האומץ להיות חשוף

[אורה_גבריאלי*]

להיות עם הדברים - כל הדברים שבאים, שהולכים, הרגשות, הדעות, המחשבות, התחושות, ההתרחשויות - בלי לשפוט אותם, בלי לפחד מהם, בלי לספר עליהם סיפורים, בלי לתת להם הסברים, בלי להגיד: זה בגלל מה שאמא עשתה לי... בלי להגיד זה בגלל שאני מפחד מ.... בלי להגיד ולפרש כל דבר - פשוט להיות עם מה שמופיע.

עכשיו יש כאב. עכשיו יש בלבול. עכשיו יש בלבול עם שמחה. עכשיו יש אושר. עכשיו יש טעם של שום בפה.

ויותר מזה: בלי לקרוא לדברים בשמות יותר מדי. דבר ראשון לחוות, להתבונן בתופעה הטהורה, כמות שהיא, לפני שמודבקת לה מילה שמסכמת אותה לכאורה, אבל למעשה כולאת אותה בפרשנות-מראש שלנו.

[שמחה_שמצאתי*]

וכדברי לאו טסה, בחיבורו הידוע טאו האי צ'ינג...
"מילים הן סמלים בלבד, ואיך יוכל הנצחי להיות מובע בעזרת סמל! מילים הן יחסיות בלבד, זו כלפי זו, ואיך אפשר להגדיר את מוחט על ידי יחסיות המילים. והאי גם המילה 'טאו' אינה מביעה דבר, כיוון שאין בכוח המילה להגדיר את הדרך הנכונה.."

[יעל*]

קודם כל אני רוצה להודות לכן, אורה ועיניים, על כל מה שהעלתן כאן. הזדהתי עם ברבה דברים.
אני נמצאת עכשיו בתקופת כאב שקשה מאוד להמשיך לחיות ולתפקד לצידו. אני נלחמת בו, לא מראה אותו לאף אחד, ממשיכה להתנהג כלפי חוץ בשמחה ומרץ, וזה נוראה נוראה קשה לי. פשוט מתיש.
קראתי את כל הדף מההתחלה. אני מרגישה שהמסכה הזו של בחורה אנרגטית ומצחיקה הפכה להיות האני המוחצן שלי. אני כלל לא מתאמצת ע"מ להיות כזו. לא משנה עד כמה אומללה אני מרגישה, ברגע שאני עונה לטלפון, נכנסת למשרד, פוגשת את בעלי או חברה - אני מייד הופכת להיות עליזה ואנרגטית. ייתכן וגם בגלל זה הכאב שאני חשה חזק עוד יותר, כי הפער בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני מראה הוא פשוט עדיר. זה גם מתיש. אך אני לא יכולה אחרת (וגם לא רוצה). אני לא רוצה שאחרים יראו אותי מדוכאת, ובעבודה שלי אני בכלל לא יכולה להרשות את זה לעצמי.
אז אני חייה לי עם כאב עצום, כאב קיומי שאין סיבה ממשית לו. אני כועסת על זה מאוד כי יש לי את כל הסיבות שבעולם להיות הכי מאושרת. אני נוהגת כל בוקר לומר אסירויות תודה לכוח העליון והרשימה של אסירויות תודה לא נגמרת. יש לי הכל בחיים ואני מרגישה כזה כאב שקשה לשרוד כל יום.
בתקופה האחרונה הכאב ממש צף וממלא את כולי. רוב חיי אני מרגישה מן ריקונות וכאב מתונים שכמעט ולא מפריעים לי לשמוח ולחיות את החיים. תחושת הריק מלווה אותי כל הזמן. היא פנימית ולא ניתן למלא אותה. עכשיו הכאב ממלא אותה. אני תוהה האם זו האופציה היחידה או שיש אפשרות בריאה כלשהי למלא את הריק. ניסיתי תוכניות רוחניות. זה לא עזר לי.
הפסיכולוג שלי רומז לי על איזושהו פחד קיומי הנובע מתוך תחושת "לבד" אמיתית וגורפת והפחד מהמוות שחשתי בתור תינוקת הסובלת מהתקפי אסטמה תקופים. אימי לא יכלה להקל עלי כי זה ברוסיה ולא היו שם אמצעים להקלה בעת התקף.גם אם זו הסיבה לכאב הקיומי שלי, אני לא מתחברת לזה רגשית וזה לא מקל עלי.
אני רוצה לצאת מזה, להפסיק להרגיש את הכאב אך גם לא לחזור לריקנות, למרות שאם כבר - אז עדיף ריקנות. לפחות היא לא מאיימת על התפקוד שלי.
ועוד משהו לגבי הלב החשוף, עד לפני כמה שנים לא הרגשתי רגשות: לא אהבה וגם לא כעס או עלבון. חייתי לי בתוך שריון והערצתי את הדמות של ארנולד שוורצנגר כדמות חזקה, לא זקוקה לאף אחד, מסוגלת להתמודד עם הכל ובלי רגשות. לפני מס' שנים התחלתי איזשהו תהליך של הסרת הגנות (בעזרת פסיכולוג ותוכנית רוחנית) ונדהמתי לגלות בתוכי פגיעות, תסכול, כעס, פחד. היה קשה מאוד אך קיבלתי פרס ענק: יכולת להיות באינטימיות, לאהוב ולהסתכן. הפרס שקיבלתי היה שווה את מחיר הרגשות הקשים שפתאום צבעו גם את היסטורית העבר שלי. פתאום ראיתי נרטיב אחר לגמי של חיי. כך שאני מסכימה לגמרי איתך אורה לגבי האפשרות לחוות אהבה ושמחה רק לצד צער וכאב. זה שווה.
כרגע לצערי אני חשה המון כאב קיומי ולא רואה שום פרס בדרך...
כתבתי המון, ואני מאוד נזהרת לא להעמיס על אחרים, אבל כאן זה וירטואלי ואני מרגישה יותר נוח.
תודה לכן שאתן פה.
יעל

