על ידי לב_שומע* » 01 יולי 2015, 19:45
יום ראשון של החופש הגדול.
הנה הגיע הראשון ליולי.
שנים קודמות היתה לי אורכה: מכיוון שבית הספר שבו לומד הבן שלי הוא סוג של תלמוד תורה, היו להם תמיד "הימים הנוספים", משהו כמו שבוע וחצי שבועיים שלומדים רק עד אחת ורבע, רק מקצועות קודש, רק עם המחנכים. לבן שלי וגם לרבים מהחברים שלו אלו היו ימים כיפיים במיוחד. כך שהיה לי איזה תחילת חופש שבו עיתותי, כלומר בקרי, בידי.
השנה כבר ממזמן הבן שלי הודיע על תוכניותיו לחופש: להיות בבית כנסת וללמוד.
קצת מלחיץ.
ומצד שני: אולי זה אנסקולינג?
הבחירות שלו מה ללמוד מרתקות אותי.
הוא בוחר לעצמו כל פעם קביעות אחת של לימוד כל יום של משהו, כמו נגיד "שניים מקרא אחד תרגום" שזה סוג של פרשת שבוע עם רש"י, קביעות חזקה כזו שעליה הוא "מתאבד", מוכן למסור את נפשו בערך. ועוד שתיים שלוש קביעויות על בסיס אקראי, של "אם יש לי זמן פנוי אז אני אלמד עכשיו רמב"ם", נגיד, לא כהתחייבות קבועה לעצמו. הבחירות שלו מאוד מגוונות וחכמות בעיני: הוא בוחר דברים שהם ממש בסיס לדברים אחרים, כאילו מן דברים כאלה שזה לתפוס קצת שמכיל הרבה. שאם תדע אותם זה קרש קפיצה, בסיס ממש טוב להמשך. ויש לו איזו יכולת התפרסות מופלאה על גם תנ"ך וגם משנה וגם מחשבה.
וכן, זה קצת מלחיץ, שאלה תחומי העניין שלו...
אבל התרגלתי.
וחלק ממה שעזר לי להירגע היה המחשבה ש..: אחרי ככלות הכל, כשמפסיקים ללמוד בשבילו זה הזמן להתחיל.
כלומר - יש לו בתוכנה הפנימית איזשהו מנוע ללמידה שהוא פנימי.
על אף שכל ימיו הוא גדל במסגרות, הוא בנה לעצמו בשנה-שנתיים האחרונות, סביב הבר מצווה, איזשהו כפתור פנימי ללמידה שהיא לא מותנית בשום גורם חיצוני.
"אני חושב שעכשיו כבר לא ישעמם לי אף פעם" הוא אמר לי לא מזמן. ההקשר היה ברור - בארון הספרים בבית הכנסת הוא תמיד ימצא משהו מרתק שהוא עדיין לא מכיר.
וגם את מה שהוא כבר מכיר אפשר ללמוד עוד ועוד.
בדרך כלל, כשישנם ימי חופש בודדים במהלך השנה, חשוב לי, מכל מיני סיבות, שהוא לא "יטבע" בבית כנסת.
כאילו, שאם הוא הולך לשחרית, אז שהוא יחזור אחרי פרק זמן סביר, לא אחרי שעתיים וחצי נגיד, כשהוא מספר לי שהוא התחיל תפילה עם מניין אחד והתפלל שמונה עשרה לאט אז גמר עם המניין השני ואז עוד נשאר להגיד קורבנות וכל זה לקח לו שעתיים.
חשוב לי מאוד מאוד לכבד אותו על זה, אבל גם לתחום קצת. מכל מיני סיבות. (זה אחרי המון התייעצויות, שבסופן הבנתי שהידע הוא אצלי בפנים, אבל היכולת לפתוח את המערכת המשפחתית בנקודות כל כך רגישות להתייעצות מאוד עזרה לי לפגוש את הידע שנמצא אצלי בפנים.. בסוף העצות שאני נתתי לעצמי היו הכי חכמות והכי רגישות, אבל אני לא חושבת שהיה אפשר לדלג על התהליך של המוכנות להיעזר בסביבה ולדעת שאני לא יודעת הכל..).
