דף בלוג

התכנסנו יחד, שתי משפחות - משפחה אחת של אמא ובת ומשפחה שניה של אבא-אמא ובת, ויש איתנו גם חתולה.
יום בהיר אחד (או שלא היה כל כך בהיר אז...) הוחלט שעוברים לגור יחד תחת קורת גג אחד, חיים בשבט.
נשאלת השאלה - למה??

החזון הוא לחיות בקהילה חביבה, איכפתית, לא אנוכית, אוטונומית ככל שנבחר (חינוך ילדינו בתוך הקהילה, גידול מזונינו, מתן שרותים מתוך הקהילה פנימה והחוצה ועוד).
אצל כל אחד מאיתנו נבט החלום בזמן אחר, אבל כולנו הסתובבנו עם החלום הזה בלב עד שנפגשו דרכינו באמצע ינואר האחרון.
שיתפנו זה את זה בחלומותינו, תקוותינו והתלבטויותינו ויחד בחרנו באפשרות של מגורים משותפים, כאשר ההתכוונות היא להקים בסיס לקהילה שתבוא.
די מהר החלטנו, בלב רועד משהו, שהולכים על זה, ובחול המועד פסח עברנו אל ביתנו המשותף.
בית ירוק עם גג אדום המשקיף אל הים.
בית מואר ורחב ידיים, מכיל ומאפשר.

בימים הקרובים נכתוב על ההתלבטויות שקדמו למעבר, על הקשיים של ההתחלה וגם על היום-יום שלנו...

אמנם זהו דף בלוג, אבל מאד נשמח לקרוא אתכם
אה כן, וגם מאד נשמח לפגוש את מי שרוצה לפגוש אותנו ב-מפגשים באזור חדרה

אני האם היחידנית שבחבורה
בת 40, בתי ילידת ינואר 2003

חלום החיים בשבט, בשיתופיות כוללת, מלווה אותי מילדות. לא זוכרת איך בדיוק התחיל, אבל כל בני משפחתי זוכרים אותי מדברת וחולמת את השבטיות מאז ומעולם.
עשיתי נסיונות שונים ומגוונים בשלבים שונים בחיים, החל מגיל 13-14, כולל שני נסיונות לא מאד מוצלחים של חיי קיבוץ.
תמיד ניסיתי למצוא את האנשים ש"מדברים בשפה שלי", שמבינים על מה בכלל אני מדברת, על מה אני חולמת. מדי פעם היה נדמה שהנה, יש עם מי לדבר, אבל לא... זה אף פעם לא היה בדיוק זה...
כבר שנים שאני עוקבת באדיקות אחרי הדף קהילה לא וירטואלית ודומיו, אבל גם שם לא הצלחתי מעולם להתחבר לאף אחת מהיוזמות שצצו.
בשנים האחרונות כבר היה ברור לי שהחלום הזה ישאר בגדר חלום בלבד, ובעצב מסויים הוא תוייק במגרה אחורית כלשהי בלבי.

עד שבינואר האחרון פגשתי איש אחד מיוחד מאד, אהוב מאד, שהבין בדיוק, שהרגיש כמוני, שחלם כמוני.
איזה אושר
האיש, מסיבות שונות, לא יכול להגשים את החלום הזה בעת הזו, אבל הוא שידך ביני לבין אחותו ובנזוגה.
השידוך עלה יפה...
מהפגישה הראשונה בינינו, עם בנותינו, הרגשנו כמו משפחה, דיברנו באותה שפה. הקשר שנוצר בין הבנות הדהים אותנו. למרות הבדל הגילאים ביניהן (הקטנה שלהם בת 9 ח' עכשיו), ניצתה ביניהן אהבה גדולה, הן יכלו "לקרוא" זו את זו גם כשלא חלקו את אותו מרחב פיזי.
התחלנו לדבר על חזון הקהילה, ולאט לאט התחיל להתרקם הרעיון של מגורים בצותא, בשיתופיות, תוך כדי עבודה מתמדת על ביטול האנוכיות ולמידה ויישום של הורות מודעת.

מצד אחד היה בי רצון עז ליישם את החלום אחרי כל כך הרבה שנים, מצד שני עלו המון פחדים. הכל נראה לי מהיר מדי, פחות משנה לפני כן עברתי לגור בבית שמאד אהבתי, בתי ואני היינו מאד רגועות בו אחרי 20 שנים תל אביביות. הרגשתי שאחרי שנים של כאוס דברים סוף-סוף מתחילים למצוא את מקומם הנכון. אז מה, שוב להפוך את הקערה על פיה? שוב לעזוב הכל וללכת אל איזשהו לא-נודע? איך זה ישפיע על בתי? ומה אם זה לא יעבוד? לא נסתדר? מה אז? ומה עם הפן הכלכלי? והחינוכי...?
כחצי שנה לפני כן נאלצתי להכניס את בתי לגן, לא הצלחתי לפרנס אותנו וגם להשאיר אותה בחינוך הביתי. האמת היא שבתי היתה מאד מאושרת בגן, היא חיה חברותית להפליא, ובכלל לא היה ברור לי איך נסתדר עם חברים בחינוך ביתי.
מה גם שבגלל התיזמון נאלצתי להוציא אותה מהגן לפני תום שנת הלימודים. בדיעבד זה נראה לי לא חשוב בכלל, אבל אז זה נראה לי נורא ואיום...

ואיך אסתדר כאישה יחידה עם הזוג?
ומה יהיה עם חיי המין שלי...? עד המעבר ארחתי את בני הזוג שלי כשבתי ישנה או כשהיתה בגן, מעכשיו לא יהיה גן יותר, היא תהיה בבית כל הזמן. ולא רק היא, יש עוד אנשים שבמידה זו או אחרת יהפכו להיות שותפים, לא תהיה לי הפרטיות שהיתה לי עד עכשיו... ואני כל כך רגילה להיות לבד, אדון לעצמי ולזמני, לא לתת דין וחשבון לאף אחד בשום עניין. איך משנים את זה?

טוב, המשך יבוא, בתי קוראת לי עכשיו, הגיע זמן לישון

_מרתק!
ממתינה להמשך..._
@} גם אני.

ואני גם

עוד...

ואני גם.

גם אני ממתינה להמשך...

פשוט מסעיר את הדמיון.

i'm reading from india...
vered

בהצלחה לכולכם!

לאפיס, איזו התחלה מרתקת!
נשמע חלומי ואם זאת- מלא חלונות חדשים, שאינך יודעת מה נשקף מהם ומה מהם יכנס אל ביתך.
בהצלחה לכם!@}

איזה כיף לקבל תגובות
תודה רבה אשמח לעוד...
ורד - ד"ש להודו

מנסה להמשיך מהנקודה בה הפסקתי:
מעבר לזה שאני רגילה ללבד שלי, אני תופסת את עצמי כדי קיצונית בעניין - כשגרתי בת"א ומישהו היה דופק על הדלת, אם לא הייתי מחכה למישהו, אפילו לא הייתי טורחת לבדוק מי זה, הייתי פשוט מתעלמת... החברים שלי יודעים שמאד לא מומלץ להפתיע אותי בביקור, כזו אני, מאד קנאית לפרטיות שלי.
שלי שלי שלי.
המילה הזו עלתה המון פעמים בשבועות הקצרים של ההתלבטות אם כן או לא לעבור לגור יחד.
שלי...
מתישהו שמתי לב אליה וגם אל הפחדים. הבנתי שמה שעוצר אותי זה האגו, האנוכיות והפחד.
אולי די כבר עם ה"שלי" הזה??? אנוכיות כבר אמרנו?
ברגע שהבנתי את זה החלטתי בחיוב. עוברים. הופכים את הקערה על פיה (בפעם המי יודע כמה בחיים), צוללים אל הלא-נודע.

היה לחץ מסויים של זמן. הזוג קיבל מבעל הבית שלו בקשה חד-משמעית לעזוב תוך חודש וחצי בערך (בגלל סיבות חיצוניות, לא קשורות אליהם), ועם כל זה שלי אין אוטו ושהם גרים לא ממש קרוב אלי, התחלנו בחיפושים, בהתחלה לאט יותר, ואחר כך נכנסנו לעניינים והתחלנו לחפש יותר במרץ, מחליפים מיילים וטלפונים בלי סוף ומנסים ללכת לראות את הבתים הרלוונטיים ביחד.
הבית הזה היה הרביעי שראינו. התאהבנו מיד וסגרנו עם בעל הבית במקום. רק אז הודעתי לבעל הבית שלי וגם לגננת. זה קרה כשבועיים לפני המעבר... לחץ עצום.

מאז ההחלטה ועד המעבר עלתה והתחזקה והתעצמה בי תחושת הלבד, לפעמים ממש עד כדי בכי (ואני לא מגיעה לידי בכי בקלות, לצערי). אני, שכל כך קשורה ללבד שלי, שכל כך קשה היה לי לוותר עליו, פתאום לא יכולה יותר לחכות לרגע בו אחלוק את חיי עם עוד אנשים בוגרים...
הרגש הזה הפתיע אותי, וגם העליב אותי במידה מסויימת. הפריע לתפיסה שלי את עצמי.
תבנית התנהגות שיש לשנותה - אני מוצאת את עצמי במצב מסויים ואז בונה עליו הררי תיאוריות על מנת לחיות אתו בשלום. רציונליזציה קוראים לזה נדמה לי, שיכלון בעברית (מילה מדליקה - שיכלון).
בעצם, אחת המטרות שלי בחיים המשותפים היא לשנות תבניות התנהגות, לבטל תיכנותים קיימים. אין לי ספק שהזוג המסויים הזה יוכלו לעזור לי במשימה. לה יש יכולת מופלאה לראות את התמונה הגדולה מצד אחד ואת הנפש פנימה מצד שני, וגם את היכולת להגיד לי את הדברים באופן שיאפשר לי להקשיב. לא להרבה אנשים יש את היכולת הזו מולי. קשה לי לקבל ביקורת מאחרים, למרות היותי מאד ביקורתית גם כלפי עצמי. הוא, לעומת זאת, דומה לי באופן הכי מעצבן שאפשר. ניסיתם פעם להסתובב עם מראה מול הפרצוף במשך יום שלם? יומיים? חודש? ועוד מראה שיש לה מה להגיד... אוי |אנחה קורעת לב|... יש לנו עבודה רבה זה מול זה. ראינו את הקושי עוד לפני המעבר והוא אכן קיים. למידה מתמדת...

