שתי נקודות שאני לא ממש מסכימה אתן עם הרבה מהכותבים כאן הן - היחס לשאלה 'איך קוראים לך' והיחס לליטוף של ילדים זרים.
- ביחס לשאלה 'איך קוראים לך' אני חושבת שזו דרך של המבוגר לתקשר עם הילד. אין בזה שום רע. אלא אם כן תציעו משפטי פתיחה יותר מוצלחים. (לא קראתי את כל הדף, אז אולי הצעתם). ההשתוקקות של מבוגרים לתקשר עם ילדים היא עצומה, ואני לא רואה שום רע בזה. להפך. הרבה פעמים הילדים נהנים מלתקשר עם מבוגרים זרים, ונוצרת דינמיקה מאוד נחמדה.
וכמובן, שבמקרה שהילד לא רוצה לענות, אז ברור שלא צריך ללחוץ עליו. אבל אי אפשר לדעת את זה לפני ששואלים.
אני לפעמים שואלת 'איך קוראים לך' ולפעמים 'אתה רוצה לספר לי איך קוראים לך?' 'אתה רוצה שאני אגיד לך איך קוראים לי?' וכאלה. אם בא לו לתקשר אתי, אז כיף לי, ואם לא, אני עוזבת אותו.
ברור שגם אני מתביישת לפעמים, ולמרות שנורא רוצה לתקשר, לא תמיד יודעת איך, כי לוקח זמן להכיר בן אדם או ילד. אז בגישושים. שאלות קטנות כאלה ואחרות שפותחות את הפתח. אח"כ אפשר לעבור לשיחות יותר מהותיות שמתאימות לאופי של הילד. (כך זה בעצם גם בפגישה בין מבוגרים. מתחילים משאלות חסרות משמעות רק כדי לפתוח פתח, ואז השיחה מתחילה להתפתח...).
לפעמים אפשר ליצור תקשורת רק בחיוכים, מבטים (מתביישים) של שני הצדדים, ועוד חיוכים, וגם זה נחמד, ולפעמים גם הקרח כך נשבר.
גם אהבתי את מה ש-
ענת גביש כתבה:
אבל בעצם ההבדל יהיה שבשיחה עם מבוגר, השואל (או המת לשאול) הוא פשוט הרבה יותר מאוים ונמנע משאלות שלא נשמעות טוב, מסיבות כמו תרבות שיחה, נימוס, נורמות, או פחד טהור מפני נידוי חברתי. [...] ומול ילדים ואנשים מאד צעירים העכבות האלה מתמסמסות,תכל'ס פשוט משום שהם לא מאיימים.
ואכן, הסיבה שמבוגרים פונים בכזו פשטות לילדים ולא למבוגרים אחרים (מעבר לסיבה שהילדים הם פשוט מושכי לב), היא לא כיוון שבילדים הם מזלזלים, אלא כיוון שלילדים יש פחות עכבות, ואז גם למבוגר יש פחות עכבות מולם.
ואולי בעצם היה מקסים אם יכולנו כמבוגרים גם לתקשר כך זה עם זה.
כך שלדעתי, לא צריך לקחת את ההתייחסות העצורה שלנו כלפי מבוגרים זרים כדוגמא לאיך להתנהג כלפי ילדים זרים, אלא אולי להפך - את הדוגמא של קלות התקשורת עם ילדים וחוסר העכבות לקחת לתקשורת בין מבוגרים.
(ושוב, כל הנ"ל
כמובן בהקשבה לרצון של הילד ולמידת שיתוף הפעולה שלו).
בקשר לליטוף ילדים זרים - אני דווקא בכלל לא מתנגדת לזה. להפך. אבל כמובן תלוי איך* עושים את זה.
אם זה נעשה לא בהתנפלות, אלא בהתקרבות עדינה שבוחנת עד כמה הילד מעוניין - אז זה דווקא יכול להיות נפלא.
אני מאוד אוהבת ללטף ילדים. ובד"כ הם מאוד אוהבים שאני מלטפת אותם.
אני מקרבת את היד בעדינות, ורואה אם הוא נרתע. ואם אני רואה שלא, אז אני מעבירה בעדינות אצבע על הלחי, או לטיפה עדינה על הראש.
