על ידי ענת_ג* » 07 אפריל 2002, 22:30
שלום אילי. בתי היתה בדיוק בגיל הזה כשנפרדנו. גם אנחנו חלקנו את אותו הבית תקופה מסוימת אחרי ההחלטה על פרידה. לא היה שום מקום לדבר על אשמה כי היא באמת לגמרי לא הבינה. אבא שלה עבר לגור לא רחוק, ועשינו מזה מן פרוייקט משפחתי לנקות ולקשט את הבית שלו ביחד, וכך המושג "הבית של אבא" הפך לשגור יותר ויותר. בגיל שנתיים וקצת עדיין היה קל להכניס את זה לתודעתה בלי זעזועים גדולים מאד ובלי שהיא תשבור את לבי בשאלה "אבל למה אבא לא גר איתנו יותר". יש הבית של אבא והבית שלנו, והיינו מדברים על כך בחיבה וקלילות, במידת האפשר. העצב שם, אבל לא חייב להיות מנת חלקה בשלב זה או בכלל. יש גרושין קשים ויש גרושין שאולי אפשר לשמור בהם על ידידות ויחסים הולמים. בטווח הרחוק, למרות שקשה בהתחלה, זה ממש ממש משתלם, וממש, ממש מומלץ בחום, להשאר הכי חברים שאפשר אפילו בחריקת שיניים פה ושם. הילדה תגדל לתוך מציאות הרבה יותר בריאה, וכדאי לקרוע ת'תחת ות'נשמה עכשיו, כשהכי כואב וקשה, ולבנות בסיס ליחסים טובים. אני מודה לאלוהים על שלבתי בת הארבע אין רגשות של "לא נעים" שכיף לה עם אבא.
כבת להורים גרושים אני יודעת עד כמה זה קשה. אפילו עכשיו, כשלאבי בן השישים יש חברה בגילו, אני צריכה להתפתל בטלפון כשאמא שואלת אותי על כך. וכשאבי וחברתו באים לביקור ואמי יודעת, היא תשאל "איך היה, גם ההיא באה?" בטון מלא איבה למרות שהיא לא ראתה אותה מעולם ואבי הכיר אותה 15 שנים אחרי שהורי נפרדו (!),
ואני אעמיד פנים שהיה סתם, משעמם, ביקור מיותר, וכו'.
אני לא מכירה את הרקע לפרידה שלכם, אבל סתם כמה עצות פרקטיות: לדבר בחיבה על אבא שלה, להציע לה לשמור ולהראות לו ציורים. לעודד אותה להכין לו מתנות ולשבח אותה על יוזמות כאלה (היא עכשיו קטנה אבל זה יגיע...). להציע לה להתקשר אליו בכל פעם שהיא תדבר עליו בגעגוע. לא לדבר עליו בטונים קשים או עצובים כשהיא בסביבה. לשלב אותו בשירים וסיפורים שאת ממציאה לה לפני השינה, וכו'. בקיצור, להשאיר "ערוץ פתוח לגיטימי" ביניכן לבינו, בעיניה. אני יכולה לכתוב על זה עוד ארבע שעות...(-: .תרגישי חופשי לשאול או להשתפך... כי, חוץ מאיך זה עובר על הילדים, ורגשות האשם ההיסטריים שיש לנו כאמהות, יש גם את איך זה עובר עלינו...אפשר לדבר על זה המון ואני מוכנה לשיחה (-:
שלום אילי. בתי היתה בדיוק בגיל הזה כשנפרדנו. גם אנחנו חלקנו את אותו הבית תקופה מסוימת אחרי ההחלטה על פרידה. לא היה שום מקום לדבר על אשמה כי היא באמת לגמרי לא הבינה. אבא שלה עבר לגור לא רחוק, ועשינו מזה מן פרוייקט משפחתי לנקות ולקשט את הבית שלו ביחד, וכך המושג "הבית של אבא" הפך לשגור יותר ויותר. בגיל שנתיים וקצת עדיין היה קל להכניס את זה לתודעתה בלי זעזועים גדולים מאד ובלי שהיא תשבור את לבי בשאלה "אבל למה אבא לא גר איתנו יותר". יש הבית של אבא והבית שלנו, והיינו מדברים על כך בחיבה וקלילות, במידת האפשר. העצב שם, אבל [b]לא חייב[/b] להיות מנת חלקה בשלב זה או בכלל. יש גרושין קשים ויש גרושין שאולי אפשר לשמור בהם על ידידות ויחסים הולמים. בטווח הרחוק, למרות שקשה בהתחלה, זה ממש ממש משתלם, וממש, ממש מומלץ בחום, להשאר הכי חברים שאפשר אפילו בחריקת שיניים פה ושם. הילדה תגדל לתוך מציאות הרבה יותר בריאה, וכדאי לקרוע ת'תחת ות'נשמה עכשיו, כשהכי כואב וקשה, ולבנות בסיס ליחסים טובים. אני מודה לאלוהים על שלבתי בת הארבע אין רגשות של "לא נעים" שכיף לה עם אבא.
כבת להורים גרושים אני יודעת עד כמה זה קשה. אפילו עכשיו, כשלאבי בן השישים יש חברה בגילו, אני צריכה להתפתל בטלפון כשאמא שואלת אותי על כך. וכשאבי וחברתו באים לביקור ואמי יודעת, היא תשאל "איך היה, גם ההיא באה?" בטון מלא איבה למרות שהיא לא ראתה אותה מעולם ואבי הכיר אותה 15 שנים אחרי שהורי נפרדו (!),
ואני אעמיד פנים שהיה סתם, משעמם, ביקור מיותר, וכו'.
אני לא מכירה את הרקע לפרידה שלכם, אבל סתם כמה עצות פרקטיות: לדבר בחיבה על אבא שלה, להציע לה לשמור ולהראות לו ציורים. לעודד אותה להכין לו מתנות ולשבח אותה על יוזמות כאלה (היא עכשיו קטנה אבל זה יגיע...). להציע לה להתקשר אליו בכל פעם שהיא תדבר עליו בגעגוע. לא לדבר עליו בטונים קשים או עצובים כשהיא בסביבה. לשלב אותו בשירים וסיפורים שאת ממציאה לה לפני השינה, וכו'. בקיצור, להשאיר "ערוץ פתוח לגיטימי" ביניכן לבינו, בעיניה. אני יכולה לכתוב על זה עוד ארבע שעות...(-: .תרגישי חופשי לשאול או להשתפך... כי, חוץ מאיך זה עובר על הילדים, ורגשות האשם ההיסטריים שיש לנו כאמהות, יש גם את איך זה עובר עלינו...אפשר לדבר על זה המון ואני מוכנה לשיחה (-: