יותר בוטה כדי לעזור לעצמי: אני משתמשת בילדיי כמגן החי שלי בפני האובדן הקשה הזה. משגעת אותם ואת סדר יומם ואיפה שהוא מרגיש לי שזה לא הוגן. הראש אומר לי לחכות עם זה, לתת להם לסיים את השנה ולזרום לתוך זה, אם בכלל, דרך החופש הגדול. ובמקביל, במידת הצורך שלי, להישאר בבית עד שארגיש עמידה יותר (האם זה אי פעם יקרה ???). אני אסביר עוד, העבודה שלי כרוכה במגע נפשי-אישי עצום. אניצריכה לצאת מהבית ולטפל בילדים, מה שכרוך בהכרח בהרבה מחוייבות רגשית, וכרגע אני מרגישה שאין לי את משאבי הנפש הנדרשים.

אני בעצם מבקשת עזרה או ייעוץ בכמה מישורים...

אני אוסיף עוד. עובר לי בראש פחד עצום כזה שהם ישאלו אותי פתאם: "אמא, למה גם היום אני לא הולך לגן ???? "

וכיוון שממילא רק אני ערה בשעות האלו, מרשה לעצמ לכתוב עוד משהו, ישר מעומק הכאב ובצלילות הגעגוע:
מרגישה כאילו רק שהות ממושכת וחופשיה עם ילדיי תוכל לרפא את כאב האובדן. האם מותר לי להטיל עליהם תפקיד כל-כך כבד ????

מותר להציג את הצד השני שיכול להיות למחשבות האלה שלך?
(אני לא בטוחה שקיים, את אולי יודעת)

אם את רוצה (באמת, מה זה "באמת"?) חינוך ביתי עבור ילדיך, אבל מוותרת (רק) מהחשש שמא את עושה את זה רק בשביל לרפא את עצמך, זה ויתור מהסיבות הלא נכונות.

עננה, שאלת: אתן חשות שמעורבותכן בחיי הילדים טובה להם? מתי היא מפריעה? ואיך אתן מתמודדות עם העניין?
אולי חשוב לשים לב להבדל בין מעורבות לבין התערבות. מעורבות זה כשאת נוכחת וזמינה; התערבות זה כשאת כופה את עצמך. אני לא רואה בעיה עם מעורבות בחיי הילדים, רק להפך. (נכון שבמציאות לפעמים קשה לא לעבור את הגבול בין זה לזה, או שלפעמים מתוך פחד מהתערבות מוותרים גם על המעורבות...)

אפרת,
אני כנראה חייבת לפגוש אתכן באופן אישי כדי לקבל את הכוחות ולהבין שזה שפוי ואפשרי.
את מוזמנת! (אם כי אני לא מתחייבת לגבי "שפוי"...)

האם קורה לפעמים שאתן מרגישות שלדיכם "כפויי טובה", האם קורה לפעמים שאתם נטולי כוחות למולם ? האם קורה לפעמים שההתנהגות שלהם גורמת לכם להרגיש: "לא, אני לא אוהבת אותו עכשיו" ???
אני חושבת שאת מתארת דינמיקה שלא קשורה דווקא לחינוך ביתי. אני בטוחה שאפשר למצוא משפחות עם הדינמיקה הזאת גם בחינוך ביתי וגם בחינוך תעשייתי.
כפי שבשמת כתבה: אף אחת מאיתנו לא מושלמת ולא אידיאלית.

לגבי ההפרדה בין הרצונות שלך לאלה של ילדיך, יש דרך מאוד פשוטה לברר את זה עם ילדים בגילם: לדבר איתם. אם תחליטי מתישהו שחינוך ביתי זה משהו שאת רוצה לחיות, תוכלי פשוט לדבר איתם על זה בשביל לראות שאת לא "משתמשת" בהם באופן שפוגע בהם.

ברור לי ההבדל בין מעורבות והתערבות, ולכן כתבתי "מעורבות".
לפעמים מכל מה שאני קוראת באתר (המקסים) הזה נדמה לי שאת סוג של סופרוומן בלי בעיות.

אפרת יקרה,

מרגישה כאילו רק שהות ממושכת וחופשיה עם ילדיי תוכל לרפא את כאב האובדן. האם מותר לי להטיל עליהם תפקיד כל-כך כבד ????

אני רוצה לשתף אותך בסאב-טקסט שאני שומעת בדברייך-

שהות ממושכת וחופשייה עם ילדייך (מעבר לחינוך ביתי אולי), היא משהו שיעשה לך טוב אבל מאידך יעשה להם רע.
רואה עצמך כאילו את "משתמשת" בהם לסיפוק צרכייך ו"מתעלמת" מהצרכים שלהם.
האומנם? יש לי הרגשה שלא.