[אורה_גבריאלי*]

יעל יקרה,
תודה על דבריך. את לא מעמיסה בכלל.
אם לא הייתי פתוחה ומעוניינת לשמוע ולדבר - לא הייתי פותחת את הדף הזה.

אני מסכימה איתך: כשאת מתעלמת מהכאב, מנסה להסוות אותו או להמנע מלהרגיש אותו או כל ווריאציה אחרת של 'לא להיות עם הכאב' - את רק מחמירה את המצב.

מזווית הראיה של עולם הדמויות - אולי יש שם מישהו או מישהם בתוכך שמרגישים את הכאב הזה - ואת לא נמצאת שם איתם - את לא ממש רוצה להקשיב.

כשאני אומרת להקשיב - הכוונה היא באמת להקשיב. לא די בכך שאת כבר יודעת שהכאב נמצא. זה השלב הראשון. השלב הבא זה ללמוד בהדרגה לא לפחד ממנו, לא לנסות להמנע ממנו. וגם לא להתבוסס בו, כמובן.

הקשבה אמיתית מצריכה הפסקה או לפחות השעייה של הביקורת שיש בך על הכאב ועל מי שמרגיש אותו.

פשוט לשמוע את כל הדקויות, להיות איתו, אולי לחבק אותו, ללטף - ולהקשיב כל הזמן כדי לדעת מה מתאים - האם חיבוק, ליטוף, או סתם להיות שם, עבורו, או למעשה, עבור עצמך.
אולי יש סיבה לכאב והוא יאמר לך מהי? ואולי אין סיבה - ועדיין יעזור לך להיות איתו, לכבד אותו, להיות רכה כלפיו וחומלת וכך לתת גב לעצמך, לתת תמיכה אמיתית לעצמך.

אולי כדאי לך לשאול את עצמך מה את חוששת שיקרה אם מישהו ידע שאת חווה גם כאב או ריקות ושאת לא רק עליזה ונמרצת - זה יחשוף את המנגנון האוטומטי שפועל בך כל הזמן - שניתן לראותו גם כדמות או דמויות שחוששות ממשהו שעלול לדעתן לקרות.
ולאט לאט כדאי אולי לשתף פה ושם ברגשותיך המגוונים יותר. אז יש סיכוי שגם הצדדים שבך שמפחדים מהחשיפה או רוצים למנוע אותה מסיבה כלשהי יראו שהשד לא נורא כל כך ושאולי יש כאן גם יתרונות רבים.