מה שמעלה את עניין הרגשות התקועים שלי. מאד קשה לי להביע רגש. יש האומרים (נחשו מי...) שמאד קשה לי לחוות רגשות בכלל.
חלק מההסכמות המעטות שהגענו אליהן לפני המעבר, היה שנתמלל את הרגשות שעולים, לא להשאיר דברים בבטן, לדבר, ללבן, לחשוף...
סברתי שזה יהיה פשוט.
זה לא.
לא לי.
אוף.
קודם אני מרגישה את האגרוף בבטן, הופכת להיות עצבנית, מתוחה, רגישה מאד. מסתובבת עם זה יום שלם (במקרה הטוב) עד שאני מצליחה להבין מה בדיוק קרה ורק אז מזמנת לשיחה.
לא בריא, לא לי, לא לבתי (הסייסמוגרף הביתי שלנו...) שמיד מרגישה ומגיבה בהתאם ולא בכלל. קשה לי להוציא דברים לפני שאני מבינה אותם עד הסוף.
מבינה.
אני רוצה להפסיק להבין ולהתחיל להרגיש, לתת מקום לכל סוגי הרגש גם כשאני לא מבינה אותם, לא מבינה מהיכן באו, לא מעבירה אותם דרך מסננת המיינד. הראש שלי תמיד עבד יותר מדי, הגיע הזמן לתת ללב את מקומו, להגיב מהבטן, לתת לראש לנוח קצת...

וואו.

הוא, לעומת זאת, דומה לי באופן הכי מעצבן שאפשר. ניסיתם פעם להסתובב עם מראה מול הפרצוף במשך יום שלם? יומיים? חודש? ועוד מראה שיש לה מה להגיד... אוי |אנחה קורעת לב|...

בגדול, אני מאמינה שכך זה בזוגיות רק שלא תמיד זה כלכך צועק ובולט.
יש לכך יתרון - אי אפשר לברוח מזה.
בהחלט לא פשוט.
מרתק התהליך שאת עוברת.

<האם גם הזוג השני יכתבו? מקווה >

<האם גם הזוג השני יכתבו? מקווה >
גם אני
זו הכוונה, הבלוג הוא של כולנו, או לפחות של שתינו


בגדול, אני מאמינה שכך זה בזוגיות
לא יודעת, בזוגיויות שהיו לי זה לא היה ככה. לא חושבת שהייתי בוחרת מישהו שכל כך דומה לי כבן זוג.


בהחלט לא פשוט
בכלל לא, אבל מאד מקדם

מאוד מעניין! תודה על השיתוף.

כשקראתי את דברייך חשבתי לעצמי כמה מחשבות. תחילה ברצוני להדגיש שכל מה שאכתוב להלן אינו ביקורת או שיפוט חלילה. אלו מחשבות שנוגעות בי ולא בהכרח נכונות או מתאימות גם לך. זה שמשהו אינו מתאים לי אומר בדיוק את זה: שזה לא מתאים לי. זה ממש לא אומר שזה לא יכול להתאים למישהי אחרת. ובוודאי שעצם האמירה שמשהו אינו מתאים לי אינה אומרת (ישירות או ברמז) שזה לא בסדר שזה מתאים למישהי אחרת.

אני לא הייתי עושה זאת משום שאכן החיים הם בי"ס וכל האנשים (מכל מקום החשובים) הם מורים, אבל אני זקוקה למקלט שלי, למפלט שלי, לפרטיות שלי, לבית שלי, שבו אני רוצה גם לנוח מכל השיעורים והמורים. ברור שגם בבית אני לומדת, אבל בצורה אחרת. מה גם שהבית (בכל המובנים של המילה) אינו נתפס בעיניי בעיקר כבית ספר לצמיחה רוחנית ונפשית (ברור שגם זה מה שקורה בבית), אלא כבית של המשפחה, הבית של משפחתי, הבית שלי ושל בתי (גם אני אם יחידנית), הבית שבו אני מגדלת וגדלה עם בתי.

ולכן זה נראה לי יותר מדי מאתגר (עבורי) לנסות לשלב את חיי וחיי משפחתי עם משפחה אחרת של זוג וילדה, בייחוד כשאחד מהם הוא מראה מהלכת ומדברת זה נראה לי (לי!) יותר כמו סדנה אינטנסיבית בדינמיקה קבוצתית, ולא כבית שבו אפשר (בין היתר, לפעמים) להתרווח, לנוח, לא לעשות כלום, לבהות, ובעיקר: להתרכז בבתי ובגידולה, ולא כל הזמן להרגיש אנשים אחרים, לחשוב עליהם ועל היחסים איתם, להיות בדינמיקה איתם, לתקשר איתם, לתקשר עם עצמי בעקבות התקשורת איתם, לקבל ביקורת מהם, לבקר אותם, לשקף להם, לקבל מהם משוב וכו' וכו'. בקיצור, לי זה נשמע מייגע מדיי (עבורי) וגוזל אנרגיות שאני באופן אישי מעדיפה להקדיש לבתי (ושוב, אין כאן חס וחליסה שום ביקורת על בחירתך!!! כל אדם והאישיות שלו, ויש אימהות שירגישו הפריה ויקבלו אנרגיות מסידור שכזה, שיעשיר את ילדיהן וכו').

זו גם נראית לי סיטואציה טעונה, אינטנסיבית ומלחיצה מדי, שאינה נראית לי מתאימה (עבורי) לגידול שליו של ילדים. אני אוהבת את השקט ואת השלווה הביתית, ומעדיפה לגדל את בתי ולגדול איתה בנחת בלי נוכחות, מעורבות והתערבות של אנשים שאינם שייכים (לפי הבנתי והשקפתי) למשפחתנו. מה לעשות, אני לא בנויה לחיות בקומונה מסוג כזה או אחר ומהיכרות קרובה עם בתי נראה לי שגם היא לא היתה מקבלת סידור שכזה בשמחה.

זאת ועוד: מלבד החשש שבחיי היום יום זה עלול להפריע לי ולבתי בצורות רבות ושונות, הייתי חוששת גם שהיא תתאהב בהם ותתרגל אליהם - ומה יקרה אם בעוד שנה, שנתיים או יותר החבילה תתפרק? אני יודעת שזה סיכון שקיים גם במקרה שאם יחידנית מתחתנת עם גבר שהופך לבן זוגה ולאבי הילד או הילדה. אבל נראה לי שזה אתגר גדול במיוחד כשמדובר בניסיון לשלב משפחה של אימא+בת ומשפחה של זוג+בת.

אבל כאמור, אלו רק מחשבות שלי שנוגעות לעצמי ואינן מהוות ביקורת על הבחירות שלך (שאני בטוחה שחשבת עליהן הרבה). את ממש לא חייבת להגיב עליהן. ואם זה מפריע לך - מצידי תמחקי את כל ההודעה הזו.

נ.ב. אוהבת את האבן הכחולה כהה והקטיפתית הזאת עם הזהרורים הזהובים את יודעת שהיא נחשבת לאבן מלכותית? קראתי פעם שהפרעונים אהבו אותה מאוד והשתמשו בה.

את אמיצה
בהצלחה.

מרתק@}
אפשר לשאול ?:-)
אני אדם אינדיבדואליסט מטיבעו,אוהבת אדם ויחד עם זאת,כמוך אדם פרטי מאוד.
ניסיתי להבין על מה ולמה את מתעקשת? מיתוך איזה צורך או איזה צורך ממלאים לך מגורים בקומונה?זו שאלה אמיתי אגב.
זה ניראה שעל פניו מאוד אהבת לקיים את חייך שקדמו לחיים האלה ,ואשמח אם תירצי לשתף יותר מה הניע אותך ועדיין , לקיים אורח חיים שכזה,ביחוד שכתבת שחיי קיבוץ,למשל, לא עלו יפה.
ואיך ביתך מתמודדת אם כל השיתוף הזה?
ביי ולילה טוב שירית.

שלום לכולכם, בטוב.
מאוד מרגש לקרוא תגובות ועוד יותר מרגש הוא השיתוף הפתוח והחושפני.
אני הוא המראה המהלכת על שניים שלאפיס לאזולי מכנה. אני נשוי ואב לבת בת תשעה וחצי חדשים - בן 32 נגר במקצועי וברוחי.
אני זוכר את היום שבו שיתפנו חזונות ואת הרגע שבו הם התמזגו יחד והתפרסו אל האופק כמו מותחים קו ברור שמתווה דרך. ה-דרך למעשה.
מקום שבו השלווה והעשייה חוברים יחד כמו עליונים ותחתונים, מקום שהנפש מרגישה בטוחה מספיק כדי להתמסר לחלוטין לעשיית טוב.
במקום כזה אני רוצה לחיות וממקום זה אני רוצה לפעול.

העברנו את כל חפצינו בעצמנו בכמה וכמה מחזורים של טנדר ועגלה, כבר אז ניבטו השיעורים הראשונים אל מול עיניי, סוחב ארגז ועוד אחד ורגש מתומלל של "מה לעזאזל אני עושה??? " צף ועולה בטיעונים הולכים וגוברים כמו מכין כתב הגנה מפורט ומדוקדק למקרה שאתפרק את החבילה כולה.
ושוב שקט ועוד עשייה וכך במחזורים הולכים ושקטים נח לו ילדי הקטן בתוכי ומרגיש פחות מאויים מחמת שינוי פתאומי המבקש לשנותי כליל.
צמחתי אל הרעיון נשכר ולמד. השיעורים הבאים לא איחרו לבוא...
מהר מאוד חטאנו בכל חטאיי האנוכיות, תוך השחזת ציפורניים אינטלקטואליות ולב בדלתיים סגורות. אור החזון התעמעם לו אט אט ואני הרגשתי כיצד נמוג גם החלום אל מגירות "תכניות ישנות ".
לאחר שיחת ועידה וקבלת עזרה ראשונה בשיקוף, לקיחת אחריות, פתיחת שערי הלב והכרה באותם רגשות - נולדתי מחדש אל תוך הרעיון, מחודש ורענן, נכון ומוכן לתת, להשתנות בכאב ובשמחה גם יחד.

ליל מנוחה

איזה יופי, מעניין הצעד הזה, ואמיץ.
קודם אני מרגישה את האגרוף בבטן
למה זה?

לפני 18 שנה כגרושה צעירה + בן 8 החלטתי יחד עם חברה רווקה ועוד חבר לשכור יחד בית גדול ולחיות חיי קומונה .
ניהלנו שיחות התחלנו לחפש מקום.
דקה לפני הרגשתי שלי הרעיון לא מתאים.
כיום במרק 18 שנה מרגישה שצדקתי
אבל...אולי הפסדתי הרבה חוויות ושיעורים מענינים וכואבים ואולי...ואולי....
היום אני חיה במשפחה רב דורית עם ילדים בחינוך הביתי והתא הקטן והאינטמיות והפרטיות חשובים לי עד מאוד.
בהצלחה בדרככם.
הכי הרבה לא יצליח בטוחה שהרוווח יהיה כולו שלכם.
עבודה רבה לפניכם שיעורים רבים פתחו לבכם לבאות ותהנו מהביחד
בהצלחה

הכי הרבה לא יצליח

אותי מישהו לימד ש: 'הכי הרבה - יצליח !'

