בדידות בחינוך ביתי

לדעתי, אם אין חברה לילדים ולאמא, אין אפשרות לחינוך בבית לטווח ארוך.
לדעתי, זה לא ממש נכון ,

אם תמשיכי בחיי הבדידות, נפשך עלולה להישחק, ואם את שלמה עם אורח חייך מלאי אותם בשימחה עם מה שיש,
בעצם, יש סתירה בדבריי,
לדעתי, בחיי בדידות והשלמה עם המצב, תוכלי למלא את חייכן בשימחה עד גבול מסויים (עד שיהיה בלתי נסבל P-: ).
יש לך קשר עם משפחות בחינוך ביתי?

לדעתי, אם אין חברה לילדים ולאמא, אין אפשרות לחינוך בבית לטווח ארוך.
מדייקת - ...אין אפשרות בריאה, פורה ומספקת (ונכתב, כאן באתר, רבות על כך בדפים שונים).

לדעתי יש צורך בקשר חברתי אישי. מספיק קשר טוב עם משפחה אחת או שתיים שיעשה את כל ההבדל (ולא בהכרח קשר יומיומי).
יש אנשים וילדים רגישים, מופנמים, שקטים, שלא יוזמים קשר ולעיתים אף דוחים קשר, נראה מהצד שהם לא זקוקים לחברה (משדרים שיניחו להם, שזה לא ממש חשוב להם),
אך, מנסיוני ומההתבוננות שלי בסביבה, גם להם מאוד, מאוד טוב עם קשר שמתאים לאישיותם.

מפגשי _חינוך ביתי בבינימינה.
הרשימה הצהובה.

שנה טובה ובהצלחה.@}

האמת שכתבתי המון אחר כך אבל הכל נמחק לי בגלל איזה תקלה במחשב... אני לא מאמינה שלחינוך הביתי אין סיכוי בבדידות ואני מאמינה גדולה שכשהקטנה באמת תרצה חברה אז נמצא דרך למצוא לה שכזו, גם אם זה במחיר של חוג אחר הצהריים או משהו כזה. כרגע אין לי קשר עם משפחות בחינוך הביתי מכיוון שאין מפגשים יותר באיזור הקרוב ולרחוק.. נו, אין לי בכלל כוח להתחיל להתנייד לשם כי אני נטולת רכב ובאוטובוס בחום עם בטן... קצת גדול עלי.
סתם הגיגים... היו שם הרבה אבל אין לי שום מושג מה כתבתי שם כדי לשחזר... מחשבות...

כן, כן מזדהה עם הבדידות...
כדי לשפר את מצב העניינים מבלי לשלוח לגן -
פשוט הבאנו לילד אח קטן (-:

גם אני מרגישה בדידות. יש לי בן בן 3 ויש לנו מעט חברים. עם החברים כיף לנו מאד. אך הרגשתי בדידות גם לפני בני-בדידות שנובעת מההרגשה ש"לא אוהבים אותי" או "לא רוצים את חברתי" +הפחד שלי מתחושת דחיה. במיוחד שמדובר בקבוצות. מה שקורה בד"כ שאני מגיעה למפגש עם אמהות:אני עם בטחון עצמי נמוך, לא מוציאה את עצמי החוצה, די חסרת התלהבות\חיוניות. פשוט יותר נעים לי וקל לי לבד אבל מצד שני מאד חסרות לי עוד כמה חברות טובות וגם בני יהנה מאד מעוד חברים. אני מצליחה בצעדים קטנים מאד. אני רוצה להרפות מההרגשה שלא רוצים אותי גם בשביל עצמי, להרגשה הטובה והנינוחה שלי עם עצמי וגם כדי שזה לא יעבור לבני ושנוכל שנינו להנות מחברת חברים נוספים שנוח לי ונעים לי בחברתם. אני מרגישה שזה הרבה סו'יץ במוח ובאמת יש ימים שאני מאד חברותית בטוחה בעצמי ותקשורתית גם עם אנשים\קבוצות חדשות ,אך בשלב מסויים אני חוזרת לסורי ורוב הקשרים נפסקים. אני עובדת עם עצמי בכיוון של דמיון מודרך\חשיבה חיובית. יש עוד רעיונות\עצות? אני מרגישה שזה באחריותי להכיר לבני חברים ובאחריותי להשתחרר מהבעיות שלי.

אני מרגישה שזה באחריותי להכיר לבני חברים ובאחריותי להשתחרר מהבעיות שלי.
תראי, אני לא מכירה אותך, אבל בא לי להזכיר שלכולם יש בעיות. זה לא שאת איזה טיפוס בעייתי נדיר וחסר תקווה.
אולי נדמה לך שבקבוצה רק את סובלת מפחד מדחייה, אבל לא. כולם פוחדים שלא יאהבו אותם. כ- ו- ל- ם.

יש בדידות בחינוך הביתי. אפשר פשוט לקבל את זה. זאת בעיה שנפתרת רק כשמפסיקים להשקיע בה מאמץ. וגם אז, היא לא נפתרת לתמיד, אלא חוזרת בגלים. יש בדידות בחיים. יש בדידות בגנים ובבתי ספר. יש בדידות בחינוך הביתי. רק שבחינוך הביתי הבדידות מתרחשת לבד, בבית, כתוצאה ממעשה שעשינו, פניה שפנינו, ומכך "באשמתנו". אם אפשר היה למדוד, היו מגלים ודאי שערכי הבדידות דומים מאד בדרכים השונות שאנשים בוחרים לעצמם. רק רגשי הפחד, האשמה והאחריות לבדידות הזאת משתנים. (ניקח דוגמא קיצונית: בדידות במחנה טירונים, היא בדידות ללא לקיחת אחריות וללא אשמה, שאינה מאיימת על הערך העצמי של הבודד. אם אני זוכרת נכון.)
זו לא ממש תשובה לפנייתך אבל זה מה שיצא.

שערכי הבדידות דומים מאד בדרכים השונות שאנשים בוחרים לעצמם

למה את מתכוונת בכך?

האם את מתכוונת לומר שבכל מקום שאליו אדם ילך, הוא יהיה בודד באותה מידה?

על הבת שלי זה ממש לא נכון.
כשהיא היתה בבית (עד 4.5), בחצי שנה האחרונה היה לה מצב די קבוע של שעמום, תסכול ורצון להפגש עם חברים. מאז שהיא בגן היא מאוד נהנית לשחק שם עם החברים. היא לפעמים בודדה כשהם לא רוצים לשחק איתה. אבל אין מה להשוות את המינון של הבדידות. הוא ירד בצורה דרסטית. יש כל מיני התמודדויות, אבל לא בדידות.

גם אני עצמי בטח לא בודדה באותה מידה בכל מקום. וגם לא היתי בודדה בבי"ס. אולי לא היתי תמיד מאושרת, אבל לא בודדה, ובחופש הגדול תמיד השתעממתי יותר, ולא אהבתי להיות בודדה. וגם היום, יש מקומות שבהם אני פורחת ומאוד לא בודדה. ויש מקומות שכן, יש בדידות. אז קשה לי קצת עם ההצהרה שהבדידות קבועה בכל מקום (אם הבנתי נכון). זה נשמע לי כמו איזו סיבה לא לפתור את בעיית הבדידות, כי כאילו שאי אפשר לפתור אותה. אבל אפשר, לפחות במידה רבה.

אני חושבת שהצרכים החברתיים של כל ילד הם שונים, ולפעמים אין מנוס מההבנה שלילד מסוים להיות בודד ובבית זה מאוד קשה.

זה נשמע לי כמו איזו סיבה לא לפתור את בעיית הבדידות,
זה לא. אבל אני מבינה איך הנחרצות בהצהרה היא לא ממש לעניין.
האם את מתכוונת לומר שבכל מקום שאליו אדם ילך, הוא יהיה בודד באותה מידה?
פחות או יותר. דורש הרחבה בשעה פחות מאוחרת. יש להבדיל בין בדידות ויחידות. בגדול עדיף ילד עשיר חברתית על פני ילד מבודד. אין לי ויכוח עם זה.

_האם את מתכוונת לומר שבכל מקום שאליו אדם ילך, הוא יהיה בודד באותה מידה?
פחות או יותר._ אני לא מסכימה. למרות שאין ספק שאדם יכול להיות בודד גם במקום הומה באנשים, ואז הבדידות אולי הרבה יותר כואבת, אבל אני בפירוש לא מרגישה בודדה באותה המידה בכל מקום. ולרוב יש לזה קשר ישיר, ובכן, להימצאותם של אנשים

.

