הילד רוצה לנגן אבל לא רוצה להתאמן

הילד שלי בן 9 וחצי, ביקש לנגן על כינור מגיל 3, התחיל בגיל 5. הלכתי איתו לכל השיעורים, התאמנתי איתו לאורך כל השנים. באחרונה קשה עד בלתי אפשרי לעזור לו לקום להתאמן וזה הופך להיות סבל בבית. הוא לא מוכן לשמוע על להפסיק לנגן, אבל קשה לו מאד מאד להרים את עצמו לאימון. מבחינתי לא נראה לי נכון להמשיך ללמוד בלי להתאמן, ההשקעה הכספית עצומה. בקיצור- המצב תקוע. מישהו מבין בזה ויכול לעזור איך לחשוב על זה? מה יגרום הכי פחות נזק או מה יהיה מועיל?

מצטרפת לשאלה....

האימון מעמת כל הזמן את הילד עם גבולות היכולת שלו. לפעמים זה מאמץ לא קל. יכולה להיות התעייפות מזה מדי פעם.
מצאתי שמועיל לפעמים להתחיל לנגן בהרכבים קטנים עם עוד שניים שלושה ילדים. יש כאן משחק וכיף ושעשוע, וזה גם משהו חברתי שמעניין באופן כללי.

הוא צריך להבין מה דורש ממנו הרצון לנגן - אימונים והתמדה. כדאי שאת תוציאי את עצמך מהאחריות למחויבות שלו, ותשאירי זאת למורה לנגינה.
אם זה בלתי אפשרי שהוא ילמד כך - אז תפסיקו את השיעורים היקרים.
זה שיעור מעולה במחויבות. זה שייך לו ולא לך, ואם את תמשיכי לאחוז באחריות הזו הוא ימשיך להרפות ממנה.
בהצלחה.

זה כל כך מסובך.
~הכי מסובך זה שבסוף, הסיבה בגללה חשוב (גם לי) להתאמן, הוא המחיר הגבוה של השעורים.
זה שיקול שאמור להיות די שולי בדיון שעוסק בבנגינה, הנעה, הנאה, מקצוענות, תחביב, והנה, זה הגורם המכריע. אבסורד.~
אני חושבת שאם הילד אוהב לנגן, וטוב לו עם המורה, ובסך הכל הענינים הולכים טוב, אפשר לתת לו כמה חודשים של שעורים בלי אימונים (לדעתי חשוב שגם המורה לא ילחץ, כי אחרת מה עשינו בזה?), ולראות לאן זה הולך.
אני רואה אצלי שאחד הדברים שמקילים מאוד על הילידם לנגן בבית לבדם האו שאני אשב איתם. לא שזה מצליח לי, אבל כש...

בכלל לא ברור לי שילד בן תשע מסוגל לקחת על עצמו אחריות כזאת, להבין בעומק הרגשות שלו שדרושים אימונים והתמדה , לשאת על כתפיו את עול ה 500 ש"ח בחודש (בא לי להוסיף איזה שם תואר עסיסי, אבל אני חושבת שאשאיר את הכעסים שלי מחות לדף) וכו' וכו'

אה, ועוד - ראיתי (והתכווצתי למשמע) מורים לנגינה שטוחנים לתלמידים את נושא האימונים.
טוב לא יוצא מזה.

אגב, בפועל?
לאחרונה מתאמנים יותר.
למה?
כי אנחנו יותר בבית, פחות נוסעים, פחות פוגשים חברים, ואני מוצאת משבצות זמן מתאימות לזה.
טוב? לא טוב? לוידעת. כרגע מתאים לנו.

בעלי מלמד נגינה. הוא תמיד אומר לילדים שהם לא חייבים להתאמן אבל הם חייבים להוציא את הכלי כל יום מהקופסה שלו. שאלתי אותו מה הרעיון והוא אומר שאם מוציאים אז כבר מנגנים, אפילו קצת.
חוץ מזה אולי יכול לעזור אם מבקשים מהמורה לעבוד בתקופה הזו על קטעים שהילד נמשך אליהם יותר - נגיד שירים שהוא מכיר של הביטלס או משהו כזה, או משהו שהוא יכול להכין לאירוע מסויים כמו חג או יו הולדת.
לבת שלי עוזר כשאנחנו מתאמנים איתה - אמנם היא הרבה יותר קטנה אבל אולי יש תקופוצת שבהם צריך נוכחות בזמן האימון למרות שכבר היה עצמאי לפני כן.
אני יודעת מבעלי שמנגן כינור כבר מכתה ג' שלמעשה הוא החל להתאמן ברצינות רק בגילאי העשרה. ועדיין שנות הלימודים המוקדמות הביאו אותו לשם, כך שהכסף לא לגמרי בוזבז..

אני חושבת שלימוד נגינה הוא דבר שיש בו או יכול להיות בו כל כך הרבה עבור מי שלומד - וזה כולל ממש שיעורים בהתבגרות ובהתפתחות אישית, וכמו בכל תחום - יש עליות וירידות וקשיים ומעצורים.

אולי אפשר להציע כלי נגינה אחר, פחות תובעני, נגיד גיטרה? כלי שאפשר להנות ממנו בלי להתאמן אימונים ארוכים ומתישים (ויקרים)...

מצאתי שמועיל לפעמים להתחיל לנגן בהרכבים קטנים עם עוד שניים שלושה ילדים. יש כאן משחק וכיף ושעשוע, וזה גם משהו חברתי שמעניין באופן כללי.
מסכימה.

וגם - לא תמיד צריך להתאמן. לפעמים צריך מנוחה מהכלי. זה לא אומר שלא מתקדמים בנגינה, יש גם תהליכי למידה שאינם תלויי תרגול.
אני ניגנתי בבגרותי תוך כדי לימודים אקדמיים תובעניים ועבודה בחצי משרה ולא הספקתי להתאמן בכלל, ועדיין - התקדמתי מאד בנגינה. מספיק היה לי שהמוסיקה התנגנה לי בראש.
ואולי אף מעבר לזה - לפעמים חשוב לעשות הפסקה, ואחרי שחוזרים אל הכלי פתאום מצליחים להתגבר על קשיים טכניים שהיוו מחסום בעבר.

הבן שלי רצה לדעת לקרוא - אך ללמוד שיעמם אותו
רצה לדעת לנגן על פסנתר - אך האימונים לא ענינו אותו
לבסוף הבין שאין בררה צריך ללמוד לקרוא
אז למד שהיה מוכן
בחר ללמוד לנגן על פסנתר בלי להתאמן
מזלו שהיה מו כשר
אבל אחרי 4 שנים של נגינה הבין שאם רצונו להתקדם
בלתת בררה יצטרך להשקיע להתאמן
בחר להפסיק-
יש ילדים שרוצים לדעת אבל הדרך....
משעממת/מרגיזה/לא בשבילם

אני הייתי הילדה הזאת שלא אהבה להתאמן, אבל היה ברור לה שהיא לא מפסיקה לנגן (בפסנתר).
ההורים שלי היו מנסים מדי פעם ללחוץ, ואפילו אמרו לי שכשאהיה גדולה אאשים אותם שלא נדנדו לי יותר. אבל הם ויתרו על המאבק, ולא, אני לא מאשימה אותם שלא נדנדו לי, להיפך. אני אסירת תודה.
ניגנתי כך 12 שנה, מתאמנת און אנד אוף, אבל כן עושה עם הפסנתר המון דברים אחרים. מכיתה ז' עד י"ב גם למדתי במגמת מוסיקה בבתי"ס לאמנויות.
אז נכון -- טכנית אני עד היום לא משהו. אבל כבר באיזור כיתה ז'-ח' היה לי ברור שאני לא מוסיקאית מבצעת והנישה המוסיקלית שלי היא אחרת: תיאוריה, סולפז', הלחנה, אלתור. את לימודי הנגינה באותו זמן ראיתי כהשלמת השכלה חיונית -- מה גם שביה"ס חייב, ובצדק, את כל תלמידי המגמה ללמוד נגינה באופן פרטי -- אבל בהחלט לא הדבר העיקרי (וההשקעה בהם היתה בהתאם).
בתואר הראשון למדתי פסיכולוגיה, ובתואר השני תרפיה במוסיקה.
אז אני לא ממלאת אולמות ולא זכיתי לתהילת עולם. אבל אני די בטוחה שלא כל הוירטואוזים באולמות יודעים, נניח, להרמן שירים כמוני, לאלתר כמוני, שלא לדבר על לקיים שעה טיפולית של תרפיה במוסיקה כמוני (כרוך בלא מעט נגינה, אגב).
ואני ממש לא חושבת שלימודי המוסיקה שלי היו בזבוז זמן או כסף. עד כאן הסיפור שלי.

כשאני חושבת על ילד שהתחיל ללמוד נגינה בגיל כל כך צעיר, וחלם על זה עוד שנתיים קודם (בזמני ובאזורי זה היה מאד לא נהוג ונחשב לא רצוי. המורה לפסנתר הראשונה שלי קיבלה אותי בגיל שש ומשהו, וגם זה היה מאד מחוץ למדיניות, שהיתה לקבל מגיל 8 בלבד), נשאר שם כבר ארבע וחצי שנים ו לא מוכן לשמוע על להפסיק זה אומר לי שהילד הזה מאד מאד מאד אוהב את זה, ומסור לתחביב הזה ברמות רגשיות עמוקות הרבה יותר ממה שאפשר למדוד באימון או אי אימון. הוא לא יתקדם "כמו שצריך" אם לא יתאמן, אין כל ספק בכך. אבל אולי, כמוני, זה בכלל לא מה שהוא מתכוון להפיק מהנגינה הזו. והרי הלימודים האלה הם בשבילו, נכון? למה אין לו זכות לקחת מהם מה שמתאים לו ולא לקחת את מה שלפחות כרגע לא מתאים?

הייתי מרפה. לא הולכת איתו לשעור ולא מתאמנת איתו, זה עניין בינו ובין המורה (לפחות כל עוד המורה מוכנ/ה להמשיך ללמד אותו גם בתנאים האלה. יש מורים שמתחרפנים מתלמיד לא מתאמן, מה שאני לגמרי לגמרי יכולה להבין, גם אם זו לא ההשקפה שלי).
ועוד משהו -- נראה לי נכון לנתק את העניין הכספי מהסוגייה. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא אם את יכולה כלכלית לשלם את ה 500 ש"ח האלה. זה לא קשור למה שהוא עושה, או לא עושה, או מה שנדמה לך שהוא כן או לא עושה. ומשתמע ממה שכתבת שאת יכולה -- שהרי האפשרות להפסיק לנגן לא היתה עולה לו הוא היה מביא את "התוצאות" שלדעתך מצדיקות את ההשקעה הכלכלית.

דבר אחרון -- כלי קשת הם אכן תובעניים במיוחד מבחינה טכנית, ודווקא ילדים מוסיקליים מאד עשויים להיות מתוסכלים מהביצועים של עצמם, כי הם יודעים היטב איך זה באמת צריך להיות. ייתכן שמדובר במחסום מהסוג הזה. אבל גם כאן, אני חושבת שזה עניין בינו ובין המורה ולא הייתי ממהרת להחליף כלי. אם הוא אוהב מוסיקה, אוהב את הכלי ואת המורה -- הניחי לו. שלמי באהבה את הסכום כל עוד הוא רוצה בכך. סמכי עליו שהוא מוציא מהלימודים האלה את מה שהוא זקוק לו וחפץ בו כרגע. כשבאמת יגיע -- אם יגיע -- הזמן להפסיק, הוא יגיד לך.

ועוד כמה דברים שעלו לי תוך כדי עבודה במטבח:
אני מאד מבינה את הגישה החינוכית שלך. בעולם הקריירה הבוגר אנחנו אכן מתוגמלים על השקעה ונמדדים על פי תוצאות, ומה יותר מנגינה -- שזו מחוייבות ארוכת טווח ותובענית -- ללמוד דרכה את השיעור הזה. אלא שיש לזכור שהעולם הבוגר הזה אינו עולמו של בנך. הוא עדיין ילד, וטוב שכך. הוא חי בעולם של תהליכים, חלקם בלתי לינאריים בעליל וכאוטיים למראה. התוצאות חשובות הרבה פחות. בעולם הזה אנחנו כמבוגרים צריכים לאפשר את התהליכים, אבל יכולתנו להשפיע עליהם ועל "תוצאותיהם" מוגבלת.

ובהקשר זה, נדמה מהתיאור שלך שזזת מהמקום המאפשר והלכת למקום המכוון, ויוצא שבעצם לקחת אחריות על התהליך שלו. יש בהחלט תחומים בחיים שהייתי מסכימה שנכון לנהוג כך לגביהם. בתחום הזה -- לדעתי לא.
חזרי למקום המאפשר שממנו התחלת. ומשם -- שחררי.

איזה דף מעניין ובא לי בזמן

לשאת על כתפיו את עול ה 500 ש"ח בחודש

כל כך נכון.

הבת שלי לומדת פסנתר וגם אני נכנסתי למקום של: אני משלמת הרבה והיא לא מתאמנת...

השבוע התחלתי משהו חדש שבינתיים הולך לא רע.

כשהיא חוזרת מביה"ס, אנחנו יושבות עם דף ומתכננות ביחד איך יראה כל אחה"צ והערב שלה.

ואז משבצים בזה גם שיעורי בית, אם יש, וגם אימון נגינה.

בשיבוץ אנחנו כמובן שמות המון "זמן חופשי" עם הפסקות למחוייבויות.

בינתיים, כאמור הלך יופי.

סמדר נ - כתבת דברים כ"כ יפים.
תודה

_סמדר נ - כתבת דברים כ"כ יפים.
תודה flower._

גם לנו זה רלוונטי עכשיו.

אולי יזיז אותי סוף סוף להרים טלפון

וואו תודה רבה על כל התגובות, הן ממש עוזרות לי לשחרר ולהתחיל לחשוב על זה- ולהרגיש את זה- מחדש.
עברתי עם כל הנושא הרבה מאד בשנים האלה, אשמח לפתוח חלק מהדברים כאן, ועדיין יש כאן כל מיני דברים שנותנים לי את הצעד הבא שלנו.
כאשר ילד כל כך צעיר מתחיל לנגן זה ברור שעיקר האחריות על ההורים.
מה שתמיד הוביל אותי זה לא העניין של להתאמן בגלל הכסף - למרות שמעניין מאד שבפסקה הקצרה שכתבתי כן התייחסתי לזה אז כנראה שזה גם נמצא חזק בתוכי.
מה שבעיקר הוביל אותי זה שהילד מאד מאד אוהב מוסיקה. זה היה ברור מגיל כמה חודשים וכל השנים שאחרי כן- כשהיה משחק עם מכוניות היה מניע אותם הלוך וחזור ועושה ניסויים עם הרעש שהגלגלים עושים... בגיל שלוש הוצאתי עם מזלג את הסוף של הקוטג', והוא הקשיב ואז באופן מפתיע אמר לי: אמא, המוסיקה שעשית עם המזלג היתה ממש יפה...ועוד ועוד סיפורים. בשנים המוקדמות על השאלה מה ירצה לעשות שיהיה גדול ענה: צ'לן, לא, כנר, לא מורה לגיטרה חשמלית, לא, מנצח, לא, מורה למערכת תופים וכו'... כלומר הכוון של הלב שלו כאשר היה חופשי לחלוטין היה מוסיקה. עד היום כאשר הוא מאוזן ושמח, הבחירה שלו בזמנו הפנוי תהיה לקשקש על הפסנתר, להתאמן במפוחית, לתופף ועוד (דרך אגב אף פעם לא לפתוח את הכינור).
אז מה אני מנסה להגיד? שמאז שהתחיל לנגן כינור בגיל המדויק של 4 ועשרה חודשים - כי לא יכולנו לעמוד יותר בבקשות שלו והבנו שהוא מבקש משהו אמיתי עבורו - מה שעומד לנגד עיני זה לפתוח לו את כל האפשרויות אליהן יכול להגיע כנר, ולכן היה לי חשוב מאד לפתח הרגל נכון שכאשר לומדים על כלי נגינה גם צריך להתאמן.
זה חלק מהסיפור. במהלך השנים היה רגע עם המורה שלו שראה איך אנחנו מתאמנים ביחד ואמר לי מעומק ליבו: אם אמא שלי היתה משקיעה בי ככה כשהייתי בן חמש וחצי הייתי במקום אחר לגמרי. וגם יצא לי לפגוש איש שבא אלינו הביתה לעשות עבודה כלשהי שיש לו ארבעה ילדים בוגרים שכולם מנגנים בכלי קשת. אחת להנאתה ברביעיה, אחת בלהקה, אחד לא יודעת ואחד ויולן ראשי בפילהרמונית של ברלין. הוא אמר לי: שאף אחד לא יספר לי סיפורים. מאחורי כל קשתן מצוין עומדת אמא סבלנית שהיא גם בתפקיד שוטרת והיא בשנות הילדות שלו הקפידה שהוא ינגן. כך אשתי עשתה לכל אחד מהילדים ואח"כ כל אחד בחר את הדרך שלו. וגם אמר לי: אל תגבילי אותו במחשבה שלך. את לא יכולה לדעת לאן יגיע ומה יבחר לעשות. אנחנו לא שיערנו מעולם שהבן שלנו יהיה כל כך מאושר להיות חלק מהפילהרמונית, ויגיע כל כך רחוק. וגם האחרים נהנים מאד מהמוסיקה.