מקריאת יתר דברייך אני מבינה שמחשבות על חינוך ביתי היו לך עוד לפני האובדן של איילת. מן הסתם הגעת מלכתחילה למחשבות אלה לא במקרה. כנראה שראית יתרונות גם עבור הילדים בחינוך הביתי.
האם יש אפשרות שאת שופטת את עצמך בחומרה רבה במיוחד, אולי גם בהקשר לתחושת כשלון כלשהי כאם (מול איילת)?

אולי אם תזכירי לעצמך כמה שאת אמא נהדרת לילדייך, ושהאופציה של חינוך ביתי תעשה רק טוב - קודם כל להם ובנוסף גם לך - אז תרגישי יותר בטוחה עם ההחלטה על השינוי.

ממליצה לך מאד לקרוא את הדף "כשאת בבית". כל פעם שמישהו מערער את הביטחון שלי בהחלטתי להשאר כרגע בבית (לזמן בלתי מוגבל) אני קוראת אותו שוב ומתחזקת.
יש שם בין היתר דיון על כך שצריך להרשות לעצמנו לעשות דברים שעושים לנו טוב - ובלי להתנצל על זה. אני בבית כי טוב לי בבית. תני לעצמך את הלגיטימציה לשאוף להרגיש טוב.

בנוסף, עוד לא הזכרנו את העובדה שילדייך רק ירוויחו מאמא בריאה ומאושרת. כך שהשאיפה שלך להתחזקות נפשית ורגשית היא לא רק שאיפה אגואיסטית. יש בה רווח לכולם. הרצון שלך להתחזק מאובדן ילדה שאיננה, בעזרת ילדייך שהינם, היא הכי טבעית ומתבקשת שבעולם. תני לעצמך ולהם את המתנה הזו.

בקשר לכל העניינים ה"לוגיסטיים" שאת מתלבטת בהם- ממרום נסיוני הקצר (באמהות ובחינוך ביתי) של שנה ושבעה חודשים-

מצטרפת למי שכתבה פה לפני על היתרון האדיר שיש לקשר עם עוד אמהות בבית. אני משתתפת במפגשים שונים באיזור ת"א ויצרתי כבר כמה קשרים אמיצים שמאד מחזקים אותי בדרכי.
בעניין חלוקת נטל הפרנסה- מודה שגם לי היו ייסורי מצפון כלשהם בעניין, אבל באמת אם נחשוב על זה בצורה מציאותית, הרי בכל מקרה יש חלוקת תפקידים בכל משק בית, אז למה דווקא עם החלוקה הזו יש לנו בעייה? כי ככה חינכו אותנו (אותי לפחות)- אשה צריכה להיות עצמאית כלכלית. מסוגלת לפרנס עצמה. אז מה אם לה יש שתי משרות (עבודה בבוקר ואמהות ובית אחה"צ) ולבעל יש רק אחת (מזריחה עד שקיעה...)? ככה צריך. הרי נשים נולדו לסבול, לא?

אז לא, אני חושבת שלא חובה לסבול.
החיים עם ילדה בבית, גם על האתגרים הלא פשוטים שבהם, נהדרים לאין שיעור מהאלטרנטיבה. כך לדעתי.
הקטנה התעוררה, חייבת ללכת.

אפרת, קראתי עכשיו את כל הדף והתחזק בי הצורך לומר לך דברים ישירים אלה:
את באמת באבל. ביהדות מקובל "לקחת" לצורך זה שנה. התחושה שלי היא שיש ניסיון מצידך "לסטות מהנושא" ולהמיר את האבל בחינוך ביתי. למלא עצמך במשהו אחר. אני כמובן ובפירוש לא שופטת, אלא רק רוצה להאיר לך קצת את התמונה שאני רואה והיא שזה סוג של תחליף. ואני באמת רוצה להגיד לך: אל תתחמקי מהאבל. התמודדי איתו. אולי הדרך שלך להתמודד היא זו של אסיפת ילדייך לחיקך והשבתם הביתה מן המסגרות. אולי זה גם יהיה לכם נכון כמשפחה. אבל הכל נראה לי טרי מדי. נראה לי שכדאי לך להגיע למצב שבו לא תחששי שאת "משתמשת" בילדייך למטרה זו שציינת. ולא בגלל שזה רע - הרי כולנו עושים שימוש בילדינו, כפי שהם עושים שימוש בנו, וזה בסדר - אלא שאת תבואי ממקום נקי יותר, בתחושה חופשייה יותר. עצם העובדה שאת קושרת בין האבל והניסיון להתגבר עליו, לבין רצונך לעבור לחינוך ביתי, מעידה לדעתי על כך שאת לא בשלה לזה עכשיו. אני מציעה לך להרפות. לנוח. לעצום עיניים בשקט ולהקשיב לעצמך ולרצונות האמיתיים שלך. להתעצם מתוך המועקה. לפרוח מתוך האבל דווקא. לגלות בתוכך את הכוח והשמחה.
השיר הזה קופץ לי בראש מאז שהתחלתי לכתוב לך, אז אם לא אכפת לך, הוא חייב להיכתב רגע:

