האם לסמוך על האינטואיציה

אנונימי

דיון שהתחיל בדפים אחר והועבר לכאן.
מה דעתכם? כמה אפשר וצריך לסמוך על האינטואיציה כשהיא לא נתמכת במה שהשכל רואה?

רציתי להעיר משהו קטן לגבי אינטואיציה אימהית, כפי שהיא מובאת מפיך אמא אלמונית. לדעתי אינטואיציה אף פעם איננה עומדת בסתירה לעובדות ובכל מקרה של סתירה כזו, האינטואציה לא נכונה.
מה שאני רוצה לומר הוא שיש לנסות להתבונן בעובדות בצלילות הדעת.

אני בטוח שיש הרבה שלא יסכימו איתך, כולל אותי. אני מאמין גדול באינטאיציה. וכידוע אין אינטואיציה כאינטואיציה נשית. ואין אינטואיציה נשית כאינטואיציה של אמא. אם האינטואיציה נראית בניגוד לעובדות, יש סיכוי גדול שהעובדות לא נכונות, כלומר: אנו לא רואים את העובדות לאשורן.

כאדם שפועל הרבה לפי האינטואיציה שלי, כולל הנשית, כולל האימהית, אני יכולה בהחלט להסכים שהרבה פעמים האינטואיציה שלי פעלה כשלא יכולתי בכלל לתת שם לעובדות שהתגלו לאחר מכן (כמו במקרה שהבת שלי היתה חולה מאד ולא ידעו מה יש לה ורק הפעולה שלי הצליחה לעזור לה בסופו של דבר). אבל גם הרבה פעמים האינטואיציה שלי הכשילה אותי ואז הסתבר שכנראה זו לא היתה אינטואציה לפי ההגדרה שאם העובדות מסתברות אחרת כנראה שזו לא איטואציה (כמו למשל בלידה של אחותי שהייתי בטוחה שהיא כבר בפתיחה מלאה והסתבר שהיא אפילו עוד לא היתה בפתיחה בכלל....)
אני חושבת שאינטואיציה ועובדות לא סותרות - הן משלימות זו את זו. אם יש לי אינטואיציה בכיון מסויים אני נדרשת גם לאמת או לשלול את העובדות. ז"א לחבר בין הידיעה הפנימית לחיצונית.

אני למדתי עם השנים לסמוך על האינטואיציה שלי. ככל שלמדתי להקשיב לה יותר, למדתי גם לשמוע יותר טוב מה היא אומרת, ולשמוע את זה בזמן הנכון. כשאני במודעות הזו אני מצליח לפעול בהתאם לאינטואיציה גם כשלא ברור לי בדיוק מה הנימוקים. והרבה פעמים בחיי גיליתי שהאינטואיציה שלי לא טועה, אם אני רק מקשיב לה. אני מאמין לתחושות הבטן שלי ומוכן ללכת על פיהן גם כשהשכל "הישר" מתנגד.

יש גם את עניין הקולות האחרים שעולים מבפנים לא רק באינטואיציה. יש לפעמים פחד, לחץ, עייפות, תקווה שקצת מטשטשים את האינטואיציה. לכן אני לא בטוחה שזה כל כך קשור לעובדות, כמו שזה קשור להקשבה הטהורה לאינטואציה. לפעמים צריך לסנן את שאר הרעשים שעולים מבפנים, כשמנסים להבין מה האינטואיציה אומרת לנו.

לסמוך על האינטואיציה היא אולי דרך נוספת 'לעשות את הדבר הנכון'. כשהדרך ברורה וסלולה - אין כמעט צורך באינטואיציה - האמונה השלמה מנחה. כשיש הרבה אפשרויות וכל בחירה נשקלת לכאן ולכאן ולכאן ולשם הכל הופך למורכב.

אני מאמין בדואליות ובאיזון, כלומר שבהרבה תחומים יש בכל אחד מאיתנו שני צדדים שלכאורה סותרים, אבל בעצם שניהם מאזנים נגד קיצוניות מסוימת ולכן דרך המלך היא המקום שבו שני הצדדים מרוצים.
בהבט הזה אני אפעל תמיד באופן שבו יש התאמה בין השכל הישר והאינטואיציה. אם יש סתירה על השכל הישר "לשכנע" את האינטואיצייה מחד, ולבדוק את עצמו שוב ושוב לאור אי הסכמתה.

