אלימות כלפי ילדים

[נילי_לי*]

אומרים לי : יגיע הרגע בו לא תיהיה לך ברירה אלא להעניש . אחרת איך הילד ילמד ?
אומרים לי : מכה קטנה אינה מזיקה , היא מחשלת .

והילדה הקטנה שבי מצטמררת ומפחדת .
הולכת ונעלמת לעולם פנימי בו אף אחד לא משתיק , עולם בו אני לא מפריעה ומרעישה , עולם בו לא מכים - גם לא מכה בטוסיק שצורבת את הנשמה .

[מ_י_כ_ל*]

מכה " קטנה " בטוסיק
כן, יש החושבים ש לתת פליק לילד אינו אלימות.

ב דרך,
קצת באיחור, אבל מצטרפת בכל ליבי ל - כל הכבוד. פעלת באומץ.
מקווה לעולם לא להתקל בסיטואציה שכזו. עוד יותר מקווה, שאם אתקל בה, אשכיל לנהוג כמוך.

[נוסעת_סמויה*]

ב דרך,
_קצת באיחור, אבל מצטרפת בכל ליבי ל - כל הכבוד. פעלת באומץ.
מקווה לעולם לא להתקל בסיטואציה שכזו. עוד יותר מקווה, שאם אתקל בה, אשכיל לנהוג כמוך._
@}@}@}

[ב_דרך*]

תודה.

[צוויליך*]

עשית את הדבר הנכון. יש דף, אם אני זוכרת נכון זה מתי להתערב לטובת ילד זר. וכתוב שם שהילד לא ישכח כל החיים את ההתערבות הזאת לטובתו.

ב דרך -
זה לא רק כתוב בדף הנ"ל.
לפני כעשרים שנה -ואני אז בר מצווה- עברנו דירה. אריזות, העמסות, היה חם וסטרס בשביל כמה התקפי לב קלים...
"הצלחתי" לשבור אהיל זכוכית כדורי. ככה זה.
פלאסק! קיבלתי סטירה מצלצלת מאמי עליה השלום.
סטירות לחי וצעקות וכד' היו לחם חוקי זה כבר כמה שנים אז, ואני הייתי רגיל.
רק לא היה לי נעים שקרוב משפחה שנכח שם כדי לעזור, ראה את האינצידנט...
עכשיו, כל מה שהוא אמר, מעבר להרמת גבות מלאת צער (ויש לו גבות!) זה " אוי, רחלי... " (רחלי = במקום שמה של אמי עה"ש).

איך שאני זוכר את זה, אוי איך שאני זוכר את זה...חזק. גם המעט היה לי רב.

כשנתיים לאחר מכן הגעתי להבנה מסוימת והצלחתי להפסיק את הרוטינה של האלימות.

את גיבורה!
אפילו אם רק של האחיינית שלך!
(ושלנו ) את עשית את הדבר הנכון בזמן האפקטיבי .

ויישר כוחך.

[קוואנטית*]

ואני זוכרת איך כשהייתי בת - לא יודעת - 6, 7 אולי 8, היינו עם חברים של ההורים שיש להם ילד בגילי. ביקרנו באיזה אתר בירושלים בשבת בצהריים. הייתי צריכה לשירותים, אבל השירותים במקום היו סגורים. אז אמרתי לאמא שלי שאני אתאפק בינתיים. היא לא הסכימה. היא התעקשה שאעשה שם ליד בשיחים, ואני לא רציתי. כבר הגעתי לגיל שבו התביישתי מהילד שהיה שם.
אך היא התעקשה. נדמה לי שהיו לי בעברי דלקות בדרכי השתן, והיא חששה שהתאפקות שלי תחזיר את הדלקת.
היא התעקשה שוב ושוב. אך אני התמדתי בסירובי.

אז היא התחילה להרביץ לי.
לעיניי כולם, כמה וכמה מכות חזקות וכואבות בטוסיק. תוך כדי אמירות של: "אני אראה לך מה-זה לא לעשות פיפי...".
אני זוכרת איך יותר מהכאב - וזה כאב! - הרגשתי את ההשפלה האיומה. מילא להרביץ לי, אבל אל מול עיניו של הילד שממנו הייתי נבוכה מלכתחילה?!

<רק מלכתוב את הזיכרון הזה יש לי בחילה.>

ואני לעולם לא אשכח, איך הם - החברים של ההורים - עמדו, הסתכלו ושתקו.
שתקו.

---

---

---

אנחנו, הילדים המוכים, זוכרים לא רק את ההתערבויות לטובתנו.
אנחנו זוכרים גם את השתיקות.

<גם אבא שלי אגב שתק. אבל לזה הייתי רגילה.>

[יוחננ_ית*]

קוואנטית,
תודה על הפתיחות. את מדהימה.
כואב לי בשבילך. מאוד.

[יעל_צ*]

קצת באיחור, אבל מצטרפת בכל ליבי ל - כל הכבוד. @}

[בשמת_א*]

[ב_דרך*]

_אנחנו, הילדים המוכים, זוכרים לא רק את ההתערבויות לטובתנו.
אנחנו זוכרים גם את השתיקות._

[אליס_בארץ_המראה*]

גם ממני

[חגית_ל*]

מודה שגם אני מתנהגת נורא לפעמים. בייחוד כשאני עייפה ולא מגיעה לעשות את התוכניות שלי. וכבר לא נעים לי לבקש סליחה מבתי, אני מרגישה כמו בעל מכה שמביא פרחים ומתנצל. אבל אני מודה בפניה שלא הייתי בסדר, שתדע שהיא לא אשמה בזה, זו אני.

[ב_דחילו*]

תודה על הפתיחות. את מדהימה.

[נילי_לי*]

אלימות כלפי ילדים אינה פיסית בלבד .
אלימות כלפי ילדים הינה השפלה , העלבה , חוסר אמון , שימוש בנקודות חולשה על מנת לפגוע / לבזות , האשמה .

" את הורסת את החיים של כולם " , " את תביאי את כולנו לקבר " , " אח"כ תתנצלי ותגידי שזה היה בלי כוונה " , " את לא מסוגלת " , " את אומרת שזה לא יישבר - כבר שמענו את זה " , " את אנוכית " .

והכל בנימת בוז .

ילדים כאלו יפתחו אחד מהשניים :

• בטחון עצמי " מרקיע שחקים " על מנת להוכיח ליקום ולעצמם שהם מוצלחים .

החברה לא תאמין שמתחת למעטה זה מסתתרת נשמה כואבת ושברירית .
הם יוקיעו את ההורים וילכו נגדם בכל הזדמנות .

• בטחון עצמי נמוך שנבלע פנימה ופנימה .

להורים כוח השפעה רב , הילד נטול מיומנויות בסיסיות לקחת החלטות ואחריות.

למילים כח השפעה רב וכולנו נכשלים .
לכן התשתית חייבת להיות איתנה ומוצקה והיא -
ילדינו ראויים לכבוד והערכה כבני אדם .

[עודד_המחפש*]

מוסיף עוד לך, קוואנטית.
איזו חוויה קשה.
תודה ששיתפת, זה עוזר לזכור את ההשפעה שיש לנו כהורים מצד אחד, וכנוכחים מצד שני.

[ילד_מוכהאבא_מכה*]

כשהייתי ילד הייתי חוטף מכות. כמעט ואינני זוכר מכות. בעיקר אני זוכר את הזעם הנורא והמפחיד של אמא שלי, זעם תדיר, יומיומי. אני לא זוכר את אמי מכה אותי ואחותי לא זוכרת את אמי מכה אותה.אבל אני זוכר היטב את אמי מכה את אחותי (מושיבה אותה בכוח, מורדה לה תראש ומכה אותה בכוח על הראש) ואחותי זוכרת את אמי מכה אותי....
אבא שלי זה סיפור אחר: הוא היה שקט עד לא מתייחס עד אטום עד שקוף ולא מורגש ופעם בחצי שנה בערך הוא היה מתפרץ ואז זה היה הר געש, אני זוכר היטב את הצרחות את החגורה המותרת מהמכנסיים את המכות, את השטיפה של הפה בסבון אם היינו מקללים. זה היה מפחיד נורא.
היום אני אבא לשתי בנות מקסימות וחמודות, הבטחתי לעצמי שלא אעשה להם את מה שעשו לי, עברתי תהליכים עם עצמי, עם אנשי מקצוע, התחתנתי "מודע" כך חשבתי אבל מודעות והבטחות לחוד ומציאות לחוד. לפעמים אני לא מצליח להתאפק. היום הבת שלי חיקתה אותי שוב ושוב, זה הרתיח אותי, היא עשתה את זה עם חיוך מרושע, הרגשתי חלש ופגוע, בסוף היא באה והתחילה ללחוץ לי על הטוסיק ממש התעצבנתי, זה כבר עבר את הגבול, החטפתי לה שלוש סטירות לחי, ועוד מכה בטוסיק והיא סוף סוף נהיית חלשה, סוף סוף היא בכתה, הרבה, צעקתי לה שהיא חצופה ממש והיא בכתה, כמה דקות היתכסתה בשמיכה במיטה טבכתה, בסוף אישתי הציע לי שאחבק אותה, זה היה נכון מאוד. ריחמתי עליה ועליי, לקחתי אותה על הידיים וחיבקתי אותה, גם היא חיבקה אותי שנינו היינו זקוקים לזה, נרגענו. אני נזכר ומזכיר כעת שאני גם אבא טוב, מודע, משקיע, יצירתי ועושה הרבה למען בנותיי, אוהב, מחבק ומנשק ושמח באבהותי.
וגם עצוב מאוד לפעמים...

[טרה_רוסה*]

[אמא_לשלושה*]

אף פעם לא קיבלתי מכות מהורי, אבל אני מוצאת את עצמי{ לעיתים נדירות ביותר } על סף התמוטטות עצבים בגלל בתי אז יצא שבמשך שש שנותיה הצעירות והתמות נתתי לה איזה שלושה פליקים. אוי כמה שהצטערתי על כך אחר כך, הייתי מייסרת את עצמי:
"איך יכלת לעשות לה את זה?" "היא כל כך קטנה ואת כזאת גדולה"
"היא ילדת סנדוויץ' וגם ככה קשה לה" "כל מה שהיא רצתה זה רק תשומת לב" וכו'
אבל התסכול שחשתי מול הכוח שלה להוציא אותי מדעתי היה חזק מכל רגש אחר.
עכשיו כשאני קוראת את רגשותיכם בקשר למכות שחטפתם כשהייתם קטנים, אני נשבעת כאן, קבל עם ועדה לא להרים עליה יותר יד בחיים.

[קוואנטית*]

לא מוצאת אייקון מתאים או מילים מתאימות כרגע.
רק רציתי תדעו שקראתי את דבריכם ילד מוכהאבא מכה ו- אמא לשלושה.
תודה על השיתוף.

[ילד_מוכהאבא_מכה*]

ואני שואל את עצמי ואתכם מה אפשר לעשות כדי לשנות את ההרגל החזק הזה המוטבע בנפש שלי מאז היותי קטן?!
נראה לי הגיוני שגם הורי חטפו מכות וגם הוריהם אולי מאות שנים אחורה ויותר חטפו מכות וכולם למדו ש"יש מצב שבו צריך להחטיף מכות" והעבירו את זה הלאה בשרשרת זהב אבא ואמא ואח ואחות וחתן וכלה > לילדיהם .
איך זה שכול ההבטחות והמודעויות והתהליכים הנפשיים שעברתי והצמיחה מבפנים קורסים אל מול בנותיי???
האם גם בנותיי יהפכו בכורח האבולוציה הנפשית ההרסנית הזו לילדים מוכים ובסוף להורים מכים?!?!
איך אפשר לשנות, לעצור ולהפסיק למסור הלאה מדור לדור את ה"מסורת" המעוות הזו?!?!
אנא עזרו לי. (באהבה, בתובנות חדשות, בספרי פרוזה ומחקר ובכול דרך אחרת)
הצילו.

[אמא_לשלושה*]

רציתי לדעת אם יש איזה שהיא דרך {חוץ מלספור עד עשר כי אז זה כבר כמעט מאוחר מדי} להימנע מכמעט התמוטטות עצבים כשמתחיל קונפליקט עם הילדה, שברור לי מאוד שאם הוא ימשיך אז הוא יגיע למקומות בלתי רצויים?

[אמא_לשלושה*]

עכשיו כשאני חושבת על כל הסיטואציות שאני עוברת עם הילדה, אז נראה לי שהיא פשוט בוחנת אותי, מתי אני אשבר, עד מתי היא יכולה "למתוח את החבל" וכו', אני יודעת שקשה לה בתור סנדוויץ', היא פשוט לא מוצאת את מקומה בבית.

איך אני יכולה לעזור לה?

[קוואנטית*]

איך אפשר לשנות, לעצור ולהפסיק למסור הלאה מדור לדור את ה"מסורת" המעוות הזו?!?!
_ילד מוכהאבא מכה,
אני זוכרת שהתייחסתי לשאלה דומה שעלתה בדף דברים שאמרתי לבתי.
אני ארחיב קצת גם כאן:
בתור בת לאמא מכה, שהיא בת לאבא מכה, אני יודעת היטב כמה קל לשחזר את האוטומט הזה.
זה צרוב בנו. ככה למדו אותנו, ולא יעזור שאנחנו מתנגדים לזה שכלית - זה צרוב בנו נפשית.
ולכן, לדעתי, הדרך להשתחרר מזה היא טיפול נפשי.

כתבת,
איך זה שכול ההבטחות והמודעויות והתהליכים הנפשיים שעברתי והצמיחה מבפנים קורסים אל מול בנותיי???
אז, איני יודעת מה עברת, אבל בדף שהפניתי אותך אליו אני מספרת על טיפול פסיכולוגי שעברתי. אמנם הגעתי לטיפול מסיבות אחרות לגמרי, אבל ההיכרות עם עצמי מקרוב, ההבנה העמוקה של מה שחוויתי כילדה, יש בהם כיום להקטין את הסיכוי שאכה את ילדיי, ואני רוצה לקוות שזה יבטל את האפשרות בכלל.
הרחבתי שם, אז לא אחזור על עצמי.
בנוסף, למרות שאין כאן מה לשכנע אותך, שהרי אתה משוכנע, אולי תרצה לעיין בדף: לתת פליק לילד. אולי משהו שם יוריד לך איזה אסימון ברמה רגשית (ברמה השכלית - כבר אמרנו, אתה משוכנע), ובכלל יש שם הפניות למאמרים בנושא, אולי זה ידבר אליך.
אם תרצה עוד לשאול, אשמח לענות.

אמא לשלושה,
להימנע מכמעט התמוטטות עצבים כשמתחיל קונפליקט עם הילדה, שברור לי מאוד שאם הוא ימשיך אז הוא יגיע למקומות בלתי רצויים?
נראה לי שהיא פשוט בוחנת אותי, מתי אני אשבר, עד מתי היא יכולה "למתוח את החבל" וכו', אני יודעת שקשה לה בתור סנדוויץ', היא פשוט לא מוצאת את מקומה בבית.

אני מומחית קטנה מאוד לגידול שלושה ילדים, לאור העובדה שיש לי בינתיים רק אחת בת שנה ורבע... ובכל זאת, יש לי כמה המלצות:

• תהליך החלמה משפחתי. דף מומלץ מאוד.

יש שם גם הפניות למאמרים באתרים אחרים - ממליצה בחום.

• המלצה שניה: לקרוא את הספר איך לדבר כדי שהילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שהילדים ידברו של פייבר ומייזליש. בהמשך אפשר לעבור לספרים נוספים שלהן.

• המלצה שלישית: חינוך ללא גבולות.

בהצלחה! @}
ספרי אם משהו מזה סייע לך.

[קרשינדו*]

האלימות המשתוללת במדינה, פגעה גם בנו בדרך אחרת. אתמול התקיפו את הבת שלנו. זה היה נורא.

זה קרה כשיצאנו מביתה של אמי, בדרך למכונית. עברנו ליד ביתה של אחת השכנות, שאני מכיר מילדות. אימי בקשר טוב איתה, מכיוון שהיא אחת השכנות האחרונות שנותרו מתקופת ילדותי. בפעם הקודמת שפגשתי אותה, אמי הלכה , בפעם הראשונה, עם הבת לגן משחקים קרוב. יצאתי לאחר מספר דקות בעקבותיה, ראיתי שהיא משוחחת עם השכנה ולאחר מכן המשיכה לגן המשחקים. השכנה דיברה איתי על בתנו ועל כך שהיא מפחדת מאנשים. הסברתי לה את הקושי איתו היא מתמודדת. נראה לי שהיא הבינה.