• מתוך עולמות שבורים היא צומחת

לילות שלמים
היא רוקמת
כל מה שיקרה לה*

ועוד גלי עטרי:

• את רוצה לשיר את השיר שיביא לך אהבה

להילחם
במה שמטריד אותך
תהיי חזקה לבטא
את השמחה שבך שנדחקה
...לא תפסיקי לקוות...*

אני מרגישה צורך לומר לך:
הרפי. תנשמי עמוק. אל תדחקי בעצמך. תני לך זמן להתאושש. את עוברת תקופה קשה ששרידיה תמיד יילכו איתך. אבל אם תמצי אותה, היא אכן תעבור ויישארו ממנה רק שרידים. אם תקפצי לתוך מחויבויות עמוקות שאולי אינן לפי כוחך כרגע, אולי זה יהיה יותר מדי. חינוך ביתי יכול לחכות, עם כל כמה שאני בעד. את לא יכולה לחכות. שימי את עצמך ראשונה כרגע, כי את עמוד התווך של הבית וילדייך זקוקים לאמא שלמה כמה שיותר בנפשה.
אל תכעסי עלי. כתבתי בדיוק את מה שאני חושבת. זכותך המלאה למחוק אם זה לא במקום. שולחת לך חיבוקי הבנה ואהבה.

הראש אומר לי לחכות עם זה, לתת להם לסיים את השנה ולזרום לתוך זה, אם בכלל, דרך החופש הגדול. ובמקביל, במידת הצורך שלי, להישאר בבית עד שארגיש עמידה יותר

כמו שאני מבינה מקריאה של דברייך לדעתי זה נשמע כמו הרעיון הטוב ביותר.
אני התרשמתי שילדייך אינם סובלים במסגרת שבה הם נמצאים.
נראה לי שמי שבוחר בחינוך הביתי עושה זאת או כי ילדיו סובלים או כי הוא לא יכול לסבול את "המערכת". ובכל מקרה יש תחושות או בעיות חזקות שעוזרות להחליט כך שאין כל כך הרבה מקום להתלבטות.

אני משתמשת בחינוך הביתי כאמצעי שיאפשר לי, כרגע, לא להיות חייבת לחזור לעבודה אחרי הבום הגדול
אולי כדאי לזכור שאם היית אחרי לידה עם תינוקת בבית באמת לא היית חוזרת לעבודה!
באמת היית מלאה בעשיה ונתינה לילדייך ואולי זה החסר הגדול שאותו את מתארת ואותו מחפשת ורוצה למלא.

גם אני מצטרפת ל שיבולת שועל
אל תדחקי בעצמך. תני לך זמן להתאושש
שימי את עצמי ראשונה כרגע, כי את עמוד התווך של הבית וילדייך זקוקים לאמא שלמה כמה שיותר בנפשה.
מתוך הקושי עם הלבד בבית תנסי לאט לצמוח ולהתחזק. קחי הרבה זמן לעצמך ותמלאי אותו בטוב - לך
זה יהיה הכי טוב לילדייך.
כל מילוי זמן בדרך אחרת - עבודה או חינוך ביתי יהיו רק "בריחה" מהתמודדות שהיא קשה מנשוא, אך הכרחית למען הבריאות של כולכם.

זה מאוד מאוד מעציב אותי לחשוב שמה שעבר עלייך לא נתפס כמספיק לגיטימי בשביל לקחת לעצמך את כל הזמן שלו את זקוקה, בלי שום מחוייבות, בשביל להתחזק.

בנות יקרות כל-כך, מתלבטת אם לענות לכך כאן או אולי זה חורג מהנושא המקורי של הדף הזה... לשיבולת כבר עניתי בדף שלה ובכל זאת מרגישה צורך להמשיך כאן.

