על ידי ילדה_בלי_אבא* » 26 נובמבר 2011, 12:33
לפותחת הדף ושאר אמהות חד הוריות שלום,
רציתי לפרוס בפניכן כמה תובנות של ילדה שגדלה בלי אבא, תובנות שהגעתי אליהן דרך שנים ארוכות של טיפול. התובנות כמובן לחלוטין אישיות, אבל אולי יתנו איזו זווית נוספת לכל הדעות החכמות ומעמיקות שכבר כתבו בדף.
קודם אספר על הנסיבות - נולדתי מאמא רווקה ואבא נשוי שניהל רומן מחוץ לנישואין, כשאמא הייתה בהריון הם נפרדו. אמי היא אדם חם ואופטימי, אבל בלי הרבה יכולות להכיל כאב.
אז הנה התובנות שלי:
את הרגשת החריגות של הילד לא תעלים שום "נורמליזציה" של הנושא. אם הוא חי בקבוצה שהרוב בה הם משפחות עם שני הורים, רוב הסיכויים שירגיש חריג. לא לתת מקום לתחושה הזאת ולהסביר שזה בסדר, ושהתחושה שלי שאני חריגה איננה מותאמת רק החמיר את המצב
עד היום תחושת החריגות שלי היא גבוהה, ועל זה יש גם את התחושה שלרגשות שלי אין בסיס מציאותי. היום כשילדיי מביעים בפניי תחושות בסגנון (אנחנו דוקא משפחה יחסית נורמטיבית - אמא אבא ושני ילדים, אבל למשל אין לנו אותו שם משפחה), אני מעדיפה לתת לזה מקום ולקבל את התחושה הזאת עם כל הקושי שבזה.
אותו דבר עם הכמיהה. להסביר לילד "יש לך הרבה דודים" זה בעיניי להתעלם מהתחושה של החסר ויעזור רק לקבע אותה אצל הילד, או לתת לו הרגשה שתחושתו איננה לגיטימית.
דבר נוסף שיש להתמודד עמו, זה תחושות אשמה אפשריות אצל הילד, כי ילדים נוטים למצוא לסיטואציה הסבר שקשור אליהם. לא יודעת איך בדיוק הייתי מצפה מאמא שלי שתעשה דבר כזה, כל אחת שתחשוב לעצמה, אבל בהחלט כדאי להזכיר לילד שאבא לא עזב בגללו.
כל התחושות האלה הסתובבו אצלי מילדות, בלי שיכולתי להיות מודעת אליהם, לשיים אותם או לעשות אתם משהו, מה שכן, לזכות אמא שלי ייאמר שהיא כן שילמה לי על השנים הראשונות של הטיפול.
וזה מה שאני מציעה ללמוד ממנה - הרי ממילא כולנו עושות טעויות, ולגדל ילד נטול "שריטות" כאלה ואחרות זה בלתי אפשרי בעליל. לזכור שטיפול טוב ברוב המקרים יוכל לעזור, ולא להרתע, גם עבור עצמינו (זה אפרופו רגשות האשם של פותחת הדף), וגם לילדים כשיגדלו.
לפותחת הדף ושאר אמהות חד הוריות שלום,
רציתי לפרוס בפניכן כמה תובנות של ילדה שגדלה בלי אבא, תובנות שהגעתי אליהן דרך שנים ארוכות של טיפול. התובנות כמובן לחלוטין אישיות, אבל אולי יתנו איזו זווית נוספת לכל הדעות החכמות ומעמיקות שכבר כתבו בדף.
קודם אספר על הנסיבות - נולדתי מאמא רווקה ואבא נשוי שניהל רומן מחוץ לנישואין, כשאמא הייתה בהריון הם נפרדו. אמי היא אדם חם ואופטימי, אבל בלי הרבה יכולות להכיל כאב.
אז הנה התובנות שלי:
את הרגשת החריגות של הילד לא תעלים שום "נורמליזציה" של הנושא. אם הוא חי בקבוצה שהרוב בה הם משפחות עם שני הורים, רוב הסיכויים שירגיש חריג. לא לתת מקום לתחושה הזאת ולהסביר שזה בסדר, ושהתחושה שלי שאני חריגה איננה מותאמת רק החמיר את המצב
עד היום תחושת החריגות שלי היא גבוהה, ועל זה יש גם את התחושה שלרגשות שלי אין בסיס מציאותי. היום כשילדיי מביעים בפניי תחושות בסגנון (אנחנו דוקא משפחה יחסית נורמטיבית - אמא אבא ושני ילדים, אבל למשל אין לנו אותו שם משפחה), אני מעדיפה לתת לזה מקום ולקבל את התחושה הזאת עם כל הקושי שבזה.
אותו דבר עם הכמיהה. להסביר לילד "יש לך הרבה דודים" זה בעיניי להתעלם מהתחושה של החסר ויעזור רק לקבע אותה אצל הילד, או לתת לו הרגשה שתחושתו איננה לגיטימית.
דבר נוסף שיש להתמודד עמו, זה תחושות אשמה אפשריות אצל הילד, כי ילדים נוטים למצוא לסיטואציה הסבר שקשור אליהם. לא יודעת איך בדיוק הייתי מצפה מאמא שלי שתעשה דבר כזה, כל אחת שתחשוב לעצמה, אבל בהחלט כדאי להזכיר לילד שאבא לא עזב בגללו.
כל התחושות האלה הסתובבו אצלי מילדות, בלי שיכולתי להיות מודעת אליהם, לשיים אותם או לעשות אתם משהו, מה שכן, לזכות אמא שלי ייאמר שהיא כן שילמה לי על השנים הראשונות של הטיפול.
וזה מה שאני מציעה ללמוד ממנה - הרי ממילא כולנו עושות טעויות, ולגדל ילד נטול "שריטות" כאלה ואחרות זה בלתי אפשרי בעליל. לזכור שטיפול טוב ברוב המקרים יוכל לעזור, ולא להרתע, גם עבור עצמינו (זה אפרופו רגשות האשם של פותחת הדף), וגם לילדים כשיגדלו.