הכי הרבה לא יצליח בטוחה שהרוווח יהיה כולו שלכם.
האם אפשר יהיה לומר את זה גם לגבי הילדים הרכים בשנים? בדרך כלל ילדים זקוקים לקביעות, חוסר טלטולים, שלא יהיו שינויים גדולים מדי במקום המגורים ובמצב המשפחתי. ואם זה לא יצליח - מה יבינו הילדים שקודם אמרו להם שזו משפחתם ופתאום חוזרים למצב הקודם וכל משפחה הולכת לדרכה?

אוהו, הרבה שאלות נשאלו ולפני שאנסה להשיב עליהן אחת לאחת, חשוב לי להבהיר שבינתיים כתבתי כמעט רק על ההתלבטויות שקדמו למעבר, לא על היום-יום שלנו שהוא סיפור שונה לגמרי, מאד נינוח ונעים, עם דוגמה נפלאה ויומיומית לבנות, דוגמה של שיתוף פעולה, נתינה, שאיפה לחוסר אונכיות וכן הלאה.
אבל כל דבר בזמנו. אנסה להשיב על שאלותיכן ואם אוכל אמשיך לספר היום את השתלשלות העניינים.


אבל אני זקוקה למקלט שלי, למפלט שלי, לפרטיות שלי, לבית שלי, שבו אני רוצה גם לנוח מכל השיעורים והמורים ...
זה נראה לי (לי!) יותר כמו סדנה אינטנסיבית בדינמיקה קבוצתית, ולא כבית שבו אפשר (בין היתר, לפעמים) להתרווח, לנוח, לא לעשות כלום, לבהות, ובעיקר: להתרכז בבתי ובגידולה, ולא כל הזמן להרגיש אנשים אחרים, לחשוב עליהם ועל היחסים איתם, להיות בדינמיקה איתם, לתקשר איתם, לתקשר עם עצמי בעקבות התקשורת איתם, לקבל ביקורת מהם, לבקר אותם, לשקף להם, לקבל מהם משוב וכו' וכו'. בקיצור, לי זה נשמע מייגע מדיי (עבורי) וגוזל אנרגיות שאני באופן אישי מעדיפה להקדיש לבתי (ושוב, אין כאן חס וחליסה שום ביקורת על בחירתך!!! כל אדם והאישיות שלו, ויש אימהות שירגישו הפריה ויקבלו אנרגיות מסידור שכזה, שיעשיר את ילדיהן וכו').(שלווה)
היומיום שלנו רחוק מלהיות אינטנסיבי ומייגע, אנחנו פשוט חיים, עובדים, מבשלים, מבלים עם הבנות וכו' לא תמיד ביחד. לכל אחד מאיתנו יש חדר (שניים אפילו) משלו, עם דלת שאפשר לסגור, יש בבית "פינת זולה" שגם בה אפשר להיות לבד ויש כמובן גם את הגינה. המעבר למגורים המשותפים איפשר לי להוציא את בתי מהגן אל החינוך הביתי שחלמתי עליו הרבה לפני היותה, ושעכשיו אני רואה כמה שהוא מתאים לה, לפחות נכון לעכשיו (פרוט יבוא בפעם אחרת). הדינמיקה עם הזוג, שבדרך כלל היא דינמיקה מאד שלווה ונינוחה, היא זו שמאפשרת לי להפנות אנרגיות לגידול בתי במקום שיופנו לדאגה המתמדת של התפרנסות בעוד היא עוברת ידיים מהגן לבייביסיטר וכדומה. אין לי שום ספק שהיום היא מקבלת ממני הרבה יותר תשומת לב ממה שקיבלה קודם.
ולגבי ביקורת - אל תחששי לבקר, מותר לך

_ניסיתי להבין על מה ולמה את מתעקשת? מיתוך איזה צורך או איזה צורך ממלאים לך מגורים בקומונה?זו שאלה אמיתי אגב.
זה ניראה שעל פניו מאוד אהבת לקיים את חייך שקדמו לחיים האלה ,ואשמח אם תירצי לשתף יותר מה הניע אותך ועדיין , לקיים אורח חיים שכזה,ביחוד שכתבת שחיי קיבוץ,למשל, לא עלו יפה.
ואיך ביתך מתמודדת אם כל השיתוף הזה?_ (אחיטוהר לנצח)
גם אני ניסיתי להבין על מה אני מתעקשת, כתב על זה גם שותפי, המראה המהלכת. סבורה אני שביחד, ולא לחוד, יש בכוחינו לתת יותר, לכוון את עצמינו באופן מדוייק ומחוזק יותר אל האהבה הלא-אנוכית, השיתוף והאחווה. אין לי ספק שלבנות יותר טוב ככה, בשבט הקטן שהקמנו לנו.
מבחינה זו, של הבנות, אדבר על בתי בלבד - היא בת יחידה ורוב הסיכויים שתישאר כזו. לתפיסתי - יש הרבה נפלאות במשפחה עם אחאים, עצוב היה לי שאין ביכולתי לתת לה אח או אחות. הקטנה של הזוג אמנם לא אחותה של בתי, אבל בהחלט ממלאת חלל שאני שמחה שהתמלא, ועושה רושם שגם בתי מאושרת על כך (עם כל הקשיים הכרוכים בכך - ושוב - פרוט בהמשך).
אהבתי את חיי הקודמים גם מתוך הרגל, גם מתוך תיכנות (שהרי אנו מחונכים בעת הזו לחיים במשפחה גרעינית ולא בשבט) וגם כי כשויתרתי על חלום השבט שיכנעתי את עצמי בנכונות הדרך הלבדית הזו שבחרתי לי (זוכרת שאני גאון בשיכלון?).
ולגבי חיי קיבוף - אין כמעט שום קשר בין חיינו היום לבין חיי קיבוץ. יש לנו אג'נדה רוחנית ברורה וחזון משותף שעיקרו הוא אהבה לא אנוכית. הקיבוץ נפל על אנוכיות.
עדיין נדמה לי שהחיים הנכונים לנו הם חיים בשבט, וראי כמה דפים יש פה באתר על הנושא, כמה הרבה כמיהה עולה פה לחיי קהילה, ואם נעלה שוב את עניין הבנות - אין לי ספק שבתי לומדת הרבה יותר טוב את מקומה בקהילה ומתוך כך גם את מקומה בעולם, כשהיא חיה בשבט ולא כשהיא חיה עם אמא אחת עייפה במשך שלוש שעות אחר-הצהריים + סופי שבוע...

_קודם אני מרגישה את האגרוף בבטן
למה זה?_ (אמבט ים)
שאלת השאלות, למה...
לא ידעת לענות לך, אבל מניחה שמתישהו בילדותי לימדו אותי להפנים רגשות, להעביר כל רגש דרך המיינד במקום דרך הלב והבטן.
ופתאום אני לא בטוחה שהבנתי את שאלתך...


_הכי הרבה לא יצליח בטוחה שהרוווח יהיה כולו שלכם.
האם אפשר יהיה לומר את זה גם לגבי הילדים הרכים בשנים? בדרך כלל ילדים זקוקים לקביעות, חוסר טלטולים, שלא יהיו שינויים גדולים מדי במקום המגורים ובמצב המשפחתי. ואם זה לא יצליח - מה יבינו הילדים שקודם אמרו להם שזו משפחתם ופתאום חוזרים למצב הקודם וכל משפחה הולכת לדרכה?_ (שירה)
לתפיסתי מה שילד צריך זה הרבה אהבה, הרבה ביטחון באהבה הזו והורה/ים מאושרים ומסופקים. אין ביכולתי לחזות את העתיד, אני מנסה לחיות את מה שיש באופן הטוב ביותר, המועיל ביותר לבתי, לי ולזולתי בלי לגרום נזק.
הזוג וביתם לא מוצגים בפני בתי, או בפני כל אחד אחר למעשה, כמשפחה. הם לא. יש בינינו אהבה, יש שיתוף ושותפות, יש חינוך משותף ועשייה משותפת, אבל אין בילבול לגבי מי משפחתו של מי. אני אמא שלה, וזהו.
יש לי ולבתי בילויים משותפים עם משפחתינו המורחבת, ולזוג יש את שלהם.
חוץ מזה - פרידות קורות, גם כשההורים נשואים זה לזה, לא? וגם התחברויות מתרחשות. החיים דינמיים.
ולגבי ופתאום חוזרים למצב הקודם אף פעם לא חוזרים למצב הקודם, גם אם נחזור לחיות רק כאם ובתה, ללא שותפים, לא נהיה מי שהיינו קודם לחיים המשותפים. בסך הכל מראש אין בכוותנתינו להשאר לגור יחד, באותו בית, לנצח. יש תוכנית לעבור צפונה ולהתחיל להקים את הקהילה אותה אנו חוזים. ובכל זאת - החיים שלנו עכשיו, בשיתוף, יגרמו לנו להיות חזקות יותר, שלוות יותר, מכווננות וממוקדות יותר, ומקווה שגם אנוכיות פחות......

שרית אמיר - תודה רבה רבה לך על השיתוף

אולי הפסדתי הרבה חוויות ושיעורים מענינים וכואבים
אולי, ואולי לא, אין לדעת וזה גם לא ממש חשוב. בחרת מה היה נכון עבורך, את שלמה עם ההחלטה ואני בטוחה שהשיעורים שהיית צריכה לעבור חיכו לך במקום אחר...
ואגב שיעורים - השיעורים שאני עוברת פה הם תמיד מעניינים אבל בפרוש לא תמיד כואבים...

היום אני חיה במשפחה רב דורית עם ילדים בחינוך הביתי
איזה כיף לך... כל כך ניסיתי לשכנע את משפחתי לעבור לגור בקרבת מקום זה לזה. אנחנו משפחה גדולה וקרובה מאד וחלמתי שזה יצליח, אבל לא.
אז הקמתי לי שבט אחר, ללא קרבת דם, אבל עם קרבה מסוג אחר.

whaooo! it does sound amazing.
from what you're both describing (lapis & the miror) it pictures to me as a beggining of a close relationship.
you're not a couple, but you're in a sort of couple's relationship- the single mom and both parents.
from what i recall in the beggining of my relationship with my beloved husband it took us a while to move from the the love we shared to actually put in down to earth in living together. actually, it doesn't really stop (thanx god) as we fine tune all the time.
you must remember it's a time of deep learning of one another, of the rythems of life together, of dreams coming true...time has a great proportion about it.
i don't believe the children will suffer from that (unless it's really acute, which it doesn't sound at all). they will probably also adjust to the rythems, and as you mentioned they have a special bond between them. like sisters...
i wish you a lot of insights, growth and deeper understanding of yourselves!
i do share your view about our families being THE place to meet ourselves in all different sides.

