היולדת בדרכים

אנונימי

^דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית - בצימר של אילנה שמש
דף סיפור לידה במרכז לידה^

יום שבת, 13.8 ,05:00 בבוקר
אני מתעוררת מוקדם ולא חוזרת לישון. מאוד לא אופייני...
קבענו שנקום ב-6 ונלך לים כל עוד קריר, ואני כנראה כבר חשה בפנים משהו מאוד חגיגי.
ב-7 מגיעים לחוף הצוק. כבר היינו פה אתמול ושלשום, כי החלטתי שלקראת התל"מ אני עושה כל מה שאפשר כדי שהלידה לא תתעכב.
אנחנו יורדים לאיטנו ומסתובבים על החוף. קצת יושבים, קצת הולכים.
יש לציין שבמהלך ההריון ביליתי רוב הזמן בישיבה ושכיבה. היה לי קשה ללכת ולעמוד בעיקר בחודש האחרון.
אבל עכשיו החלטתי שאין חוכמות! <צריכה להצדיק את הניק שלי, לא?!

>
בסביבות 8-9 מתחיל להיות חם וכשאנו מתחילים לזוז לכיוון האוטו אני מרגישה "כאבי מחזור" קלים.
בסוף העליה הם מתגברים, אבל אני עדיין חושבת אולי זה סתם צירונים לא משמעותיים.
אני יודעת שיש נשים שמסתובבות עם זה שבועות, ולא רוצה לפתח ציפיות.
כל הזמן נדמה לי שלי תהיה לידה שמתפתחת לאט לאט. הרי אני ידועה בציבור כאדם שלוקח את הזמן.
והרי- את יולדת כמו שאת חיה !

10:00 בבוקר
הגענו הביתה, התקלחתי ואכלתי בסבבה כשהצירים מתחילים להתחזק.
ואני עדיין אומרת לאיש שאין טעם להתקשר לאף אחד. אולי סתם אזעקת שווא, וגם אם לא הרי שיש לנו עוד המון שעות לפנינו.
בינתיים הצירים מתחזקים עוד ואז אני קולטת שזה לא סתם!
הלידה שלי כנראה מתחילה!
אני נחושה בדעתי לנקוט בשיטות הזירוז הטבעיות המוכרות לי כדי שזה יהיה אמיתי.
אין לי סבלנות לחכות לראות אם זה כן או לא.
וגם - מתאים לי ללדת בשבת - הכבישים פנויים, הכל שקט, האיש בבית...
< עכשיו אני תופסת את עצמי - כנראה שכאן זה המקום להגיד - את יולדת כמו שאת חיה >
אני מסתובבת בסלון ומענעת ומותחת אגן ורגליים לכל הכיוונים.
אני נזכרת שחברתי נירית, שהיא גם הדולה שלי בלידה, הנחתה אותי לרקוד בצירים הראשונים.
אז אני שמה דיסק של ג'ניס ג'ופלין ומתחברת למוזיקה
"come on, take another little peace of my heart now, baby"
והצירים מתגברים והולכים.
האיש מבין יותר טוב ממני מה קורה ובמקום לרקוד איתי אורז דברים בתיק הלידה.
נדמה לי שעברו 3-4 שירים.
הוא רוצה שנמדוד זמנים. אותי זה מעצבן ולא מתחשק לי לערבב שעון בתוך הקסם הזה.
ממילא נדמה לי שהם לא ממש צפופים.
אני רוצה עיסוי פטמות. כן, כן, אני עדיין מנסה לזרז את הלידה ליתר בטחון, וגם רוצה ליהנות קצת אם אפשר.

וזה מזרז ועוד איך! תוכניותי להמשך משתבשות כשהצירים פתאום נהיים כואבים ממש.
אני משתכנעת למדוד זמנים - כל 4-5 דקות,למשך דקה.
מתקשרים לאילנה. לדעתה אפשר לחכות עוד קצת לפני שיוצאים... לידה ראשונה בכל זאת.
אבל אחרי זמן מה אני פוסקת שעכשיו יוצאים כי לא מוכנה לסבול צירים יותר חזקים מאלו באוטו.
<אח, התמימות...>

13:00
התקשרנו לאילנה ולנירית ויצאנו לדרך.
גם אמא שלי צריכה להצטרף אך איני רוצה שתגיע ראשונה למקום לא מוכר ולכן נתקשר אליה כשנגיע.
אמרתי כבר שאני בטוחה בשלב הזה שיש לנו עוד הרבה שעות טובות להעביר...

המשך יבוא...

מחכה במתח להמשך ו.....
וואו!!!

מזל טוב יקרה

<השתמשת בסוף בטיטולים? (-; >

עירית_לוי

סיפור לידה מותח בהמשכים. איזה כיף!

מחכה...

מזל טוב !!!

מחכה...

מזל טוב!

נכנסים לאוטו
האיש הדליק את המזגן מבעוד מועד והלך לנעול את הבית.
אני אמורה לחכות לו באוטו, אבל מבחינתי כל דקה בישיבה מיותרת. אני פשוט לא מסוגלת לשבת עם הצירים האלה. רק לעמוד.
אז ככה אני מוצאת את עצמי עומדת ברחוב, בשיא החום, בלבוש מינימלי, נשענת על האוטו ונושמת.
בסוף התחלנו בנסיעה.
אני מאחורה, בעמידת שש, על כרית ההנקה שמתוקה נתנה לי, אבל ממש לא נוח לי.
אני כל הזמן בתנועה. חושבת איך זה נראה לנהגים האחרים על הכביש

הנוף בכביש שש יפה. בשלב כלשהו זה מפסיק לעניין אותי ואני שקועה בעצמי.
לכן גם לא שמה לב שהאיש סטה מהמסלול וכשלפתע אני רואה את פסי הרכבת של רמלה מולנו אני נלחצת מאוד!
אבל עד מהרה אנו עושים פרסה לא חוקית בעליל ומסתובבים ואיכשהו מוצאים את הדרך הנכונה.
בכניסה למושב יש 3 במפרים. האחרון שבהם נתקע לי על ציר כואב, אבל אין לי זמן להתעמק בזה כי פתאום אנחנו קולטים את הרכב של נירית מאחורינו -
בעיתוי מושלם!