היה לי יום נפלא עם הילדים. הם היו מאושרים ובך הכל נורא רגועים. אני הייתי רגועה והמלתאתי מכל חיוך שלהם. ראיתי אור עצום בעיניהם. אבל מסביבי, לאט לאט התעוררו בי החששות. הפחדים התהיות. אתן צודקות. ממש לא רע להם עכשיו במסגרות. זה הטריף אותי כל היום. הם הפסידו חוג נורא אהוב. מבחינתם, היה להם נהדר ומחר הם רוצים להמשיך לשחק ולא ללכת לגן. אבל אני עדיין לא שלמה עם ההחלטה הזאת. עדיין לא משוכנעת שזה הדבר הנכון לעשות עכשיו. עוצמת עיניים ורואה לפניי המון המון שאלות פתוחות, ופחדים ובעיקר בדידות חברתית עצומה.

אין לי הרבה כוחות להכל. ואולי באמת חלק מהעניין הוא לתת לעצמי עוד זמן, בלי קשר לילדים. ובזמן הזה, לאפשר המון מגע ואהבה מהם וממני. ולהתחזק. כל-כך מפחדת לקחת עכשיו זמן לעצמי... אבל פתאם תופסת שזה מה שאני מוכרחה לעשות.

באמת נכון לי יותר שהדברים יקרו בהדרגה (למרות שכשהשכבתי אותם לישון, הרגשתי שמשהו בי לא רוצה כל-כך מהר להתייאש..), ואכן חופשת הקיץ היא יעד טוב. אבל אני כבר מבטיחה לעצמי שגם פסח מהווה תחנת יציאה אפשרית ביותר...

תודה.

ובעצם... : אחרי שיחה עם האיש שאיתי. המון התלבטויות, המון פחדים, אבל בשורה התחתונה: היה לנו נורא כיף ונעים היום ובא לי נורא להעיז ולהמשיך, אבל בראשי מהדהדים כל-כך הרבה קולות ובהלות. וחברתית מה ?? אין לי כח להתחיל ליצור קשרים חדשים רק בגלל החינוך הביתי. רוצה לזרום בטבעיות, עם מה שיש... מה עושים ?????????

אני עדיין באמצע קריאת הדף אבל לא רציתי לשכוח..

אתם חושבים שאמא שמאוד חשוב לה הזמן שלה עם עצמה לעשייה של דברים שהיא רגילה אליהם עוד מהזמן שלפני שהיה לה ילד, לא תוכל להסתדר עם חינוך ביתי?
אני מרגישה שחסרות לי שעות ביממה.
יש עוד 1001 דברים שאני רוצה לעשות ולא מספיקה .
כשהוא ישן אני במרוץ עם הזמן להספחק כמה שיותר.
יונת כתבה :

אבל כשהם קצת גדלים (נגיד, בין גיל שלוש לשש) הם כבר לא צריכים טיפול כל כך אינטנסיבי, ומתפנה זמן, ומתפנה מרחב מנטלי, ואפשר לעסוק יותר בדברים אחרים.

אבל בדרך כלל , סביב הגילאים האלה כבר מתחילים לעבוד על עוד ילד..
אז מה יוצא מזה? שכמה שנים טובות אין לנו זמן לעצמנו?

רוצה לזרום בטבעיות, עם מה שיש... מה עושים ?????????
קודם כל נרגעים. הכל הפיך ותמיד יש אופציות והן תמיד פתוחות בפניכם. אם טוב לכם יחד, אפשר להתאושש בשעות הבוקר, עד שהם חוזרים מהגן ואחר כך לבלות איתם בשארית היום בנעימים. מאוד חשוב שתתעודדי ותתחזקי, ואכן מה שקרה עם איילת נותן לך בהחלט לגיטימציה להיות עם עצמך זמן מה. עוד סוד: יש אנשים שבשביל הרבה פחות מזה, סתם כדי למצוא את עצמם, לוקחים פסק זמן לפעמים של שנה-שנתיים. אין לאן לרוץ ואין לאן למהר. את לא חייבת להחליט ברגע זה. אוויר, אוויר והרבה. חיבוקים. ואם את במרכז, אשמח להיות כאן בשבילך גם כדי להתגבר על בעיקר בדידות חברתית עצומה

עננה,
לפעמים מכל מה שאני קוראת באתר (המקסים) הזה נדמה לי שאת סוג של סופרוומן בלי בעיות.
כן, כבר אמרו לי שאני יוצרת את הרושם המוטעה הזה. מה לעשות, אני לא מהמשתפכים. אני אוהבת דברים מעשיים, ככה שיוצא שאני כותבת יותר על מה שעושים, מה שמצליח, ולא כל כך על דברים אחרים. זה לא אומר שאין אצלנו דברים אחרים.