אם זה מתקבל בברכה, אז אני מרשה לעצמי יותר - עוד ליטוף בראש או בלחי. או לפעמים אני מלטפת בעדינות את כף היד, ונותנת להם לתפוס לי את האצבע (תינוקות) וכד'. ואם זה זורם טוב, אז לפעמים אני גם מושיטה ידיים, ורואה אם הוא רוצה לבוא אליי. (תלוי כמובן גם עד כמה האמא שלו משתפת פעולה).
בצורה הזו בד"כ ילדים משתפים אתי פעולה. מחייכים אליי ונהנים.
האמת, כשאני חושבת על זה, כמעט לא קרה שילד התנגד. (אולי יש לי אנרגיות טובות
).
כן, קרה עם ילדים מסוימים שעוד לפני השלב הזה ראיתי שהילד מסוגר ולא מראה רצון לקירבה. אז בכלל לא הגעתי לשלב של להציע ליטוף.
כל זמן שזה לא בהתנפלות וכן מתוך הקשבה לרצון של הילד - אני חושבת שזה דווקא מאוד טוב לתת לילד לחוות את ההזדמנות למגע עם הרבה אנשים. כן לתת לזה עידוד.
אני בכלל לא מסכימה עם אמהות שמגוננות על הילד ולא מניחות לאנשים זרים להתקרב. אלא אם כן הן יודעות שהילד לא אוהב את זה.
אבל השאלה, האם לא
הן בעצמן גורמות לו לא לאהוב את זה ע"י הגישה שלהן?
אני לא אוהבת את הגישה המסתגרת הזאת. המורידה חיץ בינינו לבין 'זרים'. המחשיבה אנשים אחרים כ'זרים' רק בגלל שאיננו מכירים אותם, ומתייחסת אליהם בחשדנות. התפיסה הזו שיש 'אנחנו' ויש 'העולם', ואנחנו נישאר רק בדל"ת אמותינו, ונגן על עצמנו מפני העולם.
ולמי ששאל 'האם אתה בעצמך היית רוצה שאנשים זרים ברחוב ייגשו וילטפו אותך?' אז התשובה שלי היא: כן! בהחלט. אם זה מאותה תמימות של רצון ללטף ילדים (ולא מסיבות של חרמנות למשל), אז כן. אבל כמובן, כפי שהזכרתי, לגשת בעדינות, מתוך בדיקה זהירה שזה מתאים לי.
אנחנו כמבוגרים לא עושים את זה ולא מרשים לעצמנו, כי יש לנו המון עכבות ומעצורים ותפיסות תרבותיות שלא מאפשרות. (ואולי זה דווקא היה יכול לעשות לנו טוב?)
אבל לילדים אין את זה, והם לא כאלה שיפוטיים כלפי אנשים זרים כמונו, והם גם לרוב מגיבים טוב למגע כאשר אינו אגרסיבי. ואם הם לא רוצים, אז לא לגעת בהם ! אבל הרבה פעמים הם כן רוצים. למה לחסום את זה?
ודוגמא מהשבוע: לפניי באוטובוס ישבו אישה וילדה. הילדה משכה את לבי, ולכן כל פעם שהביטה אליי שלחתי אליה חיוך קורן. היא חייכה אליי בחזרה. כך כמה פעמים. היא נעמדה עם הפנים אליי, מחזיקה את המשענת של הכסא. אז שלחתי יד וליטפתי את כף היד שלה. היא חייכה אליי. תוך כדי התפתחה שיחה עם האישה. ובמקביל אני והילדה המשכנו בסשן של חיוכים ומגע עדין עד שהן ירדו מהאוטובוס. ברור לי שהילדה הייתה פתוחה לזה ורצתה את זה.
איך הייתי יודעת אם לא הייתי מנסה?
<
לב אדום מפחדת ללטף ילדים במפגשים של באופן...
>
שתי נקודות שאני לא ממש מסכימה אתן עם הרבה מהכותבים כאן הן - היחס לשאלה 'איך קוראים לך' והיחס לליטוף של ילדים זרים.