חולית,
מנסיוני, אחרי כמה פגישות אחד-על-אחד עם כמה מחברי הקבוצה, מרגישים נעים יותר גם בתוך הקבוצה השלמה.
ככה, התעוזה והיוזמה שלך צריכים להסתכם בדברים כמעט-טכניים: להשיג רשימת טלפונים, ולהתקשר בכל פעם לאמא אחת לקבוע איתה זמן.
זה (בלי לזלזל במאמץ שזה דורש) הרבה יותר פשוט מאשר ליזום פעילות או להשחיל מילה בשיחה קבוצתית במקום חדש ומאים שנראה מבחוץ כמו מעגל שלא כולל אותך.
בהצלחה

תבשיל (שוב) הוציאה לי את המילים מהמקלדת

לכי עם האינסטינקטים והכמיה שאת חשה, הזמיני אלייך או בחוץ למפגש אחד-אחד, ולאט תראי איך קשרים נוצרים.
נכון, זו השקעה. לדעתי, שווה.
בהצלחה

תודה לעונות! נתתן לי עצות טובות.

שליחה על ידי נועה* » 31 יולי 2009, 13:03

מקווה שזה המקום לרשום..
אני בבית עם ילדה בת שנה וחמישה חודשים ובגדול משעמם מאודדדדדדד
זאת אומרת ניראה לי שהילדה כבר לא מוצאת את עצמה וולא יודעת מה לעשות בבית, ניראה לי שמשעמם לה,
אנחנו הולכות למפגש פעם אחת בשבוע וכל השאר השבוע אני עסוקה בלמשוך את הזמן עד שבעלי יחזור מהעבודה,
אין כאן פארקים מוצלים אז אי אפשר לצאת בשמש הזו החוצה כי נורא נורא חםםםםם חיפשתי משחקיות כי אפשר ללכת למקום מקורה אבל אין כאן,
חוץ מזה לא עובר יום אחד בלי התקפת זעם לפחות אחת יש ימים שיש גם יותר אבל אין אין אין יום שאין התקפי בכי כל היום היא רודפת אחרי עם הידים למעלה ואומרת לי "בואי בואי" אני לוקחת אותה אבל לא יכולה להיות איתה כל היום על הידיים אין מצב שאני יושבת לשנייה אחת בלי שהיא תתחיל לטפס עליי ולבכות,
אין לי בעיה שהיא תיהיה עליי אבל זה לא מספק אותה היא גם בוכה, היא נירגעת רק עם אני מעסיקה אותה במשחקים אבל אני יכולה כל היום לשחק איתה ומצד שני אני רואה שמשעמם לה אז לפעמים אני מעמידה אותה על כיסא לידי כשאני עושה כלים או מבשלת אבל הכלים וגם הבישולים ניגמרים מתישהו..
בקיצור מה עושים??

נועה - אם ככה את מרגישה, כנראה שאת זקוקה ליותר חברה. וכנראה שגם הקטנה... לפחות עבורנו, להיות בבית (בכל גיל שהוא) אין פרושו לשבת בין ארבעת הקירות ולא לעשות דבר... מה גם שבין ארבעת הקירות לא חסר מה לעשות. מהיכן אתם? אולי תחפשו מפגשים נוספים באזורכם? הפתרון שלי באופן אישי, כשלא מצאתי מפגשים שקרובים אליי, היה ללקט ולמצוא את כל המשפחות שהצלחתי להכיר באיזור ולארגן בעצמי מפגשים

ובבית - אפשר וכדאי להעסיק לא רק ב"משחקים" אלא פשוט לשתף אותה בחיים שלכם. לקחת אותה לעשות קניות ביחד, לתת לה לעזור לבחור פירות וירקות, להסביר לה מה קונים ומה נכין אח"כ מזה בבית... בבית לשתף אותה בבישול, בקיפול כביסה, בנקיון... ילדים אוהבים את זה מאוד, הרבה פעמים הם נהנים לעשות איתך את מה שאת עושה בבית הרבה יותר ממשחקים מיוחדים מפלסטיק שעושים רעשים אלקטרוניים... ואפילו יותר מצעצועי עץ אורגניים ברוח אנתרופוסופית.

שליחה על ידי נועה* » 31 יולי 2009, 16:09

אם ככה את מרגישה, כנראה שאת זקוקה ליותר חברה
לי דווקא מאוד נוח אני יכולה לשבת כל היום אם איזה ספר טוב או איזה אתר טוב (כמו באופן

)

אולי תחפשו מפגשים נוספים באזורכם? הפתרון שלי באופן אישי, כשלא מצאתי מפגשים שקרובים אליי, היה ללקט ולמצוא את כל המשפחות שהצלחתי להכיר באיזור ולארגן בעצמי מפגשים.
אין פשוט אין כאן אנשים שמעונינים להפגש גם המפגש שכבר יש הוא קם גם ביוזמתי אנחנו גרעין ממש ממש מצומצם של כמה אמהות וכמה שאנחנו לא מפרסמות לא באים עוד אנשים והאמת גם אין לי בעיה עם המפגש המצומצם הזה נוח לי וטוב לי איתו אבל מה עושים בשאר השבוע??

לקחת אותה לעשות קניות ביחד, לתת לה לעזור לבחור פירות וירקות, להסביר לה מה קונים ומה נכין אח"כ מזה בבית...
חשבתי על זה אבל אני לא ניידת אין לי רישיון (עובדת על זה) ולהיסחב באוטובוסים (כאן צריך 2 לכל כיוון זאת אומרת 4 בסך הכל, גם אין כאן אוטובוסים לכל מקום לסופרי לדוגמא אין) עם קניות בחום הזה ניראה לי סיוט..

בבית לשתף אותה בבישול, בקיפול כביסה, בנקיון...
בישול וכלים היא שותפה כביסה זה לא התחום שלי לא סובלת לעשות את זה, זה בעלי עושה (או לפחות אמור לעשות) וחוץ מזה כמה אפשר לנקות???

וחוץ מזה כמה אפשר לנקות???
לא חייבים להזיע. אפשר לשתף אותה בסידורים "קלים" כמו סידור ניירת - נאמר חשבונות ישנים, תני לה לשחק במעטפות ואת תתייקי את החשובים בינתיים. מיון בגדים ישנים - כנ"ל. פעם בשבוע, לא יותר, קחי לך פרויקט אחד כזה ותעשי אותו בחלקים, איתה. בלי להתחייב לדד-ליין ובלי להילחץ. אבל קבעי לך מסגרת של "יום רביעי אחה"צ - סידורים בבית".

נוח לי וטוב לי איתו אבל מה עושים בשאר השבוע??
קובעים עוד מפגש! פעמיים בשבוע זה מינון יפה, בטח לאזור מבודד כמו שלכם (זה בהנחה שעולה מדברייך, שגם שאר האמהות זקוקות לחברה הזו כמוך).

אפשר לשתף אותה בסידורים "קלים" כמו סידור ניירת - נאמר חשבונות ישנים, תני לה לשחק במעטפות ואת תתייקי את החשובים בינתיים. מיון בגדים ישנים - כנ"ל. פעם בשבוע, לא יותר, קחי לך פרויקט אחד כזה ותעשי אותו בחלקים, איתה. בלי להתחייב לדד-ליין ובלי להילחץ. אבל קבעי לך מסגרת של "יום רביעי אחה"צ - סידורים בבית".
זה יכול להיות רעיון טוב למרות שלא כל כך בא לי להתחיל פרוייקטים בבית, ניראה לי שזה יכול להועיל לשנינו..
לי בית יותר מאורגן ולה יותר עניין

קובעים עוד מפגש! פעמיים בשבוע זה מינון יפה, בטח לאזור מבודד כמו שלכם (זה בהנחה שעולה מדברייך, שגם שאר האמהות זקוקות לחברה הזו כמוך).
זהו שיתר הבנות עובדות פה ושם וזה כניראה ממלא להן מספיק את השבוע אנחנו ניפגשות מידי פעם פעמיים בשבוע אבל לעיתים רחוקות..

שליחה על ידי שרי* » 17 דצמבר 2010, 17:08

(אני מקווה שזה הדף המתאים, אם יש אחר מתאים יותר...)