מה זו בכלל אינטואיציה?
למה בכלל צריך כל כך "לקדש" אותה?
כולנו מחפשים אחרי המעשה שנכון לעשותו, האם האינטואיציה היא פשוט דרך קיצור לשם? איזה טכניקה שאם נשכלל אותה נוכל לעקוף את כולם בסיבוב? איזה ערוץ ישיר לידע אלוהי?
ורצוי בקלות? שזה פשוט יגיע....
בעיקר לאנשים אינטואיטיביים (שאני נמנית עליהם, מה לעשות) יש משימה קשה של שימוש בשכל ישר. ז"א לבחון את האינטואיציה שלהם בשכלם, מול עובדות מוכחות ואוביקטיביות ולמיין ולברר כל הזמן. במובן הזה צריך לשמוח על כל טעות. כי כל עוד אין שום פער בין האינטאיציה של מישהו לבין מה שקורה בחיים הוא חי במעין חלום. אין לו צורך לשאול שאלות, לא לדעת, לנסות ולהבין בעצמו. כמו ילד צעיר הוא פשוט חווה את העולם ואת "מה שנכון". הרבה פעמים, גם אם יהיה טעות או פער הוא יתעלם מהם. אבל מנסיוני כל זה קורס מתישהו וכמו בני כל התקופה הזו אנו נאלצים להשתמש בשכלנו ובחשיבה שלנו (איכס). להודות בפני עצמנו שאנחנו פשוט לא יודעים ומבינים.
שוב אספר את מה שקרה לי בלידה של אחותי:
היא היתה בבריכה אחרי שעות של צירים. המיילדת עדיין לא בדקה אותה.היתה לנו הרגשה שהכל מתקדם. כרעתי לידה כשלפתע עברה בי הרגשה פנימית חזקה שעוד רגע היא יולדת. הבטתי במיילדת והיא אמרה שמגרד לה בידים לבדוק בגלל שזה נראה כל כך קרוב. הרגשתי שמחה פנימית על האינטואיציה שלי ועל היכולת שלי שתמיד חשבתי שיש לי, לדעת דברים כאלו. בסוף היתה בדיקה. שני ס"מ.... ההלם היה גדול. וכמובן די מצחיק היה לחשוב על היומרנות שלי אחר כך.
מה היתה התחושה הזו? משאלת לב מחופשת? בוודאי לא אינטואציה.

אני למדתי עם השנים לסמוך על האינטואיציה שלי. ככל שלמדתי להקשיב לה יותר, למדתי גם לשמוע יותר טוב מה היא אומרת, ולשמוע את זה בזמן הנכון. כשאני במודעות הזו אני מצליח לפעול בהתאם לאינטואיציה גם כשלא ברור לי בדיוק מה הנימוקים. והרבה פעמים בחיי גיליתי שהאינטואיציה שלי לא טועה, אם אני רק מקשיב לה. אני מאמין לתחושות הבטן שלי ומוכן ללכת על פיהן גם כשהשכל "הישר" מתנגד.

עודד המחפש, הוצאת לי את המילים מהפה. מסכימה לחלוטין. אלו הן תחושותי.
אני לא שואלת תמיד מה ה"אינטואיציה" אומרת לי. אבל, כשהיא עולה, כשאני חשה תדר מסויים, ובמיוחד כשיש משהו ברור שעולה, אני משתדלת ללכת עם זה. האינטואיציה נוגעת אצלי במיוחד ליחסים עם אנשים. לא חשתי אותה בעוצמה בדברים קשורים ישירות לילדי.

מה זו בכלל אינטואיציה?

אני מתייחס לאינטואיציה כעבודתו של התת-מודע (הפרטי שלנו וכן הקולקטיבי, אם יש דבר כזה). או אולי תוצאת עבודתו של התת-מודע. כמו שבשכל אני חושב וחושב ומגיע למסקנות, אותו דבר קורה גם בתת מודע (רק שהוא הרבה יותר חכם וזוכר ה-כ-ל ורואה הרבה דברים שהשכל לא רואה). האינטואיציה היא המסקנות שהתת-מודע מגיע אליהן, ולפעמים אנחנו מספיק קשובים לו כדי לשמוע אותן.

בעיקר לאנשים אינטואיטיביים (שאני נמנית עליהם, מה לעשות) יש משימה קשה של שימוש בשכל ישר

אני דווקא נמנה על האנשים שרגילים יותר להשתמש בשכלם. רק בשנים האחרונות אני לאט לאט לומד להקשיב לאינטואיציה, ואני מגלה כמה פספסתי לפני כן כשלא הקשבתי לה.

תהליך ההתקדמות האישי הוא איטרטיבי - אתה לומד משהו בשכל, ואז מתרגל אותו עד שהוא הופך אוטומטי ואינטואיטיבי. זה מפנה לך את השכל ללמוד משהו חדש. בנוסף עליך לבחון את ההרגלים והאינטואיציות שלך ולראות מה אפשר לשפר בהן (בתהליך שכלי).
הדוגמה הברורה מאוד היא למשל נהיגה: בהתחלה אתה חושב על המהלכים ודוושות, כשזה כבר טבעי אתה יכול לחשוב יותר על איתות, ואיזה נתיב לסע, וכשאתה נוהג בלי לחשוב כלל אתה פנוי לתכנן את הדרך או את הפגישה שאליה אתה נוסע.
זה נכון גם בכל תחום אחר - מי שלמשל בוחן רווחיות של חברות מספיק זמן מפתח אינטואיציה שזה בעצם בדיקה מהירה ואוטומטית של דברים שקודם היה צריך תהליך קוגנטיבי סבוך בשבילהם.
לכן נועה, אינטואיציה לגבי מצב הלידה הייתי מצפה למצא אצל מיילדת ולא אצל מי שזו אחת הפעמים הראשונות שלו.

בועז, זה קצת יותר מזה. כי רשת נוירונים מאומנת יכולה לבצע מטלות שכמעט בלתי אפשרי לבצע בצורה סדרתית (=במודע). אני מסכימה למסקנה שלך שהאינטואיציה מתפתחת מנסיון, אבל אני חושבת שהתהליך לא חייב לעבור דרך המודעוּת תמיד.

אינטואיציה לדעתי זה לאו-דווקא משהו שתורגל והתפתח.
זה משהו שקשור לחושים. נקרא גם החוש השישי.
זו יכולת של הגוף לזהות דבר שנכון לו דווקא ללא ניסיון קודם ולמרות שעובדות מצביעות על ההיפך.
לדעתי אין לנו כלים עדיין כדי לדעת מה זה ואיך זה עובד.
אולי עוד 1000 שנים? כשנהפוך להומו-פארא-משהו.

דילמה עכשווית: יורד גשם, רוח, גשם זלעפות ואני קבעתי לנסוע למשרד הפנים. כמובן שבכלל לא מתחשק לי, גם יש לי הרגשה שלא כדאי לנסוע ומצד שני אין לי שום הוכחות. כבר הרבה פעמים יצאתי למשימות כשלא התחשק לי והיה בסדר ולעומת זאת גם הרבה פעמים לא יצאתי והסתבר שזה היה נכון.
איך לדעת שאני לא מוותרת לעצמי? אולי זה בכלל בסדר לוותר לעצמי ביום כזה בלי שום קשר לאינטואיציה. מצד שני, בטח הרבה אנשים יוותרו לעצמם היום אז לא יהיה תור....
למישהו יש אינטואיציה בקשר לזה?

לא לנסוע

חורף, גשם, רוח, קר....
זמן להיות בבית.

<אני דווקא יצאתי- עם חברות שלי לספא>

אני מנסה לסמוך על האינטואיציות שלי...
אבל- דווקא כשהן מוכיחות עצמן כנכונות- אני לא בוטחת בהן, כי נדמה לי שהמחשבה שלי (וההתכווננות השלילית/חיובית) היא שיצרה את הסיטואציה...
נגיד- קמתי בבקר, ואמרתי לעצמי שעדיף היום לא לצאת מהבית, כי בטח יהיה לי יום זוועתי ואריב עם כל העולם.
ויצאתי, והיה לי יום זוועתי, ורבתי עם כל העולם. יכול להיות שהבטן שלי ידעה, אבל נדמה לי שעצם זה שהייתי מוכנה לכך שזה מה שיהיה- גרם לי להתנהג בצורה מסויימת.
או כשידעתי(!) שאני הולכת להצליח בראיון עבודה מסויים. ובאמת הצלחתי. אבל אז אני נוטה לייחס את זה לשקט הנפשי שלי באותו הרגע...

מתי הן באמת עובדות (ואני גם בוטחת בהן לחלוטין)? כשאין לי ברירה. בשירותהלאומי שלי שנה שעברה עבדתי בעבודה חדשה לי שלא היו לי שום כלים ראציונליים להתמודד איתה (וגם שום הכשרה. פשוט זרקו אותי למים). אז פעלתי עם הבטן...

