על ידי מחשבות* » 07 מרץ 2024, 09:02
הפעם זה יהיה ארוך יותר, כדי להקיף את המחשבות שלי, על הנושא החשוב שלהלן, ומקווה שיהיה מעניין.
פעם לא הבנתי מה שהיה נראה לי כאובססיה של נשים להריון ולידה. לא הבנתי עד כמה ההריון והלידה משמעותיים בחיי האשה. כי לי, זה נראה אירוע חיים שיגרתי. אמא שלי, נהגה להגיד לי, סחבתי אותך 9 חודשים. וכבר כילד, חשבתי לעצמי, את מגזימה. הרי מחצית מההריון, לא הרגשת את משא ההריון. דווקא לאימי, 3 החודשים הראשונים, היו 90 יום של הקאות כל בוקר. אבל את זה לא ידעתי אז. רק בגיל מאוחר יותר, סיפרה לי שידעה לחשב את תאריך הלידה, לפי היום בו פסקו ההקאות. ועדיין לא הבנתי, עד כמה משמעותי ומכריע כל כך הקשר בין האם לילדיה. ולמה אהבת אם, היא כל כך דרמטית. והיום כשאני מבין, אני רואה גם בעדות הזו על חישוב מועד הלידה, עדות משמעותית למה שאגיד להלן.
אני לא מחדש הרבה, ואולי כלום, בטענה שבאמצעות החשיבה, אנחנו יכולים להתגבר על מחלות ופגעים. ד"ר יגאל ורדי, כתב על זה דברים מאירי עיניים, בספריו המעניינים. (כוחה של הנפש לרפא את עצמה, וגם על טיפול פילוסופי). אני טוען, שגם ההיפך נכון. מה שקורה בגוף שלנו, משפיע גם על החשיבה שלנו. מכאן, שהפיזיולוגיה השונה של הגבר והאשה, היא שמובילה אותנו לדרכי חשיבה שונים. אני סבור גם, שחשיבתה של האשה מושפעת מהמחזור ההורמונלי שלה. במועד הביוץ, היא עשוייה לחשוב אחרת מאשר בוסת. היתה לי בת זוג שנהגה להגיד לי – תיזהר ממני היום, אני צריכה לקבל. היא האמינה, שבואה של הוסת, מכשירה את התפרצויות הזעם שלה. (התפרצויות זעם, הן נושא נפרד).
אני חושב יותר מכך. לעובדה שהגבר מייצר את הזרעונים כל הזמן, לעומת האשה שכל ביציותיה, כל צאצאיה העתידיים, נמצאות איתה מלידתה, יש משמעות רבה על ההתנהגות שלה. לכאורה, אשה לא מרגישה את הביציות שלה. כמו שלא מרגישים את מתח השריר שמחזיק את הלסת התחתונה במקומה. אך גם מה שאנחנו "לא מרגישים" בהכרה, משפיע עלינו ועל חיינו. לדעתי, הביציות משפיעות על חיי האשה, על התנהגותה, ועל כלל רגשותיה. ע"פ הכלל המרכזי באבולוציה, של הישרדות והעברת הגנים, אני יכול להגיד זאת כך - האשה היא אמא, עוד לפני שתהיה לאמא. קודם כל ולפני הכל, האשה היא אמא. יותר מכך, היא אמא עוד כשהיתה ילדה. אני חושב, שיותר משעניין חברתי גורם לילדות לשחק בבובות, הביציות שלהן גורמות לזה.
ראיתי פעם סרט דוקומנטרי, על לידה ביתית משפחתית. כולם שותפים בחוויה, גם הילדים. הילדה, הסתובבה סביב אמא שלה, ועקבה אחרי ההתרחשות. הילד, היה בפינת החדר עסוק בצעצועים שלו..המנחה אמרה, שימו לב לילד. מן הסתם התכוונה, ל"אדיפוס שמדיפוס”. אחר כך היה דיון, שגם נסב בשאלה אם הילד רואה איך יוצא התינוק, מחר הוא ישאל איך הוא נכנס לשם. לעומת זאת, אני, סבור, שההתעניינות של הילדה, היתה משום שהיא אמא קטנה. ואת הילד עניינה המולת המצלמות ומה שמסביב. הזרעונים שלו יבואו רק בעוד 10 שנים, וגם אז, הוא יתעניין בזיקפה ובפליטה, ולא בהריון ולידה. הוא עקב רק בעין אחת מעת לעת. והשאיר את ענייני הנשים, לנשים.