13:47
הגענו. אילנה יוצאת אלינו ומוצאת אותי ואת נירית צוחקות ממשהו בטירוף. לא זוכרת ממה, אבל צחוק מקדם לידה אז מה אכפת לי...
נכנסנו לצימר. בדיקת פתיחה - 4 ס"מ! כולנו מופתעים <חוץ מנירית> ושמחים בהתקדמות.
האיש מתקשר לאמא שלי שתצא מהבית, וגם לאמא שלו שתדע מה קורה.
שמנו דיסק של שירים מקסיקניים ורקדנו. נירית מעודדת אותי לנשום ולפתוח את האגן כמה שיותר.
פתאום נהיה לי ממש כואב!
את מה שקרה מפה ואילך אני לא בטוחה שאני זוכרת לפי הסדר...
כאב לי מאוד והייתי בריכוז מלא בכאב ולא בשום דבר אחר.
נדמה לי שאילנה הציעה שנכנס לג'קוזי. בהתחלה רק עמדתי שם והשפריצו לי מים על הבטן - האיש מצד אחד ונירית מצד שני.
ואני ביניהם, צועקת ומנסה לנשום ולעשות קולות נמוכים.
אומרת להם שיכבו מיד את הדיסק המקסיקני שפתאום כל כך מעצבן.
נירית אומרת שעכשיו אפשר לבקש הכל מאלוהים ואני מבקשת לא להקרע ושהתינוק ייצא בריא.
היא אומרת שזה ברור מאליו, ושכדאי לבקש עכשיו כל מה שאני רוצה בחיים, אבל אני בכלל לא בעניין.
כשהג'קוזי מלא אני יושבת במים אבל מאוד קשה לי לשבת. בסוף אני מתפשרת על עמידת שש עם זרם מכוון היטב לאגן.
זה עוזר, אך לא לאורך זמן. אילנה נותנת לי משהו טוב להריח ומחליפה דיסק - watermark של אניה. מוזיקה איטית ונוגה. בחירה מושלמת.
אני מבקשת לצאת החוצה מהמים. פתאום קר לי במזגן.
אילנה בודקת לי פתיחה בעמידה - 9 ס"מ ומחיקה יפה!!! אני בשוק.
אמא שלי בדיוק נכנסת לחדר. איזו הקלה! אני נופלת על צווארה ובוכה ובוכה וזה כל כך טוב.
היא מאוד נרגשת ונחנקת בשקט ומחבקת.
הצירים נהיו בלתי נסבלים. כואב כל כך. קראתי לעזרה למי שאפשר - לאלוהים, למלאכים, למי שלא יהיה.
סביבי שלושת המלווים ואני עוד קוראת לאילנה כאילו שהיא זו שתושיע אותי עכשיו.
אני כל הזמן בוכה לנירית שאני מפחדת. מפחדת לפתוח, מפחדת שהדבר הגדול הזה ייצא מהגוף שלי.
התודעה שלי עדיין לא תופסת איך זה ייתכן, אבל הגוף יודע שזה קרוב.
היא מעודדת אותי ומספרת לי על כל הנשים בעולם שכבר ילדו ועל איך היא ילדה אפילו שהיא הרגישה כך בדיוק.
ואני ממשיכה לצעוק מכאב ושום תנוחה לא נוחה לי.
אני מחליטה פשוט ללכת בחדר. כל הזמן שואלת בקול רם מה עושים עם זה, ואומרת שאני לא יכולה יותר...
ונדמה לי שאני אפילו מבינה למה נשים לוקחות אפידורל

כשאני מגיעה לדלת אילנה בודקת דופק בדופלר. לא שומעים כלום--- מחפשת עוד---
כולם בלחץ. אפילו אני יוצאת מהטרנס וממלמלת "איזה פחד" למרות שאני יודעת שהכל בסדר.
פשוט התינוק כבר כל כך נמוך בתעלה שהיה צריך לכוון יותר טוב. מי תיאר לעצמו?!?

חזרה להליכה בחדר. נירית שולפת חבילת קלפים ומוציאה לי אחד. משוגעת.
זה הקלף שיצא לי גם במעגל לידה לפני שבוע! קאלי - אלת ההרס.
המסר - להפרד מהישן ולפנות מקום לחדש.
היא ממשיכה לדבר על הקלף ואני צורחת עליה שתפסיק עם זה

אני רוצה להשתין ולחרבן. כנראה ששלב הלחיצות התחיל!
אני עומדת וחושבת שאני משתינה אבל בעצם זה מי שפיר.
הגוף כולו מטלטל בצירי לחץ. זה קורה מעצמו ומבהיל אותי נורא. וכואב.
אבל אין מה לעשות. זה מה שקורה ואני מחליטה לשתף פעולה.
אילנה מכינה לי את כסא הלידה ומציעה לי לשבת עליו.
הכל קורה כל כך מהר. אני יושבת והגוף שלי לוחץ מעצמו כמעט.
אני רוצה שזה יקרה לאט יותר, עם שליטה ונשימה, שהפריניאום ימתח לאט ולא יקרע.
אבל אין שליטה. אילנה אומרת לי שלא צריך לנשום אם זה קשה לי.
בהנחייתה אני מנסה לעכב את הדחף ללחוץ בעצמי, בהצלחה חלקית.
היא אומרת לי תרגישי הנה הראש... עיגול קטן חלק... הבן שלי!
היא כבר עם המגבונים החמים המשומנים, ואני לא מאמינה שזה קורה לי.

אחת, שתיים, שלוש - ציר חזק וכואב - הראש בחוץ.
עוד ציר כואב וגוף בחוץ, ומייד אחריו אני שומעת בלופ-בלופ-בלופ נוזלים נופלים אל הניילונים שמתחתי.

אני חושבת ששברתי שיא בשלב לחיצות קצר - רבע שעה אולי.
בכלל כל הלידה הזאת -7 שעות מהסימנים הראשונים עד הסוף.
אני כל ההריון דמיינתי איך אני יולדת לי לאטי, בשלל תנוחות מתוחכמות, ומנמנמת לי קלות בשלב המעבר... חחח!