[list]
[*] ביחס לשאלה 'איך קוראים לך' אני חושבת שזו דרך של המבוגר לתקשר עם הילד. אין בזה שום רע. אלא אם כן תציעו משפטי פתיחה יותר מוצלחים. (לא קראתי את כל הדף, אז אולי הצעתם). ההשתוקקות של מבוגרים לתקשר עם ילדים היא עצומה, ואני לא רואה שום רע בזה. להפך. הרבה פעמים הילדים נהנים מלתקשר עם מבוגרים זרים, ונוצרת דינמיקה מאוד נחמדה.
[/list]
וכמובן, שבמקרה שהילד לא רוצה לענות, אז ברור שלא צריך ללחוץ עליו. אבל אי אפשר לדעת את זה לפני ששואלים.
אני לפעמים שואלת 'איך קוראים לך' ולפעמים 'אתה רוצה לספר לי איך קוראים לך?' 'אתה רוצה שאני אגיד לך איך קוראים לי?' וכאלה. אם בא לו לתקשר אתי, אז כיף לי, ואם לא, אני עוזבת אותו.
ברור שגם אני מתביישת לפעמים, ולמרות שנורא רוצה לתקשר, לא תמיד יודעת איך, כי לוקח זמן להכיר בן אדם או ילד. אז בגישושים. שאלות קטנות כאלה ואחרות שפותחות את הפתח. אח"כ אפשר לעבור לשיחות יותר מהותיות שמתאימות לאופי של הילד. (כך זה בעצם גם בפגישה בין מבוגרים. מתחילים משאלות חסרות משמעות רק כדי לפתוח פתח, ואז השיחה מתחילה להתפתח...).
לפעמים אפשר ליצור תקשורת רק בחיוכים, מבטים (מתביישים) של שני הצדדים, ועוד חיוכים, וגם זה נחמד, ולפעמים גם הקרח כך נשבר.
גם אהבתי את מה ש-[po]ענת גביש[/po] כתבה: [u]אבל בעצם ההבדל יהיה שבשיחה עם מבוגר, השואל (או המת לשאול) הוא פשוט הרבה יותר מאוים ונמנע משאלות שלא נשמעות טוב, מסיבות כמו תרבות שיחה, נימוס, נורמות, או פחד טהור מפני נידוי חברתי. [...] ומול ילדים ואנשים מאד צעירים העכבות האלה מתמסמסות,תכל'ס פשוט משום שהם לא מאיימים.[/u]
ואכן, הסיבה שמבוגרים פונים בכזו פשטות לילדים ולא למבוגרים אחרים (מעבר לסיבה שהילדים הם פשוט מושכי לב), היא לא כיוון שבילדים הם מזלזלים, אלא כיוון שלילדים יש פחות עכבות, ואז גם למבוגר יש פחות עכבות מולם.
ואולי בעצם היה מקסים אם יכולנו כמבוגרים גם לתקשר כך זה עם זה.
כך שלדעתי, לא צריך לקחת את ההתייחסות העצורה שלנו כלפי מבוגרים זרים כדוגמא לאיך להתנהג כלפי ילדים זרים, אלא אולי להפך - את הדוגמא של קלות התקשורת עם ילדים וחוסר העכבות לקחת לתקשורת בין מבוגרים.
(ושוב, כל הנ"ל [b]כמובן[/b] בהקשבה לרצון של הילד ולמידת שיתוף הפעולה שלו).
[b] בקשר לליטוף ילדים זרים - אני דווקא בכלל לא מתנגדת לזה. להפך. אבל כמובן תלוי [/b]איך* עושים את זה.
אם זה נעשה לא בהתנפלות, אלא בהתקרבות עדינה שבוחנת עד כמה הילד מעוניין - אז זה דווקא יכול להיות נפלא.
אני מאוד אוהבת ללטף ילדים. ובד"כ הם מאוד אוהבים שאני מלטפת אותם.
אני מקרבת את היד בעדינות, ורואה אם הוא נרתע. ואם אני רואה שלא, אז אני מעבירה בעדינות אצבע על הלחי, או לטיפה עדינה על הראש.