מה שמזכיר לי סיפור על פארמדיק, שהגיע לאירוע לידה, שהיה מאוחר לפנות את האשה. ועוד היה שם ילד קטן שצריך השגחה. היילוד לא נשם, והפראמדיק סטר לו קצת, לשחרר את הנשימה. הפראמדיק לא רצה שהילד יהיה ברושם רע מהסטירה, ושאל את הילד בחיוך, נו, ראית מה עשיתי לו? והילד ענה, מגיע לו. הוא לא היה צריך להיכנס לשם בכלל.
ואני חושב על עצמי כגבר, מה אני מרגיש. הגבר 'משחית את זרעו'. מפזר את זרעו בכל מקום. זה יוצא מהגוף, וזהו. כבר אין לי קשר למה שיצא. מה שאינו דומה בכלל לחוויית הווסת. אבהות, זה עניין חברתי. אני הרגשתי שינוי, רק כשהייתי אבא באמת. וזה ההבדל בין הילד לילדה. עד הבגרות המינית, הוא לא מרגיש כלום. והילדה, אפילו תדבר על ילדיה, כי היא "מרגישה" אותם גם ללא מודעות.
באתי פעם לבקר אצל אשה שהיתה בהריון הרביעי שלה. שלושת הילדים חזרו מהגן, בת אחת הגיעה, ודבר ראשון, כרכה סביבה בד עם כרית לסמן הריון, והחלה לשחק באמא. השנייה באה ועשתה כך גם היא. עם חברה, שלושתן שיחקו באמהות ובובות. החברה גם שימשה דולה. חייכתי, כשראיתי את הבן שהגיע, ופנה למשחקי הטרקטורים והמשאיות שלו, וכל המולת ההריון, לא השפיעה עליו. ילדות קטנות משחקות בבובות, כי לדעתי, הן "מרגישות" את הביציות שלהן, ולא הבנייה חברתית. אני בודאי לא טוען שאין עניין חברתי במשחקי ילדים, רק שזה מחזק בי את ההבנה על מקום האמהות בחיי הילדה.
עם כל רצוני להאמין, בחשיבות היותי אבא לילדי, אין לי ספק, שהאמא חשובה בחיי הילד, הרבה יותר ממני. האמנתי שיכולתי לגדל את הילדים שלי, יותר טוב מאמא שלהם. הרבה יותר טוב. אני עדיין חושב כך, אפילו בטוח בזה. אבל דבר אחד, לא יכולתי לתת להם, רחם. בסימביוזה רגילה, גם הטפיל תורם משהו לפונדקאי. בסימביוזת הריון, העובר הוא טפיל בלבד. חי במלון המשובח ביותר, עם שירות חדרים שמגיע עד המיטה. לא אכפת לו מצבה הפיזיולוגי של אמו. הוא ישאב ממנה את כל צרכיו, גם תוך דילדול משאביה. גם אם הוא יגרום לה למצוקת משאבים. הוא אפילו ירוקן את עצמותיה, ובלבד שלא יחסר לו כלום. אני משוכנע, שלעובדה הזו, יש משמעות רבה מאוד, במערכת היחסים של האם עם ילדיה. לדעתי, הקשר של אם לילדיה, הוא הרבה יותר דרמטי ומשמעותי, ממה שאנחנו מייחסים לו. בגלל יכולת החשיבה התבונית.