השניות הבאות נחוות לי בסלואו מושן מטורף.
פתאום מונח לי על זרוע שמאל תינוק.
קטנטן, מקופל, לבנבן ונקי לגמרי. בלי דם, בלי וורניקס. נועץ בי עיניים כחולות כהות...
אני בוהה בו בהלם. הוא כזה יפיפה ומושלם!

נירית מכריזה - השעה 16:06

מעלים לי אותו לחזה. אני מחבקת וחוזרת מאה פעם על עצמי "מתוק שלי".
השלייה עפה החוצה. האיש ואילנה מתעסקים עם חבל הטבור. אני רואה אותם במטושטש.
אמא שלי מצלמת.
אני מתה כבר לקום מהכסא הזה.

עברתי למיטה. אילנה בודקת. הפריניאום כמעט שלם. קרע קטנטן שיתאחה מעצמו.
צוואר הרחם גולש לו החוצה. אילנה דוחפת אותו חזרה פנימה בתושיה רבה.
היא אומרת שראתה דבר כזה רק בלידות 8-9, אבל גם שאין מה להבהל אלא לעשות עבודה אינטנסיבית על רצפת האגן שיש בה כנראה חולשה מולדת.

אז שכבנו שם על המיטה, המשפחה החדשה.
אילנה מדריכה אותי איך להניק.
הזכרון שלי נהיה מטושטש מאוד לגבי מה שהיה אחר כך.
אבל אין ספק שהיינו בהיי, מאוד מאושרים.

יש עוד המשך לסיפור - הכולל בין השאר ביקור מעצבן באסף הרופא - אבל זה בהמשך שעוד יבוא...

עירית_לוי

אני כל הזמן בתנועה.חושבת איך זה נראה לנהגים האחרים על הכביש
את ממש היולדת בדרכים

אני בוהה בו בהלם.הוא כזה יפיפה ומושלם!
|צמרמורת|

מזל טוב לתינוק החדש שנולד, מזל טוב לאמא החדשה שנולדה

איזה סיפור מקסים!
אומרת להם שיכבו מיד את הדיסק המקסיקני שפתאום כל כך מעצבן
אח.תמיד סיפורי לידות ומוסיקה עושים לי את זה. נכון שכל מה שנשמע לנו מופלא בהריון הופך להיות מעצבן בלידה?(ואולי להיפך. אני רק לקראת לידות מסוגלת לשמוע אניה.היא מביאה לי ת'סעיף בדר'כ).
את גדולה,את נהדרת. המון מזל טוב ושפע חלב ובריאות.

מזל טוב,
איזו לידה מדהימה.

איזה סיפור לידה מקסים
הרבה יותר שוה מהתקציר שנתת לי בטלפון

מחכה כבר לראות אתכם
ושוב מזל טוב

מזל-טוב!

הרבה בריאות ואושר.

אני חושבת ששברתי שיא בשלב לחיצות קצר-רבע שעה אולי.
הרגת אותי מקנאה...

איזו לידה מדהימה @}
המון מזל טוב ושפע חלב ובריאות.

מזל טוב!!!
איזה סיפור מקסים.
בקשר למוסיקה- כל כך מבינה, בכלל לא מבינה איך אפשר לשמוע מוסיקה בלידה, הכל נשמע כמו רעש מעצבן.
שיהיה לכם המון ימים טובים יחד כמשפחה.

הוף... אחרי שקראתי את הפרק הראשון חשבתי שאולי שם הסיפור מרמז שילדת באוטו בדרך לאילנה... ואני רואה שלא היית כל כך רחוקה מזה!

סיפור מדהים. שמחה שהלך כל כך מהר ובקלות.

נשארנו בצימר של אילנה עד יום ראשון בצהריים.
רציתי להיות שם כמה שיותר, לדחות את היציאה החוצה.
היה לנו מאוד כיף שם.
ישנו יחד כולנו במיטה, תינוקי ישן בשלווה עד מאוחר אחרי שינק בלילה כמה שעות.
אכלנו אוכל טעים שהבאנו מהבית ועוגת גבינה נפלאה של אילנה <העוגה שלנו נשכחה בפריזר בלהט ההכנות

>.
בבוקר נירית הגיעה עם תגבורת של מזון ועידוד.
הרגשנו בטוחים שם. אילנה קפצה מדי פעם לבדוק שהכל בסדר.
עדיין התלבטנו אם ללכת לביה"ח בשביל המענק ובדיקת רופא לתינוקי.
שניהם צריכים להתבצע 24 שעות מהלידה והזמן הלך ואזל.
מאחר והרגשתי טוב החלטנו שניתן לזה צ'אנס. אמרנו שאם יהיו לא נחמדים נעשה אחורה פנה ונתחפף.
מה שלא לקחנו בחשבון זה שגם הדרך עד למקום עלולה להיות מתישה.
אמנם זה לא רחוק מאילנה, אבל לא היינו שם קודם מעולם ופשוט הסתובבנו המון זמן בכבישים הפנימיים של ביה"ח עד שמצאנו את בית היולדות.<איזו שטות!>
היינו עצבניים ולא היה את מי לשאול חוץ מאשר לחזור לכניסה.
היה נורא חם ובקושי הרגשתי את המזגן במושב האחורי של האוטו... בקיצור-סיוט.

אני חושבת שמראש הלכנו בחוסר רצון, בהרגשה שזה לא פייר אבל אנחנו צריכים את הכסף, וזה כמובן לא תרם לאווירה.
כשחיכיתי לאיש שיחנה בכניסה על הספסלים הרגשתי ממש מטופשת. מה אני עושה פה לעזאזל?!
אבל ללכת עכשיו אחרי הסבל שכבר עברנו עד כה נראה לי טפשי עוד יותר, ובכל מקרה בדיקת הרופא הכרחית בקרוב אז נכנס כבר ונראה.
היה לי קשה לשוטט שם במסדרונות. אחות חביבה דאגה לי להובלה בכסא גלגלים.
נראה לי שזה עוד יותר הוריד את המורל, הנזקקות הזו.
כשהגענו למחלקה אמרו שאין כניסה לאיש עד שימקמו אותי בחדר.
פה נשברתי ופרצתי בבכי אומלל ולא הסכמתי בשום אופן להשאר בלעדיו!
אז חיפשו לנו חדר ובינתיים חיכינו בחוץ.
וכשנכנסנו כולם רצו להיות חביבים והכריזו הנה זאתי מהלידת בית ושאלו אותי "ילדת בבית?"
וזה הביך אותי נורא להיות במוקד תשומת הלב של כל הזרים האלה בחלוקים, ולא יכולתי לחייך ולענות
ועוד היו לי רגשות אשמה למה אני כזו אנטיפטית. הרגשתי נורא.
נכנסנו לחדר נחמד וקריר, עם כורסה להנקה, אבל המראה הזה של חדר לידה ביתחולימי עם המיטה הגבוהה והכל עשה לי רע.
ידעתי שאנחנו הולכים להתקע פה כמה שעות בשביל כלום.
אחות מתלמדת חמודה נכנסה ונתנה כמה טיפים להנקה.
אחרת עם פרצוף חמוץ והסתדרותי טיפלה בנו והבטיחה הבטחות שלא קיימה אחר כך.
הזמן עבר לאט... סירבתי לבדיקת רופא בנסיון נואש לקצר את ההליכים, אבל החתימה על הסירוב לקחה יותר זמן מבדיקה נראה לי.
האיש רץ מקומה לקומה עם טפסים שלא מולאו כראוי עד שקיבלו אותם.
ובנוסף לכל כמעט פספסנו את הרישום של אחרי 24 שעות בגלל ביורוקרטיה.
אם זה היה קורה לא יודעת מה הייתי עושה!
המשכנו לתינוקיה להמתנה לרופא. נתנו לי לחכות שם על כסא מעפן, עד שהתעקשתי והתברר ששני מטר משם יש חדר הנקה עם כורסאות והכל.

אני חושבת שאם היינו באים רגועים עם חיוך זה לא היה חייב להתנהל ככה.
משערת שהגישה שלנו סיבכה הכל יותר ממה שממילא דפוק בשיטה.
הרופא היה חמוד ועדין. את הבדיקה עברנו בשלום.

כל זה קרה כשתינוקי ישן לו בשלווה גמורה בזרועותי. שקט, רגוע...
הקו האדום ששמתי לי - שאם הוא בוכה אנחנו הולכים הביתה לא משנה מה - לא היה בשימוש.

ב19:00 בערב יצאנו משם, רצוצים ומותשים ושמנו פעמינו הביתה.
ומכאן התחילה תקופה חדשה!
ועל כך בפרק הבא

עירית_לוי

מסקנות הארות ותובנות

מלווים בלידה

כשחשבתי על הלידה בתחילת ההריון ידעתי מייד שאני רוצה את המלווים שבסופו של דבר היו איתי.
אחר כך היו לי קצת התלבטויות, עד שחזרתי לנקודת ההתחלה.
החלטתי שחוץ מהאיש הנהדר והתומך שלי, שהוא גם מעסה ומטפל מעולה, אני רוצה גם כוח נשי בלידה.

על תומכת לידה היה קל להחליט.
נירית היא חברה שלנו, והיא בענייני לידות כבר שנים. ממנה שמעתי על לידות בית ובכלל על מה שקורה בלידות בארץ.
מאז שהכרתי אותה ידעתי שאני ארצה אותה בלידה שלי וגם האיש חשב שכך יאה ונאה.
זה בהחלט היה מהלך מבורך!
הדברים שהיא אמרה בלידה כדי לעודד אותי לא יכלו לצאת מפיו של גבר, הנוכחות שלה והעצות שלה נתנו לי המון, וידעתי שבגלל נסיונה היא לא תבהל מהצעקות והבכי שלי ותדע שזה פשוט חלק מהעניין.
והיא האמינה בי לאורך כל ההריון. היא היתה זו שידעה שהלידה תהיה קצרה ולעניין, על אף הספקות שלי בנושא.
היא כל הזמן אמרה לי כמה לידה זה טריפ מדהים, וממש עשתה לי חשק.

הרצון שאמא שלי תהיה בלידה היה אינסטיקטיבי.
רציתי לתת לה מתנה - את הרגע הגדול הזה של הלידה. מגיע לה.
הרגשתי שזה נכון שהיא תהיה נוכחת ברגע הזה שבו שרשרת הדורות מתארכת.
והיא גם בנויה לזה. היא השתלבה נהדר בהכנות ללידת בית למרות הרתיעה הראשונית.

היה זמן שנבהלתי מהמחשבה על כל כך הרבה מלווים בלידה, אבל בדיעבד כל אחד נתן את חלקו
וגם הכל עבר כל כך מהר, שלא היה זמן שזה יפריע בכלל

וגם - כל כך כאב שבכלל לא הייתי נבוכה מכל הסיטואציה כמו שחששתי להיות.
והצלחתי להרפות ולקבל מכולם את התמיכה שאני צריכה בלי שזה יהיה עניין.

המון -המון- המון מזל טוב יקירתי!
איזה יופי! מרגש כל כך!
שמחה שהלכת עם הבחירות שלך ושהיה לך טוב!
לגבי אסף הרופא- אנחנו עבר שם חוויה מזעזעת בהרבה.
אני לא חושבת שהאשמה בכם או בגישה שלכם.
אנחנו נתקלנו בצוות חסר רגישות ואנטיפטי. אם תרצי פירוט אשמח לפרט.
שמחה בשימחתך!

הכנה ללידה

לא עשיתי קורס הכנה ללידה, אבל עשיתי הכנה יסודית באופן עצמאי.
אני חושבת שלא מספיק "לרצות לידה טבעית", צריך להכין את הגוף והנפש לזה.
אני אישית הרגשתי שעבודה פנימית היתה יותר חשובה עבורי מתרגול פיזי, וכן צבירת ידע כי ככה אני לומדת הכי טוב.
לכן לא ממש עשיתי יוגה או תרגילי נשימות. אם כבר אז עבדתי עם הגוף באופן חופשי.
זה אומר שנתתי לו לזוז בצורה ספונטנית לפי מה שהרגשתי שהוא צריך.
עשיתי גם עבודה משולבת של תנועה עם קולות נמוכים.
אבל הכי חשוב היה לי להתעמת עם פחדים שהיו לי מהלידה - חלקם אפילו לא כאלה שאפשר לומר במילים.
בתחילת ההריון עבדתי הרבה עם חלומות שהציפו כל מה שמפחיד.
הייתי אז בדיוק ב קורס חלומות ולמדתי לנתח אותם ולהכנס אליהם מחדש כדי לשנות משהו בפנים.
בהמשך עשיתי תהליכים עם שתי מדריכות שעזרו לי למצוא דרכים למקד את עצמי, לדעת להכנס למרכז היציב שלי גם כשההרגל הוא להתפזר, להלחץ ולאבד אנרגיה.
באמצע ההריון נפגשתי עם מורה מופלאה בשם הדס, שאיכשהו אחרי כל סשן איתה הרגשתי הקלה וכוח מדהימים.
היא עבדה איתי במין שילוב של שיטת גרינברג עם שיטת ימימה.
לקראת סוף ההריון עבדתי עם שרית זלצר המקסימה שפיתחה את שיטת גאיה להכנה רגשית ללידה.
בעבודה שלי איתה התחברתי ליצריות, לחייתיות ולמיניות שיש בתהליך הלידה על ידי שימוש בתנועה, קול, ציור, כתיבה, דמיון...
העמקתי בהתבוננות לתוך רגשות שלי מול עצמי, מול העובר ומול הסביבה.
שרית ברגיעה שלה הראתה לי פרופורציות אחרות וזוויות הסתכלות מעניינות למה שעובר עלי, גם בהקשר של הלידה הצפויה וגם בהריון בכלל.
ו קראתי המון. גם כאן באתר וגם ספרים. מאוד עזר לי לדעת לקראת מה אני הולכת.
דרך אגב, מבחינתי גם האימון עם ה אפי נו היה סוג של הכנה רגשית...
כי הייתי חייבת להתמודד עם העובדה שמשהו גדול הולך לעבור לי שם. זה לא ממש דומה לדבר האמיתי, אבל זה כן עושה הכנה כלשהי לתחושה.
מה עוד... ראיתי סרטי לידה <מדליק!> ודמיינתי את עצמי יולדת כמו בסרט

מזל טוב וסימן טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!איך התרגשתי לקרוא את הסיפור שלך! באמת חשבתי עלייך בימים האחרונים, כי ידעתי שאת אמורה כבר ללדת... איזה יופי!
מקווים שתחזרי למפגשים +הפצפון. נוכל לעשות מפגשי אמהות ותינוקות, אפילו אצלי בבית...
אנחנו ממש שמחים ומאחלים לכם כל טוב והנאה מהעולל. זה באמת אושר גדול (למרות שלפעמים זה לא נ ראה ככה)
אז שוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
ונסיים בקריאת "קוללולולולו "
רעננית וגורון

רעיון מעולה

ויי איזה כיף לקרוא , נותן השראה .
איזה לידה מדהימה : את ילדת כמו _שאת חיה , או במקרה זה , אני מקוה שאת חיה כמו שאת יולדת ...

פתיחה

פתאום אני מבינה מהי המהות של הלידה.
נכון שכבר ידעתי את זה תאורטית. אבל עכשיו אחרי הכל אני מבינה את זה בגוף.
בלידה הייתי חייבת להסכים לפתוח את הגוף שלי, את עצמי, במלוא מובן המילה.
זה היה הדבר הכי מפחיד. כל כך פחדתי להקרע!
בדרך כלל אני די עקשנית, ומאוד שומרת על הגבולות שלי. ופה הייתי צריכה להתמסר.
חשבתי לעצמי שרק למען התינוק הזה הייתי מוכנה לעשות את הצעד.
וזה הלך יותר טוב ממה שחשבתי לפני הלידה.
מסתבר שהדימוי העצמי שלי בעניין לא ממש מדויק...שאני יודעת לוותר יותר ממה שנדמה לי.
<או שכל ההכנה שעשיתי גרמה לי להגיע "מבושלת היטב"

>
בלידה הרגשתי שאני מורידה מעלי את כל שכבות ההגנה ונשארת חשופה.
ככל שכאבי הצירים גברו לא היה אכפת לי להתפשט מהבגדים ושאר הכיסויים.
הרשתי לעצמי להיות כמו שאני ולא הייתי עסוקה במבוכה כמו ביומיום.
נראה לי שבבית חולים לא הייתי מצליחה לעשות את זה.

ואני רואה שאחרי הלידה הפתיחות הזו עוד נשארת. זה מתבטא בזה שקשה להתלבש בחזרה-
גם במובן הפשוט של הבגדים, וגם במובן של רגישות גדולה למה שסביבי.
הימים עוברים ואני עדיין מרגישה חשופה יותר מהרגיל.
ויש צורך להיות עטופה בבית, בשקט שלי, ולהסתגל לאט למצב החדש. לתת לפתח שנפער להסגר לאט.
דומה מאוד לזמן של מחזור, שבו הרחם פתוח ומדמם, ובו הרגישות גדלה ויש צורך להתכנס פנימה.

צירוף מקרים משעשע

ביום של הלידה, כשהלכנו לים, מצאנו בחול זוג מראקאס (הרעשנים הדרום אמריקאים האלה)
מדליקות כאלה, שעשויות מדלעת עם ציורים של אינדיאנים ואלפקות.
זה היה לפני שהצירים התחילו, ונורא קיוויתי שזה סימן שהיום יקרה משהו חגיגי...
וכך היה!!!
עכשיו ל

תהיה מזכרת מיום הלידה שלו.

עירית_לוי

פתיחה
איזו תובנה מדהימה

פרח,איזה כיף שאת קוראת @}

_אמא שלי בדיוק נכנסת לחדר.איזו הקלה! אני נופלת על צווארה ובוכה ובוכה וזה כל כך טוב.
היא מאוד נרגשת ונחנקת בשקט ומחבקת._
פה התחלתי לזלוג...
מזל טוב!

על תל"מ וסבלנות

כל ההריון שיננתי לעצמי שהתל"מ הוא רק תאריך, שאין לו משמעות אמיתית,שהוא רק חלק ממה שהאיש קרא לו "ספירת הרופאים"
<לדוגמה:באיזה שבוע את? 32 לספירת הרופאים

>
אבל מה לעשות ובאותו יום עצמו התחלתי להלחץ באופן רשמי שמא הלידה תתעכב.
לא שהפריע לי לסחוב את הבטן עוד שבועיים, רק נלחצתי מהאפשרות שאצטרך להכנס למעקב, או שחס וחלילה אגיע למצב שבו לידת בית לא מתאפשרת.
אני כותבת את כל זה כי אלו חלק מההבנות שלי לגבי הלידה.
לא היתה לי סבלנות, או יותר נכון- לא איפשרתי שם מרחב אמיתי לדברים להתגלגל מעצמם.
נורא רציתי להשפיע על מהלך העניינים, וכנראה שגם הצלחתי.
בסה"כ זה בסדר גמור,לא? להפעיל את כוח הרצון, לכוון כוונות...
ובכל זאת אני כותבת זאת כאן כנקודת תורפה, בגלל הסיפור הבא:
לפני כמה ימים התחיל התינוק הרגוע והשקט שלנו לצרוח ולהתפתל מכאבים בשעות הערב.
ראינו שזה מה שנקרא כאבי גזים, הוא כל כך התאמץ להפליץ המסכן הקטן

המלאכית שלנו נירית הגיעה לעשות לו טיפול בבאדי אליימנט- שיטת BAT
ובאבחון עולה מעבר לקושי הפיזי של מערכת העיכול גם קושי רגשי לא פתור, שמסתמן מ"יום לפני הלידה",
ומהותו היא ההרגשה שאין לו מספיק מקום ברחם, שהוא חש בחוסר הסבלנות ובלחץ לצאת החוצה.
עשינו טיפול לאיזון מחדש, בתוספת מבחן שריר וטיפול לגבי מזונות שמשפיעים עליו לא טוב.
עכשיו נחכה ונראה. כבר יכולה לומר שאתמול הוא היה הרבה יותר רגוע, וראו שהוקל לו.
צריך הרבה שעות מנשא עכשיו.
אני מנסה לא לרדת על עצמי יותר מדי.
וזה קצת קשה, כי בלי קשר לאם כל הסיפור הזה "נכון" או לא, אני מכירה בעצמי את הנטייה הזו לא לסמוך.
אני בהחלט מודה שלפני הלידה לא נתתי אמון מלא בגוף שלי, בעצמי ובעובר שידעו להפעיל את התהליך בתזמון מושלם.
שיעור חשוב ללידה הבאה ולחיים בכלל.

עירית_לוי

שיעור חשוב ללידה הבאה ולחיים בכלל.

<תודה>

איזה כיף לך שהתברכת בנירית שכזאת

ואיזה כיף לגוזל שלך שזכה באמא חכמה ורגישה שכזאת

מזל טוב, אהבתי מאוד את התובנות שלך מהלידה
דרך אגב גם לי התחילה הלידה אחרי טיול בחוף הצוק

אפשר לפרסם אותו כחוף מזרז לידות

בחירת מיילדת

בחודש הרביעי של ההריון, כשהתחלתי להתעניין בלידה ולחשוב איפה הייתי רוצה ללדת, הנחתי את ידי על הספר של אילנה שמש: ללדת בבית המדריך ללידות בית בישראל <נחשו מי השאילה לי אותו?

>
קראתי אותו בנשימה אחת והתלהבתי מאוד.
החלטתי שאם לידת בית אז כנראה עם אילנה כי אהבתי את הגישה שלה.
בהמשך קראתי פה הרבה סיפורי לידה באתר, והבנתי שיש מבחר של מיילדות בית מומלצות.
אני כשמציעים לי מבחר אני ישר מתחילה להתבלבל

...אז לקחתי את הזמן להתלבט.
כשההריון התקדם דיברתי עם אילנה בטלפון וקבענו פגישה.
החלטתי שהיא מתאימה לי. היא שידרה מקצועיות ואמינות, והרגשתי שאיתה אני בטוחה, שעליה אני יכולה לסמוך. גם האיש הרגיש כך.
מאז ועד הלידה נפגשנו רק עוד פעם אחת. בסך הכל ההריון עבר חלק ולא הייתי זקוקה למעקב או ייעוץ מיוחדים.
בלידה עצמה אכן הרגשתי בטחון עם הנוכחות של אילנה. ממש לא נתתי לה לצאת מהחדר, כאילו הרגשתי שהלידה מתקדמת מהר ושאני חייבת שהיא תהיה שם.
היא לא התערבה יותר מדי, בדקה אותי בעדינות כשהיה צריך, והנחתה אותי מתי להכנס למים, איך ללחוץ...
הנחיה שלא הפריעה את ההתנהלות הטבעית של הדברים. מינימליסטית.
(ממילא הייתי מוקפת בעוד מלווים ולא היה צורך בהנחיה מכולם)
אם אני לא טועה היא היתה עסוקה בהכנות אינטנסיביות לקראת הלידה המתקרבת במהירות...
<אני זוכרת אותה במעורפל פורשת סדיניות בכל פינה...>
אחרי הלידה היא חיברה את האפרוח לשד והראתה לי איך להניק
עזרה לי להתקלח, שקלה את התינוק, והשאירה אותנו להתפעל ממנו ולהתאושש מהמאמץ.
והביאה עוגת גבינה בלתי נשכחת

- אני הייתי חייבת מתוק!
נשארנו בצימר את הלילה והבוקר שאחרי. אילנה באה מדי פעם לראות מה נשמע.
כשהיינו בבית החולים התייעצנו איתה בטלפון כשהיו לנו שאלות לגבי חיסונים ובדיקות.
אילנה התגלתה במלוא גדולתה בימים שאחרי הלידה.
לי היו המון דאגות בקשר להנקה, ליציאות של התינוק, לצהבת שהתחילה להתפתח, לכאבים עזים של התכווצות הרחם, לחום שלי שקצת עלה ביום השלישי... התקשרנו אליה המון והיא תמיד החזירה אותנו לפרופורציות נכונות ברגיעה ובנסיון שלה, והציעה פתרונות טובים לבעיות.
אני מרוצה מאוד מהבחירה שלי, שבסופו של דבר נעשתה מתוך תחושה פנימית חזקה שזה הדבר הנכון עבורי.