השלום והברכה עימכם.
תודה על תגובותיכם, נעים להתחדש בבגדי באופן טבעי.
נעים גם להציג את עצמי - בת כמעט 36 , זוגתו של the miror ואמא של זאתי בת התשעה וחצי חודשים.
אני בוחרת לכתוב באופן כרונולוגי בהתאם למספר מגירות הזכרון שאצליח לפתוח, בחיי היום יום אני מתאמנת בלשכוח מה שעבר..
אז איפה הייתי?

כשנפגשנו עם לאפיס והרעיון החל לרקום עור וגידים , זה נראה מתאים, בן זוגי ואני שוחחנו הרבה על קהילה מאז הכרותנו , הידיעה שבעתיד נחיה כך נכחה כל הזמן.לא מזמן נזכרתי ,שבאחת מהסדנאות בהן השתתפתי בתחילת דרכי המודעת, נתבקשנו לכתוב את חיינו העתידיים בקפיצות של שלוש שנים , עשר שנים וכך הלאה, ובאופן מפתיע או שלא, כתבתי את החזון של חיים בקהילה אוטונומית . עוד בטרם הצטרפה זאתי אל חיינו התחברתי אל הרעיון של חינוך ביתי.
ההחלטה עבורי היתה מהירה וככל שהתקרב מועד המעבר, החילותי להרגיש את מר פחד מגיח, עולה, ולובש בכל פעם שמלת תירוצים אחרת : מה עם הזוגיות שלנו? איך אפנה קצת מקום בתיק האהבה עבור הבת של לאפיס שאיתה אבלה מספר שעות כאשר לאפיס יוצאת לעבוד? איך הבת של וזאתי יסתדרו ?ומה עם נושא הנקיון האהוב עלי? האם נצליח להסתדר? איך אני עושה את זה לזאתי - עד עכשיו היינו שלושתינו ולפעמים שתינו ופתאום הקשב מתחלק לעוד תחומים...
הו מר פחד היקר והאהוב...שיחות עם בן זוגי שיחיה סייעו בידי לחזור למרכז של ולהתחבר שוב ושוב לאותה ידיעה.אם האפשרות נפתחה כנראה שיש ביכולתנו להתמודד עם מה שתביא עימה.
עם המעבר התדפק על דלתות נפשי מר אגו היקר שניסה להביאני, עוד לפני שהסרנו את העטיפה, לפרק את החבילה. הבחנתי בקצב השונה של כל אחד מאיתנו ות'עצבנתי,עם הידע שרכשתי בחינוך ( מזה התפרנסתי עד ההריון) נבחרתי לשאת את תיק החינוך בממלכה ,הרגשתי שהעול כבד עלי וות'עצבנתי, הרגשתי איך הזמן שחלקנו באינטימיות בן זוגי ואני מתסמס ונעלם תחת המטלות היומיות של ההתארגנות וההתמקמות בבית ות'עצבנתי,,,
חייבת לזוז השולחן ערוך ואוטטו יושבים לאכול א.ערב
המשך יבוא.

מראה מהלכת על שניים? ניק גדול!

לאחר שיחת ועידה וקבלת עזרה ראשונה בשיקוף, לקיחת אחריות, פתיחת שערי הלב והכרה באותם רגשות - נולדתי מחדש אל תוך הרעיון, מחודש ורענן, נכון ומוכן לתת, להשתנות בכאב ובשמחה גם יחד.
אתם מצטיירים כמו אנשים מאוד אמיצים ומודעים, שיש לכולנו מה ללמוד מכם.
תודה על השיתוף @}

עוד!!

<בבקשה>

בעצם, אחת המטרות שלי בחיים המשותפים היא לשנות תבניות התנהגות, לבטל תיכנותים קיימים
נשמע תהליך יוצא דופן,מרתק,ומלא באחריות.
מצטרפת לורד מהודו בעניין הזמן שלוקח להכנס לחיי שיגרה,ולתהליכים הבאמת עמוקים לקרות.
שיהיה לכם כולכם בהצלחה.

תודה על המשך השיתוף וההשתתפות בבלוג שלנו
היום היה לי יום עייף במיוחד, וממחר בתי ואני בסופ"ש אצל אמא שלי. אלוהים יודע כמה שנים לא ישנתי אצל אמא שלי... נחמד לי
אם אוכל - אכנס ואמשיך ממנה, אם לא - נתראה בשבוע הבא,
ליל מנוחה וחלומות מתוקים

וואו! דבר ראשון שקראתי משהו בי אמר רוצה גם... וכשהמשכתי לקרוא אז עוד יותר, החזון הזה מזכיר לי משהו עמוק בתוכי, לחיות בקהילה שמתכווננת לאהבה לא אנוכית... לי נשמע מאוד נכון מה שעשית לאפיס, גם מאיך שאת מתארת את התהליך ממש שומעים הכוונת דרך עליונה ואני מאוד מאמינה בלהקשיב וללכת אחרי זה. מרגש אותי לקרוא את זה ואם וכאשר הרעיון יתפתח (קהילה בצפון?) אני ממש אשמח להיות חלק מזה.

שבת שלום שבת ברכה
תודה רבה.

אבקש את הבמה הזו כמרעה מילים ...
התקופה הזו - הזמנים האלה ועוד כינויים רבים המתארים חצי יאוש מטובל בקושי השרדותי שיגרתי וחצי אופטימיות קוסמית רצופת סדנאות העידן החדש, נושאים בקרבם את מסר השינוי ההתפתחות והצמיחה של האדם באשר הוא - האדם המודע.
מדינת ישראל משופעת ומבורכת באנשים המבקשים להשתנות תוך גילוי איכפתיות עזרה לזולת והגשמת אהבה לא אנוכית.
בכל העולם רוחשים שינויי העידן החדש וכדור הארץ עצמו משיל מעליו קליפות בצמרמורות ורעידות - כחולה המבקש להתנער ממחלתו - כך האדם המודע פועל.
אני שומע ורואה יותר ויותר משפחות נקלעות למשברים כלכליים המאלצים אותם לוותר על ביתם ורכושם עד פת לחם. ישנה אוכלוסייה גדולה בעולם כולו הגוועת ברעב בעוד מילים אלה נקראות. אנוכיות האדם מרקיעה ביצירתיותה ומותירה שובלים של סבל הרס ומלחמות.
ארועים מסוג אלה דוחפים את האדם לחפש משמעות ואף מקרבים לבבות בעיתות משבר.
מספר גדל של משפחות מכל הסוגים מבקשות להתאחד ולהגדיל את התמיכה הרגשית והכלכלית מתוך אינסטינקט שיבטי השרדותי.
ההסטוריה רצופה בחלוצים המקימים ישובים, קהילות ומדינות באהבה גדולה מעוטרת באידיאליזם וחזון לדורות הבאים לדורות ההולכים לדורות המשנים את קירבם במודעות בכוונה לייצר טוב בעולם.

נבורך כולנו בטוב.
א.א.כ

וואוו

אמא שלי ואני עשינו חשבון שלא ישנתי אצלה מאז מלחמת המפרץ, ב-91... יש יתרונות להרחקות מהמרכז מסתבר
כל כך חששתי מההתרחקות הזו. ההורים שלי מאד עזרו לי כשגרנו בת"א, בתי ואני. אמא שלי גרה אז במרחק של כמה דקות הליכה, מאד נוח, כמעט קהילה עכשיו כל מפגש צריך להיות מתוכנן מראש וכרוך במסע קטן (לאמא שלי אין אוטו וגם לי לא). להורים שלי היה קשה קצת בתחילת המגורים המשותפים, אבא שלי תירץ את הקושי במרחק. במשך הזמן הוא בעצמו הבין שיש לו קושי שקשור לאיבוד האינטימיות שלו עם נכדתו האהובה כל-כך, פתאום יש עוד מעורבים בדבר. אותו איש שהפגיש ביני לבין הזוג צפה את זה, אני לא... הפתעות.
בשבוע שעבר אבא שלי התיישב באוטו שלו, אסף את אמא והם באו לבקר אותנו, היו איתנו כמה שעות, אכלו עם כולנו ארוחת ערב. היה כיף. לכולנו. מאד שמחתי על כך. הביקור הזה על התחושות הנעימות שליוו אותו, מוסיף לתחושת השלמות. מרגיע את הלב.
עכשיו אנחנו עוד אצל אמא שלי. היא ישנה עדיין, גם בתי. שתיהן בואתה מיטה, אני ישנתי בסלון.
כל כך נעים לי ככה, שלוש נשים, שלושה דורות.
שבט, קהילה, משפחה.
ביחד ולא לחוד.

גם אתמול וגם שלשום בערב בתי ביקשה לחזור הביתה ללינוקס, התקפים של גגעגועים. גם זה מאד שימח אותי - שהיא מתגעגעת ללינוקס ולזאתי הקטנה, שהיא רוצה הביתה, מרגישה משוייכת אל הקהילה שבנינו סביבה

---

אני רוצה לכתוב על אחד החששות הכי כבדים והכי פחות מדוברים שקדמו למעבר. כשהתחלנו לדבר על זה הבנתי פתאום שאני כבר לא ממש מכירה את בתי... הרעיון של לבלות אתה כל יום כל היום, ממש הבעית אותי. שנאתי את עצמי על כך, הייתי מאוכזבת מעצמי. לא שמתי לב עד כמה זה שהיא הלכה לגן הרחיק אותנו זו מזו.
ובאמת היה תהליך ארוך ולא פשוט בכלל של הכרות מחודשת, של כינון היחסים בינינו, של בניית שפה משותפת מחדש. הרבה כעס, בלבול, כאב, עצב, תסכול, עלו בימי ההסתגלות האלו. אני כל כך מאושרת שהצלחנו לצלוח אותם ולהגיע למקום בו אנו נמצאות היום. היום כבר לא מפחיד אותי להיות איתה, בכלל לא, ההיפך. עדיין אני זקוקה לזמנים של מנוחת אחריות (יופי של דף!), ולינוקס מאפשרת זמנים אלו.
המעבר לחיים המשותפים אפשר לי להכיר שוב את בתי.
וכולי הודיה ליקום, לאיש, ללינוקס, למראה ולזאתי על ההזדמנות המופלאה הזו

זהו, יש התרחשויות של התעוררות בבית

>מודה על התגובות ומחכה לעוד<

ורד - ריגשת אותי, תודה תודה
וגם עינת טל

שרונה - את מאד מוזמנת ליצור קשר ולהיות שותפה לפיתוח הרעיון...