אני אמא לשלושה ילדים בחינוך ביתי.
אנחנו בבית כבר 6 שנים באופן "רישמי" וחוץ משנה אחת בגן (הבכור, בגיל 3 ) אנחנו גדלים בבית.
ויש עליות ומורדות והשנה שעברה היתה קשה כזו והסתיימה בספקות ומחשבות שהובילו בסופו של דבר דווקא להתחזקות ואמונה מחודשת בדרך..
מבחינה "לימודית" וידע אין לי ספק. הקושי שלי / שלנו הוא מהבחינה החברתית.

לפני כמה ימים הבן הבכור שלי, בן 10, אמר לי "את הרסת לי את החיים, כשהייתי בן ארבע והוצאת אותי מהגן לחינוך ביתי."
ולמרות שזה לא בא לי בהפתעה כי אני יודעת שקשה לו, זה היה מאד קשה לשמוע..

הוא בקשיים חברתיים גדולים..או יותר מדוייק להגיד, שהוא בקושי עם עצמו בחברה של בני גילו. קשה לו להתחבר, להרגיש שווה ושייך, לפעמים נראה לי שהוא "לוקח" על עצמו את תפקיד ה"זה שבצד".
אנחנו גרים בישוב קטן שאין בו הרבה ילדים בגילו בכלל ובחינוך ביתי בפרט. השנה עזבה ילדה מהחנ"ב לביה"ס ומספיק שעם שניים הוא לא ממש מתחבר (דווקא אלא שבחנ"ב ושאוהבים את חברתו ) וששניים אחרים לא חברים שלו (למרות שאיתם הוא היה רוצה להיות, הם ה"שווים" בעיניו) כדי שלא ישאר לו עם מי לשחק, להיות בחברה'.
בפעילות האזורית הוא משתתף ונהנה אבל תמיד בצד כזה, לא לגמרי מתחבר. הוא אומר שכל השאר לא רוצים להיות חברים שלו, שחושבים שהוא מוזר בגלל שהוא בחינוך ביתי...
אני לא יודעת כמה מזה מבוסס על מקרים שקרו - אם היו הוא לא סיפר ואנחנו לא נוכחנו בכאלה - וכמה מזה מבוסס על הרגשה שלו.
זה משנה אבל גם לא ממש משנה..
העיקר הוא שביומיום הוא מרגיש בודד, אני חושבת. הוא משחק המון עם ילדים צעירים ממנו אבל קשה לו לגשת לבני-גילו שמוערכים על-ידו. אני חושבת שזה אומר הרבה על תחושת הערך העצמי שלו. אני גם חושבת שהוא מרגיש שונה מהשאר. הוא רגיש וקצת "בת" כזה והוא שאל אותי פעם "אמא מה עדיף - להיות קשוח כזה, קול, או עדין?"
עם הבנים הקשוחים קשה לו להתחבר אבל גם עם הבנות אין מצב..זה הגיל הזה..

אחרי שהוא הודיע לי שהרסתי לו את החיים, חשבתי על זה ובסופו של דבר הגעתי למין חצי הסכמה עם עצמי שכמו שהוא, עדיף לו חינוך ביתי כי אם הוא היה בביה"ס הוא עדיין היה מרגיש בודד אבל מול כל החברה' האחרים, החוויה היתה אולי קשה הרבה יותר.
גם בגן הוא היה בודד. הגננת אמרה שזה פעם ראשונה שהיא פוגשת ילד שלא דחוף לו להיות עם כולם וכמו כולם והוא עזב את הגן בלי אף חבר טוב. כמה שנים אחרי, כשחלפנו על-פני חצר הגן הוא אמר לי "שם תמיד שיחקתי לבד.." התקווצץ לי הלב למרות שכבר ידעתי..

אז אני חושבת שאולי הוא ככה, לא חיה חברתית במיוחד ושאולי בעצם עדיף שיהיה בחנ"ב, במקום שיש לו בו את כל הלגיטימציה והאפשרות להיות כזה אבל..
מה אם אני סתם משקרת לעצמי?
מה אם אני סתם מנחמת את עצמי במחשבה שטוב לו יותר ככה כשבעצם היה עדיף בשבילו להיות בביה"ס, כמו כולם?
ומה אני בכלל יודעת מה היה אם היה הולך לכיתה א'? (הוא טוען שאם היה עולה לא' הכל היה מסתדר לו ושעכשיו זה מאוחר מידי..)
ומה אם אני באמת, חוץ מכל שאר השריטות שעשיתי בילד המדהים והמושלם שקיבלתי, באמת הרסתי לו את החיים?

אני צריכה פה אולי קצת עידוד, קצת חשיבה חיובית..
וגם הצעות ורעיונות יתקבלו בשמחה..

תודה רבה על המקום הזה.

שרי,

הנשמה של הבן שלך חתמה מראש על התסריט שאיתו ירד לעולם הזה.
הוא בחר בך כאמא, כי הוא ידע שאת תדעי איך ללוות את הגדילה שלו בדרך שהכי מתאימה עבורו,בדרך שבה יוכל לממש את הייעוד שלו.
את יודעת כל מה שאת צריכה לדעת כדי לקבל את ההחלטה הכי נכונה עבורכם כעת. (את בטח יודעת יותר טוב ממשרד החינוך,לא?)

הקושי אינו מעיד על טעות בדרך כי בכל דרך שמובילה לצמיחה יש גם קושי ותסכול. ככה זה. אם לא נרד-לא יהיה לנו לאן לעלות. זוהי מהות ההתפתחות- לפול ולקום ולהמשיך ללכת,בלי לסטות מהנתיב של הייעוד שלך
השאלה היא מה הנתיב שלו ואת זאת רק הוא יודע
אם הוא בן 10,משמע שנולד אחרי שנת 2000. השבוע למדתי על ילדי הקריסטל שהם מאד מחוברים לעצמם ולייעוד שלהם
זה שהוא אומר שקשה לו בחינוך הביתי לא אומר שאין זה חלק מהתסריט שהוא אמור לשחק.
אם הקושי הוא בעיקר חברתי,אז שווה לבדוק כל אלטרנטיבה שתוכל לתת לו מענה לצורך הספציפי הזה ולאו דווקא לפרק את כל החבילה שלך ושלו ושל כל שאר האחים בחינוך הביתי. אני עברתי דירה מהדרום לצפון,כדי לגור במקום שבו לילדיי תהיה יותר חברה נגישה
ו, מה? גם כאן לא מתדפקים על דלתנו המוני חברים בני גילו
למה? הרי יש כאן המון ילדים,המון הזדמנויות למפגש חברתי,המון,באמת המון,שפע. אז מה?
אולי הבן שלי לא באמת צריך המון חברים. הוא צריך חבר אחד טוב או שניים מקסימום. במקרה שלנו-זה גם לא חייב להיות חבר אנושי בן גילו אלא גם ציפור או קיפוד

הילדים שלנו תמיד יבואו אלינו בתלונות על נזק כזה או אחר שעשינו להם, כי אף אחד מאיתנו לא מושלם. לי יש טענות כלפי אמא שלי ואני בטוחה שגם לילדיי יהיה מה לטעון כלפיי. אם כך,אזי לפחות אחיה אני כשאני שלמה עם הדרך בה בחרתי לעצמי כאדם וכאמא
והרווח של ילדיי יהיה שהם ילמדו ממני -דוגמא לאדם שחי בשלמות עם מי ומה שהוא רוצה להיות ואיך שהוא רוצה לחיות. זו מתנה גדולה .
לפחות אני יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי כדי לצייד אותם בכלים שבהם יוכלו לעזור לעצמם להתמודד עם הקשיים ולא לשלם לפסיכולוג כדי שיקשיב לצרות שלהם.
לא יודעת. בין כך ובין כך אין לנו דרך לדעת מה נכון אלא בדיעבד
ליתר דיוק-יש ויש לנו דרך , והיא דרך הלב-דרך הנשמה,דרך האינטואיציה,החיבור הפנימי להיותנו מי שאנו

שרי,
לא תמיד אנחנו יודעים לומר "למה זה קורה לי" באותו הרגע , אבל אם נהיה נוכחים ונקשיב לקול הפנימי העמוק שמחובר לנשמה שלנו
נשמע את ההיזון החוזר,את ההדרכה הגבוהה שלנו,נבחין בסימנים ונדע,גם בלי "לדעת". נדע-שכך נכון עבורנו כעת

ושני רעיונות מעשיים:
האחד: נסי לחבר אותו לאתר של באופן צעיר (אם הוא כבר כותב/קורא טוב)
והשני-בואו לבקר אותנו. אולי יהיה חיבור עם בן ה 10 שלי...