כשפרויד תלה את מצוקותיו ובעיותיו הנפשיות של הילד, באם. כשבעקבותיו, ניסח ויניקוט את המושג אמא טובה מספיק, אני חושב ששניהם עשו עוול גם לעצמם, לא רק לאמהות. בעצם, גם בלי להגיד את זה, פרויד ניסח את חשיבותה העצומה של האם בחיי ילדיה. מרכזיונתה בחייהם. הרבה יותר מכל דבר אחר. כולל האב. מכל מה שראיתי, חוויתי והרגשתי בחיי, התרשמתי שכל מעשה, כל חיוך, כל מילה של אמא, כל כעס של אמא, יהיה דרמטי ומשפיע בחיי הילד. על תגובותיו ואישיותו, ועל מה שיעשה ואיך יתנהג. וזו לא אשמתה של האם, אלא הקשר הסיביוטי שלו אליה, שעוצב ברחם. והנה גם כאן, נמצא מקומו של ההגיון, מקום התבונה. נקיבות עולם החי, מסיימות את תפקיד האם שלהן, עם הגמילה. האדם נושא את אהבת אימו, עד המוות שלו. לכן, חובה להדגיש, אף שהיא אמא, והאמא חשובה, היא לא יכולה להיות מלאך. היא בת אדם. הקשר המושלם של האם לילדה, מסתיים בלידה.
טראומת הלידה, היא לדעתי לא רק מהתמודדות עם הצורך לנשום, לינוק, וצרכי חיים אחרים. האדם, הרבה יותר מכל בעל חיים אחר, זקוק גם למגע, לביטוי ריגשי וחושני. גם התינוק ייצור תבוני. הוא יודע שזוא זקוק למגע, לדיבור. הוא לא יכול לדבר, אך הוא זקוק שידברו אליו. גם שיקריאו לו שירים. כן, גם זה. אבל לא ארחיב עכשיו. לכן אני חושב שהקושי העיקרי של התינוק לאחר הלידה, הטראומה שלו, שניצבת מולו בת אדם, שיש לה רגשות משלה. שההורמונים שפיעמו בה בהריון, עדיין משפיעים על רגשותיה. לפעמים מציפים אותה מדי. היא גם עשוייה לסבול מכאב ראש. מרעב. מצמא, ועייפות. וגם עשוייה לכעוס לפעמים. בעיקר על בעלה, אך גם על עצמה, ואפילו לכעוס על התינוק שלה. ברור שהוא יבכה. נעלם שירות החדרים המופלא. נעלמו האותות המיסטיים שהעבירו אליו את כל צרכיו. עכשיו הוא מטלפן לקבלה, אך פקידת הקבלה עסוקה. היא בהפסקת שירותים. ואם לא הבנתם את זה, דמיינו איך דונלד טראמפ היה מתפרץ על פקידת הקבלה הזו. וזו אותה פונדקאית, שהרחם שלה העניקה לו את הקשר האנושי המושלם. "נפילת המתח" הזו, היא לדעתי הטראומה הגדולה. יותר מטראומת הלידה שתיאר פרויד. התינוק צריך להתמודד עם אמא אוהבת ומסורה. אך כמה שהיא תתאמץ, וכמה שהיא תשתדל, זה לעולם לא יהיה הקשר המושלם מהרחם. ולכן, הוא עלול להרגיש שהיא מזניחה אותו. וגם האמא תחוש שהיא מזניחה, ויהיו לה רגשי אשם. וזה מקור גם לתופעת דכאון לאחר לידה. וזו עוד סיבה, למה הנקה חשובה. לא רק יתרונות חלב אם, גם החושניות של היניקה חשובה לילד. וזו הסיבה למה לדעתי חשוב, שאמא תיניק את תינוקה על גופה החשוף, ולא רק פיטמת השד. כדי להעניק לילד את המעט שבמעט, מהחוויות שהיו לו ברחם, ולהקל עליו את עיבוד הפוסט טראומה.
בסוף חייה של אמא שלי, כבר ידעתי את זה. המטענים הקשים שצברנו, הקשו עלי להגיד לה שאני אוהב אותה, ועד כמה אני מעריך אותה, ואת מה שהיתה בשבילי. וגם הקשו עליה להראות לי שהיא באמת אוהבת אותי, עם כל הכעסים שלה עלי. הייתי זקוק לזה, משום שהאהבה שלה לבן האחר שלה, האפילה מאוד על האהבה שלה אלי. היא אהבה אותו מאוד. הוא היה עבורי הוכחה חיה, עד כמה אהבה של אמא היא קריטית, ותורמת לחייו המוצלחים של הבן. (או הבת) אמרתי לה, אמא תודי. מותר לך לאהוב ילד אחד יותר מהילד השני. מותר לך. זה אנושי. מותר לך, רק תודי. זה יקל עלי, ואני ארגיש שאת אוהבת גם אותי. היא לא רצתה להודות. גם נשים אחרות שהכרתי, שאהבו ילד אחד יותר מהאחרים, לא רצו להודות. ואני חשתי על בשרי, כמה תגובה כזו של אמא, יכולה להיות דרמטית. גם גבר בן 60, הוא עדיין ילד של אמא שלו. אהבת אם, היא הדבר הכי חשוב בחיים. כל כך רציתי להאמין, שאהבת אב יכולה להיות תחליף ראוי. יכולה להיות שוות ערך, והיה לי קשה שהתבדיתי. בגלל כל מה שתיארתי, וגם דברים שלא תיארתי כאן, אני מבין למה נשים חשות אחריות כבדה מאוד, משא כבד של אחריות לילדים שלהן. לכן נשים עשויות לבוא בטענות לגבר שלהן, שהוא לא לוקח אחריות, ולא אכפת לו. אבל זו לא מידת האחריות שהוא מקבל על עצמו, זה כובד משא האחריות שהיא חשה. שרובץ על כתפיה, ומכביד עליה. מיום שהבנתי את זה, אני משקיף על זה אחרת. תביני, אני אומר לאשה כזו, הוא לוקח את האחריות, אבל אחרת ממך. הוא לא חווה מה שאת חווית בהריון שלך, בלידה. את לא צריכה לחוש אשמה, בשל כובד האחריות שעל כתפיך.
זמן קצר אחרי כן, אמא שלי היתה על ערש דווי במח' לטיפול נמרץ. היא ידעה שזה הסוף שלה, ולא רצתה להמשיך לחיות. היא ניתקה עצמה מכולם, ולא הגיבה לאף אחד. הרופאים אמרו לי שהיא חסרת הכרה, שהתגובות שאני רואה, הם רק רפלקסים. אך אני הכרתי את אמא שלי, וידעתי שהיא בהכרה. כשהייתי איתה לבדי, אמרתי לה מה שהייתי צריך להגיד מזמן. אמא, אמרתי לה. את היית אמא נפלאה. אני לא שכחתי כל מה שעשית בשבילי. והזכרתי לה דברים שעשתה למעני, במיוחד משהו שעשתה למעני בגיל 6, שהיה באמת מעשה גדול והקרבה מצידה. היא לא העלתה בדעתה שזכרתי את זה, או שבכלל הבנתי את זה, והביטה בי בפליאה גדולה. וזה היה אות ברור. היא הבינה שהיא כבר לא יכלה להסתיר שהיא בהכרה. היא לא יכלה לדבר, אך ניהלנו דיאלוג שאני דיברתי, והיא הביעה רק בעיניה עד כמה שיכלה להגיד. כשניסיתי להגיד לה שהיא תחלים, ויהיה בסדר, היא הצביעה ביד כבדה על הבטן הנפוחה שלה, שואלת בעצם על מה שראתה כסימן רע למצבה. במקרה ידעתי, שזה מתרופות שהיא קיבלה, בשל אי ספיקת חלקית של הכליות, ואמרתי לה שזה זמני. הרגשתי שהרגעתי אותה. עזבתי אותה כשהיא רגועה. אחרי שכל הזמן בטיפול נמרץ, היא היתה מתוחה ובאי שקט בולט. הלכתי הביתה שקט. כשחזרתי למחרת, לא היה אי שקט, אך היא כבר לא הגיבה יותר. כנראה שמעה את דיון הרופאים, הבינה מה שהבינה, ורצתה למות. אני חושב, אני רוצה להאמין, שמה שאמרתי לה, נתן לה את שלוות הנפש לפני שנפרדה מהעולם, גם אם זה זרז את מותה. היא ממילא לא היתה מחלימה. אני מרגיש שהענקתי שלוות נפש לייסורי האשמה שלה, למשא הכבד של חייה, שחשה כאמהות לקוייה, ביחסים הטעונים שהיו בינינו. תולדת מטען כובד האחריות. בטח לא ממה שהיתה באמת - האמא הנפלאה שלי, שלא קיבלה ממני הכרת תודה מספקת לאורך חייה.
הפעם זה יהיה ארוך יותר, כדי להקיף את המחשבות שלי, על הנושא החשוב שלהלן, ומקווה שיהיה מעניין.
פעם לא הבנתי מה שהיה נראה לי כאובססיה של נשים להריון ולידה. לא הבנתי עד כמה ההריון והלידה משמעותיים בחיי האשה. כי לי, זה נראה אירוע חיים שיגרתי. אמא שלי, נהגה להגיד לי, סחבתי אותך 9 חודשים. וכבר כילד, חשבתי לעצמי, את מגזימה. הרי מחצית מההריון, לא הרגשת את משא ההריון. דווקא לאימי, 3 החודשים הראשונים, היו 90 יום של הקאות כל בוקר. אבל את זה לא ידעתי אז. רק בגיל מאוחר יותר, סיפרה לי שידעה לחשב את תאריך הלידה, לפי היום בו פסקו ההקאות. ועדיין לא הבנתי, עד כמה משמעותי ומכריע כל כך הקשר בין האם לילדיה. ולמה אהבת אם, היא כל כך דרמטית. והיום כשאני מבין, אני רואה גם בעדות הזו על חישוב מועד הלידה, עדות משמעותית למה שאגיד להלן.
אני לא מחדש הרבה, ואולי כלום, בטענה שבאמצעות החשיבה, אנחנו יכולים להתגבר על מחלות ופגעים. ד"ר יגאל ורדי, כתב על זה דברים מאירי עיניים, בספריו המעניינים. (כוחה של הנפש לרפא את עצמה, וגם על טיפול פילוסופי). אני טוען, שגם ההיפך נכון. מה שקורה בגוף שלנו, משפיע גם על החשיבה שלנו. מכאן, שהפיזיולוגיה השונה של הגבר והאשה, היא שמובילה אותנו לדרכי חשיבה שונים. אני סבור גם, שחשיבתה של האשה מושפעת מהמחזור ההורמונלי שלה. במועד הביוץ, היא עשוייה לחשוב אחרת מאשר בוסת. היתה לי בת זוג שנהגה להגיד לי – תיזהר ממני היום, אני צריכה לקבל. היא האמינה, שבואה של הוסת, מכשירה את התפרצויות הזעם שלה. (התפרצויות זעם, הן נושא נפרד).
אני חושב יותר מכך. לעובדה שהגבר מייצר את הזרעונים כל הזמן, לעומת האשה שכל ביציותיה, כל צאצאיה העתידיים, נמצאות איתה מלידתה, יש משמעות רבה על ההתנהגות שלה. לכאורה, אשה לא מרגישה את הביציות שלה. כמו שלא מרגישים את מתח השריר שמחזיק את הלסת התחתונה במקומה. אך גם מה שאנחנו "לא מרגישים" בהכרה, משפיע עלינו ועל חיינו. לדעתי, הביציות משפיעות על חיי האשה, על התנהגותה, ועל כלל רגשותיה. ע"פ הכלל המרכזי באבולוציה, של הישרדות והעברת הגנים, אני יכול להגיד זאת כך - האשה היא אמא, עוד לפני שתהיה לאמא. קודם כל ולפני הכל, האשה היא אמא. יותר מכך, היא אמא עוד כשהיתה ילדה. אני חושב, שיותר משעניין חברתי גורם לילדות לשחק בבובות, הביציות שלהן גורמות לזה.
ראיתי פעם סרט דוקומנטרי, על לידה ביתית משפחתית. כולם שותפים בחוויה, גם הילדים. הילדה, הסתובבה סביב אמא שלה, ועקבה אחרי ההתרחשות. הילד, היה בפינת החדר עסוק בצעצועים שלו..המנחה אמרה, שימו לב לילד. מן הסתם התכוונה, ל"אדיפוס שמדיפוס”. אחר כך היה דיון, שגם נסב בשאלה אם הילד רואה איך יוצא התינוק, מחר הוא ישאל איך הוא נכנס לשם. לעומת זאת, אני, סבור, שההתעניינות של הילדה, היתה משום שהיא אמא קטנה. ואת הילד עניינה המולת המצלמות ומה שמסביב. הזרעונים שלו יבואו רק בעוד 10 שנים, וגם אז, הוא יתעניין בזיקפה ובפליטה, ולא בהריון ולידה. הוא עקב רק בעין אחת מעת לעת. והשאיר את ענייני הנשים, לנשים.
מה שמזכיר לי סיפור על פארמדיק, שהגיע לאירוע לידה, שהיה מאוחר לפנות את האשה. ועוד היה שם ילד קטן שצריך השגחה. היילוד לא נשם, והפראמדיק סטר לו קצת, לשחרר את הנשימה. הפראמדיק לא רצה שהילד יהיה ברושם רע מהסטירה, ושאל את הילד בחיוך, נו, ראית מה עשיתי לו? והילד ענה, מגיע לו. הוא לא היה צריך להיכנס לשם בכלל.
ואני חושב על עצמי כגבר, מה אני מרגיש. הגבר 'משחית את זרעו'. מפזר את זרעו בכל מקום. זה יוצא מהגוף, וזהו. כבר אין לי קשר למה שיצא. מה שאינו דומה בכלל לחוויית הווסת. אבהות, זה עניין חברתי. אני הרגשתי שינוי, רק כשהייתי אבא באמת. וזה ההבדל בין הילד לילדה. עד הבגרות המינית, הוא לא מרגיש כלום. והילדה, אפילו תדבר על ילדיה, כי היא "מרגישה" אותם גם ללא מודעות.
באתי פעם לבקר אצל אשה שהיתה בהריון הרביעי שלה. שלושת הילדים חזרו מהגן, בת אחת הגיעה, ודבר ראשון, כרכה סביבה בד עם כרית לסמן הריון, והחלה לשחק באמא. השנייה באה ועשתה כך גם היא. עם חברה, שלושתן שיחקו באמהות ובובות. החברה גם שימשה דולה. חייכתי, כשראיתי את הבן שהגיע, ופנה למשחקי הטרקטורים והמשאיות שלו, וכל המולת ההריון, לא השפיעה עליו. ילדות קטנות משחקות בבובות, כי לדעתי, הן "מרגישות" את הביציות שלהן, ולא הבנייה חברתית. אני בודאי לא טוען שאין עניין חברתי במשחקי ילדים, רק שזה מחזק בי את ההבנה על מקום האמהות בחיי הילדה.
עם כל רצוני להאמין, בחשיבות היותי אבא לילדי, אין לי ספק, שהאמא חשובה בחיי הילד, הרבה יותר ממני. האמנתי שיכולתי לגדל את הילדים שלי, יותר טוב מאמא שלהם. הרבה יותר טוב. אני עדיין חושב כך, אפילו בטוח בזה. אבל דבר אחד, לא יכולתי לתת להם, רחם. בסימביוזה רגילה, גם הטפיל תורם משהו לפונדקאי. בסימביוזת הריון, העובר הוא טפיל בלבד. חי במלון המשובח ביותר, עם שירות חדרים שמגיע עד המיטה. לא אכפת לו מצבה הפיזיולוגי של אמו. הוא ישאב ממנה את כל צרכיו, גם תוך דילדול משאביה. גם אם הוא יגרום לה למצוקת משאבים. הוא אפילו ירוקן את עצמותיה, ובלבד שלא יחסר לו כלום. אני משוכנע, שלעובדה הזו, יש משמעות רבה מאוד, במערכת היחסים של האם עם ילדיה. לדעתי, הקשר של אם לילדיה, הוא הרבה יותר דרמטי ומשמעותי, ממה שאנחנו מייחסים לו. בגלל יכולת החשיבה התבונית.