אמא אדמה,
_אתם חושבים שאמא שמאוד חשוב לה הזמן שלה עם עצמה לעשייה של דברים שהיא רגילה אליהם עוד מהזמן שלפני שהיה לה ילד, לא תוכל להסתדר עם חינוך ביתי?
אני מרגישה שחסרות לי שעות ביממה._
זו בדיוק אני. גם לי חסרות שעות. וזה אחרי שויתרתי על תחומים שלמים, שנדחים לפנסיה. עניין של עדיפויות.

_בדרך כלל , סביב הגילאים האלה [3-6] כבר מתחילים לעבוד על עוד ילד..
אז מה יוצא מזה? שכמה שנים טובות אין לנו זמן לעצמנו?_
קודם כל, אפשר לעשות רווחים בין ילד לילד. וחוץ מזה, לעשות בן אדם זה פרוייקט של שנים. אם את נכנסת לפרוייקט כזה, אל תצפי שתוכלי לעשות יותר מדי חלטורות מהצד.

לעשות בן אדם זה פרוייקט של שנים. אם את נכנסת לפרוייקט כזה, אל תצפי שתוכלי לעשות יותר מדי חלטורות מהצד.
כמה נכון, וכמה מהר נוטים לשכוח את העובדה הזו. ( כמעט יומיום )

רוצה לזרום בטבעיות, עם מה שיש... מה עושים.
זורמים בטיבעיות עם מה שיש...
וגם
אוויר, אוויר.

יונת שרון
אני דווקא מאד מעריכה את הגישה שלך

כאילו בגן זה עוד סביר שהם במסגרת ובשלב בית הספר פחות.

כמובן תלוי איזה גן. אבל אני גם מרגישה כך. הבן שלי (שנתיים) נמצא בגן - גננת ושתי מטפלות על 13 ילדים. טוב לו שם וטוב לי כרגע להיות עם התינוקת (חדשיים) קצת לבד.
הייתי רוצה לראות בכל מוסד שהילד הולך אליו מעין בית נוסף בשבילו. בגן אני עוד רואה את זה, בעוד שבי"הס הוא מקום מאד לא ביתי, טובעני, מקום מנוכר עבור הילד, כובל.
עבדתי בתור מורה לאמנות בבי"ס יסודי רגיל ויצאתי מזועזעת, מלאת רחמים על הילדים, ש"אשקרה" נדפקים במערכת.
טוב זה כבר לדף אחר

עננה ליונת שרון:
לפעמים מכל מה שאני קוראת באתר (המקסים) הזה נדמה לי שאת סוג של סופרוומן בלי בעיות.
תקראי גם בין השורות. יונת מעולם לא כתבה דבר כזה. הרבה פעמים כתבה להיפך. תקראי עוד (-; (תמיד שווה לקרוא כל מה שיונת כותבת)

נראה לי שמי שבוחר בחינוך הביתי עושה זאת או כי ילדיו סובלים או כי הוא לא יכול לסבול את "המערכת".
לאו דווקא.
חלקנו פשוט מרגישים שהם רוצים לגדול עם הילדים ולא לשלוח אותם.

הם הפסידו חוג נורא אהוב
הילדה שלי ביקשה ללכת לגן כשהיתה בת 4. ואחר כך ביקשה ללכת גם לגן חובה. איפשרתי לה, אבל גם היו לנו המון ימי חופש.
בכל מקרה הקפדתי לא להוציא אותה לימי חופש מהגן בשני הימים של חוג המוסיקה האהוב עליה, אם רק ניתן, אלא רק בימים האחרים (גם היו ימים שפשוט באתי מוקדם לקחת אותה, או אפילו באתי ונשארתי איתה בגן. חווית הגן שונה לחלוטין כשאמא נמצאת בגן, ואם להודות על האמת, גם הגננת הרויחה עוד סייעת וגם ילדים אחרים נהנו מזה שיש עוד "אמא" בגן - הם פנו אלי, דיברו איתי, ביקשו עזרה, הראו לי דברים, וזה בהחלט תרם להם).(כמובן, הגננת היתה כזאת ששמחה על נוכחותי. אילולא היתה כזאת, בתי לא היתה הולכת לגן הזה)

לעשות בן אדם זה פרוייקט של שנים.
יש משהו מצמרר בניסוח הזה.
אנחנו עושים את ילדינו? והרי זה נשמע מאוד מנוגד לכל הגישה הטבעית שאומרת כי עלינו לספק את התנאים שיביאו את היכולות, הכישורים הנטיות הטבעיות של הילד לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר.
וזה גם מעלה שאלות ביחס לחינוך בכלל וביתי בפרט.

חלקנו פשוט מרגישים שהם רוצים לגדול עם הילדים ולא לשלוח אותם.

