על ידי אימשלו* » 25 ספטמבר 2009, 17:10
המופע של לאונרד או: העוקץ של אברם מרסל וגד אורדן הפקות
כבר בפקקים היה ניתן לראות את הזוגות בני ה- 50 מקולחים ונרגשים עם הליפסטיק מרוח בקפידה על השפתיים. הם בדרך להופעה של לאונרד כהן. כל כך כאב לי לראות את האכזבה והמבוכה על פניהם כשהצטופפו על כסאות האצטדיון וגילו שהם כל כך רחוקים שהם לא מצליחים לקרוא את התרגום של קובי מידן.
התעוררתי הבוקר בתקווה למצוא עיתונאי שנון שיתאר בחכמה את הרגשתי אתמול. כל הביקורות היו מפרגנות, כשראיתי את התמונות הבנתי למה. כל העיתונאים ישבו בשורה הראשונה... אני לא הצלחתי לראות אפילו מי מבין האנשים על הבמה הוא לאונרד. לא הצלחתי לספור כמה אנשים יש על הבמה (אם בכלל!) גם מסכי הענק לא סיפקו את הסחורה – הם היו קטנים ומעטים מידי לכמות של 50,000 איש על פני שטח כל כך גדול.
לאונרד כהן צריך להופיע בבר אפלולי מלא עשן, או אולי בצוותא, בברבי או הכי הרבה – בסינרמה. אבל בשום פנים ואופן לא באצטדיון רמת גן!
חברת ההפקות מצצה את הדם להופעה הזו.
עם ישראל עשה ריפרש בהיסטריה כדי להשיג כרטיס, שילם במיטב כספו בימי מיתון, עמד בפקקים, חיפש שעות חניה, הצטופף באצטדיון עם עוד 50,000 איש ופחד מציק ממגה פיגוע, שילם 25 ₪ על בירה בכוס פלסטיק, בלע במהירות נקניקיה בלחמנייה בעוד 18 ₪, הרגיש כמו נער מנוצל כשגילה שהוא אוחז ביד סטיקלייט דיסקונטי, וכל זה עשה עם ישראל כדי לראות צללית של איש שרמנטי עם כובע על גבי מסך קטן קטן שנמצא אי שם, יותר קרוב לאוטו מאשר אליו.
ובאשר לאמן עצמו. אני אוהבת אותו כבר שנים. צלילי שיריו מחזירים אותי אחורה למחוזות של אהבה ראשונה. למי שלא יודע, לפני כחודש שודרה הופעה של לאונרד כהן בלונדון בערוץ 1, באורך מלא, בלי פרסומות. הקלטתי, וראיתי 3 פעמים. הופתעתי לגלות שאני יושבת באצטדיון כדי לראות את אותה הופעה בדיוק, רק מרחוק, צפוף ויקר.
ההופעה הייתה מעט מנומנמת בחלקה האמצעי. אם יש לכם מכר שהיה בהופעה בטח התפלאתם לקבל ממנו כל כך הרבה אסמסים במהלך ההופעה. חיכיתי, יחד עם כולם בקהל, שהוא יגיד משהו, אמירה אישית, שנוגעת אליי כמו שנגע בסוף שנות ה- 90, כמו שנגע בנכה לידי במלחמת יום כיפור, כמו שהזוג המזדקן הרגיש כשרקד לצליליו לפני שני עשורים. הרי בשביל זה באנו, בשביל לפגוש אותו, את האמן הענק, המרגש, האינטימי שהיה איתנו בימי אהבה נכזבת, לבד בחדר. לא באנו לשמוע על השלום, לא באנו לקבל ביצוע שקט ומדויק להחריד, באנו לפגוש אותך, ללחוץ את ידך, להגיד שאנחנו אוהבים, וחיכינו לביטוי אהבה נרגש אחר, שסירב להגיע.
במהלך ההופעה לחשתי לבעלי כבד העפעפיים: "ב- 700 ₪ יכולנו גם לשכור מקרן וגם להזמין סושי".