תודה על האומץ שלך להיות חשופה

[עיניים_טורקיז*]

Unto a broken heart
No other one may go
Without the high prerogative
Itself hath suffered too

אל לב שבור
איש לא ימצא דרכו
אם לא היה הסבל
גם מנת חלקו.

אמילי דיקינסון, תרגום: הדסה שפירא בירמן.

[אורה_גבריאלי*]

גשר זכוכית. מתחתיו תהום כחולה ירוקה. חשוב לפסוע ברגל רכה. לחוש את הזכוכית בגניחתה ובזמרתה. להקשיב. לעצור כשצריך, להמשיך כשאפשר. והנוף! הו הנוף הנשקף! והגשר שקוף ויפה כל כך! והרוח שרה בו.

[אורה_גבריאלי*]

וכבר אמרו גם - אין שלם מלב שבור

[אורה_גבריאלי*]

אני חושבת שזה מן טריק כזה של העולם, שגורם לנו לפספס הרבה מהמיץ של החיים, מהטעם האמיתי. כי אנחנו כל הזמן בורחים מחוויות קשות, בורחים מכאב ומפחדים מדם, ממוות. מפחדים מן החיים. אבל החיים האמיתיים לא נמצאים בחדרים סטריליים, מוארים באורות נאון מבהיקים.

דנה ה מתוך ארכיון בלוג שוליית המיילדת

[אורה_גבריאלי*]

Life does not accomodate you; it shatters you.
Every seed destroys its container, or else there would be no fruition.

אם מישהו יודע מי אמר את זה - אשמח לדעת.

[פלוני_אלמוני*]

פלורידה סקוט מקסוול
0]מי היתה 1000028701[/po],00.html

[ענ_בל*]

חוזרת לזכרונות מהקיץ האחרון.

קשת של פחדים איומים. תזוזה, חוסר יכולת לנוח. הגוף מסרב לאכול.
קבלה של המצב הזה. ידיעה שאני צומחת וביחד עם הקבלה הזאת, מחשבות.
מדוע אני חלשה? מדוע חזרתי להיות בת חמש? היכן ענבל האופטימית, החזקה. תחושת החולשה דיכאה אותי.

מחשבות של סוף ורגשי אשם קשים כשחושבת כך. מחשבות על מוות, שהכל יפסק ולא יכאב יותר. מה יהיה עם ילדי? איזו אמא איומה אני.
עוברת לדירה מישלי. נפרדת משנתיים בהם הייתי פרודה. משנתיים של עוצמות וכוחות. שנתיים של תיקוות גדולות. להשען על בן זוג חדש ואוהב.

בקיץ, חשה לא מוגנת. חשה חשופה ללא בן זוג.
מוכנה להרפות מהחיפוש. זמן להתבוננות.

קצת מנקר לי שלא יכולתי לצאת מהמצב הזה בכוחותי עם התובנות שלי בלבד. קצת מנקר לי שכדי לצאת משם לקחתי תרופה. אך מן הצד השני, טוב שיכולתי למצוא משענת. בעזרת המשענת הזו הגוף שלי החל להתאזן. חזרתי לאכול, המחשבות האיומות הפכו לזיכרון.

נמצאת היום במקום בו קיוויתי להיות לפני שנה.
מקום שיש בו איזון פנימי. תחושה של שלמות עצמית. ביטחון במי שאני, ובמיוחד בנשיות שלי.
ואיך זה מתבטא?
מתנהלת אחרת בקשרים עם גברים. לא מרגישה שהאישור למי שאני נמצא אצל מישהו אחר.
הכי יפה, הכי מושכת, הכי חברה טובה, הכי אוהבת. איתו או בלעדיו.

אורה גבריאלי , תודה. גם את חלק מהתהליך שעברתי. המילים שלך כיוונו אותי לחיות במקום קצת יותר מקבל עם המשבר ההוא.