ופתאום אני לא בטוחה שהבנתי את שאלתך...
את כתבת שאת מרגישה אגרוף בבטן, הבנתי ממך שמשהו מעיק עליך, אני יכולה לתאר לעצמי שזה לא פשוט לחיות פתאום ביחד, אבל מה הם הקשיים האלו, מה הכי קשה כשמוותרים על המבצר הפרטי, למרות שאת היתרונות לבתך ולך כתבת מאוד יפה והם ברורים, ולי זה נשמע כצעד נפלא...

אבל מה הם הקשיים האלו, מה הכי קשה כשמוותרים על המבצר הפרטי
זהו שמי הלא זמני, במקום לינוקס
בוחרת לענות לך למרות שהשאלה הופנתה ללאפיס,הכי קשה זה לוותר.
בימים הראשונים היה לי קושי לפתוח את הלב,לקבל את השונות ביננו, לשחרר שליטה ולתת לדברים לקרות בקצב שנועד להם, לא להקשיב לשיפוטיות ולביקורת שעלו מתוכי, קושי להכנס לנעליהן של לאפיס ובתה ולהבין מה עובר עליהן,קושי לרתום את ההכרה לטובת החזון שלנו,וגם קושי לאהוב ולקבל את מי שאני גם באותם רגעים.
יחד עם כל אותם קשיים עלו ובאו גם רגעי הכרת תודה על שאני זוכה להגשים את מה שחלמתי, על כך שנפלה בחלקי הזכות לשהות במחיצתן של שתי מורות גדולות, הבת של לאפיס וזאתי,המאפשרות לי להכיר את מי שאני ומסייעות בידי לצמוח ולגדול כהורה מודע,על כך שמתאפשר לי להשאר בבית עם זאתי.
מי יתן ונחווה אהבה בכל יום.

מדינת ישראל משופעת ומבורכת באנשים המבקשים להשתנות תוך גילוי איכפתיות עזרה לזולת והגשמת אהבה לא אנוכית.
רק כשהגעתי לפה הבנתי עד כמה...

זה נשמע מעניין מאוד מה שקורה לכם שם
מנסיוני אני אספר כמה דברים-
יש לי חברה שבתה ובתי בנות אותו גיל. היא חד הורית.
זכור לי שהיא חיפשה דיירים לדירה שהיא השכירה באותו בניין שלה והיא נורא רצתה שזה יהיו אנחנו.
אני התנגדתי מאוד לרעיון. בעלי שמע לי אבל אמר שאולי הבנות מפסידות חוויה גדולה. אני התעקשתי ולימים בעלי למד להכיר יותר את הנפשות הפועלות והצדיק אותי בכך שהתנגדתי.
הבחורה הזו היא מאוד מניפולטיבית ומאוד אינטרסנטית. וזה היה פוגע בנו כזוג בתחילת דרכו מכל הבחינות.

עוד נסיון-
חברים צלצלו ואמרו שהם חזרו מאוסטרליה והם בארץ ואולי הם יכולים לבוא לבקר.
תוך חצי שעה הם היו אצלנו.
ונשארו לגר איתנו חודש שבמהלכו הבחור התאהב בי
אני התאהבתי בו.
הבחורה שנאה אותי וניסתי להתחיל עם בעלי.

היום אין בינינו קשר.

בזכותכם חשבתי על הנקודה הבאה :
אני ואהובי,מעבדים ביננו אינפורמציות מסוגים שונים,מעגל אינטימי ביננו,מתרגלים עם הזמן לקצבי הדיבור אחד של השני,למה שמדליק אחד את השני ,איך להמשיך שיחה,מתי לעזוב אותה.
תמונה 2 :תיאום בין זוגות של 20,30 שנות חיים משותפים.
תמונה 3 :חיים משותפים עם עוד יחידה משפחתית,האפשרויות שזה פותח בראש להתבוננות בעולם,עצם ההכירות עם קצבי השיחה של עוד אנשים,24 שעות ביממה,
מעניין

תודה רבה לך עינת טל
התבוננות מרחוק עשויה לחשוף חלקים גדולים יותר של השלם.

את כתבת שאת מרגישה אגרוף בבטן, הבנתי ממך שמשהו מעיק עליך (אמבט ים)
התכוונתי באופן כללי. כך זה היה תמיד, לאו דוקא כאן ועכשיו. תמיד כשאני בוחרת להפגע ממישהואני צריכה להעביר את הרגשות שעולים דרך מסננת המיינד לפני שאני מסוגלת להתמודד איתם, לתמלל אותם. זו תבנית התנהגות שהבאתי איתי אל החיים המשותפים.

אני יכולה לתאר לעצמי שזה לא פשוט לחיות פתאום ביחד, אבל מה הם הקשיים האלו, מה הכי קשה כשמוותרים על המבצר הפרטי
הקושי הגדול באמת היה בשבוע הראשון. היו לי פנטזיות על הביחד ובמקום זה קיבלתי את הזוג כחזית מאוחדת מולי (אז זה ממש הרגיש נגדי). הרגשתי הכי לבד בעולם. לינקס והמראה כבר כתבו על זה. הגענו לשיא הקושי מאד מהר ואז התרחש מה שהמראה תיאר כל כך יפה: _מהר מאוד חטאנו בכל חטאיי האנוכיות, תוך השחזת ציפורניים אינטלקטואליות ולב בדלתיים סגורות. אור החזון התעמעם לו אט אט ואני הרגשתי כיצד נמוג גם החלום אל מגירות "תכניות ישנות ".
לאחר שיחת ועידה וקבלת עזרה ראשונה בשיקוף, לקיחת אחריות, פתיחת שערי הלב והכרה באותם רגשות - נולדתי מחדש אל תוך הרעיון, מחודש ורענן, נכון ומוכן לתת, להשתנות בכאב ובשמחה גם יחד_

כבר אז יכולתי לשמוח על המהירות בה הצלחנו לחטוא באנוכיות מושלמת כל כך ובכל זאת להיות קשובים אל דבריו של האיש שהצליח לשקף לנו את המקום בו היינו. מקום של פחד, של חוסר מוכנות לשחרר תבניות התנהגות ישנות שכבר לא הולמות אותנו, של אנוכיות צרופה.
נדמה לי שכולנו נולדנו מחדש אל תוך הרעיון באותו ערב.
מאז מאד נעים לנו יחד.
יש מפעם לפעם התקפים של אנוכיות, של חוסר מוכנות להכנס זה לנעליו של זה, של שיבה אל תבניות ישנות ומוכרות, אבל אלו התקפים קצרים שבדרך כלל מדוברים ונפתרים.

החיים שלנו נכנסו לשגרה נעימה וחמימה.

עכשיו הגיע הזמן להתחיל ולפעול, הלא יש חזון, זוכרים?
חזון הקהילה, קהילה המושתתת על אהבה לא אנוכית, על נתינה לזולת למען הנתינה, על עשיית טוב.
אז על האהבה הלא אנוכית אנו עובדים, לומדים ומתקדמים מדי יום לקראת המודעות. אבל אין די בכך, צריך להתחיל לעשות, לצאת מהשבט הקטן שלנו החוצה.
יש תוכניות, רעיונות, חלומות, אבל בינתיים יש קושי בהגשמה.
בהתחלה הקושי נבע מכך שעוד לא הרגשנו ממוקמים מספיק, לא מספיק בבית. זה כבר לא קיים, התמקמנו, יש לנו בית שהוא בית לכל דבר.
עכשיו המשימה היא לפנות את המרתף כדי שנוכל לארח בו קורסים שונים הנוגעים במודעות, להביא אנשים אל הבית שלנו.
להתחיל לבנות תשתית אנושית לקהילה.

עינת טל - כיף לקורא את התובנות שלך
תודה

מתרשמת - תיארת מאד בברור מצבים בהם שלטה האנוכיות, האהבה האנוכית, הבעלות, החמדנות.

תיארתי את הדברים שקרו אצלנו.
המשותף בין מה שאתם מתארים ובין מה שהיה אצלנו היה התערבבות של שתי משפחות זו בחיי זו.
זה לא היה בשביל לפגוע אלא, להראות שיש גם צדדים כאלו להתערבבות של שתי משפחות זו בחיי זו.

מתרשמת - מודה לך מקרב לב על השיתוף
ברור לי שזה לא היה על מנת לפגוע ובאמת לא נפגעתי
ההיפך, שמחתי לקרוא פה את הסיפור שלך בגלל שהוא בדיוק הפוך לשלנו. הקשיים בהם נתקלתם הם בדיוק מלכודות האנוֹכיוּת אליהן אנו מנסים ושואפים שלא להכנס, ובינתיים גם מצליחים (להוציא את השבוע הראשון ממנו למדנו כה הרבה...)
תודה לך

לאפיס - האם תרצי להרחיב בתיאור השיתוף? כיצד מתאפשרת השהייה שלכן בבית? ממה מתפרנסים? האם אתם משתתפים גם, למשל, בחשבון בנק? בכלי רכב? מעניין אותי לשמוע על היומיום השיתופי, אם תרצי.
תודה

בהצלחה

שלום ,קראתי בהנאה את הבלוג והתגובות.וואוו,מאחלת המון הצלחה בחזון ובמימוש המטרה.
מחכה לעוד ואולי אעזור אומץ להצטרף למלל.
מסקרן אותי לדעת איך לינקס על הגבעה ולאפיס לאזולי (אווף,איזה שמות ארוכים בחרתן) מתייחסות לאימהות המשותפת?
האם אתן חולקות בינכן גם את מראה מהלכת על שניים ?
מה לעשות..הסקרנות הורגת..

מדהים!
מקווה שיום אחד קהילתכם תגדל, ושיום אחד, כשנחזור מנדודינו נוכל לבוא לבקר וללמוד (ומי יודע... אולי יותר מזה...)
בהצלחה! תמשיכו לכתוב!

האם אתן חולקות בינכן גם את מראה מהלכת על שניים ?
איזו שאלה מזלזלת.
היה נעים יותר לקרוא : איך אתם שומרים על הפרטיות? איך מסתדרים בנושא המין?

איזו שאלה מזלזלת.
גם לדעתי. זה ממש לא לרמה (כנראה קנאה).

סליחה על שהורדתי (או העליתי) את הרמה...זו פשוט שאלה ישירה וכנה שעלתה בי לאחר שקראתי את חילופי התגובות ואת הסיפורים על הזוגות שהתאהבו האחד בשנייה ולהיפך
אנרגיה מינית אינה נושא להתעלם ממנו בעיקר בחיים משותפים..
כילידת קיבוץ שנחשפה לחיים משותפים בילדותה ובבגרותה חוויתי כמה קשה,נהדר,מסקרן ומעניין לחיות בהרמוניה עם המיניות שלך בחברה משותפת.
אצלינו בקיבוץ היו די הרבה (כמה עשרות) זוגות שחלקו יחד לא רק מטרות ואידיאלים אלא גם את מיטתם.
גם אצלינו בבית הנוער חלקנו לעיתים את מיניותינו במקביל עם כמה חברים.
איני מקנאה-אני סקרנית ומברכת על האומץ להגשים את החלום.