עירית_לוי

מזל טוב!
שיעורים באמון ואמונה...
אולי אני אפסיק לעלות ולרדת בצוק כדי שיהיה לי מה לעשות לפני הלידה...

איזה סיפור לידה מהממממם, כל הכבוד
אני מרגישה שאני צריכה הכנה רגשית לקראת הארוע אבל יש לי חששות ופחד מהחיטוט...
ברור לי שמשהו צריך לעשות עם זה. מאוד אשמח אם תתני יותר פרטים על החלק הזה שעשית לקראת הלידה
וגם את הטלפון או הכתובת מייל של שרית.

הי הריונית!
תודה @}.
הפרטים של שרית:
[email protected]
טלפון:09-7747292 נייד:052-4219503

אכתוב לך עוד בשמחה. תכתבי לי למייל [email protected]
שם אוכל לפרט קצת יותר

יש גם אתר
www.gayamethod.com

איזה סיפור לידה מקסים
מזל טוב!!!|אפרוח|

.

נהניתי מהסיפור ונהניתי מאוד מהתובנות

.

(אם את עוד זוכרת אותי. התנתקתי לתקופה וחזרתי עכשיו רק להתעדכן בכמה דברים ספציפיים, זה אחד מהם:-))

שנה טובה ומבורכת

וואו איזה סיפור יפה...
אהבתי את התובנות כי גם אני הרגשתי כך בלידה, רק כשאת מתמסרת ומאבדת שליטה מתוך בחירה ומודעות אז בעצם את צפה ולא טובעת...

המון המון מזל טוב

רציתי להוסיף שגם אני ילדתי עם הדיסק של אניה, אפילו ביקשתי שישימו לי את only time בריפיט... יש משהו מאוד מיוחד בקול שלה...

תודה, איזו מתוקה את...
דרך אגב את התובנות הוספתי בהשראתך כמובן. @}

אין לי מילים, קראתי כבר מזמן את סיפור הלידה שלך. גם אז לא כתבתי כלום כי אני לא מוצאת את המילם הנכונות להביע את מה שהרגשתי כשקראתי. בשנייה הראשונה חשבתי "מה היא עברה לידה כמוני? כלומר, ממש דומה לאופי דל הלידה שלי?" אבל בקריאות חוזרות הבנתי שאין שום דמיון מלבד התיאור של התובנות והמחשבות הדומות שעברו גם עלי. אבל מה שריגש אותי יותר מכל היה התובנה על הפתיחות
הייתי חייבת להסכים לפתוח את הגוף שלי,את עצמי

_ואני רואה שאחרי הלידה הפתיחות הזו עוד נשארת.זה מתבטא בזה שקשה להתלבש בחזרה-
גם במובן הפשוט של הבגדים,וגם במובן של רגישות גדולה למה שסביבי.
הימים עוברים ואני עדיין מרגישה חשופה יותר מהרגיל.
ויש צורך להיות עטופה בבית,בשקט שלי,ולהסתגל לאט למצב החדש.לתת לפתח שנפער להסגר לאט.
דומה מאוד לזמן של מחזור,שבו הרחם פתוח ומדמם,ובו הרגישות גדלה ויש צורך להתכנס פנימה._

אני לא ידעתי להביר את זה במילים אבל ממש כך הרגשתי את הרצון הזה להסתגר לא לפגוש איש מלבד אישי ופיצפיצ. עד היום חמותי לא סולחת על שניסתי להרחיקה... אנשים לא ממש מבינים את זה.

לידת בית זה חתיכת אומץ. בדיוק לפני כמה זמן בעלי שאל אותי אם היו מאריכים את זמן השהות בביתהחולים ליולדת אם הייתי רוצה. אמרתי השתגעת??!! אני באותו יום (אם לא הייתי כל כך פחדנית) הייתירוצה להשתחרר.

אני מתנצלת אגב הימים האחרונים עוברים עלי באופן ממש לא קל...אך מבטיחה למצוא זמן בהמשך למפגש איתך.

המשיכי לקבל תובנות מדהימות כמו אלו.

(())(())

הי,תודה

אבל מי את פלונית אלמונית ?

אני אותה פלונית אלמונית...אופס.

סיפור לידה מרגש מאד! ממש גרם לי לדמעות.

תודה. ומזל טוב מאוחר!

תודה רועי

אותי מרגש שגם גברים מתרגשים מסיפורי לידה...איזה כיף @}

סיפור לידה מרגש מאד!

ומזל טוב מאוחר!גם ממני{@

תודה @}
< לעולם לא מאוחר מדי, המזל שנפל בחלקי באמת טוב...

מדהים לחשוב שעברה כבר כמעט שנה! >

עברה לה שנה תמימה מאז יצא לו צוציק לאוויר העולם.
שנה מאז קיבלנו את המתנה המופלאה הזו, מתנה של אהבה אינסופית, של אור ושל שמחה.

כל כך הרבה עברנו בשנה הזו, ונדמה שהיא טסה במהירות מדהימה!