היום היא ראתה אותנו עוברים ליד ביתה. היא קמה והחלה להתקרב אלינו תוך כדי שהיא צועקת בשמה של הבת: "פ-ח-ד-נ-י-ת, פ-ח-ד-נ-י-ת, מ-פ-ח-ד-ת מאנשים". היינו בהלם ולא ידענו איך להגיב. היא לא מישהו זר ואתה לא מצפה להתקפה כזו ליד הבית שלך. חוסר התגובה שלנו באותם רגעים מטריף אותנו. רעייתי החזיקה את הבת ורצתה ללכת, אבל מכיוון שהייתה שם עוד שכנה, שעדיין לא ראתה את הבת וביקשה בעבר שוב ושוב לפגוש אותה, היא לא התקדמה מייד לעבר הרכב. השכנה התקרבה ולא הפסיקה לשאוג: "רק בידיים של א-מ-א" ועוד ועוד. בטח אנחנו לא זוכרים מרוב שהיינו מופתעים או בגלל שלא היינו מסוגלים לשמוע. זה נראה לי כמו נצח למרות שרעייתי אומרת שזה ארך רק דקה. שמתי את התיק ליד הרכב, ניגשתי לקחת את הבת ואז היא המשיכה: "ועכשיו תלכי ל-א-ב-א, פ-ח-ד-נ-י-ת". היא צרחה את המילים. היא צרחה לה בפנים את הקושי הכי גדול שלה. צרחה כזו שחודרת היישר ללב ופוגעת הכי עמוק שרק אפשר. אני חושב שגם מבוגר היה נפגע עד עמקי נשמתו, אבל למבוגר יש יכולת להדוף חזרה ולסנן. לה זה פגע בנפש. ההבעה על פניה הראתה עד כמה זה כואב. היא נבהלה מאוד, החלה לבכות אבל כשהלכנו לרכב הפסיקה. רצינו שתבכה, שתוציא את החוצה, שלא יישאר בפנים שום זכר לרוע הזה שפגע בה פתאום. טוב, אני ממש לא מוצא את המילים.

הלכנו לרכב וחיבקנו אותה. חשבנו שהכל נגמר ואז השכנה התקרבה ושמענו אותה שוב צורחת בשמה: " פ-ח-ד-נ-י-ת, מ-פ-ח-ד-ת מאנשים". בא לי לבכות. צעקתי עליה. שאלתי אותה איך היא לא מתביישת לדבר כך לילדה קטנה שעדיין לא מלאו לה שנתיים והאם העובדה שלילד יש קושי צריכה להתיר השפלה שכזו ?. טוב, לשמחתי היא השתתקה והלכה בלי לומר מילה. ניסינו לשקף עבורה את אשר הרגישה: העלבות, פחד אבל הרגשנו שזה לא ממש עוזר. היא ישבה בשקט בדרך הביתה, מכונסת בעצמה, ולא אמרה מילה. היא גם לא בכתה. אוף.

איך מתמודדים עם זה ? איך אפשר לעזור לה ? ברור לנו שהיא נפגעה מאוד אבל מעבר לכך שאמרנו לה שאנחנו אוהבים אותה ושהיא יכולה להרגיש בטוחה איתנו (מה שלא נראה לי שהיא הרגישה היום) איננו יודעים מה לעשות ואיך לדבר איתה על כך. היא הבינה שאמרו משהו עליה והבינה גם שזה נכון. היא מודעת לפחד שלה. אנחנו לא יכולים להגיד לה שהשכנה דיברה שטויות. ודווקא ביומיים האחרונים היא הצליחה להתמודד פעמיים עם הפחד ולהתגבר עליו.

[סיגל_ב*]

היא הבינה שאמרו משהו עליה והבינה גם שזה נכון. היא מודעת לפחד שלה. אנחנו לא יכולים להגיד לה שהשכנה דיברה שטויות

אני מציעה לכם לבדוק עם עצמכם מה לכם אומר: "לפחד מאנשים". איך אתם תופשים את זה.
האם זה רע? האם זה טוב?
האם זה משהו להתבייש בו?

האם זה פחד מאנשים או שמא ביישנות ?
ואם כך, מה זה אומר לכם? האם זה טוב? האם זה רע?

[טרה_רוסה*]

היא הבינה שאמרו משהו עליה והבינה גם שזה נכון. היא מודעת לפחד שלה. אנחנו לא יכולים להגיד לה שהשכנה דיברה שטויות
זה משפט משונה בעיני. אתה אומר שהיא ילדה קטנה שעדיין לא מלאו לה שנתיים . איך אפשר כבר לתייג אותה כפחדנית?

[תבשיל_קדרה*]

היא ילדה קטנה שעדיין לא מלאו לה שנתיים . איך אפשר כבר לתייג אותה כפחדנית?
נראה לי שאילו מישהו היה אומר דבר כזה לבתי הקטנה (יודע מה? גם הגדולה), היהת לה הצדקה מלאה לפחד ולבכי, גם בלי קשר לתוכן הדברים.
(והייתי עושה כמוכם - לוקחת את הילדה על הידיים, והולכת משם - ישר לאוטו, או ישר לבית השכנה שהתכונתם לפגוש)
לכן לדעתי, האמירה שלך הבינה שאמרו משהו עליה והבינה גם שזה נכון. היא מודעת לפחד שלה קשורה להבנות שלך, ולא להבנה של הילדה.

[קרשינדו*]

האם זה פחד מאנשים או ביישנות ?
זה נראה לנו כפחד (שהתעצם עקב מספר טיפולים רפואיים שעברה בשנה האחרונה). המצב כיום שהבת מפחדת/נרתעת (אני לא מוצא מילה אחרת) כמעט מכל מי שמתקרב אליה.

• כאשר אנשים באים אלינו הביתה היא רוצה להיות על הידיים או בחדר אחר.
• בכל פעם שאנחנו פוגשים את השכנה שלנו היא נרתעת ורוצה שאלך.
• בפארק – כשהיא זוחלת ומישהו מתקרב לכיוונה, היא מתרחקת לצד (במידה ויש מקום) ואם לא – מתיישבת וצועקת "אבא" או "אמא" (גם אם אנחנו לידה).
• ברחוב או בחנות – אם מישהו מתקרב לכיוונה (או עובר על ידה) היא נרתעת ואומרת "אבא" או "אמא".
• כשהסבתא באה לבקר היא רוצה שניקח אותה על הידיים (למרות שהיא באה כל יום כמעט). לפעמים היא משחקת איתה אבל בדר"כ היא לא רוצה שתתקרב אליה. את הסבתא השנייה היא החלה לחבב בזמן האחרון ולפעמים מוכנה שתיקח אותה על הידיים.
• כשילדים אחרים מתקרבים אליה היא נרתעת (חוץ מקרוב משפחה שבא הרבה אלינו והיא אוהבת אותו מאוד).

כשהיא איתנו לבד או כשהיא בבית יש לה ביטחון עצמי רב. אני חייב להוסיף שלאחר שהאנשים חולפים על פניה או הולכים, הפחד/רתיעה חולפים מייד והיא שבה לפעילות אותה הפסיקה.

כיצד אנו מגיבים ?
אנחנו לוקחים אותה על הידיים ומחבקים אותה. לפעמים גם על הידיים היא לא מרגישה בטוחה ורוצה ללכת. לא תמיד זה מתאפשר. לעיתים (בעיקר בזמן האחרון ועם אנשים קרובים) היא מרגישה טוב יותר לאחר מספר דקות ומבקשת לרדת מהידיים.

האם זה רע? האם זה טוב? האם זה משהו להתבייש בו?
אני חושב שזה קושי שצריך להתמודד איתו ובטח שאין להתבייש בו. אני רוצה לסייע לה בכך ומחפש את הדרך הנכונה לעשות זאת.

זה משפט משונה בעיני. אתה אומר שהיא ילדה קטנה שעדיין לא מלאו לה שנתיים . איך אפשר כבר לתייג אותה כפחדנית ?
אולי לא ניסחתי את הדברים כהלכה. אני לא מתייג אותה כפחדנית. אני מודע לכך שיש לה קושי שמתבטא בפחד/רתיעה מאנשים. מי שתייג אותה כפחדנית זו השכנה. מכיוון שאני יודע למה שהשכנה התכוונה אני לא יודע כיצד להסביר את זה לילדה. אני מתקשה למצוא את הדרך לבטא את הדברים. איך מנסחים את הדברים בצורה כזו שתעזור לה להתמודד עם הקושי ולא תעצים אותו ?

לכן לדעתי, האמירה שלך הבינה שאמרו משהו עליה והבינה גם שזה נכון. היא מודעת לפחד שלה קשורה להבנות שלך, ולא להבנה של הילדה
אני מקווה שאת צודקת. מכיוון שבבית אני מרגיש שהיא מבינה את כל מה שאנחנו אומרים אני מניח שגם אתמול הבינה ומקווה שלא את הכל.
אשמח מאוד אם תכתבי מה היית עושה לאחר שהייתן נכנסות לרכב/חוזרות הביתה ? מה היית אומרת לילדה ? איך היית מדברת איתה על כך ?

תודה לכן על הדברים שכתבתן

[סיגל_ב*]

תודה על התשובה המפורטת.

_האם זה רע? האם זה טוב? האם זה משהו להתבייש בו?
אני חושב שזה קושי שצריך להתמודד איתו ובטח שאין להתבייש בו. אני רוצה לסייע לה בכך ומחפש את הדרך הנכונה לעשות זאת._

הייתי רוצה להציע זווית הסתכלות, שאולי גם תעזור לך במה שאתה מבקש.

• במקום לראות את הפחד/רתיעה מאנשים כקושי, אני מציעה להסתכל על זה כעל משהו נייטרלי. כעל עוד תכונה נייטרלית שיש לבת שלך: בתי היא גבוהה, נדיבה ונרתעת מאנשים. נייטרלי.
• במקום לחשוב שזה משהו לא כל כך טוב, שדורש התמודדות, אפשר לנסות לקבל את זה כפשוטו: כזו היא. נזהרת, חושדת, לוקחת את הזמן, מבררת מי נגד מי, בודקת את השטח בטרם מתמסרת לאינטראקציה. האמת, אלה תכונות די טובות כשחושבים על זה, לא?
• אולי אפשר בראש שלנו להחליף את פחדנית ב- זהירה ?
• מי אמר שכולם צריכים להתמסר אותו דבר? מי אמר שריצה לזרועות אחרים היא "יותר טובה" באיזה מובן?
• אולי, כמו שהיא, זה פשוט בסדר?

[מציעה בהקשר הזה לקרוא את ביישנות של ילדים.]

אם אתה תרגיש שזה בסדר, אז גם היא תרגיש שזה בסדר.
ואם אתה לא חושב שזה בסדר, אז אפשר לדבר על זה. כי אני, מהמקום שבו אני יושבת, יכולה לראות את הדרך שלה כדרך סופר לגיטימית ובסדר, שלא דורשת שום התמודדות. רק קבלה.

אגב, רק כדי להמחיש עד הסוף:
נניח שאותה שכנה היתה צועקת עליה וצורחת עליה:
"ילדה! י-ל-ד-ה!!! את י-ל-ד-ה".
אז? (וואלה נכון, היא באמת ילדה).
מה אז היית אומר לבתך על דברי השכנה?

[סיגל_ב*]

רגע, חשבתי על דוגמא יותר טובה.

נניח שאותה שכנה היתה צועקת עליה וצורחת עליה:
"זהירה! זהירה!!! שומרת על עצמה...!!! ז-ה-י-ר-ה!!!".
מה אז היית אומר לבתך על דברי השכנה?
אני שואלת באמת. ספר מה היית אומר.

[תבשיל_קדרה*]

מה היית אומרת לילדה ? איך היית מדברת איתה על כך ?
כשבתי (שנה ותשע) נופלת ומקבלת מכה, היא ניגשת אלי עם קצת בכי.
אני אומרת משהו כמו "נפלת" (היא עונה "כן!"), ואז "כואב לך ביד" (והיא עונה "כן!" שמח) - ברגע שהיא משוכנעת שהבנתי לגמרי מה קרה לה, היא חוזרת לעיסוקה הקודם.
בדומה - נראה לי שהייתי מחבקת ואומרת משהו כמו "האשה צעקה עליך, נבהלת".

[קרשינדו*]

תודה על הדברים שכתבתן.

ניסיתי לבחון את הדברים מזווית ההסתכלות שהצעת למרות שזה היה לי קשה מאוד. אני לא יודע אם הצלחתי.

קשה לי להתייחס לפחד/רתיעה/זהירות שלה כמשהו ניטרלי.

כתבת שהתכונות: זהירות, חשדנות, בדיקת השטח, בירור מי נגד מי הן תכונות די טובות. אני מסכים לכך, אבל חושב שהדבר נכון עד לרמה מסוימת. הבת זהירה גם בדברים אחרים שהיא עושה ,כמו ירידה מעמידה לישיבה וכד'. במקרים אלו הזהירות נתפסת אצלי כמשהו טוב, מכיוון שאינה גורמת לה לעצור/לחדול ממעשיה. הקושי החברתי פוגע, לדעתי, בשגרת היום שלה. תדמייני אותה זוחלת על השביל בפארק ואנשים מתקדמים לעברה. היא זוחלת הצידה. לאחר מכן היא רוצה להמשיך ולהתקדם, אבל באים עוד אנשים והיא לא מצליחה. היא מחליטה לזחול לכיוון השני, אבל אז רואה שגם משם באים אנשים ולכן נעצרת. היא לא יכולה להתקדם לשום מקום. היא תקועה. הזהירות במקרה הזה גרמה לה לחדול ממעשיה ומונעת ממנה להמשיך הלאה. אני מדמיין את עצמי מנסה ללכת כך ברחוב. זה בלתי אפשרי.

אני לא חושב שכל אחד צריך להתמסר בקלות ולרוץ לזרועות אחרים, אבל הייתי רוצה שיהיה לה אמון באנשים. שלא תחשוש מכל מי שמתקרב לעברה או שנמצא בסביבתה. כואב לי לראות אותה מגיעה למצב של אין מוצא.

כתבת שאם אני ארגיש שזה בסדר אז היא גם תרגיש. לפעמים אני מרגיש כך ולפעמים לא. אם מישהו בא לבקר אותנו פעמים רבות אז בפעמים הראשונות אני מרגיש שזה בסדר, אבל לאחר תקופה מסוימת אני מרגיש שזה כבר לא בסדר.

החשש שלי הוא שהקושי שלה יעצים במשך הזמן. אחד הדברים שמקשים עלי מאוד לומר שזה פשוט בסדר הוא שהאינטואיציה של רעייתי אומרת שיש לעזור לה. אני מאמין שצריך לקבל את הילד כמו שהוא, אבל איך מזהים את הנקודה שבה הילד זקוק לסיוע בהתמודדות ?

זהירה! זהירה!!! שומרת על עצמה...!!! ז-ה-י-ר-ה!!! מה אז היית אומר לבתך על דברי השכנה?
אני חושב שבטון המשפיל והמלגלג שבו היא צרחה את הדברים זה היה נשמע בדיוק אותו דבר - זהירה מדי. אולי הייתי אומר לה שזו תכונה טובה להיזהר, אבל גם תעוזה זו תכונה טובה ושוב פעם עולה שאלת המידה.

בדומה - נראה לי שהייתי מחבקת ואומרת משהו כמו "האשה צעקה עליך, נבהלת"
תודה. זה בדיוק מה שניסיתי לעשות – לשקף לה את שהרגישה. הבעיה היא שהשתמשתי בין היתר בנעלבת, ששיקף את מה שאני הרגשתי ולאו דווקא את מה שהבת הרגישה, אבל איך אפשר לדעת ? מתי כן היית משתמשת בנעלבת ?

[תבשיל_קדרה*]

מתי כן היית משתמשת בנעלבת?
מעט מאוד. נדיר.
אולי בחטיפות צעצוע. אבל גם שם אני אומרת רק "חטפו לך צעצוע" או "את רוצה לשחק בצעצוע" (אם אני אל בעמדה של לעזור לה לעשות מו"מ).


החשש שלי הוא שהקושי שלה יעצים במשך הזמן.
ה - ר - ג - ע - ה
ילדי הגדולים, כאלה. בעיקר בתי הגדולה.
הם אתי בבית, ולא התחברו למבוגרים אחרים. כולל תקופות של "חרם" על סבתות (בפרט אם היתה תקופה ארוכה בה לא נפגשנו באופן סדיר).
היום הם בני ארבע וחצי, והמצב בהחלט השתפר מאז גיל שנתיים...
בתי עדיין "בישנית" (אבל - הי! גם אני הייתי כמוה בגילה!), אבל מדברת (מעט) עם זרים (או מבקשת ממני שאגיד להם משהו בשמה), מדברת ברור בטלפון (כשהיא בוחרת לעשות כן), יכולה להיות לבד עם חברה שלי - גם מבחירה שלה - בכל מיני מצבים, וכו' וכו'

נזכרתי בעוד נקודה.
הילדים שלי חשים מאוד מאוד בנוח עם חברים ותיקים שלי (גם כאלה שאנחנו פוגשים לעיתים רחוקות).
הילדים שלי חשים מאוד מאוד לא בנוח עם חברים של סבתותיהם.
[תזכורת לעצמי: לדבר על זה עם הילדים לפני הביקור הבא]
למה? אפשר לספק הסברים מכאן ועד ווארשה (מורשתן של החברות של אחת הסבתות ). זה לא משנה.
מה שרציתי לומר - זה סביר שבתך תחוש פחד ממש ליד שכנה של אמך. בוודאי אם זו אשה כל כך אלימה.

[סיגל_ב*]

זה נראה לנו כפחד (שהתעצם עקב מספר טיפולים רפואיים שעברה בשנה האחרונה)

בתחילת דבריך ציינת שקרו כמה אירועים בשנה החולפת שגרמו למה שאתם קוראים "פחד", להתעצם.
אני תוהה:
האם זו היתה בתחילה ביישנות שהפכה לפחד?
לא שזה ממש משנה, אולי זו סתם סמנטיקה, אך אני תוהה.

מה שקורה לרוב בטיפולים רפואיים זה שמתבצעת כפייה על הילד. בפרט בגילאים הצעירים שבהם מאוד קשה להסביר לילד שזה לטובתו, ובטח שלו קשה להבין שזה לטובתו. בסיטואציה כזו, וודאי אם היא קורית תדירות על פני תקופה קצרה, נשמע לי מאוד הגיוני שהאמון בבני אדם יסדק.
ולכן זה נשמע לי מאוד הגיוני, מובן, סביר ולגיטימי שמה שהיה ביישנות יהפוך לפחד ממש, או לחילופין, שפחד מאנשים שהיה מינורי קודם, יתעצם.
איך זה נשמע לך?

גם אם אני לא אצליח לשכנע אותך שהפחד שלה הוא משהו נייטרלי, ועדיין תחזיק בדעה שהוא לא טוב, אני מקווה שלפחות אצליח להראות לך שהפחד הזה, כפי שהוא היום אצל בתך: הוא לגיטימי ומובן. זה הגיוני שכך היא חשה. ולכן - זה בסדר. גם אם זה כרגע מונע ממנה לחצות את השביל או להשלים את המסע שלה בגן השעשועים. יש לה סיבה טובה: מעלו באמון שלה. וכעת היא צריכה לשקם את האמון שלה בבני אדם, וכנראה שזה ייקח זמן.

כך שההמלצה שלי היא אותה המלצה, בין אם אתה משתכנע שזה משהו נייטרלי, ובין אם לא - אך לפחות חושב שזה לגיטימי -
אני מציעה לא לעשות כלום. פשוט כלום. כלום במובן, שאני לא ממליצה לעשות משהו אקטיבי כדי "לפתור" לה את "בעיית הפחד".
כלומר, כן לתמוך ולחזק ולתת לה את כל המרחב והזמן שבעולם להפשיר עם מי שהיא רוצה, בזמן שהיא רוצה ובקצב שהיא רוצה.

אני חושבת שכדאי לתמוך בה לחלוטין בזמן גילויי הפחד שלה, ולתת לה לזרום בקצב שלה. לא הייתי מנסה לאלץ אותה, או לשכנע אותה, או להרגיל אותה או כלום. פשוט לתת לה זמן לבנות את האמון עם בני האדם מחדש - וזה הרי יקרה באופן טבעי מטבען של האינטראקציות שיהיו בחייה. אין צורך ליצור משהו מיוחד.

כך שגם אם אתה רואה את נושא הפחד כמשהו שלילי שהיית רוצה שישתפר - בכל מקרה, הדרך לשיפור לדעתי תעבור כך או כך בהכלה של מי שהיא ומה שהיא היום. ומתוך כך היא תרגיש ביטחון מכם ולגיטמציה להיות מי שהיא ומה שהיא. וככזו, היא כבר תלמד לצעוד את צעדיה בעולם מתוך הביטחון של הוריה בה. מתוך ביטחון זה, היא תלמד לבטוח בעצמה בקשר שלה עם העולם, ומתוך ביטחון זה היא תלמד אט אט להיפתח לאנשים אחרים.

ועדיין, חשוב לי להדגיש:
יכול להיות שאחרי כל זה, רמת הפחד תרד מעט, אך עדיין תשאר ביישנות גדולה והסתייגות מאנשים. כי מאוד ייתכן שככה היא ביסוד: ביישנית. סגורה. מופנמת. וזה בסדר גמור! זה מה שהיא וזה נהדר בדיוק ככה!

מה דעתך?

[קרשינדו*]

ה - ר - ג - ע - ה
תודה על הדברים שכתבת. הם הרגיעו אותי.
אצלנו בדומה לכם - הבת נמצאת איתנו בבית מאז שנולדה ולא יצרה, עדיין, קשר משמעותי עם מבוגר אחר.
כתבת על החברות של הסבתות. לפני חודשיים הלכנו עם אמי לבקר את חברתה. הבת לא חשה בנוח. היא חיבקה אותי במשך כל הביקור ונמנעה מלהביט בפניה של החברה. לבסוף, קיצרנו את הביקור ויצאנו לחצר. להפתעתי, היא שבה מייד לזחול בשמחה על השבילים והתרחקה ממני. לאחר מכן פגשה כלב, שטייל לו בדשא, ושיחקה עימו (החברה של אמי סיפרה לה בחשש, שהוא נוהג לתקוף את תושבי השכונה ). עבורי, זו הייתה הרגשה נפלאה לצפות בה מרחוק, חוקרת ומגלה את המקום החדש אליו הגענו.
אני גם הייתי ביישן מאוד בילדותי. היום אני חושב שאני קצת פחות. ייתכן שהרצון שלי לסייע לה נבע מכך, שפעמים רבות הרגשתי, שהביישנות מהווה מגבלה עבורי.

האם זו היתה בתחילה ביישנות שהפכה לפחד?
אני חושב שזה תמיד היה פחד, אבל לפני כן הוא היה ברמה נמוכה יותר. ייתכן שהמקור לפחד הוא בתקופת ההיריון שהייתה מתוחה, מלחיצה מאוד ולוותה בבדיקות רפואיות רבות.

נשמע לי מאוד הגיוני, מובן, סביר ולגיטימי שמה שהיה ביישנות יהפוך לפחד ממש, או לחילופין, שפחד מאנשים שהיה מינורי קודם, יתעצם.
את צודקת. הטיפול האחרון שהבת עברה היה דיקור סיני. היא סבלה מאסטמה של העור במשך זמן רב. הדיקור הסיני עזר לה מאוד לפני שנה ולכן פנינו אליו גם הפעם. נאלצנו לעבור מספר טיפולים, שעל אף שהיו קצרים מאוד, לא היו נעימים לבת. הפריע לה בעיקר שנוגעים בה בניגוד לרצונה. ע"מ להקל עליה ככל האפשר, הדיקור התבצע כשהיא חבוקה בידי אמה. בתקופה הזו הפחד התעצם.

שהפחד הזה, כפי שהוא היום אצל בתך: הוא לגיטימי ומובן. זה הגיוני שכך היא חשה.
יש לה סיבה טובה: מעלו באמון שלה. וכעת היא צריכה לשקם את האמון שלה בבני אדם, וכנראה שזה ייקח זמן.
אני מציעה לא לעשות כלום. פשוט כלום. כלום במובן, שאני לא ממליצה לעשות משהו אקטיבי כדי "לפתור" לה את "בעיית הפחד".
כי מאוד ייתכן שככה היא ביסוד: ביישנית. סגורה. מופנמת. וזה בסדר גמור! זה מה שהיא וזה נהדר בדיוק ככה!
כתבת נפלא. אני מסכים עם דברייך. שקראתי את הדברים שכתבת היום התחושה הייתה שונה. הרגשתי שאני מקבל אותם למרות שאת חלקם כתבת לפני כן. אני חושב שזה קשור לכך שהצלחתי לבטא את מה שאני מרגיש והרגשתי שהבנת אותי. הקבלה של הדברים הקלה עלי, כבר היום, את ההתמודדות במפגש עם השכנה. אני חושב שזה הקל גם על הבת מכיוון שהרגשתי שהיא פחות נסערת.

תודה לכן על העזרה
שתהיה לכן שבת נפלאה

[סיגל_ב*]

אני חושב שזה קשור לכך שהצלחתי לבטא את מה שאני מרגיש והרגשתי שהבנת אותי. הקבלה של הדברים הקלה עלי, כבר היום, את ההתמודדות במפגש עם השכנה. אני חושב שזה הקל גם על הבת מכיוון שהרגשתי שהיא פחות נסערת.
תודה על דבריך. @}
התרגשתי מאוד לקרוא.

אני גם הייתי ביישן מאוד בילדותי. היום אני חושב שאני קצת פחות.
הרבה פעמים מה שמפריע לנו אצל ילדינו אלה הן תכונות שיש בנו, ושיש לנו ביקורת עליהן.
זה בסדר, זה טבעי .

בהתאם לכך, הדרך להרגיש טוב יותר עם מה שמופיע אצל ילדינו, הוא להרגיש יותר טוב - לקבל - את מה שמופיע אצלנו.
או במילים אחרות (אני קצת מרשה לעצמי כאן, מקווה שזה בסדר ):

כזה אתה: ביישן. סגור. מופנם. וזה בסדר גמור! זה מה שאתה וזה נהדר בדיוק ככה!

שבת נפלאה גם לך ולמשפחתך. @}

[תבשיל_קדרה*]

נאלצנו לעבור מספר טיפולים, שעל אף שהיו קצרים מאוד, לא היו נעימים לבת
נסה לזכור את זה לפעם הבאה, ואולי לשקול טיפול אחר.

הקבלה של הדברים הקלה עלי, כבר היום, את ההתמודדות במפגש עם השכנה
רוצה לפרט?
(בכלל כשאני חושבת על הצעקות של השכנה - זו לא התנהגות סבירה בשום מובן, ועצם ההתפרצות התמוהה/בלתי צפויה הזאת היתה בטח נורא מפחידה אותי)

[קרשינדו*]

אני קצת מרשה לעצמי כאן, מקווה שזה בסדר
זה בסדר

נסה לזכור את זה לפעם הבאה, ואולי לשקול טיפול אחר.
דרכים נוספות לטפל באסטמה של העור הן ע"י הומאופטיה או IPEC. הבעיה היא שאנחנו לא מכירים אף מטפל באיזור שלנו.

רוצה לפרט?
התכוונתי בדברי לשכנה שלנו ולא לשכנה של אמי. כשפגשנו אותה אתמול בכניסה לבית, הבת חיבקה אותי ורצתה ללכת. דיברתי איתה מעט
מאוד ופשוט הלכנו. הרגשתי שאני מקבל את הבת כמו שהיא. לא חשבתי האם זה טוב/רע, האם צריך/לא צריך לטפל בזה או האם זה בסדר/לא בסדר.
השינוי המחשבתי גרם לי להרגיש רגוע יותר והרגשתי שגם הבת הייתה פחות נסערת, לעומת פעמים קודמות בהן פגשנו את השכנה. זה מדהים בעיני, שיש לה יכולת לחוש אותי בצורה כזו.
לגבי השכנה של אמי - סביר להניח שאני אתקל בה כשאבקר את אמי (למרות שמאז המקרה השכנה נמנעת מלפגוש את אמי). אין לי מושג מה אומר/אעשה. הייתי מעדיף שלבת לא תהיה אינטראקציה איתה.

[סיגל_ב*]

דרכים נוספות לטפל באסטמה של העור הן ע"י הומאופטיה או IPEC. הבעיה היא שאנחנו לא מכירים אף מטפל באיזור שלנו.
נסה לשאול בדפים הרלוונטיים:

שיטת ipec
טיפול הומיאופתי
המלצות מטפלים אלטרנטיביים

[ערמונים*]

יש לי משהו שאני מתלבטת בו כבר הרבה זמן וזקוקה לעזרתכם
אח של אבא שלי הוא ללא ספק הדוד שאני הכי אוהבת.יש לו עבר לא פשוט של פשע וסמים.היום אני חושבת שהוא נקי וגם חזר בתשובה.יש להם כמה ילדים ויש הרבה מאוד אלימות בבית.המון צרחות אי שקט כפכפים עפים באוויר דיבור עם שיניים קפוצות.גם אישתו היא מאוד אלימה ומכה את הילדים.הבית הזה מאוד כאוטי.
דוד שלי הוא מאוד לא צפוי ויכול להיות מאוד מתוק ומקרב ואז פתאום להתהפך ולהכות.הייתי איתם ביחסים מאוד קרובים ואני אוהבת מאוד את הילדים שלהם.באתי לבקר שם המון לפעמים גם לשבתות וחגים.היינו נורא קרובים.
גם אני גדלתי בבית מאוד אלים.ואני עובדת כבר שנים על עצמי כדי להשתחרר מכל הטראומות.היה לי מאוד קשה תמיד לראות את הדרך שבה הם בוחרים ושהם רחוקים מלטפל בעצמם...מדברים מדברים יודעים שיש המון בעיות ולא עושים .כלום.
פעם אחרונה הייתי שם באיזה חג.היה כל כך הרבה מתח בשולחן והמון צעקות גם בין ההורים גידופים וקללות ומכות ובעיטות והעלבות לילדים שוב.אכלתי ומייד רצתי לשירותים עם עוויתות בבטן לא יכולתי להמשיך לשבת בשולחן.שילשלתי ללא הכרה.בגלים, כמה שעות.(סליחה על התיאורים).
מאז עוד הייתי שם פעם אחת.הדודה שלי ביקשה שאקשיב לה איך היא סובלת מהילדים שלא מכבדים אותה אבל אני לא יכולתי לומר לה כלום.בתוכי אני יודעת שזה יחס גורר יחס ושזה לגמרי ברור שהילדים יתחצפו אם כל יום הם מקבלים מכות ועונשים וסחטנות מניפולטיבית.ולא יכולתי לרחם עליה בקול רם כמו שהיא ביקשה.גם לא לומר בפעם האלף שהם צריכים לטפל בעצמם.
אני בעצמי מתחום הריפוי אז הצעתי מלא פעמים מלא דברים...כןכן הם אמרו אבל כלום לא קרה.
הבעייה שנהייתה זה שאני לא מסוגלת לבוא לשם וגם לא להתקשר.אני לא יכולה לשבת יותר בחג בתוך הצרחות האלה ולא יכולה לראות מקרוב את המכות האלה.זה מכאיב לי נורא.ומקשה עלי. הקשר לגמרי ניתק אחרי שהיה מאוד קרוב.וזה קשה לי ואפילו להסביר לעצמי...לא כל שכן להם.אני מתגעגעת לדוד שלי וגם לילדים ולא יודעת מה לעשות...אשמח לשמוע מה יש לכם לומר
תודה,ערמונים.

[אח_מוכה*]

אני אח של אחות מוכה.
כבר לא אקדמאי (וגם לא בדרך. זה קשור?)
אני דווקא התחלתי לספר, לאחרונה.
ויותר מזה - ניסיתי לדבר עם אבא שלנו. להפתעתי הרבה - הוא לא זכר כלום + הסכים להתנצל על כל דבר שהוא אולי עשה פעם.
אמא, לעומת זאת, אמרה שזה מה שהם ידעו. היום אני יודע להאמין לה, ואני יודע שאבא שלי, באמת ובתמים הדחיק.
סתם הערה קטנה.

[טרה_רוסה*]

ערמונים,
אולי את יכולה ללכת לביקורים קצרים, לא דווקא בארוחות של שבת או חג, אלא סתם ביום חול כשאין לחץ ולא כולם צפופים יחד סביב השולחן?

[סיגל_ב*]

ערמונים,
אין לי מה לייעץ חוצמזה שאני ממש מבינה לליבך.
גם אני לא מסוגלת להיות במחיצת אלימות שמופנית כלפי אחרים - ובמיוחד כלפי ילדים.
אני מרגישה שאני חייבת להגן על עצמי ונמנעת ממפגשים כאלה גם במחיר של געגוע.
אבל זו הבחירה שלי.

[תבשיל_קדרה*]

ערמונים, אולי תפגשי עם הילדים בלי הוריהם. את יכולה להציע את עצמך כבייביסיטר מדי פעם. נראה לי שאין הורה שלא ישמח לעזרה כזאת מדי פעם.

[מ_י_כ_ל*]

אני מאוד אוהבת את ההצעה של גילה.
אין לי נסיון אישי עם נושא אלימות במשפחה, אבל ממה שקראתי (כאן באתר ובמקומות נוספים), יש ערך בל ישוער למסר שאומר לילד - "אתה נהדר! היחס הזה לא מגיע לך!", ואם תוכלי להפגש עם הילדים לבד, הרי שאת תוכלי להיות זו שמעבירה להם את המסר הזה.

ועכשיו למשהו שלא שאלת, אך אני מרגישה צורך לשאול (מתנצלת מראש על הבוטות, הרגישי חופשיה למחוק את תרצי בכך):
אם הילדים שם מוכים, האם אין מקום לערב את הרשויות?
אני מבינה שמדובר בדוד אהוב, כמו גם את הקושי לפעול "נגד המשפחה", אבל כשמדובר ביחס אלים כלפי ילדים לפעמים אין ברירה, לא?

הנה, פתאום מצאתי את הדברים של קוואנטית, שהשאירו עלי רושם בל ימחה:
_ואני לעולם לא אשכח, איך הם - החברים של ההורים - עמדו, הסתכלו ושתקו.
שתקו._

אני יודעת שאני מבקשת ממך המון, בקשה שאולי אני עצמי לא הייתי מצליחה לעמוד בה, אבל האם לא הגיע העת לשבור את מעגל השתיקה?

מחזקת את ידיך בכל החלטה שלך @}

[סיגל_ב*]

אולי תפגשי עם הילדים בלי הוריהם


אם הילדים שם מוכים, האם אין מקום לערב את הרשויות?

<חששתי להציע>

[ערמונים*]

הי שלום תודה על התגובות.
אם הילדים מוכים?
זו סוגייה סבוכה...מה הופך ילד לילד מוכה שצריך לדווח עליו לרשויות? איפה עובר הגבול בין "...חוסך שבטו שונא בנו..." (הזכרתי שמדובר בחוזרים בתשובה) לבין אלימות שיש לדווח עליה...בשבילי כזו שיש לדווח עליה כמו שנראה לכולנו זה הסיפורים הנוראיים על מגהץ על הלחי או כיבוי סיגריות או שבירת עצמות...אבל מה עם כפכף או ברוטליות באחיזה, או פשוט דיבור פראי ומפחיד?? או השתוללויות זעם בלתי נשלטות או בעיקר ההפכפכות...
בכל אופן מ י כ ל לא נראה לי שזה מהסוג של לדווח.וגם ללכת באיזשהו אופן מאחורי הגב...זה לא הדרך שלי...מצד שני גם לא לעמוד ולשתוק ואת זה ניסיתי מלא פעמים...
תבשיל קדרה - את זה עשיתי המון.הילדים היו באים אלי לכמה ימים או שהייתי לוקחת אותם לימי כיף...אבל.הם כבר גדולים 14 13 11
ומה שנהיה נורא מהכל בשבילי, זה שהציניות דבקה בהם המתח קוצר הרוח חוסר השקט...מדברים גם אלי כבר בגסות...והגוף שלהם מתחיל להפגין את זה שהוא מלא במתח ופחד...אפילו בשפת הגוף.
טרה רוסה את זה אני יכולה לאמץ...רק גיחות...למרות שהם גרים רחוק.וזה כואב.לנסוע שעה הלוך ושעה חזור בשביל להיות שעה...
אפרסקים הכי מבינה אבל זה לא נראה לי ממש פתרון הגעגוע גדול וגם התחושה הזו של מפח הנפש...כאילו "אני לא מצליחה לעזור להם..." או איך יכול להיות שהם לא רואים...אני מרגישה שיש לי מה "ללמוד" שם ובגלל זה איני יכולה להרפות...את מבינה אפרסקים?
הרבה פעמים הם היו אומרים שכשאני באה הרוחות יותר רגועות כי אני מביאה שקט ויופי..."תבואי עוד"...
אני רוצה להמשיך את הקשר ועצובה על הנתק וגם חושבת שאדרש להסברים בגלל זה שאלתי לדעתכם.
איך להמשיך את הקשר? לשים גבולות, להגיד דברים באופן גלוי ברגע שקורים? הרי כל הזמן הייתי שם רואה ואיני נראית...שותקת...
אני מפחדת "לשבור" להורים את הסמכות... מצד שני גם לשתוק אני לא יכולה יותר.
וקצת על השתלשלות המאורעות:
פעם הייתי שם בשבת עם בן הזוג שלי.דוד שלי העיף סטירה מטורפת לבת שלו.היא בכתה בדממה.רק דמעות בעיניים.התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש מה גם שמיותר לציין שאין סיבות ממש לאלימות...את הכל אפשר לפתור אחרת לגמרי...בקיצור באופן אובייקטיבי,הסטירה לא הייתה מוצדקת. ואני התחלתי לבכות בטירוף ועזבתי את השולחן אני והוא רבנו...אמרתי לו שלא יכניס אותי לבלגן שיש לו עם האנושות כי אני אחד האנשים שהכי אוהב אותו בעולם...זה נכון והוא הרפה.
אח"כ שהייתי באה יכולתי כבר לראות את האלימות ו"רק" לחטוף כאב בטן...ולבלות בשרותים כמה שעות כמו שסיפרתי למעלה.
יש לי עיניין עם אלימות אני באה מבית אלים ומאוד דומה אבל באופן הרבה פחות חריף.מאוד מזדהה עם הילדים ...אולי, (אני לא בטוחה), יש לי איזה עיניין עם 'לעשות שלום עם אלימות' ברמה שאוכל לראות אותה,ולא להיות מושפעת ממנה...לדעת שהבחירה שלי היא אחרת בחיים שאני אגדל אחרת את ילדי ושניסיתי הכל עם הדודים ועדיין זו בחירתם...ואולי להשאיר את הדברים להיות וכשלא ישפיעו עלי ממש,אדע שהחלמתי???
לא חשבתי על זה כך עד כה בכזו בהירות מה אתם אומרים?

[סיגל_ב*]

יש לי הרבה מה לומר אבל אין לי כרגע הרבה זמן, אני אכנס בהמשך.

בינתיים שולחת .

[מ_י_כ_ל*]

ערמונים,
אני מזהה בדבריך איזשהו מאבק פנימי בין הצורך שלך לעזור לעצמך להחלים (שהרי גם את מחלימה!) לבין הצורך שלך לסייע לבני משפחתך, בעיקר לילדים.
וחשוב לי להבהיר - בעיני, החובה שלך כלפי עצמך, כלפי בריאותך (הגופנית והרגשית), היא לא פחות חשובה ומרכזית משלל החובות שלך כלפי ה"אנושות". אולי היא אף יותר חשובה, שכן בלעדיה לא יהיו לך כוחות לסייע לאחרים.

לכן, אולי הצעד הראשון שיש להתחיל בו, הוא לבחון הדברים מבעד לתהליך הריפוי שלך.
יתכן שמה שאת הכי זקוקה לו זו התרחקות והתנתקות מכל מה שגורר אותך חזרה למקומות הקשים שיצאת מהם. ואם זהו המצב, וזה מה ש את זקוקה לו כרגע כדי להחלים - כה יהיה!
אבל, אני זיהיתי בדבריך ( אני מרגישה שיש לי מה "ללמוד" שם ובגלל זה איני יכולה להרפות) תובנה אחרת - שתהליך הריפוי שלך יושלם באמצעות ההתערבות (או לפחות הנוכחות) במה שקורה שם.
אני חושבת שאת אדם מאוד חזק.

יש לי איזה עיניין עם 'לעשות שלום עם אלימות' ברמה שאוכל לראות אותה,ולא להיות מושפעת ממנה...וכשלא ישפיעו עלי ממש,אדע שהחלמתי???
סיפור מחוץ לענין, אבל שייך לעניין:
בשירותי הצבאי הייתי קצינת נפגעים. בזמנו, קציני נפגעים ומודיעי נפגעים (אלה המוסרים את ההודעות למשפחות), השתתפו יחד בקבוצות תמיכה דו-שבועיות. דיברו שם הרבה על ההתמודדות, הכאב, הבכי. אחד ממודיעי הנפגעים הוותיקים ביותר (קרוב ל-15 שנה בתפקיד), אמר לנו אז: "היום בו אפסיק לבכות, הוא היום בו אפסיק להודיע".

אנשים, שאלימות, בעיקר כלפי חסרי ישע, אינה משפיעה עליהם יותר; אנשים ה"מצליחים" בצורה כל כך מוחלטת ו"יעילה" להתנתק מרגשותיהם - אינם מראים סימנים להחלמה, הם מראים סימנים לאובדן צלם אנוש.
את מ-א-ו-ד רחוקה משם, ותודי לאל על כך!
ההחלמה היא כן להיות מושפע, אך לא לתת להשפעה הזו להגיע למחוזות הרסניים עבורך.


(יש לי עוד כמה דברים לומר בענין ה"איפה עובר הגבול", אבל אולי קודם כדאי שתאמרי האם זה משהו שיענין אותך לשמוע @})

[ערמונים*]

מ י כ ל עכשיו אני מבינה למה יש רווחים בין כל אות כי את באמת מ י כ ל וצריך מקום לכל היופי והראייה הנקייה שאת מביאה...כמו מיכל (עם צירה)(ראיתי שיש אנשים שמנקדים באתר...איך הם עושים את זה)???
לגבי :
אבל אולי קודם כדאי שתאמרי האם זה משהו שיענין אותך לשמוע
רוצה לשמוע כי זה מאוד מעניין אותי.
עלית על נקודות חשובות-
בשביל תהליך ההחלמה שלי יצרתי את הנתק ולא הייתי שם מסוכות עד היום למעט פעם אחת שאז ביקשה הדודה אמפטיה ולא יכולתי לתת כתבתי למעלה.באמת לקחתי את כל הזמן לעצמי לא באתי ולא התקשרתי.משהו פשוט פקע בצורה שלא יכול היה להתנהל מתוך נימוס אפילו.אפילו להתקשר לשאול מה נשמע...אח"כ הייתה איזו פגישה מורחבת עם עוד חברים שעלה בה וויכוח קצת "התנתקותסטייל" ודודה שלי דיברה על זה שערבים הם לא יהודים וכאלה...ולכן זה פחות כואב שהם מתים...או משהו כזה יסלח לי האל אם הוצאתי את הדברים מהקשרם.ומשם כבר ממש לא הייתה דרך.לא יכולתי להכיל את זה וזה כאב.ועברו עוד 3 חודשים.בדממה (אפילו לא טלפונים לדוד שלי, שזה הדבר היחיד שכן עשיתי בתקופת הנתק....)(אני אוהבת אותו).(מאוד).
לגבי הסיפור עם קצינות הנפגעים...מוזר שאת מביאה את זה.אני ממשפחת השכול. לא אפרט אבל מכירה את המדיום של קצינות נפגעים מאוד מאוד מקרוב...כולל את משהב"ט ועובדות סוציאליות ושיקום וכן ראיתי לנגד עיני מה קורה שעבודה כזו שוחקת ואיך הרבה אנשים כן מגדלים שיריון וחומת אדישות ולא ננגעים מכאבי.... (השכול במשפחתי יוצא דופן, כפול מכופל ומשולש ומכל הכיוונים)............................[בשביל הפיריות אציין שקצינות הנפגעים שפגשתי בחיי היו רובן נהדרות ורגישות וחזקות...עובדות השיקום זה נושא אחר.אבל זה ממש בסוגריים ורק בגלל שאת היית.]
אולי משם רצוני לרפא ולשמור על המשפחה כי היא נפגעה כ"כ כבר ע"י אלימות.(בשבילי גם מלחמה היא אלימות וגם התאבדות היא אלימות,וגם להרביץ לילדים זה אלימות)ואולי משם גם תחושתי שיש לי מה ללמוד מכך לפני שאני מביאה דור נוסף לעולם הזה.

ההחלמה היא כן להיות מושפע, אך לא לתת להשפעה הזו להגיע למחוזות הרסניים עבורך.
עם זה אני מסכימה ולשם רוצה להגיע.להנגע אך לא לבכות ולכאוב בבטן.ולבלות בשירותים כל הלילה.להנגע ולהתעטף בשמיכה מגינה אולי של אהבה אולי של אמונה אולי של ריפוי...לא יודעת זה עוד המקום שבו אני צריכה עזרה מה אומרת...להינגע ומה?

איך להתמודד עם אלימות,
בלי לברוח ממנה (לא לבוא אליהם יותר)
בלי לקחת צד (להתערב ולהפריע ולשבור סמכות)
בלי לשתוק (רואה ואינה נראית)
בלי להיפגע (משלשלת בשירותים, בוכה בשולחן האוכל)
חייב להיות עוד משהו.
מה?
תודה לכם, ערמונים

[ערמונים*]

אה המשך
בלי להפוך להיות :
אנשים, שאלימות, בעיקר כלפי חסרי ישע, אינה משפיעה עליהם יותר; אנשים ה"מצליחים" בצורה כל כך מוחלטת ו"יעילה" להתנתק מרגשותיהם - אינם מראים סימנים להחלמה, הם מראים סימנים לאובדן צלם אנוש.
עוד סעיף שלא צוין למעלה
סיגל ב מחכה בסבלנות 0-|

זה אמור לעשות אייקון של סמיילי בויפאסנה אני מקווה שזה יעבוד.
ערמונים.

[חברה_של_אח_של_תבשיל_קדרה*]

נשמע לי שהם ילדים מספיק גדולים בשביל שאפשר יהיה לשאול אותם מה הם היו רוצים שיקרה.
הם יודעים שאת יודעת מה קורה וזה כבר הרבה. אולי הם צריכים לדעת גם שאת בצד שלהם, בעלת ברית.
ממה שאני זוכרת, אחד הדברים הכי קשים הוא להתגבר על הבושה, הבושה שיוצרת בדידות נוראה כל כך, שמוסיפה לנמיכות הרוח.

[תבשיל_קדרה*]

בלי לקחת צד (להתערב ולהפריע ולשבור סמכות)
זה אני לא בטוחה שאפשר.
אולי דווקא "לשבור סמכות" זה מה ש - ברבות הימים - יוציא את הילדים האלה ממעגל האלימות.
אני לא מתכונת להתערבות שלך באמצע, אלא לזה שרק כשיבינו הילדים שההורים שלהם טעו, יוכלו להיות בעצמם (אחרי עוד הרבה עבודה עצמית) הורים לא אלימים.

[סיגל_ב*]

ערמונים היקרה,
קודם כל חיבוק גדול. .
מה שאת מתארת נשמע מאוד קשה. זה מדהים בעיניי לקרוא את הרגישות והאהבה במילותייך למרות הבית האלים שממנו יצאת.

אני מרגישה שהלב שלי רוצה לדבר איתך: לב אל לב, אבל נאלצת להסתפק במילים שנותן השכל. הייתי רוצה להצליח להעביר לך בתקשורת לא מילולית תחושות ורגשות, ואני נאלצת כעת לחפש מילים ומשפטים כדי לתאר מה אני מרגישה חושבת. נאלץ להסתפק בזה .

אני מרגישה שהשיחה כאן נעה בשני מישורים. המישור האחד הוא זה שעוסק במציאות שבה את פועלת. המישור השני, הוא המישור הנפשי, הפנימי שלך. אני אתחיל בהתייחסות אליו קודם.

וגם התחושה הזו של מפח הנפש...כאילו "אני לא מצליחה לעזור להם..."
מאוד מזדהה עם הילדים ...
אני יכולה לספר לך שבכל פעם שאני רואה התייחסות תוקפנית לילד אני מתכווצת. וזה לא חייב להיות אלימות מופגנת בכוח הזרוע. אפשר להיות תוקפניים גם בשקט.
בכלל בכל פעם שאני רואה ילד במצוקה אני נכנסת בעצמי למצוקה.
תקופה ארוכה אחרי הלידה של בתי שמתי לב שאני מסתכלת גם על תינוקות אחרים, בודקת אם הם בסדר, אם הם מטופלים טוב ואהובים. שאלתי את עצמי, מה אני כל כך מתעסקת בזה? הרי יש לי את עצמי ואת בתי. לא מספיק כל האנרגיה שאני משקיעה בלספק את צרכי בתי ולדאוג לשמור על עצמי? למה אני חייבת לנסות להציל את כל הילדים בעולם? והגעתי למסקנה, שבניסיונותיי להציל את כל הילדים אני בעצם מנסה להציל את עצמי.
אני בעצם מנסה לתת - לא רק לבתי, אלא לכל הילדים בעולם - טיפול מסור יותר ואוהב יותר מזה שקיבלתי כילדה. וכנראה שההיגיון-הלא-רציונלי של התת מודע שלי חושב שאם אצליח להציל את כולם, אנצל בעצמי. כלומר אלמד לחיות בשלום עם העבר שלי.