כשפרויד תלה את מצוקותיו ובעיותיו הנפשיות של הילד, באם. כשבעקבותיו, ניסח ויניקוט את המושג אמא טובה מספיק, אני חושב ששניהם עשו עוול גם לעצמם, לא רק לאמהות. בעצם, גם בלי להגיד את זה, פרויד ניסח את חשיבותה העצומה של האם בחיי ילדיה. מרכזיונתה בחייהם. הרבה יותר מכל דבר אחר. כולל האב. מכל מה שראיתי, חוויתי והרגשתי בחיי, התרשמתי שכל מעשה, כל חיוך, כל מילה של אמא, כל כעס של אמא, יהיה דרמטי ומשפיע בחיי הילד. על תגובותיו ואישיותו, ועל מה שיעשה ואיך יתנהג. וזו לא אשמתה של האם, אלא הקשר הסיביוטי שלו אליה, שעוצב ברחם. והנה גם כאן, נמצא מקומו של ההגיון, מקום התבונה. נקיבות עולם החי, מסיימות את תפקיד האם שלהן, עם הגמילה. האדם נושא את אהבת אימו, עד המוות שלו. לכן, חובה להדגיש, אף שהיא אמא, והאמא חשובה, היא לא יכולה להיות מלאך. היא בת אדם. הקשר המושלם של האם לילדה, מסתיים בלידה.
טראומת הלידה, היא לדעתי לא רק מהתמודדות עם הצורך לנשום, לינוק, וצרכי חיים אחרים. האדם, הרבה יותר מכל בעל חיים אחר, זקוק גם למגע, לביטוי ריגשי וחושני. גם התינוק ייצור תבוני. הוא יודע שזוא זקוק למגע, לדיבור. הוא לא יכול לדבר, אך הוא זקוק שידברו אליו. גם שיקריאו לו שירים. כן, גם זה. אבל לא ארחיב עכשיו. לכן אני חושב שהקושי העיקרי של התינוק לאחר הלידה, הטראומה שלו, שניצבת מולו בת אדם, שיש לה רגשות משלה. שההורמונים שפיעמו בה בהריון, עדיין משפיעים על רגשותיה. לפעמים מציפים אותה מדי. היא גם עשוייה לסבול מכאב ראש. מרעב. מצמא, ועייפות. וגם עשוייה לכעוס לפעמים. בעיקר על בעלה, אך גם על עצמה, ואפילו לכעוס על התינוק שלה. ברור שהוא יבכה. נעלם שירות החדרים המופלא. נעלמו האותות המיסטיים שהעבירו אליו את כל צרכיו. עכשיו הוא מטלפן לקבלה, אך פקידת הקבלה עסוקה. היא בהפסקת שירותים. ואם לא הבנתם את זה, דמיינו איך דונלד טראמפ היה מתפרץ על פקידת הקבלה הזו. וזו אותה פונדקאית, שהרחם שלה העניקה לו את הקשר האנושי המושלם. "נפילת המתח" הזו, היא לדעתי הטראומה הגדולה. יותר מטראומת הלידה שתיאר פרויד. התינוק צריך להתמודד עם אמא אוהבת ומסורה. אך כמה שהיא תתאמץ, וכמה שהיא תשתדל, זה לעולם לא יהיה הקשר המושלם מהרחם. ולכן, הוא עלול להרגיש שהיא מזניחה אותו. וגם האמא תחוש שהיא מזניחה, ויהיו לה רגשי אשם. וזה מקור גם לתופעת דכאון לאחר לידה. וזו עוד סיבה, למה הנקה חשובה. לא רק יתרונות חלב אם, גם החושניות של היניקה חשובה לילד. וזו הסיבה למה לדעתי חשוב, שאמא תיניק את תינוקה על גופה החשוף, ולא רק פיטמת השד. כדי להעניק לילד את המעט שבמעט, מהחוויות שהיו לו ברחם, ולהקל עליו את עיבוד הפוסט טראומה.
