גשם כבד ירד.
פדרו ואני ירדנו מהג'יפ שהסיע אותנו ופילסנו דרכנו בבוץ לעבר הביקתה.
בביקתה , ביתו של פדרו נמצאו כל בני המשפחה , מסתתרים מפני הגשם .
"זוהי ארני והיא תשאר איתנו זמן מה ותלמד אנגלית" – הציג אותי פדרו .הוא לקח אותי לבקתה אחרת , מאחורי הבקתה המרכזית של החצר , שם תלה לי ערסל והקיף אותו בכילה נגד יתושים .
"פה תגורי " –אמר , ואני להפתעתי ראיתי שכל בני המשפחה , כ –20 במספר עדיין הולכים אחרינו מופתעים .
"כמה זמן תשארי?"- שאלה מריה , אחת האחיות , ואני נעלבת וקצת לחוצה אמרתי בשקט :
" אולי יומיים או שלושה ."
זו הייתה פגישתי הראשונה עם משפחת ויסנטה , אינדיאנים מהכפר אישלו בחבל פטן שבצפון גואטמלה . הימים הפכו לשבועות ונמתחו לחודשים , למדתי אנגלית שלוש כיתות כל יום , כ- 60 מבני הכפר . לאחר חזרתי לארץ המשיך בית הספר לאנגלית לתפקד במשך כשלוש שנים על ידי מתנדבים מעמותת מתת .
ספטמבר 1993:
על ארקס שמעתי לגמרי במקרה בזמן שטיילתי במדינת גואטמלה הנמצאת באמריקה המרכזית, על יד מקסיקו .
במודעה שראיתי באחת המסעדות היה כתוב :
דרושים מתנדבים לעבודה במרכז להצלת חיות בר בג'ונגל .
שלושה ימי נסיעה באוטובוס רעוע, מלא תרנגולות וסלים , פגישה עם ויקטור האחראי בעיירה פלורס במחוז פטן נסיעה של שעה נוספת בג'יפ אל תוך הג'ונגל והנה – ארקס.
השעה חמש בבוקר , אני מתעוררת מוקפת כילה , אלפי יתושים מנסים להכנס . השמש מתחילה לחדור מבעד למעטה העבה של צמרות העצים , ומאות תוכים , ירוקים , אדומים , כחולים וצהובים אומרים זה לזה בוקר טוב.
אני קמה ונועלת מגפי גומי גבוהות בצבע ירוק , ויורדת למטבח , שם מכין חוליו דייסה מבננות מבושלות . אני לוקחת דלי עם מים וסבון, מברשת ניקוי ומגרפה ויורדת לכלובים .
הכלובים הם בעצם חלקת ג'ונגל מגודרת המנסה לשמור במידת האפשר על בית הגידול הטבעי .
בכלוב הראשון שישה גורי קוף עכביש שישנו חבוקים . הם מתמתחים קופיף קטן נתלה על המגרפה ועוזר לי לגרף , גור אחר בודק את המים בדלי . הם לא טעימים , הוא חוזר לכרסם עלים .
פדרו מגיע ומצטרף אלי בשתיקה אני והוא מהווים צוות עבודה בזמן שהותי בארקס. הוא בשבילי מדריך ומורה ומאוחר יותר גם חבר.
"הרבה אנשים צדים פה חיות בר בשביל לאכול , או בשביל הפרוות , וגם כדי לסחור בהם בעולם.
הם מתפרנסים מזה ולא אכפת להם מה ישאר פה . – מסביר לי פדרו – אנחנו בחברה ממשלתית שנקראת conap אחראים על שמירת הג'ונגל : מגבילים את כריתת העצים והצייד , ומנסים לתפוס את סוחרי החיות . חיות שנתפסו מובאות לכאן לטיפול והשגחה , ואחר כך משחררים אותם חזרה עמוק בג'נגל , ומקווים שלא יתפסו שוב."
" מגיעות לכאן חיות מכל הסוגים : תוכים , שנוצות התעופה שלהם נחתכו כדי שלא יברחו , גורי קופים , גורי נמרים , טפירים , צבאים , ראקונים ,תנינים , ועוד…
חלקם פצועים , אחרים צעירים מדי כדי להסתדר לבד . יש גם חיות שאי אפשר כלל לשחרר , להם מנסים למצוא פתרון קבע נוח . בנוסף נעזרים בהם על מנת להסביר לתושבים המקומיים את חשיבות השמירה על הסביבה ."
סיימנו לנקות את הכלובים ואנחנו עולים לאכול . ארוחת הבוקר כמו ארוחות הצהריים והערב תכלול טורטיות מתירס ,שעועית שחורה וקצת אורז.
בכל יום שלישי מגיע אוסקר הוטרינר לבחון את מי מהחיות כבר ניתן לשחרר, ומטפל במי שחולה .