למה אני כותבת לך את כל זה?
כי אני רוצה להעלות השערה - וספרי לי אם את מתחברת אליה.
ראשית, אני חושבת שהעובדה שאת חווה תחושות פיזיות כל-כך קיצוניות כשאת עדה לאלימות שם, היא עדות לכך שטרם עיבדת את חוויות הילדות הקשות שלך, ובכל פעם שמשהו כזה קורה בנוכחותך, הוא מעלה מחדש את הזכרונות הקשים שלך.
ולכן את מרגישה שאת מזדהה עם הילדים. אבל יקירתי, את לא סתם מזדהה. כשהם חוטפים מכות לנגד עינייך - באותו רגע ממש - העבר שלך מתעורר לחיים ואת חווה שוב את הרגעים שבהם את חטפת! פלא שהגוף שלך קורס כולו?

מנגנוני ההגנה שהיו לנו בילדותנו - אלה שעזרו לנו להתמודד עם האימה והאלימות שהיו בבית - הם כבר לא משרתים אותנו. אז הדחקנו כדי לשרוד. היום אנחנו כבר לא יכולים להדחיק. הנפש שלנו זקוקה למשהו אחר. לדעתי היום אנחנו צריכים דווקא להכיר מקרוב את מה שקרה לנו, ולעבד מחדש את החומרים האלה תוך הסתכלות בוגרת על האירועים. אני מאמינה - מהניסיון האישי שלי אני מדברת - שהתבוננות כזו אל העבר ואל מה שקרה שם, תשחרר אותך מהמקום הקיצוני שבו את חווה היום את האלימות שמסביבך.

תראי,
גם מי שלא חווה אלימות בעברו ירגיש רע מאוד להיות במחיצת ילד שחוטף מכות. אבל יש להניח שהוא לא יגיב לזה פיזית ונפשית באופן כל כך קשה. ולכן התחושות שעולות אצלי כשאני קוראת אותך, זה שלפני הכל אולי תרצי לטפל בעצמך? נראה לי, בדומה למה שאמרה מיכל, שקודם כל חשוב שתוודאי ש- את בסדר.

---

ולמישור השני.

אני מפחדת "לשבור" להורים את הסמכות... מצד שני גם לשתוק אני לא יכולה יותר.
ראשית, אני חושבת שאת יכולה לדווח לרשויות על המתחולל בבית בעילום שם. את יכולה להזדהות כשכנה אנונימית ששומעת כל הזמן צעקות בבית וחפצים שמוטחים בקירות. יש לקוות שאם עובדת סוציאלית תכנס לשם, אולי יחול איזה מפנה.
אני חושבת שזה לא צריך להגיע למגהץ, לכיבוי סיגריות או ברזל מלובן כדי לדווח לרשויות. את לא צריכה למלא שום טופס וגם לא להצדיק את הפנייה. מספיק שתגידי שיש קולות רמים של צעקות, מכות, בכי וחבטות בקיר.

בעניין המפגשים איתם.
שוב, כתבתי לך למעלה, זה קשה. בטח כרגע כשאת עוד מושפעת באופן כל כך קשה. אבל נגיד שטיפלת בעצמך, ואת היום במקום שבו את כבר לא מתפרקת כזה קורה, אלא כמו כולם, מזדעזעת עד עמקי נשמתך ורוצה שזה יפסק. עדיין, אני מאמינה שאת לא צריכה לשתוק.
אני מאמינה שאם לא יכולה להיות במקום שבו את מרגישה בנוח לבטא את עצמך ואת מה שאת מאמינה בו - כנראה שזה מקום לא טוב עבורך. אני מאמינה שצריך למצוא דרך: או לומר משהו / לעשות מעשה, או לא למצוא את עצמנו במצב כזה. המחיר הנפשי של לא לעשות כלום, ולעמוד מנגד לנוכח מעשים כאלה הוא מחיר גדול מדי שייגבה ממך.

אני מאמינה שאם אתה עד למעשים כאלה - אתה צריך לעשות משהו. משהו חייב להיעשות או להיאמר.
נדמה לי שכאן, בדף הזה, מספרת ב דרך על מעשה מדהים שהיא עשתה למען אחייניתה. קראת את זה?

בקיצור באופן אובייקטיבי,הסטירה לא הייתה מוצדקת
חמודה, אני יודעת שאת תסכימי לחלוטין עם מה שאני הולכת לכתוב עכשיו, וזה ברור ומובן מאליו, ולמרות זאת, משהו בניסוח של דברייך גורם לי להדגיש בכל זאת משהו:
אין דבר כזה סטירה מוצדקת. אף פעם. יש דיון שלם על זה בדף: (לא) לתת פליק לילד.

אולי, (אני לא בטוחה), יש לי איזה עיניין עם 'לעשות שלום עם אלימות' ברמה שאוכל לראות אותה,ולא להיות מושפעת ממנה...
לדעת שהבחירה שלי היא אחרת בחיים שאני אגדל אחרת את ילדי ושניסיתי הכל עם הדודים ועדיין זו בחירתם...ואולי להשאיר את הדברים להיות וכשלא ישפיעו עלי ממש,אדע שהחלמתי???
ההחלמה שלך - לדעתי - אינה קשורה בכך שתשארי אדישה לנוכח אלימות כלפי חסרי ישע. אבל מאידך, את לא תתפרקי (שעות בשירותים וכו'). זה יהיה ההבדל.

אנשים, שאלימות, בעיקר כלפי חסרי ישע, אינה משפיעה עליהם יותר; אנשים ה"מצליחים" בצורה כל כך מוחלטת ו"יעילה" להתנתק מרגשותיהם - אינם מראים סימנים להחלמה, הם מראים סימנים לאובדן צלם אנוש.
ובעיקר זה סימן להדחקה כל כך מסיבית. מקום לא טוב להיות בו.

---

ערמונים יקירה,
כתבת:
גם אני גדלתי בבית מאוד אלים.ואני עובדת כבר שנים על עצמי כדי להשתחרר מכל הטראומות
אני בעצמי מתחום הריפוי
ורציתי לשאול:
האם קיבלת ייעוץ מקצועי כלשהו?
טיפול/ייעוץ שכזה יכול לעזור לעבד את מה שקרה בעבר, כך שמה שקרה לא יהפוך לכפתורים שנחלצים ברגעים קשים, ומובילים לתגובות לא רצויות. על פי נתונים סטטיסטיים, הרבה פעמים ילדים מוכים הופכים להורים מכים.

---

_איך להתמודד עם אלימות,
בלי לברוח ממנה (לא לבוא אליהם יותר)
בלי לקחת צד (להתערב ולהפריע ולשבור סמכות)
בלי לשתוק (רואה ואינה נראית)
בלי להיפגע (משלשלת בשירותים, בוכה בשולחן האוכל)
חייב להיות עוד משהו.
מה?_

כמו שאני רואה את זה, יש לך אפשרות לפחות לתקופה הקרובה לעשות כך:

1. להימנע מלבקר אותם כדי להגן על עצמך. עד שתתחזקי לפחות.
2. לדווח אנונימית לרשויות. כך את עושה הרבה למען הילדים האלה.
3. להיפגש כמה שאפשר בנפרד עם הילדים. לשדר להם מסרים של אהבה וקבלה. לשוחח איתם על הקשיים שלהם. לעזור להם לשים דברים בפרספקטיבה. לעודד אותם לפנות לייעוץ (אפשר דרך בי"ס).
4. לחבק את עצמך, לאהוב את עצמך ולהמשיך לטפל בעצמך.

מה דעתך?

[ערמונים*]

סיגל ב
אני ואת ביחד זה ממש אפרסמונים-------------------------------------------------------------------------------------------------------@}
קראתי את דברייך כבר אתמול לפני השינה.
אני עדיין חושבת על הרבה דברים ואני אענה מאוחר יותר.
תודות רבות על התייחסותך וגם על הלינקים שנתת התחלתי לעיין.
ערמונים.

[סיגל_ב*]

אני ואת ביחד זה ממש אפרסמונים


קחי ת'זמן. אנחנו כאן.

[בשמת_א*]

_בלי לשתוק (רואה ואינה נראית)
בלי להיפגע (משלשלת בשירותים, בוכה בשולחן האוכל)_

קודם כל, יש סיפור שכבר כתבתי - בשמת (21.09.2004 14:19): - בדף מתי להתערב לטובת ילד זר . אז אם תקראי מה כתבתי שם, ובכלל את כל הדף החשוב הזה, זה יחסוך לי לחזור על עצמי P-:

כיוון שכבר קיבלת כל כך הרבה עצות טובות לגבי עצמך ואיך להגן על עצמך ומה לעשות, אני מראש לא אתן תגובה מקיפה.
אני רק רוצה להתייחס למה שציטטתי מדברייך למעלה.
כשאת בוכה - את לא שותקת.
האם זה מובן לך? האם את רואה את זה?
כשאת בוכה, את אומרת משהו.
כשאת בוכה, את לא אלימה בעצמך. את לא מתקיפה אף אחד. את לא מסכימה עם אף אחד.
אם את שואלת מה לעשות כדי לעזור לילדים - זאת, התגובה הטבעית, האמיתית, הכנה שלך, היא מה שיעזור לילדים.
טוב שאת בוכה. חשוב שאת בוכה. צודק שאת בוכה.
ואת יכולה להגיד, עצוב לי שהילדים מקבלים מכות. עצוב לי לראות אלימות כלפי ילדים. עצוב לי לשמוע את הצעקות האלה. כואב לי, כואב לי בלב, כואב לי בבטן, כואב לי בכל הגוף, דוד יקר, כשאתה מרביץ לאחיינים האהובים שלי כואב לי גם כאילו הרבצת גם לי, דודה יקרה, כשאת זורקת כפכף הוא פוגע גם בי. קשה לי ועצוב לי לשבת כאן כי כל הגוף שלי מתוח ומתכווץ מפחד אפילו שהשכל יודע שלי אתם לא תרביצו.
אם תבכי ותגידי אפילו חלק מזה (החלק ממה שכתבתי שמבטא את התחושות הפיזיות והנפשיות והרגשיות שלך) - את תעזרי לרפא את עצמך, ולרפא את הדוד, והדודה, והילדים.
הם לא יכולים לבכות.
הדוד והדודה - כי היכו אותם והם מגינים על עצמם מלבכות.
הילדים - גם הם כבר כיסו את עצמם בשיריון של ציניות וחוצפה.
הם כולם מרגישים שלבכות זה כמו למות. בזמן שיורים עליך אתה מתחפר מאחורי מגן ויורה חזרה. אתה לא יכול לבכות.
וכשכבר לא יורים עליך, אתה בעצם כל כך רגיל שאתה בכלל לא קולט.
שלא לדבר על זה, שמבחינת הדוד והדודה, כל דבר שהילדים עושים שלא מתאים בדיוק לאיך שהם פנטזו שיקרה - זה כמו שירו עליהם.
אז הם נופלים לבור הפחד וישר יורים בחזרה: צועקים. מרביצים. תופסים באלימות.

אם את שם, תני לרגשות שלך לדבר. תבכי מכל הלב. תבטאי את הבכי במלים. תגעי להם בלב.
הם אנשים טובים, את יודעת. הם רק עמוק בתוך בור אפל.

[ערמונים*]

תודה.בשמת.מכל ליבי.
ערמונים

[סיגל_ב*]

ערמונים,
את עוד כאן?
מה שלומך?

[ערמונים*]

הי סיגל ב
מעניין היום חשבתי עלייך...ועל זה שבעצם לא עניתי לך וחשבתי גם על הדף הזה שאפילו השם שלו מעורר בי צביטית בלב.
אז ככה.
אני ב ס ד ר גמור.
כנראה שהעליתי את הדברים מתוך איזו ידיעה פנימית שהקשר עם הדודים צריך להתחדש.יותר מתאים לדף סיפורים קוסמיים אבל סביבות לזמן ששיתפתי אותכם הרגשתי שאני צריכה להתקשר ולחדש את הקשר ולכן גם התייעצתי איתכם איך לחזור חדשה לקשר הזה אחרי הנתק הגדול של כמעט שנה?
החלטתי לשלוח הודעת טקסט ולא להתקשר ולא עשיתי אף אחד מאלה.
בערב באופן מסתורי באופן (על) טבעי הפלאפון שלי התחייג אל הדודה ראיתי את זה רק כשהשיחה הופנתה וניתקתי ישר בבהלה, מחפשת סביבי איזה יישות מחייגת... אח"כ הדודה חזרה אלי כמובן ובירכה אותי על האינטואיציות שלי..."איזה מעניין שדווקא היום אני בוחרת להתקשר.. יש בלגן בבית"....דיברנו קצת.בכינו.היה ברור שהדברים עוברים פאזה.למחרת באתי לטלפון שלי על הבוקר וראיתי ששוב היה ביקור קוסמי והיישות המחייגת השאירה את המספר של הדוד על הצג מוכן לחיוג....
בחיים לא קרה לי כזה דבר.גם לא התעסקתי עם הטלפון.
כמובן שחייגתי אל הדוד.מאוד התרגשנו לדבר אנחנו מאוד אוהבים...הוא מתחיל טיפול...נסיבות החיים דוחקות.
סיגל ב אני מאוד מטופלת.הנתק שעשיתי הוא כבר כמעט של שנה ואני לא קופאת על שמריי בעבודתי האישית.הילדות שלי מטופלת יותר ויותר ואני מקלפת בכל פעם עוד שכבה.
אין מצב שאני מדווחת לרשויות (איך בכלל מדווחים לרשויות? למי מתקשרים ומה אומרים?)
אבל יש בהחלט מצב שלאט לאט אני מתחילה לשיר שם את השיר שלי.לא יודעת איך עדיין, אבל במינונים קטנים.עם הרבה קשב לעצמי ועם הכי קשה מכל, לומר את האמת.

לחבק את עצמך, לאהוב את עצמך ולהמשיך לטפל בעצמך.
תמיד.
אני יודעת שעוד כמה זמן ניפגש.יש המון דיבורים לעשות עם הדודה...היא מבקשת לדעת למה נעלמתי ואני אגיד לה בעדינות.למה.
אני מרגישה שאני כבר יכולה לבוא לשם ולא לחוות את הדברים על בשרי.
אני מרגישה שגם לא אשאר שם יתר על המידה.
אני לומדת לשמור על עצמי.
תודה לכל היקרות.... אם לא אשלשל אני אעדכן (-;
ערמונים

ואלך לקרוא את:
מתי להתערב לטובת ילד זר .

[סיגל_ב*]

איך בכלל מדווחים לרשויות? למי מתקשרים ומה אומרים?)
אפשר להתקשר למשטרה, שיחת טלפון אנונימית (את יכולה גם לדאוג שהמספר שלך יהיה חסוי), להציג עצמך כשכנה ולומר שאת שומעת ילדים בוכים ורעש של מכות אצל השכנים. שיחה קצרה וקורקטית.
אפשר להתקשר למחלקת הרווחה בעירייה, לעובד/ת הסוציאלי/ת.

יש בהחלט מצב שלאט לאט אני מתחילה לשיר שם את השיר שלי.לא יודעת איך עדיין, אבל במינונים קטנים.עם הרבה קשב לעצמי ועם הכי קשה מכל, לומר את האמת.

כל הכבוד לך!
את אישה אמיצה וגיבורה.

_אני מרגישה שגם לא אשאר שם יתר על המידה.
אני לומדת לשמור על עצמי._
איזה יופי! כיף לך שיש לך אותך.

[ערמונים*]

הי סיגל ב
שולחת שלל אפרסמונים כתומים ומתוקים (כאלה שלא עושים תחושה של שערות על הלשון)
ערמונים

[פלוני_אלמונית*]

שלום לאחר שקראתי את הסיפורים הכואבים האלו אנירוצה לשתף אתכם בסיפר שלי - יש לי 2 בנים אחד בן7 ואחד בן3 לראשונה בני בן ה7 ניתקל באלימות בבית הספר זה יומו ה3 והוא נחנק ע"י ילד גדול ממנו בגיל ובמימדים לא ידעתי מה לעשות לא ישנתי בלילה מרוב זעם וחוסר רגיעה כמובן שבמיום למחרת ניגשתי למנהלת וסיפרתי לה
[ שכחתי להזכיר הוא בכיתה א'} ובדיוק מזה אני חששתי איך להתמודד עם אלימות מה לעשות שהביטחון של בני לא יפגע

[תבשיל_קדרה*]

להשאיר אותו בבית?
לא, אלימות היא לא סיבה מספיק טובה לבחור בחינוך ביתי.

תראי, אם הילד בבית הספר, האחריות על שלומו בידי המורים. זכותכם (ההורים והילד) לדרוש שלא יקלע למצבים כאלה.

[פלוני_אלמונית*]

אך אני שמחה שאני יכולה להתיעץ איתכן על אותם חששות שכולנו חשים , נכון להשאיר את הילד בחינוך ביתי לא נראה לי שליפעמים היו לי ספקות אם לעשות את זה אבל זו בסך הכל בריחה דרך אגב שוחחתי עם המחנכת+מנהלת אני יכולה לומר לכן שהם פתרו את הבעיה בדרך נאותה ולפי דבריו של בני הם לחצו ידיים ואפילו שיחקו יחד בהפסקה.