לינקס..לאפיס... היכן אתן ???!!

אנרגיה מינית אינה נושא להתעלם ממנו בעיקר בחיים משותפים..
לא הצעתי להתעלם, כתבתי שאפשר היה לשאול את השאלה בצורה מכבדת יותר.
מודה שגם בי עלתה התהיה, איך מסתדרים בנושא המין (בפרט כשלאפיס ללא בן זוג).

מודה שגם בי עלתה התהיה, איך מסתדרים בנושא המין
לא הבנתי מה הבעיה. הרי נכתב כאן שלכל משפחה יש החדר שלה. אז אני מתארת לעצמי שבלילה הזוג ישן בחדר שלו והאישה הפנויה חיה בחדר שלה ובו היא יכולה לארח את מי שהיא רוצה. ובעצם, אם הם בוחרים בסידור אחר - זה העסק שלהם. וכל עוד הם לא כתבו על כך במפורש, זה לא העסק שלנו...

הנני

אמא נוסעת - תודות חמות על האיחולים כולי תקווה שיום יבוא ותוכלו לנתב את נדודיכם אלינו

נועות - גם לכן תודה על שניסיתן להגן על כבודינו אבל חייבת לציין שכשקראתי את שאלתה המסוקרנת של סקרנית צחקתי צחוק גדול יש לי תחושה שרבים חשבו עליה, אבל אף אחד לא שאל. יש בזה משהו משחרר דוקא, בשאלה ישירה שכזו, אז גם לסקרנית יש ממני...

ובכן - לא. לינקס ואני לא חולקות בינינו את המראה, ואגב - גם המראה ואני לא חולקים בינינו את לינקס... (אם כבר אז כבר)

ואני... נו, חיי המין שלי כרגע קצת בהשעייה. בתי ישנה אתי כך שחדר השינה שלנו הוא מחוץ לתחום, ואילו החדר השני "שלנו" עדיין לא אורגן כך שיוכל לאכלס מעשי אהבים. יש בו מיטה שזקוקה לשיפוץ ואין מזרון. האמת היא שגם אין לי מי יודע מה אנרגיה לעניין עכשיו, יותר מדי דברים חדשים מתרחשים לי בחיים (גם מקום עבודה, לא רק המגורים המשותפים עם כל הנובע מהם), ומאחר ואין לי בנזוג קבוע - סקס הוא משהו שדורש השקעה. אינשאללה בקרוב תהיה מיטה, יהיה מזרון (למישהו יש לתת לי?) ויהיו פרטנרים

---

חוזרת לעבודה מוקדם מדי (אולי תאריכי קצת את חופשת הלידה? זה אחד היתרונות המופלאים שיש בחיי קהילה - את יכולה להשאר בבית ולגדל את צאצאייך ככל שתרצי. תמיד יש מי שידאג לך)
האם תרצי להרחיב בתיאור השיתוף? כיצד מתאפשרת השהייה שלכן בבית? ממה מתפרנסים? האם אתם משתתפים גם, למשל, בחשבון בנק? בכלי רכב? מעניין אותי לשמוע על היומיום השיתופי

לינקס היא זו שנשארת בבית עם הבנות.המראה עובד בעבודתו (ואשאיר לו את הבחירה אם לשתף בסוג העבודה או לא), כל יום מהבוקר ועד אחר הצהריים. הוא זה שמשתמש באוטו (נדוניה של הזוג, וגם זה לא מדויק - זה אוטו של אבא שלו שנמצא רוב הזמן ברשותו, אני לא נוהגת בו. יש לי טוסטוס). המראה גם אחראי על ביצוע רוב הקניות (ואנחנו אחראיות על רשימת הקניות..).

גם אני עובדת מחוץ לבית, מטפלת ברפואה סינית. גם במרפאה פרטית שלי וגם במרפאה גדולה יותר, כשכירה. רק ממש בימים אלה אני מתחילה לעבוד חמש פעמים בשבוע, עד עכשיו עבדתי פחות, אבל בכל מקרה יש לי הרבה שעות בבית, ימי העבודה שלי לא מאד ארוכים ורובם מתחילים אחר הצהריים, כך שלפחות חלק מהבקרים שלי מוקדשים לבתי ולבית. ברוב הבקרים האלו לינקס ואני עושות משהו יחד עם הבנות, לפעמים זה ים, לפעמים טיול רגלי, לפעמים דברים שקשורים לבית וכן הלאה.

הכלכלה שלנו משותפת לחלוטין. כל אחד מכניס לקופה המשותפת את מה שהוא משתכר ומוציא ממנה מה שהוא צריך, כמובן שבתלות במה שיש או אין בה...

היתה החלטה עקרונית שמנקים את הבית יחד בכל יום שישי. זה עובד רוב הזמן, אם לא מתאפשר בשישי - מנסים למצוא זמן אחר שמתאים.

אוכלים ארוחת ערב משותפת כל יום (יומיים בשבוע אני לא נמצאת בשעות האלו בבית, אז אוכלים בלעדי ). אין החלטה לגבי מי מבשל מתי, אבל אין פיספוסים - תמיד יש ארוחה למופת, תמיד השולחן ערוך לקראת הארוחה ותמיד הכלים יורדים מהשולחן בתומה ונשטפים. בלי תאום מראש, בלי תיכנונים ובלי חוקים. זה עובד מצויין (וגם טעים מאד )

בין לבין כל אחד מאיתנו מצליח למצוא גם זמן שקט לעצמו, למדיטציה, לצ'י-קונג, לקריאה וכן הלאה.

>לאפיס שמחה על ההתעניינות ובונה על עוד <

תודה על הY .

ל-5 בדירה 1
בא לי גם, לא יודעת עם גג אחד אבל חצר משותפת יכול להיות נחמד.
> לא בטוחה שאפילו לזה יש בי אומץ<

לא יודעת עם גג אחד אבל חצר משותפת יכול להיות נחמד
זו התוכנית הגדולה, החזון - לחיות במקום בו ישנה חצר משותפת, אני חולמת גם על מטבח משותף, חינוך משותף וכו' (כתבתי על זה כבר, בעצם)
גגות נפרדים...
ואת יודעת, צריך אומץ רק לצעד הראשון, אולי גם קצת לשני, וזהו. כל השאר מתגלגל מעצמו, בלי אומץ ובלי מאמץ גדול מדי.
כשהלב פתוח הכל קל יותר.
עכשיו רק צריך לעבוד על הלב הזה, הסרבן, שייפתח וישאר פתוח (יש לו עדיין נטייה מעצבנת להסגר. הרגלים מגונים...)

תודה על השיתוף. מעניין, מחכים ופותח אופקים חדשים.


אפשר הערה? נורא צורם לי השם "זאתי" לילדה של לינקס והמראה.

נכון,מסכימה..לא נ ו ר א צורם אבל ממעיט..
מה שלומכם היום ?

ב דרך וסקרנית תודה על ההערה , אני מאוד מחוברת לשם ולאזני הוא מתנגן ולא צורם , כל אחת ובחירותיה.
שלומנו בטוב, תודה לסקרנית.לאפיס ולאפיס ג'וניור נסעו לעיר הגדולה.המראה נסע להתפרנס ואנו נופשות בממלכה.
הבוקר בטיול "מסביב לבלוק" מצאתי אוצר, מגלשה ונדנדה של גן ילדים שנזרקו ,תודה לזורק אנו מבטיחים להשתמש בהן באדיקות ולהזמין כמה שיותר ילדים להנות מהם.
אני עסוקה בימים האחרונים במחשבות על הקהילה, שהרי כל מעשה תחילתו במחשבה, עולות הרבה שאלות כמו :כיצד יתאפשרו חיים מתוך אהבה בקהילה המונה מגוון של אנשים ? וגם שאלות בדבר המבנה הפיזי והסביבתי. הזרע שנטמן באדמה החל להצמיח שורשיו.
לפני יומיים פגשנו שכנה אחת ונידברנו להתחיל להזיז את עניין גן השעשועים בצ'כונה. ליבי מכוון אותי לפעילות שהיא מעבר לארבע קירות ביתנו....
שיהיה יום חמישי שמיייייייייייייח:-)

נורא צורם לי השם "זאתי" לילדה של לינקס והמראה.
ואני חשבתי שאני לא קוראת נכון.

זאתי כזאתי
גם כן זאתי
סוגי ההומור המסתובבים על פני הפלנטה זהה למספר הסגנונות שמאמץ כל בן אנוש להיות
אותי הכינוי משעשע
יום חמישי שמיייייח לכל

ערב טוב לכולם אנשים יקרים
כמעט בכל אדם טמון זיכרון אם במודע ואם לאו - הקשור בחיי שבט/משפחה.
אנו מחפשים את "החצי השני" שלנו או את הדבר שיתן לנו רוגע ושלווה, בטחון ויציבות, הגנה ומחסה.
אנו פונים אל המשפחה שלי - המקום שלי - העסק שלי - העיר שלי - המדינה שלי - ועוד רבות הן הדוגמאות לצורך של האדם לשייך עצמו למשהו או מישהו מתוך אותו מקום קדום המבקש "לחזור הביתה".
יכול אני לשתף רק מפסיעותי...
משמעות וחזון מובילים אותי ומספקים לי את כל האנרגיה לרצות להשתנות.
המירוץ הבלתי פוסק אחר האהבה והרצון להיות אהוב ברמות שהנשמה זוכרת והנפש פוחדת, הוא שגורם לי להטלטל בין משיכה לדחייה ביום יום וכל היום - ממש כמו לוליין הצועד על חבל בגובה רב ומתנודד לו ימינה ושמאלה קדימה ואחורה ומבקש להשיג איזון שיימשך לפרקים ארוכים יותר ויותר.
התמודדות מול דפוסי התנהגות שקיבלתי בירושה מהוריי, מהגן, מבית הספר, מהצבא ומהמדינה - מוליכה אותי פנימה אל נפשי הפצועה והחוצה אל נשמתי האוהבת שוב ושוב שבכל מחזור יוצא אני שלם קצת יותר ומאוד מקווה שאפילו אדם נוח יותר לבריות.
בחרתי להשתמש בקלילות בחופש הבחירה. בחרתי לצמוח - בחרתי בי לצלוח חזרה אל ביתי.

הלואי שאוכל לצעוד צעד אחד בכל פעם.