אנחנו מרגישים כך, והטיעון הזה גם מופיע בהקדמה לספר "חינוך ביתי", השאלה אם זה נכון לילדים להיות רוב הזמן בחברת מבוגרים ולהיצמד לפעילות שלהם או שלכמה שעות בבוקר נכון שהם יהיו בחברת בני גילם בפעילות אחרת.
זה שאף אחד לא יאהב את ילדי כמוני - מה המשמעות של זה שהם צריכים להיות במחיצתי בלבד? אולי למפגש עם אדם אחר יהיה ערך מוסף עבורם פרט לאהבה. ברוך השם שהם לא זקוקים לביטויי אהבה בלתי נגמרים מכל אחז. טיעון האהבה לא משכנע למרות שהוא נשמע כך.

מנוגד לכל הגישה הטבעית.
מה זה? אפשר תרגום?

עלינו לספק את התנאים שיביאו את היכולות, הכישורים הנטיות הטבעיות של הילד לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר.
אם פורטים את זה לפרוטות, מה זה בעצם אם לא "לעשות בן אדם"?

שירה, עכשיו קראתי את ההוספה שלך.
יכול להיות שכדאי לך להתחיל בקריאת כל הדפים באתר העוסקים בחינוך ביתי.

אנחנו לא אומרים שנכון לילדים להיות רוב הזמן בחברת מבוגרים. את אמרת. ואז יצאת נגד מה שאמרת.
אנחנו לא אומרים שהילדים צריכים להיות במחיצתך בלבד. את אמרת. ואז יצאת נגד מה שאמרת.
אולי למפגש עם אדם אחר יהיה ערך מוסף עבורם פרט לאהבה.
זה לא קשור כלל לחינוך ביתי. אנחנו בהחלט לא נגד מפגשים עם אנשים נוספים - להיפך, אנחנו טוענים שהם חשובים ורצויים.
בקיצור: אם הנושא מעניין אותך - את מוזמנת לקרוא את החומר הרב באתר, החל ב-חינוך ביתי .

שירה.
אני מצטרפת כאן לבשמת.
נראה שלא ברור לך מהו חינוך ביתי.

בקיצור: אם הנושא מעניין אותך - את מוזמנת לקרוא את החומר הרב באתר, החל ב-חינוך ביתי .

לעשות בן אדם זה פרוייקט של שנים. אם את נכנסת לפרוייקט כזה, אל תצפי שתוכלי לעשות יותר מדי חלטורות מהצד.

יש משהו מצמרר בניסוח הזה.
תקראי אותו שוב אבל כאילו נאמר עם קריצה (צריך ללמד את יונת להשתמש ב הבעות בצ'יק צ'ק ). אני דווקא צחקתי ממנו נורא והקראתי אותו בקול רם למי שהיה מוכן לשמוע (כי כבר גריינו אותו לפני).

בנות, היזהרו בניסוח. אני לא בטוחה ששירה יוצאת להתקפה. אולי היא פשוט משתתפת בדיון ורוצה להביע את דעתה ולשמוע דיעות אחרות ?

וזה גם מעלה שאלות ביחס לחינוך בכלל וביתי בפרט. וזה המקום לשאול אותן ולדון בהן בכיף. גם אם מתנגדים או לא מסכימים או תוהים.
מבקשת בעדינות (עם יד על התחת) להשתהות עם הבעיטה לדפים אחרים. (ומסתבכת עם בשמת ואורית (-: )

ענת, השאלות של שירה הן שאלות לגיטימיות - אבל חבל לדון בהן בדף הזה. אלה שאלות של חוסר ידע בסיסי, שמוטב לרכשו בדפים שכבר כתובים, וחבל לחזור על זה כאן.

נראה לי שמי שבוחר בחינוך הביתי עושה זאת או כי ילדיו סובלים או כי הוא לא יכול לסבול את "המערכת".
אמנם הגיבו על המשפט הזה לפני, אבל אני רוצה לחזק ולהדגיש:
זו דעה רווחת ולא בהכרח נכונה. לפחות במשפחות- הדי רבות- שאני מכירה, זה לא כך. הבחירה בחיים בבית נובעת מסיבות אחרות שאינן קשורות כלל ליחסים עם המערכת או ליכולת הילדים להשתלב בה.

תודה וסליחה, פורשת כאן מהדיון.
המשיכו ללא הפרעותי.

אוי, שירה, תפסת אותי במטאפורה! (רגע, איפה זה... הנה: )
הרעיון במטאפורות זה להבהיר משהו, לא להגדיר אותו. אז כן, ילד זה לא משהו שעושים וזה לא פרוייקט, נכון. אבל המטאפורה הזו יכולה לעזור לחשוב על כמות ההשקעה ההורית שילד קטן צריך. היא באמת נשברת כשמנסים להרחיב אותה מעבר לזה.