[קרשינדו*]

שלום,
שבתי כדי לומר תודה על הדברים שכתבתם לי לפני מספר חודשים בנוגע לבתי.

בשבת טיילנו לנו בטיילת על הכרמל. הבת שיחקה עם לברדור מקסים. היא ליטפה אותו והוא ליקק את פניה.
לאחר מכן המשכנו לטייל, אולם הבת רצתה לשוב ולשחק עם הכלב. היא התכוונה לצעוד לעברו, אבל מספר אנשים התקדמו לעברה.
שלא כמו בעבר, היא לא חיפשה מקלט בזרועותינו ולא פנתה לאחור או לצד. היא פשוט המתינה, עד שהאנשים חלפו על פניה, ואז רצה לכיוון הלברדור.
ריגש אותי מאוד לראות כיצד היא מתגברת על הקושי, בעצמה.

אתמול נסעתי עימה לשוק. השוק היה עמוס לעייפה בקונים. בתחילה נשאתי את הבת, אך לאחר מכן היא ביקשה לרדת והחלה לרוץ ברחבי השוק .
זו הייתה חוויה מסעירה בעבורה. האנשים הרבים, הקולות, הצבעים והריחות ריגשו אותה. כמובן שלא הצלחתי לקנות דבר מכיוון שהיא לא הסכימה לעצור אף לרגע.

שנה טובה. @}

[פלונית*]

אולי זה לא הדף המתאים, אבל זה הכי קרוב שמצאתי כרגע.

היינו אצל הוריי לשבת. כשקמנו בבוקר גילינו את הילדה (10) עם תחתונים בלבד - ללא פיג'מה. מעולם בעבר היא לא הורידה בעצמה את הבגדים בלילה, ואין הרבה היגיון שתעשה את זה דווקא בלילה קר כמו שהיה אתמול.

המכנסיים שלה היו מחוץ לחדר והחולצה בחדר אחר.

מי שהיו בבית הם הוריי, אנחנו ואחי, בית נורמלי שגדלתי בו בצורה מאושרת לחלוטין. אני לא יכולה להעלות בדעתי שמישהו מבני המשפחה עשה לה משהו. שיתפתי את כולם במה שקרה וכלם היו בהלם אמיתי.

היא עצמה לא זוכרת כלום ולא מבינה איך היא קמה בצורה כזו. גם לא היה לה מושג היכן בגדיה. ממש ניסיתי לדובבה והשתכנעתי שאין לה מושג מה קרה.
שום הסבר לא נראה לי הגיוני. מבין ההסברים הלא הגיוניים, הכי הגיוני שזה שהיא התפשטה מתוך שינה.
התחתונים שלה היו נקיות לגמרי, בבוקר הלכתי איתה לשירותים ולא ראיתי שום דבר חריג.
לאחר מכן היא התנהגה נורמלי לחלוטין, ונראתה מאושרת במשך היום.
לא היו שום סימני פריצה לבית.

מתלבטת אם להמשיך לחטט בזה (כבר די הכנסתי לה פחדים מהשאלות ששאלתי אותה) או לעזוב את זה בינתיים ולהמשיך לעקוב. לא רואה הרבה ברירה חוץ מלעקוב. מהלחץ עלה לי גם הרעיון של להפנט אותה ולנסות להבין מה קרה.

[אמא_לשלושה*]

פלונית היי,
אני לא יודעת אם זה ירגיע אותך, אבל גם לי קרו כמה פעמים מקרים כאלה כמו שאת מתארת
הילדה הייתה בערך בת 4 ופתאום כמה ערומה
זה קרה בבית שלנו ואף בנאדם זר לא היה אצלנו.
כששאלתי אותה מה קרה? היא לא ידעה לענות לי.

טוב חייבת להוסיף שקרה לה המון פעמים שהיא נפלה מהמיטה באמצע השינה לא התעוררה ופשוט המשיכה לישון על הרצפה

[אמת_הארץ*]

לא, אלימות היא לא סיבה מספיק טובה לבחור בחינוך ביתי.

אם הילד בבית הספר, האחריות על שלומו בידי המורים. זכותכם (ההורים והילד) לדרוש שלא יקלע למצבים כאלה.
הם יכולים לדרוש עד מחרתיים. הדרישה שלהם לא באמת תשנה משהו במערכת. סליחה על הפסימיות. אבל אני חולקת עלייך בענק, קדירה. אם ההורים שולחים את הילד לאנשהוא, לכל מקום, האחריות היא בידיהם. זה הילד שלהם.
ואם המקום הזה מסוכן ואלים ואין להם שליטה ממשית על הקורה בו (מעבר ל"דרישה" שזה בדרך כלל שיחה תקיפה עם המנהל ותקווה לטוב) אז כן, מקומו במקום בטוח. ואם שתי האופציות זה בית בטוח או בית ספר אולי בטוח, אז כן, זו סיבה מספקת לחינוך ביתי.

אבל זו בסך הכל בריחה
לפעמים הדבר השפוי, הנכון והאחראי זה לברוח. אני שמחה שאצלכם זה הסתיים בלחיצת ידיים.

[אמת_הארץ*]

ואין הרבה היגיון שתעשה את זה דווקא בלילה קר כמו שהיה אתמול.
דווקא בלילות החורף האלה הילדים מזיעים! המיטות חמות במיוחד, הפיג'מות עבות במיוחד, והחדרים לרוב מוסקים.
אם אין לך שום רסיס דאגה מכיוון אחר, אולי אפשר להניח לזה.
נסי להיזכר אם היה חם במיוחד, אם אכלה ארוחה כבדה במיוחד לפני השינה, ואם היא נראית לך מזיעה או שחם לה בלילה, בבית ואולי רק אצל ההורים. אולי קמה כי היה לה חם, או לעשות פיפי, והתבלבלה קצת בבית של הסבים כשקמה, והתפשטה בדרך סתם כי היה לה חם והיתה ישנונית. לילדים פחות קר מאשר לנו.

[פלונית*]

תודה לכן, נרגעתי.

נבהלתי מאד בזמן אמת, אך התגובות שלכן הגיוניות לגמרי...

[רוצה_עזרה*]

אני בהריון מתקדם ויש לי ילד בן שנתיים.
לפני שבועיים הוא בעט לי בבטן. נתתי לו מכה ברגל. מה שנקרא פליק. חזק.
רציתי למות.
נבהלתי מחוסר השליטה שלי וגם מעצם העובדה שאני (אני??!!) מסוגלת להרים יד על הילד האהוב שלי.
הוא היה מופתע אבל לא בכה למרות שאני בטוחה שזה כאב. חיבקתי אותו ואמרתי לו שמה שאמא עשתה זה לא בסדר ואסור לתת מכה והתנצלתי. הוא לא ממש הגיב אבל אותי זה לא עזב. בימים שאח"כ דיברתי עם כמה חברות בניסיון להרגע. אישה חכמה אמרה לי שזו בטח היתה תגובה לבעיטה בבטן ההרה ושאם הוא היה בועט במקום אחר לא הייתי מגיבה ככה.
אבל אתמול זה קרה שוב. הילד שלי נשך אותי בירך מאחור. ואני בלי לחשוב לשנייה ובלי לעצור הסתובבתי והעפתי לו מכה ביד. הוא בכה ואני הייתי צריכה להתאפק לא להצטרף אליו. חיבקתי ונישקתי עד שהוא נרגע והתנצלתי אבל גם הזכרתי שאני לא מרשה לנשוך.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. זו לא דרך שאני מאמינה בה. להיפך. אני מצומררת כשאני רואה הורה או משהו אחר מרים יד על ילד.
אין לי שום הצדקה. לא יודעת איך הגעתי לזה באף אחת מהסיטואציות. כבר קרה לי שבתגובה למעשה שלו רציתי ל"העיף לו מכה" אבל אני מספיקה לעצור ולרקוע ברגל במקום או לצעוק או להגיב בצורה יותר מאופקת. הרבה פעמים כשהוא מרגיז אותי אני דווקא מגיבה בחיבוקים ונשיקות אם אני מספיק רגועה. אני מתוסכלת כל כך.
אני מרגישה כמו הבעלים המכים האלה. שמכים ואחרכך מביאים פרחים. גועל נפש .
עלי מעולם לא הרימו יד ולא הייתי מאמינה שאני אעשה את זה. מאיפה לעזאזל זה מגיע ?
איך אני יכולה לשלוט בזה?
פעמיים בתוך תקופה כל כך קצרה. זה מפחיד אותי.

[אמת_הארץ*]

חיבקתי אותו ואמרתי לו שמה שאמא עשתה זה לא בסדר ואסור לתת מכה והתנצלתי.

ההריון עושה אותנו פסיכיות לפעמים. במיוחד הריון שני כשיש פעוט בכור.
את יודעת, נראה לי טוב שאת עושה לעצמך את המוות עם כל הכאה. זה באמת לא בסדר!!! והאשה השפוייה והמאוזנת בתוכך יודעת את זה היטב.
אם זה יקרה שוב אל תפסחי על ההסבר לבנך, שאסור היה לך לעשות את זה. זו לא צביעות לחזור על זה אם זה קורה שוב. זה לא בעל מכה שמביא פרחים. זו אינפורמציה שחשוב מאד שהוא ישמע. זה קרה לי גם פעם כשהייתי בהריון שני. בתגובה לסטירה איומה בפרצוף כשרכנתי אליה לקשור נעליים נתתי לה סטירה בחזרה. קשה לי לכתוב את זה כאן. אבל בשבילך לקחתי אויר וכתבתי. והיא היתה המומה ואני לא צריכה להגיד לך איך הרגשתי. פשוט אימה. בהלה גדולה מאד. זה היה איבוד שליטה. התחלתי לבכות ולחבק אותה, ממש נכנסתי להיסטריה. ורק אז היא גם בכתה, אולי יותר מבהלה מאשר מכאב או עלבון. אירוע נורא. אבל זה קרה אצלנו וחשוב לי שתדעי את זה. אנחנו לא אלימים ומתנגדים לאלימות ומגדלים את הילדים שלנו ברכות כבוד ואהבה. הייתי בהריון מתקדם עם בטן ענקית ועצבים רופפים.
אסור לך להכות אותו. אם זה יקרה שוב, את צריכה לטפל בהרגל הנורא הזה שהזדחל אלייך.
כמה רעיונות:

• כתבי את זה לעצמך, או פה, תארי את פרטי המקרה בלי לרחם על עצמך, בלי שיפוט של זה בסדר או לא בסדר או הבטחות לעצמך, רק בצורה של תיעוד. אולי זה יעזור לשלוט בעצמך בפעם הבאה. אני חושבת שאם נותנים להרגל הרע להתקיים ומטפלים בו רק עם יסורי מצפון אז הרגישות מתקהה והגבול מיטשטש ומה שנראה נורא ואיום עכשיו ייראה קצת פחות נורא בפעם הבאה.

• שחזרי לעצמך תחושות של חמלה לתינוק חסר אונים כלפי הפעוט שלך. כי זה מה שהוא, את יודעת. לצד האהבה העצומה לבכור והדאגה לו עם הצטרפות תינוק אח, אנחנו מפתחות אליו לפעמים טינה עמומה, כי הוא מאיים, בהתחלה על הבטן, ואחר כך על התינוק הרך שנולד. הוא גדול-גוף, תובעני ומציק, וכל נגיעה שלו בבטן או בתינוק מבהילה ומאיימת.

• תרגיל כזה: לדמיין אותו בועט לך בבטן או מכאיב לך נורא, ומה את עושה באותו רגע. הכעס, הכאב, הבהלה, ומה את בוחרת לעשות בפועל: לשאוג בקול גדול? לחבוט בספה? לרוץ ולנשוך מגבת מטבח? לנשוף נשיפה קולנית כמו בצירים?

לדמיין את זה קורה, לחוות את כל האטרף ולבסוף את מה שאת בוחרת לעשות. להנחות את עצמך על ידי דמיון, איך לפעול כשתרצי להכות אותו שוב.

[צריכה_עזרה*]

אני חושבת שאם נותנים להרגל הרע להתקיים ומטפלים בו רק עם יסורי מצפון אז הרגישות מתקהה והגבול מיטשטש ומה שנראה נורא ואיום עכשיו ייראה קצת פחות נורא בפעם הבאה
מזה בדיוק אני חוששת.

גם התגובות של מי שבחרתי לספר לו/לה סלחניות כאלה. "את אמא כל כך קשובה- זה קורה", "הוא צריך ללמוד לא לבעוט לך בבטן", "זה קורה לכלן"
ואני מתהפכת מבפנים- זה לא צריך לקרות! , אני מקווה מאוד ודי בטוחה שזה לא קורה לכולן , המכה שלי לא תלמד אותו שום דבר שאני רוצה שילמד!
ועם כל זה, זה קרה כבר פעמיים!

את צריכה לטפל בהרגל הנורא הזה שהזדחל אלייך. בשביל זה אני כאן. ואשמח לכל רעיון.

תודה לך אמת הארץ. אני מתכוונת לנסות את כל הרעיונות שלך עכשיו.

[יעל*]

את צריכה לטפל בהרגל הנורא הזה שהזדחל אלייך. בשביל זה אני כאן.
יש לך את התובנה והיכולת לתקן ולהשתלט על זה. הבנת שאת צריכה עזרה ופנית לכאן.
זה כבר צעד גדול מאוד. בהצלחה .

אמת הארץ ,

[אלמונית_לרגע*]

גם אני לפני יותר משנתיים כשהייתי בהריון נתתי לבן רבע לשלוש סטירה.
זה לא משהו שאני שוכחת.
אני מקווה בשבילך שאלו באמת היו מקרים שלא יחזרו.

[צוויליך*]

גם הילדים של השכנים זקוקים לתמיכה ותיסלם עלייך שלמרות הכל הצלחת להניע משהו ש(בתקווה)ישנה משהו במעגל הזה הסגור.
צריך רק בנאדם אחד שהורס למישהו את החיים - ועוד 250 שיודעים אבל ממשיכים בחיים שלהם כי הי, למה לסבך את החיים?
את שעברת במקום הנורא הזה בעצמך, לא הסתפקת בלעצור את השרשרת של ההתעללויות אצלך, יצאת מתחומך האישי והשפעת על אחרים.
צריך אומץ, צריך כח לזה!
גם אם את רועדת, התגברת על הפחד.
מקווה שמתוך מה שעשית תוכלי לפתור מקומות כואבים משלך.

[תבשיל_קדרה*]

קראתי, הערכתי, לא היה לי מה להוסיף.
צר לי שנפגעת מחוסר התגובה.
מישהי כתבה פעם (אולי אפרסקים בהשראה של מישהי אחרת) שבכל פעם שלא מגיבים לה, היא מתיחסת לכל הלא מגיבים כאל שורה של אנשים שעומדים ומהנהנים.

[מיטל_מ*]

אני זקוקה לעצה.
אני חושבת שהילדים של השכנים מעלינו מוכים.אנחנו שומעים משם בכי בכל שעות היום,צרחות וקולות של חפצים מושלכים.
אני נורא חששתי מלהתלונן לרשות למען הילד,אבל בעלי לקח יוזמה ועשה זאת.
עברו כבר מספר חודשים,והבנתי שירדו מהנושא.אני מרגישה ממש נורא.כואב לי הלב, כשאני נתקלת בהם.
באופן כללי נראה לי, שהאמא לא לגמרי נורמלית.

[נעמה_אמא*]

אתמול בעבודה התפתח דיון קצר.
אמר אחד העובדים המבוגרים (ציטוט לא מדויק): "כשאנחנו היינו בבי"ס לפעמים היו מענישים במכות
לפעמים היו מענישים בהעמדה בפינה ובהשפלה. לא סיפרנו להורים כי ידענו שהם יצדיקו את המורים.
אבל מה, היה כבוד למורים והיינו תלמידים טובים וכולם עברו את הבחינות בציונים טובים. ותראו את מערכת החינוך היום
תלמידים שלא יודעים כלום, מופרעים שלא לומדים ואין כבוד, כנראה שזה לא משהו כ"כ רע להחטיף מדי פעם, אני לא מרגיש שזה השפיע עליי
לרעה"
???? מה אומרים לטיעון מנצח שכזה ???