בטוב
א.א.כ

כל אחת ובחירותיה
בדיוק (-:
שבת-שלום

שלום, אנשים, רק עכשיו מצאתיכם וקראתי בעניין רב. מאחורי גם נסיונות ממומשים ואחרים מהסוג, ואמשיך לעקוב בעניין כי אני כה מבינה את הצורך. הדרך להגשמתו לא פשוטה בעיני, אבל מה פשוט? קבלו זר ברכות מהלב וטפיחות עידוד על השכם על הרצון והנכונות והדרך והשיתוף שאתם משתפים אותנו. @}

כבר הרבה זמן שלא כתבתי. בימים האלה הבנתי עד כמה חשובה לי ההכרה בדברים אותם אני כותבת.
ובעצם כשכתבתי ראיתי עד כמה עצם הכתיבה מעורר את המודעות, עד כמה טוב לי לכתוב ולו רק עבור עצמי. אבל ככל הנראה זה לא מספיק. ראיתי שצצו באתר לפחות שני דפים בימים האחרונים שמעלים בדיוק את אותה סוגיה.
תתייחסו אלייייייייייייייי.............
נו, עוד שיעור

עוד נקודה קצת מתסכלת היתה שמשיחות והתכתבויות עם אנשים שונים שקוראים את הבלוג הזה, עלה שהתמונה שהם ראו מאד שונה ממה שקורה במציאות.
ידעתי את זה כבר קודם ואפילו ניסיתי לתקן את הרושם הזה מתישהו במעלה הדף הזה, אז הנה שוב:
אנחנו לא חיים בתוך דינמיקה קבוצתית מתמדת.
זה לא טיפול פסיכולוגי מתמשך.
אנחנו לא אחד בתוך התחת של השני כל יום כל היום.
אנחנו לא משוחחים עד דק על כל נושא וכל התנהלות.

החיים היומיומיים שלנו הרבה יותר קלים ופשוטים.
חינוך הבנות הוא כן נושא מדובר, במיוחד חינוכה של בתי מתוקף היותה הבוגרת יותר. איתה אפשר כבר לשוחח, למרות שאוצר המילים שלה לא מאד גדול.
(לא הגיע הזמן שיהיה לבתי ניק משלה? מהיום ייקרא שמה מוגלי כי היא כזאת מין מוגלי שכזאת)
מה עוד? אם אחד מאיתנו חש צורך להעלות נושא מסויים - מעלים אותו, מדברים עליו. זה לא קורה כל יום, אפילו לא כל שבוע.
בסך הכל החיים שלנו יחד מאד נעימים ושלווים ומתוך היותם כאלה, מתאפשרת התבוננות של כל אחד מאיתנו על התהליכים העוברים עליו, כל אחד בקצב שלו וכל אחד משתף את האחרים במה שהוא רוצה, אם הוא רוצה בכלל.
התחושה שלי היא שיש קרקע בטוחה עליה אפשר לעשות שינויים. אדמה המאפשרת שינוי, צמיחה, מודעות.
יש פה אנשים שמדברים בשפה שלי, שכמעט רק בזכות החיים במחיצתם מתאפשר לי להיות יותר מדוייקת, ממוקדת, עמוקה, מתבוננת, מהרהרת, בודקת וחוקרת.
אבל זו אני, ככה מתאים לי עכשיו. התהליך הזה לא מחייב אף אחד אחר, אפילו לא אותי...

ויש תהליכים, קורים דברים.
היום יותר קל לי כבר להקשיב למראה, לשמוע מה שיש לו להגיד לי בלי להתנגד מראש. יותר קל, עדיין לא לגמרי קל...
נדמה לי שלו יותר קל עם מוגלי. היה שם קושי בהתחלה, בעיקר סביב זה שמוגלי מתעללת מדי פעם בזאתי.
אני מניחה שזה מאד שונה כשילד מכה את אחיו מאשר כשילד מכה ילד של מישהו אחר.
אצלי ההתנהגות הזאת של מוגלי העלתה הרבה כעס כלפיה, הרבה רגשות אשם כלפי הזוג ובתם, אבל גם צורך ורצון להגן על מוגלי מפני הזוג הכועס.
המראה היה מאד כעוס כל פעם מחדש, היה לו מאד קשה להתמודד עם המצבים האלו.
לינקס היתה זו שקיבלה את המצב כמו שהוא, בלי כעס, נסתה לשקף למוגלי את רגשותיה ולתת להם תוקף, תוך כדי איסוף בתה ושליפת ציצי מנחם.

וגם מוגלי עצמה יותר רגועה. הפחתת הגרויים בחיי היומיום שלה פעלה מאד לטובתה, גם השינוי בתזונה. כמה וכמה אנשי חינוך שהכירו אותה ברמה היומיומית (הגננת שלה למשל), נטו לתייג אותה כהיפר-אקטיבית, ילדה שיום אחד תצטרך לקחת ריטלין. אמנם לא הסכמתי שיתייגו את בתי, אבל ידעתי על מה הם מדברים.
היום המצב מאד שונה. מוגלי עדיין אנרגטית מאד (מאד), עדיין יוצאים ממנה כעסים וטרוניות (שיצאו, שיצאו, רק שלא יישארו פקוקים לה בבטן), אבל היום היא יותר רגועה, מפוקסת, יותר יכולה לבקש בברור דברים שהיא רוצה. יותר קל לה עם עצמה, המבט שלה הפך לצלול יותר.

---

משהו שקרה היום: קצת לפני ארוחת הערב התגלע ריב בין בני הזוג. ריב קולני כשכולנו נוכחים.
ראשית שמחתי על כך שהם מרגישים כבר מספיק נוח על מנת לריב בנוכחותי.
אחר כך הבנתי עד כמה אני לא יודעת לריב...
אני גרושה מזה עשר שנים, מאז הגירושים לא היתה לי אף מערכת יחסים קבועה, ונראה שאיבדתי את המיומנות לריב. מעניין.
מה שגורם לי לתהות אם היתה לי את המימנות הזו למכתחילה.
אני לא ממש זוכרת את ההורים שלי רבים ביניהם. אני מניחה שהיו ביניהם ריבים, רק שככל הנראה אלו הוצנעו ונערכו בחדרי חדרים.
חבל.
היום נראה לי כל כך חשוב שילד יראה שאפשר להביע רגשות "קשים", לכעוס, להתרגז, לצעוק, ובכל זאת להמשיך לאהוב.
נדמה לי שאותי מבעיתה היכולת שלי לכעוס, אז אני לא כועסת, רק בכאילו. לפעמים לוקח לי כמה ימים להבין שאני כועסת על מישהו וגם אז הכעס הוא שכלתני שכזה, לא מהבטן. המראה אומר שאני מפחדת מהעוצמות של עצמי, העוצמות שיעלו אל פני השטח ברגע שארשה לעצמי להרגיש באמת ולבטא את אשר אני מרגישה.
אני שמחה שמתאפשר למוגלי להיות עדה להתרחשויות כאלו וללמוד מהן.

היום נראה לי כל כך חשוב שילד יראה שאפשר להביע רגשות "קשים", לכעוס, להתרגז, לצעוק, ובכל זאת להמשיך לאהוב.
נקודה מעניינת, בזכותך אני הולכת לקרוא קצת מה לעשות עם הכעס הזה , ועוד "דפי כעס"
אצלי הקושי להביע רגשות קשים "לבש" כותונת של מודעות ונסיון לקבל, ובכך עוד ועוד להשתיק את הכעס...

נדמה לי שאותי מבעיתה היכולת שלי לכעוס, אז אני לא כועסת, רק בכאילו. לפעמים לוקח לי כמה ימים להבין שאני כועסת על מישהו וגם אז הכעס הוא שכלתני שכזה, לא מהבטן
מה ההבדל בין כעס שכלתני לכעס מהבטן?

אני שמחה שמתאפשר למוגלי להיות עדה להתרחשויות כאלו וללמוד מהן.
כאחת שגדלה להורים שותקים ולא כועסים, ולא יודעת להביע את עצמה, אני מרגישה מאוד לא נוח עם התרחשויות כאלו בנוכחות ביתי. מודה.
תודה שהעלת את הנושא @}

לאפיס, לינקס ומראה, תודה על השיתוף וההשראה.

תמשיכו לכתוב!
אני עוקבת בעניין רב

אצלי הקושי להביע רגשות קשים "לבש" כותונת של מודעות ונסיון לקבל, ובכך עוד ועוד להשתיק את הכעס...
כן כן כן, בדיוק ככה. איכס

מה ההבדל בין כעס שכלתני לכעס מהבטן?
הממממ...... נדמה של שזה בדיוק מה שאת כתבת שתי שורות למעלה יותר ...כותונת של מודעות ונסיון לקבל, ובכך עוד ועוד להשתיק את הכעס לא?
אצלי זה ככה - אני חוששת מעוצמת הרגשות שלי, חוששת לחוות אותם ולכן כשהם עולים, הם עולים ישר לראש, שינתח, יתמלל, יתן סיבה וימציא תגובה שכלתנית ומודעת. לא חלילה תגובה רגשית ונרגשת וצועקת, כזו שלא עברה עיבוד. אחד הרצונות שלי הוא להפסיק לעבד רגשות ופשוט לחוות אותם בזמן אמת. נדמה לי שאז יהיה לי קל יותר למצות ולהשאיר מאחורי, לשחרר, לא לסחוב איתי את הרגש הקשה עד שאסיים לעבד אותו, מה שלפעמים לוקח ימים. מיותר לחלוטין לטעמי.
הצלחתי להסביר? מקווה שכן


אני מרגישה מאוד לא נוח עם התרחשויות כאלו בנוכחות ביתי. מודה. גם אני מודה... אבל זה משתנה כל הזמן. היום כבר כן נוח לי עם זה, בעיקר כי אני רואה שלה נוח עם זה. היא עוצרת ממעשיה, מתבוננת בתשומת לב במתרחש ואחר כך שואלת שאלות. עוד קצת אחר כך היא כבר חוזרת לענייניה, אבל משהו בה בכל זאת השתנה - היא רואה שאפשר לצעוק ולכעוס מהבטן, ולהתרגז באמת, ואחר כך לחייך ולצחוק ולהתחבק ולאהוב.
(אולי נתחיל להתאמן בצעקות זו על זו, ואחר כך בהתחבקויות, בנוכחות הבנות בימי ראשון )

תודה שהעלת את הנושא ותודה שאת פה כדי להקשיב ולהגיב

הנקה, עוד נושא חווייתי פה בבית.
את מוגלי לא הנקתי. אימצתי אותה כשהיתה פיצפונת, אבל בחרתי שלא לקחת הורמונים (פרולקטין) ולא לשאוב את שדי חסרי החלב כדי שאוכל לתת לה לינוק כמות שבלאו הכי לא תספיק לה. האמת היא שהנקתה נראתה לי לא ממש טבעית, היא הרי לא נולדה מרחמי, ובכל זאת להניק אותה נראה לי כמו לשחק בכאילו.
לינקס מניקה את זאתי שרק עכשיו מתחילה לטעום מוצקים.
מוגלי כמובן מאד מתעניינת בהנקה.
בהתחלה היא שאלה הרבה שאלות והתבוננה מקרוב בכל פעם שלינקס הניקה את זאתי. אחר כך היא ביקשה גם. לינקס חלצה ציץ אבל מוגלי השתפנה, התחרטה, נבוכה. הריטואל הזה חזר על עצמו מספר לא מבוטל של פעמים.
עד שיום אחד מוגלי החליטה ללכת עם הרצון הזה שלה עד הסוף. לינקס השכיבה את מוגלי על ברכיה "כמו תינוק" לדבריה של מוגלי, ומוגלי ינקה קצת, בדקה קצת, חייכה קצת, הציצה עלי מדי פעם ונראתה מאד מאושרת.
תיקון? אני מקווה שכן, כך זה נראה.
מאז, מדי פעם מוגלי ניגשת אל לינקס ומבקשת ממנה "חלב ציצי", ולינקס מערסלת ומניקה.
תמונה רכה, חמימה ואוהבת.
אני מאושרת שניתנה לבתי ההזדמנות הזו שאני בחרתי שלא לתת לה.