אם זה מתקבל בברכה, אז אני מרשה לעצמי יותר - עוד ליטוף בראש או בלחי. או לפעמים אני מלטפת בעדינות את כף היד, ונותנת להם לתפוס לי את האצבע (תינוקות) וכד'. ואם זה זורם טוב, אז לפעמים אני גם מושיטה ידיים, ורואה אם הוא רוצה לבוא אליי. (תלוי כמובן גם עד כמה האמא שלו משתפת פעולה).
בצורה הזו בד"כ ילדים משתפים אתי פעולה. מחייכים אליי ונהנים.
האמת, כשאני חושבת על זה, כמעט לא קרה שילד התנגד. (אולי יש לי אנרגיות טובות :-)).
כן, קרה עם ילדים מסוימים שעוד לפני השלב הזה ראיתי שהילד מסוגר ולא מראה רצון לקירבה. אז בכלל לא הגעתי לשלב של להציע ליטוף.
כל זמן שזה לא בהתנפלות וכן מתוך הקשבה לרצון של הילד - אני חושבת שזה דווקא מאוד טוב לתת לילד לחוות את ההזדמנות למגע עם הרבה אנשים. כן לתת לזה עידוד.
אני בכלל לא מסכימה עם אמהות שמגוננות על הילד ולא מניחות לאנשים זרים להתקרב. אלא אם כן הן יודעות שהילד לא אוהב את זה.
אבל השאלה, האם לא [b]הן בעצמן גורמות[/b] לו לא לאהוב את זה ע"י הגישה שלהן?
אני לא אוהבת את הגישה המסתגרת הזאת. המורידה חיץ בינינו לבין 'זרים'. המחשיבה אנשים אחרים כ'זרים' רק בגלל שאיננו מכירים אותם, ומתייחסת אליהם בחשדנות. התפיסה הזו שיש 'אנחנו' ויש 'העולם', ואנחנו נישאר רק בדל"ת אמותינו, ונגן על עצמנו מפני העולם.
ולמי ששאל 'האם אתה בעצמך היית רוצה שאנשים זרים ברחוב ייגשו וילטפו אותך?' אז התשובה שלי היא: כן! בהחלט. אם זה מאותה תמימות של רצון ללטף ילדים (ולא מסיבות של חרמנות למשל), אז כן. אבל כמובן, כפי שהזכרתי, לגשת בעדינות, מתוך בדיקה זהירה שזה מתאים לי.
אנחנו כמבוגרים לא עושים את זה ולא מרשים לעצמנו, כי יש לנו המון עכבות ומעצורים ותפיסות תרבותיות שלא מאפשרות. (ואולי זה דווקא היה יכול לעשות לנו טוב?)
אבל לילדים אין את זה, והם לא כאלה שיפוטיים כלפי אנשים זרים כמונו, והם גם לרוב מגיבים טוב למגע כאשר אינו אגרסיבי. ואם הם לא רוצים, אז לא לגעת בהם ! אבל הרבה פעמים הם כן רוצים. למה לחסום את זה?
ודוגמא מהשבוע: לפניי באוטובוס ישבו אישה וילדה. הילדה משכה את לבי, ולכן כל פעם שהביטה אליי שלחתי אליה חיוך קורן. היא חייכה אליי בחזרה. כך כמה פעמים. היא נעמדה עם הפנים אליי, מחזיקה את המשענת של הכסא. אז שלחתי יד וליטפתי את כף היד שלה. היא חייכה אליי. תוך כדי התפתחה שיחה עם האישה. ובמקביל אני והילדה המשכנו בסשן של חיוכים ומגע עדין עד שהן ירדו מהאוטובוס. ברור לי שהילדה הייתה פתוחה לזה ורצתה את זה.
איך הייתי יודעת אם לא הייתי מנסה?
<[po]לב אדום[/po] מפחדת ללטף ילדים במפגשים של באופן... :-P>
אנו נרגשות להציג לכן.ם את האתר החדש של הקהילה!
דפים_באקראי חזר לתפקוד מלא אם אתן מרגישות מזל בואו למצוא את הדף הכי מעניין דפים_באקראי 