מענין הקשר שבין אינטואיציה ונסיון. בעצם זה אומר שאפשר לפתח אינטואיציה באותם תחומים שבהם אנחנו מרגישים בבית ולא צריכים לפנות לשכל לפני כל החלטה. 'רגש מושכל'. אני יכולה להפעיל אינטואיציות לגבי הילד שלי, שמוכר לי או נראה לי שונה פתאום. זה מעורר מחשבה, לגבי לימודים והתנסות בכלל.

אז אני דווקא נסעתי ובאמת היה גשום מאד וסוער, אבל באמת לא היה תור במשרד הפנים וסיימנו הכל מהר ונסעתי להורים שלי והיה כיף נורא והם קנו לילדים בגדים חדשים וחזרתי הביתה והיה ממש מוצלח. מזל שנסעתי!!!
<הולכת להתכרבל בשמיכה החמה בהרגשה שהיה יום ראוי, אינטואיציה או לא>

אני כמו עודד המחפש.
באתי מהשכל וא ני לומדת להקשיב לאותו חלק במוח שמעבד אינפורמציה באופן יותר יעיל ומדויק.

יש לי תחושה שכשאנחנו מצליחים לבצע פעולה שהיתה קשורה בהחלטה אינטואיטיבית, אנחנו מאוד "בעד" אינטואיציה וחושבים שאנחנו מאוד טובים בזה..

קשה לי מאד לסנן אינטואיציה מכל מה שמסביב. אני כן מאמינה באינטואיציה, ויש דברים שהתחושה שלנו יודעת דברים שאנחנו מסרבים להכיר בהם במודע. אבל אישית, קשה לי לסנן.
קשה לי לסנן אינטאיציה מהשקפת עולם, ובמיוחד מהשקפת העולם של הורי, שהוקנתה לי מילדות ולכן היא "אינטואיטיבית" עבורי - לפחות עד שאני לומדת אחרת.
קשה לי לסנן אינטואיציה מרצונות, פחדים, לחצים חברתיים.

קשה לי מאד לסנן אינטואיציה מכל מה שמסביב.

אה - חשוב מאוד. כדי לסנן, הכי טוב להקשיב לגוף. הוא לא מושפע מהשכל, רק מהאינטואיציה. אז אם הבטן מכווצת/יש נזלת/הידיים רועדות/יש חום/יש סחרחורת/יש צפצוף באוזן (כל אחד והסימנים שלו שהוא לומד להקשיב להם) זה איתות שמשהו לא טוב קורה. צריך ללמוד לשים לב לזה.

זה יותר מורכב.
נגיד: לידה. יש שאומרים שאם מקשיבים לגוף מרגישים אם משהו לא בסדר וצריך להתפנות. אבל הגוף כואב, ומתנהג באופן יחודי - כמצב תקין. במקרה שלי האינטואציה פעלה - לא הרגשתי שמשהו מיוחד לא בסדר, ואכן הכל היה בסדר (-; אבל אני לא יודעת אם באמת היו הרגשות כאלה, האם הייתי יודעת להפריד אותם מסתם פחדים.
נגיד: מרגישה שמשהו לא לגמרי בסדר עם הילד. האם זה בגלל שבדיוק קראתי משהו בנושא (מתגרדת כי מדברים על כינים) או שבאמת משהו לא בסדר, והקריאה רק חיברה לי את הפאזל? כאן, זו לא תגובת-חירום, ולכן סביר שהגוף לא יגיב בצורה ברורה...

ומקרים של הזנח פיזית או נפשית כתוצאה מכך שהגוף כן "שיקר" כי הראש הורה לו לשקר קורית המון.

אבל זה בדיוק מה שאמרתי. זה לא שהגוף שיקר. פשוט לא הקשיבו לו. הגוף אמר: איי כואב לי (=שים לב שמשהו קורה פה), יש לי חום (=אתה לא אמור ללכת לעבודה היום), יש לי קוצר נשימה (=אתה כך וכך וכך). אבל הראש השתיק אותו (עזוב, זה רק נדמה לך. העבודה יותר חשובה, אתה כבר תרגיש טוב). בקיצור: לא הקשיבו לאינטואיציה.

הסימפטומים שציינת יכולים אצלי למשל להצביע על כמה דברים.

צודקת. כשכתבתי זה איתות שמשהו לא טוב קורה לא דייקתי. יותר נכון: זה איתות שמשהו קורה. טוב או לא, ומה בדיוק קורה, זה באמת משהו שצריך ללמוד מהנסיון ומהקשבה יותר מדוקדקת לסימנים ולאינטואיציה.