_מאז, מדי פעם מוגלי ניגשת אל לינקס ומבקשת ממנה "חלב ציצי", ולינקס מערסלת ומניקה.
תמונה רכה, חמימה ואוהבת.
אני מאושרת שניתנה לבתי ההזדמנות הזו שאני בחרתי שלא לתת לה._
מקסים ומרגש.

( את בחרת לא לתת? לא מצליחה להבין איך בכלל יכולת, לו רצית? )

מאז, מדי פעם מוגלי ניגשת אל לינקס ומבקשת ממנה "חלב ציצי", ולינקס מערסלת ומניקה
כמה יפה.
לאפיס, את כותבת נהדר. @}

איזה יופי!

_{מנסה לדמיין איך נראית התמונה הזו של מוגלי יונקת, ומיד עולה בי התמונה של עצמי, עצבנית ומגעילה, מניקה את הצעיר ומסבירה לבכור למה הוא צריך להפסיק לינוק עכשיו... הנקת צמד במקרה שלנו היתה סיוטית למדי, עד שלא מצליחה לראות בעיני רוחי את התמונה ההרמונית והנעימה שלכם}

קוראת ונהנית @}.

לנועה (את בחרת לא לתת? לא מצליחה להבין איך בכלל יכולת, לו רצית? )
התשובה: את מוגלי לא הנקתי. אימצתי אותה כשהיתה פיצפונת, אבל בחרתי שלא לקחת הורמונים (פרולקטין) ולא לשאוב את שדי חסרי החלב כדי שאוכל לתת לה לינוק כמות שבלאו הכי לא תספיק לה.

יום חמישי שמח (חמש - שמח)
אני מאוד נהנה לקרוא את התגובות והשיח (פעם בשבוע בערך) , תודה רבה.
אני מבקש להוסיף מעט משלי בנושא "רגשות והכרה"...
אני מרגיש שנושא זה מאוד מסקרן ומושך רבים מאיתנו ומתוך השיתוף הכתוב בבלוג זה אני מבין ושולח חיבוק חם לכל החפץ בו מכל הלב - בטוב.
להביע רגש זה כמו לשחרר נפיחה !!
ישנם כאלה שמתקשים לשחרר וישנם כאלה שהשחרור הוא מנת חלקם ובפי אחרים אולי יקראו פלצנים!!

רגש מבקש הכרה בעצם קיומו.
לא ניתן למגר רגש - גם לא לקבור ולהדחיק אותו לאורך זמן. כמו מים, הרגש רוגש ומבקש מוצא.
אפשר לראות אצל תינוקות כיצד הבעת פניהם משתנה ללא הרף וחדי העין יבחינו שהתינוקות מביעים את אותם רגשות באופן טבעי בקלות, ללא קושי ומאמץ מיוחד.( חוץ משיחרור נפיחות כשהם עוללים וזה עולה במאמץ גדול)

גדלנו מעט והספקנו לספוג את דפוסי הסביבה.
ישנם דפוסים שמובילים להאמין שהבעת רגש כזה או אחר הוא אסור בהחלט.
לי אסור היה לצעוק או לבכות כשאני הייתי ילד. למדתי לגנות צעקות ובכי. חלק בתוכי שרצה לצעוק ולבכות בצורה חפשית וטבעית - "הוצא להורג" ומאז חלק נוסף בפאזל של הנשמה כוסה בחושך ולא הורשה לצאת אל האור עד לאותו יום שבו החלטתי להעשות מודע יותר.
באופן שיטתי הרעלתי את עצמי באנרגיות של הכעס על עצמי על שלא יכולתי להביע רגש בבכי או צעקות. מעשה זה משול להתאבדות איטית מאוד תוך נטילת טיפה אחר טיפה של רעל מהמשובחים שיש באמתחתי.
הייתי במסלול של השמדה עצמית שיטתית, מסלול ללא רגש וחמלה, ללא הקשבה והכרה.
כשהחלתי מתעורר, הבנתי שעלי להכיר באותם חלקים שבי שמחפשים הכרה. להכיר פירושו להביע ולהגיד בקול שאני כועס שאני עצוב שאני שמח
בכל פעם שרגש כזה או אחר מחליט לצאת לו ממעמקי נפשי, כל שעלי לעשות הוא להכיר בו ללא שפיטה וגנאי ולהביע אותו.

קשה וקל כמו פרדוכס.

מאחל לכולנו לבכות ולשמוח כאחד.
תודה
א.א.כ

איך הכרתם ? אני מתכוונת, מה קדם למה : ההיכרות שלכם או רעיון המגורים המשותפים ?
< מרשה לעצמי לשאול בעיקר בעקבות : >לאפיס שמחה על ההתעניינות ובונה על עוד< >

מרשה לעצמי לשאול כל הכבוד!
איך הכרתם ? אני מתכוונת, מה קדם למה : ההיכרות שלכם או רעיון המגורים המשותפים ?
הנה התשובה, בציטוט מהפתיח לדף:
_אצל כל אחד מאיתנו נבט החלום בזמן אחר, אבל כולנו הסתובבנו עם החלום הזה בלב עד שנפגשו דרכינו באמצע ינואר האחרון.
שיתפנו זה את זה בחלומותינו, תקוותינו והתלבטויותינו ויחד בחרנו באפשרות של מגורים משותפים, כאשר ההתכוונות היא להקים בסיס לקהילה שתבוא.
די מהר החלטנו, בלב רועד משהו, שהולכים על זה, ובחול המועד פסח עברנו אל ביתנו המשותף._

ערב טוב לאפיס ושות' !!
כמה ימים כאן, ומוקסם, מוקסם כמובן גם מההתנהלות שלכם, איחולי כל האושר בעולם! ומי יתן ותרוו נחת מהמכלול ואושר מהיושר של התחושות והאמת השוטפת אתכם.
אתם מקסימים אותי, ואני פשוט אוהב אתכם!
שנים נפלאות לכם!

הסתובבנו עם החלום הזה בלב עד שנפגשו דרכינו באמצע ינואר
איך נפגשו הדרכים ? דרך מכר משותף ? פשוט מסקרן אותי לדעת איך חלומות, לא שגרתיים, המשותפים לאנשים זרים, מגיעים לכדי יישום.
את מוזמנת כמובן לא לענות אם מסיבה כלשהיא לא נראה לך...

סוף מעגל יקרה,
אני באמת שמחה שאת מתעניינת ושואלת ושוב מצטטת ממעלה הדף את התשובה לשאלתך...:

_בשנים האחרונות כבר היה ברור לי שהחלום הזה ישאר בגדר חלום בלבד, ובעצב מסויים הוא תוייק במגרה אחורית כלשהי בלבי.
עד שבינואר האחרון פגשתי איש אחד מיוחד מאד, אהוב מאד, שהבין בדיוק, שהרגיש כמוני, שחלם כמוני.
איזה אושר
האיש, מסיבות שונות, לא יכול להגשים את החלום הזה בעת הזו, אבל הוא שידך ביני לבין אחותו ובנזוגה.
השידוך עלה יפה...
מהפגישה הראשונה בינינו, עם בנותינו, הרגשנו כמו משפחה, דיברנו באותה שפה. הקשר שנוצר בין הבנות הדהים אותנו. למרות הבדל הגילאים ביניהן (הקטנה שלהם בת 9 ח' עכשיו), ניצתה ביניהן אהבה גדולה, הן יכלו "לקרוא" זו את זו גם כשלא חלקו את אותו מרחב פיזי.
התחלנו לדבר על חזון הקהילה, ולאט לאט התחיל להתרקם הרעיון של מגורים בצותא, בשיתופיות, תוך כדי עבודה מתמדת על ביטול האנוכיות ולמידה ויישום של הורות מודעת_

ובהזדמנות זו רציתי לספר לאומה שקיבלתי במתנה...אוטו
איזה כיף!!!
אפשר לנסוע למשפחה בת"א,
אפשר לנסוע לסופר יחד עם מוגלי ולינקס וזאתי,
אפזר לנסוע לים (במקום ללכת...),
ואפשר ואפשר ואפשר..........

---

מפגשי החינוך הביתי אצלינו בבית תופסים תאוצה, מה שגורם לי אושר רב.
הרי החשש הכי גדול בהכנסתה של מוגלי אל החינוך הביתי היתה חברים בחינוך ביתי... ועושה רושם שהבעה הזו לא קיימת כבר.
בימי ראשון מגיעים אלינו חברים, בימי חמישי אנחנו משתתפות ב-מפגש בגינת דובנוב בת''א ובין לבין יש גם חברים, ישנים וחדשים, שבאים לבקר עם ילדיהם. נעים וטוב.

מאז, מדי פעם מוגלי ניגשת אל לינקס ומבקשת ממנה "חלב ציצי", ולינקס מערסלת ומניקה.
מרגש ממש.

לאפיס יקרה,
ברכות על קבלת המכונית (אחלה מתנה...)
ועל הגדלת המרחב וחופש הבחירה
מי יתן ולא תדעי פקקים ויסעו לצידך רק נהגים אדיבים...
אוהבת
דודה של זאתי

מה,זהו ?
נגמר ?
אני יושבת ומחכה בעילום ...להנות מהתהליך של כולכם
חבל..

_לאפיס יקרה,
ברכות על קבלת המכונית (אחלה מתנה...)_
מצטרפת לברכות.