החיים אחרי המוות

[אנונימי]

_{דף מומלץ}

דף בלוג

[החיים_אחרי_המוות*]

שלום
כבר הרבה זמן מאז שאהובי מת באופן פתאומי

בימים האחרונים אני מסתובבת עם רעד פנימי
אני מרגישה שאני מתחילה להבין איך זה קרה שהוא הלך מאתנו
כל כך צעיר

עברו שלוש שנים מאז היום המוזר ההוא שבו קיבלתי את ההודעה בדבר מותו
הקשר בינינו היה רוחני וחזק והיום אני מבינה שקיבלתי הרבה אזהרות אינטואיטיביות ביחס למותו המתקרב

הגוף מצטער על האבדן

אבל למה אחרי כל הכאב, וכל פעם שאני חושבת שאני מרגישה כבר בסדר עם זה, פתאום האבל מציף אותי? אני שואלת את עצמי האם אי פעם ההבנות יביאו לי נחמה... כמה רבדים יש לו כבר, לכאב? הסיבה שאני ברעד פנימי כזה, זה בגלל שאני פתאום תופשת שאורי נתן לי את החיים שלי במתנה

[צוויליך*]

[החיים_אחרי_המוות*]

אני רוצה לתאר כאן איך אדם נותן חיים במתנה לאדם אחר. זה לא מובן מאיליו שזה דווקא מה שאני מרגישה ביחס לאורי

שהוא היה הגלגל המניע של חיי עד מותו... ומאז עזב אותנו הביא לי מתנות אשר שינו את חיי לבלי הכר והיום אני יכולה להמשיך במסע חיי באופן מספק יותר, מלא שמחה והצלחה, יחסים אחרים עם אנשים, יחסים ברמה אחרת

ולכן החלטתי שאכתוב כאן את מה שאני יודעת על אורי. את ההתגלגלות שלו בחיי. על ההשפעה שלו עליי, על המתנות, על הקשיים, על האבדן
ועל החיים שאחרי המוות
אספר לאט לאט
ואשמח לקבל הערות, הארות, כל דבר

[עודד_המחפש*]

[סיגל*]

וואו!!!
הרגע הנחתי מידי את הספר השלישי של בריאן וייס : "מסרים מעבר לזמן". קראת אותו או את "שעורים ושורשים בזמן"? נפלא. מנחם. מרגיע. מביא שלווה.

[החיים_אחרי_המוות*]

תודה לכם

לא, עדיין לא קראתי, אבל אחפש. תודה

הייתי נערה כשנפגשנו
בעצם ממש ילדה, בת ארבע עשרה. אורי היה בן עשרים ושלוש. אני חושבת שהוא היה הגבר הכי יפה שראיתי. הוא היה בלי גיל, בלי זמן
היה יכול לעשות דברים לא מקובלים ולצאת מזה עדיין בסדר, מקובל ואהוב. איך בדיוק, אני לא יודעת

הוא עבד אצל אבא שלי. בדיוק חזר מטיול באירופה אני חושבת. הם עבדו בגינון אמנותי. היו מתכננים ויוצרים גינות מדהימות. הכל בתשומת לב, במקצועיות. נסענו ביחד לצפון, לאיזה מקום ליד הכנרת, לראות איזה שטח שהם בדיוק עבדו שם על איזו גינה. אבא לקח אותי ואת שני האחים הקטנים שלי לנסיעה. זה היה בינואר, עשרים ושישה בינואר. ירד גשם דק כזה שהתחזק ככל שעלינו יותר צפונה. ישבתי מאחורה באוטו
הסתכלתי עליו ככה קצת. אני לא זוכרת מה חשבתי עליו, אני רק זוכרת את הטעם בתוך הגוף, את ההנאה מהערבוב המיוחד של עדינות וכוח שהקרינו מתוכו, של הומור, של שמחת חיים, את הדי הפחד שעלו מפנימיות האישיות שלו

עצרנו בפונדק דברת, אבא לקח את רוני וגיא לשירותים, ונשארנו, ככה, רק אורי ואני
אני זוכרת, ישבתי על שפת המדרכה, שהיתה עדיין קצת לחה מהגשם
הוא עמד עם הגב לאוטו, מעשן סיגריה, מסתכל בי בעומק
הנוף כאן מקסים, אה?" הוא שאל-אמר, ואני הנהנתי"
כל השיחים המטפסים האלה, הוא אמר, הוא התכוון לשיחים שטפסו על חוטי הטלפון לאורך כביש הסרגל
אמרתי: כן
אני צריך לנסוע את הדרך הזאת פעם באופנוע , הוא אמר, אפשר לנסוע מהר
אבא קושר אותי אליו בצעיף, אמרתי, כדי שלא אעוף לו בסיבובים
ואת מפחדת? נכון שאת מתה מפחד? הוא שאל, וראיתי שהוא כאילו רוצה לגעת בפחד שלי, אז אמרתי:לא. אני סומכת על אבא שלי

חשבתי שהוא היה רוצה שמישהו יסמוך עליו ככה פעם
אז אמרתי: אולי תקח אותי פעם על האופנוע שלך
ואת חושבת שתסמכי עליי? הוא שאל. את יכולה לסמוך עליי, הוא הוסיף
ואני הבטתי בו, באורי, ונשבעתי בתוכי
אז אני אסמוך עליך, אמרתי, והרגשתי את חתך הברית ביננו

היום, כשאני חושבת על השיחה הזאת ביננו, אני מבינה מה אמר לי. הוא יוביל אותי אל מעבר לפחדים שלי. הוא יהיה מורה דרך, מורה רוחני, לפיד שיאיר את דרכי

ואני אצטרך רק לבטוח בו

[אדם_א*]

איזו ברת-מזל את שהיה לך את האורי שלך. אחרי שלוש שנים הוא עדין חי בתוכך, ויחד עם זאת אני יכולה להמשיך במסע חיי באופן מספק יותר, מלא שמחה והצלחה, יחסים אחרים עם אנשים, יחסים ברמה אחרת זה נשמע נהדר.
אבל הרשי לי לשאול אותך, אם כך, למה באמת עוד קיימים בתוכך הכאב והסבל? האם שאלת את עצמך מה המקור האמיתי שלהם ולמה הם משמשים אותך?

[המוות_בחיים*]

אדם א, זה מה שהיא מנסה לגלות:
אבל למה אחרי כל הכאב, וכל פעם שאני חושבת שאני מרגישה כבר בסדר עם זה, פתאום האבל מציף אותי?
החא"מ,
אין לי מה לי כתוב לך, מלבד שזה נשמע מאוד מוכר.

[החיים_אחרי_המוות*]

מלבד שזה נשמע מאד מוכר
אז כנראה שזו חוויה אנושית... וכשזה קורה לי זה מרגיש כל כך אישי ופרטי

האם שאלת את עצמך מה המקור שלהם
כן. אני יודעת מה המקור. נראה לי שזה מתוך תחושות החמצה חריפות. כאילו שהוא הלך מפה לפני סוף הדרך... ואז הצורך בלהשלים עם הצלצול, שהגיע לפני שהמורה סיימה להעביר את החלק הכי מרתק בשיעור, את החלק הכי מספק

למה הם משמשים אותך
נראה לי שהם כלי בדרך למציאת משמעות. לא רק בחיי, שממשיכים, אלא בחייו, שעברו לגלגול חדש. להבין איך הבריאה המופלאה פועלת, ולמה
לפני שהוא מת חלמתי חלום כזה
אורי יושב בכסא גלגלים והוא נראה כאילו נטש איזה קרב. הוא לובש בגדים שנראים כמו מדי מילואים. זה משונה בעיניי בחלום, משום שאורי הוא פציפיסט מושבע, ולא שירת במילואים
הבן שלי עומד לידו ושר שיר באנגלית
מיי בוני איז אובר דה אושן
זה אחד השירים הראשונים שלמדתי באנגלית כשהייתי ילדה. זו היתה מוסיקת הפתיחה ללורד פונטלרוי הקטן
אבל נועם שר את המילה פרפר במקום את המילה אהוב
הוא שר: מיי בטרפליי איז אובר די אושן

אחר כך אני בחוץ בלילה. אני רצה בשבילי הקיבוץ
מגיעה לחדר ששם אורי ישב קודם
הדלת סגורה ואני שומעת את דודתי, שנפטרה לפני כמה שנים. היא מדקלמת שיר של אלתרמן, ואני מבינה שזו הסיסמא, שבעזרתה אוכל להכנס לחדר
אבל דודה תרצה נפטרה, אני אומרת לעצמי, אז זו בטח דודה טובה... ואני מדקלמת את סוף השיר, עוד אבוא אל סיפך, זה היה, והיא פותחת לי את הדלת, וזו באמת טובה, כי תרצה מתה. ואני מחבקת אותה והיא הופכת בידיים שלי להיות לדודה תרצה. ואני מרגישה נחמה, שעולם המתים לא כל כך רחוק מעולמם של החיים

[אדם_א*]

קראתי את "ספר המתים והחיים הטיבטי" ומצאתי שהמוות הוא רק המשך לחיים.
יש הרבה ידע והרבה נחמה בספר הזה. מומלץ!

[שולה_חתולה*]

_הדלת סגורה ואני שומעת את דודתי, שנפטרה לפני כמה שנים. היא מדקלמת שיר של אלתרמן, ואני מבינה שזו הסיסמא, שבעזרתה אוכל להכנס לחדר
אבל דודה תרצה נפטרה, אני אומרת לעצמי, אז זו בטח דודה טובה... ואני מדקלמת את סוף השיר, עוד אבוא אל סיפך, זה היה, והיא פותחת לי את הדלת, וזו באמת טובה, כי תרצה מתה. ואני מחבקת אותה והיא הופכת בידיים שלי להיות לדודה תרצה. ואני מרגישה נחמה, שעולם המתים לא כל כך רחוק מעולמם של החיים_
וואו. איזו צמרמורת... מתאים לדף סיפורים קוסמיים
נהנית לקרוא את מה שאת כותבת...


אז כנראה שזו חוויה אנושית... וכשזה קורה לי זה מרגיש כל כך אישי ופרטי
מדהים איך שזה קורה, לא?

@}

[החיים_אחרי_המוות*]

תודה שולה החתולה. תודה אדם

כל הסיפור הזה הוא סיפור קוסמי מתמשך. אז ככה זה. נפגשנו כשהייתי ממש ילדה, והוא גבר צעיר. משונה ועצוב לי היום להבין שפער גילים של תשע שנים נראה לנו אז כשנות אור, שאי אפשר לגשר עליהן. כשהייתי יושבת על האדמה, וצופה באורי שעה שעבד, בידיים מלאות אינטיליגנציה. היכולת שלו ליצור גינות שיהיו לא רק יפות, אלא בעלות אנרגיה נעימה, והכל בתשומת לב, זו היתה עבודה שגבלה באומנות

אבל גם הסטטוס שלו, כעובד של אבי, הקשה עלינו. כשהייתי בת שש עשרה, כבר גילינו את אהבתינו זה לזה

אבל יחד עם הגילוי היתה ידיעה עמוקה ומרה, שלא יתכן מימוש בינינו

האם ידענו איך יתגלגלו החיים? או אולי יצרנו אותם כפי שהם התגלגלו בסופו של דבר? יש לי רושם שהם נוצרו בערבוב מסוים,בין מה שידענו באופן אינטואיבי, ובין הבחירות שלנו

[החיים_אחרי_המוות*]

לא לקחנו בחשבון אפשרות של מימוש פיזי בינינו בתקופה ההיא. היתה לו אז חברה. היא רצתה להתחתן איתו. אני הייתי בת שבע עשרה. היו בינינו דברים,רומנטיים עדינים מאד, שום דבר רציני, בפיזי לפחות. הוא הודה בפניי שהרגשות בינינו היו משהו חזק מדי עבורו. הוא היה מלא פחדים. נערות הרבה פעמים חושבות שאהוב ליבן שנוטש אותן, עושה זאת בעקבות פחד. בעיקר פחד מהתחייבות. זאת לא היתה הבעייה של אורי. הוא רצה להתחתן, הוא ידע שהוא אוהב אותי, ושאני מרגישה אותו דבר. אבל הוא פחד שאבא שלי יתנגד.גם אני קיבלתי את הבעיה הזאת כגזירה משמיים. לא ראיתי את החיים בפרופורציה הנכונה
הוא הלך והתחתן עם החברה שלו. הייתי שבורה לגמרי. עשיתי מאמץ עליון לשכוח אותו. זה היה כמו לשים אותו בתוך קופסא אטומה בארון, לנעול את הארון ולבלוע את המפתח
ניסיתי להמשיך בחיים שלי

זה היה אז שהתחלתי להתקרב ליהדות יותר. באתי מבית ממש חילוני, אבל ידעתי שאני צריכה להתרחק. שאני מוכרחה למצוא מקום שבו אורי לא יוכל להגיע אליי. הרגשתי כאילו הבטחתי לו הבטחה שלא היתה לי רשות להפר. זה היה קל אם ההבטחה היתה מסתכמת בזה שאוהב אותו לתמיד. אבל זה לא היה הכל. הרגשתי שמתי שיבקש אותי, אהיה מוכרחה להגיד כן
איך מפירים הבטחה כזאת? אולי ביום בו אני אומרת לו לא? לא הגעתי ליום הזה בחיים האלה, וגם לא אגיע יותר

הלכתי ללמוד בישיבה בירושליים. עברתי לירושליים עוד בקייץ. ביולי נולד במזל טוב בנו הבכור של אורי. נסעתי עם אבי לברך את התינוק בבואו
אורי ואני לא התראינו שנתיים
התינוק היה קטנצ'יק, אולי בן שבועיים, זה כבר היה אחרי הברית... אשתו ישבה והניקה
הלכתי למטבח להכין תה, והוא נכנס אחרי. הוא שם יד על הגב שלי. הוא אמר-שאל: את עוד אוהבת אותי

ואני הסתכלתי בו... מה יכולתי להגיד לו? שבכל עת שיבקש אותי אהיה שם? חשבתי שהוא התחתן איתה כי הוא אהב אותה יותר ממני. אבל באותו רגע הבנתי שטעיתי
הוא התחתן איתה כי הוא פחד להיות לבד. הוא חשב שאבא שלי לא יסכים לנישואים בינינו, ושהוא יהיה לבד. אמרתי לו, בשקט:אורי. יש לך תינוק עכשיו

[שולה_חתולה*]

אני במתח... ספרי עוד...

[ברונית_ב*]

אני במתח... ספרי עוד...

[אדם_א*]

אני במתח... ספרי עוד... D-:

[החיים_אחרי_המוות*]

אני במתח... ספרי עוד
אתם מצחיקים

כשהייתי נערה פעם אחת הוא היה אצלינו בערב. אני יצאתי מהמקלחת וישבתי על המרפסת והסתרקתי. הוא שאל אם הוא יכול להבריש את השיער שלי
הסכמתי
ישבנו ככה הרבה זמן. אורי הבריש והבריש, עד שהשיער שלי, שהיה אז ארוך מאד, היה לגמרי יבש. זה היה חזק בשבילי. זה היה אז שהתחלתי להבין שאני אוהבת אותו, שלזה קוראים אהבה
אבל תמיד הרגשתי לא בטוחה. לאר רק באהבתו אליי, אלא לפעמים אפילו בהמצאותו הפיזית. כשלא התראינו, והיו בחיים הרבה תקופות כאלה, הייתי שואלת את עצמי אם הוא בכלל קיים
כשהיינו מתראים, וזה כמעט תמיד היה בחברת בני משפחה וחברים אחרים, היה יוצא שהמצאותו הפיזית היתה פתאום חזקה מאד, כאילו בשעה שנכנס לחדר, נכנס גם לעולם הפיזי. זה היה קשה ומשונה
אבל הדבר הכי חזק בשבילי ביחסים איתו, היה העובדה שבחברתו הרגשתי אני האופטימלית. הרגשתי שכשהוא צופה בי, הוא רואה מי אני, ודרכו אני רואה את עצמי, כפי שאני באמת
היום אני יודעת שלזה קוראים
soulmate
ושהאדם הזה הוא לא בהכרח האדם אשר איתו יכולים או בוחרים לחיות את החיים, להתחתן, לגדל ילדים

לא למדתי בישיבה הרבה זמן. פגשתי בחור, כמובן. היתי מאד חברותית. רציתי להתחתן. להמשיך בחיים

גידי ואני נישאנו כשאשתו של אורי עמדה ללדת ילד נוסף
הוא בחור נחמד, רציני, אחראי. יש לו חוש הומור, הוא אב נהדר... עברנו לגור באילת. התאים לי לגור רחוק מהמרכז, רחוק מהמשפחה שלי, רחוק מאורי. גידי ואני הקמנו בית מסורתי. וקיווינו שבעזרת השם בקרוב נצפה לילד
אבל זה לא קרה. אני זוכרת שעליתי לתל אביב לחגוג יום הולדת חמישים לאבא שלי. פתאום מעבר לחדר המלא אנשים ראיתי את אורי. הוא סימן לי בעיניו להתקרב. אולי לא סימן לי בעיניו? אולי פשוט הביט בי
הלכתי אליו לאט. התקרבתי אליו, והוא נשק לי נשיקה רכה, ישר על השפתיים, באמצע החדר המלא. איפה אישתך? שאלתי. בבית, עם הילדים, הוא ענה, ושוב היינו, לרגע, בתוך ההמון הזה, רק שנינו

ואחר כך נפרדים, נפרדים, והפרידה כואבת כמו חתך בבשר החי, ואני שואת את עצמי מתי תעבור לי סוף סוף האובססיה הזאת שקוראים לה אורי, ושוב מסרבת לקרוא בשמה האמיתי של האהבה

זה היה אחרי הפגישה הזאת שהתחלתי לחלום חלום חוזר
אני נמצאת באולם מלא אנשים, לפעמים בבית הכנסת, לפני הקידוש, ופתאום מאבר לחדר אני רואה את אורי
אני הולכת אליו, יודעת, שכשאגיע אליו אתפוצץ
מרימה את היד, להראות לו שיש לי טבעת נישואים, אבל הוא חושב שאני באה לחבק אותו, והחיבוק, המתק שאתעורר איתו... מביטה בבעלי שעדיין ישן, וחשה אשמה עצומה, וחרטה, וגעגועים, והחמצה

[החיים_אחרי_המוות*]

כחצי שנה אחר כך, עליתי שוב לתל אביב
בעלי נסע לשבועיים לחו"ל, ואני ניצלתי את ההזדמנות לבלות שבועיים במרכז, לפגוש חברים ישנים, לבלות עם ההורים
אורי בדיוק סיים לבנות את ביתו בכפר קטן מצפון לתל אביב
אבא שלי הציע שנלך לבקר שם, לברך על המוגמר
הייתי אז באשלייה שמדובר באובססיה שלי, שאורי שכח כבר מההסטוריה הכאילו מביכה ותו לא ביננו
כשנכנסתי לבית שלו שוב הכתה בי המציאות, והבנתי שוב שטעיתי

הרגשתי שאשתו מסתכלת בי, וכאילו רואה הכל
מה היה בדיוק ההכל הזה, לא יכולתי לומר בוודאות

ברגע בו נשארנו לבדינו על המרפסת אורי הושיט יד, ונגע בקצה השיער הקצר שלי
הסתפרת", הוא אמר בשקט, כאילו מציין את אשמתי בפשע מסוכן"
חייכתי אליו חיוך לאה, וראיתי נצנוץ שובב בעיניו
את יודעת שאני שומר את כל מכתבי האהבה שלך?" הוא שאל. כשהייתי נערה כתבתי לו מכתבים לפעמים
אתה לא נורמלי", אמרתי לו"
מישהו עוד עלול למצוא אותם"אמרתי"
מה פתאום", הוא אמר, "הם אצלי במגירה נעולה, המפתח מסביב לצוואר שלי", הוא אמר, והוציא מפתח נחושת קטן, מושחל על חוט עור מסביב לצווארו
ויום אחד אתה פתאום מת או משהו, ואשתך מעיפה אותי על טיל", אמרתי לו, והוא צחק ואמר:" מה פתאום

זה היה אז שנכנסתי להריון סוף סוף. ולמרות שידעתי שהייתי נאמנה לחלוטין לבעלי, עדיין ליוותה אותי תחושה לא נוחה, שאורי הוא בעצם האבא האמיתי של בני
היו פעמים שהייתי צריכה לבחון שוב את רצף ההתרחשויות, להזכיר לעצמי ולבדוק שוב שגידי הוא האב האפשרי היחיד

[החיים_אחרי_המוות*]

עברו כמה ימים מאז כתבתי לאחרונה. זו הפעם הראשונה שהודיתי בפני עצמי שכך הרגשתי
וזה מרגיש מוזר

עדיין, פתאום הלב לוחץ. איך הלכת, אורי, אני אומרת לפעמים, ומנסה שוב להבין
הבריאה המופלאה הזאת שבה הכל לפי הסדר... ואני יודעת שמותו הוא לא תאונה, אלא שיש בו הגיון קוסמי... וגם בחירה שלו עצמו. כאילו שהוא הלך מאתנו, כמעט כתבתי, ממני, כי בנושא הזה אני כל כך מרוכזת בעצמי, הלך מאיתנו כדי להצטרף אלינו, יותר מכל דבר אחר

אני זוכרת איך הוא הגיע אליי, לאילת, בצורה פתאומית, איך היינו מוכרחים סוף סוף לספר זה לזה את האמת, להרשות אותה, לתת לה להיות... לתת לה להיות בסדר
ומה, אני זוכרת שאמרתי לו, עכשיו אתה נוסע בחזרה לתל אביב, ואני פה, וזה כאילו בסדר? נשבר לי שבכל החיים האלה כל מה שאני יודעת בוודאות זה שאני אוהבת אותך, ומיד אחר כך שזה בלתי אפשרי

לא רציתי לוותר על זה באופן אוטומאטי, כמו שהיה כשהייתי ילדה
רציתי לתת לנו צ'אנס.

וכמה שחשבנו שזה בלתי אפשרי כשהייתי נערה, עכשיו זה היה יותר גרוע, כי היתה אישתו, ושלושת ילדיו, )בינתיים נולד לו ילד שלישי( וגידי, ונועם... וכל אלה נראה שהלכו בשיווי משקל על חוט הלב המתוח בינינו, ואנחנו ידענו, שככל שאנחנו מתקרבים , והחוט רפה, כך עמידתם רעועה יותר

אפשר לחשוב שהיה בינינו איזה רומן סוער, אבל לא. באמת שלא. לא בית מלון גנוב, ולא יחסי מין , ולא כלום. רק אהבה עצומה, קשר רגשי-רוחני חזק ביותר. אהבה טהורה טהורה, שהיא רק אהבה ולא שום דבר אחר
גידי ידע מזה. גם אשתו ידעה, אני יודעת שהוא סיפר לה. אמרתי לגידי, שאני יכולה לשלוט על המעשים שלי, אבל לא על רגשותיי. זה באופן משונה היה קשה יותר בשבילו. כאילו אם היה לי איזה רומן סוער פתאומי, עם הרבה דברים גופניים, והייתי אומרת לו שלא הרגשתי כלום, הוא היה מתגבר על זה, אבל לדעת שאני בקשר רגשי חזק כל כך עם גבר אחר... זה היה יותר מדי. בגלל זה, כשנגמרו ימי העבודה של אורי באילת, נסעתי להפרד ממנו בשדה התעופה בסודי סודות. אינ זוכרת שלפני שהוא נסע ישבנו ושתינו קפה. הסתכלתי בכף היד שלו. היה לו קו חיים נורא קצר. אמרתי לו, היי, קו החיים שלך נגמר בגיל ארבעים! הוא היה אז כמעט בן שלושים ותשע
הוא אמר, כן, מישהי קראה לי פעם ביד, ואמרה לי שזה לא המוות, שזה משבר גדול
זה המשבר, אה? צחקתי עליו, כי הוא הרגיש מוכן לעזוב את אשתו והילדים ולברוח איתי ועם נועם, ל... לאן שנרצה
גם הוא צחק, ועמדנו להפרד. הוא החזיק את הראש שלי, ואמר לי בכל אוזן: אני אוהב אותך, כדי שלא יצא מהצד השני
והדביק לי נשיקה והלך
והכאב, זה היה כמו יציאת הנשמה באותו רגע, הרגשתי שאני יוצאת מהגוף והולכת איתו, אלא שנשמתי מסרבת, ונקרעת

שוכנת נפשי ביו כתלי ביתך
ושבויה בין כתלייך ממני נפרדת
עת אני, בגופי, נפרד ממך

כמו שכתב חלפי הגאון
ואחר כך נהגתי הביתה, והדמעות שוטפות ושוטפות. הייתי צריכה לעצור לצד הכביש כדי לסיים לבכות

[ברונית_ב*]

זה סיפור מדהים. את מספרת מדהים. אורי מדהים. האהבה שלכם סוף הדרך 0-:

[אדם_א*]

חיים, איזה סיפור... תודה שאת משתפת @}

[ברונית_ב*]

אני קוראת את הסיפור ועולות לי כל כך הרבה שאלות, על אבא שלך למשל, ששוב ושוב הפגיש ביניכם אבל עצם נוכחותו היא זו שהקפיאה את האהבה מלהתממש.
ועוד חשבתי על זה שמתחת לסיפור קיים כוח של נדר, שעשה אתכם אסורים אחד לשניה.

> גם לי יש דודה תרצה שמתה <

[ש_מים_וארץ*]

...וכל אלה נראה שהלכו בשיווי משקל על חוט הלב המתוח בינינו, ואנחנו ידענו, שככל שאנחנו מתקרבים , והחוט רפה, כך עמידתם רעועה יותר.

דימוי יפה, וכואב...

[נועה_ברקת*]

והכאב, זה היה כמו יציאת הנשמה באותו רגע, הרגשתי שאני יוצאת מהגוף והולכת איתו, אלא שנשמתי מסרבת, ונקרעת
ובמובן מסויים המוות שלו, מעין מתנה לך, שחרור וציווי לחיות את חייך. הוא מגיע אל חייך, בדיוק כשאת מתחילה את נעורייך, ועוזב כשאת אם לילד. איך הוא מת? ובאיזה גיל?
חוץ מזה ובמיוחד - את כותבת מאד יפה, תמשיכי.

[החיים_אחרי_המוות*]

תודה לכם. מאד עוזר לי לכתוב. האהבה ביננו עדיין מרגישה אצלי כמו סוד כבד מנשוא. כל כך הרבה דמעות עצורות, כל כך הרבה בכי אצור בתוכי, איפהשהו ביני לבין הכרית שלי... ברונית, את כותבת על כוח של נדר. זה מעניין. גם אני מרגישה ככה. אני זוכרת ששאלתי את עצמי אחרי שהוא נסע מאילת, ואני נשארתי שוב אשתו של גידי, שוב אמא של נועם, מנסה למצוא שוב מי אני, להחיות את ההשתקפות שלי שראיתי בעיניו של אורי. אותה השתקפות שתמיד הרגשתי שהיא היא אני האמיתית, שהוא רואה אותי כפי שאני נטו. שאפילו אמא שלי לא רואה אותי כך. חשבתי על זה, שזה כמו נדר. הרגשתי שההבטחה, שהבטחתי לאורי בליבי, באותו יום בינואר, בו נפגשנו לראשונה, שאותה הבטחה, תמיד אוהב אותך, מתי שתבקש אותי, אהיה שלך
אותה הבטחה עמדה בבסיס הפירמידה שהוא אני, והוא מהלך חיי
כל שאר ההבטחות היו בהירות יותר
הבטחת הנישואין לגידי, האמהות לנועם... ועוד הבטחות והתחייבויות, היו מעליה, תמיד קטנות יותר, תמיד נקיות יותר

אבל ההבטחה הראשונית, אפילו שהיתה מכוסה באבק, היתה העמידה מכל

אם אפר אותה, כך הרגשתי, אתפרק

אני רוצה לספר על אבא שלי
אבא שלי אהב את אורי. אבא שלי איש חכם מאד. אבל דפוק, מה יש להגיד, באמת דפוק בדרכים מסוימות. אני מעריכה את דעתו בכל דבר. הוא חכם מאד. כל דבר שהוא עושה, הוא עושה מצויין. אני מעריכה את היכולת הזאת. הערכתי את זה גם באורי. כשהגעתי לתל אביב, כמה חודשים אחרי הביקור הפתאומי של אורי, שוחחתי עם אבי. הוא ידע על הביקור. אורי התעקש לספר לו בדיוק מה יש בינינו. הוא קבע איתו שלוש פגישות ואבי ביטל את שלושתן. אמא שלי כבר סיפרה לו שאורי ביקר אצלי. הוא ניחש מה קורה. הוא לא אדיוט.בגלל זה הוא ביטל לו את הפגישות. הוא לא רצה לשמוע את זה. אורי אמר לו שאנחנו אוהבים אחד את השני. שאנחנו לא עוזבים את המשפחות שלנו וככה, אבל שיש בינינו. הוא רצה שאבא שלי ידע בדיוק

אורי היה כמו בן לאבא שלי. אבי היה לו כמו אב
לפעמים, בצחוק, הוא אפילו קרא לו אבא, במיוחד כשהיינו באיזה מסעדה, דופקים איזה חומוס... אני חושבת שזה לא רק הצחיק אותו, כי אני בטוחה שהוא עשה את זה בעיקר כדי להצחיק אותי, אבל זה היה לו באיזה אופן נעים
אחרי הפגישה ביניהם אבי לא דיבר איתי חצי שנה. הייתי בשוק מזה. שאצלינו במשפחה יהיה דבר כזה? אני יודעת שזה קורה, יש לי חברה שאבא שלה לא דיבר איתה שנתיים... אבל אצלינו? אני באמת הייתי בשוק

.אחר כך, באפריל, כשהגעתי סוף סוף לתל אביב לפסח,לקחתי את אבא שלי הצידה, שאלתי אותו אם זה נכון, או שרק דמיינתי, שהוא לא מדבר איתי
הוא אמר: לא דמיינת
ואני שאלתי אם זה בגלל אורי
מה שהוא אמר לי הדהים אותי. אני לא יודעת למה, אבל זה כאילו הסביר לי למה אבא היה כוח חזק כל כך בפירוד בינינו, אפילו בלי לומר דבר בנושא עד אותו רגע
הוא אמר: אני לא יכול להאשים אף אחד שאוהב את אורי
גם אני אוהב אותו. הוא סוג של עילוי... אורי... הוא איש חכם ביותר. הוא מתנסח בצורה מקורית ומדוייקת. הוא אומר את האמת הצרופה. אין עוד אדם כמוהו. אף פעם לא פגשתי אדם כמוהו

אבל? שאלתי
אבל במקרה הזה אני מזדהה עם גידי, הוא אמר
מזדהה עם גידי. ככה הוא אמר. הייתי בשוק מזה

רציתי לצעוק, להגיד לו: אבא! תראה סוף סוף מי אני! אבל שתקתי. לא יכולתי להגיד כלום
בערב יום השואה, אחרי שגידי כבר נסע בחזרה לאילת, אמא שלי שמרה על נועם ויצאתי לפגוש את אורי. הוא בא לקחת אותי מבית הוריי. נסענו לים, לחוף בין תל אביב ויפו
לא התראינו חצי שנה. התמלאתי באור, רק מלהיות לידו. שוחחנו שעה ארוכה ארוכה. חלמתי עליך, אמרתי לו, חלמתי שאתה נכנס לדירה ערום לגמרי, ורוצה לצאת איתי החוצה
כשאנחנו יורדים במדרגות, אני רואה שהשארת את הבגדים בערימה בחדר המדרגות. שהתכוונת להכנס ערום. אבל אתה לא מסוגל להתלבש, וגם לא לעבור מעל לבגדים, ואני צריכה לשאת אותך בידיים שלי. להפתעתי, אתה לא כבד, ואני מסוגלת לשאת אותך בקלות
העיניים שלו נצצו. מה את עושה לי, הוא אמר, והתנשקנו נשיקה ארוכה, מה את עושה לי, הוא אמר, שוב, ונעמד על הרגליים

אני אמרתי: אל תפחד
הוא התיישב לידי, הסתכל ישר לתוך עיני: אני מרגיש כל כך מבואס מהחיים האלה, הוא אמר, לפעמים אני מרגיש כל כך רחוק, בתוך הבועה שלי. ואני מרגיש שמשהו אלים צריך לקרות לי כדי שאתעורר. אני לא יודע אם זה משהו חיצוני, או משהו פנימי בתוכי, אבל משהו

אמרתי לו שגידי רוצה עוד ילד, שנועם כבר בן כמעט ארבע, ואני צריכה להכנס להריון אם אני נשארת בנישואים האלה
הוא אמר, הדבר שאנחנו מוכרחים לתת לנועם זה אח או אחות. אין כמו אחים. אני סיימתי עם ילדים, הוא אמר, ואת יודעת למה, אל תצחקי עליי... זה בגלל שאפילו שאני יודע שבלי כאבים בחיים אי אפשר להתפתח וללמוד כלום... אני לא מסוגל לראות יותר את הכאבים של הילדים שלי. אז אנחנו צריכים לעבור את הקדנציה הזאת... ואז, את ואני, באוהל בגואטמלה, כן? מאכילים ילדים עניים
אולי אתה תכניס אותי להריון,אמרתי לו
והוא אמר, זה שובר לי את הלב שבעוד שנה יוולד לך ילד, ואני אף פעם לא אראה אותו. זה האבדן האולטימטיבי בעיניי

זו היתה הפגישה האחרונה בינינו
שנה בדיוק אחר כך נולדה בתי אהבה. אורי כבר לא היה בחיים. ליבו פסק לפעום שישה שבועות לפני יום הולדתו הארבעים

באותו היום בו היתה הפגישה ההיא בינינו, נועם יצא לטייל בתל אביב עם אמא שלי. הוא הביא נייר שהוא מצא ברחוב, והתעקש לאסוף ולתת לי
זה היה חלק מעיתון. היה כתוב שם

הן לא העוקץ לדבורה הוא התכלית
וסוד קסמו של הזמיר הוא לא בנהי
הרקנו כבר את כל היגונים
עכשיו נעוט, צמאים
שוב אל השמש הזורחת

אן לי מושג מתוך מה זה. אולי מישהו יודע? הן לא העוקץ לדבורה הוא התכלית? כלומר שאלת השאלות מספר אחת שלי, האם המימוש הגשמי הוא החשוב מכל, או שחשוב ויקר ממנו הוא המימוש הרוחני, נענית כאן
סוד קסמו של הזמיר הוא לא בנהי... עונה לי על השאלה האם זה המרחק, והאי אפשריות, הוא הקסם בינינו, והתשובה היא, לא
הרקנו כבר את כל היגונים.... עכשיו נעוט, צמאים, שוב אל השמש הזורחת... האם היה זה סימן למותו המתקרב? לעולם לא אדע

[ברונית_ב*]

צמרמורת.

[לוונדר_סגול*]

הכאב שאני מרגישה מהסיפור שלך הוא של החמצה.
לתאר לעצמי את החיים כן בזוגיות עם מישהו שיש איתו חיבור כזה.
להתחרט שלא התעמתנו עם אבא לפני החתונה,
אלה דברים שבכלל לא דיברת עליהם.
זה לא עולה לך?

והוא אמר, זה שובר לי את הלב שבעוד שנה יוולד לך ילד, ואני אף פעם לא אראה אותו. זה האבדן האולטימטיבי בעיניי
איך ההגיון קיבל את המשפט הזה באותו זמן?

[ברונית_ב*]

השיר שנועם הביא לך נשמע אלתרמני.

[החיים_אחרי_המוות*]

כן. היה לי הרבה כאב של החמצה. אני אפילו זוכרת שבביקור ההוא בפסח, לא הצלחנו להפגש מספיק, התפספס לנו, ואני זוכרת שאמרתי לו, שיש סדר ביקום שלי, משום שאני עדיין מסתובבת עם בטן חצויה, עם כאב לב, געגועים, החמצה

באמת תיארתי לי את החיים בזוגיות איתו. רציתי לעזוב את גידי. אבל הייתי צריכה להיות כנה עם עצמי. כשעצמתי את העיניים ראיתי שהשביל של גידי ושלי עדיין לא הסתיים. ראיתי אותו ממשיך, אפילו שזה היה מראה כואב, הייתי צריכה להיות כנה עם עצמי, בדיוק כמו שהייתי צריכה להיות כנה עם הרגשות לאורי
זה היה כואב. לא רציתי בזה. וגידי היה ממש אומלל בתקופה ההיא, כי הוא ידע מה קורה. כשאורי מת, גידי אמר לי: אני יודע שהוא איננו, וכאילו ניצחתי... כי בחיים האלה את עכשיו תקועה איתי. אבל בכל הגילגולים... את ואורי ביחד, ואני נשאר לבד
זה שיגע אותי. בעיקר בגלל שחשבתי שהוא צודק. היום אני מבינה שעם אורי הייתי תמיד פנים אל פנים, וזאת אומרת שיכולנו לראות זה את זה בבהירות מירבית. אבל לא יכולנו להתמודד עם שום דבר מחוץ לנו. ועם גידי, הרגשתי שאנחנו יושבים על אותה מדרגה כאילו, והכתיפיים שלנו נוגעות. אז אולי אנחנו מפספסים חלקים אחד של השני... אבל אנחנו מסוגלים לראות את השביל

ביחס ללראות את הזוגיות ביחד, אני גם חושבת שלא היו לי כלים להבין איך בן זוג נשמתי יכול להיות בן זוג גשמי. בתוך תוכי לא האמנתי שזה אפשרי. לא היה מצב להתעמת עם אבא שלי. לא היה מצב
כשנה אחרי מותו של אורי, כשאהבה היתה בת שלושה חודשים בערך, הייתי אצל חברה, ופתאום נכנסו זוג אנשים, עם תינוקת קצת יותר גדולה מאהבה, אצל אמא שלה במנשא, חברתי עשתה הכרה, לבחורה קראו קרן, ואמרנו היי, היא בדיוק הוציאה את הבת מהמנשא והתיישבה להניק אותה אחרי הדרך, אז ניגשתי ללחוץ את ידו של הגבר, כשנגשתי אליו, אהבה קפצה לו לתוך הידיים, ככה שהייתי מוכרחה להתקרב אליו ולתת לו אותה. אז נפגשנו בחיבוק, במקום בלחיצת יד. זה היה בן הזוג של קרן, שמו אוריין
הייתי כל כך מופתעת מהדרך שבה אהבה קפצה אליו, שישר שאלתי אותו לתאריך לידתו
השישה בנובמבר, כמובן. יום הולדתו של אורי
זה היה חזק מאוד עבורי, הרגשתי שאורי שלח לי מתנה. מאד התקרבנו. ובתוך שבועיים בערך, כשהיגיע יום הולדתה של קרן, הבנתי מה אורי שלח לי
קרן נולדה בעשרים ותשעה באוגוסט, יום מותו של אורי
מאז עברו שנתיים, וקרן ואוריין מהווים מערכת תמיכה עצומה עבורי. האהבה, שאני מרגישה בחברתם היא דבר יוצא דופן. אפילו כשאני כותבת עליהם כאן, אני מתמלאת באור. האנשים האלה שינו את חיי. הסיפור ביניהם מעניין גם הוא, משום שקרן ואוריין נפגשו כשאוריין היה נשוי. היא היתה בת עשרים. הוא נפרד מאשתו והם התחתנו והביאו שלושה ילדים. הבדל הגיל ביניהם הוא ארבע עשרה שנים. קרן בדיוק בגילי, ואוריין מבוגר מאורי בחמש שנים
הם מראים לי איך אפשר לחיות בזוגיות כזו. אני לא ידעתי שזה אפשרי, בזמנו. באמת לא ידעתי. אני מודה לאלוהים שהם איתי. הם שינו את חיי
האהבה בין אוריין ואהבה מיוחדת במינה. היא קוראת לו "אוריין שלי" ושמחה לקראתו בכל פעם מחדש, כמו בפעם הראשונה שנפגשו. זה נעים לראות שני אנשים בהבדל גיל של ארבעים וחמש שנים חברים טובים כל כך. היום, שאהבה רק בת שנתיים וחצי, הדרך היחידה שאפשר להסתכל על זה, זה כאילו שזו אהבה שדומה לאב ובת, אבל אני יודעת שאם מסתכלים טוב, רואים שזה לא נכון, רק המוח רוצה לראות את זה ככה. האמת היא שהם פשוט חברים, ואני יודעת שזה יהיה ככה תמיד

כשאורי אמר לי, שזה שובר לו את הלב שהוא אף פעם לא יראה את הילד... כן, ההגיון קיבל את זה לא בקלות. אמרתי לו, אני אבוא לבקר, נתראה, והוא אמר, אני מפספס את הילדים שלי כבר... פתאום אחד מהם עושה משהו, ואני אומר לאשתי, תראי מה הוא עושה, והיא אומרת, מה איתך אורי, הוא עושה את זה כבר חודשים... אני לא מספיק אותם

וזה היה נכון. הוא עבד כמו מטורף, הוא אהב את הילדים, אבל לא אהב להיות בבית.. אזה הוא הסתובב עם אשמה ופחד וכאב. פלא שהלב שלו הפסיק פתאום? כשהוא חזר מהביקור אצלי באילת, הוא אמר לי בטלפון, כל הטיסה ישבתי עם חיוך על הפנים. הרגשתי שאני מחבק אותך כל הדרך. ואז ירדתי מהמטוס, הגעתי הביתה, ראיתי את הפנים של אשתי... והתמלאתי בכזאת באסה

חשבתי אז שזה לא לענין. שאי אפשר לחיות ככה. אבל הוא רוצה להיות ג'נטלמן. אז הדרך היחידה שלו לעזוב את אשתו זה למות. ככה ג'נטלמנים עושים. מה, שומעים מרירות בקולי? לפעמים יש גם מרירות

[משתתפת*]

אני קוראת את הסיפור המדהים שלך בהשתאות יש בסיפור אלמנטים מוכרים מחיי ..... לאורך כל הדרך...... לא אותו סיפור אבל הדמיון חוגג
אבל כשקראתי על ה6 בנובמבר הצטמררתי כולי זה גם תאריך הלידה שלי.......
אוהבת איך שאת כותבת לומדת הרבה ממך
אז חיבוק גדול ממני מאי שם

[החיים_אחרי_המוות*]

מתי ידעתי שיש בינינו משהו? אני חושבת שזה היה כשהוא לקח אותי יום אחד לחבר שלי. "דן" היו בשביתה, אז הוא נתן לי טרמפ. בחדר המדרגות החשוך,התחבקנו לשלום, והוא נישק אותי. אני זוכרת את שאיפת האויר שלו, כאילו לא רק נישק אותי, אלא גמע חלק מנשמתי. כך הרגשתי. נתתי לו את החלק הזה בקלות. אני עדיין זוכרת את הפנים שלו מבהיקים בחושך מולי. הוא אמר: ועכשיו את עולה לחבר שלך
ואני, אולי לא הבנתי אותו נכון. אולי לא האמנתי שהוא באמת אוהב אותי, חשבתי שהוא רק משחק
היום אני מבינה שהוא האמין בנישואים, שהוא חיפש בת זוג, שפחד להיות לבד. זאת הסיבה העיקרית שהוא לא חשב שאפשר לבקש את ידי כביכול מאבי. משום שהוא חשב שהוא יודע שאבי יסרב. ומשום שאחרי מעשה כזה, הוא הרגיש שכבר לא יוכל לשכנע את עצמו שאישה אחרת זה גם בסדר. הוא סיפר לי שאשתו היא זו שרצתה אותו. שהוא היה כל כך פוחד, כל כך מבוהל מהרעיון שלעולם לא ימצא אישה, שהוא הסכים להתחתן איתה
הגוף שלה אף פעם לא עשה לי שום דבר, ככה הוא אמר לי

או אולי זה בגלל שהוא ידע שבינכה וכה לא יוכל למצוא מישהי שיאהב באותה רמה כמו שבינינו. אז הוא התפשר. כך או כך, כשהוא התחיל איתה, הלכתי וגזרתי את כל השיער שלי. את הכל. צמה שלמה שנתתי למשמרת אצל גל, חברתי הטובה ביותר

זאת הצמה שקברתי ליד המצבה שלו. היא נראתה בדיוק כפי שהיתה שש עשרה שנים קודם לכן

אני זוכרת את המבט על הפנים שלו, כשראה את התספורת. וקולו, כמו מאשים בפשע, שקט:הסתפרת

האם אני מספרת עליו באופן הוגן? באופן שמבהיר מי אורי היה? דמותו מרחפת לנגדי: גבר יפה, עדין מבנה, אבל חזק מאד, חייכן, מצחיק, שובב. אבל חכם, יודע דברים.... ובתוכו פחדים לא ריאליים, חלקים חבויים באישיות שאינם עולים בקנה אחד עם דמותו הכביכול חסרת דאגות

כשהייתי ילדה הרגשתי שהוא כמו מן פיטר פן כזה. מישהו שהוא גם קסום, גם בעל כשרונות, גם בלתי צפוי ולפעמים עובר גבולות... אבל בעיקר מישהו שמתח לפני השטח טומן בחובו סודות טראגיים. הרגשתי גם שהאהבה בין וונדי ופיטר פן דומה באופן מסוים לאהבה בינינו
אחרי שהוא מת ראיתי את הסרט Finding neverland
זה הסרט על איך ג'יימס ברי כתב את הסיפור פיטר פן. לא התפלאתי להבין שהסיפור נכתב כתוצאה מאהבה דומה לשלנו. אהבה בין אנשים שידעו מראש שאין לאהבה סיכוי למימוש

אחרי הנשיקה ההיא, בחדר המדריגות, הייתי כמו מחפשת אחריה, אחרי שאיפת האוויר הכמו מקרית שלו
אחר כך, אחרי שנים, שהוא בא לאילת, וישבנו בחוץ, והוא ככה פתאום נשק לי, ונשימה

אמרתי לו: תמיד זכרתי את שאיפת האוויר שלך
והוא אמר: את זוכרת שפעם סירקתי אותך? אני חושב ששם זה התחיל אצלי. כאילו קודם כמעט לא... ואז בבת אחת, פתאום היית
זה היה אחרי שסיפרתי לו על החלום
כתבתי כבר שאחרי הפגישה שלנו ביום הולדת של אבא שלי, התחלתי לחלום עליו חלום חוזר. חלמתי את זה במשך כמה שנים, כל שישה- שמונה שבועות
אבל לילה אחד חלמתי חלום שונה

בחלום אני יושבת באולם גדול, מלא כיסאות. אני יושבת על קצה הבמה, ומולי יושב איש קטוע רגליים בכיסא גלגלים
אני אומרת לו: מאז שקטעו לך את הרגליים, תקן אותי אם אני טועה, אבל יש לי הרגשה שאתה יותר מאושר... יש לך כמו אור מסביב לפנים
והאיש אומר לי: כן, זה נכון, אני באמת יותר מאושר מאז הניתוח. הייתי לגמרי אובססיבי ביחס לזה...הרגשתי שאני קטוע רגליים בגוף הלא נכון... את יודעת מה זה להיות בתוך אובססיה ברמה כזו, שרק לעשות את הדבר יכול לשחרר אותך מהאובססיה? ואני, בחלום, חשבתי על אורי, ועל כך שכבר שנים אני חושבת עליו כל יום... ואמרתי לו: בטח שכן. ובאותו רגע, ראיתי שבשורה האחרונה של הכיסאות, אורי יושב, לא ראיתי אותו קודם, כי הוא ישב בדיוק מאחורי האיש בכיסא גלגלים, אבל הוא הביט בי, כמו יודע
רציתי לצאת משם אבל לחדר לא היתה דלת
ראיתי סולם ועליתי בו ויצאתי דרך צוהר לסיפון האוניה. . לא ידעתי שאני בבטן אוניה, אבל כשיצאתי ראיתי שזה סיפון, וראיתי את הים והרגשתי גם תחושת חופש, וגם תחושת כלא, שראיתי שאני בלב ים, ולא יכולה לברוח
ואז ראיתי שאורי עלה אחריי בסולם, והוא מוציא את ראשו דרך הצוהר ומביט בי. התעוררתי בתחושה איומה. תחושה שהאהבה לאורי תמיד תחזיק אותי סביב הצוואר

כשסיפרתי לו, הוא נגע בעדינות בעדינות בעורף שלי, וחשב רגע ואמר: יום אחד אבקש את ידך
ואני אמרתי: אני יודעת
ורעדנו, ככה, כל אחד לחוד

זה שכבר הייתי נשואה ואם לילד, היה כאילו שולי באותו רגע

[החיים_אחרי_המוות*]

מישהי שאלה למעלה האם היה זמן בו דמיינו את החיים ביחד
וכן. בוודאי שהיה

אני זוכרת את עצמי משוחחת עם אמא שלי בנושא הזה. היא באה לאילת בחנוכה, והיא עודדה אותי לחשוב על זה ברצינות. היא לא רצתה שיהיה ויתור אוטומטי, כמו שהיה כשהייתי נערה
אני חושבת שגם היא הרגישה אולי אחריות מסויימת על זה שלא נתנו לזה צ'אנס בעבר. ואפילו אם המימוש בינינו היה עולה בגירושין מגידי, היא ידעה שאני צריכה לא לפחד מהאמת

באותה תקופה היתה לי בכיס חתיכת נייר, שהרגשתי שהיא מחזיקה אותי במקום השפוי
המקום שהיה לי כל כך קשה למצוא. זו היתה שורה משיר של אלוויס קוסטלו

The truth won't hurt you
it's just like the dark
it scares you reckless
but in time you see things clear and stark

וככה כל פעם הייתי מוציאה אותה ומסוגלת להמשיך לנשום

אמא שאלה אותי, אם אני רואה אותנו חיים ביחד, ואיך זה נראה לי. אני זוכרת שרק המחשבה על זה היתה ממלאת אותי באור, באופן שהפחיד אותי
שאר החיים נראו פתאום חשוכים לחלוטין

זה היה מפחיד. ועם זאת, היתה ידיעה עמוקה בתוכי, שאני הולכת אליו. שאני תמיד בדרך אליו

אני זוכרת שאמרתי לו את זה. הוא אמר: הידיעה הזאת ממלאת אותי בחרדה
ואני ידעתי למה התכוון. החרדה שגם אני חשתי, מצד אחד הידיעה שאנחנו בדרך לזוגיות, מצד שני האבן הכבדה שהיא החיים, שצריכים להתגלגל עד שזה יהיה אפשרי
הוא רצה לגדל את הילדים שלו. אני רציתי עוד ילד

אבל אני זוכרת פעם אחת שהוא פינטז על זה. הוא אמר לי: את מודעת לזה שכשנהיה ביחד, לא יהיו לנו חברים
שאלתי אותו למה, והוא אמר: כי נהיה כל כך מאושרים כל הזמן, שאנשים יצביעו עלינו ברחוב ויגידו, הנה הולכים שני המשוגעים

[לוונדר_סגול*]

כי נהיה כל כך מאושרים כל הזמן, שאנשים יצביעו עלינו ברחוב ויגידו, הנה הולכים שני המשוגעים
איזה יופי,
אני רוצה כזה!

[החיים_אחרי_המוות*]

אח, לוונדר, וככה הוא הלך. קשה להאמין

[לוונדר_סגול*]

נכון...

[ברונית_ב*]

מי היה איתו כשהוא מת?

[הדס_מצוי*]

אני קוראת מההתחלה.
ונחנקת.
וגם מרגישה שאשרייך שידעת את האהבה הזו.

[החיים_אחרי_המוות*]

היום אני מספרת איך אורי מת

אני שונאת את הסיפור הזה
אבל אין ברירה. הגיע הזמן
יוצא לי מבולבל, סליחה

בעשרים ותשעה באוקטובר אורי הגיע אליי לאילת. זה היה אחרי שלא התראינו ארבע שנים וחודשיים. דיברנו לפעמים בטלפון, אבל כל פעם שעליתי למרכז, נמנעתי מפגישה איתו. באוגוסט הייתי בתל אביב, וראיתי שאני ממש מדמיינת פגישה רומנטית איתו. כולל הכל. אז לא צלצלתי אליו. חזרתי הביתה, חושבת ששוב ניצלתי
אבל אז חלמתי על האיש בכיסא גלגלים. בהתחלת אוקטובר חליתי. דלקת גרון חמורה. חברה באה לטפל בי, כי גידי לא יכול היה, או אולי לא רצה לקחת חופש כדי לטפל בי. היא היתה מלאת אשמה. כי ערב קודם יצאה לרקוד, משאירה את בעלה ובנה בבית. היא תפסה איזה בחור במועדון וכמעט נכנסה איתו למיטה. היא אמרה לי שהיא באופן משונה מרגישה שבכך שהיא התמזמזה, היא נפטרה מאיזו אובססיה, ושאלה אותי בדיוק את השאלה שנשאלה בחלום: יש לך מושג מה זה להיות כל כך אובססיבית בקשר למשהו, שרק על ידי עשייתו תוכלי להתשתחרר מהאובססיה? הגרון כאב נורא. לא יכולתי לדבר,, אז רק הנהנתי

זה היה ביום ראשון, וביום רביעי, יצאתי מהבית בפעם הראשונה אחרי המחלה, יצאתי עם נועם למכולת, ועשיתי משהו שעוד אף פעם לא עשיתי, לקחתי את הטלפון, של הבית, לא היה לי אז פלפון, בתוך הכיס איתי למכולת

בדרך חשבתי על אורי, ועל זה שעוד מעט יש לו יום הולדת, ושאולי אצלצל אליו ביום ההולדת שלו, ואז חשבתי שאולי אני לא מוכרחה לחכות עד אז, אולי פשוט אצלצל היום.... ומככה לככה, ממש הרגשתי שאני שומעת את קולו, שר את שמי
הוא היה ממש שר את שמי, המתוקי

וככה עוד לפני שהגעתי הביתה, הטלפון צלצל אצלי בכיס
אורי, שר את שמי

ואני מנסה להשמע מופתעת:מה אתה עושה באוזן שלי? ונשיפת אוויר, הקלה גדולה

והוא אומר: ביום שני אני בא לאילת. יש לי דיבור איתך
ואני: כן. גם לי איתך
ואני שומעת אותו מחייך: את חושבת שתחזיקי מעמד עד יום שני? ואני צוחקת, ושומעת אותו נרגע

עשרים ותשעה באוקטובר. ירח כמעט מלא בשמיים. יושבים בחוץ ומשוחחים. כמעט חצות. גידי ישן. אורי ואני משוחחים בחצר. כבר סיפרתי

רואים שאני לא רוצה לספר איך הוא מת

בחנוכה אמא שלי היתה אצלי, גם זה סיפרתי. ואחרי שהתחיל ינואר, והיא חזרה לתל אביב, הייתי צריכה לענות לעצמי על הרבה שאלות. זה היה מפחיד. אני זוכרת שאמרתי לאורי יום אחד: אני הוגה בך כמו שצדיק הוגה בתורה. וזה היה נכון

ואז יום אחד , לילה אחד בינואר, פתאום אני מקבלת מראה: אורי שוכב על מיטת בית חולים, אישתו יושבת בחוץ. רופאים מסביבו והוא נכנע ומת, ואני לא איתו. לה יש לפחות את הזכות להכנס ולגעת לשלום בגופו הריק, אבל לא לי. אין לי לא אפשרות ולא זכות לומר לו שלום
זה היה איום. צלצלתי אליו לפלפון. היה אחת בלילה. הוא לא היה זמין
הייתי בחרדה איומה. צלצלתי לאמא שלי. היא הרגיעה אותי. היא אמרה, שאם זו תמונה מדוייקת, זה מחוץ לשליטתי. להאמין שהכל בסדר, לשלוח לו אהבה ואור

הוא היה בסדר, הוא רק נקע את הקרסול בעבודה, הוא היה במיון כשצלצלתי, וכיבה שם את הפלפון

באותו לילה כתבתי לו מכתב, במקרה ואני מתה לפניו

רציתי להגיד לו שלום

בפסח התראינו, כמו שכתבתי. הוא הורה לי לחזור הביתה ולהכנס להריון
כך עשיתי. באוגוסט גיליתי שאני בהריון. משום מה לא רציתי לספר לו בטלפון. כתבתי לו מכתב. אבל לא שלחתי אותו
ביום שלישי, העשרים ושמונה באוגוסט, עמדתי עם הטלפון ביד לצלצל אליו, כדי לספר לו שאני בהריון. החלטתי לשלוח את המכתב במקום

ביום חמישי בבוקר, שמתי את נועם באמבטיה בסביבות תשע וחצי. היתה אצלינו אורחת, ידידה של אחי שבדיוק קיבלה עבודה באילת, ולא היה לה עדיין מקום מגורים, אז היא היתה אצלינו. היא יצאה לעשן בחוץ, ופתאום נורא התחשק לי לספר לה על אורי, רציתי לדבר עליו, אבל כמובן שלא אמרתי לה שום דבר. עמדתי והסתרקתי מול המראה בחדר האמבטיה. השיער שלי כבר היה ארוך, כי מאז אוקטובר לא הסתפרתי, כי אורי אהב שהשיער שלי ארוך, ופתאום הבנתי בתוכי שאורי לא יסרק אותי יותר. עשיתי "לא" כזה החלטי מול המראה, ולא ידעתי איך זה, אבל הרגשתי את זה עמוק. עמדתי מחוץ לחדר האמבטיה, רציתי לקרוא לאורחת שלנו לשמור על נועם בזמן שאני מטאטאת. עמדתי במסדרון בדרך, ופתאום הרגשתי שאורי עומד מאחוריי. כאילו מחזיק בכתיפיים שלי, באופן אמיתי כל כך, שהסתובבתי אחורה להסתכל, וכשהוא לא היה שם התמלאתי בכאב איום. אמרתי, בקול רם:אח.. אורי. והייתי צריכה להחזיק שלא אפול. האורחת ישבה עם נועם באמבטיה ואני הבאתי את המטאטא, והטלפון צלצל. זה היה אבי. אבא שלי האהוב, החכם, ההמום. שמעתי מיד בשלום שלו שקרה אסון. חשבתי שהוא הולך להגיד לי שאחד האחים שלי נהרג, או משהו חס וחלילה איום כזה. אבל בחיים לא הייתי מוכנה לבשורה שלו. הוא לא סתם אמר שאורי נפטר, הוא ציין אותו בשמו המלא, כדי שאבין בדיוק. אני נפלתי על הספה, מזל שהספה היתה שם. פשוט התפרקתי. חשבתי באותו זמן, אולי זו איזו בדיחה גועלית של שניהם... אבל ידעתי שאפילו חוש ההומור הפרוע של שניהם יחד לא היה הוגה בדיחה איומה כלכך
יש לי תמונה כזאת בראש: אנשים עוזבים ידיים ברכבת הרים, וצורחים מאימה,... כך הרגשתי שעשו כל תאי גופי באותו רגע, הם כולם עזבו זה את זה, והשאירו אותי כמו שלולית. בכיתי, צרחתי, בכיתי עוד, זה לא נכון!!! ואבא שלי אמר לי, תחשבי על נועם, תחשבי על נועם. הוא לא חשב על זה לפני שהוא פלט את הידיעה. הוא ידע שאני בהריון. הוא אפילו לא אמר לי לשבת. הוא לא שאל איפה נועם לפני שאמר לי מה קרה

שמעתי את החברה מסבירה לנועם באמבטיה: אמא קיבלה ידיעה לא טובה. בגלל זה היא בוכה. אני אשאר איתך ואמא עוד מעט תבוא. כשנכנסתי בחזרה לחדר האמבטיה וסיפרתי לו מה קרה, הוא ישר אמר: אל תדאגי אמא, הוא יצמח עוד פעם

אורי היה בדרך לפגישה עם חבר מאוד קרוב של אבי ביום רביעי בצהריים. אורי צלצל בדרך לאחיו ואמר לו שהוא לא מרגיש טוב, שכואבת לו הבטן, ושהוא מרגיש שהוא לא יכול לנהוג. אחיו יצא לכיוונו כדי לאסוף אותו. עשר דקות אחר כך אורי צלצל אליו ואמר לו, לא לבוא, הוא מרגיש יותר טוב, והוא יבטל את הפגישה עם נפתלי, וייסע הביתה. הוא התמוטט כמה דקות אחר כך. הוא היה לצד הכביש ומישהו הזמין אמבולנס. הוא היה בבית החולים עדיין בחיים, הם עבדו עליו עד ארבע בבוקר. אבל הוא מת בכל זאת. למיטב ידיעתי רק הרופאים היו איתו, אישתו היתה במסדרון

אז ככה
הם אמרו שזה דום לב. אני לא מבינה בזה. רק מרגישה שהוא בחר במוות
לעומת החיים האלה, שאני יודעת שהוא לא היה בהם מאושר
זה הצחיק אותי שכתבו על הקבר שלו
אורי האהוב
שלימד אותנו שמחת חיים

ואני חשבתי שלא כותבים על קבר
"שלימד אותנו לפחד מהחיים"
אבל אולי אני לא הוגנת. אני רק זוכרת שבאפריל, לפני שנסעתי הביתה, אמרתי לו:אני רואה אותך בחיים האלה, עומד ובכל אחת משלוש מאות שישים מעלות, יש לך משהו לעשות למען אדם אחר... אתה צריך לפחות מעלה אחת, שהיא שלך בלבד! והבהרתי לו שאני לא מצטרפת, אף פעם לא מצטרפת למעגל המצפים לחתיכה מאורי

אני זוכרת שפעם שאלתי את אורי, איך אמצה את התפקיד שלי בגלגול הזה. והוא אמר לי: את עשויה מאהבה. תעשי כל מה שבראש שלך, ורק מה שבראש שלך, וכל מה שתעשי יביא לאנשים סביבך אור

חברי האהוב האהוב. איך הלכת, יא אורי, איך

[הדס_מצוי*]

המוות והחיים בחברתו הם אתגר

החיים בחברת המוות. כמה מדוייקות מילותייך.
תחושתי היא, שיותר ממה שהשפיע אבי על חיי, השפיע היעדרו.

קראתי אותך, עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה.

[ש_מים_וארץ*]

יש לך מושג מה זה להיות כל כך אובססיבית בקשר למשהו, שרק על ידי עשייתו תוכלי להתשתחרר מהאובססיה?
יש לפחות עוד דרך אחת להשתחרר מאובססיות כאלה- לפנטז אותן עד הסוף. אז הן כאילו נחוות על באמת אבל מפסיקות להיות מסוכנות והרסניות.

גידי שלך....עליו אני חושבת לאורך כל הרומן הכואב והבלתי ממומש הזה.
גם הוא מצטייר בעיני כמלאך רחב כנפיים, נשמה גדולה ומיוחדת הקשורה בנשמתך בחוזה טוטאלי, מכיל מקבל ומתמסר כל-כך. נשמה גדולה ומיוחדת הקשורה מאוד גם ל אורי בקשר אהבה אמיץ וקדום.
מעניין איך גידי התמודד עם החלל שנותר ומה עבר עליו עם מותו הפתאומי של אורי....

[החיים_אחרי_המוות*]

מעניין, ש מיים וארץ שאת מתארת את גידי ואורי בקשר קדום... חשבתי על זה הרבה פעמים. אני חושבת שבהרבה מובנים יש ביניהם דמיון... היום אני רואה את זה. שני גברים שאוהבים ונאהבים על ידי אישה אחת, אולי הגיוני שיהיה ביניהם דמיון? גידי לא היה בדיוק מלאך בסיטואציה הזאת... הוא היה אימפולסיבי ועשה ככל יכולתו לשלוט בסיטואציה. האם אפשר להאשים אותו? בוודאי שלא
הוא ציווה עליי לא לראות את אורי יותר. אני הבהרתי לו שאין מצב. שזה לא עניינו. בחרתי את החיים עם גידי. בחרתי בהם גם דרך החרא. היה בינינו הרבה חרא בתקופה ההיא

בדיוק לפני כמה ימים, גידי ואני ישבנו בחוץ, רק למחרת שמתי לב לכך שישבנו באותו מקום ובאותו תאריך בו ארבע שנים קודם ישבתי עם אורי
גידי שאל אותי אם אני מרגישה שבסדר בינינו. אם אני מרוצה שאנחנו ביחד

אמרתי לו שהאמת היא שאני מבינה שבמשך הרבה שנים ידעתי שאנחנו זוג מושלם ברמה הפיזית.אלא שהרמה הפיזית נחוותה בעיניי כשום כלום. זלזלתי בעולם הפיזי, שנחווה עבורי כעולם שלך, אמרתי לו
כן... הוא אמר, ואני זלזלתי בעולם הרוחני, שהוא העולם שלך... והיום שאני מוכן להלך בו, אני מרגיש הרבה יותר קרוב אלייך

זה היה כמו לשמוע מן קליק, ולהבין שמשהו התגבש בתוכו, בתוכי, בתוכינו

זו עוד אחת מהדרכים בהם אורי נתן לי את חיי

הייתי בהריון, כמו שכתבתי, כשנודע לי דבר מותו

לא יכולתי לנסוע ללוויה, בעיקר בגלל גידי. לא יכולתי לטוס... גידי חושב שלטוס בהריון כל כך מוקדם, הייתי בשבוע שביעי, זה לא לענין. הוא גם לא היה מוכן לשמוע על לקחת חופש מהעבודה ולשמור על נועם... לא שאלתי אותו, האמת. הרגשתי שהוא לא מוכן לשמוע

הלוויה היתה ביום שישי בצהריים, ואני זוכרת שישבתי בבית עם הסידור, התפללתי ובכיתי
בלילה לפני, הרגשתי שאורי איתי. אמרתי לו: מה אתה עושה כאן, לך לילדים שלך
והוא אמר: הם בסדר, אני צריך להיות גם איתך

חלמתי שהוא רץ על מן מסלול מכשולים של צבא, והוא עומד לעזוב אותי. אני אומרת לו: לא!!! רק עוד רגע!!! עוד אל תלך!!! והוא מוציא אקדח ואומר לי שהוא מוכרח. אני צוחקת בקול רם, ואומרת לו, מה יש לך אקדח, שכחת שאתה פציפיסט? והוא אומר, אני מוכרח ללכת עכשיו

הרגשתי כזאת אשמה שלא יכולתי לשחרר אותו. בכיתי בשקט בשקט לתוך הכרית שלי

הוא ביקר אותי גם בלילה השני, ואני בכיתי והתנצלתי בפניו שאני מתגעגעת לגוף הפיזי שלו

בלילה השלישי, אמרתי לו: אתה היחיד שיודע מי אני. עכשיו אף אחד כבר לא ידע מי אני

והוא אמר: את תדעי מי את

כמעט אמרתי לו, יללא תתחפף , כי הבנתי שעכשיו אני צריכה לשחרר אותו
אז אמרתי: לך עכשיו. אני אמשיך, לך תתגלגל, אבל תנוח קודם. מגיעה לך מנוחה

ישבתי בבית שבעה ימים

במשך כל ההריון בכיתי בשקט, בסתר. חשבתי שיצא לי ילד מדוכא

זה היה אולי בערך שבועיים לפני הלידה שהתחלתי להרגיש שאולי יש בי איזו התרגשות מסויימת לקראת התינוק. גידי, באופן שנפלא מבינתי, הציע שאם יהיה בן, נקרא לו אורי. אני הצעתי את השם אהבה לבת, והוא הסכים מיד
לא שוחחנו על זה חוץ מעובדתית

הלידה היתה קשה, בעיקר מבחינה רגשית. אהבה נולדה עם שתי ידיים מעל לראש, כך שהיא הגנה על הראש החמוד שלה, אבל באותה הזדמנות קפצה אל העולם כמו קפיצת ראש, ראש ידיים וכתיפיים בבת אחת

מתחילת הצירים בכיתי, ובצירי הלחץ צעקתי וצרחתי שאני לא יכולה

לא התכוונתי בכלל ללידה
התכוונתי לחיים האלה שאחרי המוות

ואז היא נולדה ועיניה אמרו לי, עכשיו את תהיי אמא שלי
ידעתי שהיא לא הנשמה של אורי שהתגלגלה
אהבה היא אהבה וזהו, כמו שהיא אומרת על עצמה
"אני לא תינוקת ולא ילדה. אני אהבה"

לפני כמה חודשים קיבלתי תקשור בקשר אליה
נאמר לי שכוח עזיבתו של אורי משך את נשמתה אל העולם. שהיא לא התגלגלות נשמת האם שלו, אלא תחליף אנרגטי שלו

לפני כמה שבועות, בדיוק כמה ימים לפני שהתחלתי לכתוב כאן, ישבתי יחד עם אוריין להסתכל על המפה האסטרולוגית של אהבה

אוריין אסטרולוג ברמה מקצועית, למרות שהוא לא עובד בתחום
הוא הסביר לי שיש במפה של אהבה ואקום, אשר מניע את האישיות שלה
יש לה כוכבים בכל הבתים, חוץ מהבית הראשון והשני
הכוכבים מסודרים בצורת כוכבית, כאשר יש ארבעה כוכבים מוצלבים, וצריכים להיות עוד ארבעה, אבל בגלל החיסרון בבית הראשון והשני, יש רק שלושה וחסר כוכב אחד כדי ליצור כוכבית מושלמת

כל הכוכבים נמצאים בתוך המזלות שלהם בין שמונה לשלוש עשרה מעלות, כך שההצלבות הן מושלמות

אוריין הסתכל על המפה ופתאום התחיל לצחוק, ואמר, עכשיו אני מבין למה יש בין אהבה לביני קשר כזה... המקום שחסר בו כוכב זה שלוש עשרה מעלות בעקרב... ועקרב נמצא בשלוש עשרה מעלות בשישה בנובמבר

אמרתי לו, היי, אתה לא היחיד שנולד בשישה בנובמבר! ופתאום הבנתי שהואקום באישיות של אהבה, אותו ואקום שכביכול מניע ומאפשר את חייה, הוא אי המצאותו של העקרב הזה בשלוש עשרה מעלות
ואז הבנתי שאורי נתן לי את חיי ביותר מבדרך אחת
שיש סדר ביקום, אפילו אם לפעמים הוא נראה מבולגן וחסר רחמים

הוא נתן לי מתנות, וממשיך לתת לי, גם עם הזמן שעובר. אז מה, הכל היה רשום מראש? שאורי יגיד לי להכנס להריון, ואני אתעבר, והוא ימות, ואלד את אהבה שתתן לי את אוריין וקרן... שאוריין יוכל לתמוך בגידי באופן כזה שייפתחו אצלו הדלתות לעולם שלי... כי אלילולא אוריין, אני לא יודעת אם גידי היה מסוגל לזה

ש מיים וארץ, את גם מתייחסת לאובססיה כאולי הרסנית ומסוכנת... אני מבינה את זה, אבל אני מרגישה שהיה קל לאורי ולי לחשוב שמדובר באובססיה, פשוט משום שלא העזנו לקרוא בשמה, אהבה
היום אני אומרת אהבה כל יום, קוראת לה לבתי האהובה, אהבה, אהבה, אהבה, היא כאן, היא איתי, אני נוגעת, טועמת, מעכלת. נהנית מזה שאותה מותר לי לאהוב כמו שאותו אף פעם לא יכולתי... שתמיד הרגשתי שמישהו מסתכל מהצד ומרים גבה

ככה כתבתי חודש לפני מותו של אורי

אוויר היה פעם הרוח במפרשיי
המים שטפו אותי
מעצבים את מי שאהיה
בחלוף כל הזמנים

העצב מחליף את מקומו
לצער וחוזר חלילה
מן הלב אל חלקים אחרים בגופי
מפליג בנהרות הפרא

במראה אני נשקפת לי
יפה כל כך
כי ככה היית רואה אותי
אילו היית כאן ומביט

[ש_מים_וארץ*]

היום אני אומרת אהבה כל יום, קוראת לה לבתי האהובה, אהבה, אהבה, אהבה, היא כאן, היא איתי, אני נוגעת, טועמת, מעכלת.
רק שימי לב שאת לא מניחה על כתפיה הזערוריות משקל כבד מידי.
לסוד האהבה הכמוסה יש טעם מתוק וממכר. והיא הרסנית במובן הזה שהיא זוללת את האנרגיה האמורה לשרת את האהבות הגלויות. אלה המתממשות הלכה למעשה, ויוצרות חיים חדשים.
אפשרי לתינוקת אהבה להזין ולחמם את אהבתך לגידי.

[החיים_אחרי_המוות*]

אכן
זה אחד הדברים שמותו של אורי לימד אותי

מצד שני, אני קוראת איזו ביקורת בדברייך

[נועה_ברקת*]

אוּרי - האור שלי, מדוייק יותר: האש שלי, האורים והתומים של חיי. לאורו יעלה אורי.
גידי-גדעון - לוחם אמיץ, חסר רחמים, איש מעשה ואיש אלוהים שראה את מלאך האלוהים פנים אל פנים ושרוח האלוהים היתה עימו. שמת בשיבה טובה.
נועם - דרכי הנועם, המקל השני בסט של זכריה (הראשון הוא מקל חובלים)
אהבה - מה נאמר על אהבה, אולי רק כי עזה כמוות אהבה.
ושמך?
מי ידע? האם את נעמי? מרא? רות או ערפה? מהי דרכך? מהי תקוותך ומהי נחמתך?

[ש_מים_וארץ*]

מצד שני, אני קוראת איזו ביקורת בדברייך
רק הסבת תשומת הלב.

נועה, תודה על הרחבת השמות, מאוד מעניין....

[מייק_בר_רב_אשי*]

האם גידי קורא את הדף הזה?

[החיים_אחרי_המוות*]

לא
גידי לא קורא את הדף

הבנתי בימים האחרונים שלמרות שחשבתי ששחררתי את אורי, זה בעצם לא נכון

אני מרגישה אותו בתוכי בצורה שאולי מרוכזת בעצמי יתר על המידה
אני רואה מה הוא נתן לי, אבל לא רואה את הדברים מהצד שלו, כמעט ולא

אני יודעת שזה בכלל משהו שתמיד היה לי מורכב. כי גם כשהוא עוד היה בחיים, הרגשתי שהוא לא קיים כשהוא לא איתי
לא יכולתי לתפוס את האהבה בינינו מעמדתו

היום אני עושה מאמץ לראות מה אני נתתי לו, ואפילו שהוא התגלגל, אני יודעת שהנשמה שלו עדיין בקשר עם שלי, והוא רוצה שאני אדע מה נתתי לו

אני מבינה שהוא השלים איזה שיעור באמצעותי, שיעור שהשלמתו אפשרה לו לצאת מהעולם

זה ברמה הפיזית כואב, אבל ברמה הנשמתית מביא לי נחמה
אני מבינה שיש בינינו הסטוריה של הרבה גלגולים, ואני יודעת שאחד מהם היה בשואה, שהוא הסתיר אותי במשך ארבעה עשר חודשים, ואחרי המלחמה רצה להתחתן איתי
אני לא הסכמתי, כי אבי ניצל, והוא לא היה סובל נישואין ללא יהודי, נוסף לכל הצרות שעברו על משפחתינו
אין ספק שבגילגול הזה החוויה היתה יותר קלה, ויותר הגיונית
אולי שילמתי לו פה איזה חוב
הוא ידע שהייתי מתחתנת איתו אם הוא היה מבקש
פעם הוא אמר לי: בואי נתחתן
ואני אמרתי: יללא
הייתי כבר נשואה לגידי
ואני זוכרת שהרגשתי באותו רגע שהוא שמע את כל מה שהיה צריך לשמוע ממני, כלומר שמע אותי אומרת כן, וזה מה שהיה חשוב עבורו

מעבר לזה, אני מרגישה שהיה לו חשוב להיות נאהב במקום אחד בעולם לא בגלל איזה דברים חיוביים באופי שלו, אלא שמישהו יאהב אותו עם הכל, עם החרא, עם הילדותיות, עם הפחדים האיומים שהיו לו מהחיים, עם השקרים העצמיים שהיו התוצאה של הפחדים האלה

העובדה שהוא ידע שהוא לא צריך להיות שום דבר בשבילי, רק להיות אורי
שהוא לא צריך לתרגם את המחשבות שלו למשהו שייתקבל על ידי מישהו אחר, אלא שהוא יכול לתקשר איתי באופן שבו הסב-טקסט הוא על פני השטח


אני יודעת שהיה לו חשוב שמישהו בעולם יראה אותו כפי שהוא. אני זוכרת שפעם ישבנו אצלו באוטו, ואני כבר לא זוכרת מה הוא אמר לי, אבל אמרתי לו: אתה בנאדם יוצא דופן
והוא הביט בי כמו לא מאמין
ואני אמרתי שוב:אתה בנאדם יוצא דופן, אורי
והייתי צריכה להגיד חמש פעמים עד שראיתי שהוא מסכים איתי
מה יש להגיד, לכל האנשים יש בעיות
בטח שלאורי היו. הוא לא אפשר לעצמו אושר אמיתי, בגלוי, אלא שמר את האושר שהיה בינינו במקום הכי סודי שיכול היה... החיים היו רק חיים, האהבה, המאוויים, התקוות.... כל אלה היו נפרדים מהחיים שיצר לעצמו

העובדה שאפשרתי לו אותם, באופן מוחלט, היתה דבר שהביא לו אושר. אני בטוחה בזה

[מייק_בר_רב_אשי*]

ביקשת ממני תגובה, כדי לראות איך מגיב גבר לדף שלך.
ובכן:

אינני "גבר", אני מייק, גבר אחד מסויים ולא טיפוסי ולא מייצג שום דבר.
אל הדף שלך הגעתי בזכות המלצה של אשתי.
הגישות המיסטיות שלך אינן מדברות ללבי, גם לא מה שאני מזהה (בטעות?) בתור ניו אייג'. אני נורא אולד אייג'.
אני נהנה עמוקות מכושר הביטוי שלך.
אני נהנה ממציצנות לסיטואציה שלך.
אני מתפתה, כמו כל אחד, לתת לך עצות.
אני מספיק חכם כדי להמנע מכך.

[החיים_אחרי_המוות*]

אוי, מייק, אתה מתוק.הצחקת אותי. תודה

[גבר*]

ביקשת ממני תגובה, כדי לראות איך מגיב גבר לדף שלך
מוכרח לשאול למה

[אלמוני_גבר*]

עקבתי אחרי הדף שלך.
טוב שאת 'מעבדת' את מה שהיה. חשוב להגיע למצב של שחרור העבר.
את פה, בגלגול הזה, בחיים האלה...

[החיים_אחרי_המוות*]

גבר
ביקשתי תגובה מגבר משום שאני מאד מודעת כרגע לעובדה שאני מרוכזת בחוויה שלי ולא מבינה כמעט מה היתה החוויה של אורי... כלומר הצד הגברי של הענין
כמובן ששום גבר לא יכול לדעת חוץ מאורי עצמו
ובכל זאת נראה לי שכמו שיש נשים שהגיבו כאן ואמרו שזה דומה לחיים שלהן, מעניין אותיהאם יש איזה גבר שחווה דבר דומה ויש לו מה להגיד בנושא? זו השאלה שלי אולי
מנסה להבין, לחבר את הפאזל

אלמוני גבר
תודה לך
את פה בחיים האלה... זה נכון. והיום אמרתי לאיזו חברה, שנראה לי שאני מרגישה מוכנה יותר היום להשאיר את שש עשרה השנים שהיו לי עם אורי במקומן, ואולי לא לשאת אותן איתי לכל מקום, לכל זמן

[אישה*]

זה השם שהוא נתן לי לפני 19 שנה, 17 שנים לא התראנו, הוא חזר לאישתו אני נישאתי, ילדנו, חיינו. חשבתי עליו המון עד שכמעט שכחתי.
לפני 3 חודשים נפגשנו במקרה האהבה מעולם לא נגמרה להפתעתנו, רק בגרה, החכימה, יפתה, בשלה, תמיד שם.
גם עכשיו הוא קרא לי אישה, כבר לא ילדה באמת אישה, הוסיף לשם 'קסם'.
היו לי 3 חודשים מדהימים, הרגשתי שוב את מה שכבר חשבתי שלא ארגיש. הרגשתי מיוחדת, יפה, חכמה, אהובה, קסם, אישה.
אולי היו הזהרות, אולי בגלל זה סידרו לנו את הפגישה הקצרה הזו באמצע החיים עכשיו בין הדמעות, כשכולם כאן ישנים אני מחפשת נחמה אפילו קטנטנה,
הוא מת. לפני שבועיים פתאום בלי הזהרה, ויתר עלי, הלך לו.
הבטיח לי את הפרק הבא, זה הצחיק אותי תמיד כשדיבר על הפרק הבא, למה התכוון?
אז לא שאלתי, פחדתי לחשוב על כאב ופרידה מהפרק הזה , נשארתי לבד, אישה בלי קסם.
מאד רוצה את הפרק הבא.
מוכנה לוותר על הכל בשביל הפרק הבא.
כל כך אוהבת אותו, ביקש שאשמור לו על הלב בשיחת טלפון שעה לפני התקף הלב שקיבל ולא עמד בו.
ראיתי אותו עטוף בטלית, בהלוויה, כתפים רחבות כל כך, שאותם אהבתי, שאותם שבוע קודם כל כך החזקתי וליטפתי וניסיתי לעשות לי סימנים, פחדתי שלא אזכור איך נראה כי אהב את החושך וקשה לראות.
בטח לא היה מסכים שכל כך הרבה אנשים יראו אותו ככה חשוף , שוכב בשמש עטוף על האלונקה.
אהוב שלי.
אין לי נחמה. מתגעגת כל כך, רוצה אותך, רוצה עוד ממה שכל כך רציתי כל החיים, אין לי מושג איך ממשיכים, איך בכלל חיים, כואב לי בכל הגוף, אין שעה קלה אין שקט.
"את-הבייחד היחיד שיכול להיות לי", משפט שכתב לי .
אני כל כך לבד , אם לא הינו נפגשים לא הייתי יודעת כמה לבד אני, לא היה כל כך קשה, הכאב.

[אביטל_1*]

סיפורך ריתק אותי והכניס אותי לאוירה רוחנית, אך כמו שכתב לך אלמוני גבר:
את פה, בגלגול הזה, בחיים האלה ויש לך ילדים שזקוקים לך ובן זוג ששווה להתייחס אליו. אני מאמינה שאין רק בן זוג מיועד אחד ונראה כי גם גידי מיועד לך. עם מותו של אורי קיבלת הזדמנות לשקם ולטפח קשר זה. נראה שאורי באמת אהב אותך והיה רוצה לראותך מאושרת. את הסיפור שלך את צריכה לארוז יפה עם סרט ורוד ולאכסן לגלגול הבא. לך ולמשפחתך בהחלט מגיע לחיות באושר.

[לוונדר_סגול*]

אני הוגה בך כמו שצדיק הוגה בתורה.

גדול, הגדרה מדוייקת של אהבה אובססיבית.

[החיים_אחרי_המוות*]

אישה
קראתי ובכיתי
אני מזדהה איתך. מאד מזדהה איתך. מזדהה לא ב"כמו" אלא בדיוק. כואבת איתך. כואבת איתך. אהובה
זה מחזיר אותי לזמן שאחרי שאורי "ויתר עליי" מילה שלך, שאני מסכימה איתה מאד! הזמן הזה שבו נעתי בין לרצות למות ללרצות לחיות. גם היתי בהריון, מה שעזר לי גם למות וגם לחיות

אני איתך. מה יש להגיד. זה חרא אמיתי. אבל וזה אבל גדול מאד, היה לכם זמן ביחד. יכולתם לדעת שאתם אוהבים. כמו שאנחנו. אני יודעת שהנשמה הגבוהה שלו איתך, ותמיד איתך
כמו שאני יודעת שאורי פה איתי... פה מסביב

עכשיו הזמן שלך לכאוב בכל הכח. זה בסדר. זה עובר ובא, עובר וחוזר. כל פעם שתחשבי שאת בסדר, פתאום תרגישי שוב את האימה מכה בך. זה ככה. אין מה לעשות נגד זה וגם לא צריך לעשות שום דבר נגד זה
אני זוכרת שקראתי באיזה ספר, שאנחנו בעצם לא מאבדים את האדם שמת ביום המוות שלו, אלא מאותו יום והלאה. אני זוכרת את התחושה הזאת מאד בבירור. להרגיש שאיבדתי את אורי בהרבה יותר דרכים מאשר אי פעם הוא היה לי... ואז נוצר גרעון איום. איום

מעניין מבחינתי שדווקא היום אני קוראת את דברי הכאב שלך, אישה קסם
משום שהיום הרגשתי בפעם הראשונה שאני מוכנה לשחרר אותו. דברייך מחזירים אותי לרגשות שאני מבינה שכבר עברו לי. אולי יש בזה מעט ניחומים עבורך. שיש זמן שבו תרגישי שאת יכולה לנשום, לפחות חלק אחד מהיום

אם לא היינו נפגשים, לא הייתי יודעת כמה לבד אני
מאד מזדהה
וגם רוצה להגיד לך, את רואה, הוא נתן לך שיעור חשוב, קחי את השיעור, ותעשי שלא תהיי לבד יותר
אני יודעת שכרגע זה נראה אבסורדי לחלוטין
עולם אכזר וקר וקשה
אנשים הרבה פעמים מדברים על פרידה כמו חלק מהגוף שנקטע
אני לא הרגשתי ככה
הרגשתי כאילו אני עצמי הלכתי
שאני אינני, שאני ריקה לגמרי בלעדיו
היום אני מבינה שנתתי לו רשות ללכת, שאישרתי לו את היציאה. כן, גם בשיחה האחרונה שלנו אורי אמר לי, שלום, שלום אהובתי, אהובתי, שלום

הוא לא אמר להתראות

אני רוצה לחזק אותך. הזמן מביא תובנות. אני מבינה זאת דרכך, כרגע. תודה לך. אני מחבקת אותך. בבקשה, כתבי לי שוב. אני יודעת שזה איום לכאוב לבד ככה. אל תהיי לבד. את לא לבד. את יודעת, תמיד הסתובבתי עם שאלה בתוכי: מה היה שם בעצם? רוצה להבין מה זה, מה שיש בינינו. כי אנחנו מצפים מאהבה בין גבר ואשה לשאת פרי. יחסים גופניים, שאצלינו לא הגיעו לשום מיצוי, לא היה בינינו שום מין. או נישואין, או רומן או ילדים ביחד. אז מה זה בין גבר ואישה כשאין את כל אלה? והיום אני מבינה שחוץ מזה שהתגלגלנו בתוך גבר ואישה, היינו פשוט שנינו. ויכולנו להיות, תודה לך השם יתברך, ביחד בגוף באותה תקופת זמן כדי לבטא את האהבה הזאת היום אני מבינה את זה גם דרך אוריין וקרן. האהבה שאני חווה עם קרן היא אהבה גבוהה, דומה לזאת שחשתי עם אורי. זאת לא רק חברה, זו אהבה, זו הוראת דרך. אילולא החוויה עם אורי, עשוי היה לקרות שאחווה את האהבה לאוריין, בעלה של קרן, כחוויה רומנטית. לעומת זאת בזכות אורי אני מסוגתל לאהוב את אוריין אהבה פשוטה, אהבה נטו, ללא פחד, ללא כאב
. זה עוזר לי לאהוב את אורי ללא כאב
אני קצת בשוק כשאני קוראת שכתבתי את המשפט הזה, כי אף פעם האהבה אליו לא היתה ללא כאב. אבל היום, באופן אבסורדי, אחרי כל המתנות המופלאות שהוא נתן לי, חבריי האהובים, בתי אהבה... יחסיי הממוצים והטובים יותר עם גידי... עכשיו אני יכולה להבין מי הוא אורי. מה הוא נתן לי... ולאהוב אותו, רק אהבה, בלי תמיד חותם האבדן סביבה
קשה לי להאמין שכתבתי את זה, אבל זה מרגיש לי נכון
תודה
אביטל, תודה גם לך. התמונה של לאחסן עם סרט ורוד נראית לי מאד
גם אני מרגישה שגידי מיועד לי. עוד אכתוב על כך בהמשך. תודה

[אישה*]

אחרי שכתבתי, הרגשתי טוב יותר הצלחתי לישון ונדמה שלא חשבתי עליו כל שניה וכל רגע. הבוקר הרגשתי רע , הכאב לא עזב אותי, אחרי הצהרים קבלתי טלפון שלהפתעתי נתן לי שעות של שקט.
פחדתי לקרוא כאן שהכל יחזור והשמיים יפלו. בשקט בשקט כשכולם נרדמו העזתי לבוא ומצאתי אותך, בין הדמעות ששוב ממלאות אותי אני מוצאת שאני שמחה שיש לי אותך.
עדין לא רואה שום שיעור בשבילי. בהתחלה לפני שבועיים חשבתי שעל הצורך "להרגיש" שקבלתי ממנו והכרתי עכשיו, על זה אני לא מוכנה יותר לעולם לוותר וזו מתנה יפה, נכון?
היום זה לא מסתדר לי, למה להרגיש? כל כך כואב כאן, כל כך עצוב, כל כך חנוק, מה היה לי רע קודם?
אני בטוחה שצריך להסתכל על החיים, על הילדים שלי שאני כל כך אוהבת, וללמוד לא יודעת איך, להמשיך לחיות כשהוא איתי וממש לא, אבל לא מצליחה לעשות את זה , מפחדת לכתוב את המילים האמיתיות - רוצה למות להיות איתו שם. אולי זה הפרק הבא שלנו, כאן כל כך לבד לי .

מתי זה קצת ירפה? מתי חוזרים לחיים? חוזרים? מאיפה מתחילים לקחת כוח? את מרגישה אותו לפעמים? יש סימנים? יש ימים שמחים?

[החיים_אחרי_המוות*]

אישה
אני קוראת שוב ושוב את מה שכתבת כאן. חושבת מה לענות לך. פתחת כאן הרבה נושאים. האם להרגיש גם כאשר מה שמרגישים הוא כאב. זו שאלה טובה. בתחום המקצועי אני נמצאת הרבה עם אנשים בשעה שהם חווים כאב. לפעמים כאב איום, גם פיזי, גם רגשי. אני רואה שכאב הוא משהו שאף פעם לא נשאר סטטי. הוא בא בגלים,הוא משתפר עם הזמן, הוא חוזר ובא... אבל יש טעם בכאב. כאב לרוב מורגש בשעת שינוי. שהגוף והנשמה לא רוצים בשינוי. את רוצה לחזור לזמן לפני שהוא מת. וזה אי אפשר. זה כואב שהוא איננו. זה כל כך כואב. זה כל כך כל כך כואב. כואב לי היום אחרי שלוש שנים ושלושה חודשים. כואב, אבל פחות... כמו שנדמה לי מימי נעוריי כתב פעם יהונתן גפן... ובאותו מקום הוא כתב גם שפחות, אבל כואב

האם זה מרפה? כן, זה מרפה. זה לוקח זמן ועיכול, והרבה מחשבות ותובנות
מתי חוזרים לחיים? האם חוזרים? חוזרים. בגלל זה קראתי לדף הזה החיים אחרי המוות. כי כך אני מרגישה שהחיים. הילדים ממשיכים להיות מתוקים ואהובים, החברים ממשיכים להיות מצחיקים ומחבקים
מאיפה מתחילים לקחת כוח? פה את מתחילה לקחת את הכח. את לא לבד, קסם. את לא לבד. אני איתך. תכתבי לי מה שאת רוצה מתי שאת רוצה ואני אענה לך. יהיו לאט לאט עוד מקומות. תחשבי עליו. תכתבי עליו. ספרי לי עליו. הוא תמיד ישאר אצלך. האם אני מרגישה אותו לפעמים? אני מחייכת לי, כי לפעמים הוא יותר אמיתי מהמציאות עצמה
אני פותחת את הארון להוציא כוס, ואני שומעת אותו אומר: עולם הספלים שלך
כי אצלי כל ספל הוא אחר
וחלומות לפעמים, ולפעמים דמעות עולות אצלי ככה כאילו בלי שום סיבה
סימנים שהוא כאן? כן יש. אני מתחילה להגיד לו שאני לא זקוקה להם יותר. שהוא לא מוכרח לבקר אותי יותר
אבל בשנה הראשונה הם היו כל הזמן
אני מאמינה שלוקח שנה להתגלגל, ואני מאמינה שהוא התגלגל כבר
יש ימים שמחים? זו השאלה שלך שדרכה אני יודעת שלא אבדת תקווה
יש ימים שמחים. המון ימים שמחים. בעיקר ימים שמחים. אורי אהב שמחה, צחוקים, בדיחות, שובבות. אני מביאה את אלה לתוך חיי וחיי ילדיי, כי אני יודעת שזה משהו שהוא היה עושה אם הוא היה כאן
זה כבר כמה זמן שזה לא כרוך במאמץ
יש שאני צוחקת עד דמעות, יש שאני מאושרת כל כך שאני קופצת משמחה
אני מאושרת מהחברות שלי, ממי שבחיים שלי. אני יודעת שכל אחד יכול להיות שיצא מחר, ואני רוצה לדעת שמיציתי, שהכרתי..... התבאסתי שהרגשתי שיש דברים שכבר לעולם לא אדע על אורי. אני רוצה להכיר ולהנות מאהוביי וחבריי באופן עמוק ויומיומי. לא לחוש החמצה
זה יבוא לאט לאט, בד בבד עם הכאב והאבדן
תודה לך. אני מבינה דרכך איזו דרך כבר עברתי. איפה אני כבר לא
ואני מקווה שאת רואה חלון קטן לתוך העתיד של האבל שלך

לשמור על התקווה. לשמור על הלב בשבילו. רק בגלל שהוא לא פה להגיד לך כמה שאת נפלאה, זה לא אומר שאת מפסיקה להיות נפלאה

האוהבים מבטיחים שיאהבו לנצח. הוא מבחינתו, כמו אורי, קיים את ההבטחה הזאת. הוא אהב אותך עד המוות
וגם את תאהבי אותו לתמיד. את לא דחית אותו. הוא ידע שאת אוהבת אותו. כמו שאורי ידע. יש לזה משמעות. בעוד כמה שבועות תוכלי לראות את החיים שלך יותר בבהירות. עכשיו זה זמן להתאבל, לא לעשות שום דבר מיוחד במינו
לתת לזמן לעבור
הוא יביא עמו מה שיביא
תתחזקי, אישה יקרה

ביחס להרגשה שלך שאת רוצה למות. זה נורמלי. אם את חושבת באופן נסתר שאולי היית מקרבת לעצמך את הקץ, שאולי היית באופן פיזי בוחרת במוות? מתאבדת חס ושלום? אני רוצה להגיד לך שלהרגשתי התאבדות זה ממש מגלצ'ה ישר לשיעור עוד יותר קשה ממה שאת חווה עכשיו. תתחזקי. את תעברי את זה. אני מבטיחה לך שתעברי את זה. השנה הראשונה הכי קשה, כי יש בה את כל התאריכים, סימני הדרך... אחר כך יותר קל. את תהיי בסדר. הכל לאט לאט

[החיים_אחרי_המוות*]

חשבתי הרבה היום
עלייך, אישה, עליי, על גידי, על אורי... על הילדים... אני מנסה להבין מי אורי היה
פתאום נדמה לי שאני מבינה מי הוא בעולמות ה"גבוהים" של ישותו, אבל פחות, הרבה פחות מדי מי הוא בעולם הזה. כלומר מי הוא היה בעולם הזה
אני מבינה שהפחד שהיה לו מהחיים, הפחד שהיה לו משינוי, אלה הדברים שסלחתי לו אותם ללא שאלות. והפלא ופלא, אלה הדברים שבעטים אני נכנסת בגידי כל שני וחמישי
מצפה ממנו ללמוד לקבל שינוי כדבר חיובי, לא כאיום על החיים העכשויים
רוצה שיידע לעשות החלטות מתוך שמחה, ולא מתוך פחד

גידי אמר לי לפני כמה חודשים, שהוא היה רוצה להיות אדם יותר שלם, כמו שאני לדעתו. יותר מאוזן... ואני נאנחתי אנחה עמוקה כל כך
חשבתי על אורי, על איך שהרבה ממי שאני, ומאיך שאני מסתכלת בחיים, בשינויים, בכאב, בפחדים... הרבה מהיחס שלי לחיים זה בזכותו, וכמו שכתבה כאן הדס מצוי, שדרך העדרו דווקא למדתי כל כך הרבה
ואמרתי לגידי, זה לא בא לי בקלות, אתה יודע... זה בא דרך כאב, דרך הרבה כאב
והוא אמר
כן, אבל אפשרת לעצמך את הכאב הזה

זה הדהים אותי, כי זה נכון, ולא חשבתי על זה ככה עד אותו הרגע

היתה לאורי גישה מאד, מאד אוהבת לגידי. הוא אהב אותו כאילו. ואני לא הבנתי איך זה. והיום אני מבינה שהם באמת קשורים זה לזה
אני חושבת על האהוב שלך, אשה קסם. אני חושבת על הביטוי שלו, "הפרק הבא" ושואלת את עצמי, באמת למה התכוון
גם אורי אמר לי ככה. היום נזכרתי בשיחה שהיתה לנו בנושא
הוא אמר לי: אם היה מצב אחר... נגיד בלי ילדים... או שעם ילדים אבל איום ונורא בתוך הנישואים, הייתי עוזב, בטח, והייתי מבקש ממך לעשות צעד דומה. אבל בגלל שיש לשנינו ילדים, ושהנישואים שלי כרגע בהחלט נסבלים, אני רוצה לנסות ולעבור את הקדנציה הזאת של הילדים, ואחריה נהיה ביחד
הוא אמר על הנישואים שלו שהם נסבלים, ואני זוכרת שחשבתי שהנישואים לגידי יותר מנסבלים, והבנתי שאני צריכה להודות בפני עצמי שאני מעדיפה כרגע לגדל את ילדיי עם אביהם... אפילו שזה עלה לי במחיר כבד... אבל רציתי לעשות את הדבר הנכון. גם אורי רצה להיות בסדר... היום אני מבינה שזאת היתה אחת הבעיות שלו... לרצות להיות בסדר כלפי כל העולם חוץ מכלפי עצמו
והיה לו לגביי איזה מין חותם של הסתרה
וגם לי לגביו כמובן

אני מבינה היום שאילו אורי היה נשאר בחיים, היינו יכולים לחזור למקום בו שנינו כאילו שוכחים אחד מהשני
ואז אולי בעוד כמה שנים, או כשיותר מתאים, לממש את האהבה באופן זוגי... או שאולי אני טועה? אולי הקטע בינינו היה לחוות חוסר מימוש פיזי? בשיחה האחרונה בינינו אמרתי לו: אני לא מוותרת עליך. אתה חבר שלי, אז בוא נהיה חברים. מה שאנחנו יכולים להיות בתנאים האלה, אני רוצה שנהיה
והוא אמר: את צודקת. וגם אמר לי: מה קרה, צמחו לך ביצים. אמרתי כבר שהוא היה די גס
ואחר כך הוא פגש את נפתלי, שהיה חבר משותף גם של הוריי, וממש גידל אותי כאב. השיחה האחרונה שלהם, נפתלי אמר לי אחר כךֿ, היתה עליי. אורי אמר לו: יש לה ביצים. היא אישה אמיצה. הלוואי שלי היו ביצים כמו לה

אחרי מותו אמרתי לנפתלי, כואב לי הלב שאני חושבת על זה שבמידה מסויימת אורי לא מימש את עצמו בחיים האלה
ונפתלי התפלא ואמר: מה איתך, הוא בנה בית, זה מימוש עצמי! ואני חשבתי, זה מימוש עצמי בעיניך, אבל לא בעיניו
והבנתי שאורי היה מן בנאדם כזה שאנשים מסתכלים עליו וחושבים שהוא מאושר. אבל בעצם הוא סובל בפנים
וגם אני הרגשתי ככה תקופה כל כך ארוכה.סיפרתי לאורי איך פעם בטיול השנתי בכיתה י"ב, מישהו מהכיתההמציא מן משחק כזה, שכל אחד אומר אם הוא היה פרי או ירק, איזה פרי או ירק הוא היה. ואני ישר חשבתי על אורי, ועל אהבתינו ששמורה אצלי כסוד כבד. אמרתי: אם הייתי פרי, הייתי אפרסק. למה אפרסק? כי כמו שאתם רואים אותי, כזאת ורדרדה ורכה, עם שערות בלונדיניות על כל הגוף - ואורי אמר איתי, בהחלטיות: בפנים אבן. והרים ראש ואמר זה מה שאמרת, נכון? ואני הנהנתי
כולם היו בשקט. הם בטח חשבו, היי, זה אמור להיות צחוקים, מה נהיית כזאת כבדה
וכשסיפרתי לו, אורי אמר: ככה זה גם אצלי
אולי זו פשוט חוויה אנושית? אולי רובינו חולקים כאב רק עם אנשים איתם יש לנו קשר מיוחד? אני לא יודעת. היום, בחיים שאחרי המוות, אני משתלדת לחלוק רגשות, כאב, אהבה, עם הרבה אנשים

[אישה*]

קראתי בצהרים את מכתבך הראשון ונורא בכיתי, אני דווקא מחזיקה מעמד יפה...משתדלת לא לבכות.
כמעט כל שיר מזכיר לי אותו אז אני שומעת רק רדיו שאין בו מוסיקה, כן, כל תאריך יש לו משמעות ואפילו לכל שעה ביום יש אז החלפתי יומן ואין שום סימנים מקודם. בבקרים אחרי ששמתי את הקטן בגן, תמיד דיברנו המון בטלפון. בצהרים כמעט כל יום נפגשנו אפילו לשעה, לדבר, לשמוע. שאל "איך זה שאת מבינה אותי? אני לא רגיל לזה" אהב לדבר וידעתי שרק איתי יכול. בערב שוב טלפונים ולפעמים בסוף הלילה ככה כל יום 3 חודשים.
(העבודה שלי גמישה וגם שלו למרות שהתחומים שונים לגמרי, אם שאלת את עצמך איך מצאנו זמן. אבל למדתי שזמן זה עניין של גמישות ורצון) שמחתי שאת אומרת שיש שינוי, שאני מראה לך שאת כבר לא כאן להפתעתי אני שומעת שאני אופטימית.
עכשיו קראתי את מכתבך השני, פעם ראשונה בלי דמעות, את יודעת גם זו שימחה קטנה הנה אני טיפה מתחזקת, לא רועדת.
אני אקרא לו יולי שם שהמצאתי לו כבר לפני 3 חודשים.(נפגשנו ביולי)
גם יולי לא חי את החיים. הכל נראה נכון על פניו, המשימות הנכונות מומשו (משפחה, בית, כסף, עבודה) אבל הוא היה מודע לריק, לפספוס. שנים שלא הייתה אהבה בחייו אבל היו מחוייבויות לאישה למשפחה שלה לשלו.
אצלי היה כמו שאמרת, יותר מבסדר, לא היתה סיבה לחפש אהבה, חברות, חום, קשר במקום אחר אבל כשנפגשנו עכשיו קבלתי מיולי המון מאלה והרגשתי איך זה חסר לי ואיך זה החיים עצמם וזה מהיר ואמיתי ומוכר ונכון.
אמרתי לו מיד שאין מצב שאפגע בילדים כלומר ב 17 שנים הבאות אני לא זזה מהבית, (הקטן בן 3 אגב נולד בנובמבר...) והוא לא אמר דבר.
אמרתי לו שהוא חלש בשביל לעזוב ואני דואגת ורק בהלוויה ראיתי כמה צדקתי.

את יודעת, אני מרגישה שלספר עלינו זה מאד מרגיע. צדקת אני אמשיך לכתוב לך כמו שהצעת כי זה מרגיש נכון- תודה.

מאז שיולי מת אני נפגשת המון עם התחום של גלגול נשמות. מאד רוצה שתספרי לי על זה עוד ועוד.
אני קרובה לתחום גם בסוג המקצוע שלי אך מעולם לא העזתי, יש לי הרבה ספרים ורק עכשיו לראשונה פתחתי אותם, התחלתי סוג של טיפול שכזה וכאילו הכל היה כאן ואני פחדתי לדעת, למה לדעתך?

סוף סוף הולכת לישון רק עם הכאב בלב ולא עם הדם
תודה לך
אישה...קסם.

[החיים_אחרי_המוות*]

למדתי שזמן זה גמישות ורצון
אז הנה, השיעורים לאט לאט מתבררים לך. זמן כמו כל דבר זה ענין של גמישות ורצון
זאת אומרת שהכל אפשרי. כמה תקווה אינסופית יש בידיעה הזאת

דרך אגב, את יכולה לקחת תרופה הומיאופתית שתעזור לך עם האבל. לא תמנע ממך להרגיש, אלא פשוט תעזור להמשיך בתהליך. מאד עזר לי. מאד מאד
Ignatia 200ch
אחד בבוקר ואחד בערב. רק יום אחד.
אחר כך להחזיק פוטנציה שלושים בכיס. רחוק מהפלאפון וכל פעם שאת מרגישה שאת מקבלת גל של כאב, לקחת אחד

אפשר ככה איזה כמה שבועות. לאט לאט תצטרכי פחות ופחות, כי תתאוששי
בלי לחשוף יותר מדיי פרטים אישיים.... אומר לך שהעצה הזאת היא מקצועית... בהצלחה

ביחס לגלגול נשמות, הבנתי משיטוטי האחרונים באתר, שאני מתחילה להחשב פה כמו איזה מומחית בנושא. אז שיהיה. אני מאמינה בגלגול נשמות באופן טוטאלי
אני מאמינה שאנרגיה אף פעם לא נעלמת וזהו
אני מאמינה שאנשים מתגלגלים בקבוצות, שיש לנו משפחה קוסמית, או אולי נקרא לה כיתה, כי זה הכל הבית ספר הגדול של החיים... למרות שבאתר הזה אולי באמת אפשר להשאר עם המילה משפחה, חינוך ביתי כאילו... משפחה יושב אצלי יותר טוב
אני לכן מקבלת כמובן מאיליו שאנשים שחשובים לי בחיים האלה בוודאי כבר היו איתי פעם
ואז אני רק נותנת לעצמי לקבל אינפורמציות בחופשיות
אין טעם לדעתי לקבל אינפורמציה ביחס לגילגולים קודמים רק ברמה הרכילותית.להרגשתי זה בזבוז מרחב בסיפרייה הקוסמית. אבל לחפש ולבקש מידע ביחס לשיעורים שלנו זה יכול להיות מאד מאד חיובי
אני עשיתי שחזור גילגולים אחרי מותו של אורי, משום שרציתי להבהיר לעצמי את מהות השיעור והקשר בינינו לאורך החיים המשותפים, ולא רק בפרק הזה
זה נתן לי הבנות וזה נתן לי גם תקווה, ביחס להבנה שזה רק פרק בחיי נצח
הרגשתי שהמתקשרת שעבדתי איתה קבלה מעט אינפורמציה. הרגשתי שהיו דברים שלא באו משום שלא היו לאוזניה. קיבלתי אותם באופן אישי אחר כך
אורי אמר לי פעם שבעיניו גן העדן האולטימטיבי זה שנינו על החוף, לבד שוכבים על החול, ומסביבינו גדר

אחר כך כשהלכתי לשחזר גילגולים ראיתי גלגול שבו היינו אח ואחות, מאד מאד קרובים בגיל, בילינו את החיים על החוף, וחווינו את עצמינו ואת העולם אחד דרך השני
יום אחד באו רוכבים וחטפו אותו
הם לא לקחו אותי, כי הייתי בת. הם לקחו אותו ואני נשארתי לבד, המומה על החוף. הוא אף פעם לא חזר ואני הייתי עומדת על החוף שעות ומחכה לו. חווה אבדן מהול באשמה, שלקחו אותו ולא אותי
זה להרגשתי היה הגלגול הראשון שלנו ביחד. אני יכולה להגיד בשיא הרצינות שכל פרידה ממנו מאותו רגע נחוותה בעיניי באופן זהה. אני זוכרת תחושות של הבנה שהוא פשוט איננו, אפילו כשהוא היה יוצא סתם מהחדר הייתי מקבלת חרדה
אני מדברת כשעוד הייתי נערה
ואחר כך, עוד יותר, ככל שהתקרב המוות שלו
אולי בגלל זה הוא הדגיש שצריך גדר מסביבינו

היום בבוקר חלמתי עליו חלום
אנחנו נמצאים בבית באמצע המדבר. לא בבית שלי, בית סתם באמצע המדבר
ואני שואלת אותו אם הוא רוצה שנעזוב את המשפחות שלנו ונהיה ביחד
אני אומרת לו שעכשיו הזמן לדבר על זה עד הסוף, לא לטאטא את זה מתחת לשטיח
והוא יושב על הרצפה ואני מחבקת אותו. והוא בוכה, ממרר בבכי אצלי בידיים
ואני חשה את תחושת השחרור שלו, שהוא מסוגל סוף סוף לבכות על הפספוס הזה, לבכות ולהרגיש אחר כך יותר טוב
ואני מערסלת את ראשו בידיי ואומר: אורי, אורי, אורי, אורי
ואני מנשקת את הדמעות על הפנים שלו ואומרת לו: תבכה עד הסוף, עד הסוף של הדמעות

אף פעם לא חלמתי חלום כזה
אני זוכרת פעם אחת שהוא בכה איתי. הוא נתן לדמעות להכנס לעיניו, אטבל לא נתן להן לצאת. הלוואי שהייתי יכולה להגיד לו, תתן לכל העצב לצאת עד שלא יישאר לך יותר עצב בפנים

דרך אגב, אישה קסם, רציתי לשאול אותך: יש לך בן זוג? הוא מודע למה שקורה? חוץ מזה אני נורא שמחה שאת ממשיכה לכתוב לי. זה מחזק גם אותי, תאמיני או לא

[אישה*]

מעניין שחזור הגלגולים עם אורי. אני בטוחה שגם אני אחפש דרך לשחזר , מיום ליום אני מרגישה שיש קשר בין דברים ומאמינה לגמרי בשבועיים שלושה האחרונים, מאז שיולי מת לי, שיש משמעות - לגלגולי נשמות .

תודה לגבי התרופה ההומאופתית. היום חשבתי לקפוץ ולחפש משהו והתלבטתי איך אציג את הצורך מול הרוקח - קראת את מחשבותי, תודה.

כן בטח יש לי בן זוג, כשיולי חזר לאישתו לפני 17 שנה התחברנו. איש שהכרתי מספר שנים קודם ואפילו דאגתי לריב איתו, לא יודעת למה... הוא חיפש אותי אני נרגעתי (ככה לפחות חשבתי לי, מאהבת חיי) והתחלנו חיים משותפים.

הוא שמע אז על יולי, נתן לי להחלים והיה שם אוהב ושליו. כשנפגשנו יולי ואני לפני 3 חודשים לא חשבתי שכדאי לספר ולא תארתי לעצמי שיש מה לספר כהרגשות הלכו והתבהרו פחדתי מהקצב והטרוף שנכנסו לחיי וכמובן שלא סיפרתי. כשקיבלתי את הידיעה על מותו והתרסקתי, סיפרתי משהו קליל על פגישה לא משמעותית ועוד שיחות טלפון אבל הוא ידע שאהבתי את יולי אז ושער שאתגבר במהירות. נותן לי את הזמן, לא מחטט. ואני מצידי נשתדלת לשמור על אורח חיים הגיוני ואת הדמעות והבכי מהבטן שלא הכרתי קודם אני משתדלת לשמור לאוטו או לבית הקברות או לכאן בלילה בלילה.
הבוקר הרגשתי לראשונה טוב יותר ואמרתי לו שכך, הוא נישק אותי ואמר שהוא שמח שאני חוזרת לחיים...

עוד יום עבר, כבר לא הכי פוחדת ממחר, מרגישה את הגוש בחזה, בגרון, את הכאב הפיזי בגוף אבל אולי התרגלתי...יכולה להחזיק מעמד.
לילה טוב

[החיים_אחרי_המוות*]

אני שמחה שאת מרגישה קצת יותר טוב

אני קוראת את הדברים שלך ונזכרת בימים אחרי מותו של אורי
אני זוכרת שכתבתי ביומן שלי שהוא מת
זה היה כמו להסכים עם זה בפעם הראשונה.... לראות את זה כתוב על הנייר

אחר כך נסעתי לתל אביב, באוקטובר. וביום שמלאה בדיוק שנה מאז חזר פתאום לחיי, נסעתי לבית הקברות עם חברתי גל. השארתי את נועם עם אמא שלי. הייתי בשבוע שתיים עשרה בהריון של אהבה
נועם אוהב לבקר בחנות קריסטלים אחת בתל אביב, ובדיוק באותו בוקר הלכנו לשם ביחד והוא בחר קריסטלים לעצמו
אני בחרתי אבן כדי לשים על המציבה של אורי
בחרתי רובי קטנה סגולה אדומה

גל לקחה איתה קופסת ממחטות נייר מהאוטו
היא הביאה את הצמה שלי, שהיתה אצלה בקופסא, שמורה כבר ארבע עשרה שנים. זו היתה הצמה שגזרתי בגללו, שהתכוונתי יום אחד לתת לו. אותו שיער עצמו שהוא סירק לפני כל כך הרבה שנים
עטפנו אותה בבד צבעוני

ישבתי על המציבה שלו
אורי האהוב
היה כתוב שם, ואני פרצתי בבכי קורע לב, כשגל מגיש לי טושיו אחרי טישיו
את האבן שמתי על שמו, במרום השורוק

אחרי שקצת נרגעתי, התחלנו גל ואני לחפור בחול שמסביב למציבה. הבאנו איתנו כפות של מרק למשימה, והתחלנו לצחוק צחוק משוחרר, ידעתי שאורי היה חושב שזה מצחיק

קברתי את הצמה שלי ליד המציבה שלו
גל אמרה: עכשיו לפחות חלק ממך יהיה תמיד ליד חלק ממנו

היה בטקס הזה משהו מרגיע עבורי. לוויה פרטית, עצובה מצחיקה

בדרך החוצה מבית הקברות הייתי צריכה פיפי. מצאתי איזה עץ בקצה של מגרש החנייה והפשלתי את האוברול והשתנתי, מנגבת בממחטת נייר ורודה, מאותה קופסה שקודם ייבשה את דמעותיי. ושוב צחוק,גל אומרת: שלא תשתיני על הכתפיות של האוברול, וזיכרון: אורי ואני בפגישה האחרונה בינינו על חוף הים ביפו: ואני מתה להשתין, אבל אין איפה ובסוף אני משתינה באוטו, בדלי שהקטן שלו משתמש בו למשחק בחול... אורי משקה את השיחים בפיפי שלי, ומתגאה בכמות, ושנינו מתפקעים מצחוק... בתקופה ההיא כל זיכרון היה כואב, אפילו זיכרון מלא צחוק. היום, כרגע, זה פשוט מעלה חיוק על פניי, ומזכיר לי את האושר

אורי, אהובי היקר, היקר.היום אני מבינה איך הוא היה צריך לסיים את החיים שלו. יש לי איזו הרגשה כאילו הוא קשר את כל החוטים, כמו לקראת סיום של סרט. אני צריכה, כלומר מוכרחה, לתת לו את הקרדיט, שהוא ידע איך וכיצד עליו לחיות, ואיך וכיצד עליו למות. לתת אמון בתהליך הפרטי של אורי, לא רק בשלי

ספרי לי, אישה, איך זה שקיבלת את ההודעה בדבר מותו? מישהו בכל זאת ידע מה קורה ביניכם? או שאיזה חבר משותף, או מה
אגב, הבכי מהבטן שלא הכרתי
מאד מאד מאד מזדהה עם המשפט הזה
אחר כך שאהבה נולדה והתחילה לבכות כמו כל תינוקת נורמלית, הרגשתי לגמרי אחרת ביחס לבכי שלה, בזכות הבכי על אורי
אולי לשמוע את הילדים שלך בוכים ולאפשר להם לבכות בלי כל הזמן לעשות שהכל יהיה בסדר, יכול לעזור גם לך

[אישה*]

אני אוהבת את הסיפורים שלך ,כתובים יפה בשפה שלי. אני לצערי לא אוכל לכתוב כאן הכל כי המון פרטים דווקא משמעותיים יכולים לפגוע באנשים שחיים (מילה מוזרה פתאום)
לכן לא אוכל לספר לך כאן איך קבלתי את הידיעה הכל כך מזעזעת באמצע היום, לא אוכל לספר איך כל החברות שלי ידעו כמה אני הייתי מאושרת ולא פחדתי מכלום והוא "לא יכול לספר כי אף אחד לא יאמין", איך הסתרתי את השם שלו בטלפון ואיך הוא דווקא לא.
הוא ביקש יומיים קודם שאתן לו פתק שיוכל לשים בכיס, ביקש סתם פתק לא מקושט או בולט שירגיש בכל פעם שיכניס את היד לכיס. כתבתי לו על סתם פתק "תשמור על עצמך, ונתראה בפרק הבא" לא אוהבת, לא מנשקת שום סימן. הפתק בטח היה בכיס שלו כשהתחיל להשתעל ולאחר 25 ד מת.
איש באמצע החיים.
עכשיו יש למילים בפתק משמעות גדולה, אז, פשוט לא יכולתי להשתמש במילים פשוטות יותר ותראי איך זה נשמע...

רציתי לשאול אותך לגבי אישתו של אורי, האם הכרת? מה חשבת? מה הקשר שלכן היום? הילדים שלו, חשובים לך? היית רוצה שתדע עליך? את יכולה להגיע להזכרות שנתיות עם כולם?

הבכי מהבטן, לא נתתי לו אף פעם לצאת. פעם פעם הייתי בכיינית ידועה, קראו לי "מפונקת" לא ידעתי איך עוצרים את הדמעות.
בצבא החלטתי שזהו די ואין יותר בכי ומאז השתדלתי לא לבכות ליד אף אחד עד שכמעט ולא בכיתי בכלל.
לכן התדהמה, איפה הקולות האלה נמצאים בכלל, כמה עמוק זה עוד יגיע.? איך הבכי על יולי שונה מכל בכי שאני מכירה.
אני מרשה לבכות - לילדים שלי כמובן. מעודדת את הקטן בעיקר, כואב לי כשהוא אומר " אני לא בוכה יותר" אומרת לו שגם מבוגרים בוכים ומחפשת דוגמאות מכל כיוון אפשרי אז אם אמא בוכה גם אתה יכול.

מתחיל שבוע חדש צריכה כוחות, מאד רוצה שיהיה לי יותר קל. שמעתי השבוע הרצאה שבה אמר המרצה שכאב אפשר לכאוב גם שלושה חודשים וגם שלושה שבועות אבל אפשר גם 3 ימים ואפילו 3 דקות.
לא יכולה להרחיב מה היה נושא ההרצאה אבל אני לקחתי מזה שאולי מימד הזמן (שעליו כבר דיברנו...גמישות ורצון) הוא עניין שאוכל להחליט עליו ואני לא צריכה כל כך הרבה זמן לכאוב אפשר בפחות להיות איתו, שלו, בלי הכאב.
(לא יודעת אם יצא ברור אנסה אולי פעם אחרת)
לילה טוב
אישה

[החיים_אחרי_המוות*]

מהר, כי אני צריכה ללכת לישון

אני מכירה את אשתו. מכירה גם את הילדים
לא שומרת על קשר

לא נוסעת לאזכרות
אבא שלי הולך ומדווח לי

מחכה באיזשהו מקום יום אחד לטלפון, או ממנה, או מאחד הילדים
מרגישה שיום אחד זה יקרה. הוא השאיר מכתבים שלי בהרבה מקומות. היו גם מכתבים חתומים ב: להתראות אהובי ,וככה... וגם כאלה ללא שם בהתחלה או בסוף, שנשארים בעיניי עוד יותר אינטימיים

מחר, שאת בעבודה, תזכרי שאני איתך גם, מעבר למרחק

[אמא_של_יונת*]

היא פונה וקוראת לו בשמו
וקולה כתדיר,
ואני בקולי לא אבטח
פן יסגיר.

היא הולכת ברחוב לצידו
קבל עם, קבל אור,
ואני בחשכת ערבים
במסתור.

לה טבעת זהב על היד,
מברקת, שלווה -
אך כבלי ברזילִי
מוצקים פי שבעה.

("אשתו", רחל)

[החיים_אחרי_המוות*]

ואני לא צריכה כל כך הרבה זמן לכאוב

המשפט הזה חוזר אליי
כרגע אני דווקא חושבת שאת יכולה לקחת כמה זמן שתצטרכי
זה קצת מאיים... כי אולי זה יהיה יותר זמן ממה שאת חושבת שאפשרי.... מצד שני, אין שום פינוק בלחוש כאב. זו זכותך. זכותך להרגיש כל מה שאת מרגישה, להיות בכנות עם עצמך וגם איתו בתוך התהליך

[החיים_אחרי_המוות*]

אצלי, דרך אגב, אמא של יונת
דווקא שיר אחר של רחל היה כמואור בחושך הזה

התשמע קולי, רחוקי שלי
התשמע קולי באשר הנך
קול קורא בעוז קול בוכה בדמי
ומעל לזמן מצווה ברכה

תבל זו רבה ודרכים בה רב
נפגשות לדק, נפרדות לעד
מבקש אדם, אך כושלות רגליו
לא יוכל למצוא את אשר אבד

אחרון ימיי כבר קרוב אולי
לא רחוק היום של דמעות פרידה
אחכה לך עד ייכבו חיי
כחכות רחל לדודה

[אישה*]

עם שירים עוד הכי קשה לי,
יולי הכין לי דיסק עם שירים שאהב ועם שירים בשבילי - לא הספיק לתת לי.
נהג לייחס הרבה משמעות לכל מילה גם לפני 19 שנה, גם עכשיו כתב לי הרבה דברים יפים ותמיד אמר שמתפלא שהכל נכתב כבר לפניו בכל השירים ובכל הסרטים .

לא מרגישה אותו יותר, זה מדאיג אותי

[החיים_אחרי_המוות*]

מעניין. גם אני לפני כמה ימים הקשבתי לקלטת שנתתי לאורי לפני שהוא מת

היה שם שיר אחד שהדהים אותי. זה שיר של להקה שלא כל כך מוכרת בארץ, טוב, בינתיים הם כבר התפרקו, אבל זו להקה מאנגליה שקוראים לה ג'יימס

ולשיר קוראים
we're going to miss you

יש בשיר הזה משפט משונה
this is not a song
this is a charm with your name on
ואז
here's a mirror with your name on
singing we're going to miss you when you're gone

שמעתי את זה ותפשתי שאישרתי לו את היציאה

זו לא הבנה כל כך פשוטה עבורי
להבין שאורי לא הלך בניגוד לרצוני

בעצם אני מבינה היום שזה טוב שהוא איננו. הוא שחרר אותי באופן מסוים. כנראה באופן דומה לאיך שאני שחררתי אותו

כמו שכתבתי במרומי הדף: הוא נתן לי את החיים שלי במתנה
אני חושבת שהעדרו לימד אותי יותר מכל דבר אחר. אורי... אני שוב מודה לו. חברי היקר, היקר

אישה, את כותבת שאת לא מרגישה אותו יותר, שזה מדאיג. אני מבינה אותך. אבל זה ככה. ימים שיותר, ימים שפחות, ימים שכאילו בכלל לא
זה בסדר. ככה זה. זה חלק מהענין, מעובדת מותו. באסה

[אישה*]

היום נגמר, קראתי את מה שכתבתי ומה שאת.
מרגישה אותו בלב, בכאב בכל רגע לא מרגישה את נוכחותו, כאילו שאם היו לי סימנים שהוא כאן - עכשיו ההרגשה אומרת שאיננו וזה חסר לי ומדאיג, באמת השאיר אותי לבד.
גם אני מחפשת לי סימנים ששחררתי אותו שאולי זה נכון לי שאיננו, אבל לא מוצאת, עדין...
הלכתי לבית מרקחת ולקחתי את התרופה ההומאופתית שהמלצת. ממחר אהיה חזקה יותר, אולי.

יש משהו שחשבתי עליו היום, על זה שהוא איננו לעולם. זה שאין לי למה לצפות, לחכות, לנסות לזהות את פניו בהמון, לדמיין עתיד משותף, זה משהו שבעצם מקל. באהבה נכזבת יש סוג של ציפיה, שנים של ציפיה. לי אין יותר את זה. אני יכולה להשתחרר מלחכות לכל זה. עלי זה הקל היום.
לא יודעת מה יהיה מחר.

