על ידי נועה_ברקת* » 24 נובמבר 2004, 07:38
בשנים האחרונות אני מפתחת ז'רגון אחר, שאולי בסך הכל מדבר על אותו הדבר. אני שואלת את עצמי בכל עניין ועניין מה מצוותי. לא מה בא לי לעשות, לא מה מתחשק לי לעשות, אלא מהי המצווה שלי בעניין ולפעמים המצווה היא לעשות מה שבא לי. זה לא שאני חוזרת בתשובה, אבל הגעתי להבנה שהדרך להגיע אל המעשה הנכון חייבת לעבור דרך ההכרה והבחינה קודם כל. גם הבנתי שהגישה שהחזקתי בה הרבה שנים של למצוא מה נכון עבורי לעשות בכל מצב, היא גישה חלקית והרבה פעמים מטעה. המעשה הנכון הוא דיאלוג ביני לבין העולם ולפעמים אני צריכה לוותר. האימהות היא הבית ספר הכי טוב לזה כמובן. הרבה פעמים מה שנכון לעשות עומד בסתירה גמורה למה שמתחשק לי והגוף מאותת לי באותו רגע. לדוגמא? שעות אחרי הצהריים כשהילדים היו קטנים. כל מה שאני רציתי היה לשבת ולשתות קפה, מה שהיה נכון לעשות זה לסדר את הבית, לאפות עוגיות, לקפל כביסה - כל פעילות של הסתובבות שיצרה אצלם את התחושה שאני קיימת.... בכל פעם שנעניתי למצווה הזו, למרות איתותים חוזרים ונשנים מצד גופי, היה לנו יום טוב ונחמד וגם לי היה יותר זמן לעצמי (שלא לדבר על העוגיות והכביסה). בחיים לא הייתי מגיעה לזה מעצמי (חברה גילתה לי את הסוד) כי למרות שהורי קראו לי נועה, הרי שמנוחה היא המצב הטבעי שלי וגופי מגיב בחרדה על כל מצב של פעילות יתר... (ויחד עם זאת, פעילות פיזית היא מה שבאמת עושה לי טוב)
ואני מאמינה שאין סתירה. שהמעשה הנכון - הרי הוא המצווה (לא במובנה הדתי הצר) היא מה שאלוהים/אני גבוה/החלק הרוחני שלי רוצה שאעשה באותו רגע וזה שווה אינטואיציה.
בשנים האחרונות אני מפתחת ז'רגון אחר, שאולי בסך הכל מדבר על אותו הדבר. אני שואלת את עצמי בכל עניין ועניין מה מצוותי. לא מה בא לי לעשות, לא מה מתחשק לי לעשות, אלא מהי המצווה שלי בעניין ולפעמים המצווה היא לעשות מה שבא לי. זה לא שאני חוזרת בתשובה, אבל הגעתי להבנה שהדרך להגיע אל המעשה הנכון חייבת לעבור דרך ההכרה והבחינה קודם כל. גם הבנתי שהגישה שהחזקתי בה הרבה שנים של למצוא מה נכון עבורי לעשות בכל מצב, היא גישה חלקית והרבה פעמים מטעה. המעשה הנכון הוא דיאלוג ביני לבין העולם ולפעמים אני צריכה לוותר. האימהות היא הבית ספר הכי טוב לזה כמובן. הרבה פעמים מה שנכון לעשות עומד בסתירה גמורה למה שמתחשק לי והגוף מאותת לי באותו רגע. לדוגמא? שעות אחרי הצהריים כשהילדים היו קטנים. כל מה שאני רציתי היה לשבת ולשתות קפה, מה שהיה נכון לעשות זה לסדר את הבית, לאפות עוגיות, לקפל כביסה - כל פעילות של הסתובבות שיצרה אצלם את התחושה שאני קיימת.... בכל פעם שנעניתי למצווה הזו, למרות איתותים חוזרים ונשנים מצד גופי, היה לנו יום טוב ונחמד וגם לי היה יותר זמן לעצמי (שלא לדבר על העוגיות והכביסה). בחיים לא הייתי מגיעה לזה מעצמי (חברה גילתה לי את הסוד) כי למרות שהורי קראו לי נועה, הרי שמנוחה היא המצב הטבעי שלי וגופי מגיב בחרדה על כל מצב של פעילות יתר... (ויחד עם זאת, פעילות פיזית היא מה שבאמת עושה לי טוב)
ואני מאמינה שאין סתירה. שהמעשה הנכון - הרי הוא המצווה (לא במובנה הדתי הצר) היא מה שאלוהים/אני גבוה/החלק הרוחני שלי רוצה שאעשה באותו רגע וזה שווה אינטואיציה.