אז עכשיו, כשזה חופש ארוך, אני פחות מגבילה. כי בבית הוא יהיה בכל מקרה מספיק.
סיכמתי איתו שהוא יכול כל יום אחרי שחרית להישאר קודם כל לפרוייקט של לימוד שבו נערים בגילו חונכים צעירים מהם ולומדים איתם משניות, שזה משהו של בערך חצי שעה, ושאני נותנת לו כסף ללכת למכולת לצ'פר את עצמו עם לחמנייה ושוקו או משהו בסגנון (על תזונת מתבגרים ובייחוד כאלה שלאמא שלהם כבר שלוש שנים יש משוה בקרסול - אחר כך..) שזה יוצר איזו מסגרת שגם אוכלים משהו, ואז הוא יכול להישאר בבית כנסת כמה זמן שהוא רוצה עד מנחה, שזה סביבות 13:15.
ואחרי מנחה כמובן הביתה לארוחת צהריים. ואני גם מצפה אחה"צ מידי פעם שהוא יעזור לי לבשל את הארוחות הבשריות שלו. (לטובת הקרסול.. ).
הוא היה מאושר מהרעיון.
היום היה היום הראשון, ונראה שהיה לו סבבה. אפילו לא הספקתי להתעמק, הייתי עסוקה מידי בעצמי, בכמה דברים שעוברים עלי.
עד כאן תובנה מספר אחד, שאין לה שם:
אולי - דברים נראים לפעמים אחרת מכפי שהייתי מתכננת אותם, ובכל זאת דומים מאוד.
כלומר, אילו היו שואלים או-תי איך הייתי מצפה שייראה החופש של הילד שלי, כנראה הייתי חושבת על דברים אחרים לגמרי ובסוף מגיעה.. לא מאוד רחוק מזה.
רק שכשאתה מקבל את "זה" בצורה מאוד מרוכזת מהילד שלך זה נורא שונה מאיך שדמיינת בעיני רוחך.. טוב אני מסתבכת עם להגדיר את הנקודה.
אולי נשאיר את זה ברמת הסיפור.
יום ראשון של החופש הגדול.
הנה הגיע הראשון ליולי.
שנים קודמות היתה לי אורכה: מכיוון שבית הספר שבו לומד הבן שלי הוא סוג של תלמוד תורה, היו להם תמיד "הימים הנוספים", משהו כמו שבוע וחצי שבועיים שלומדים רק עד אחת ורבע, רק מקצועות קודש, רק עם המחנכים. לבן שלי וגם לרבים מהחברים שלו אלו היו ימים כיפיים במיוחד. כך שהיה לי איזה תחילת חופש שבו עיתותי, כלומר בקרי, בידי.
השנה כבר ממזמן הבן שלי הודיע על תוכניותיו לחופש: להיות בבית כנסת וללמוד.
קצת מלחיץ.
ומצד שני: אולי זה אנסקולינג?
הבחירות שלו מה ללמוד מרתקות אותי.
הוא בוחר לעצמו כל פעם קביעות אחת של לימוד כל יום של משהו, כמו נגיד "שניים מקרא אחד תרגום" שזה סוג של פרשת שבוע עם רש"י, קביעות חזקה כזו שעליה הוא "מתאבד", מוכן למסור את נפשו בערך. ועוד שתיים שלוש קביעויות על בסיס אקראי, של "אם יש לי זמן פנוי אז אני אלמד עכשיו רמב"ם", נגיד, לא כהתחייבות קבועה לעצמו. הבחירות שלו מאוד מגוונות וחכמות בעיני: הוא בוחר דברים שהם ממש בסיס לדברים אחרים, כאילו מן דברים כאלה שזה לתפוס קצת שמכיל הרבה. שאם תדע אותם זה קרש קפיצה, בסיס ממש טוב להמשך. ויש לו איזו יכולת התפרסות מופלאה על גם תנ"ך וגם משנה וגם מחשבה.
וכן, זה קצת מלחיץ, שאלה תחומי העניין שלו...
אבל התרגלתי.