[b]המופע של לאונרד או: העוקץ של אברם מרסל וגד אורדן הפקות[/b]
כבר בפקקים היה ניתן לראות את הזוגות בני ה- 50 מקולחים ונרגשים עם הליפסטיק מרוח בקפידה על השפתיים. הם בדרך להופעה של לאונרד כהן. כל כך כאב לי לראות את האכזבה והמבוכה על פניהם כשהצטופפו על כסאות האצטדיון וגילו שהם כל כך רחוקים שהם לא מצליחים לקרוא את התרגום של קובי מידן.
התעוררתי הבוקר בתקווה למצוא עיתונאי שנון שיתאר בחכמה את הרגשתי אתמול. כל הביקורות היו מפרגנות, כשראיתי את התמונות הבנתי למה. כל העיתונאים ישבו בשורה הראשונה... אני לא הצלחתי לראות אפילו מי מבין האנשים על הבמה הוא לאונרד. לא הצלחתי לספור כמה אנשים יש על הבמה (אם בכלל!) גם מסכי הענק לא סיפקו את הסחורה – הם היו קטנים ומעטים מידי לכמות של 50,000 איש על פני שטח כל כך גדול.
לאונרד כהן צריך להופיע בבר אפלולי מלא עשן, או אולי בצוותא, בברבי או הכי הרבה – בסינרמה. אבל בשום פנים ואופן לא באצטדיון רמת גן!
חברת ההפקות מצצה את הדם להופעה הזו.
עם ישראל עשה ריפרש בהיסטריה כדי להשיג כרטיס, שילם במיטב כספו בימי מיתון, עמד בפקקים, חיפש שעות חניה, הצטופף באצטדיון עם עוד 50,000 איש ופחד מציק ממגה פיגוע, שילם 25 ₪ על בירה בכוס פלסטיק, בלע במהירות נקניקיה בלחמנייה בעוד 18 ₪, הרגיש כמו נער מנוצל כשגילה שהוא אוחז ביד סטיקלייט דיסקונטי, וכל זה עשה עם ישראל כדי לראות צללית של איש שרמנטי עם כובע על גבי מסך קטן קטן שנמצא אי שם, יותר קרוב לאוטו מאשר אליו.
ובאשר לאמן עצמו. אני אוהבת אותו כבר שנים. צלילי שיריו מחזירים אותי אחורה למחוזות של אהבה ראשונה. למי שלא יודע, לפני כחודש שודרה הופעה של לאונרד כהן בלונדון בערוץ 1, באורך מלא, בלי פרסומות. הקלטתי, וראיתי 3 פעמים. הופתעתי לגלות שאני יושבת באצטדיון כדי לראות את אותה הופעה בדיוק, רק מרחוק, צפוף ויקר.
ההופעה הייתה מעט מנומנמת בחלקה האמצעי. אם יש לכם מכר שהיה בהופעה בטח התפלאתם לקבל ממנו כל כך הרבה אסמסים במהלך ההופעה. חיכיתי, יחד עם כולם בקהל, שהוא יגיד משהו, אמירה אישית, שנוגעת אליי כמו שנגע בסוף שנות ה- 90, כמו שנגע בנכה לידי במלחמת יום כיפור, כמו שהזוג המזדקן הרגיש כשרקד לצליליו לפני שני עשורים. הרי בשביל זה באנו, בשביל לפגוש אותו, את האמן הענק, המרגש, האינטימי שהיה איתנו בימי אהבה נכזבת, לבד בחדר. לא באנו לשמוע על השלום, לא באנו לקבל ביצוע שקט ומדויק להחריד, באנו לפגוש אותך, ללחוץ את ידך, להגיד שאנחנו אוהבים, וחיכינו לביטוי אהבה נרגש אחר, שסירב להגיע.
במהלך ההופעה לחשתי לבעלי כבד העפעפיים: "ב- 700 ₪ יכולנו גם לשכור מקרן וגם להזמין סושי".