בהצלחה

שרי, האם את זקוקה לעזרה באיתור משפחות חנ"ב באיזורך?

שליחה על ידי שרי* » 19 דצמבר 2010, 07:29

תודה רבה!

והרווח של ילדיי יהיה שהם ילמדו ממני -דוגמא לאדם שחי בשלמות עם מי ומה שהוא רוצה להיות ואיך שהוא רוצה לחיות.
כן, מסכימה איתך, אני חושבת שלפחות את זה הוא מרוויח..

האחד: נסי לחבר אותו לאתר של באופן צעיר (אם הוא כבר כותב/קורא טוב
רעיון טוב.
איך מגיעים לאתר?

והשני-בואו לבקר אותנו. אולי יהיה חיבור עם בן ה 10 שלי...
תודה רבה, את מחממת את ליבי.

תבשיל קדרה ,
תודה, אני מכירה את משפחות הינ"ב באזורנו, גם הקרוב וגם הרחוק..

להגיע לאתר של באופן צעיר: צריך לשלוח מייל ליונת שרון
ולבוא לבקר-ההזמנה תמיד בתוקף

הי, לפעמים יש נטייה להאשים סיטואציה מסויימת בתור "הגורם לכל הבעיות שלי" ולומר "אם זה לא היה קורה, החיים שלי היו מושלמים" גם אם זה לא ממש מדויק. אני מרשה לעצמי לנחש שאולי זה המצב עם הבן שלך...

אני יודעת שגם בבתי ספר יש ילדים ביישנים ובודדים... והאמת? נראה לי ששם הם סובלים יותר...

אני למשל אדם שלא מסתדר כל כך טוב באירועים חברתיים המוניים. נורא משעמם לי שם, ואני מרגישה שאני מבזבזת את זמני. ושמתי לב, שאם אני פשוט לא הולכת לאירועים האלה, אלא פשוט נשארת בבית ו/או נפגשת אינטימית רק אם מי שבאמת בא לי, אני הרבה יותר מאושרת בחיים.

האם הבן שלך מאושר כשהוא לבד בבית ומתעסק בענייניו? אולי האומללות שלו יוצאת החוצה ומתעוררת רק כאשר נוצרים מצבים בהם הוא "חייב" להיות בחברה של כמה ילדים? אם הוא מאושר לבד בבית ומתבאס רק באירועים חברתיים, אז אולי (עד כמה שזה יישמע מוזר) הפתרון יכול להיות דווקא לתת לו להיות בבית עם עצמו וליהנות מהחיים? זאת בהנחה שההליכה לאירועים החברתיים לא באה ממנו.

אבל אם את כן רואה שהוא עצמו מת לחברים, ופשוט לא יודע איך, פתרון שאנחנו מצאנו (האמת שלא ממש פתרון מסודר ומתוכנן, אלא יותר ככה זה יצא) זה חבר אחד ממש טוב לכל ילד. למצוא בשיתוף עם הילד מישהו אחד שכן יש התאמה, ולהשקיע ממש טוב רק בחברות הספציפית הזאת. ושהמפגשים יהיו בבית ולא במקום ציבורי. בעיניי מה שהכי חשוב זה חבר אחד ממש טוב וצמוד, ולא "הצלחה חברתית" ופופולריות.

שליחה על ידי שרי* » 20 דצמבר 2010, 07:44

תודה אביבה,
אתמול היתה איזו שיחה איתו על עניינים חברתיים ופתאום הוא אמר שהוא אוהב להיות לבד ולא יודע איך להתנהג בחברה...ואני יודעת שגם לי יש קשיים - מוסווים ומודחקים - להיות בחברה גדולה מידי...
הלילה לא ישנתי הרבה, חשבתי איך אפשר לעזור ולתקן..לא את הרצון להיות לבד, זה מקובל עלי ואין לי צורך לתקן את הילד שלי..יש לי רצון לתקן את מה שאני אולי בציפיות ובקשיים שלי קילקלתי בשבילו...מתוך הקשיים והראייה המקולקלת שלי קילקלתי גם בשבילו.
נו, המצב הרבה יותר מורכב ממה שאני יכולה לתאר או להבין לגמרי...אני מרגישה הבוקר כמו עיוורת שמנסה להוביל בדרך מלאה מהמורות ומיכשולים..לא פשוט ולא קל ולפעמים כואב..ובעיקר מיותר.
אני עוד צריכה להבין מה אני עושה מכאן.
תודה על ההשתתפות..
@}

שרי, את נקראת לי אמא רגישה ומרהיבה, תזכרי ש"לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך" וכן, החיים ואנחנו מורכבים ומלאי צבעים וגווני גוונים

מה ואיך את חושבת שקילקלת לו?

שליחה על ידי דנה_ה* » 23 מאי 2011, 00:31

שלום חברות יקרות
אני רוצה להתייעץ אתכן..
נעמה שלי בת 4 וקצת ועדיין בבית - גם בשנה הבאה תישאר איתנו. יש עוד ילדה בגילה ביישוב שלנו שהיא בחינוך ביתי והן חברות נהדרות ונפגשות כל יומיים בערך להרבה שעות. יש עוד חברה קטנה בשנה וגם איתה נפגשת כפעם בשבוע בסיטואציה של אחת על אחת. יש עוד 2 ילדות בגילה שהיא חברה שלהן ועוד כמה שנפגשת איתם בגן משחקים וכו'.
פעם בשבוע היא הולכת לצהרון לשעתיים אבל אין לה משם קשרים משמעותיים ובכלל היא ואנחנו אמביולנטיים לגבי כל עניין הצהרון..

כשנפגשים באירועים כמו ל"ג בעומר שהיה היום למשל, או סתם במגרש הספורט / גן ציבורי, הילדים שמכירים אחד את השני מהגן ישר נדבקים אחד לשני, לפעמים כחבורה ולפעמים בזוגות, והיא מוצאת את עצמה בחוץ. או כשאנחנו מנסים לקוע עם חברה שהולכת לגן - הרבה פעמים זה לא קורה כי החברים כבר ממשיכים יחד ישר מהגן.
אני לא חושבת שהיא חשה חוסר בחברה - כמעט כל יום היא נמצאת לא מעט זמן עם חברה אחת לפחות, ויש גם מפגשים עם מבוגרים, ילדים גדולים יותר או פחות ממנה, בני דודים וכו'. היא לא בודדה בכלל.

אז איפה הבעיה? זה בעיקר החשש שלי שמא היא תישאר אאוטסיידרית במידה וכן תצטרף מתישהו למסגרת. היא מסתדרת מצוין בסיטואציות של אחד על אחד אבל כשיש חבורת ילדים היא חוששת להתקרב, מפחדת (בעיקר מבנים), רצה אלי הרבה פעמים בוכה כי חשבה שלא רוצים לשחק איתה או כי דיברו אליה קצת בקשיחות (נגיד מישהו אמר לה"די!").
מצד שני, אני רואה שגם ילדים שהם כן בגן גם לא תמיד משתלבים בחבורות, גם לפעמים נשארים בצד כשיש יותר מילד אחד בסביבה. אבל אתן מכירות את העניין הזה שכשמשהו קצת לא כמו שמצפים אז יש נטיה להאשים את המסגרת או את חוסר המסגרת?

אני חושבת שהכנסתה למסגרת תהיה לא בריאה עבורה, גם כי מסגרת היא מסגרת באשר היא (אני לא צריכה לפרט, נכון?) וגם כי ספציפית מאוד קשה לה בסיטואציות הללו של הרבה ילדים (אני רואה כמה קשה לה בצהרון לפעמים ושם יש רק 8 ילדים בערך...). ואולי דווקא בגלל זה היא צריכה להיות בסיטואציות כאלו? מה אתן חושבות?

ואולי דווקא בגלל זה היא צריכה להיות בסיטואציות כאלו? מה אתן חושבות?