השאלה אם זה נכון לילדים להיות רוב הזמן בחברת מבוגרים ולהיצמד לפעילות שלהם או שלכמה שעות בבוקר נכון שהם יהיו בחברת בני גילם בפעילות אחרת.
לדעתי בהחלט כדאי שלילדים יהיו הזדמנויות לבלות בחברת בני כל הגילאים (בני גילם, ילדים קטנים יותר, ילדים גדולים יותר, נוער, מבוגרים, זקנים). וזה יכול להיות בבוקר, בצהריים, בערב, או אפילו כמה ימים רצוף מדי פעם. רק מה? בחברה שלנו די קשה לארגן דבר כזה. אז הבחירה היא בין סידור נוקשה של בני-גילם בבוקר וההורים בערב, לבין חינוך ביתי, שאז יש מפגשים פחות סדירים אבל יותר מגוונים ובליווי של ההורים. אף אחת משתי הדרכים האלה לא מושלמת בעיני.

מי - תודה על הדברים שלך. הם מעוררי השראה ומחזקים עבורי. וגם, עוררו דיון מרתק. שלחתי את דברייך לחברה קרובה ששוב ושוב תוהה על בחירותיי - אולי דרכך היא תבין !

השאלה אם זה נכון לילדים להיות רוב הזמן בחברת מבוגרים ולהיצמד לפעילות שלהם או שלכמה שעות בבוקר נכון שהם יהיו בחברת בני גילם בפעילות אחרת
אני שוב ושוב תוהה האם אני כופה על ילדי "בידוד חברתי" בכך שבחרתי בחינוך ביתי.
אולם בשבועות האחרונים עלתה בי מחשבה חדשה.
קיימות מנטרות שמסתובבות בחברה שלנו (וגם בראש שלי) "ילד צריך חברה"; "ילד צריך להיות בחברת בני גילו".
אך האם אנחנו לא מייחסים יותר מדי חשיבות למנטרות האלו? האם אנחנו לא מקדשים אותן יותר מדי?
כן, ילד צריך חברה. כן, ילדים אוהבים להיות בחברת ילדים אחרים.
אבל האם צריך לשם כך לאחסן אותם כל יום, 5 ימים בשבוע, בחצר סגורה (שלא לכתוב "מכלאה") ?
הרי גם אני, בתור מבוגר חברותי מאוד, מסתייגת מקבוצות גדולות, ועוד כל יום, למשך מספר שעות.
אני אוהבת חברת אנשים, ואוהבת להיות בקבוצה - אבל בקבוצה אינטימית שאני בחרתי, בתדירות ובמשך שמתאים לי, ועם האפשרות לפרוש כשצריך.
וכשאני רוצה להשתבלל - אפשרו לי להשתבלל.
ואם אני כך, אזי, קל וחומר ילדיי הרכים.

<לכל העורכים המסורים: סליחה שגלשתי נושא>

אני בכלל חושבת שכל המנטרות למיניהן הן דברים שנובעים מנורמות חברתיות מסויימות (למשל: מסגרות חינוכיות) ולכן כל מה שאנחנו מכירים על צרכים של ילדים, גבולות וכו', לא תופס לגבי הילדים בחינוך הביתי. עוד לא נעשות עליהם מספיק מחקרים (למיטב הבנתי...) .

עוד לא נעשות עליהם מספיק מחקרים (למיטב הבנתי...)
נעשו ונעשו. והתברר בין השאר שיש להם יכולות חברתיות גבוהות יחסית (ולימודיות - בעשירון העליון).

מה שאנחנו מכירים על צרכים של ילדים, גבולות וכו', לא תופס לגבי הילדים בחינוך הביתי.
מי זה "אנחנו" ומהם הצרכים שיש לילדים ששונים לפי אם הם הולכים או לא הולכים לגן/לבית הספר?
אני מאוד סקרנית לדעת על מה בדיוק את חושבת. יש לך דוגמאות לזה?
התחושה שלי היא שבקהילת "באופן טבעי" (בלי קשר לחינוך הביתי, ויש קהילות חינוך ביתי בארה"ב שמאמינות במכות לילדים וכן הלאה, כך ש"חינוך ביתי" אינו חופף דווקא להורות מקרבת או להורות מכבדת) מתייחסים לצרכים של הילדים - בעוד שבמסגרות השונות לא מתייחסים לצרכי הילד, אלא לצורך של המבוגרים להתאים את הילדים לתבנית הרצויה בעיניהם (מה שנקרא "מיטת סדום").