הוא גילה שחלק מהתוכים יש קלמידיה , טפיל מדבק . אם ישחררו אותם יפיצו את הטפיל בין צפורי הבר . במשך השבועיים הקרובים נצטרך לתת תרופה לכל אחד מ –200 התוכים וזה לא מבצע פשוט : צריך לתפוס כל אחד בעזרת רשת ולשפוך לפיו את התרופה בעזרת מזרק ןכפפות עור.
התוכים מתנגדים , צורחים ומנסים לנשוך . אני אומרת "שקט שקט" – העובדים המקומיים צוחקים וחוזרים אחרי , וכל המבצע מוכתר בשם 'שקט' .
לאחר שכולם הבריאו משחררים אותם במעמקי הג'ונגל חוליו נשאר איתם כעשרה ימים לראות שהם מסתגלים , מוצאים את מקור המים ומזון ללא בעיות . בשעת השקיעה עדיין אפשר לראות להקה עצומה של תוכים עפה מעלינו ומנפנפת לנו לשלום .
יותר מכל דבר אחר אוכלים הקופים בטבע עלים . יש סוגי קופים שנהנים גם מפרות, חרקים וגם חיות קטנות , השאגנים הם הקופים ה בררנים יותר . הם אוכלים מספר מצומצם של עלים ולא נוגעים בדברם אחרים שנותנים להם .
בכל בוקר עם הזריחה מקדמים השאגנים את היום החדש בשאגות . בפעם הראשונה ששמעתי אותם הייתי בטוחה שנמרים עומדים להתנפל עלי , ברחתי והתחבאתי .
למרכז ארקאס מגיעים הרבה גורי קופים , הציידים הורגים את הבוגרים בלהקה על מנת לתפוס את הגורים , רוב הגורים לא מצליחים לשרוד בשבי ומתים . בארקאס הוכנו להם כלובי ענק המכילים בתוכם חלקת יער טבעית כדי שהקופים ירגישו בבית כאן הם לומדים למצוא לעצמם מזון בהדרגה וכשהם מתבגרים ומתדרים במבנה של להקה משחררים אותם .
בהדרגה מעבירים את הגורים הצעירים מפורמולת חלב לתזונה הטבעית . כל בוקר לאחר נקיון הכלובים והאכלת בעלי החיים אנחנו יוצאים לקטוף בסביבה פירות ועלים . כל פעם אנחנו קוטפים באזור אחר כדי לא לפגוע באיזון הטבעי ולאפשר לחיות שמסתובבות חופשי באזור מזון זמין .
בעת שהייתי הגיעו למרכז ארבעה גורי שאגן . השאגנים סתגלנים פחות מגורי קוף העכביש, הם מסרבים לאכול והנחלשים מאוד , כמעט לא זזים .
בוקר אחד כשבאתי להאכילם ,אחד הגורים – קטנטן בגודל של נעל שכב בכלוב ורעד ואחיו ישב על ידו . העברנו אותו לכלוב נפרד במידה והוא חולה שלא ידביק את שאר הגורים והשקנו אותו בחלב מלאכותי ובמיץ פרות עתיר אנרגיה וויטמינים מבקבוק אבל הוא היה עצוב , ובכה , עד שנתנו לו בובה שעירה והוא חיבק אותה , התחמם ונרדם , הוטרינר שהגיע אחר הצהריים הציע להוציא אותו מהכלוב כדי להוריד את הלחץ בו הוא שרוי שמשפיע על סיכויי האחלמה שלו , אבל לפנות ערב הגור מת . שלושת הגורים האחרים בכלוב גדלו והתחזקו ושוחררו אחרי מספר חודשים . זו הייתה הפעם הראשונה שמצליחים להחזיר לטבע גורי שאגן ותקוותי שלא האחרונה .
בלי ספק בעל החיים החביב עלי היה המיקולאון (בספרדית מיקו
קוף , לאון
אריה ) קרוי גם קינקג'ו זהו יונק בגודל של חתול פרוותו החומה רכה ונעימה וזנבו ארוך כמו של קוף . המיקולאון הוא בעל חיים נוקטורנו , כלומר פעיל לילה .הוא חי על עצים וניזון מפרות. רוב המיקולאונים בארקס היו בכלובים והתחבאו בחורי גזעים אך ניסו לנשוך כשנכנסתי לנקות את הכלוב , ולחלקם נהגתי לזרוק פרות דרך הגדר כי פחדתי ממש . היה מיקולאון אחד שהגיע ממשפחה עירונית שמו היה סשה הוא היה חברותי כמו חתול , אהב לשחק, והשתמשו בו בפעילויות הסברה בקרב האוכלוסיה המקומית לגבי הצייד והשלכותיו .מאוחר יותר כשעברתי להתגורר בכפר הגיע יום אחד מיקולאון כזה לעץ הגויאבות בחצר . ביקשתי מהילדים לא להציק לו וכך בכל ערב הוא היה מתעורר וזולל גויאבות ובבוקר מנמנם על צמרת העץ אחרי כמה ימים הוא נעלם , מאז הילדים קראו לגויאבות הפרי של המיקולאון
אנחנו נחים וקולעים כובעים. פתאום שומעים רעש מנוע . מגיע ג'יפ פקחים , ומביאים קופסא . כולם סקרנים מה יש בה .הפעם הגיע נמרון מרגאי קטן, שעדיין יונק.