שלא!
היא לא צריכה להיות בסיטואציות שלא טובות לה בשביל להתרגל לאיזה עתיד עלום.
היא נשמעת לי אחלה והמפגשים החברתיים שלה נשמעים לי מספקים לגמרי.
באופן אישי אנחנו משתדלים גם את החגים לחגוג עם משפחות חינוך ביתי כך שבעצם נוצרת מין קהילה שגם חוגגים ביחד וגם נפגשים ביומיום.
גם אני , אם הייתי פתאום נתקלת בחבורה זרה לא הייתי ישר משתלבת.
לגבי:
היא מסתדרת מצוין בסיטואציות של אחד על אחד אבל כשיש חבורת ילדים היא חוששת להתקרב, מפחדת (בעיקר מבנים), רצה אלי הרבה פעמים בוכה כי חשבה שלא רוצים לשחק איתה או כי דיברו אליה קצת בקשיחות (נגיד מישהו אמר לה"די!").
אני רוצה לומר משהו יותר כללי: להרבה אנשים שגדלו במסגרת קל יותר להיות חלק מחבורה מאשר ליצור קשר אינטימי של אחד על אחד. הקושי הזה משליך אחר כך גם לזוגיות ולהורות. אני מרגישה שבנייה נכונה של קשר חברתי באה מקשר אינטימי עם אמא לקשר אינטימי עם אבא ואחים, לקשר אינטימי עם חברה אחת, לקשר קרוב עם עוד חברה או שתיים, לקשר עם חבורה.
גם החבורה, רצוי שתהיה מורכבת מחברים שכבר יש איתם קשר קרוב.
את יכולה לארגן איזו מדורה או משהו ביחד, להזמין את שתי החברות שלה ועוד ילדה או שתיים מהישוב והנה יש חבורה שהיא כבר מכירה ויכולה להתנהל בה בנינוחות יחסית.

שליחה על ידי סלעית* » 23 מאי 2011, 09:49

יש לזה גם יתרונות, למשל הבת שלי שמחה בכיף ללכת לקיטנה שאף אחד לא מכיר בה אף אחד, ואילו חברתה שלומדת בבי"ס לא מוכנה, כי היא לא מכירה שם אף אחד (היא גדולה מביתי בשנה ולכן לא יכולה להיות איתה באותה קבוצה).

תראי מה מצאתי לך, שכתבה דרורית אמיתי-דרור:
אם טוב לך וטוב לה- אין כל סיבה בעולם שלא תמשיכי להיות אתה ולהוות עבורה את הגשר והתיווך אל ה"חיים האמיתיים" (ומי בכלל קובע מהם "החיים האמיתיים"?)
ההתלבטות שלך נסמכת על נורמות עכשוויות, בהן הילד בגיל הרך ניכנס למסגרת קבוצתית בגיל צעיר בעיקר בשל אילוצים כלכליים של משפחות, רצון (לגיטימי וטוב) בקריירה של ההורים וקצב החיים הכללי.
רק לפני דור וחצי- ילדים התחילו את "חניכתם בחברה" בגיל 4-5 (אני, למשל).

כל משפחה ומה שטוב לה.

אם טוב לך להיות בבית, אינך מתגעגעת למשהו אחר, את נהנית עם הילדה ומסופקת, הילדה נהנית ומסופקת, הסביבה מאפשרת לכם אתגרים וחוויות מעשירות- אין שום סיבה בעולם לשנות זאת. אני בטוחה שיש באפשרותך לספק לילדה שלך חומרים ופעילויות שמתאימים ושהיום-יום שלה עשיר ומעניין.

קחי בחשבון שתיאוריות התפתחותיות נכתבות גם על בסיס נורמות, צרכים חברתיים ושאיפות של הכותבים (לאו דווקא שאיפות אישיות- אלא יותר שאיפות כלליות ו"בון טון" שנמצא באוויר...)- וקראי את הדברים שמתפרסמים לאור הנחה זו.
תינוקות, פעוטות וילדים בגיל הרך לא השתנו כל-כך במשך השנים.
החברה והמבוגרים שבה השתנו.
על בסיס השתנות זו שלנו, המבוגרים (הורים, חוקרים, תיאורטיקנים...)- השתנו המגמות של "מה ראוי ומה איננו ראוי".
סמכי על עצמך.
נשמע שאת בדרך שנכונה לך.

שלום יקירתי
באתי להגיד לך שגם עולמית שלי שהיא במסגרת לגמרי, הרבה יותר קל לה אחד על אחד, רצוי עם יותר גדולים או יותר קטנים ממנה, עם בני גילה הכי קשה לה. וקשה לה להכנס לחבורות. אני לגמרי יכולה להזדהות עם זה:
היא מסתדרת מצוין בסיטואציות של אחד על אחד אבל כשיש חבורת ילדים היא חוששת להתקרב, מפחדת (בעיקר מבנים), רצה אלי הרבה פעמים בוכה כי חשבה שלא רוצים לשחק איתה או כי דיברו אליה קצת בקשיחות (נגיד מישהו אמר לה"די!"). זה קורה גם אצלנו.
והרבה פעמים מתכווצ'ץ לי הלב אני חוששת לה - בדיוק מאותם דברים - שלא תסתדר, שתהיה אאוטסיידרית, ומקנאה במי שיש לו את האפשרות להיות בבית, להשאיר את הילד בבית, והנה לך יש את זה, זו אפשרות נהדרת שיש לכם...
בקיצור, אני לא יודעת אם אני ברורה, יצא לי קצת סלט. נראה לי שמה שהתכוונתי להגיד זה שגם במסגרת חווים את זה חלק מהילדים (ואז זה הרבה יותר גרוע כי זה כל הזמן ואין לאן לברוח מזה), יש ילדים שאולי קצת פחות טובים בחבורות ויותר באחד על אחד (אולי גם אנחנו היינו כאלה? לא סגורה על זה)
נשיקות מכאן

שלום דנה,

קראתי את כל מה שכתבת. לא מצאתי במה שכתבת סיבה להכניס אותה לגן השנה. לא נשמע שאת רוצה וחושבת שהיא צריכה, לא נשמע שחסרה לה חברה.
היינו במקום דומה. והבת שלי נכנסה לגן בגיל 4.8 (היו כמה נסיונות קודם). יש דף על זה כניסה לגן בגיל 4. בשנה הראשונה באמת היה מאתגר לה עניין הקבוצות, שנה שניה זה כבר זרם, ומאז היא מאושרת בבי"ס (עם עניינים פה ושם, כמו תמיד בחיים). אז את רואה. לקח לה זמן עם הקבוצות גם בגן. ואם היתי שולחת אותה אחרי שנה נוספת בבית? אי אפשר לדעת. להכניס לגן לא מבטיח את פתרון עניין הקבוצות. לנו בשנה הרביעית בבית כבר לא הצליח עם עניין החברה כמו שלכם, וזה בהחלט היה חסר מאוד מאוד, וזה היה השיקול להכנס לגן.

עוד שיקול שלדעתי כן שווה להביא בחשבון - אם את מתכננת על בי"ס, לטעמי כדאי לפחות שנה אחת בגן, בכל זאת. שלא יהיה באותה שנה גם העניין של להשתלב בקבוצה וגם העניין של להשתלב במסגרת וגם העניין של להשתלב בלימודים. אבל גם בשביל זה עוד יש לך שנה ליהנות בבית איתה

שליחה על ידי דנה_ה* » 23 מאי 2011, 23:48

תודה לכולכן על התגובות. בהחלט נותנות עוד זויות שלא חשבתי עליהן ועוד נקודות לקחת בחשבון.
אם יש עוד - כמובן שאשמח מאוד לשמוע. מאוד מאוד.
תודה.

הי דנה,

אני זוכרת את עצמי מתלבטת באותן שאלות כשבכורי היו בני ארבע.
למעשה, היה (ויש) הבדל בין הילדים שלי.
הם, עכשיו, בני עשר.
הם אכן אאוטסיידרים בחברת הילדים ביישוב, אבל כן הוזמנו לאסוף קרשים למדורה על ידי בני השכבה שלהם, וכן התחברו למדורות ל פי בחירתם עם חברים שלהם (לא בני השכבה).
עם זאת יש להם חברים ביישוב. לא רבים, לדעתי זה לא פחות ממספר החברים הקרובים ממש שיש לילד בכתה של שלושים.
יש להם חברים מחוץ ליישוב, חברויות שנסמכות על פגישות בתדירות נמוכה. חלקם ב 1:1, וחלקם בקבוצות גדולות יותר.
הם יודעים להיות חלק מחבורה (אבל המידה שהם אוהבים את זה והאופן בו הם מתיחסים לחבורה שונה, ראי ההבדל לעיל).
יש להם הזדמנות לפחות אחת לשבוע להיות בחבורה של ילדי חנ"ב באיזור.

