אני יודעת כמה בכי משחרר אותי, וכמה הוא מוריד ממני משקל,
ולמרות זאת למודת אכזבות מהעניין הזה כל החודש האחרון -
כמה דמעות שפכתי ביום כיפור,
וסוכות, וסתם ימים שבין לבין,
בוכה לה' שאלד כבר, שהלידה שכלכך מפחידה אותי תעבור בטוב,
ושאשמח בה, ואהיה רגועה...
כנראה שלא הייתי צריכה להיות רגועה. הייתי צריכה לכעוס, לרצות להוכיח, ולהיטען במוטיבציה דווקא מתוך החולשה הזו ולא מכל המנטרות ששיננתי ופמפמתי לאיש שלי שאני יכולה ומסוגלת.
הייתי צריכה שיעצבנו אותי בשביל ללדת.
היא יוצאת, ואני מודיעה לאיש שאני נכנסת למקלחת שוב, ושייקח לעצמו כמה דקות לנוח
(שכחתי לספר שהוא קם חצי חולה בבוקר, עם כאב גרון מציק וחלושעס כללי)
כי זה עוד עלול לקחת זמן.
קמה מהמיטה - ציר ארוך.
נכנסת למקלחת, שניים נוספים.
פותחת את הברז, מתחילה לשיר - או יותר נכון לנהום לתינוק שלי שיבוא אלי כבר,
שאמא כבר מתגעגעת אליו יותר מדי,
שעבר מספיק זמן והוא יכול להיוולד כבר,
כל הזמן הזה מרגיש כמו ציר אחד ארוך.
הוא שואל מבחוץ אם אני מסתדרת, אני נוהמת שכן.
אחרי נגיד 7 דקות אני מחליטה לצאת,
מתעטפת בחלוק הדוחה של הבית חולים ויוצאת שוב לחדר.
קר לי.
אני מבינה שדברים מתחילם לזוז.
פנינה מגיעה שוב, בודקת אותי,
מודיעה לי שהפתיחה היא 8.
אני לא מאמינה לה.
שואלת אותה, מה, תוך חצי שעה הוא יהיה פה?
היא לא מבינה למה אני לחוצה על לו"ז.
גם אני לא.
הוא שואלת אם אני כבר צריכה ללחוץ.
אני לא.
היא מסתכלת, ואומרת לי, תלחצי בכל זאת.
ברגע הזה אני מתעשתת ומחליטה לסמוך עליה, היא אמינה בעיני,
היא חמה אלי, אני בוטחת בה.
אנחנו מוצאות ביחד את הזווית שטובה לי על הצד.
אני לא זוכרת אם מעכתי לאיש את היד, או מה,
אני זוכרת שלא צעקתי, לפחות לא כמו מי שהייתה בחדר לידי.
אני זוכרת אותה אומרת לי, רואים את הראש, תלחצי.שלא רציתי עד שהגוף יבקש.
שהחלטתי בכל זאת לנסות ללחוץ.
שלחשתי לעצמי "שורף זה טוב".
שהיא אמרה, הראש בחוץ.
שהאיש שלי נצץ בעיניים ואמר לי שאני מצוינת.
שהמשכתי לנשום ולנהום ולהשמיע קולות שהיו לי טובים.
שהרגשתי אותו יוצא, ושהוא היה עלי פתאום.
סלע ברוך,
נולד בשבוע 40+6
אור לכ"ד תשרי ה'תשע"ג, היום הראשון של אחרי החגים.
- 740 ק"ג של רכות ושלווה.
ינק במרץ כחצי שעה מהרגע שנולד.
לידה ראשונה שלי ללא קרעים.
לידה ראשונה טבעית, בבית חולים, עם מיילדת אחת מדהימה.
עם איש שהוא דולה וקואוצ'ר ובעיקר פרטנר מצוין ומלא חוש הומור.
החדר התמלא ברכות כשסלע הגיח,
והודיה ושמחה עצומה.
כחצי שעה לאחר הלידה, כשהשיליה כבר ארוזה בשקית בדרך לאוטו
(פנינה כבר הפנימה שאנחנו קצת הזויים, ושיתפה איתנו פעולה לגמרי)
נכנסה הרופאה ההיא.
קצת מתנצלת, ובעיקר שמחה בשבילי שילדתי כמו שרציתי.
דיברתי אתה,
הודיתי לה על התרומה שלה להתקדמות של הלידה.
היא הסבירה לי שהיא חייבת להציע.
העדפתי להחניק את מה שיש לי לומר על ה"חייבת" הזה.
כי לא היה לי אכפת,
כי סלע ברוך היה אצלי בידיים.