יש מסגרות, מעטות אמנם, שמתייחסות לצרכים של הילדים. נא לא להכליל! בהנחה, שגם בחנוך הביתי ישנם מקרים, אולי מעטים בהם ההורים לא מתייחסים לצרכים של הילדים שלהם. כל מקרה לגופו, כל הורה ומסוגלותו ההורית וכל מסגרת לגופה. ישנן מסגרות שבהן מקשיבים וקשובים לצרכים של הילדים, לפעמים אף יותר מההורים והמסגרת משמשת כחוליה תומכת להורים. ואני כאם שמתפרנסת מעבודה בבית, ובתי בגן כ-5 שעות ביום, ופעמים רבות אני עובדת הרבה יותר מ-5 שעות, מוצאת שהיא חווה שני עולמות. את עולם הגן שם היא פוגשת מיגוון של מבוגרים ובוחרת לה את החברים האינטימים שלה (כי הרי לא כל הילדים בגן הם חברים שלה) ממבחר הילדים בגן ועולם נוסף בבית בו היא נחשפת לעבודתי, למפגש בעיקר עם מבוגרים.

נראה לי שמישהו פה לא ממש קרא אותי נכון, אז הנה ניסיון להבהרה:

מה שאני אומרת, דווקא כמישהי שבאה מהמערכת (מערכת הנורמות ההתפתחותיות וכו' וכו') זה שרוב התיאוריות הפסיכולוגיות למיניהם על ילדים, או אלו שמבקשות להסביר דברים שונים אצל ילדים, נעשו כבר בדיעבד על ילדי המערכת ולכן באמת מחקרים על ילדים בחינוך ביתי עשויים ללמד אותנו דברים חדשים. זה לא חוכמה להגיד למשל שילדים לא אוהבים ללמוד וכו' וכו' (מצטערת שאין לי מספיק דוגמאות ברורות בראש כרגע), כיוון שזה נבדק אצל ילדים שהכריחו אותם ללמוד כל מיני דברים שלא מעניינים אותם (למשל...).

בכל מקרה, די כתבתי לעצמי וכדי להזכיר לעצמי שאין לי מה לחפש תמיכה בתיאוריות פסיכולוגיות שונות אלא פשוט לזרום עם ילדיי וללמוד הכל דרך החוויה המרתקת שנכנסו אליה. מקווה שעכשיו זה יותר ברור.

אף אחת משתי הדרכים האלה לא מושלמת בעיני.
מסכימה.
אני באופן אישי לא מצאתי מענה לדילמה הזו- החברתית-אך עבורי החיים בבית עדיפים על פני האלטרנטיבות הקיימות.
ולעניין הדף- נשים בחינוך ביתי- אני יודעת שילדיי והשהייה איתם רק פתחו צוהר נפלא לעולם גדול ומופלא.

נדמה לי שאשאל את עצמי עוד הרבה שאלות בדרך הזו, מה שמין הסתם יוביל לעוד צמיחה והתפתחות. זו דרך שאינה סלולה- ופה לדעתי הקושי, במיוחד למי שהורגל ללכת בתלם.


כיוון שזה נבדק אצל ילדים שהכריחו אותם ללמוד כל מיני דברים שלא מעניינים אותם (למשל...).

יש פה איזה דף על מה ש צפריר שפרון קורא תפישות שבי , לא?

מקווה שעכשיו זה יותר ברור.
אכן.

זה לא חוכמה להגיד למשל שילדים לא אוהבים ללמוד וכו' וכו' (מצטערת שאין לי מספיק דוגמאות ברורות בראש כרגע), כיוון שזה נבדק אצל ילדים שהכריחו אותם ללמוד כל מיני דברים שלא מעניינים אותם (למשל...).
לגמרי מסכימה. ובעצם, הדוגמאות האלה זה מה שחיפשתי.
וכן, בחינוך הביתי זה נבדק והתגלה שהקביעה פשוט לא נכונה. רק ילדים במסגרות לא אוהבים "ללמוד", וגם לא כל הילדים. יש ילדים במסגרות שאוהבים ללמוד...

בחינוך הביתי זה נבדק והתגלה שהקביעה פשוט לא נכונה.
אפשר רשימת מקורות ?

אשה במרחקים , את יכולה להתחיל מהאתר של יונת שרון , שרשום בראש הדף שלה. יש גם דפים כמו מחקרים בחינוך ביתי (מקווה שרשמתי את שם הדף נכון. בדיוק נתתי רשימת דפים בנושא בדף הבית שלי, תציצי שם).