עוד אני רוצה להוסיף, בשביל הדיון התיאורתי, להוסיף שהייתי במסגרות מגיל שנה וחצי, הייתי ועודני אאוטסיידרים כל החיים, אלא בסביבות אותן בחרתי לעצמי.

ואחרון - אתם מוזמנים ל-מפגשים במשגב ול-מפגשים בגליל המערבי.

קראתי (בשקיקה!) את כל הדף מראשיתו ועד סופו (כשלפניו גמעתי את חברים בחינוך ביתי ). כל כך הרבה דברים יפים וחכמים נכתבים כאן לאורך השנים...
אני קוראת ומרגישה לפעמים שפספסתי את הרכבת, כי לפני שש, שבע, שמונה שנים לא הייתי כאן (באתר), לא הייתי אימא, לא השתתפתי בתכתובות החזקות האלה,
עם כל ההזדהות שבי. מן תחושה שנאמר כבר הכל, אשליה שכל ילדי החינוך הביתי כבר גדולים ואני מדשדשת מאחור עם פעוט בן שנתיים ותינוקת בת יומה.
כמה כיף לגלות שהדף הזה עוד חי ונושם!!!

מתוך בדידותי שלי וממה אני קוראת כאן, אני רוצה לשתף בכמה תהיות ומחשבות.
תבשיל קדרה , כתבת: הייתי ועודני אאוטסיידרים כל החיים, אלא בסביבות אותן בחרתי לעצמי.
האם כוונתך שאת בוחרת להיות אאוטסיידר? האם הייתי מעדיפה שלא להיות כזו בסביבה שבחרת לעצמך ופשוט עדיפה לך הסביבה הזו על פני סביבה אחרת בה אולי לא תהיי אאוטסיידר?

עולם ומלואו ,כתבת: שגם במסגרת חווים את זה חלק מהילדים (ואז זה הרבה יותר גרוע כי זה כל הזמן ואין לאן לברוח מזה), יש ילדים שאולי קצת פחות טובים בחבורות ויותר באחד על אחד (אולי גם אנחנו היינו כאלה? לא סגורה על זה)
סלעית ,כתבת: תינוקות, פעוטות וילדים בגיל הרך לא השתנו כל-כך במשך השנים. החברה והמבוגרים שבה השתנו.
באיזשהו מקום נראה לי שתינוקות ופעוטות דווקא כן משתנים, וזה פועל יוצא של השתנות המבוגרים והחברה.
אז מה יוצר את הבדידות? העדר כישורים חברתיים? ביישנות? העדר אנשים בסביבה? - משום מה נראה לי שאלה אולי לא מסייעים לשינוי המצב
אך הם לא המקור לבדידות. האם הבדידות נובעת משונות? מעצם היותך אאוטסיידר? אולי מחוסר בטחון עצמי?
אני לא אוסיף ציטוטים באים-בימים אך אני קוראת על תחושת בדידות בגני שעשועים ריקים (ומנגד - בדידות בגני שעשועים הומי אדם), בדידות בחינוך הביתי (ומנגד - בדידות בגן ובביה"ס),
בדידות במפגשי החינוך הביתי עצמם. בדידות שמקורה בהורה ולא בילד.
כן, אני מרגישה בודדה גם כשגן השעשועים ריק וגם כשהוא מלא. אני מרגישה איזה צורך בלתי נשלט לחפש לבני אינטראקציות עם ילדים נוספים.
אני מקוה שימצא לו את החבר או החברה שיעשירו בעוד זמן לא רב את משחקי הדמיון שלו (ואני באמת מאמינה שיש משמעות גדולה למשחק דמיוני עם ילדים
וזה שונה ממשחק דמיוני לבד או עם מבוגר).
וכשאני חושבת מאיפה תחושת הבדידות הזו, אני יכולה למצוא אלף סיבות שאף אחת לא משכנעת. ואז אני חוזרת לראשית הדף ומוצאת את התשובה
בהודעה הראשונה בדף הזה, של ורד לב:

נחת עליי הבלוז היום אחרי אחד המפגשים, בו הבנתי שהדרך בה בחרתי, או יותר נכון, הדרך שבחרה בי היא קצת בודדה. ולא שאין לי הרבה חברים ואנשים, אבל איכשהו אני מרגישה שלכל אחד יש את הטוויסט שלו ואני מצליחה להתחבר רק למעט (יחסית) אנשים שחיים בצורה בה אני מרגישה שהיא נכונה. אגב, רובם לא ממש גרים באזור.... משהו על כך שהבחירה הזו בעיניי היא הטבעית ביותר, אבל בעולם שכ"כ רחוק מהטבעי והנכון זה מאד קיצוני. אולי זה מה שעצוב לי sad

מאד מזדהה עם זה. בעידן של התפוגגות ערכים, עידן א-תמימות, עידן של הטלת ספק במסגרות המוכרות, עידן בו אם ובתה הקטנה מתלבשות, מדברות ומתנהגות אותו הדבר.
בעידן הזה אני מרגישה בודדה, כי בין האמהות בגן השעשועים אני לא מעונינת להשתתף בשיחות על צרכנות מותגים, אני לא רוצה להיות השוטרת שמעירה
להן לאסןף את הלכלוך שהן (או הילדים) מייצרים, אני לא רוצה להיות זו שמנקה אחריהן. אני אמנם לא מתלהבת (בלשון המעטה) לתת דין וחשבון למה אני עם הילדים בבית או למה
אי מחתלת בבד, אבל גם ההורים המקבלים, המפרגנים והמאפשרים לא מפיגים את הבדידות, כל עוד אנו חיים באופן כל כך שונה.
ולגבי הילדים - מן תחושה כזו שהילדים היום כל כך חכמים, כל כך בוגרים. אני אוהבת שכשאני מציעה לילד שלי הפתעה ונותנת לו תפוח - הוא שמח עד השמיים.
אחיין שלי מאוד התאכזב לקבל הפתעה שכזו, שלא מחליפה צבעים או מנגנת או ניתנת להפעלה בשלט רחוק...

מקוה שלא יצא לי מבולבל, אחרי לילה רצוף יקיצות הנקה (-:

_הייתי ועודני אאוטסיידרים כל החיים, אלא בסביבות אותן בחרתי לעצמי.
האם כוונתך שאת בוחרת להיות אאוטסיידר?_
לא.
רק בסביבות אותן בחרתי לעצמי, אני לא מרגישה אאוטסיידרית.

הם אכן אאוטסיידרים בחברת הילדים ביישוב.
סליחה שאני נדחפת, אבל כן ירבו "אאוטסיידרים" כמו הילדים שלך...
(מודה שקצת הצחיק אותי לקרוא שהילדים הכל-כך חברותיים ותקשורתיים האלה יכולים להיות "אאוטסיידרים" איפשהו... זה אולי מועדון שלא כדאי מראש להיות חברים בו? P-: )(למען הסר ספק: אני כותבת בחצי שעשוע, שמועדון שבו הם יכולים להיות אאוטסיידרים, אולי לא כדאי בכלל להיות חברים בו...).

אה, לא טענתי שלא חברותיים, או שלא מסתדרים.
רק שהם לא מעורים בין הילדם בשכבת הגיל שלהם.
הגעתי סו"ס ליום בו אני יכולה לומר זאת בלי צער ובלי להתנצל.

מודה שקצת הצחיק אותי לקרוא שהילדים הכל-כך חברותיים ותקשורתיים האלה יכולים להיות "אאוטסיידרים" איפשהו... זה אולי מועדון שלא כדאי מראש להיות חברים בו?
כן, בדיוק.
כל אדם יכול להיות "אאוטסיידר" אם נתקע במקום שהוא לא אמור להיות בו.
והאדם הכי חברותי, מחובר, אוהב ואהוב במקומות שבהם הוא אמור להיות.
מניסיון, מניסיון, מניסיון.

דנה, מהכרות עם כמה משפחות שבנותיהן נכנסו למסגרת אחרי שנים בחינוך ביתי: זו לא בעיה. מתוך 9 בנות שקופצות לי לראש כרגע, 8 הסתדרו מבחינה חברתית מיד (ולאחת זה לקח זמן, אבל היתה לה סבלנות).
הבת שלך נשמעת חברותית ומוקפת בחברות. זה בסדר שלא כל מי שהיא פוגשת הוא חבר שלה. ככה זה בחיים.

זה בסדר שלא כל מי שהיא פוגשת הוא חבר שלה
הייתי מסתכנת ואומרת שזה אפילו מעיד על בריאות נפשית...