[אמא_לילד_אלים*]

לא קל לי לכתוב את הכותרת הזו לשמי כי אולי אני סוף סוף מכירה בעובדה הזו.
לא, הוא לא כל הזמן ככה. הוא לא כל יום ככה. זה בתקופות וזה בעיקר בבית. זה יכול לקרות גם עם חברים אם יש קירבה מאד גדולה כמו שכנים שמתראים כל יום או חברים שבאים אליו הרבה מאד הביתה. כאילו במקומות שהוא מרגיש "בטוח" בהם. זה לא יוצא בחוץ בחברה, זה לא יוצר במקומות ציבוריים. זה באינטימיות מה שנקרא...
והיום הוא הביא את אבא שלו כמעט להפליק לו ואותי, שמבלה איתו יום יום בבית יחד עם האחים שלו, יום יום כל היום, זה הביא להפליק לו.
הוא בן שבע וחצי. הבכור.
עד היום הוא קיבל ממני סטירה אחת לפני כשנתיים וחצי. הוא ירק עלי אז בפנים ואינסטנקטיבית עפה לי היד על הפנים שלו.
מאז היו פעמיים או שלוש בהן הוא הצליח להוציא ממני אגרסיה שהתבטאה בפליק קטן על הרגל או על היד.
והצלחתי לצרוח עליו כמה וכמה פעמים.
והיום זה היה פליק רציני.
והעצוב ביותר הוא, שזה עבד. להיום.
אני אספר הכל מהתחלה כי אני באמת רוצה שיקוף. אולי רק שיתוף, לא יודעת. אם יעלה לכם דברים אני אשמח לשמוע.

הילד שלי, יש לו התקפות זעם כאלו שיוצאות על כל מיני דברים שחשובים לו. אני יכולה להקריא לו סיפור, הוא ואני במיטה. אם אחד האחים שלו נכנס לחדר הוא יכול לבקש ממנו לצאת פעם אחת, גם זה בדרך כלל בקריזה ואם תוך שנייה האח שלו לא יוצא הוא יכול לקום עם רצח בעיניים ובפה - הוא יגיד לו, "אני אתן לך מכות רצח אם לא תצא מהחדר" או "אני אהרוג אותך" וכ"ו.
בדרך כלל הקריאה של הסיפור כבר לא ממשיכה כי אני מנסה להרגיע את הרוחות וקשה לי להבין שהוא לא רואה את זה שאני איתו, אני לא עם האחרים, אני איתו, אבל זה לא מספיק לו, הוא רוצה רק אותי כאילו כל העולם לא קיים.
ואם זה לא כך אז הוא עם רצח בעיניים ובפה.
הוא יכול גם להכנס באח שלו פיזית.
מקרה אחר יכול להיות שהוא רוצה משהו בזמן מסויים. אם הוא לא מקבל את זה עכשיו, בזמן שלו, הוא מתחיל באלימות מילולית כמו - אתם משפחה בני זונות, האחים שלי בני זונות, אתם משפחה מטומטמת, אני שונא אותכם וכ"ו.
שום דבר ושום הסבר לא יניח את דעתו אלא אם הדברים יתבצעו כמו שהוא רוצה.
ואם לא אז הוא לא מפסיק. כמו שקרה היום.

היה בוקר קסום במיטה. אני ושלושת הילדים. הבכור התעורר ראשון ונשכב לידי, דיברנו וקשקשנו, אחר כך הצטרפה אחותו שהתעוררה ואחר כך אחיו. היה כיף לכולנו ביחד. דיברנו וצחקנו. ואז הצעתי לו להתחיל להקריא לו את הארי פוטר 3 שהוא כבר מחכה לזה כמה זמן. והתחלתי להקריא. שני האחרים התחילו להשתולל ובאיזה שהוא שלב אני ביקשתי מהם שיהיו בשקט או שיצאו לשחק בחדר אחר. זה לקח להם איזה חמש דקות להפנים את הבקשה.
בשלב הזה הוא כבר התחיל להתעצבן שהם מרעישים למרות שקודם לכן הוא מידי פעם הפסיק את ההקשבה לספר והיה "איתם".
ואז הם יצאו. איך שהם יצאו הוא רצה לוודא שהם לא נכנסים וקם לסגור את הדלת של החדר.
כשהוא קם לסגור את הדלת, אחותו חזרה לרגע שאני אנפח לה בלון. שם התחיל מאבק. היא בוכה מצד אחד של הדלת שהוא ייתן לה להכנס. הוא מחזיק את הדלת חזק ומתעצבן ולא נותן לה.
כאן עשיתי אולי טעות אדלרית ידועה והתערבתי - ביקשתי ממני שיפסיק לדחוף את הדלת, ניסיתי להראות לו שאנחנו פה לבד, שאני כאן בשבילו ורוצה להמשיך להקריא לו ושיעזוב את הדלת.
לא היה עם מי לדבר.
ואז ניסיתי אולי קצת יותר בעוצמה להגיד שלו שיפסיק, שישחרר ושיחזור לספר.
לא היה עם מי לדבר.
בשלב הזה הוא החליט לשחרר לכיוון של כעס, הוא יצא מהחדר, עלה על המיטה שלו וכעס שם.
אני יצאתי מהחדר אחרי שהוא כעס ככה ושיחררתי אותו להיות עם עצמו. ידעתי שעכשיו אין עם מי לתקשר.
הלכתי לעניני הבוקר של הבית.
הוא שכב על המיטה איזה חמש או עשר דקות, כנראה חימם את עצמו ואז קם, הגיע למסדרון והתחיל להרביץ לי.
הוא אף פעם לא עשה את זה לי או לאבא שלו.
הוא פשוט הרביץ לי בזרוע חזק. הוא זעם. כמו תמיד שהוא זועם והוא יודע לזעום. אבל הפעם הוא הרביץ לי.
נשמתי והתרחקתי משם.
הייתי רגועה אבל ידעתי שנדרש כאן גבול. מאד ברור.
המילים שאמרתי שאני לא מסכימה לו להרביץ לא היו מספיקות.
הוא המשיך עם אחותי בת זונה ומשפחתי מטומטמת וכ"ו.
הדבר היחידי שהצלחתי להוציא מעצמי באותו הרגע זה לתת לו להיות בחדר שלו. לא כעונש כי אני לא מאמינה בעונשים והמילה הזו לא קיימת לי בלקסיקון. אבל כן כפסק זמן. אפילו עבורי.
הוא יצא מהחדר, בודק אם הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה והחזרתי אותו לשם.
אחרי עשר דקות הוא יצא שוב ובאתי אליו, הוא לא רצה שאחזיר אותו לחדר אבל אמרתי לו שאין לי כוונה כזו רק אמרתי לו שזה ברור לו שהוא לא מרים יד עלי. שזו היתה פעם ראשונה ואחרונה.

תוך כדי כתיבה של זה, ותודה לדרך אמת שהציעה פשוט לכתוב, אני כבר רואה מקומות שיכולתי להתנהג אחרת...

בקיצור, עד כאן אני רואה דרך שלי שהיא מאד לא. לא יודעת עוד מה כן, אבל מה שהיה זה לא. לא נראה לי בכלל.

בהמשך היום הוא חזר לעצמו ואז הוא ילד מקסים. עסוק בעצמו או עוזר לאחותו ואחיו, לוקח יוזמה לפעילויות שונות, מגשים עצמו בחלק מהדברים ובחלק לא... יום רגיל.
ואז הוא רצה למכור לימונדה בחוץ. אבא שלו שכנע אותו שבצהריים אין אף אחד כי אנשים בעבודה ולכן כדאי שלא יעשה את זה עכשיו. הוא בא מתוסכל ובצדק. אני מעודדת אותו כן לעשות. שלחתי אותו החוצה לראות אם עוברות מכוניות ואנשים והוא חזר אחרי חמש דקות ואמר שעברו איזה עשר מכוניות.
נפלא. אפשר למכור.
אז הוא עשה יחד עם האח וחבר אחר לימונדה. ואז הוא רצה לעשות עוגיות כדי למכור גם אותן.
עכשיו.
עוגיות עכשיו.
השעה היתה צהריים, הייתי באמצע הכנת ארוחה ואמרתי לו שכשאני אסיים אז נעשה יחד את העוגה.
הילד מאד עצמאי. מאד. מאד שאפתן ורוצה אחריות ורוצה לבד. אז הוא רצה עכשיו לעשות עוגה לבד. וזה לא התאים לי כי הייתי צריכה שקט במטבח כדי לסיים את האוכל שגם ככה כבר כולם היו רעבים.
אבל הוא רוצה עכשיו ומוציא ביצים מהמקרר, והכל בזעם וכעס שאני לא עוזרת לו. ולא עוזר שום דבר שאחרי שאני אסיים אני אעזור לו.
עכשיו או שאני משפחה מטומטמת.
טרור.
שאני לא הולכת איתו כי לי נכון עכשיו לסיים להכין צהריים ולאכול קודם.
אבל הוא בשלו - עכשיו.
והוא מוציא דברים ואני מחזירה. לא רוצה עכשיו קמח בסלון ולא מתאים לי עכשיו שהוא יעשה. אני מבקשת בכל מיני דרכים שיתוף פעולה אבל זה לא עובד.

אני חושבת עכשיו שאולי אני קובעת דרך אחת לשיתוף פעולה ואולי יש פה מקום לעשות תקשורת אחרת.
לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולת.

אני מקווה שלא ארוך מידי. אני מרגישה ממש טוב עם לתאר הכל ולשחזר.

ואז הוא שוב מתחיל לקלל וכ"ו. אבא שלו הגיע בינתיים הביתה, לא ממש סבלני היום וגם לא מקבל את הדרך שבה הבכור מדבר בזמן האחרון. זה לא רק היום. הוא בוחר לאחרונה בדרך הזו של לקלל, לזרוק דברים, להרוס, לשבור, להעיף מהשולחן, להרביץ לאחים שלו - אם משהו לא עובד לו.
ואבא שלו כמעט נכנס בו פיזית. כי הוא עונה מאד לא נעים על כל מה שאומרים לו. הוא מתחצף ואין לזה סוף. התחושה הזו שעל כל דבר - אם אנחנו אומרים או שותקים, אם אנחנו עצבניים או רגועים - הוא נותן לנו ניסיון. הוא ממשיך במילים הכועסות, בטון הזועם, ביש לי משפחה חרה וכ"ו.
אז אבא שלו דיבר אליו מאד לא עדין. מאד שתלטני שלא משאיר לו הרבה מקום לכבוד.
אבל גם הוא לא נתן קודם כבוד - זה כבר אי אפשר עם זה יותר.

ואבא שלו הלך שוב לעבודה ואני נשארתי איתו. ושוב אמרתי לו בשקט שכשאני אסיים אני אעזור לו עם העוגה.
ושוב הוא ישר עונה- אתם ממש לא עוזרים לי, את משפחה חרה. ולא מפסיק. כמה דקות ארוכות.
לא זוכרת איך זה קרה שהגעתי לחדר שלו עם השיחה הזו, שוב מנסה לדבר ברכות ואהבה והבנה למצבו ולכעס שלו והוא שוב - אתם משפחה חרה.
והשתחררה לי בלי לחשוב היד לפליק מצלצל ביותר. פליק.
ויצאתי מהחדר. הוא התחיל לבכות (סוף סוף) ונשכב על המיטה שלו.
חזרתי אחרי דקה או שתיים, נסערת משהו, איך לא, מדברת על כך מתוך קליטה פתאום - שאני לא מוכנה שהוא ידבר ככה בבית יותר.
ושוב פליק על הפה שמוציא כל המרגליות האלו.

ויצאתי משם.
רגועה דווקא.
שקטה.
לקח לו כמה דקות לצאת מהחדר והילד חזר לעצמו.
הוא ניסה עוד לעשות תרגיל של שליטה על דג שהוא לא רצה שאף אחד יאכל וביקשתי ממנו שאם הוא רוצה הוא יכול לבקש שהוא רוצה לאכול את הדג הזה אבל אני לא אקבל משפטים מאיימים כמו "שאף אחד לא ייגע בדג הזה".
הוא הפנים והתרככך בבת אחת.
וזהו.
חזר להיות ילד הפוך לגמרי ממה שהיה קודם או יותר נכון מאז הבוקר.
שיחק עם אחותו בשיא הכבוד, שאל אותי כמה פעמים אם אני כבר יכולה לעזור לו עם העוגה, חיכה בסבלנות כדי שאסיים, חיכה כשנכנסה פתאום שיחת טלפון שקיצרתי כדי להיות איתו ועם העוגה, שיתף את אחותו באופן מופלא, עקבנו יחד אחרי הספר של הבישול לילדים, עשינו אחלה עוגת שוקולד, היה נפלא.

ועכשיו השאלות.
הרבה עלו לי במהלך השעות האלו.
קודם כל = אנחנוו לא בית שמאמין שפליקים זו הדרך. ממש לא. יש לנו שלושה ילדים שרק אחד מהם, הבכור גורם לנו להרגיש שאנחנו מתפוצצים תכף ועומדים להעיף את היד.
האלימות שלו היא משהו שעבדנו איתה בכל מיני רבדים - טיפלנו בעצמינו קודם כל וגם תמכנו בו בתמציות באך והילינג.
וכשעשינו את זה זה עזר. לתקופה. זה נרגע.
אנחנו בעצמינו לא בית של שקט ושלווה. הבית הוא בית של אש. אבל אלימות היא לא השפה פה בבית. לא קללות ולא מכות. ממש ממש לא.
אנחנו זוג שגם כועס לפעמים אבל גם מדבר ועושה תקשורת. לומד תקשורת. תמיד יש מה לשפר.
אבל כאן אנחנו מרגישים כבר חסרי אונים. לא עובד לנו לעבוד על עצמינו, לא עובד לנו לשחרר, לא עובד לנו להיות קשוחים ובטח גם לא עובד לנו להרים ידיים.

אבל היום זה עבד.

אז לא, אני ממש לא מאמינה באלימות אבל חשבתי היום על האריה, אם הוא חושב על ההשלכות הפסיכולוגיות של הגור שלו כשהוא מוריד לו כאפה כשהגור מגזים.
אז נכון שאנחנו לא חיות אבל מרוב זה שניהינו כל כך חושבים ומנתחים את הכל, ניהינו קורבנות משהו של השיטה.
כן, הטבעי המיידי שלי היה להרגיש "לא בסדר" אבל אחר כך הרגשתי מאד בסדר.
היה משהו שהילד היה צריך גבול. הוא ביקש את זה. הוא התחנן. כל פעם שהוא שמע - בבקשה אל תדבר אלינו ככה או זה לא נעים לנו או אנחנו לא מסכימים, גם בתוקף כשאמרנו את זה, הוא כאילו שמע בזה הזמנה להמשיך לדבר ככה.
ואחרי הפליק, סליחה, ממש סליחה, אבל הילד חזר לעצמו.
לגמרי.
לגמרי.

הלוואי שאני אלמד דרך אחרת. הלוואי.
אנחנו די חסרי אונים עם המצב.
אני מודה שבן זוגי הוא אדם שמתרגז מהר. הוא נוטה להשתמש במילים ממש לא יפות אבל בעצמו לעצמו. כשמשהו לא הולך לו. הוא לא משתמש בזה עלינו.
יש לו לפעמים דיבור חסר כבוד ועוצמתי אלי ואל הילדים, הוא לא מקלל אותנו אבל יש לו דרך זועמת משהו לומר למשל - תסגרו את הדלת.
לי יש בטח מה להסתכל על הדרך שבה אני מדברת לפעמים אולי בציווי משהו. אבל אני גם הרבה מתקשרת עם הילדים ממקום של דיאלוג ומציאת פתרון ביחד. אין לי עקרונות בענין הזה ואני זורמת עם מה שנכון.
רק פה - אין נכון. שום דבר לא עובד.

לבי אליו גם כי אני חושבת על ההרגשה שלי שהיתה לי כשהרמתי עליו את היד, איזה מצב מבאס הייתי בו כדי להגיע לשם - אז באיזה מצב הוא נמצא עם עצמו כשהוא כל הזמן מדבר ככה או מאיים ברצח.
מה עובר עליו? באמת לבי אליו ואני לא יודעת איך לעזור לו.
עשיתי לו משהו כמו ריברסינג, זה משהו עם עצמי, תמציות באך כבר אמרתי, כל פעם היתה הקלה זמנית. עכשיו זה נעשה פשוט הרבה יותר אינטסיבי המרחקים של החזרה לזה. פעם זה היתה שנה הפסקה, עכשיו זו הפסקה של חודש במקרה הטוב, שבועיים במקרה הפחות טוב. וכשזה מגיע, זה כל יום או יומיים מתפוצץ אצלו.
אנחנו מחזיקים מעמד אבל די. היום כבר לא יכולתי יותר.

ארוך מאד כתבתי.
אם יש מישהו שהגיע עד לכאן אז ממש ממש תודה.
אין לי ספק שאני צריכה תמיכה. אני ואנחנו - בן זוגי והילד והמשפחה.
לא יודעת כרגע מאיפה להתחיל.

התחלתי בלכתוב וכתבתי הרבה.
תודה עד כאן,

אמא לילד מקסים.