עוד עניין באותו עניין: לאורך השנים גיליתי שהגבול הזה שאני מציבה שכמעט כל יום מתאמנים, היה מין ברומטר של המצב הרגשי שלו. בימים מאוזנים היה כיף גדול עבור שנינו, ובימים קשים זה התחיל קשה, המשיך בבכי גדול ואז דברים אמיתיים שמטרידים אותו היו יוצאים החוצה, ואז היינו מתחבקים ונרגעים ואז האימון היה מתחיל. כלומר זה היה רגע של שנינו שהיה מין שער להרגיש איזה מין יום עבר עליו. חשוב לי לציין שעד גיל 7 הוא היה בן יחיד - לקח לנו הרבה זמן להכנס להריון השני - וזה בעצם אפשר לי לתת לו את כל הזמן הזה. עכשיו כאני חושבת על זה חלק מכל הקושי הוא שאני הרבה פחות פנויה אליו ואולי בכלל זו הבעיה ולא האימונים... מסובך...
אבל ממש עוזר לי לכתוב על זה. תודה רבה לכל המגיבות! זה מיוחד מאד עבורי שאתן ככה משקיעות מזמנכן לכתוב. יש לי עוד מה לכתוב אבל נראה לי שאני בהחלט מאריכה מדי. כרגע אני עסוקה בלחשוב על כל הדברים שנכתבו- גם לעשות לוח זמנים באמת יותר ברור, וגם איך לשחרר, וכמה לשחרר ומתי לשחרר..ומה אני צריכה לשחרר בתוך עצמי...

אנחנו יושבות עם דף ומתכננות ביחד איך יראה כל אחה"צ והערב שלה.
הדף הזה. קסם, נכון?
אני עושה את זה בבוקר.

פ"א,
ברשותך, אני עורכת לך קצת את מה שכתבת. אני לא מצליחה לקרוא תגובת גוש.

או אה,
תשמעי,
את יודעת מה אני קוראת?
(את בטח עלית על זה כבר בעצמך)
שכדי שהילד ינגן, את צריכה להקדיש לו, לפני האימון, קצת זמן של איפוס - מה שלומך? איך אתה מרגיש? אני פנויה אליך במאה אחוזים - להקשיב, להכיל, לדבר. ורק אח"כ לומר "קדימה, התאמן".
ממש מרגש בעיני, שיש לכם כל יום מין זמן כזה

אצלינו הכלי עבר למקום מרכזי ומזמין בבית ולידו חוברות הנגינה. בנוסף אני יושבת איתו כמה דקות. אבל מה שהכי נותן לו מוטיבציה זה שאחותו הקטנה בוכה כל זמן האימון שהיא גם רוצה, ופתאום זמן האימון התארך (-:

הבן שלי שמנגן כינור כבר מכתה ד' למעשה החל להתאמן ברצינות רק בגילאי העשרה. (כלומר בשנה הזו).
עברנו כל מיני תהליכים, לא כולם קסומים, כשאנחנו משתדלים לא ליפול למריבות ומתחים אבל לא תמיד הצלחנו..
פתיחה של קופסת כלי הנגינה מיוזמתו ללא תזכורת התחילה לקרות רק בחודשים האחרונים, ולא כל יום.
אין ספק שהוא ממש רוצה ללמוד ולנגן. זה ברור לגמרי. הוא לא חולם להפסיק.
ההתארגנות היא שקשה לו. בכללי, וזה מתבטא גם באימוני הנגינה.
תודה על השיחה הזו. במיוחד מצאתי עידוד ופרספקטיבה בתיאור של סמדר, מעצם העובדה שעבר כל כך הרבה זמן.

אני פנויה אליך במאה אחוזים - להקשיב, להכיל, לדבר.
עם הילד שאצלנו, זה ממש בלט שהוא צריך את הנוכחות של אחד מאיתנו כדי להתאמן. אנחנו לא צריכיםלעשות כלום, פשוט להיות איתו (מה שלא קל לנו), אבל בלי זה הוא לא הצליח להתאמן בכלל.
כיום כאמור זה השתנה במידה מסוימת. עדיין, הוא אוהב יותר לנגן לידנו.

קראתי עכשיו את הדף של ללמוד מוסיקה אחרת כאן באתר
איזה דף מקסים.
דומה למה שסמדר כתבה.
היום פגשתי אמא שהבן שלה ויולן והיא סיפרה לי שהוא רותח עליהם כהורים שהם לא התאמנו איתו בילדות.
נראה שאני צריכה להגיע עם הילד היקר שלי לשיחה טובה כדי לגלות ביחד מה הוא רוצה, ובכל מקרה לא להתאמן איתו אם אין לי מספיק זמן וכוח להכלה מלאה שלו לפני שניגשים לאימון. אם נצליח אחד טוב כזה בשבוע ששנינו נהנים זה יהיה טוב, ומשם נתחיל את הדרך החדשה- ישנה שלנו.

הדילמה, כמו שאני מבינה אותה.
אני משליכה כרגע את הנושאים של כסף, של זמן ומוכנות רגשית של האם להכיל את הילד בזמן האימון, ומתרכזת בשאלה שלדעתי היא המהותית:
מה עדיף, אמא שלוחצת כדי להתאמן או כזו שלא, ומשאירה לילד את הבחירה?

מצד אחד, באות נשים עם סיפורים על ילדים שבבגרותם באו בטענות להוריהם שהם לא הכריחו אותם לנגן בילדותם. זו טענה חזקה, אבל איך הם יכולים לדעת? למדוד את הכאב והסבל שאולי היו מנת חלקם בילדות מול השמחה בהווה?
מצד שני, באה אישה עם סיפור עם הורים שלא הכריחו, והיא שמחה על כך. אני יכולה להצטרף. ברגע שמכריחים אותי לעשות משהו, זה מפחית את מידת ההנאה שלי מזה.
הילד רוצה לנגן, סמדר. לנגן, לא להתאמן. הוא חייב להתאמן?
למה? כי צריך כדי שבעתיד יהיה נגן מוצלח? זה שווה את זה, הכאב של הילד, הכעס, אולי סבל, ההתנגדות, העצבים שלך בהווה למען האפשרות שאולי בעתיד הוא יצטרך את זה?
מזכיר לי דיון על חינוך חופשי, אנסקולינג, והשאלה מה יהיה אם הוא יצטרך את זה בעתיד. והתשובה שניתנה שם - ילמד. בלי שיכריחו אותו ובקלות רבה יותר, כי הוא עושה את זה מרצונו החופשי ולא מתוך כורח.

אמרת ש:עד היום כאשר הוא מאוזן ושמח, הבחירה שלו בזמנו הפנוי תהיה לקשקש על הפסנתר, להתאמן במפוחית, לתופף ועוד (דרך אגב אף פעם לא לפתוח את הכינור).
רק לי זה זועק? לי נראה שהוא לא פותח את הכינור כי את מכריחה אותו להתאמן, ןמה שכופים רצוי פחות. ואפשר גם להפסיק לאהוב אותו בגלל זה.

אז מה אני מנסה להגיד? שמאז שהתחיל לנגן כינור בגיל המדויק של 4 ועשרה חודשים - כי לא יכולנו לעמוד יותר בבקשות שלו והבנו שהוא מבקש משהו אמיתי עבורו - מה שעומד לנגד עיני זה לפתוח לו את כל האפשרויות אליהן יכול להגיע כנר, ולכן היה לי חשוב מאד לפתח הרגל נכון שכאשר לומדים על כלי נגינה גם צריך להתאמן.

אי אפשר לפתוח את כל האפשרויות. הם באות אחת על חשבון השניה. האפשרות שלו לעונג והנאה בהווה נפגעות בשביל ה"אפשרויות הפתוחות" שלו בעתיד. ומה עם האפשרות להקשיב לעצמו, לבחור במה שטוב לו, ולהאמין שיש לו בחירה ושהוא תמיד ימצא את מה שטוב לא, אז לא צריך להתפשר על מה שחייבים וצריכים לעשות?
ולמה ההרגל הזה הוא כזה חשוב? עשיתי המון דברים בלי לתרגל, ואנשים לא האמינו לי, כי הם היו מקובעים ברעיון שחייבים להתאמן. עד כדי כך מקובעים שהעובדות הפשוטות לא שינו את דעתם.
את בטוחה שזה ההרגל הנכון?

אני חושבת שלא. לדעתי, ההרגל הנכון הוא לעשות דברים שאוהבים. ולדברים שפחות אוהבים מהחלטה ובחירה חופשית, כדי להגיע למטרה שכן אוהבים. לא כדי להשאיר את האפשרויות פתוחות. וודאי לא שווה לפגוע בילד עכשיו למען עתיד ערטילאי.

יש לך בעיה - הילד רוצה לנגן אבל לא רוצה להתאמן. זו הבעיה שלך, לילד אין בעיה. בעצם יש לו - אמא שלו באופן עקבי מכריחה אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה, ואולי הורסת, לאט לאט, אבל בעקביות, את אהבתו לכינור ולנגינה בו. אבל האתגר הוא שלך - לא שלו.
ולדעתי, המוגבלת בגלל הידע המוגבל שיש באמתחתי, האתגר שלך הוא לוותר על הרעיון שיש "הרגל נכון". אין הרגל נכון אחד, יש דרכים שונות. שלעתים באות אחת על חשבון השניה. הבחירה היא בין מוזיקה ספונטנית, מלאת אהבה, למוזיקה ממושטרת, כי צריך.

וכמובן, יכול להיות שאני טועה. את מוזמנת לקחת את מה שמרגיש לך נכון ולהתעלם ממה שלא.

ישבתי וניסחתי לי בראש מה שאכתוב כתגובה לכל מה שנכתב כאן.
לשמחתי בת האש כתבה בדיוק בדיוק מה שרציתי לומר

תודה לך

ההתארגנות היא שקשה לו. בכללי, וזה מתבטא גם באימוני הנגינה.
אני מניחה שזו גם היתה הבעיה שלי. גם היום אני מתמודדת איתה, גם לגבי עצמי וגם לגבי בני הבכור. אבל אפילו בלי זה, קשה לי להאמין שהייתי מפתחת קריירה כנגנית. מעבר ליכולת להתארגן, זה דורש סוג של אופי שפשוט אין לי, ושאני ממש לא בטוחה שהייתי מעוניינת לסגל לעצמי (ואני יודעת את זה עוד יותר טוב היום, כשאני רואה אילו מחברי לספסל הלימודים הפכו לסולנים. ובימי ביה"ס היכולת המוסיקלית שלי בכל מה שלא היה נגינה היתה גבוהה משל רובם).
והיא סיפרה לי שהוא רותח עליהם כהורים שהם לא התאמנו איתו בילדות.
אני אהיה כאן שיפוטית. על פניה, זו נשמעת לי גישה ילדותית. הוא אולי ויולן, אבל נשמע לא ממש סגור על הנושא של אחריות אישית (זה נראה לי יותר חשוב מויולה, עם כל הכבוד). הורים אחראים להרבה דברים, נכון, אבל אחריות צריכה לעבור בהדרגה לילד, אחרת איזה מין חינוך זה?
אלא אם כן הכוונה היא למה שנכתב למעלה -- של עזרה בהתארגנות. זו בהחלט עזרה שאני חושבת שהורים צריכים לספק. אבל חשוב לא לבלבל בין עזרה לילד במימוש האחריות שלו לבין לקיחת האחריות במקומו. עזרה כזו יכולה להיות למשל לדאוג לתנאים המתאימים, לסלק מסיחים, לקבוע מסגרת זמן וכל דבר אחר שקשור ל"להביא את הסוס לבאר". לשתות ממנה כבר חייב להיות עניין שלו.
>צריכה ללכת, תיכף אמשיך.<

נראה שאני צריכה להגיע עם הילד היקר שלי לשיחה טובה כדי לגלות ביחד מה הוא רוצה, ובכל מקרה לא להתאמן איתו אם אין לי מספיק זמן וכוח להכלה מלאה שלו לפני שניגשים לאימון. אם נצליח אחד טוב כזה בשבוע ששנינו נהנים זה יהיה טוב, ומשם נתחיל את הדרך החדשה- ישנה שלנו.
רעיון מעולה!!
באות נשים עם סיפורים על ילדים שבבגרותם באו בטענות להוריהם שהם לא הכריחו אותם לנגן בילדותם. זו טענה חזקה, אבל איך הם יכולים לדעת? למדוד את הכאב והסבל שאולי היו מנת חלקם בילדות מול השמחה בהווה?
לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.
_אמרת ש:עד היום כאשר הוא מאוזן ושמח, הבחירה שלו בזמנו הפנוי תהיה לקשקש על הפסנתר, להתאמן במפוחית, לתופף ועוד (דרך אגב אף פעם לא לפתוח את הכינור).
רק לי זה זועק? לי נראה שהוא לא פותח את הכינור כי את מכריחה אותו להתאמן, ןמה שכופים רצוי פחות. ואפשר גם להפסיק לאהוב אותו בגלל זה._
דווקא כאן לא הייתי ממהרת לקפוץ למסקנות. פשוט כלי קשת הם טיפוסים כאלה שלא מתמסרים בקלות. בפסנתר יש הרבה פחות פער בין מה שרוצים לנגן לבין מה שיוצא. אפשר להבין זאת כחלק מגישה ילדית שמתקשה -- עדיין -- לדחות סיפוק. וזה בסדר.
עשיתי המון דברים בלי לתרגל, ואנשים לא האמינו לי, כי הם היו מקובעים ברעיון שחייבים להתאמן. עד כדי כך מקובעים שהעובדות הפשוטות לא שינו את דעתם.
תראי, בת האש, אני לא יודעת מה בדיוק היו הדברים האלה. אבל נגינה -- כמוה כמחול או ספורט -- בחיים לא שמעתי על מישהו שזה הלך לו בלי לתרגל, והמון. ולפחות נגנים אני מכירה די הרבה. בכל שלושת התחומים האלה מדובר, בראש וראשונה, בעבודה טכנית-פיזית. בשלושתם הגוף צריך ללמוד תנועות שהוא לא נולד איתן, ואחר כך גם לעסוק בתיאומים שכליים מורכבים. זה לא מקרה שדווקא בתחומים האלה יש לצה"ל קטגוריות של "מוסיקאי מצטיין" ו"ספורטאי מצטיין" (ולא, נניח, "צייר מצטיין"). זה בדיוק מפני שהפסקה של שנתיים-שלוש בעיסוקים האלה תנחית מכת מוות על קריירה עתידית. כי צריך להתאמן. הרבה.
כלומר, אם רוצים להיות נגנים-מבצעים ברמה גבוהה.
וזה מחזיר אותנו, שוב, לשאלת מטרת הלימודים. שוב, ילד שמקשקש על הפסנתר או מתאמן במפוחית -- יכול להיות מאד שהכיוון שלו הוא בכלל להיות חוקר מוסיקה, מנצח, מעבד או קומפוזיטור. היכרות פיזית אמיתית עם יותר מכלי אחד מאד מאד עוזרת בכל העיסוקים האלה (לי עדיין יש חלום ללמוד חליל). אבל לשם כך אין הכרח להגיע לרמות ביצוע גבוהות. חשוב יותר להגיע לרמות גבוהות של הבנה מוסיקלית (מישהו אחר כבר ינגן

), וייתכן שזה מה שהוא צריך כרגע מלימודי הכינור -- העמקה של חוויית המוסיקה והבנתה, גם אם הוא לא ינסח זאת במלים האלה, או ינסח איזו מטרה קונקרטית בכלל (אני חוזרת: הוא ילד, מותר לו!).

ועוד משהו לגבי הורים-שוטרים-ואימוני-נגינה: על כל נגן מוצלח אחד כזה שפגשת, שסיפר לך על אימונים מפרכים בשיטור הורי, אפשר למצוא לא מעט אחרים שחוו אותו שיטור בדיוק, אבל בזמן מסוים, מסיבות שונות, הפסיקו לנגן. הניחוש הלא בדוק סטטיסטית שלי הוא שכמותם גדולה בהרבה מזו של הנגנים הקרייריסטיים.

ואם מישהו יודע איפה מסתובב קלא אילן בימים אלה, כדאי לקרוא לו לדף שיתרום מתובנותיו. או לפחות לאמא שלו... (קלא אילן הוא כנר שגדל ב חינוך ביתי חופשי).
ובכלל, חזקי ואמצי פלוני אלמונית (ובחרי לך ניק). אני לא בטוחה שלי היה אומץ לפתוח נושא כזה, ועוד כאן, ולשאת את כל מה שעלול להישמע כמו ביקורת קטלנית.

מזכירה שיש גם המון אנשים שהפסיקו לנגן ואיבדו את אהבתם למוסיקה בגלל לחץ של הורים וגישה משימתית של מטרה והשגיות.
להתלונן על ההורים אפשר גם ככה וגם ככה. גם אם הכריחו וגם אם לא.

אני מנגנת על כמה וכמה כלים שאת כולם למדתי לבד במין צורך פנימי גדול והנאה
בחלקם הייתי שמחה אם הייתי לומדת יותר מסודר כי הרמה שלי מוגבלת (פסנתר וגיטרה)

לעומת זאת, קלרינט למדתי מסודר עד רמת אקדמיה למוסיקה ובו אני לא נוגעת אף פעם מאז שסיימתי ללמוד שם

אבל לא נראה לי שממש אפשר ללמוד מזה דבר.

היו לי המון ערכים מוספים ללימודי הקלרניט:
למדתי לדרוש מעצמי, משמעת עצמית, למדתי הקשבה שניתן ללמוד רק כשמנגנים בתזמורת או הרכב קאמרי, יש היבט מאד חזק של פיתוח ריכוז, יכולות פיסיות, קואורדינציה.... הכרתי רפרטואר , הכרתי נגנים נחמדים

השתתפתי בזכותו בפסטיבל נפלא של כלייזמרים בצפת עם גיורא פיידמן ושלמה בר....

ובסופו של דבר למדתי גם על להיפרד....

אני סתם מוסיפה את השנקל שלי- אין לי באמת דעה ברורה מה עדיף ואני גם שמחה שנפתח דף כזה.

יש כאן היבט נוסף -

בשבט באפריקה, ילד נחשף למוסיקה חיה כחלק מאורח חיים. הוא לומד לנגן מהתבוננות, שמיעה, הקשבה, התנסות אקראית
כאן לא.

מעטים הילדים שיש להם הורה מנגן בבית

ואז- נוצר מבנה קצת מלאכותי- שבשביל ללמוד, בשביל "לפגוש" מוסיקה חיה, צריך ללכת למורה
ורב השיטה עובדת על מורה-שיעורים-להתאמן.

אולי בגלל זה יש נגנים שבאים ממשפחות של נגנים, שבהן ההורים מנגנים או האחים גם מנגנים.

זו אני שפתחה את הדף ואת השאלה - הפעם מעזה לכתוב את שמי...
שמחה על מה שנכתב כאן, לא מפחדת מהבקורת כי אני שומעת אותה בתוכי הרבה ולאורך השנים אני מרגישה שכדי לא ליצור דפוס לא נכון שירחיק אותו ממוסיקה השקעתי הרבה דרכים יצירתיות איך לעזור לו לקום להתאמן- נראה לי שלאף אחד זה לא קל כולל רוב המבוגרים, במיוחד למי שיש קושי בהתארגנות (שיש גם לילד שלי).
המורה שלו אמר לי משהו מאד חכם בתחילת הדרך: האוירה שתהיה באימונים שלכם זו האוירה שהוא יספוג לגבי מוסיקה. ולכן עכשיו, כאשר אני מרגישה סטייה מהדרך אני עוצרת ופותחת את השאלה. מה שנכתב עוזר, והתמיכה המורגשת ממך סמדר מאד מעודדת להמשיך לחפש את הדרך הנכונה. מאד ברור מכל מה שכתוב שאין דרך אחת וצריך למצוא מה שנכון לנו בזמן הזה.
הצעתי לו הבוקר שנפנה זמן וננסה להקשיב פנימה ללב שלו וננסה לקבל הנחיה פנימית. (עשינו את זה ביחד פעם אחת והיתה חוויה מאד מיוחדת שרפאה נזלת כרונית שהיתה לו). הוא שמח מאד והסכים מיד.
אנסה לפנות זמן בימים הקרובים. בינתיים- אין אימונים!

ועוד משהו לגבי הורים-שוטרים-ואימוני-נגינה: על כל נגן מוצלח אחד כזה שפגשת, שסיפר לך על אימונים מפרכים בשיטור הורי, אפשר למצוא לא מעט אחרים שחוו אותו שיטור בדיוק, אבל בזמן מסוים, מסיבות שונות, הפסיקו לנגן. הניחוש הלא בדוק סטטיסטית שלי הוא שכמותם גדולה בהרבה מזו של הנגנים הקרייריסטיים.
רק להבהיר: אני לא חושבת שיש בהכרח קשר בין המשפט הראשון לשני. כלומר, זה לא שהשיטור הזה הוא טוב או רע, זה פשוט מפני שמעט מאד אנשים בוחרים בקריירה מוסיקלית, ממגוון סיבות. גם אם ההורים השוטרים מראים אחוז גבוה יותר של הצלחה ב"יצירת ילד בעל קריירה מוסיקלית" -- ואני בכלל לא בטוחה שזה כך -- ההפרש קטן, ואני לא בטוחה שהוא שווה את מחירו האפשרי (וזה תחת ההנחה, הטעונה בדיקה כשלעצמה, ש"קריירה מוסיקלית" היא איזו מטרה חינוכית שאת חותרת אליה).

וגם אמר לי: אל תגבילי אותו במחשבה שלך. את לא יכולה לדעת לאן יגיע ומה יבחר לעשות. אנחנו לא שיערנו מעולם שהבן שלנו יהיה כל כך מאושר להיות חלק מהפילהרמונית, ויגיע כל כך רחוק. וגם האחרים נהנים מאד מהמוסיקה.
המשפט הזה הלך איתי כל היום, מפני שאני נשבעת שלא הבנתי את ההבדל בין זה לבין מה שאומרים לך כאן בדף, ולא קלטתי איך אמירה כל כך דומה יכולה להוביל להמלצות פרקטיות כל כך שונות.
אני גאה לבשר שירד לי האסימון (איזה מזל שאני יכולה להגיד "חודש שמיני" בתור תירוץ לכל בעיות התפיסה שלי...).
אני מניחה שהוא התכוון ל"אל תגבילי אותו" מבחינה שאפשר לקרוא לה "אורכית". משהו כמו "אל תגידי לעצמך שחבל על האנרגיה, מעט מאד אנשים מגיעים בסופו של דבר לעיסוק במוסיקה פרופר, עוד פחות מהם גם מצליחים להתפרנס מזה בצורה נורמלית, וממילא בסוף הוא ילמד הנדסת מכונות, אלא צאי מתוך הנחה שהוא יכול להיות מהמתי מעט האלה, או לפחות אל תניחי מראש שלא."
והוא צודק. אלא שמה שצריך לזכור הוא גם לא להגביל אותו מבחינה שהייתי קוראת לה "רוחבית". כל הדוגמאות שהבאת נגעו לקשתנים מבצעים, והם היוו לגבייך מודלים להתייחסות. וזה ממש לא המקום היחידי שאפשר להגיע אליו מלימודי כינור בגיל 9. בשלוף -- אני חושבת על שני קשתנים מהכיתה שלי. אחד הפך למנצח. שני (שהיה ליצן הכיתה וקשתן לא ממש מוצלח) הפך לזמר אופרה (מצוין, לפי הביקורות שקראתי עליו). חלילן אחד נהיה תקליטן. ופסנתרן אחד שני מחזורים מעלי הוא היום זמר ומלחין פופ. לשבחו של התיכון שלי ייאמר שהוא מאד עודד אנשים לנסות את הכיוונים האלה ולא התייחס לכלי שהם באו איתו כאל זהות מוסיקלית סגורה וחלוטה. ועוד לא הזכרתי בכלל את אלה שפנו לכיוונים אחרים לחלוטין ורחמנא לצלן לא עוסקים כיום במוסיקה בצורה מקצועית.
ואם כך בתיכון, על אחת כמה וכמה שמותר לילד בן 9 לחפש את הזהות המוסיקלית שלו, ומותר לו לעבור דרך כינור, להשקיע שם כמה שהוא יכול ורוצה ומתאים לו, להישאר שם או לא.
אני מאד מסכימה איתך שצריך לברר איתו מה הוא רוצה ולמה הוא זקוק ממך כרגע. למרות כל מה שאני אומרת, ייתכן שהוא צריך ורוצה שתארגני ותאפסי אותו, ואז צריך לחשוב איך עושים את זה באופן שלא ישבור לשניכם את הלב ויגרום סבל.

רות, אני שמחה, ממש שמחה

סמדר

דווקא כאן לא הייתי ממהרת לקפוץ למסקנות. פשוט כלי קשת הם טיפוסים כאלה שלא מתמסרים בקלות. בפסנתר יש הרבה פחות פער בין מה שרוצים לנגן לבין מה שיוצא. אפשר להבין זאת כחלק מגישה ילדית שמתקשה – עדיין – לדחות סיפוק. וזה בסדר.

יכול להיות. זו לא הייתה מסקנה, אלא משהו שממש צועק. לי לפחות. צעקה היא לא משהו שבא מתוך חשיבה רציאונלית והסקת מסקנות, ויכול להיות שאת צודקת.

_תראי, בת האש?, אני לא יודעת מה בדיוק היו הדברים האלה. אבל נגינה – כמוה כמחול או ספורט – בחיים לא שמעתי על מישהו שזה הלך לו בלי לתרגל, והמון. ולפחות נגנים אני מכירה די הרבה. בכל שלושת התחומים האלה מדובר, בראש וראשונה, בעבודה טכנית-פיזית. בשלושתם הגוף צריך ללמוד תנועות שהוא לא נולד איתן, ואחר כך גם לעסוק בתיאומים שכליים מורכבים. זה לא מקרה שדווקא בתחומים האלה יש לצה"ל קטגוריות של "מוסיקאי מצטיין" ו"ספורטאי מצטיין" (ולא, נניח, "צייר מצטיין"). זה בדיוק מפני שהפסקה של שנתיים-שלוש בעיסוקים האלה תנחית מכת מוות על קריירה עתידית. כי צריך להתאמן. הרבה.
כלומר, אם רוצים להיות נגנים-מבצעים ברמה גבוהה._

שואלת - מה זה רמה גבוהה בשבילך? כי לדעתי זהו סלע המחלוקת בינינו. מבחינתי כשאני חושבת על רמה גבוה אני חושבת על רמה רוחנית גבוהה. על האנרגיות שמרגישה מי שיודעת להרגיש בנגינה, בשירה, בריקוד, במחול, בספורט, בכל דבר. ואפשר לשמוע שיר שמבוצע לפי הספר אבל האנרגיה שלו היא של "אני עושה את מה שצריך כדי להרוויח כסף", או בצורה פחות קיצונית, מעיין הרגשת-לאוי של כפיה. ויש אנרגיה של אהבה טהורה.
בספר יפה שקראתי לא מזמן רקדן מיומן ומורה לריקוד לא מסכים לקבל תלמידים שלמדו במסגרות רשמיות (הספר מתרחש ברוסיה, המסגרות שם יותר נוקשות מכאן). בסוף הוא מקבל תלמידה אחת למחול. אבל העניין הוא שהריקוד שלו, הריקוד שלהם, זה לא ריקוד של תרגול שוב ושוב עד שיוצאת תנועה מדוייקת, או עד שיש תיאום בלהקה. זה ריקוד מאהבה, ריקוד שרוקדים כשרוצים, ולא כי יש חזרה בשעה X.
לדעתי חזרה מכפיה, גם כפיה עדינה של נדנוד של אמא, פוגמת בנגינה, בריקוד, במחול. משנה את התחושה מתחושה של הנאה ומשחק לתחושה של כפיה.
אני לא מאמינה בתחרויות ספורט ברמה של אולימפיאדה. זה פוגע בספורטאים, שדוחקים בגוף שלהם לגבול היכולת, שיוצאים מאיזון.
אני לא מכתוונת להתווכח איתך כרגע על הנושא של תרגול, למרות שאני מכירה כמה רקדניות שלמיטב ידיעתי, מעולם לא תרגלו ריקוד. הן פשוט רקדו. כשהן רצו הן רקדו הרבה, כשלא רצו - קצת.
מנסה למצוא גשר בין השקפת העולם בה יש "מוסיקאי מצטיין" לשלי - אולי מוזיקאי מצטיין זה זה שאוהב מספיק לנגן כדי לרצות לנגן כל הזמן?
או לפחות בשביל לרצות להתאמן? יצא לי לעשות דברים לא נעימים למען מטרות שאני בחרתי לעצמי. אבל כשמנסים להכריח אותי לעשות דברים לא נעימים למען מטרות שלא אני קבעתי, או יותר גרוע, האפשרות שאולי בעתיד אני ארצה לעסוק ב-X, אני מתנגדת נחרצות.

וזה מחזיר אותנו, שוב, לשאלת מטרת הלימודים. שוב, ילד שמקשקש על הפסנתר או מתאמן במפוחית – יכול להיות מאד שהכיוון שלו הוא בכלל להיות חוקר מוסיקה, מנצח, מעבד או קומפוזיטור. היכרות פיזית אמיתית עם יותר מכלי אחד מאד מאד עוזרת בכל העיסוקים האלה (לי עדיין יש חלום ללמוד חליל). אבל לשם כך אין הכרח להגיע לרמות ביצוע גבוהות. חשוב יותר להגיע לרמות גבוהות של הבנה מוסיקלית (מישהו אחר כבר ינגן ), וייתכן שזה מה שהוא צריך כרגע מלימודי הכינור – העמקה של חוויית המוסיקה והבנתה, גם אם הוא לא ינסח זאת במלים האלה, או ינסח איזו מטרה קונקרטית בכלל (אני חוזרת: הוא ילד, מותר לו!).

מטרת הלימודים היא הלימודים עצמם. לימוד נגימה הוא מהנה, וזו המטרה היחידה. אני למדתי מתמטיקה כי זה עניין אותי, פשוט כך. וקראתי ספרים על פסיכולוגיה כי זה עניין אותי, ועל NLP, ועל עוד המון דברים. אולי אי אפשר להמשיך בכך כל החיים (אולי) אבל כל עוד אפשר, אני מעדיפה שילדים ילמדו בשביל ההנאה שבלימודים.

ועוד משהו לגבי הורים-שוטרים-ואימוני-נגינה: על כל נגן מוצלח אחד כזה שפגשת, שסיפר לך על אימונים מפרכים בשיטור הורי, אפשר למצוא לא מעט אחרים שחוו אותו שיטור בדיוק, אבל בזמן מסוים, מסיבות שונות, הפסיקו לנגן. הניחוש הלא בדוק סטטיסטית שלי הוא שכמותם גדולה בהרבה מזו של הנגנים הקרייריסטיים.
!!!
חשוב מאוד!
אז זה אומר שאותם ילדים סבלו סתם!

לי אורה

_הצעתי לו הבוקר שנפנה זמן וננסה להקשיב פנימה ללב שלו וננסה לקבל הנחיה פנימית. (עשינו את זה ביחד פעם אחת והיתה חוויה מאד מיוחדת שרפאה נזלת כרונית שהיתה לו). הוא שמח מאד והסכים מיד.
אנסה לפנות זמן בימים הקרובים. בינתיים- אין אימונים!_
יופי. אשמח אם תחזרי לעדכן!

בת האש, אני חייבת ללכת לישון כי לילה, אבל אשתדל לענות מחר (הערה למחיקה כשהדף ייערך).

ממש אין איןאין לי זמן לכתוב, אבל מחשבה אחת קצרה:
הקטע הזה של שעור שבועי, פעם בשבוע, מתאים למבוגרים. לחלק מהמבוגרים.
אני בספק אם הוא מתאים אפילו למיעוט של ילדים.
אילו היה לי ילד מנגן, והיתה לי דילמה כזאת, הייתי שוקלת לשנות את כל המבנה (והציפיות) והיחס בין שעורים ונגינה בבית.

למשל, הייתי חושבת אולי לצרף שלושה-ארבעה שעורים ביחד, יום אחרי יום, ואחר כך פסק זמן של שלושה-ארבעה שבועות, ואחר כך עוד גוש.
(כלכלית זה אותו דבר, בחישוב חודשי)
(בין לבין, אהבתי את הרעיון של להוציא את הכלי יום=יום, בלי מחויבות לעשות אתו משהו)

הרציונל: שעור עם מורה זה משהו מאוד שונה מאשר נגינה בבית.
ילדים לומדים משהו בקונטקסט מסוים.
קשה מאוד לילדים להעביר את הלמידה שלהם (כל למידה, לא רק מוסיקה) לקונטקסט אחר ושונה.
(מבוגרים - עושים את זה הרבה יותר חלק ואלגנטי)
מעצם העובדה שהם לומדים משהו בחדר מסוים, עם תמונה מסוימת על הקיר, עם הנוכחות של המורה שם - ואז הם מגיעים הביתה, אנשים אחרים, ריחות אחרים, רעשים אחרים, והם אמורים לשחזר את מה שעשו בשעור - וזה פשוט מסרב להשתחזר... קונטקסט אחר, עולם אחר. במצב כזה, המילה "אימון" מאבדת את המשמעות שלה, כי זה לא באמת חזרה על משהו שעשית כבר - אלא רכישה מחדש של יכולת-נשכחת, שבקושי התבססה וכבר נעלמה בערפילי הזמן של אתמול או שלשום - בקונטקסט חדש לגמרי.

עוד משהו שילדים טובים בו זה למידת גוש, למידה בפרצים אינטנסיביים.
(מבוגרים יכולים להסתדר יותר טוב עם למידת-טפטוף, שעור בשבוע וכאלה)

המטרה של רצף שיעורים בעיני - לבסס משהו, ךאפשר למידת גוש שמתאימה יותר לילדים מסוימים, לאפשר התקדמות משמעותית, ביסוס של מה שנלמד, בשאיפה להשיג משהו וגם לבסס את ההישג, למשל להשתלט על קטע יצירה שיכול לעמוד בפני עצמו, ואחר כך לחשוב טוב-טוב איך לקחת את ה"תוצר" הביתה.
למשל: לחזור הביתה ולהשוויץ בהישג, פשוט לנגן אותו לקהל אוהד, רצוי שניים-שלושה (2-3 הזדמנויות).
או בבית להתרכז על עשיית מוסיקה שונה, שאפשר לעשות במסגרת הבית, למשל: אלתור, נגינה עם מישהו ששר, יצירת מוסיקה באופנים אחרים לגמרי... חיבור מנגינות...

בקיצור, לצאת מהקונספציה שהאימון (והנגינה) בבית הוא המשכי ורציף לשיעור, כי לדעתי הקונספציה הזאת, כשמדובר בילדים צעירים, איננה מבוססת-ראיות

יש נגינה בבית ויש נגינה בשעור.
שני עולמות שונים, שייפגשו, כן, אבל רק בטווח הארוך.

כדי לא ליצור דפוס לא נכון שירחיק אותו ממוסיקה השקעתי הרבה דרכים יצירתיות איך לעזור לו לקום להתאמן
כנראה הדרכים שלך שונות משלי

אני משקיעה הרבה מחשבה בדרכים יצירתיות לחבב עליו מוסיקה, כל מוסיקה שהיא, להשתעשע בה ולהיקסם ממנה.
(תודה לאל, עוד לא הגענו לשלב של אשכרה בחירת כלי נגינה מסוים ושיעורים

)
וכל פעם שאני שומעת אותו משחק לעצמו, ותוך כדי מזמזם ושר, או לוקח מנגינה מוכרת ומלביש עליה מילות ג'יבריש - אני מצחקקת לעצמי בשקט. תפסתי אותו

רעיון ממש יצירתי מה שאת אומרת לגבי למידה אינטנסיבית...
לגבי לחבב עליו בכלל מוזיקה- מסכימה איתך מאד, אשמח לעוד רעיונות. זה באמת עניין נוסף על האימונים, והיו לנו הרבה דברים כייפים מאד מאד שעשינו או שהוא עשה לבד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לאור הבקורת (אל דאגה אני עומדת בזה וזה מעלה שאלות חשובות) אני חשה לספר לכן עוד סיפור קטן שנזכרתי היום כדי שתבינו שלא סתם אני מחפשת דרך: לפני כחודשיים בערב נעים בבית, אחרי אימון שנגמר עם הרבה השראה, הוא שם לעצמו לבד דיסק של מנדלסון והקשיב לקונצ'רטו לכינור מהתחלה ועד הסוף. במקום כלשהו אמר לי פתאם:" אמא, זה כ ל כ ך יפה... אני פשוט מתמוגג! את חושבת שאני אוכל אי פעם לנגן את זה?" עניתי לו שאני בטוחה לגמרי שאם ירצה הוא יוכל לנגן את זה, ואח"כ בשיעור הוא שוב שאל את המורה שלו מתי הוא יוכל לנגן את זה, ובמשחקים עם הפסנתר ניסה לא מעט לנגן זאת משמיעה. זה גם חלק מהתמונה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא שמתי לב שכתבתי ממחשב אחר אז זה שוב נכתב תחת פלוני אלמונית

אבל כשמנסים להכריח אותי לעשות דברים לא נעימים למען מטרות שלא אני קבעתי, או יותר גרוע, האפשרות שאולי בעתיד אני ארצה לעסוק ב-X, אני מתנגדת נחרצות.
את צודקת. רק שבכלל לא ברור מהסיפור של רות שזה המקרה. הנה עכשיו אנחנו קוראים שהילד רוצה לנגן את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון! כל האהבה והרמה הרוחנית הגבוהה שבעולם (שאני בטוחה שיש לו כבר עכשיו) לא יעזרו לו להגיע לשם, אם האצבעות שלו לא יידעו לזוז. וללמד את האצבעות לזוז זה, אהמ... ממש ממש לא כיף.
וזה מביא אותי ל
כשאני חושבת על רמה גבוהה אני חושבת על רמה רוחנית גבוהה. על האנרגיות שמרגישה מי שיודעת להרגיש בנגינה, בשירה, בריקוד, במחול, בספורט, בכל דבר. ואפשר לשמוע שיר שמבוצע לפי הספר אבל האנרגיה שלו היא של "אני עושה את מה שצריך כדי להרוויח כסף", או בצורה פחות קיצונית, מעיין הרגשת-לואי של כפיה. ויש אנרגיה של אהבה טהורה.
את כמובן צודקת, אלא ששני הדברים לא סותרים. אני אצמצם את הדיון לנגינה כי את זה אני מכירה: ברור שצריך לבוא מאהבה אמיתית ומהבנה אמיתית (מה שאת תקראי לו רמה רוחנית). זה מה שמבדיל בין אמנים דגולים לבין אמנים בינוניים וגם סתם טכנוקרטים. אבל היכולת הטכנית היא תנאי מקדים. הכרחי, אבל לא מספיק. כמי שחוותה באופן תדיר את הפער בין הבנתה המוסיקלית המצויינת לבין יכולתה הטכנית המוגבלת, אני לא יכולה להתעלם מחשיבותו של אימון באשר הוא (והפתרון שאני מצאתי לעצמי אינו הכרחי או מחייב. אפשר היה גם לבחור לחרוק שיניים ולהתאמן). יש לילד מטרה: לנגן את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון. כדי להגיע לשם הוא צריך לאכול הרבה קש בדרך. ואצל ילדים -- גם כשהמטרה ארוכת הטווח נבחרה על ידם והיא נראית לעין -- קשה לפעמים למצוא את אורך הרוח הדרוש. ואולי כאן כן נדרשת עזרה של מבוגר, שמהצד עשויה להיראות כמו נדנוד או כפייה.

אני לא מאמינה בתחרויות ספורט ברמה של אולימפיאדה. זה פוגע בספורטאים, שדוחקים בגוף שלהם לגבול היכולת, שיוצאים מאיזון.
אני מבינה מה את אומרת. אני גם מאמינה שזה נכון לחלקם. עם זאת, בעוונותי, אני נהנית מאד מצפייה בתחרויות אולימפיות, או בטורנירי גראנד סלאם בטניס. זה כיף לראות אנשים משקיעים לב ונשמה במה שחשוב להם ומגיעים להישגים מדהימים, אמנותיים ממש. אני אצטט כאן שיר קצר של תמיר גרינברג (מתוך הקובץ "על הנפש הצמאה", עמ' 25), זה יבהיר את הכוונה, אני מקווה שזה מותר:

על הבעת פניו של ולאוביץ'

בהבקיעו שער לרשתה של נבחרת גרמניה*

לא צהלת מנצחים ולא שכרון של כוח,
לא יהירות גסה ולא התפרצות של שמחה:
עונג צלול נח על פניו של הנער,
מתוק ועדין כאנקת אהבה,
צורב כהתענגותו של החי על עצם קיומו,
כפליאתו על רוך העשב ותבונת האדמה.

האם את גם "לא מאמינה" בנגינה ברמה של, נגיד, ג'וליארד או ברקלי, במשחק ברמה של -- נא לשים כאן את המקבילה התיאטרונית, או באופן כללי בליטוש ביצוע עד לכמעט שלמות, כי זה "מוציא מאיזון"? כן, אין ספק שיש אנשים שזה מוציא אותם מאיזון, אבל יש לי תחושה שזה תלוי יותר באנשים מאשר בפעולה.

_וגם - לא תמיד צריך להתאמן. לפעמים צריך מנוחה מהכלי. זה לא אומר שלא מתקדמים בנגינה, יש גם תהליכי למידה שאינם תלויי תרגול.
אני ניגנתי בבגרותי תוך כדי לימודים אקדמיים תובעניים ועבודה בחצי משרה ולא הספקתי להתאמן בכלל, ועדיין - התקדמתי מאד בנגינה. מספיק היה לי שהמוסיקה התנגנה לי בראש.
ואולי אף מעבר לזה - לפעמים חשוב לעשות הפסקה, ואחרי שחוזרים אל הכלי פתאום מצליחים להתגבר על קשיים טכניים שהיוו מחסום בעבר._

בהקשר לזה - קרה לי פעם משהו דומה.
למדתי יוגה כמה חודשים בהודו. והיו לי תרגילים שהיה לי קשה לעשות.
אז הייתה חופשת קיץ במשך חודש. שכל הזמן אמרתי לעצמי שאתאמן, אך לא הצלחתי.
ואחרי כן כשהקורס חזר - הייתי בטוחה שאהיה ממש 'חלודה' - אבל קרה דבר הפוך: פתאום גיליתי שאני מצליחה בתרגילים להגיע יותר רחוק ממה שהצלחתי לפני כן ויותר בקלות. פלא שכזה.

עוד משהו שילדים טובים בו זה למידת גוש, למידה בפרצים אינטנסיביים
(-:
שהילד רוצה לנגן את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון! כל האהבה והרמה הרוחנית הגבוהה שבעולם (שאני בטוחה שיש לו כבר עכשיו) לא יעזרו לו להגיע לשם, אם האצבעות שלו לא יידעו לזוז. וללמד את האצבעות לזוז זה, אהמ... ממש ממש לא כיף.
נכון. למוסיקה כזו לא מספיק להקשיב לכפית בתוך קופסת קוטג', לא משנה כמה האדם מוסיקלי. זה לא בא אינטואיטיבי, וזה פשוט לא בא בלי עבודה. מי שמספיק לנגן בחלילית או לשיר, (לא מזלזלת - אני בדיוק כך!) יכול להסתפק במחקר עצמאי כאוטי. כלי קשת = אימונים. זה לא משהו שבא לבד.
ואצל ילדים – גם כשהמטרה ארוכת הטווח נבחרה על ידם והיא נראית לעין – קשה לפעמים למצוא את אורך הרוח הדרוש. ואולי כאן כן נדרשת עזרה של מבוגר, שמהצד עשויה להיראות כמו נדנוד או כפייה.
בינתיים, מהנסיון שלי, נראה לי שזה נכון.
את החלק של הכפיה קשה לי לקבל - אני מעדיפה להתייחס לזה כאל דיאלוג, כמו שרות מציגה כאן. עם נידנוד אין לי בעיה (-;

חשבתי בלילה על מה שעלה כאן ונזכרתי בציטוט של תמרוש מהסרט בילי אליוט "I don't want a childhood, I want to be a dancer" (שחי נפשי, לא מצאתי אותו בסרט למרות שראיתי את הסרט כמה פעמים... זה חלק מהמסתורין של החיים)
וחשבתי (שוב) שכל כך קשה לדעת מה הצורך של אדם אחר, גם אם הוא ילדנו, עצמנו ובשרנו. זה כל כך חמקמק. צריך בלי סוף הקשבה ובכל זאת מפספסים חלק מהזמן.

הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון (דווקא בביצוע שלא הכרתי).

סמדר

אני מסכימה שצריך בשביל להיות מוסיקאי ברמה כבוהה איזשהו מינימום של אימונים. אני לא מסכימה שהוא צריך לאכול קש בדרך. אפשר לנגן ולשמוח מזה. אפשר לנגן בלי סבל חוסר סבלנות, או אימון שפשוט לא מתאים עכשיו. למה ללמד את האצבעות לזוז זה לא כיף?

עזרה יכולה להראות כמו נדנוד או כפייה, אבל זה עובד גם ההפך, כפיה עלולה להיראות כמו עזרה. ולא תמיד יש לך דרך ברורה להבדיל ביניהם.
אבל במקרה הגרוע ביותר אם לא תכריחי אותו להתאמן הוא יתאמן אחר כך, ופשו יקח לו יותר זמן להגיע למטרה, אך אם תכריחי אותו כשהוא לא צריך, הוא יסבול בלי סיבה! לדעתי זו סיבה טובה מספיק לא להכריח.

אני חושבת שלהיות נגן מצטיין או ספורטאי מצטיין צריך להיות רק מי שישקיע את הנשמה שלו בעיסוק שלו בלי שיכריחו אותו, בלי שיסבול, בלי לאכול קש. רק מי שבשבילו האימונים האלו הם הנאה, אם לא תמיד אז כמעט תמיד.

אמרת שזה תלוי באנשים ולא בפעולה - זה בדיוק העניין, כי לכל אחת איזון שונה. אבל אי אפשר להכריח להגיע לאיזון. זה לא עובד כך. להכריח זה משהו שמוציא מאיזון. אני מאמינה שמי שמיועד להיות נגן מצטיין במוקדם או במאוחר יתאמן בעצמו עד שילטש את ניגונו לשלמות. ומי שלא, גם אם יללטש כך את ניגונו, לא תהיה במוזיקה שלו את האנרגיה הנדרשת.

להיות נגן מצטיין זה משהו שאי אפשר לכפות. אפשר לעזור אם הילד מבקש ממך שתזכירי לו להתאמן, למשל, או תהי איתו באימונים. אבל אם הוא לא ביקש, למה את חושבת שזו עזרה?

קשה להבין מה הצורך האמיתי, וזו הסיבה קודם כל לא לגרום נזק. לא להכריח להתאמן לא יגרום נזק בלתי הפיך. הכפיה להתאמן - יכולה.

אני רוצה לחדד שלפחות במקרה שלנו זה לא מצב של כפייה. אבל כן נדנוד שהגיע לפרקים למתח בבית שהילד מוציא עלי את הכעס שהצטבר לו באופן כללי, ואז אביו של הילד שבדרך כלל לא מתערב כועס עליו שבגלל הכינור הוא כועס עלי וזה לא שווה את זה ואז אני כועסת על בן זוגי שהוא כועס על הילד... מין מעגל שכאשר היינו נכנסים אליו זה היה רגע לעצור ולבדוק מה קורה ולחשוב אם ממשיכים ואיך ממשיכים.
היו הרבה עליות ומורדות שתמיד נגמרו בזה שהוא ביקש שנמשיך והסביר לי שפשוט קשה לו לקום לאימון והוא מבקש שאעזור לו.
הפעם אני מרגישה משהו יותר גדול ולכן ממש עצרתי. הרבה ממה שכתבתן עזר לי ממש ממש לשחרר, בידיעה שהחיפוש עכשיו הוא פחות איך להמשיך לעזור לו אלא יותר מה שסמדר כתבה:
אבל חשוב לא לבלבל בין עזרה לילד במימוש האחריות שלו לבין לקיחת האחריות במקומו.
בינתיים קרה משהו ממש טוב: הלכתי איתו שלשום לשיעור אחרי הרבה זמן שלא הלכתי, והכרזתי באופן רשמי לו ולמורה שלו שאני במשבר, וכרגע לא ממשיכה לעזור להתאמן עד שלא אמצא דרך אחרת ועד שלא נמצא זמן בסוף השבוע לברור מעמיק מה הוא רוצה וצריך ממני. הילד יודע על הפורום, קצת קורא בו, ואתמול לפני השינה אמר לי: מחר בשלוש זה הזמן היחיד ביום להתאמן, אעשה אימון חגיגה (אימון שמנגנים יצירות קודמות וזו באמת חגיגה). בבוקר אתמול קם ואמר לי: זוכרת בשלוש? אימון חגיגה. אמרתי לו שאשמח להקשיב לו אבל לא מתכוונת להזכיר ואכן היה זמן מקסים של נגינה.
היום הוא מתכוון לפני השינה להתאמן רק על דבר אחד. זה מה שאמר לי אתמול בערב. מרגישה משהו משמעותי משתנה.
אני מרגישה שהדף ממש עזר... די מדהים איך דברים עובדים.

הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון (דווקא בביצוע שלא הכרתי).
רק בשביל השמלה הזו הבנות שלי ירצו לנגן בכינור D-:

דרך אגב, משהו שבת האש כתבה גרם לי לשאול מלכתחילה את השאלה:
אני מאמינה שמי שמיועד להיות נגן מצטיין במוקדם או במאוחר יתאמן בעצמו עד שילטש את ניגונו לשלמות. ומי שלא, גם אם יללטש כך את ניגונו, לא תהיה במוזיקה שלו את האנרגיה הנדרשת.
זה בדיוק מה שאני תוהה. אם קשה לילד להתארגן לאימון זה אומר שצריך להשאיר הכל רק ליוזמתו ולא להיות איתו במסע הזה? לאבא שלי היה משפט שתמיד אמר: היכולת להתאמן היא חלק מהכישרון. ואני שואלת את עצמי האמנם? בטוח לילד נגיד מגיל העשרה, אבל גם לילד בן 5-6-7-8? האם מי שמצליח לממש בחיים שלו את האהבה העמוקה שלו למוסיקה, ונגיד הוא מצליח לממש מהסוג שהאימונים היו עוזרים לו להגיע לרמה גבוהה יותר, האם גם בגיל 7 התאמן לבד ורק מאהבתו למוסיקה, או שהיה שם מבוגר שעל אחריותו הוא נשען?
לדעתי לא. כלומר אבא שלי טועה לדעתי. אני לא חושבת שיש ילדים, גם אם הם מאד מוכשרים, ואני לא מדברת על ילדי-פלא שאינני יודעת לגביהם שום דבר, שיכולים מתוך אהבה למוסיקה להתאמן לבד בגיל צעיר.
אני חושבת שכמו שיש הרבה אנשים שאולי נהרסה להם האהבה למוסיקה בגלל ההורים התובעניים, יש גם לא מעט אנשים שפספסו את ההזדמנות להגיע למיצוי מסוים של היכולת שלהם, בלי קשר לקריירה ופרנסה אלא סתם להנאתם, כי ההורים בכלל בכלל לא התערבו ולא עזרו להם לתכנן זמן, להסביר למה בכלל להתאמן, למה חשוב ללמוד מוסיקה, להפוך את זה לזמן איכות נעים עם הילדים וכו'.
אני לא אומרת את זה כהצדקה לכפייה, וגם השאלה למה מתכוונים כשאומרים כפייה, ומתוך מה ילדים ואנשים בוחרים לעשות או לא לעשות משהו שיש בו מאמץ.
חייבת לזוז...

דף מומלץ

רק בשביל השמלה הזו הבנות שלי ירצו לנגן בכינור.
את צוחקת, לא? 0-: אותי ואת הבת שלי לא תתפסי בשמלה כזאת... חסר לה חלק (-:

היום המורה של הבן שלי החליף לו את החימום. איך הילד שמח! הוא לא אהב את החימום הקודם (הנחוץ עד מאוד...) והעדיף לדלג עליו ולקפוץ ישר לנגן את השירים שלו.
אני ראיתי שהיו דברים שמאוד עזרו לו לנגן.
למשל, היתה לו מנגינה אחת בחצוצרה שהזכירה לבת שלי שיר מהמקהלה (למי שמתמצא, זה היה אווה מריה של באך-גונו). כל פעם שהוא התחיל לנגן אותה, היא ואני התחלנו לשיר "אווה מריה" איתו. זה כל כך הלהיב אותו, שהוא ניגן את המנגינה הזאת שוב ושוב ושוב. בסוף גם הופיע איתה (עם המנגינה ועם אחותו בדואט) בקונצרט סוף השנה, כשאחותו מנגנת בשבילו את התפקיד של כאילו-באך בחליל הצד.

פעם אחרת, כשחיכינו לשיעור תיאוריה שלו ותוך כדי כך מצאנו חדר פנוי שהוא יתאמן בחצוצרה, אני ניגנתי בפסנתר את מה שהוא ניגן בחצוצרה (לא להתבלבל, אני לא יודעת לנגן... אבל בשלב שבו הוא נמצא, אני יכולה בקלות לעקוב אחרי דו-סי-רה-דו, מי-רה-פה-מי, כן?). גם זה הלהיב אותו. את המנגינה הזאת ניגן יותר בחשק.

מנגינה אחרת, שנקראת "הימנון הצלבן" באנגלית, כל כך מצאה חן בעיני, שגם ביקשתי שינגן עבורי אותה במיוחד. "הזמנות" תמיד מעודדות נגינה, אם הן אותנטיות (ככה הילדה מנגנת עבורי את "מצב רוח של בוקר" מפר גינט). וחוץ מזה עוררתי דיון, איזה תיבות יותר יפות בעיני, וכיוון שבסוף הסכמנו שיש משהו מלהיב בכל הפתיחה, אז גם זה עודד אותו לנגן יותר את השיר הזה.

בקיצור, תשומת הלב צריכה להיות שם, וצריכה להיות מדוייקת ואותנטית. ואז הוא מעצמו מתמלא חשק.

ונגינה בצוותא מעלה פלאים את החשק. כשביקר אצלנו חבר של הילדה, מוכשר באופן יוצא דופן, הם לא הפסיקו לנגן.

ואגב, קונצרטים בפני קהל אוהד גם הם תורמים לחשק. הבת שלי מסוגלת לנגן לחברים שלה שעות ברציפות. "את יכולה לנגן את ....?" "תנגני בשבילי את ....", "אולי שודדי הקריביים?"

_לדעתי לא. כלומר אבא שלי טועה לדעתי. אני לא חושבת שיש ילדים, גם אם הם מאד מוכשרים, ואני לא מדברת על ילדי-פלא שאינני יודעת לגביהם שום דבר, שיכולים מתוך אהבה למוסיקה להתאמן לבד בגיל צעיר.
אני חושבת שכמו שיש הרבה אנשים שאולי נהרסה להם האהבה למוסיקה בגלל ההורים התובעניים, יש גם לא מעט אנשים שפספסו את ההזדמנות להגיע למיצוי מסוים של היכולת שלהם, בלי קשר לקריירה ופרנסה אלא סתם להנאתם, כי ההורים בכלל בכלל לא התערבו ולא עזרו להם לתכנן זמן, להסביר למה בכלל להתאמן, למה חשוב ללמוד מוסיקה, להפוך את זה לזמן איכות נעים עם הילדים וכו'._

לדעתי, דעתך נכונה מאוד!
בדיוק קראתי לאחרונה על פקו דה לוסיה (paco de lucia), שהוא גיטריסט פלמנקו מדהים שלנגן דברים שהוא כתב זה אתגר מאוד גדול - - - מסתבר שאביו הכריח אותו להתאמן לפעמים 12 שעות ביום כיוון שרצה שהוא יהיה גיטריסט טוב.
סביר להניח שזה קצת יותר ממוגזם ואולי כילד הוא הרגיש שזה גם סבל ממש... אבל יהיה מעניין לשאול אותו לגבי זה היום, היום הוא מנגן וכותב מהלב יצירות מדהימות (והוא לא יודע לקרוא תווים).

אישית, אני חושב שהורים צריכים לתת משהו בין "דחיפה קלה" לגירויים לנגינה, אבל לא לדחוף יותר מדי.
אני התחלתי לנגן אחרי שראיתי מישהו מנגן בגיטרה בגיל 14 וזה נראה לי כל כך קסום... אחרי כמה שנים הגיטרה הפכה להיות צוהר לעולם שלם עבורי, והיום עוד יותר.
ההורים לא ממש תמכו באופן אקטיבי, אבל גם לא השמיעו שום התנגדות, חוץ מאולי "אל תנגן עכשיו, מאוחר ותפריע לשכנים"

אז בסה"כ אני מתייחס לזה כתמיכה שקטה. (ומודה להם על כך...)

לדעתי, נגינה ואימון וכל הכרוך בכך היא עניין אישי, בכל גיל.
לא עסק של אף אחד אחר. גם לא של ההורים.
מי שרוצה לנגן - י/תנגן.
ומי שרוצה להתאמן בנגינה - י/תתאמן:מתי שרוצה, כמה שרוצה, כמה שמתחשק.
ואם לא - אז לא.
ואם לא היום - אז אולי מחר. או בעוד שבוע. או בעוד 10 שנים. או אף פעם.
ואין להכריח וגם לא לנדנד.
זה פשוט עניין אישי ונתון לבחירה חופשית.
לדעתי.

סיפרו לי שכשהייתי ילדה שמעתי מישהי מנגנת באקורדיון ואמרתי שאני רוצה גם. לא זוכרת, סיפרו לי.
וביום ההולדת קנו לי מתנה: אקורדיון. בהפתעה.
וכל שבוע למדתי אצל מורה רוסי זקן וקפדן שגם ניגן באופרה.
אני זוכרת שניגנתי הרבה מאוד מוזיקה קלסית מסוגים שונים וגם הלכתי להרבה קונצרטים ואופרות וכו' וכו' כחלק מהחינוך המוזיקלי שלי (הרבה פעמים הלכתי לראות אופרות שבהן ניגן המורה).
ויום אחד (בכיתה ז או ח) פשוט נמאס לי הודעתי שאני מפסיקה. וכך היה.
לא מצטערת שלמדתי לנגן (למרות ששנים חשבתי שגיטרה יותר עדיפה לי מאקורדיון) ולא מצטערת שהפסקתי.
מסקנות? אין לי מגובשות. מה שזכור לי זה תחושת הרווחה כשהפסקתי והתחושה של עוצמה על היכולת והחופש לבחור להפסיק לנגן ושההורים שלי (חוץ מכמה "חבל" וכו') איפשרו לי לבחור כרצוני. ונראה לי שזה מה שהכי חשוב לי בכל הסיפור. אני ממש אסירת תודה להוריי על כך שלא אילצו אותי, או ניסו להכריח או לנג'ס או כל אמצעי לחץ אחר. קיבלו את החלטתי וזהו.

וואו, איזה דף מרתק!
איך לא ראיתי אותו קודם??
קראתי רק עד האמצע ואני מת מעייפות אז אמשיך מחר, אבל בינתיים מאוד אהבתי את מה שכתבתן! איזה דיון מעניין ויפה!
יש לי רק דבר אחד קטן להוסיף בינתיים שלא ראיתי שהתייחסו אליו:
מעבר לכמות האימון, יש חשיבות עצומה ל{{}}איך מתאמנים.
זה משפיע גם על יעילות האימון (אפשר להתאמן 4 שעות ולא להשיג בהן כלום, ואפשר להתקדם המון בחצי שעה), וגם על החשק להתאמן (אם אתה לא יודע איך להתאמן, יהיה לך משעמם, אתה תרגיש בצדק שזה בזבוז זמן, ולכן לא יהיה לך חשק להתחיל בכלל).
לצערנו, רוב המורים בכלל לא מתייחסים לנקודה הזו, ולא מלמדים איך להתאמן. אני חושד שזה בגלל שהם בעצמם לא ממש יודעים איך להתאמן בצורה יעילה.
אשמח להרחיב על זה כשאהיה פחות עייף.

דבר נוסף, אני מעדיף לנגן מאשר להתאמן. למעשה, כל אימון הוא נגינה, ואפשר לקרוא לזה "ללכת לנגן" ולא "ללכת להתאמן". זה עושה יותר חשק, וזה גם קשור למה שכתבתי קודם, על האיך. כשאתה מנגן_ ולא _מתאמן אתה בעצם עושה מוזיקה. זה לא משהו טכני. ולכן יהיה לך יותר חשק לעשות את זה.
נדמה לי שכתבתי על זה בדף ללמוד מוסיקה אחרת.
zzz

למעשה, כל אימון הוא נגינה
וגם - כל נגינה היא אימון, במובן מסויים.

אני מעדיף לנגן מאשר להתאמן
אתה צודק.
אני מאוד מודעת לזה.
אני מזכירה "לנגן" ולא "להתאמן". במיוחד שהם באמת מנגנים ולא "מתאמנים".

בקשר ללחץ על הנגינה אז רק להגיד שבשנה האחרונה ניסיתי כמה פעמים להציע לו להפסיק לנגן או באמת לעבור כלי כמו שגם כאן תזמורת הים הציעה לי. באחת מנקודות הלחץ על כך אמר לי שהוא ממש ממש מבקש ממני לא להציע לו להפסיק לנגן כי זה רק מחליש אותו. הוא יודע שהוא יכול להפסיק אבל הוא לא רוצה. דרך אגב כשהיה קטן יותר ביום מסוים שגם אני הייתי הרוגה וראיתי שגם הוא, ונראה היה שהוא "צריך לבכות" עפ"י המוצג בספר "התינוק יודע" (כאשר ילד לא מאוזן הוא מחכה לגבול מסוים ואז מתפרץ בבכי לאו דוקא בגלל הדבר עצמו אלא כי הוא צריך לפרוק רגשות) אמרתי לו שהיום לא מתאמנים. באותו רגע הוא פרץ בבכי גדול ואמר לי: בכלל לא אכפת לך ממני ואת לא רוצה להתאמן איתי ואני בכלל לא חשוב לך (לא זוכרת את המלים המדויקות אלא רק את הצחוק שאני ואישי נקרענו ממנו... (-:
לגבי להזמין אותו לנגן ולא להתאמן- נשמע לי נכון... אולי ברגע שאני שומעת אותו גם מתאמן (חוזר על משהו) אשמח איתו על ההעמקה, או בתוך הנגינה אציע לו להעמיק לתוך משפט מסוים.
בינתיים האוירה בבית מאד רגועה ביחס לזה, אתמול היה לו אימון (קבוע) עם בחור צעיר שמתלמד אצל המורה שלו ובתמורה מתאמן איתו והוא אמר לי שהוא היה מרוכז לחלוטין מהתחלה ועד הסוף והיה נפלא. אני כרגע עד שאמצא שוב את הדרך רק שואלת בערב אם ירצה מחר להתאמן ואם כן אז לתכנן זמן. אם לא אז לא.

איזה דף מרתק!
בספרו "בלמידה מתמדת", כופר ג'ון הולט בדעה, שמי שרוצה להתמקצע, צריך להתחיל מוקדם. הוא מספר על אישה שפגש באיזורו, מוזיקאית שמנהלת תזמורת עירונית ברמה גבוהה (מילים שלו), שמספרת שנרשמה ללימודי מוזיקה בייל בגיל 21, ולקחה ויולה ככלי שני (היא היתה פסנתרנית אז). בטרם נסתיימו לימודיה, היא ניגנה ברמה מספיק גבוהה כדי לנגן בתזמורת הסימפונית של ניו הייבן, שהולט גורס שהיא תזמורת מקצועית מאוד. (עמ' 121-122).

הוא מספר עוד, כי הוא מנגן על צ'לו, ושלדעתו, אילו יכול היה להשקיע בנגינה את הזמן שמשקיע נגן רציני צעיר, יכול היה להגיע לרמה גבוהה מאוד, למרות שהעבודה שהחל לנגן בגיל 40.

בהקשר של אימון, כמו עודד, הולט ממליץ לנגן ולא להתאמן. הוא מציין שלנגן מצקועי, ההבדל בין נגינה לאימון הוא הקהל, אך עבור הנגן החובב זה איננו משנה.

אני יכולה לספר לכם על אחי, ששם את ידיו על גיטרה כשהיה בן 11 או 12. זה במקרה: הגיטרה, של חברתי, היתה אצלי בחדר, ואני לא הייתי בבית. הוא בן 32 היום, והוריד את ידיו מהגיטרה מאז, רק כדי להחליף אותה באחת אחרת, או ללכת לישון

. הוא מוזיקאי.

אף אחד לא אמר לא להתאמן. למעשה, אבא שלי בעיקר אמר לו להנמיך או להפסיק כבר. והוא סגר את הדלת וניגן.
יחד עם זאת, כמובן שכל אדם שונה. אני יודעת שיש אנשים שמצטערים שהוריהם לא דחפו אותם יותר כשהיו ילדים.

רות, אני אוהבת את מה שאת מספרת שאת עושה: את משתפת פעולה עם מה שהילד מבקש. ואני רוצה להציע לך כיוון מחשבה בהקשר הזה: אני חושבת שהלחץ והמתח שיש אצלך סביב הנושא, קשור לזה שהאחריות של שני הצדדים לא ברורה במאה אחוז. האם את רק מזכירה, או גם לוחצת? האם את רק לוחצת, או גם מכריחה?האם זה חלק מתפקידך כאמא? ונראה לי, שברגע שזה יהיה ברור לשניכם, יהיה קל יותר לכל אחד מכם להיות בסיטואציה.

שליחה על ידי ממ* » 12 נובמבר 2011, 11:45

אח שלי, מוזיקאי קלאסי מחונן, אומר שזה שלא הקפידו שיתאמן כל ילדותו ונעוריו גרם לפעם בלתי ניתן לגישור בינו לבין אחרים בתחום. הוא אומר שחייבים להתחיל מגיל צעיר ולהתאמן באופן קבוע כדי להגיע לרמה של נגינה בגבהים מספקים. לדבריו, רואים מיד מי התאמן ברצינות ובהתמדה מגיל צעיר. הוא כבר כמעט 30 שנה בתחום וראה מוזיקאים מכל העולם. הוא טיפוס מאוד רך באישיותו, כך שאני סומכת על דבריו במאה אחוז.

אני אישית מצטערת על כך שההורים שלי לא הקפידו שאלמד כמו שצריך ואשתלם בשפות ועוד. הייתי מחוננת מאוד ולמדתי בעצמי לפי הסקרנות הטבעית שלי ולפי כמה שהתחשק לי להשקיע, המון זמן בוזבז על דברים אחרים. לא הייתי מבריקה בשפות במיוחד, אז עזבתי צרפתית, ולא השקעתי מספיק באנגלית--כי מה שלא הברקתי בו לא היה לי כוח להשקיע בו. אני מצטערת על זה עד היום. מצטערת שלא הקפידו שאלמד בהתמדה מדי יום. אי אפשר כמבוגרת להטמיע שפה כמו בגיל צעיר.
חיים עשרות שנים כמבוגרים והיכולת לממש את עצמי ולהגיע למיצוי אינטלקטואלי גבוה כמידת היכולות שלי במידה רבה לעולם לא יגיעו בגלל השנים שהפסדתי. יש תחומים שצריך בהם ניסיון של שנים כדי להגיע לגובה. וכשמגיעים לגובה זה אושר עצום ותחושת מימוש נפלאה.
צריך להביא את זה בחשבון.

הבוקר פינינו קצת זמן, ועשינו שיחה קצרה עם הנחיה פנימית של הילד- הדרכה- מלאך שומר (או כל שם אחר) לפי דרך שנקראת "המסע -לילדים" לא יודעת אם יש כאן באתר מידע על כך אבל עברתי הרבה עם הדרך הזו, וגם רפאנו לילד בדרך הזו נזלת כרונית של 7 שנים.
השיחה היתה קצרה, כמה דקות אבל מיקמה אותנו טוב, כך אני מרגישה. אחרי כל העזרה שקיבלתי כאן, אני משתפת אתכם גם בחלק הזה... כמובן תמיד אפשר לפקפק מי ענה לנו אבל גם אם הפעם זה הילד עצמו, זה גם מקדם אותנו.

ש: אפשר לשאול לגבי הנגינה בחיים של X?
ת: בשמחה
ש: מה התפקיד של הכינור בחיים שלי (אני הצגתי את השאלות והוא שאל את עצמו וקיבל תשובה בתוך הגוף)
ת: זה עוזר לי ומשמח אותי וזה נעים לי.
ש: מה התפקיד של אמא בתחום של הכינור?
ת: היא עוזרת לי מרצונה והיא יכולה גם לא לעזור אבל אז לא תהיה לי תמיכה ויהיה לי קשה להתמודד עם האימונים.
ש: מה התפקיד של האימונים?
ת: לדאוג שאני אתקדם ושתהיה לי גם עבודה בבית
ש: האם אנחנו בדרך הנכונה?
ת: כן. צריך לשפר את עניין המריבות אבל סה"כ הולכים בדרך הנכונה.
ש: איך לשפר?
ת: צריך שאני אקח אחריות על האימונים שאולי את תעזרי לי באימונים אבל אני אקח אחריות.
ש: איך לקחת אחריות?
ת: אני אראה שבלי אימונים אני לא מתקדם וככה אבין וכרגע אנחנו רחוקים מהשלב וכרגע אני צריך את עזרתך לעזור לי להרים את עצמי לאימונים.
ש: מה יקרה אם תפסיק לנגן?
ת: זה ייקח הרבה אור מהחיים שלי ואהיה פחות שמח.
ש: מתי תוכל לקחת אחריות?
ת: בערך בגיל 11 וחצי וצריך לעשות זאת בהדרגה
ש: מה השלב הראשון?
ת: את תזכירי פעם אחת ואני אחליט אם אני צריך או לא. אבל זה עוד לא השלב. השלב עכשיו הוא להשתדל שיהיו פחות מריבות.
ש: עוד משהו להגיד לנו?
ת: זה כיף גדול לנגן אבל לפעמים לא מתאים.
ש: עוד מסר בשביל אמא?
ת: זה טוב מאד שאת עוזרת לי כרגע ויישר כוח.

זהו בינתיים...
אנחנו ממשיכים, יותר בעדינות, יותר סבלנות, יותר רכות, רק כשמתאים לי לעזור לו (אחרת זה הופך למריבה), עם התחלה של העברת האחריות אליו... לפחות במודעות שלו גם אם עדיין לא בפרקטיקה.

http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/s ... 331006.htm

איזו שיחה מרגשת

"דומני שאומנות הביצוע ותהליך הלמידה במיטבם, הם זיכוך הקשר של אדם עם עצמו וסביבתו. לדעתי, מטרת העבודה עם עם התלמיד השואף להיות אומן-מבצע צריכה להיות הרחבת והעמקת מידת הקשב שלו למה שמתחולל בתוכו, תוך הפחתה של "כוחות פרזיטיים" הפועלים בתוכו והקשורים בדרך כלל עם חיפוש חיבה וערך ועם לקיחת מטלות על עצמו בטרם זמנן, דהיינו, מבלי הבהרה אימננטית מספקת של החוויות הפנימיות שלו המעורבות והקשורות בחומר המבוצע והנלמד.
"כוחות פרזיטיים" אל ה באים לידי ביטוי מוטורי בהגבלת השימוש שהאדם עושה בעצמו, על-ידי כך שהוא מוציא מכלל אפשרות עמדות ותנועות שעל-פי הרגשתו העמוקה עלולות למנוע ממנו חיבה וערך. הפחתה של כוחות אלה עשויה להביא לשימוש עצמי עשיר יותר ויחד עם זה להבהרה של תהליכים רגשיים וקוגנטיביים שלא היתה אפשרית לפני כן"

מתוך "חוויה וידיעה" מאת אבי שושני - ספר מומלץ לכל מי שהבנת הלמידה קרובה לליבו, או לכל מי שמעוניין לשכלל את מיומנויותיו בכל תחום בחיים, מהורות ועד למידת שפה

הילד הזה, הילד "שלך" פשוט מקסים ומרגש. [-:
אם בא לך לספר קצת על הדרך הזו, ( הבוקר פינינו קצת זמן, ועשינו שיחה קצרה עם הנחיה פנימית של הילד- הדרכה- מלאך שומר (או כל שם אחר) לפי דרך שנקראת "המסע -לילדים" ) אני אשמח.....

איזו שיחה מיוחדת. נשמע שזה באמת בא מתוכו ונכון עבורו.
מש התרגשתי לקרוא.

רות

בטוח לילד נגיד מגיל העשרה, אבל גם לילד בן 5-6-7-8? האם מי שמצליח לממש בחיים שלו את האהבה העמוקה שלו למוסיקה, ונגיד הוא מצליח לממש מהסוג שהאימונים היו עוזרים לו להגיע לרמה גבוהה יותר, האם גם בגיל 7 התאמן לבד ורק מאהבתו למוסיקה, או שהיה שם מבוגר שעל אחריותו הוא נשען?

למה את חושבת שהוא התאמן בגיל שבע? אני לחלוטין לא בטוחה שכדי לממש את האהבה העמוקה למוזיקה צריך להתאמן מגיל כל כך צעיר.

_לדעתי לא. כלומר אבא שלי טועה לדעתי. אני לא חושבת שיש ילדים, גם אם הם מאד מוכשרים, ואני לא מדברת על ילדי-פלא שאינני יודעת לגביהם שום דבר, שיכולים מתוך אהבה למוסיקה להתאמן לבד בגיל צעיר.
אני חושבת שכמו שיש הרבה אנשים שאולי נהרסה להם האהבה למוסיקה בגלל ההורים התובעניים, יש גם לא מעט אנשים שפספסו את ההזדמנות להגיע למיצוי מסוים של היכולת שלהם, בלי קשר לקריירה ופרנסה אלא סתם להנאתם, כי ההורים בכלל בכלל לא התערבו ולא עזרו להם לתכנן זמן, להסביר למה בכלל להתאמן, למה חשוב ללמוד מוסיקה, להפוך את זה לזמן איכות נעים עם הילדים וכו'.
אני לא אומרת את זה כהצדקה לכפייה, וגם השאלה למה מתכוונים כשאומרים כפייה, ומתוך מה ילדים ואנשים בוחרים לעשות או לא לעשות משהו שיש בו מאמץ._

למה המיצוי של היכולות חייב להיות בגיל צעיר? למה הילד לא יכול להגיע למיצוי הזה כשיגדל, ויוכל להתאמן על פי ההחלטה שלו? אם הורה לא עזר לילד לתכנן זמן, מה מפריע לאותו ילד ללמוד לבד כשיגדל?

הסבירי נא לי, למה בכלל להתאמן, למה חשוב ללמוד מוזיקה? לדעתי לא "חשוב" ללמוד מוזיקה. מי שכיף לה - שתלמד. ומי שכיף לה - שתתאמן.
זו הגישה שלי.

ואני על באמת לא מבינה איך אפשר להאשים הורים באי מיצוי יכולות. מה מפריע לילדים שהתבגרו למצות אותן בגילך מבוגר יותר?

http://www.beofen-tv.co.il/alon/2011/11 ... ith-music/

הסבירי נא לי, למה בכלל להתאמן, למה חשוב ללמוד מוזיקה? לדעתי לא "חשוב" ללמוד מוזיקה. מי שכיף לה - שתלמד. ומי שכיף לה - שתתאמן.

ואני על באמת לא מבינה איך אפשר להאשים הורים באי מיצוי יכולות. מה מפריע לילדים שהתבגרו למצות אותן בגילך מבוגר יותר?

בדיוק!! כל מילה!

למה המיצוי של היכולות חייב להיות בגיל צעיר? למה הילד לא יכול להגיע למיצוי הזה כשיגדל, ויוכל להתאמן על פי ההחלטה שלו?
זה לא נכון לכל יכולת שהיא, אבל יש סוגים מסוימים של יכולות שזה פחות-או-יותר חלון ההזדמנויות שלהם. ובגיל מבוגר יותר זה ברוב המקרים לא יהיה אותו דבר. נדמה לי שאמרתי כבר משהו דומה, אבל אני אגיד שוב: המובן של "החלטה" בגיל 8-9 אינו זהה למובנה בגיל מבוגר יותר. קצת לא הוגן להפיל "החלטות" כאלה על כתפיים של ילד צעיר. לפעמים באמת מה שהילד מבקש מהמבוגרים -- כמו הילד של רות כאן -- זה שיארגנו אותו, וש"יחזיקו לו את האופק" של המטרה שלו בצורת החלטות -- כן, החלטות -- אופרטיביות. כמו למשל, מנגנים ביום זה וזה משעה זאת וזאת עד שעה זאת וזאת.
אני יכולה להעיד על עצמי שלי היה קושי במעברים (מ"לנגן" ל"לא לנגן" ובחזרה). אם הצלחתי להביא את עצמי לנגן 20 דקות, זו לא היתה בעיה גדולה לנגן אפילו שעה וחצי (לרוב לא הייתי מפסיקה אחרי 20 דקות). אבל ה 20 דקות, אוי ה 20 דקות האלה, כמה קשה היה לי להגיע אליהן! ולא היה לזה דבר וחצי דבר עם השאיפות המוסיקליות שלי. אהבתי לנגן. לא הייתי מסוגלת לראות בדמיון מצב שבו אני מפסיקה לנגן. אבל "אני לא מפסיק/ה לנגן" זאת רמת ההחלטה שאפשר להגיע אליה בגיל הזה, ולא יותר. לפעמים צריך עזרה במימוש. הילד של רות מבקש עזרה כזו.
אגב, את הקושי במעברים אני רואה היום אצל בני כשהוא מכין ש"ב. הוא מקבל ש"ב ביום אחד עבור כל השבוע וההנחיה של המורה היא לעשות כל יום קצת. אבל ברור לי שאצלנו זה לא יעבוד, כי המון אנרגיה הולכת על בכלל "להתיישב". ברגע שהוא התיישב, אפשר כבר לגמור הכל בבת אחת...
אז עם ש"ב התמרון הזה לא מזיק, עם נגינה בכל זאת צריך איזושהי רציפות ולא רק "פרצים". אולי אפשר לחשוב על דרך ביניים, נניח לא כל יום אלא 3 ימים בשבוע, רצוי לא סמוכים, שבהם ברור שמוקדש לפחות כך וכך זמן לנגינה?
ואני על באמת לא מבינה איך אפשר להאשים הורים באי מיצוי יכולות.
ועל אף כל מה שאמרתי קודם, עם זה אני מסכימה לגמרי.

לגבי האשמת ההורים- לפחות מי שאני פגשתי, כך נראה לי, לא מאשים את ההורים אלא יש לו מין התבוננות לראות שבעצם בילדות הוא היה צריך מישהו שיעזור לו להרים את עצמו בשנים שאי אפשר, כך נראה לי, לעשות זאת לבד.
לגבי מיצוי היכולות- תודה סמדר על ההסבר. זה משהו שבאמת אולי לא נכון להכל אבל יש עניין עם התפתחות המוח בגיל צעיר, ויש עניין של דברים שאם לא עושים אותם בגיל צעיר, אז אי אפשר להשלים את הפער. ברור שזה לא נכון על כל הילדים. יש לי ילדה בת שנתיים וחצי שלא מתעניינת כרגע באופן מיוחד במוסיקה. הילד הבכור בגיל הזה כבר היה כל כולו במשחקי המוסיקה והאהבה שלו לכך כבר ניכרה היטב. נראה כרגע שהיא לא תתחיל לנגן בגיל צעיר, לא תהיה לכך חשיבות מיוחדת, ואולי גם לא תנגן בכלל כמובן. רק לפי מה שתרצה. להיות קשובים לילד, כפי שאני מבינה את זה, זה לא רק לוותר לו ולא לדרוש כלום, אלא לפעמים זה לעזור לו להגיע למשהו שהוא רוצה ואוהב. להגשים יכולות זה לא משהו פסול. צריך רק שזה יעשה נכון, ועל כן פתחתי את הדף הזה.
לגבי אימונים באמת הורדנו מינונים. השבוע התאמן פעם אחת טוב עם הבחור הצעיר, ופעם אחת אתמול, מיוזמתו, אבל ביקש שאבוא להיות איתו ולהקשיב לו. חוץ מזה שמרנו השבוע על חברה שלו בת גילו שמנגנת בצ'לו גם מגיל צעיר- הבת של המורה שלו- והיא הביאה חוברת דואטים שאבא שלה שלח להם- דואטים פשוטים לצ'לו וכינור. הם ישבו ביחד ונגנו מקריאה מהדף והיו מאושרים מאד מהיכולת שלהם ומהמוסיקה שנגנו! זו היתה ממש חגיגה אצלנו בבית. אבל הדף הזה עזר לנו מאד. הילד הציע לי שנעשה "סיעור מוחין" על מה יעזור לו לקום להתאמן (המעברים בהחלט קשים לו כמו שסמדר כותבת) אבל ממש לא היה לי כוח לזה אתמול. הבטחתי לו שנעשה זאת ביום אחר.
זה מעלה שאלות עמוקות מאד על האם יש להורים תפקיד במה שאולי אפשר לקרוא לו- הייעוד של הילד.
פגשתי אתמול צ'לנית ושאלתי אותה מה היא חושבת על אימונים. תשובתה היתה חד משמעית שוב- כמו שכתבה ממ...- יש דברים שאם לא עושים בגיל הילדות, וזה ברור בתחום של כלי קשת, אי אפשר להשלים אח"כ. מנסה לשלב בין העולמות- עולם האהבה ועולם המשמעת העצמית- נראה לי שזה לא בהכרח סותר גם אם יש רגע קשה של לקום מהכסא...
לגבי קושי במעברים- רפרפתי פעם בספר שמן על הפרעת קשב אצל מבוגרים- המשפט הראשון בספר הוא: אם אתה מבוגר שמרגיש שאתה לא ממצה את היכולות שלך- קרוב לודאי שיש לך הפרעת קשב. זה גם חלק מהתמונה. אימון של ילדים ומבוגרים שיש להם הפרעת קשב (בטוחה שגם לי וגם לילד שלי יש את זה במידה מסוימת) כולל עזרה במתן מסגרות כדי להצליח להגשים חלומות. מסגרת זה לא רק דבר רע. תלוי מתי, מה , כמה, עד כמה היא משרתת את מה שאנחנו רוצים וכו'.

למה ללמד את האצבעות לזוז זה לא כיף?
כי זה לא, נו. מדובר בעניין טכני ומשעמם שדורש ריכוז עילאי וה output האודיטורי המיידי שלו הוא איום ונורא. שוב: נגינה לא מיומנת בפסנתר או אפילו בגיטרה נשמעת מגומגמת ולא מהוקצעת. נגינה לא מיומנת בכלי קשת, לעומת זאת, יכולה להבריח את עוברי האורח לרחוב השני. זה מעייף וזה עושה כאב ראש זוועתי. עניתי לך?
ולכן, בהקשר של מי שכיף לה - שתלמד. ומי שכיף לה - שתתאמן.
לי אורה ו בת האש -- אני לגמרי אתכן בתפיסה הבסיסית. אני מאמינה שגם רות -- אחרת היא לא היתה גולשת כאן

. אבל אני חושבת שלדון בסוגייה רק במונחים של כיף/לא כיף משטיח מאד מאד את מערכת היחסים המורכבת שיש לנו עם הדברים שאנחנו עושים.
האיש שלי מדען. עבודתו, רוב הזמן, היא מעייפת, ובעיקר מלחיצה בגלל חוסר הוודאות המובנה שבה. אבל האושר שיש בגילוי חדש (שזה נדיר) הופך אותה למספקת ובעלת ערך. לא כיפית, הו לא.
או דוגמה יותר ארצית ופשוטה: ממש ממש ממש לא כיף לי להפריד עלים משלושה צרורות פטרוזיליה. אבל אני מאד שמחה כשיש על השולחן סלט תבולה בריא, טרי וטעים, וזה מקנה ערך לפעולה הלא כיפית הזאת.
האם אתן לא יכולות להבין את מי שמטפס על הר הטרשים הקרח בגלל ההבטחה הטמונה בנוף המרהיב שבפסגה, או אפילו רק בעצם התחושה של התגברות על הקושי? אל תתבלבלו, יש פה הבדל דק שאני לא בטוחה שאני מיטיבה להבהיר: אני לא מדברת על פעולה תועלתנית למען תכלית. אני מתכוונת לכך שהתכלית משנה מהיסוד את המשמעות של אותה פעולה, כך שההגדרה שלה כ"כיפית" או "לא כיפית" פשוט אינה רלוונטית. הציפייה שהאימונים יהיו הנאה, אם לא תמיד אז כמעט תמיד לא נראית לי ציפייה ריאלית, אלא אם כן שתינו יוצקות תכנים שונים למושג "הנאה". זו עבודת-חיים. זו מסירות. זו מחוייבות. ברור שבין היתר היא מסבה גם הנאה, אבל ממש לא הייתי מתחייבת על מינונים. הייתי הולכת יותר על תחושת סיפוק ומשמעות. זה בר השוואה, אולי, לגידול ילד.
וילד עשוי לחוש את התחושות האלה ביחס לעיסוקיו בדיוק כמונו. כל ההבדל הוא שהוא זקוק יותר מאיתנו ל"מנוע עזר" במעלה ההר, ואני בהחלט בעד לתת לו מנוע כזה אם הוא מבקש. הבן של רות, למשל, מבקש.

בגדול, אני חושבת שצריך להיזהר מליפול לבור של בלבול מאמץ או קושי עם סבל, כי כשנופלים לשם קל מאד להגיע ל"קשה"= "לא כיף"= "לא שווה את המאמץ" (לא שאין מצבים בחיים שבהם זה נכון, אבל זה די הרסני בתור גישה כללית).
אה, וגם לבור של "צריך", כאן דווקא במובן של "לא באמת צריך את זה", או כפי שנוסח כאן לדעתי לא "חשוב" ללמוד מוזיקה. תשובה אחת, מובנת מאליה באתר הזה, היא שלילד הספציפי שבו אנחנו דנים זה דווקא כן חשוב. אבל תשובה נוספת היא שיש מעט מאד דברים בחיים ש"באמת" צריך אותם, ואם נגביל את עצמנו רק לדברים האלה האנושיות שבנו תהיה מצומצמת-עד-דכא. "צריך" הוא בעייתי מאד בתור קריטריון לפעולה או אי פעולה. בדיוק כפי שזה לא נכון לעשות דברים רק כי "צריך", כך גם לא נכון לא לעשות דברים רק כי לא צריך.
לא צריך כמעט כלום. אז מה?

רות
לגבי האשמת ההורים- לפחות מי שאני פגשתי, כך נראה לי, לא מאשים את ההורים אלא יש לו מין התבוננות לראות שבעצם בילדות הוא היה צריך מישהו שיעזור לו להרים את עצמו בשנים שאי אפשר, כך נראה לי, לעשות זאת לבד.

אני עדיין לא בטוחה שצריך שמישהי תעזור לילד להרים את עצמו בשנים שבהם הוא לא יכול לעשות את זה לבד.
אני שומעת נשים שאומרות את זה, אבל לא ראיתי עוד שום נימוק שנראה לי הגיוני.

לגבי מיצוי היכולות- תודה סמדר על ההסבר. זה משהו שבאמת אולי לא נכון להכל אבל יש עניין עם התפתחות המוח בגיל צעיר, ויש עניין של דברים שאם לא עושים אותם בגיל צעיר, אז אי אפשר להשלים את הפער. ברור שזה לא נכון על כל הילדים. יש לי ילדה בת שנתיים וחצי שלא מתעניינת כרגע באופן מיוחד במוסיקה. הילד הבכור בגיל הזה כבר היה כל כולו במשחקי המוסיקה והאהבה שלו לכך כבר ניכרה היטב. נראה כרגע שהיא לא תתחיל לנגן בגיל צעיר, לא תהיה לכך חשיבות מיוחדת, ואולי גם לא תנגן בכלל כמובן. רק לפי מה שתרצה. להיות קשובים לילד, כפי שאני מבינה את זה, זה לא רק לוותר לו ולא לדרוש כלום, אלא לפעמים זה לעזור לו להגיע למשהו שהוא רוצה ואוהב. להגשים יכולות זה לא משהו פסול. צריך רק שזה יעשה נכון, ועל כן פתחתי את הדף הזה.

השאלה היא האם אותו גבר שבבגרותו מצטער על כך שההורים לא עזרו לו או הכריחו אותו להתאמן רוצה את זה בשביל עצמו או בשביל החברה. מנסחת אחרת - בחברה שלא שופטת מוזיקאים על פי הדיוק שלהם בנגינה, האם הוא עדיין היה מצטער על כך? אני פשוט לא מצליחה לדמיין אדם מבוגר מחברה שבטית שמאשים את הוריו בכך שלא גרמו לו להתאמן.
אני מאמינה שמי רוצה וצריכה לנגן, תעשה את זה באופן טבעי, ובמינון שנכון לה. כמובן, בהנחה שלא יפריעו לה. במקרה של החברה שלנו, זה אומר גישה לכלי נגינה, ובעיקר, דוגמא אישית. לא מבחינת נגינה, אלא בכך שלא יהיה מחסום פסיכולוגי כלשהו שיפריע לנגן (להכריח לנגן יכול ליצור מחסום כזה, ואחר כך קשה מאוד להבין מה היה היחס המקורי למוזיקה).

_לגבי אימונים באמת הורדנו מינונים. השבוע התאמן פעם אחת טוב עם הבחור הצעיר, ופעם אחת אתמול, מיוזמתו, אבל ביקש שאבוא להיות איתו ולהקשיב לו. חוץ מזה שמרנו השבוע על חברה שלו בת גילו שמנגנת בצ'לו גם מגיל צעיר- הבת של המורה שלו- והיא הביאה חוברת דואטים שאבא שלה שלח להם- דואטים פשוטים לצ'לו וכינור. הם ישבו ביחד ונגנו מקריאה מהדף והיו מאושרים מאד מהיכולת שלהם ומהמוסיקה שנגנו! זו היתה ממש חגיגה אצלנו בבית. אבל הדף הזה עזר לנו מאד. הילד הציע לי שנעשה "סיעור מוחין" על מה יעזור לו לקום להתאמן (המעברים בהחלט קשים לו כמו שסמדר כותבת) אבל ממש לא היה לי כוח לזה אתמול. הבטחתי לו שנעשה זאת ביום אחר.
זה מעלה שאלות עמוקות מאד על האם יש להורים תפקיד במה שאולי אפשר לקרוא לו- הייעוד של הילד._

אם המעברים קשים, אז אני רואה אתגר שהקשר שלו לנגינה עקיף - קושי במעברים. וצריך להתמודד איתו, לא עם הנגינה.

_פגשתי אתמול צ'לנית ושאלתי אותה מה היא חושבת על אימונים. תשובתה היתה חד משמעית שוב- כמו שכתבה ממ...- יש דברים שאם לא עושים בגיל הילדות, וזה ברור בתחום של כלי קשת, אי אפשר להשלים אח"כ. מנסה לשלב בין העולמות- עולם האהבה ועולם המשמעת העצמית- נראה לי שזה לא בהכרח סותר גם אם יש רגע קשה של לקום מהכסא...
לגבי קושי במעברים- רפרפתי פעם בספר שמן על הפרעת קשב אצל מבוגרים- המשפט הראשון בספר הוא: אם אתה מבוגר שמרגיש שאתה לא ממצה את היכולות שלך- קרוב לודאי שיש לך הפרעת קשב. זה גם חלק מהתמונה. אימון של ילדים ומבוגרים שיש להם הפרעת קשב (בטוחה שגם לי וגם לילד שלי יש את זה במידה מסוימת) כולל עזרה במתן מסגרות כדי להצליח להגשים חלומות. מסגרת זה לא רק דבר רע. תלוי מתי, מה , כמה, עד כמה היא משרתת את מה שאנחנו רוצים וכו'._

אבל יש דברים שאם עושים אותם בילדות, אי אפשר לתקן אחר כך. לפי אותו היגיון בדיוק. אני עדיין לא השתכנעתי שזה חיובי, שהילד יפתח את היכולות הללו בצורה הזו.
לי נראה ש/הפרעת הקשב היא העניין. והתשובה שצריך למצוא היא תשובה כללית בנוגע להפרעות קשב. אולי מסגרת היא לא דבר רע, אבל מסגרת שאדם אחד כופה על אחר שלילית תמיד.