שליחה על ידי דנה_ה* » 24 מאי 2011, 19:26

זה בסדר שלא כל מי שהיא פוגשת הוא חבר שלה. ככה זה בחיים.
כן, זה ממש נכון וגם אני מרגישה שזה טבעי ונכון לא להיות חבר של כולם. המיקוד של שאלתי היה סביב עניין ה"חבורה" שקשה לחדור אליה או פשוט מרתיעה אותה.
גם כאן זה לא שחור ולבן - בחוג תנועה שהיא הולכת אליו יש חבורה של בנים מקסימים ומתוקים טיפונת קטנים ממנה ואין לה שום חשש מהם. ביישוב שלנו ב"חבורה" יש כמה בנים שיש להם הקרנה בריונית (קצת מצחיק להגיד את זה על ילדים בגיל 4 וחצי אבל זה ככה). אני חושבת שמזה היא נרתעת, ובצדק מסוים...
גם לי יש עד היום, קושי בסיטואציות חברתיות שכוללות יותר משני אנשים... כדי לעבוד בעבודה שלי הייתי ממש צריכה ללמד את עצמי להתגבר על הרבה מעצורים ולמרות שהתגברתי אני תמיד אעדיף להיות עם החברה הטובה (ויש בסה"כ 2 או 3 כאלה) על פני להיות במסיבה רבת משתתפים.

ביישוב שלנו ב"חבורה" יש כמה בנים שיש להם הקרנה בריונית (קצת מצחיק להגיד את זה על ילדים בגיל 4 וחצי אבל זה ככה). אני חושבת שמזה היא נרתעת, ובצדק מסוים...
אבל זה מאפיין כמעט מובנה של חבורה. לא בכל חבורה יש בנים כאלה, אבל ה"בריוניות" היא פועל יוצא של ההתחברות שלהם ככוח. הלחץ הקבוצתי להיות דומה להם, אחד סוחף את השני וכולי.
אם יש יותר מדי כאלה, החבורה הופכת לכנופייה.
אגב, זה יכול להתבטא גם בהחרמות של בנות, או בכל דרך אגרסיבית אחרת.

אפשר לנחש מה דעתי על חברת השווים

היא יכולה להיות מאוד נחמדה כבילוי או כעוגן, אבל צריך להיות מודעים למגבלות שלה. אסור לקדש אותה או להקריב למענה. מה שלא הייתי אומרת על חברויות אישיות של אחד על אחד.

אם את מתכננת על בי"ס, לטעמי כדאי לפחות שנה אחת בגן, בכל זאת. שלא יהיה באותה שנה גם העניין של להשתלב בקבוצה וגם העניין של להשתלב במסגרת וגם העניין של להשתלב בלימודים.
כן, גם אני חשבתי כך. המציאות הראתה לי שזה לא בהכרח נכון. נדמה לי שההפרדה בין "להשתלב בקבוצה", "להשתלב במסגרת" ו"להשתלב בלימודים" היא משהו קונספטואלי שאנחנו -- המבוגרים -- עושים. להתרשמותי, בחוויה של בני כל אלה יחד הם "המסגרת" ובה יש להשתלב. הוא לא מודע לרכיבים השונים פשוט כי מעולם לא הזדמן לו לחוות אותם בנפרד.
בעוד כשלושה שבועות הוא יסיים גן חובה. אנחנו גרים בארה"ב וכאן גן חובה הוא הכיתה הראשונה של בי"ס. זה אומר שלומדים קרוא וכתוב (בשתי שפות), מתימטיקה בסיסית, ועושים שיעורי בית. כן, גם משחקים ושרים, אבל זה כי ביה"ס נחמד, לא בגלל תכנית הלימודים.
זו היתה שנתו הראשונה במסגרת חינוך כלשהי. הסיבה היתה, נו... השם הזה של הדף. לא הצלחנו להתגבר בכוחות עצמנו על הפער המנטלי בינינו לבין המקומיים, ולכן, אף על פי שיש כאן קהילת חינוך ביתי גדולה, התקשינו להשתלב.
לא נרשם שום קושי מיוחד בהשתלבות בכל התחומים האלה יחד. ודאי לא גדול מזה של ילדים שהגיעו מהגן (אולי אפילו להיפך: אלה שהגיעו מהגן היו צריכים לשנות קונספט: הנה עכשיו נפגשים בקבוצה שוב אבל זה בכלל לא כמו שזה היה קודם! והוא, נקי ממודלים להשוות אליהם, פשוט זרם עם מה שהיה. זה לא שזה היה קל, אבל כאמור, לא טראומטי וגם לא קשה יותר מלאחרים) . בדיעבד, אני שמחה שחיכינו (בנסיבות אחרות היינו מחכים יותר). אני די בטוחה שיכולת ההסתגלות שלו בגיל חמש (וחצי) היתה גבוהה משמעותית מזו שבגיל ארבע ושההליכה למסגרת היתה מלווה בהרבה פחות חרדה ובהרבה יותר משאבים רגשיים תורמים. ואני מאמינה שבגיל שש, או שבע, או עשר, או שתים עשרה -- בהנחה שפוגשים אנשים וחיים בעולם הזה ולא באי בודד -- היכולות האלה רק עולות.

אני חושבת שאם היא ואתם תרגישו מתישהו שמתאים לכם בית ספר, תוכלו לשלוח לבית ספר בכל שלב שהוא. זו לא צריכה להיות סיבה לשלוח לגן. יועצת ההנקה שלי אמרה פעם שהיא לא מאמינה ב"הכנות". לא צריך "להרגיל את התינוק לבקבוק", הוא ייקח בקבוק אם וכאשר יעלה הצורך (טוב, את זה אני לא יודעת, לא ניסיתי). אותו דין למסגרת: מה שחשוב הוא הכאן ועכשיו. איפה הגריין הזה של אורנה שפרון על כך שהילדות איננה תקופת הכנה?

רוצה לחזק את הכיוון שאין באמת צורך ב"הכנה".
קודם כל, מסכימה עם מה שסמדר כתבה
ומלבד זאת- מכירה באופן אישי כמה משפחות שילדיהן עברו מחינוך ביתי לב"יס, לפעמים אפילו לא לכיתה א' אלא לכיתות גבוהות יותר, ולא הרגישו שהילד פספס איזה רכבת, שאין להשלימה. להיפך. במקרים שאני מכירה הילדים רצו להכנס למסגרת, בגיל מאוחר, והכניסה היתה די חלקה.

אני התחלתי להרגיש שילד שלי צמא לחברה, הוא מתבונן בילדים ברחוב, בגינה, בים, מחפש חברים...אולי הוא משקף את הרגשת הבדידות החברתית שאני חשה (עבורו)?
עוד שמתי לב שילדים שכן הולכים לגן ואנחנו פוגשים אותם בגינה אחר הצהריים די מרוכזים כל אחד בעצמו (כמובן שאין כוונה להכליל, רק התבוננות שלי אישית), אולי כי השלימו את הצורך בחברה בגן ואולי כי משקפים את השיחרור בנושא מצד ההורים שלהם (כי הגן הוא זה ש"אחראי" לדאוג לחברה ולא ההורים)? מכירה גם הורים אחרים, בכל מקרה זה הרושם מהגינה הקרובה... זה יותר נכון לבני שנתיים עד שלוש-ארבע. בני חמש-שש יוצרים שיח איתנו כזוג, נראים כצמאים לחברת מבוגרים ואולי קצת גם חברת קטנים.

האם החוסר בחברה הזה בכל זאת יותר טוב מאופציה של גן, שבעייני מקום מלכאותי לעומת חוסר חברה שהוא אמיתי ומכאן אפשר לצמוח...בדומה ללצמוח משעמום...
מחפשת תשובה לא מהסוג "זה תלוי בילד"...לא מתחברת, לא נראה לי שלילד חברתי החברה חשובה יותר או נחוצה יותר ולילד מופנם פחות...

אני חושבת, שילדים עומדים בגינה או במקום שיש בו ילדים, מתבוננים,לא נכנסים לשום פעילות, די נשארים צמוד לאמא - הם פשוט מנסים להבין מה פה קורה פה, מין תצפית אנטרופולוגית.
יש בכך מן התבונה - לא ישר לחשוף את עצמך, אלא קודם להבין איך זה עובד.