[החיים_אחרי_המוות*]

אני יכולה להשתחרר מלחכות לכל זה. עליי זה הקל היום

גם אני מרגישה ככה. הוא באמת שחרר אותך

את לא לבד. יש לך ילדים ומשפחה. יש לך בן זוג. כרגע זה נראה כמו כלום. אבל זה הרבה מאד
המשך החיים יהיה שונה ממה שחשבת
זה מרגיש לפעמים כמו כאילו מישהו הוציא את חלקי העתיד מתוך הפאזל
ואנחנו צריכות להמציא חלקים חדשים, שונים לגמרי, שבאופן מופלא יתאימו
זה קורה לאט לאט
אני שמחה שלקחת את התרופה. נראה שאת עושה ככל יכולתך לעבור את זה. וזה יעבור בזמן שלו. זה יעבור

[החיים_אחרי_המוות*]

אתמול התבאסתי ממשהו שגידי אמר לי
לא בא לי להכנס לפרטים בדיוק מה, סתם שטויות
לקחתי נייר ועפרון ולמרבה תדהמתי ציירתי את פניו של אורי
הוא הביט אליי מתוך הנייר
ראיתי את החיוך שלו, בשפתיו הלא מחייכות שציירתי. זה היה משונה. הבנתי שציירתי לא את אורי אלא את מי שאורי בשבילי
היום בבוקר זרקתי את הציור לפח
הבטתי בו לפני שקיפלתי אותו בעדינות ושלחתי אותו לדרכו. הוא נראה לי בציור ללא מין, ללא ביוגרפיה. פשוט הוא וזה הכל. זה היה חזק עבורי. הרגשתי שהוא בתוכי, בדרך שמאפשרת לי לשחרר אותו

אחר הצהריים לקחתי את נועם לחבר, והמשכתי בעצמי לחברה, עם אהבה בעגלה
פתאום זה הכה בי, שוב, שהוא איננו בעולם שלי
הבנתי שככה זה , לשחרר אותו זה לא לעולם לא להרגיש אותו יותר, אלא שהוא בתוכי לתמיד, מת וחי, וזה בסדר
להיות בלעדיו זה בסדר
לא עוד מה שהייתי קוראת "אשליית הבסדר בלעדיו" אלא זה סדר הדברים בחיי העכשוויים, גם אם מהותם המלאה עדיין לא התחוורה לי

[החיים_אחרי_המוות*]

כמה ימים לא כתבתי
נכנסתי לדף, אבל הרגשתי כאילו אין לי מה להגיד

בדיוק עכשיו דיברתי עם חברה שאיבדה את אביה לפני כמה שבועות
היא אמרה לי שהיא לוקחת את הזמן כדי להתאושש

פתאום הבנתי שעד עכשיו בעצם לא היה לי זמן להתאושש

ההריון, אהבה נולדה, תינוקת קטנה, אחר כך כשאהבה היתה כמעט בת שנה שברתי את יד ימין בנפילה מהאופניים
וזה היה עוד משבר שצריך היה לתת עליו את הדעת... ורק בחודשים האחרונים התחיל להיות לי זמן ממש לחשוב ולעכל את מה שקרה
עכשיו המהות מתחילה להתבהר
איך גלגלים נעים בחיי, כל חיי, לא רק מאז שפגשתי את אורי... שכנראה יש עוד דברים שמהותם עדיין לא ברורה לי. להבדיל, כמו איזה פצעון שעדיין לא מוכן לפיצוץ

[אורנה_הודיה*]

לחיים אחרי המוות,
אני קוראת בעיניין את הדף שלך.
את נראית לי אשה חכמה ומודעת, שיודעת להקשיב לתהליכים שבתוכה.
כל טוב לך.
אורנה

[החיים_אחרי_המוות*]

אוהבת, אני רואה שמחקת מה שכתבת כאן. אולי חשבת שזה לא מתאים לדף. אולי הצטערת שחשפת את רגשותייך
לא הגבתי אלייך במהירות, כי רציתי לחשוב על התגובה ולא לענות אוטומטית

כשקראתי מה שכתבת התמלאתי ברגשות סותרים
את נמצאת במצב מורכב מאד

אני מכירה את המצב הזה מעצמי

כשאני חושבת על אורי, עליי, על איך התגלגלנו לכאן, אני מבינה שהדבר העיקרי שתמיד חסר לי היה פרספקטיבה
לראות את החיים בפרספקטיבה של כל החיים ולא רק של אותו הרגע
ומה שחסר לו, ואני מבינה שגם חסר לאור בחייך, זה היכולת לפרגן לעצמו חיים מאושרים ומלאי שמחה
זה מכאיב. זה מה שמכאיב לי

[החיים_אחרי_המוות*]

הזמן, הזמן... הרופא הגדול

[החיים_אחרי_המוות*]

היום אמרתי משהו לחברה, והיא אמרה, חבל שאני לא יכולה לקחת אותך לכל מקום איתי, כדי שתזכירי לי מה אני רוצה להגיד

נזכרתי במטבע שאורי נתן לי, שהפך לקמע, ויום אחד אבד לי בבריכה
שהרגשתי שאני מחזיקה במטבע, וכל עוד אני מחזיקה בו, אורי איתי

והבנתי שוב היום שהוא איתי

הוא אמר לי פעם, שכבנו על שמיכה על החוף, הוא שכב לידי והביט בי, כמו לא מעיז לגעת
אמרתי לו, אתה יכול לגעת בי, להרגיש אותי. אני כבר לא ילדה, והוא צחק והרצין ואמר: בעיניי את תמיד ילדה

היום הרגשתי בפעם הראשנה בחיים שאני מתבגרת
אני בת שלושים ושלוש וחצי
אני זוכרת שהייתי בת שלושים, זה היה בדיוק לפני שאורי מת
אמרתי לו, אני בת שלושים, אז אולי סוף סוף אני ארגיש שאני בנאדם מבוגר
והוא אמר, שוב: בעיניי את תמיד ילדה

היום הרגשתי שאני מוכנה להיות בנאדם מבוגר

אולי מישהו שואל את עצמו, מה זאת אומרת
אני מתכוונת שזה בסדר בעיניי להיות אמא, ולהחזיק במשרה ולשלם מיסים, ולבחור לכנסת
כל מני דברים שעד היום נראו לי כאילו אני משחקת בלהיות גדולה, אבל בעצם אני לא
היום זה פתאום היה בסדר בעיניי

מישהי נתנה לי טרמפ היום, מישהי שאני לא מכירה, ופתאום בזמן שישבתי באוטו הרגשתי שאני כבר לא ילדה, ועוד חלק מאורי הלך לו
זה בסדר

[יושרה*]

מרגישה אותך מתענגת על הכאב..אולי כדי להנציח המוות בחיים,
מרגישה שהתמכרת לאהבת האשלייה, החלפת אהבה לא-מושגת, אחת, באחרת לאיש המת- אהבה לא מושגת שתיים. הפרק השלישי נתון בידיים שלך או אולי מדוייק יותר בתת מודע שלך. האיש שלצידך מה דעתך להיות קוסמת במדיי אישה ולהפוך אותו לממשי בחייך? האם את בוחרת להמשיך לנצח בתפקיד הדמות הטרגית בספר הזה שאת כותבת? האם האסתטיקה של החורבן(תמונתו הירונימוס בוש)היא זו שמושכת אותך בחבלים למצולות.

מה את רוצה להשיג בדף הזה, תמיכה במיחזור הכאב, או יציאה החוצה לאור, את בת שלושים ושלוש אמא למה את ממיתה עליך את החיים האלה?
באהבה.

[אישה*]

יושרה, אהבתי את מה שכתבת, זה איפס אותי. הרגשתי שיש בי צורך להשאר שם אולי באמת להנציח משהו ומצד שני לרוץ משם קדימה ומהר. רוצה לבחור בחיים לפחות לנסות.
תודה לך.

[החיים_אחרי_המוות*]

יושרה
תודה לך זה ניסוח מאד מדוייק
באמת בימים האחרונים אני מרגישה שבעזרת הדף הזה
החיים אחרי המוות הם בשבילי עם דגש על המילה חיים, בעוד שכשהתחלתי את הדף הזה, הדגש בפירוש היה על המוות
תודה

אישה
טוב לקרוא שאת כאן
תגידי מה שלומך

אוהבת
אני סרטן עם אופק בתאומים וירח בעקרב

[החיים_אחרי_המוות*]

אכן
מבורכים אנחנו שיש לנו את המרחבים האלה

שנמשיך לבחור ולרצות בחיים
אמן כן יהי רצון

דרך אגב, נדמה לי שיושרה רמזה שאני צריכה להתרכז באהבה עם גידי
(אם זה לא מה שרמזת, יושרה, בכל אופן קיבלתי משהו כזה)
כך אני מרגישה היום: איזה מזל שאני כאן. יש חיים אחרי המוות. יש אהבה, יש שמחה, יש צחוק
כל כך הרבה עוד ללמוד

את אורי אני אזכור לעולמים. אבל הוא איננו עוד
כמה צחוק וכמה אהבה וכמה שיעורים הוא נתן לי. ורק נכון הוא הדבר שאמשיך בדרך באומץ, בשמחה, ביושר

אני מרגישה הרבה יותר מסוגלת לזה עכשיו
תודה לכולכן

[אישה*]

את נשמעת מסכמת ואני צריכה לשמוע (לקרוא) על החיים שאחרי.
אצלי לא משהו, ימים רבים שהצלחתי להמשיך הלאה אבל פתאום עלו הזכרונות והציפו כל חלקה. החוסר עצום ואין נחמה לא בשמחה, לא בשגרה, לא באנשים שנמצאים, לא בבן זוגי, לא הילדים. אין נחמה יש כאב גדול ועצב רב.
הוא לא יחזור, לא יחבק, לא יהיה איתי גם לא מרחוק ואני לא מבינה איך מתרגלים לזה.
אז זהו שיש ימים אחרים ואז אני מופתעת שכן אפשר בלעדיו אבל היום וגם אתמול ואולי גם ביום שישי ושבת הכל כל כך קשה.
צריכה לסיים לעכשיו ואולי בזכות הכתיבה כבר יותר קל.מקווה.

[יושרה*]

החיים,
אני התכוונתי בדיוק לזה, הבן זוג שלך קורה לך,
האהבה שלכם היא כאן ועכשיו, מנסיון חיי שהוא גילאית דומה לשלך,
לאכול את האהבה שיש לך בצלחת תמיד פחות קורץ ממה שיכול היה להיות בראיה לאחור או ראיה עתידית,
להסתפק במה שיש,
להיות מסופקת מבעלך שלך, מהמובן אליו שלך, היא חכמה נאצלת,
נשמע שאת בדרך לפחות מבחינת התכווננות, בהתחלה זה מרגיש מלאכותי אני יודעת,
עם תתמידי זה ישתנה גם מהותית,
המון הצלחה היום.

[החיים_אחרי_המוות*]

שלום. חזרתי. המחשב התקלקל אצלינו לפני כמה שבועותת ורק עכשיו תוקן.
קראתי עכשיו שוב את רוב הדף ברצף. האמת היא שהרבה ממה שכתוב כאן אני כבר לא מרגישה. או שאולי אני מרגישה. אבל זה כמו רגוע יותר, כמו פחות כואב. באמת, זה פחות כואב. מאז שהתחלתי לכתוב כאן, אני חושבת על אורי פחות, ובפעם הראשונה בחיי, זה לא מעיק עוד. אני זוכרת שפעם, כשהייתי נערה, כתבתי לו:
כמו שתיין, שהפסיק לשתות
שחושב בכל ערב על מטתו
"היום לא שתיתי"
וכך עד יום מותו, כך גם אני
כנראה לעד על מטתי אחשוב:
היום לא חשבתי עליך
היום לא עברתי בשער ההוא
היום לא חשבתי עליך

האמת היא שהפסקתי לחשוב את זה. אני יודעת שזה בגלל העובדה ששיתפתי אתכם. תודה.
אשה, את שאלת איך נראים החיים שאחרי המוות?
היום אני מבינה שהם ממש בסדר. כואב לי בלב כשאני חושבת על אורי, על יתומיו הרכים, על אלמנתו, על אחיו.
אבל כבר לא כואב לי על עצמי. אני בסדר, באמת! אני יודעת מה הוא נתן לי, וזה כל כך הרבה. כל כך הרבה חוזק והומור, כל כך הרבה אמונה וכוח. חשבתי שנוכל להיות חברים לעולם. חשבתי שנהיה זקנים מטיילים בשדרות בתל אביב, אותן שדרות בהן בכיתי את הפרידות ממנו, שוב ושוב בהיותי נערה. אבל לא כך יהיה. וזה הכל.
והחיים עצמם, בלי קשר למה שציפיתי, ומה שכבר לא יהיה, הם ממש בסדר. ב"ה שני ילדים בריאים ושמחים, ויש פרנסה ויש חברים טובים ויש שבת וחג, ויש עבודה ובילויים, ויש רגעי צחוק עד שכמעט עושים בתחתונים... ויש רגעי עצב ויש רגעי פחד. אבל בגלל שאני יודעת שהיים האלה קצרים קצרים, אני לא מוכנה לתת לפחד לשתק אותי, כמו שאורי הרשה לעצמו. אני נותנת לפחד להיות, ואני אומרת לפחד שאני לא מוכנה שינהל לי את החיים. אני מקבלת אותו בתור מי שיכול לשבת בצד וזה הכל.

אמרתי לאבא שלי לפני שבועיים בערך, שאנחנו צריכים לשוחח על כמה דברים. פתאום דאגתי, שיש דברים שלא מדוברים בינינו ושלא נוח לי עם זה. אז עכשיו, אולי סוף סוף תקשורת עם אבי?

[אישה*]

מעניין ולא מיקרי, לאחר תקופה ארוכה נכנסתי הרגע לאתר דווקא בטעות, חיפשתי משהו אחר והסתקרנתי אם חזרת לכאן ו...שמחה לראות אותך ושהכל טוב.
גם אני עברתי ועוברת תקופה של התחזקות. קל לי יותר, מבינה היום כמה משמעותי היה המוות של יולי בשבילי, נפתחו לי דרכים שלא היו קיימות שם קודם והעבודה רבה אך חשובה.
הזמן עושה את שלו וזאת כנראה כדי שנוכל באמת ללמוד משהו מהחיים כאן ולא סתם לעבור אותם ללא משמעות.
מאד מודה לך על הדרך שהראת לי בימים אפלים לגמרי ובטוחה שדרכינו עוד יצטלבו ומקווה שלא ב"קושי" אלא דווקא באושר, הפעם.
תודה ותכתבי לפעמים אולי אמצא את עצמי שוב מסתקרנת.

[טליה_אלמתן*]

אז עכשיו, אולי סוף סוף תקשורת עם אבי?
אני בהלם - את מרגישה שאת לא מתקשרת עם אבא שלך? אני חושבת שלא שמעתי מעולם על ילדה ואביה שמתקשרים יותר לעומק מכם.

[החיים_אחרי_המוות*]

מה שאמרת, טליה, יושב אצלי בראש. אולי אני לא יודעת מה שיש לי?
תפסה אותי לפני כמה שבועות תחושה שיש לי הרבה עניינים לא פתורים עם אבא שלי. אז אמרתי לו:"בוא נפתח ערוץ תקשורת שאף אחד אחר לא מעורב בו"
והוא אמר אוקיי
מאז אני מרגישה קצת מבולבתלת. כאילו ששום דבר לא באמת חשוב. אני לא רוצה להעציב אותו. אני רוצה שהוא ידע שאני סולחת לו על השטויות שלו... אז אולי זה מה שאומר לו?
בתכל/ס
מזמן לא התראינו, ואולי זו גם אחת הבעיות.

[החיים_אחרי_המוות*]

לפני כמה ימים התעוררתי בבוקר עם פניו של אורי מולי.
כבר עברו לפחות שנתיים מאז שזה קרה לי לאחרונה.
הבנתי שכמה שזמן עובר, וכמה שמתגברים, הוא באמת בתוכי לתמיד. זה מעודד.
לפני יומיים ראיתי, בפעם הראשונה את הסרט של רומן פולנסקי "הפסנתרן".
יש שם מקום בו גיבור הסרט עומד להפרד ממשפחתו, שהולכים לתאי הגזים. הוא פתאום אומר לאחותו:הלוואי שהייתי מכיר אותך יותר טוב.

אני חושבת שזו אחת המסקנות שהגעתי אליה בעקבות מותו הפתאומי כל כך של אורי. עלינו לאהוב זה את זה, להכיר לעומק את האנשים איתם אנחנו חולקים את חיינו.
כמובן שאני מתכוונת בזה גם לגידי, גם להוריי, גם לילדיי.
יש פעמים שאני חושבת שמה שאני מקבלת כמובן מאיליו ביחס לאחד מהם, הוא בעצם דעתי הפרטית ולא האמת.
אני ראיתי בעיקר צדדים מסויימים באורי, שאולי אחרים לא היו חשופים אליהם... זה לא ממעיט בערך כל השאר. הם צדקו, מי שזה לא היה במשפחה שלו, שהחליט לכתוב על הקבר שלו, שהוא לימד אותנו שמחת חיים. זה נכון. אותי הוא לימד עוד הרבה דברים, אבל גם את זה.

אני מבינה שאני לא מפחדת מאבדן. כל אבדן. לא מפחדת מנטישה, לא מפחדת מחושך, לא מפחדת מאור.
אני כבר לא מתגעגעת אליו. לא עוד כמו שהתגעגעתי אליו בחייו... כאב איום בתוך החזה... ולא כמו אחרי מותו, כמו תבושות על כל הגוף, כמו מומיה.
אני מבינה שפחדתי להיות במקום שבו אני עכשיו, כי חשבתי שבמקום הזה לא מרגישים שום דבר, וזה לא נכון.
אהבה, כבוד, רגשות כן ממלאים אותי ביחס אליו. וביחס לבריאה המופלאה אשר אפשרה את החיים האלה, על כל מה שבהם.
רגשות הודיה... ועוד דברים. גם געגועים, אבל מתוקים יותר. שקט. לא כאב.