[אמא_לילד_מקסים*]

אני ממשיכה דבר קטן, עם השם השני הזה שהוא משקף לגמרי את הילד שלי. גם וגם.
היום אחה"צ זה קרה איזה חצי שעה אחרי כל האירוע ועכשיו - ערב, כשהוא בא שאני אקשור לו את תחפושת הנינג'ה שלו הוא חיבק אותי בפתיחות כזו שבדרך כלל הוא לא עושה. בדרך כלל כשאני באה לחבק אותו זה הופך לצחוקים של בריחה מאמא...
הוא מתמרח לחיבוק כשהוא עייף או כשאני מקריאה לו סיפור או בשיחה כייפית כזו שבה הוא נשען. אבל חיבוק אוהב זה לא הדבר שהוא עושה כל יום .
והיום, אחרי כל הסיפור, נוצר בו הרוך המדהים הזה שיש בו.
ועכשיו, כשקשרתי לו את התחפושת מאחור, התכופפתי לנשק לו את הצוואר אז הוא אמר לי רגע, הסתובב, כרך את ידיו סביבי וחיבק אותי.

התמסר לחבק אותי כאומר אני אוהב אותך ותודה.
ולאורך כל הדרך של אחה"צ עם העוגה והלימונדה הוא כל הזמן חזר על תודה אמא, תודה, אירגן את הילדים באופן מופתי והרמוני למכירה, לקח אחריות, ושב ואמר תודה ותודה.

אז מה נכון ומה לא?
משחררת את הידיעה מהמח. יש פה משהו הרבה יותר עמוק.
תודה,
אמא לילד מקסים ואלים לפעמים.

[רסיסים_של_אור*]

קוראת וקוראת בלי לעצור. אין לי משהו חכם מיוחד לומר, רק להזכיר לעצמנו, שילדינו בוחרים בנו, שאנו, ההורים הטובים ביותר עבורם, גם ברגעים של קושי ו"נפילות" ושבסופו של דבר, מדובר בתהליך ארוך ולא פשוט שבו כולנו צומחים, לומדים, טועים, תוהים, מנסים.

מאחלת לך ולכם שהשנה שמתחילה אוטוטו, תביא עימה יותר שלווה ואורך רוח והרבה הרבה כאלה:
חיבק אותי בפתיחות כזו שבדרך כלל הוא לא עושה_ ו- _התמסר לחבק אותי כאומר אני אוהב אותך ותודה. שלכם אותו ושלו אתכם.

[חני_בונה*]

קודם כל ותודה על השיתוף.
מצד אחד את כותבת אז באיזה מצב הוא נמצא עם עצמו כשהוא כל הזמן מדבר ככה או מאיים ברצח
וגם : הלוואי שאני אלמד דרך אחרת. הלוואי.
ומצד שני את אומרת: _ואחרי הפליק, סליחה, ממש סליחה, אבל הילד חזר לעצמו.
לגמרי. לגמרי. וגם : _הבכור גורם לנו להרגיש שאנחנו מתפוצצים תכף ועומדים להעיף את היד._ ו- _אנחנו די חסרי אונים עם המצב.
מהדברים האחרונים יוצא ש: בעצם התגובה שלכם היא בגללו, וגם שפליק הוא אופציה. התגובה שלך לא קשורה אליו היא קשורה אלייך, ואם תחליטי שפליק הוא לא אופציה אז לא יהיה פליק. כל מה שאת צריכה הוא להחליט.
ושאלה למחשבה: האם הילד שלך ראוי לפחות אהבה כשהוא אלים וליותר כשהוא מקסים?
אהבה

[רסיסים_של_אור*]

יש גם עוד דף באתר (ובו הרבה קישורים שונים) שאולי יוכל לעזור :
משפחה תחת טרור קטן גדול

שבת-שלום

[רוקדת_לאור_ירח*]

קראתי את הסיפור ומשהו צרם לי.
את מושכת את עצמך עד קצה גבול היכולת. את מכילה אותו גם כשכבר אין לך כוח להכיל. הסיפור עם העוגה מצויין. הוא מקלל ואת ברכות ועדינות והכלה אומרת לו שתעזרי לו אחר כך. ראבק, בן אדם מקלל אותך, נכון הבן שלך, את ממשיכה להתייחס בהבנה ולהגיד שתעזרי לו אחר כך? ברור שאחר כך יותר מאוחר זה יתפרץ בפליק. במקום להגיד לו שתעזרי לו אחר כך, כשהוא מקלל או מוציא דברים מהמקרר את כבר יכולה לעצור. אם יש לך דרך אחרת לתקשר ופיתרון אחר אז מצוין, (ויכול להיות שיש עוד פתרונות, אני לא אומרת שלא) אבל במקרה שאין לך והילד מתחיל לנקוט באלימות כלפיך, מילולית אבל אלימות, את חייבת לעצור אותו כבר שם ולא לתת לסיטואציה ביניכם להתדרדר.

בכל מקרה נשמעת סיטואציה לא פשוטה. גם אני הייתי רוצה להיות סבלנית יותר ומוצאת ת עצמי צועקת וחסרת סבלנות יותר פעמים ממה שאני חושבת שראוי.

[רסיסים_של_אור*]

את מושכת את עצמך עד קצה גבול היכולת. את מכילה אותו גם כשכבר אין לך כוח להכיל.

זו נראית לי, לפחות עבורי, נקודה נורא חשובה ומהותית ותודה על ההדגשה שלה. מרגיש לי שהיא קשורה באופן כלשהו לרצון שלי להיות אמא אחרת ממה שאני או בכלל, מישהו אחר. ברגעים האלה, שבהם אני מנסה להיות מישהו אחר, אני מראש מועדת לנפילה (ולא רק למול הילדים, למשל: להסכים לעשות טובה למישהו כשבעצם זה ממש לא מתאים לי וכו'). בסופו של דבר, מדובר בלדחות את הקץ, או את ההתמודדות למועד מאוחר יותר בלי לקחת בחשבון שנגיע אליו הרבה יותר טעונים ומועדים לפיצוץ.

[אמא_לילד_מקסים*]

האם הילד שלך ראוי לפחות אהבה כשהוא אלים וליותר כשהוא מקסים?
לא, הוא ראוי תמיד לאהבה רק שיש רגעים בהם הוא מצליח להביא אותי למקום שבו אני מרגישה שאני לא רוצה אותו יותר. אני בן אדם עם רגשות וכשמישהו כל כך משגע אותי אז הרגש הזה מופיע. בכל מקרה, ההתמודדות שלי איתו היא לא משהו שאני מרגישה שיוצא מתוך חוסר אהבה כלפיו כשהוא אלים.
אני גם תמיד אומרת את זה בצד התקיפות שאני מציבה לו שאני אוהבת אותו למרות שהמשפטים הידועים כמו - את לא אוהבת אותי, את סתם אומרת וכ"ו מופיעים. אני לא מתווכחת איתו, אני אומרת לו שאני מבינה שהוא מרגיש שאני לא אוהבת אותו כי אני לא עושה את מה שהוא רוצה אבל אני כן אוהבת אותו, ואני עדיין מסכימה לזה או לא מסכימה לזה.
אתם יודעים, בתור אמא למדתי להרגיש את הרגשות הקשים הללו כלפי הילדים שלי בלי רגשי אשם. יש רגעים שהוא מביא אותי לרצות לשלוח אותו לא רק לבית ספר לכמה שעות אלא לפנימיה, שיבוא פעם בחודש. מרגישה את זה. לא עושה את זה. אני יודעת שהוא מתנה לחיים וכל ההתמודדות הזו היא משהו אנחנו צומחים ממנה כל הזמן.
פעם, היום בן שבע וחצי, פעם כשהוא היה אני חושבת בן חמש או משהו כזה, הוא רצה ללכת למיתר בבית אורן. תקופה ארוכה אני ובעלי לא רצינו כי האמנו בחינוך ביתי אבל אצלי משהו נסדק ואמרתי אם הילד כל כך מבקש, אם כל כך קשה איתו בבית - וזו היתה גם אז תקופה של שליטה וטרור מצידו, אז אולי יהיה נכון להוציא אותו למיתר.
ואז אמר לי איש חכם אחד משהו ששינה לי את כל התפיסה לגבי זה - הוא אמר לי שלא מוציאים ילד מהבית מחינוך ביתי בגלל שיש איתו בעיות.
אם יש איתו ועם היחסים מסביב בעיה אז זו הזדמנות לעשות את הניקוי והעבודה הדרושים כדי שמשהו ישתנה.
זה עזר לי להתמודד אז עם הקושי שעבר.
וחזר.

יש גם עוד דף באתר (ובו הרבה קישורים שונים) שאולי יוכל לעזור
תודה - התחלתי לקרוא בו והוא באמת נותן כמה כלים טובים וכיוונים מתאימים למצבנו. אני אתעמק בזה עוד.


את מושכת את עצמך עד קצה גבול היכולת. את מכילה אותו גם כשכבר אין לך כוח להכיל
אז קודם כל נסחפתי בתיאור הרכות. כשאני חושבת על זה אז לא היתה שם רכות כל כך כי הייתי תקיפה בדיבור שלי, אני לא נותנת למשפטים כאלו של השפלה לעבור בשתיקה. אני לא מפרגנת לזה וממשיכה לתקשר איתו משם.
אז הייתי תקיפה. לקחתי את הביצים שהוא הוציא החוצה ושמתי בחזרה. ואחר כך גם את התבנית השנייה. ולא צעקתי או בזבזתי אנרגיה על ויכוח. פשוט לקחתי את הביצים ושמתי בצד. עשיתי, לא דיברתי.
ועם זאת אני מודה שאני בבלבול מסויים.
יש לי חברה שהעצה שלה היתה - לעולם לא להתייחס לשלילי שיוצא מהילד (טוב, אני לא בן אדם של תיאוריות גורפות אבל בואו נסתכל על הכיוון ככיוון ולא כשמהו גורף) - זאת אומרת שאם הוא מקלל אז או לא להתייחס בכלל ולהמשיך בשלי או להעביר את האלימות המילולית או הפיזית לצחוקים.
וואלה רעיון יפה.
לא תמיד עובד.
מודה שזה מבלבל כי לפעמים זה עובד וזה עובר לו ההתקף זעם ולפעמים זה ממשיך וממשיך וממשיך וממשיך ומתעצם.
לפעמים כשאני שמה גבול מאד ברור לדיבור שלו זה עוזר וזה מפסיק ולפעמים זה לא וזה רק מתגבר ומתגבר ומתגבר.
שום מתכון לא ממש עובד תמיד.

אולי הדבר היחידי שאני יכולה לומר שעובד, וזה לא קל כי זה כמו לעמוד ליד ממטרה עובדת ולהשאר כל הזמן יבשה, כל הזמן לרוץ אל המקום בו היא כרגע לא מרטיבה, אז הדבר הזה הוא שאני בשלווה שלי, בשקט האמיתי הפנימי שלי.
במדיטציה הפנימית הזו. פשוט בשלום שלי הפנימי.

אבל מה, אני לא תמיד ככה. רק שהילדים האחרים לא ממטירים עלי כל הזמן ולכן אני יכולה להפנות את האנרגיה ליצירה ועשייה וכיף ולא למרדף אחרי המקום היבש.
אז זה שהוא ככה זה פשוט לקבל את זה וזהו? זה לעזור לי להיות יותר מסוגלת לשמור על המקום "היבש" בלי מאמץ? זה לעזור לו עם מה שגורם לו להתנהג ככה?
אני בכלל יכולה לעזור לו?
התגובה שלו דרך אגב לשאלה שלי האם טוב לו להיות איתנו בתקשורת מהסוג הזה היא - לא איכפת לי. התשובה לשאלה האם הוא רוצה להרגיש טוב עם עצמו, ברגע הכעס, לא אחרי שהכל נרגע - היא לא.
אז אולי זו הבחירה שלו ואני באמת לא יכולה לעזור לו בכלל? ורק לעצמי אני יכולה לעזור?

עכשיו הוא יושב לידי, סיפרתי לו שכתבתי כאן ושאתן עונות לי. הוא שאל מה וסיפרתי לו על מה שכתבת ריקוד לאור ירח.
והבוקר היה לו עוד ענין עם אח שלו כשהוא רצה להיות לבד בחדר והאח שלו בדרך כלל מפרגן לו את זה (יש להם חדר אחד משותף) אבל הפעם זה לא התאים לו לצאת. אז הוא כעס והשתולל ובא אלי שאני אוציא את האח שלו מהחדר. אמרתי לו שינסה להגיע לפתרון אחר, אני תמיד משתמשת במילים משא ומתן. אמרתי לו תעשו משא ומתן, אולי תבקש ממנו שיהיה בחדר עשר דקות ואחר כך יצא או משהו אחר.
לא היה עם מי לדבר.
אחרי שתי דקות אני באה לשם ורואה שהוא תפס את האח שלו בראש וגורר אותו אל כיוון הדלת.
עצרתי את זה מיד והוא כעס והלך למחשב להתבודד שם.

אז סיפרתי לו עכשיו את השיחה פה ואת המקום שאני רוצה למצוא דרך שנעשה פה תקשורת טובה יותר בבית ושלא נגיע למקום הזה של הכעס.
אז התשובה שלו היתה - לא את ולא אבא ולא האנשים האלו שכותבים לך תמצאו דרך לעצור אותי מלהתנהג ככה....

כרגע הוא בא עם רעיון - הוא אומר לי - יש לי פתרון אחד. אם תתני לי ארבעה ימים רצוף להגיד מה לעשות ותעשי מה שאני אומר אז זה יעבור לי לכל החיים...
צחקתי. זה באמת היה מצחיק.
אני בטוחה שיש משהו בבקשה שלו, משהו של צורך בהנהגה, הוא באמת מנהיג.
אני רק לא יודעת איך לנתב את זה תמיד.

אני מרגישה שהענין הוא לא שזה יעבוד תמיד, אבל השאלה שלי כל הזמן היא - מה עושים כשזה לא עובד לך כמו שאתה רוצה? כי שם זה מתפוצץ תמיד. כל החיים נפגשים במצבים שזה לא עובד כמו שאני רוצה. ומה אז? אני מרגישה שזה החיפוש שלי. אולי הדגש שלי לא נכון, אני לא יודעת.

תודה לכן על השיחה, זה כבר תומך.
אמא לילד מקסים ואלים...

[רסיסים_של_אור*]

ממשיכה לעקוב גדול.

[גם_אני*]

קראתי חלק מהדף, כי זה קשה. קשה מאד.
גם אני הייתי ילדה מוכה, שאף אחד כמעט לא ידע, ממשפחה כאילו "בסדר" אבל עם אבא מכה... מה זה מכה, מכות "רצח"...
אני זוכרת את הכאבים, את המכות עם החגורה, נעליים, ידיים, מה לא? אני זוכרת איך הייתי רצה מהר לבדוק שלא נשארו לי "סימנים" כחולים, כי הייתי צריכה
ללכת לבית הספר למחרת וכ"כ התביישתי.
תמיד זה היה לי בראש, שהוא היכה אותי, ושזה דבר נורא. אבל היום במיוחד, אחרי שנולדה לי הילדה שלי, הנסיכה שלי, האור שלי חיי, זה עולה שוב ושוב וכואב יותר מתמיד. איך הוא עשה לי את זה? איך הוא התעלל בי כ"כ. למה? מה כבר עשיתי לו?
הייתי ילדה עצובה ומתבודדת, פיתחתי לי עולם משלי ועור של פיל, עם נפש פגיעה ורגישה. לעולם לא הצלחתי להבין.
לא מזמן התחלתי טיפול פסיכולוגי, ואני מקווה ששם אני אוכל להתמודד עם הבעיות שיצרו לי ההורים שלי. אלה שגידלו אותי וכיוויכול נתנו לי הכל, אבל לא באהבה ובכבוד. אני זוכרת את עצמי ילדה קטנה שחושבת שההורים שלה לא אוהבים אותה, כי איך אפשר לאהוב ילד ולהכות אותו כך? זה לא הולך יחד.
תמיד קינאתי בילדים אחרים מבתים חמים ונעימים עם הורים אוהבים ותומכים, שמדברים עם הפה ולא עם הידיים...
את הבת שלי אני אוהבת בלי סוף, ואין יום שעובר בלי שאני אומרת לה כמה אני אוהבת אותה, כמה שהיא מיוחדת, מקסימה, חכמה, נהדרת, המתנה שלי חיי...
כל הדברים האלה שכ"כ רציתי לשמוע שהייתי ילדה....
פתחת דף כואב ועצוב, אבל הנה עזרת לי להוציא מהלב משהו כבד שישב כבר שנים ושלא נאמר לאף אחד מעולם.
עצוב, כואב, ושוב אני בוכה על הילדות שלי....