השקנו אותו חלב מבקבוק והוא היה שובב כחתול , ואהב לטפס עלינו . מהיום בו התחיל המרגאי לאכול בשר השתנה אופיו . הוא נעשה תוקפני ואיש לא יכול היה להתקרב אליו , את שאריות האוכל היינו מוציאים מהכלוב בעזרת פינצטה ארוכה מאוד .
בארקס היו מספר סוגי נמרים ביניהם יגואר ענק , זכר בן שנתיים שאי אפשר היה לשחררו , ומספר נמרים מסוג קטן יותר שנקרא מרגאי . היגואר שכן בכלוב מרוחק – ציידים הרגו את אמו , ומישהו מצא אותו והביאו לארקס. עכשיו כשבגר מסוכן לשחררו . הוא מקבל רגלי בקר שלמות שמובאות מהעיר , פדרו דוחף אותן לכלוב דרך דלת קטנה ובבוקר מוציא את העצמות בעזרת מוט ברזל . לאחרונה הוא התחיל לסבול מבדידות מאחר שהגיע לגיל בגרות (יגוארים כמו חתולים חיים לבד ולא בחברה) בלילה הוא קורע את השקט בשאגות והלב נכמר . הוחלט להעבירו לגן חיות שם יוכל לפגוש נקבה .
עצוב , אבל ,בכפר בו התגוררתי ראיתי במספר בתים עורות של יגואר מפארים את הקירות , כך שמזלו של יגואר זה שפר עליו , אם משוים . עוד מזמן ממלכת המאיה לפני יותר מ- 3000 שנה
נהגו מנהיגי השבטים והלוחמים להתעטף בעורות נמרים מי שצד נמר הפך לגיבור והמנהג נשאר.
למי שרגיל להרגלי עבודה מערביים , קשה להתרגל לסדר היום של העובד במדינות עולם שלישי :
הקימה עם השמש , קפה ואחריו כשעה עבודה . ארוחת בוקר ואחריה עוד שעה –שעתיים עבודה . בשעה הזו פחות או יותר יורד גשם כל יום,כך שנחים עד שיגמר , אוכלים ארוחת צהריים מלווה בסייסטה , עוד שעה עבודה אחריה , לפעמים עוד גשם , ארוחת ערב בסביבות שש כבר מחשיך .
את השעות הפנויות המרובות העביר פדרו באומנויות שונות , כל פעם למד להכין דבר חדש , התלהב ועסק בו עד שאימץ רעיון אחר חדש ומלהיב והתמסר לו . כשהגעתי לארקס הוא שקד על קליעת סומבררו , ואני ביקשתי ללמוד , וכך העברנו את הזמן בשיחות תוך כדי קליעה משותפת :
דבר ראשון משוטטים ומוצאים ענף מתאים של מטפס קוצני . קוטפים גבעול באורך כעשרה מטרים ומביאים אותו לחדר האוכל , שם מקלפים את הקוצים וחותכים אותו לאורך לסיבים . כל סיב כזה בעובי 3-4 מילימטר צריך לשייף כדי שיהיה מספיק דק וגמיש ומתאים למלאכת המקלעת .
אמנויות מקומיות נוספות שפדרו או אני עסקנו בהם במשך שהותי : חריטת ציורים על עצמות , צמידים שונים , גילוף בעץ, ואריגת ערסל חבלים.
באזור זה של גואטמלה מלאכות האומנות הן נחלתן של הגברים (לעומת הדרום שם נשים אורגות בדים ורוקמות ומכינות למעשה את כל פרטי הלבוש )
בכפר בו הייתי נשים מופקדות על עבודות הבית , הבגדים קנויים (לעומת דרום גואטמלה ששם הם עבודת יד מקומית).
ערסלים , למשל, נטווים על ידי אסירים , על מנת להתפרנס בעת שהותם בכלא .
קרוב משפחה של פדרו , אסיר לשעבר, לימד אותי לטוות ערסל חוטים, זו מקלעת מסובכת בה טווים חמש שורות בו זמנית , כך שאם דילגתי על נקודה אדע זאת רק בעוד חמש שורות , ואם לא אפרום ואתקן החור יגדל בכל פעם שאגיע לשם שוב.
הנול התפרש על כחמישה מטרים ואני רצה ימינה ושמאל עם המחט הגדולה בידי. איזה סיפוק כשהטוייה הסתיימה לאחר מספר רב של פרימות ובידי נשארה מחט העץ כולה חריצים ושריטות.
כמתנת פרידה קיבלתי מאותו קרוב משפחה מחט עץ חדשה מעץ משובח יותר, והרגשתי שחניכותי מצאה חן בעיניו , חבל שעם השנים שכחתי את האומנות הזאת .
המשך יבוא ... ובינתיים הנה כמה תמונות
.