בשנים האחרונות אני מפתחת ז'רגון אחר, שאולי בסך הכל מדבר על אותו הדבר. אני שואלת את עצמי בכל עניין ועניין מה מצוותי. לא מה בא לי לעשות, לא מה מתחשק לי לעשות, אלא מהי המצווה שלי בעניין ולפעמים המצווה היא לעשות מה שבא לי. זה לא שאני חוזרת בתשובה, אבל הגעתי להבנה שהדרך להגיע אל המעשה הנכון חייבת לעבור דרך ההכרה והבחינה קודם כל. גם הבנתי שהגישה שהחזקתי בה הרבה שנים של למצוא מה נכון עבורי לעשות בכל מצב, היא גישה חלקית והרבה פעמים מטעה. המעשה הנכון הוא דיאלוג ביני לבין העולם ולפעמים אני צריכה לוותר. האימהות היא הבית ספר הכי טוב לזה כמובן. הרבה פעמים מה שנכון לעשות עומד בסתירה גמורה למה שמתחשק לי והגוף מאותת לי באותו רגע. לדוגמא? שעות אחרי הצהריים כשהילדים היו קטנים. כל מה שאני רציתי היה לשבת ולשתות קפה, מה שהיה נכון לעשות זה לסדר את הבית, לאפות עוגיות, לקפל כביסה - כל פעילות של הסתובבות שיצרה אצלם את התחושה שאני קיימת.... בכל פעם שנעניתי למצווה הזו, למרות איתותים חוזרים ונשנים מצד גופי, היה לנו יום טוב ונחמד וגם לי היה יותר זמן לעצמי (שלא לדבר על העוגיות והכביסה). בחיים לא הייתי מגיעה לזה מעצמי (חברה גילתה לי את הסוד) כי למרות שהורי קראו לי נועה, הרי שמנוחה היא המצב הטבעי שלי וגופי מגיב בחרדה על כל מצב של פעילות יתר... (ויחד עם זאת, פעילות פיזית היא מה שבאמת עושה לי טוב)
ואני מאמינה שאין סתירה. שהמעשה הנכון - הרי הוא המצווה (לא במובנה הדתי הצר) היא מה שאלוהים/אני גבוה/החלק הרוחני שלי רוצה שאעשה באותו רגע וזה שווה אינטואיציה.

אני מסכימה למסקנה שלך שהאינטואיציה מתפתחת מנסיון, אבל אני חושבת שהתהליך לא חייב לעבור דרך המודעוּת תמיד.
אופן הלימוד של רשת נוירונים הוא שמשהו חיצוני לרשת נותן את הפרשנות, כלומר לרשת שצריכה להתאמן לזהות פנים נותנים רשימה של פנים שזוהו קודם מחוץ לרשת. במקרה שלנו הדבר שבוחן את תוצאות האינטואיציה ואומר האם היא צדקה או לא הוא המודעות. זה נכון שהאינטואיציה יכולה לעשות דברים שהמודעות לא (או לא בזמן סביר), אבל היא לא יכולה ללמוד איפה שהמודעות לא יכולה להעריך את התוצאות.

"להעריך" זו מלה קצת גדולה... הרבה פעמים די ברור אם התוצאה רצויה או לא (למשל: נפלתי מהאופניים, הכנסתי את הכדור לסל, הצלחתי בתבשיל, המחשב לא נופל).

שליחה על ידי מעיין* » 07 מאי 2009, 09:40

איזה דף חשוב.
מהנסיון שלי:כשזה מצליח ו"החלטתי" "נכון" בלי נתונים לוגיים, אז אינטואיציה זה דבר מצויין.
וכשזה נכשל, אז אינטואיציה היא מסוכנת.

ברור לי שכל תחושה שיש מושפעת מהרבה דברים פנימיים, אבל איך יודעים מתי זה נקי באמת? לפעמים זה פשוט הימור!
וזה קשה לנתח תוצאות כי אי אפשר לדעת מאיפה הגיע ההצלחה!!

מרגישה שלצד האינטואיציה יש צורך בפיתוח של ענווה וצניעות- לא הכל אני יודע גם אם נדמה לפעמים שכן, תחושות יכולות לפעמים להטעות ולא להגיע ממקום גבוה. גם אם אני חשה שהאינטואיציה שלי בריאה ומובילה אותי למעשה הנכון- חשוב לזכור שאנחנו בני האדם מורכבים ופועלים גם לפעמים מחלקים פחות ערים ומודעים.

אין לנו על מי לסמוך רק על אבינו אשר בשמיים.

באופן טבעי

באופן טבעי