בסוף חייה של אמא שלי, כבר ידעתי את זה. המטענים הקשים שצברנו, הקשו עלי להגיד לה שאני אוהב אותה, ועד כמה אני מעריך אותה, ואת מה שהיתה בשבילי. וגם הקשו עליה להראות לי שהיא באמת אוהבת אותי, עם כל הכעסים שלה עלי. הייתי זקוק לזה, משום שהאהבה שלה לבן האחר שלה, האפילה מאוד על האהבה שלה אלי. היא אהבה אותו מאוד. הוא היה עבורי הוכחה חיה, עד כמה אהבה של אמא היא קריטית, ותורמת לחייו המוצלחים של הבן. (או הבת) אמרתי לה, אמא תודי. מותר לך לאהוב ילד אחד יותר מהילד השני. מותר לך. זה אנושי. מותר לך, רק תודי. זה יקל עלי, ואני ארגיש שאת אוהבת גם אותי. היא לא רצתה להודות. גם נשים אחרות שהכרתי, שאהבו ילד אחד יותר מהאחרים, לא רצו להודות. ואני חשתי על בשרי, כמה תגובה כזו של אמא, יכולה להיות דרמטית. גם גבר בן 60, הוא עדיין ילד של אמא שלו. אהבת אם, היא הדבר הכי חשוב בחיים. כל כך רציתי להאמין, שאהבת אב יכולה להיות תחליף ראוי. יכולה להיות שוות ערך, והיה לי קשה שהתבדיתי. בגלל כל מה שתיארתי, וגם דברים שלא תיארתי כאן, אני מבין למה נשים חשות אחריות כבדה מאוד, משא כבד של אחריות לילדים שלהן. לכן נשים עשויות לבוא בטענות לגבר שלהן, שהוא לא לוקח אחריות, ולא אכפת לו. אבל זו לא מידת האחריות שהוא מקבל על עצמו, זה כובד משא האחריות שהיא חשה. שרובץ על כתפיה, ומכביד עליה. מיום שהבנתי את זה, אני משקיף על זה אחרת. תביני, אני אומר לאשה כזו, הוא לוקח את האחריות, אבל אחרת ממך. הוא לא חווה מה שאת חווית בהריון שלך, בלידה. את לא צריכה לחוש אשמה, בשל כובד האחריות שעל כתפיך.
זמן קצר אחרי כן, אמא שלי היתה על ערש דווי במח' לטיפול נמרץ. היא ידעה שזה הסוף שלה, ולא רצתה להמשיך לחיות. היא ניתקה עצמה מכולם, ולא הגיבה לאף אחד. הרופאים אמרו לי שהיא חסרת הכרה, שהתגובות שאני רואה, הם רק רפלקסים. אך אני הכרתי את אמא שלי, וידעתי שהיא בהכרה. כשהייתי איתה לבדי, אמרתי לה מה שהייתי צריך להגיד מזמן. אמא, אמרתי לה. את היית אמא נפלאה. אני לא שכחתי כל מה שעשית בשבילי. והזכרתי לה דברים שעשתה למעני, במיוחד משהו שעשתה למעני בגיל 6, שהיה באמת מעשה גדול והקרבה מצידה. היא לא העלתה בדעתה שזכרתי את זה, או שבכלל הבנתי את זה, והביטה בי בפליאה גדולה. וזה היה אות ברור. היא הבינה שהיא כבר לא יכלה להסתיר שהיא בהכרה. היא לא יכלה לדבר, אך ניהלנו דיאלוג שאני דיברתי, והיא הביעה רק בעיניה עד כמה שיכלה להגיד. כשניסיתי להגיד לה שהיא תחלים, ויהיה בסדר, היא הצביעה ביד כבדה על הבטן הנפוחה שלה, שואלת בעצם על מה שראתה כסימן רע למצבה. במקרה ידעתי, שזה מתרופות שהיא קיבלה, בשל אי ספיקת חלקית של הכליות, ואמרתי לה שזה זמני. הרגשתי שהרגעתי אותה. עזבתי אותה כשהיא רגועה. אחרי שכל הזמן בטיפול נמרץ, היא היתה מתוחה ובאי שקט בולט. הלכתי הביתה שקט. כשחזרתי למחרת, לא היה אי שקט, אך היא כבר לא הגיבה יותר. כנראה שמעה את דיון הרופאים, הבינה מה שהבינה, ורצתה למות. אני חושב, אני רוצה להאמין, שמה שאמרתי לה, נתן לה את שלוות הנפש לפני שנפרדה מהעולם, גם אם זה זרז את מותה. היא ממילא לא היתה מחלימה. אני מרגיש שהענקתי שלוות נפש לייסורי האשמה שלה, למשא הכבד של חייה, שחשה כאמהות לקוייה, ביחסים הטעונים שהיו בינינו. תולדת מטען כובד האחריות. בטח לא ממה שהיתה באמת - האמא הנפלאה שלי, שלא קיבלה ממני הכרת תודה מספקת לאורך חייה.