[אורה_גבריאלי*]

תודה לפלוני אלמוני על המידע על
florida scott maxwell

ענ בל יקרה,

אני שמחה כל כך לשמוע על התהליך שלך ועל הלבלוב שאת מתארת.

תהליך הקבלה העצמית וקבלת הקיים כמות שהוא לא נפסק לעולם, כך נראה לי.

כי כמו שפלורידה סקוט מקסוול שלמעלה אומרת - החיים משלחים בנו אתגרים חדשות לבקרים. מי שמסכים לזה ומפסיק להתנגד לטבע החיים הכולל גם קשיים וכאב - חווה גם את ההתרגשות הגדולה שיכולה להיות בהם ואת הצמיחה הטבעית הטמונה בהם.

ענ בל, תודה רבה על דבריך והחיזוק שאני לוקחת מהם גם עבורי: יש טעם לכתוב, להיות חשופה, להשקיע זמן ואנרגיה ותשומת לב - כי פה ושם מישהו קורא ולפעמים זה עוזר למישהו במשהו.

אני אסירת תודה על כך - לך ולחיים שלי.

[אורה_גבריאלי*]

בשבוע-שבועיים הקרובים יוצא לאור השד, הנזירה והילד הקסום - מסע אל הדמויות שבתוכנו שכתבתי על הדמויות.

בשבילי זו חשיפה גדולה של עבודה שנעשתה בעיקר בחדרי חדרים במשך שנים - ופתאום נולדת אל העולם.
היא נעשית חשופה יותר לביקורת, להתבוננות - ופשוט חשופה יותר.
ואיתה גם אני.
זה מרגיש חשוף, לרגעים לא נוח - וגם נכון.

[אמא*]

מזל טוב!

[ציפ_ציף*]

"כשהנשמה מאירה
גם שמיים עוטי ערפל
מפיקים אור נעים"
-- הרב קוק.

[אמא_של_לילה*]

כיום ריקות היא מתנה אדירה והלואי ואחווה אותה יותר: ללא מטרה, ללא כיוון, ללא ציפיות, ללא ידיעה, ללא זכרון, ללא עתיד. איזה חופש!

כשאנחנו לומדים להיות חשופים באמת, במקום להתעצבן בלבד, יש סיכוי שנוכל להביע את בדידותנו, את חולשתנו, יאושנו, כאבנו באופן ישיר ופשוט שמאפשר ומזמין הושטת יד, פתיחת לב.

שתי פנינים מתוך החכמה השופעת של הדף המופלא הזה.

איפה את אורה גבריאלי? מאוד מאוד אוהבת להקשיב לך.

[אורה_גבריאלי*]

אני כאן מדי פעם ומנסה להגיע יותר.

תודה

[מיכל_ע*]

תודה על דף מקסים ועוזר. רצה לקנות תספר.

[חמו_מה*]

דף מקסים ויקר,
תשמרו עליו.

קראתי את הספר, והוא מורכב ומעלה מחשבות ותובנות. ספר נפלא .

[פלוני_אלמונית*]

מרגישה בתוך מבצר.
בתוכו חדר.
ובתוכו עוד חדר, ועוד ועוד
ובתוכו שוכנת אני.
מקופלת.
לא נפגעת, לא מאויימת.
רק בודדה.

[פלו_פלו*]

מבדידות האנשים הופכים קשים.. מעטים יוצאים ממנה נשכרים..
חיפשתי אומץ והגעתי לדף הזה. הלואי שאצליח לצאת מבועת הבדידות שלי

[תפילה_לאם*]

@}

[פלו_פלו*]

כשזה קרה לי סביבות גיל 20 לאחר שהשתחררתי. מהצבא, קראו לזה דיכאון, ניסו לעזור בכל מני דרכים, ועכשיו בגיל די מבוגר אף אחד לא ממש שם לב שקשה לי לצאת מהבית שאני נמנעת מכל סוג של תקשורת עם הסביבה, שמעדיפה שלא ישימו לב אלי כשאני נמוגה בתוך חדרי