בטוח שאם באים לגינה עם מבוגר שמעונין לשבת בחול או לרוץ בין המתקנים-הילד יהיה יותר עסוק.
אפשר לבוא עם ילד חבר. זה אומר לתאם וכו'
לזום הכרות ולהתחיל לשוחח עם מישהו מבאי הגינה הציבורית.כלומר, לעזור לילד שנראה כמופנם לצור קשרים חברתיים בכל זאת.להראות לו שזה אפשרי.
לפעמים גם יש 'קליק ' מדהים בין ילדים שלא הכירו זה את זה .יש ביניהם איזה דימיון בהלך הרוח שמאפשר להם לשתף פעולה ,לפעמים אפילו בלי מילים כמעט.לנו למשל יש חברים שהילדים שלהם והילדים שלנו מסתדרים טוב כל כך, זה כמו שבן זוגי הכיר את האבא של הילדים האלה כשהם היו צעירים ומשהו יצר מחנה משותף לחברות הזו שנמשכת שנים.

וברובד היותר עמוק של העניין- יש כל מיני סוגי אישיות ותדרי אנרגיה. הילדים מרגישים את זה טוב מאוד.
אני חושבת שזה כמו שמישהו שחי בשפע יכול להנות מהזכות של לבחור. (למשל, לבחור בין 'לחם אחיד' לעומת דגנים אורגנים מלאים).
ילדם שבאים למקום ציבורי ובעצם חוים עיפות, עומס רגשי, משברים ותסכולים לא פתורים זה לא כמו ילד שבאמת בא לשחק, פנוי רגשית - אמא היתה איתו ועזרה לו לספק את צרכיו, סקרן ונמרץ.

אני מניחה שאני קצת חוששת מכך שהילד יחווה תסכול שאין חברים והוא חש בדידות.לכן אני מתאמצת מאוד לצור מפגשים, תיאומים ונסיעות.וכן , זה הרבה אנרגיה.
אפשר לשאול את הילד ישירות ולהבין ממנו איך הוא מרגיש.אולי הוא לא יודע עדין מה זה משחק חברתי ,או שהוא בכלל לא מרגיש מוכן לזה היום וזה לא נחוץ לו.לילדים שלי יש לפעמים צורך לעשות 'יום בית'.

מרינה, איפה אתם גרים?
ברוב אישורי הארץ, המשמעות של עוד שנה שעוברת היא הגדלת הרדיוס של מגורי החברים.

מנסה לחדד את ההתלבטות:

ילד משקף את הרגשות של ההורה.

מי מרגיש חוסר בחברה? אני או הילד שלי?

חיי חברה טבעים מול מלאכותים.

לא רק גן מהווה חי חברה מלאכותים...

המשמעות של עוד שנה שעוברת היא הגדלת הרדיוס של מגורי החברים.
מפגשים יזומים ועוד שדורשים התארגנות מיוחדת לא מרגיש לי כחיי חברה טבעיים...יש סיבות אחרות למה ההורים בוחרים להשתתף בהם: בדידות של הורה, תמיכה בדרך שהיא לא מיינסטרים.

קוראת, ולא כ"כ מבינה את השאלה שלך...

מפגשים יזומים ועוד שדורשים התארגנות מיוחדת לא מרגיש לי כחיי חברה טבעיים...יש סיבות אחרות למה ההורים בוחרים להשתתף בהם: בדידות של הורה, תמיכה בדרך שהיא לא מיינסטרים.
מפגשים כאלו יכולים להפוך לחיי חברה טבעיים.

מה בעצם אני שואלת?

אני מתבוננת בילד שלי, הוא שמח, סקרן לעולם, מלאה אהבה, יש לו את חיי החברה מצומצמים (אולי מאוד) בסביבת אנשים שאוהבים אותו.
תוהה למה חשוב לי לדעת האם החוסר בחברה הזה בכל זאת יותר טוב מאופציה של גן? יש ימיים שברור לי שכן. רוב הזמן.

מפגשים כאלו יכולים להפוך לחיי חברה טבעיים
שנה שעברה היתה לנו קבוצה שהתאספה בגינה ליד הבית בצורה הכי טבעית, גם שנה שלפני...השנה אין, ועדיין לא מצאנו לנו...לא טבעי לי החיפושים האלו. לא מתאים לי החששות שמלווים את התהליך.
למה אני מחפשת?

<יש לי הרבה שאלות>

אולי לפני מאות שנים, כשבני האדם היו חיים בשבטים קטנים (עד 50-100 נפש בקבוצה-הרצאות הנהדרות של דר' הררי ) - ללא ספק היתה החברה טיבעית. אנשים חיו יחד כי זו היתה הדרך שלהם לשרוד. הגברים יו יוצאים יחד לצוד, הנשים ליקטו והשגיחו על הילדים, ולה לה לה - היה פה שמח לפני שנולדת..
היום אנחנו לא חיים בשבטים. סה לה וי.
שבועים בשנה יש פארק הירדן ,זה ביחד וסבבה , אבל לא טיבעי, כי אף אחד לא הצליח לגרום לכך שכקהילה נתפרנס שם יחדיו.

היום אפילו המשפחה לא מתפרנסת בצוותא, אלא מתפצלת לשם כך.
(אבא הלך לעבודה יחזור עם צאת הלבנה /הנשמה -מה שיבוא קודם)

כתבתי לך קודם על החיבור האנרגטי והרוחני בין ילדים(אנשים יצורים, לא משנה מה).למעשה ,אני חושבת שכשיש חיבור מהסוג הזה,כשאת יושבת בין חברים - אין חיפושים , אין חששות ואין תהיות.
יש עשיה קבוצתית והאנרגיה מופנית לתמיכה בדבר הזה שקורה בין המשתתפים .את מחפשת כי מעצם הויתנו כיצורים חברתיים, יש לך צורך להיות בין חברים.
ואולי לילד , בעצם פעוט , הצורך החברתי אולי בחיתוליו-אבל אם את רוצה לחנך אותו כחבר בקהילה-שזה גם האופן של החינוך, וגם המטרה -מבוגר שיודע לקחת ולתת ,שיודע מה מותר ומה אסור וכ'-הוא צריך לחיות עם קהילה.זה דבר שאי אפשר ללמוד מספר.
אני יכולה לומר לך שאת עקבות חוסר האמון שלי בבני אדם שהיו מסביבי בתקופת הינקות של הבן הבכור שלי , האכזבה והבדידות -אפשר לראות אצלו.למרבה השמחה כן נמצאה לנו משפחה אוהבת ותומכת בהמשך שנקראת באופן טבעי .
את ביתי כבר ילדתי לתוך הדבר הזה וגם עליה ניכרת שמחת חיים ויכולת יצירת קשר והרבה הבנה של אחריות .
מעצם זה שבאתי איתה למפגשים ונשאו אותה כתינוקת כמה ידיים, עיסו אותה כמה ידיים .

מכל מה שאני שומעת על גנים, ואולי על גידול ילדים בכלל בחברה הישראלית , אני מקשיבה ותוך כדי כך עולה לי בראש השאלה-האם זה משהו שמעודד משפחתיות?, האם זה מעורר קהילתיות?
למשל, שמעתי על מן סוג של מכשיר שמכין אוכל לתינוקות. ממש פאנטסטי! גם מאדה וגם מרסק. ואז אני שואלת- ומה ההורים והאחים האחרים יאכלו? הרי זה רק לקטנצ'יק?
איפה הסיר עם התבלינים והניחוחות של הבית?
זה ציוד למטפלת. זו המסקנה שלי.
כי לאמא יותר קל לתת לתינוק שלה פיסה של מזון מהצלחת שלה, חתיכה מהפרי שהיא נוגסת. וגם אם צריך למעוך את זה עם מזלג/שיניים - זה לא דורש עבודה מיוחדת, או מכשיר חשמלי.
אם אמא מתקיימת מניקוטין וקפאין וסנביצ'ים בעבודה - כן, את זה אי אפשר לחלוק עם הקטנציק..

את עקבות חוסר האמון שלי בבני אדם שהיו מסביבי בתקופת הינקות של הבן הבכור שלי , האכזבה והבדידות -אפשר לראות אצלו
זה השיקוף הרגשות שאני חוששת ממנו. אני מאוד רוצה להשתנות למענו ולמעני. רק מתוך שינוי אצלי (ואצלנו כמשפחה) אפשר לחנך אותו כחבר בקהילה.
תודה לך, זה עשה לי קצת סדר.

הי
יש קבוצת חינוך ביתי בחריש?
תודה רבה!
בודדים...