וחלק ממה שעזר לי להירגע היה המחשבה ש..: אחרי ככלות הכל, כשמפסיקים ללמוד בשבילו זה הזמן להתחיל.
כלומר - יש לו בתוכנה הפנימית איזשהו מנוע ללמידה שהוא פנימי.
על אף שכל ימיו הוא גדל במסגרות, הוא בנה לעצמו בשנה-שנתיים האחרונות, סביב הבר מצווה, איזשהו כפתור פנימי ללמידה שהיא לא מותנית בשום גורם חיצוני.
"אני חושב שעכשיו כבר לא ישעמם לי אף פעם" הוא אמר לי לא מזמן. ההקשר היה ברור - בארון הספרים בבית הכנסת הוא תמיד ימצא משהו מרתק שהוא עדיין לא מכיר.
וגם את מה שהוא כבר מכיר אפשר ללמוד עוד ועוד.
בדרך כלל, כשישנם ימי חופש בודדים במהלך השנה, חשוב לי, מכל מיני סיבות, שהוא לא "יטבע" בבית כנסת.
כאילו, שאם הוא הולך לשחרית, אז שהוא יחזור אחרי פרק זמן סביר, לא אחרי שעתיים וחצי נגיד, כשהוא מספר לי שהוא התחיל תפילה עם מניין אחד והתפלל שמונה עשרה לאט אז גמר עם המניין השני ואז עוד נשאר להגיד קורבנות וכל זה לקח לו שעתיים.
חשוב לי מאוד מאוד לכבד אותו על זה, אבל גם לתחום קצת. מכל מיני סיבות. (זה אחרי המון התייעצויות, שבסופן הבנתי שהידע הוא אצלי בפנים, אבל היכולת לפתוח את המערכת המשפחתית בנקודות כל כך רגישות להתייעצות מאוד עזרה לי לפגוש את הידע שנמצא אצלי בפנים.. בסוף העצות שאני נתתי לעצמי היו הכי חכמות והכי רגישות, אבל אני לא חושבת שהיה אפשר לדלג על התהליך של המוכנות להיעזר בסביבה ולדעת שאני לא יודעת הכל..).
אז עכשיו, כשזה חופש ארוך, אני פחות מגבילה. כי בבית הוא יהיה בכל מקרה מספיק.
סיכמתי איתו שהוא יכול כל יום אחרי שחרית להישאר קודם כל לפרוייקט של לימוד שבו נערים בגילו חונכים צעירים מהם ולומדים איתם משניות, שזה משהו של בערך חצי שעה, ושאני נותנת לו כסף ללכת למכולת לצ'פר את עצמו עם לחמנייה ושוקו או משהו בסגנון (על תזונת מתבגרים ובייחוד כאלה שלאמא שלהם כבר שלוש שנים יש משוה בקרסול - אחר כך..) שזה יוצר איזו מסגרת שגם אוכלים משהו, ואז הוא יכול להישאר בבית כנסת כמה זמן שהוא רוצה עד מנחה, שזה סביבות 13:15.
ואחרי מנחה כמובן הביתה לארוחת צהריים. ואני גם מצפה אחה"צ מידי פעם שהוא יעזור לי לבשל את הארוחות הבשריות שלו. (לטובת הקרסול.. ).
הוא היה מאושר מהרעיון.
היום היה היום הראשון, ונראה שהיה לו סבבה. אפילו לא הספקתי להתעמק, הייתי עסוקה מידי בעצמי, בכמה דברים שעוברים עלי.
עד כאן תובנה מספר אחד, שאין לה שם:
אולי - דברים נראים לפעמים אחרת מכפי שהייתי מתכננת אותם, ובכל זאת דומים מאוד.
כלומר, אילו היו שואלים או-תי איך הייתי מצפה שייראה החופש של הילד שלי, כנראה הייתי חושבת על דברים אחרים לגמרי ובסוף מגיעה.. לא מאוד רחוק מזה.
רק שכשאתה מקבל את "זה" בצורה מאוד מרוכזת מהילד שלך זה נורא שונה מאיך שדמיינת בעיני רוחך.. טוב אני מסתבכת עם להגדיר את הנקודה.
אולי נשאיר את זה ברמת הסיפור.