צוציק כזה מתוק שהוא מצליח להשכיח ממני בחיוך מקסים אחד את כל העבודה הקשה, את הימים הארוכים, את הלילות ללא שינה,
את מכאובי ההנקה, את כל התסכולים והמשברים שיש לאמא מתחילה שלאט לאט צוברת יותר ויותר מיומנויות ונסיון

חושבת על הלידה...לאחרונה נפתחו כאן באתר כמה דפים על לידות.
הנושא הזה תמיד מעניין אותי.
מה אני זוכרת מהלידה שנה אחרי שהתרחשה?
את הקסם שטוף ההורמונים של תחילת הצירים, את המוזיקה, את הכאבים והפחד, את ההלם של היציאה, את המבט הראשון.
את המעבר החדש הזה שנוצר באגן, שאני מרגישה אותו עד היום, שגורם לי להרגיש קרובה לאדמה, פתוחה, מכילה.
המעבר הזה שבאופן יחסי היה קל ומהיר, אך אני יודעת שיכול להיות יותר משומן, יותר חלק, יותר שליו.
בכל זאת האיזור כולו היה אחר כך כחול במשך ימים רבים...
חושבת הרבה על המהירות הבלתי צפויה שבה הלידה התפתחה.
נראה לי שאם היינו מחכים לאילנה בבית במקום לנסוע אליה, היא לא היתה מספיקה להגיע בזמן.
הרי גם כשיצאנו זה היה ביוזמתי, היא לא האמינה שבלידה ראשונה צריך לצאת בעיתוי הזה.

חושבת על זה שכמה שלא התכוננתי, גם ללידה עצמה וגם לתקופת הפוסט פרטום,
ממש לא הבנתי מה הולך לקרות בימים הראשונים שאחרי הלידה.
הייתי לגמרי לא מוכנה לכאבים של התכווצות הרחם וההנקה, להשתגעות הזו של הגוף שפתאום חווה נפילת הורמונים.
מייד אחרי הלידה הרגשתי מפוצצת באנרגיה, חזקה, כאילו הכל קטן עלי...
ביום שאחרי, בגיחה הכל כך מיותרת לבית החולים, חטפתי את הבומבה.
מזל שדאגתי להקיף את עצמי בסביבה תומכת, ובכל זאת אלו היו ימים מוזרים.
זוכרת איך שכבתי במיטה הגדולה והרגשתי את הגוף שלי כל כך קטן, כמו של תינוק בן יומו, והרגשתי מעורסלת ברכות אינסופית.
נדמה לי שפשוט חוויתי את זה יחד עם צוציק, שהיה מחובק ועטוף באהבה, עור אל עור, ללא הפסקה.

הסתגלתי לאט. לקחתי את הזמן.
בימים הראשונים רציתי להיות רק בחדר השינה הקטן והמוגן שלנו.
יציאה לסלון או למרפסת נראתה לי כמו יציאה לחלל גדול מדי, ויציאה החוצה מהבית- כמו מבצע צבאי.
עם הקושי האדיר שחוויתי בהנקה בכלל לא היה טעם להסתובב ממילא.
חוצמזה, אמצע אוגוסט. היה ממש חם

זו היתה שנה אינטנסיבית, מפתיעה, מחזקת.
למדתי על הכוחות שלי דברים חדשים, מתחתי את גבולות היכולת,
גיליתי עוד מעמקים מופלאים בקשר עם האיש שלי, עם אמי, עם עצמי.
למדתי הרבה על הקשבה, על קצב, על סבלנות... ומרגישה שאני ממש רק בתחילת הדרך.

יום הולדת שמח לנו

יומהולדת שמח|בלונים| לכם ולאפרוח יפה העיניים
והרבה מזל טוב והליכה מעניינת בדרכי ההורות והאהבה והמשפחתיות...

@}

יומולדת שמח @}

המון מזל טוב לכל המישפוחה

זהו, עברנו... יאללה בואו לבקר. את עוד במפגשים של שדה ורבורג?

המון מזל טוב לכל המישפוחה
@}@}@}
מאוד מרגש התיאור שלך את השנה החולפת.

תודה לכולכן! @}

אתה נולד כמו שאתה חי

צוציק הוא תינוק מאוד פעלתן. מימיו הראשונים שמנו לב שהוא אוהב לזוז ושיש לו נשמה ספורטיבית ואנרגטית ביותר.
כפות הרגליים שלו בנויות כך שאלמנט האש בהן דומיננטי מאוד.
אני תוהה עד כמה זה השפיע על מהלך הלידה שלו... לפעמים אני ממש בטוחה שהוא נגח את דרכו החוצה במהירות ובכוח,
ושבהחלט גם זה השפיע מאוד על מהלך הלידה.

תינוק או ילד?

מיד עם צאתו מהבטן צוציק תקע בי מבט כזה, שהרגשתי שהוא מבין הכל.
מבט חודר, נבון, מתבונן, עירני.
הוא גם נולד עם די הרבה שיער, מסודר כאילו הרגע יצא מהמספרה.
בכל השנה הזו הוא לא ממש העלה על עצמו שומן של תינוקות. הוא רזה כמו ילד.
יש לו תמיד תשוקה אדירה לנוע קדימה, לשכלל יכולות, להיות עצמאי, להיות בעניינים...
אנשים גם אומרים לי מאז שהוא היה ממש קטן שהוא נראה כמו ילד בן 12.
ועכשיו שהוא כבר בן שנה, אני באמת שואלת את עצמי- עוד כמה זמן נוכל לקרוא לו תינוק?
נכון, הוא יונק, והמון... אבל כשיתחיל ללכת, נראה לי שהכינוי הזה כבר לא יתאים לו.
שואלת את עצמי הרבה אם ייתכן שהוא מספיק בשל כבר להיות אח גדול.
באופן כללי חשבתי לתת לו זמן להיות התינוק של אמא כמה שירצה, אולי שנתיים לפחות, אבל איני בטוחה שזה מה שבאמת מתאים לו.

עירית_לוי

מרגש מאוד מאוד.

המון מזל טוב לכל המישפוחה
וסליחה על האיחור...

ולגבי שאר מה שכתבת - הוא יהיה בשל להיות אח כשאתם תהיו בשלים להיות הורים לשניים...

תודה

היי
סיפור לידה מדהים. אשמח לשלב אותו במגזין נולדים שמיועד לנשים בהריון ולקראת לידה.
אם מתאים לך- צרי קשר [email protected]
אפשר גם בשמות שונים.
רחלי