סמדר נ
_למה ללמד את האצבעות לזוז זה לא כיף?
כי זה לא, נו. מדובר בעניין טכני ומשעמם שדורש ריכוז עילאי וה output האודיטורי המיידי שלו הוא איום ונורא. שוב: נגינה לא מיומנת בפסנתר או אפילו בגיטרה נשמעת מגומגמת ולא מהוקצעת. נגינה לא מיומנת בכלי קשת, לעומת זאת, יכולה להבריח את עוברי האורח לרחוב השני. זה מעייף וזה עושה כאב ראש זוועתי. עניתי לך?_

לא. כי יצא לי לעשות לא מעט דברים שבטווח הקצר ממש לא מהנים, אבל אני יודעת שתהיינה תוצאות נפלאות בעתיד. ועשיתי את זה בלי שיכריחו אותי.

_ולכן, בהקשר של מי שכיף לה - שתלמד. ומי שכיף לה - שתתאמן.
לי אורה ו בת האש? – אני לגמרי אתכן בתפיסה הבסיסית. אני מאמינה שגם רות – אחרת היא לא היתה גולשת כאן . אבל אני חושבת שלדון בסוגייה רק במונחים של כיף/לא כיף משטיח מאד מאד את מערכת היחסים המורכבת שיש לנו עם הדברים שאנחנו עושים.
האיש שלי מדען. עבודתו, רוב הזמן, היא מעייפת, ובעיקר מלחיצה בגלל חוסר הוודאות המובנה שבה. אבל האושר שיש בגילוי חדש (שזה נדיר) הופך אותה למספקת ובעלת ערך. לא כיפית, הו לא.
או דוגמה יותר ארצית ופשוטה: ממש ממש ממש לא כיף לי להפריד עלים משלושה צרורות פטרוזיליה. אבל אני מאד שמחה כשיש על השולחן סלט תבולה בריא, טרי וטעים, וזה מקנה ערך לפעולה הלא כיפית הזאת.
האם אתן לא יכולות להבין את מי שמטפס על הר הטרשים הקרח בגלל ההבטחה הטמונה בנוף המרהיב שבפסגה, או אפילו רק בעצם התחושה של התגברות על הקושי? אל תתבלבלו, יש פה הבדל דק שאני לא בטוחה שאני מיטיבה להבהיר: אני לא מדברת על פעולה תועלתנית למען תכלית. אני מתכוונת לכך שהתכלית משנה מהיסוד את המשמעות של אותה פעולה, כך שההגדרה שלה כ"כיפית" או "לא כיפית" פשוט אינה רלוונטית. הציפייה שהאימונים יהיו הנאה, אם לא תמיד אז כמעט תמיד לא נראית לי ציפייה ריאלית, אלא אם כן שתינו יוצקות תכנים שונים למושג "הנאה"._

שתינו יוצקות תכנים שונים למושג הנאה! זה בדיוק העניין. סיפוק ומשמעות זו הנאה.

_זו עבודת-חיים. זו מסירות. זו מחוייבות. ברור שבין היתר היא מסבה גם הנאה, אבל ממש לא הייתי מתחייבת על מינונים. הייתי הולכת יותר על תחושת סיפוק ומשמעות. זה בר השוואה, אולי, לגידול ילד.
וילד עשוי לחוש את התחושות האלה ביחס לעיסוקיו בדיוק כמונו. כל ההבדל הוא שהוא זקוק יותר מאיתנו ל"מנוע עזר" במעלה ההר, ואני בהחלט בעד לתת לו מנוע כזה אם הוא מבקש. הבן של רות, למשל, מבקש._

איפה? אני לא ראיתי בדף הזה מקום בו בא הבן של רות ומבקש ממנה שתעזור לו להתאמן.

_בגדול, אני חושבת שצריך להיזהר מליפול לבור של בלבול מאמץ או קושי עם סבל, כי כשנופלים לשם קל מאד להגיע ל"קשה"= "לא כיף"= "לא שווה את המאמץ" (לא שאין מצבים בחיים שבהם זה נכון, אבל זה די הרסני בתור גישה כללית).
אה, וגם לבור של "צריך", כאן דווקא במובן של "לא באמת צריך את זה", או כפי שנוסח כאן לדעתי לא "חשוב" ללמוד מוזיקה. תשובה אחת, מובנת מאליה באתר הזה, היא שלילד הספציפי שבו אנחנו דנים זה דווקא כן חשוב. אבל תשובה נוספת היא שיש מעט מאד דברים בחיים ש"באמת" צריך אותם, ואם נגביל את עצמנו רק לדברים האלה האנושיות שבנו תהיה מצומצמת-עד-דכא. "צריך" הוא בעייתי מאד בתור קריטריון לפעולה או אי פעולה. בדיוק כפי שזה לא נכון לעשות דברים רק כי "צריך", כך גם לא נכון לא לעשות דברים רק כי לא צריך.
לא צריך כמעט כלום. אז מה?_

התשובה שלי היא פשוטה - צריך זו מילה שלדעתי צריכה כמעט לחלוטין לצאת מהלקסיקון

כי זו לא סיבה ראויה, זה כמעט תמיד תירוץ.
אני לא חושבת שאפשר לצמצם אנושיות.

התשובה לדעתי היא "רוצה". אם הילד רוצה ללמוד מוזיקה, ורוצה להתאמן - שיתאמן. ואם הוא צריך את עזרתה של אמא להתאמן, אז שזו תמצא דרך לעזור לו.

אבל אני לא ראיתי את הבקשה של הילד. ואני לחלוטין לא בטוחה שהיא ישתייך לאסכולה שמעניקה חשיבות לאותו דיוק שניתן להשיג רק בילדות. מה אם יהיה ההפך?

זה סיכון מול סיכוי, ואני עדיין חושבת שהסיכון פשוט גבוה מדי.

אבל אני לא ראיתי את הבקשה של הילד.
נראה לי שכל השיחה איתו שצוטטה למעלה היא בקשה מהאמא שתעזור לו להתאמן.

אני לא ראיתי את הבקשה של הילד
כי לא ראית.
לא מפני שהיא לא כתובה פה שחור על גבי לבן.

לעזור, לא להכריח. מבחינתי יש הבדל גדול. לעזור להתאמן זה ליצור תנאים שהוא בעצמו ירצה להתאמן. למשל, בחברותא.

חזרתי לשיחה ועדיין לא ראיתי בקשה.
ת: היא עוזרת לי מרצונה והיא יכולה גם לא לעזור אבל אז לא תהיה לי תמיכה ויהיה לי קשה להתמודד עם האימונים.

איפה הבקשה פה?

וכרגע אני צריך את עזרתך לעזור לי להרים את עצמי לאימונים.

לעזור לי להרים את עצמי.

מבחינתי ההבדל הוא מהותי. מאוד.

זו לא רק סמנטיקה. זה הבדל משמעותי חשוב.

יצא לי לעשות לא מעט דברים שבטווח הקצר ממש לא מהנים, אבל אני יודעת שתהיינה תוצאות נפלאות בעתיד. ועשיתי את זה בלי שיכריחו אותי.
את שוב מתעלמת מכך שכאן מדובר בילד. הוא יכול לרצות מאד מאד את התוצאות הנפלאות העתידיות. הוא יכול לדמיין אותן בבהירות. הוא יכול לחלום עליהן בלילה. הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות כדי להגיע אליהן. הוא גם חושב שזה כדאי ורצוי מאד שיעשה את זה. זה לא אומר שהוא יכול לעשות את זה כאן ועכשיו רק מתוך הסתכלות קדימה לתוצאות העתידיות. אגב, האבחנות האפשריות בדבר הפרעת קשב יכולות בהחלט להיות נכונות, אבל אני לא בטוחה שהן העיקר. "הפרעת קשב" מהסוג שתואר כאן יש לרוב המכריע של הילדים (וגם למבוגרים לא מעטים) וזה קודם כל כי הם ילדים. ולכן, לא בטוח ש"הבחירה" של הילד לא להתאמן היא בחירה חופשית, באותו מובן של מבוגר שעושה בחירה כזאת (והרי לגמרי סביר, וגם נפוץ, להחליט שמטרה מסוימת לא שווה את המאמץ שיושקע בה). יותר מייתכן שהיא תוצאה של מגבלה, שבהיעדרה הבחירה היתה אחרת. ואף על פי שאני לא חושבת שאנחנו כהורים אחראים להסרת מגבלות, אני בכל זאת חושבת שאם אנחנו יכולים, שווה לפעמים לנסות.

השאלה היא האם אותו גבר שבבגרותו מצטער על כך שההורים לא עזרו לו או הכריחו אותו להתאמן רוצה את זה בשביל עצמו או בשביל החברה. מנסחת אחרת - בחברה שלא שופטת מוזיקאים על פי הדיוק שלהם בנגינה, האם הוא עדיין היה מצטער על כך?
ואני לחלוטין לא בטוחה שהיא ישתייך לאסכולה שמעניקה חשיבות לאותו דיוק שניתן להשיג רק בילדות. מה אם יהיה ההפך?
את הדיבור על "חברה" ו"אסכולה" אני פשוט לא מבינה. שאיפה לשלמות אסתטית היא תכונה אנושית אוניברסלית והיא ממש לא הומצאה במערב המשוקץ והאנטי-שבטי. לא מכירה חברות שבטיות, אבל ממעט ההיסטוריה של המוסיקה שאני כן יודעת, גם שם היו סטנדרטים ביצועיים גבוהים, בנגינה וגם באמנויות אחרות. גם שם המוסיקה שאדם עושה נשפטה, בין היתר, לאור הסטנדרטים האלה (שבהחלט לא היו רק אנרגיה של אור ואהבה, ורק מתי מעט מהמוסיקאים המערביים יצליחו לעמוד בהם), ואני מרשה לעצמי לנחש שידעו טוב מאד להבדיל בין מוסיקאי מצויין למוסיקאי בינוני. מאחר שלא שמעתי על חברה שאין לה ערכים אסתטיים, הדיבור על "חברה שלא שופטת מוסיקאים לפי הדיוק שלהם בנגינה" הוא תיאורטי ותלוש לחלוטין. מצאי חברה כזאת ואז נדבר.
אני פשוט לא מצליחה לדמיין אדם מבוגר מחברה שבטית שמאשים את הוריו בכך שלא גרמו לו להתאמן.
למען האמת, גם אני לא. אבל זה לא מפני שלחברה השבטית יש קריטריונים שונים מן היסוד לשיפוט מוסיקה. זה הרבה יותר בגלל מה ש ב עילום כתבה -- כל ארגון החיים הוא אחר. ה setting, הזמן שאפשר להקצות לפעילויות, תפיסת הזמן באופן כללי, מערכת היחסים בין הורים לילדים ועוד מיליון פרמטרים שלא חשבתי עליהם.

_לעזור לי להרים את עצמי.

מבחינתי ההבדל הוא מהותי. מאוד.

זו לא רק סמנטיקה. זה הבדל משמעותי חשוב._
בואי תפרטי את ההבדל, ולמה נראה לך שהכיוון שרות הולכת בו כרגע הוא "להכריח" ולא "לעזור לילד להרים את עצמו". לא הבנתי.

זה סיכון מול סיכוי, ואני עדיין חושבת שהסיכון פשוט גבוהה מידי.
אני לא רואה איך הסיכון יכול להיות גבוה מדי כל עוד מתקיים דיאלוג כן ופתוח.

רות, כיף לקרוא את הדיווחים שלך!

אני עדיין לא בטוחה שצריך שמישהי תעזור לילד להרים את עצמו בשנים שבהם הוא לא יכול לעשות את זה לבד.
יש לי המון מה לומר אבל זה קפץ לי במיוחד אז אגיב כרגע לזה.
בעיניי זה אחד התפקידים המהותיים בהורות. ממש זה, מה שרות עושה:
לברר לעומק מה הילד רוצה וצריך, לאפשר לו להשיג את זה בכוחות עצמו, לבחון ולבדוק איפה הוא לא מתקשה וזקוק לעזרה, ושם בדיוק לעזור.
גישה של שחור ולבן - אם זה מספיק חשוב לו הוא כבר יעשה, או משהו בכיוון הזה - לדעתי חוטאת לתפקיד המהותי שלנו כהורים.
אנחנו לא שם אך ורק כדי לאפשר, אלא גם כדי לראות ולזהות קשיים, לפעמים במקומות שהילדים לא לחלוטין יודעים להגדיר בעצמם
(אגב ממה שהבנתי זה ממש לא המקרה פה והילד מאוד סגור על זה שהוא רוצה להתאמן אבל צריך עזרה בביצוע),
ושם למצוא את הדרך האופטימלית לעזור.
נכון, רצוי באופן מכבד, ללא כפייה, תוך קשב אמיתי לצרכים ובחינה של ההשתנות המתמדת שלהם.
אבל בהחלט לעזור ולפעמים באופן אקטיבי.
כי כמו שהליכה לקוטב של התערבות מוחלטת וכפייה עלולה להוביל למיליון פתולוגיות וביניהן אובדן הסקרנות והיצירתיות,
כך גם חופש מוחלט יכול להוביל לתחושות קשות, כמו תחושת נטישה ובדידות.

וסמדר, את כותבת מאלף.

אנסה לכתוב כמה מתובנותי -
באופן כללי, אין לדעתי שום דבר נכון או נחרץ בעניינים אלה. ומרשה לעצמי לומר שבכלל זה גם עניין המוח הגמיש בילדות.

אפשר לראות שיש כאלה שהוריהם דחפו אותם בילדותם והפכו למוסיקאים מקצועיים.
יש כאלה שהוריהם דחפו אותם ולא הפכו למוסיקאים מקצועיים.
יש כאלה שבאים בטענות להוריהם על הדרך בה גדלו אותם.
יש כאלה שלא באים בטענות.
יש מי שבאים בטענות על כך שדחפו אותם יותר מדי
יש מי שבאים בטענות בדיוק על ההיפך.

אז לחפש איזה אמת או דרך נכונה זה מהלך שנידון לכשלון.

כרגיל גם בעניין זה כמו בכל מה שקשור להורות אי אפשר לדעת מה טומן בחובו העתיד, ואי אפשר לדעת בדיוק מה נכון לילד. הרי הילד הוא אדם אחר, נפרד מאיתנו. ולכן כל מה שאנחנו בתור הורים יכולים לעשות זה לבחור בדרך שאנחנו שלמים אתה/מאמינים בה, דרך שאנחנו יכולים לעמוד מאחוריה.

מהי הדרך?
לעיתים היא ברורה וכאילו סלולה לפנינו, ולפעמים אנחנו צריכים ממש לחצוב אותה בתוך נסיבות החיים. זה האתגר הגדול של ההורות.

אבל אני רוצה להתייחס כאן לעניין המוסיקה המקצועית -
זה עולם תחרותי וקשוח. זה נובע מכמה סיבות, בינהן האווירה התחרותית הכללית/כלכלית, ההקלטות שמעמידות סטנדרטים לא אנושיים לנגנים וכו'
נראה ששאלה זו איננה קשורה לשאלת החינוך המוסיקלי בילדות, אבל אני חושבת שהיא מאד קשורה.
האם אנחנו כהורים רוצים לשתף פעולה עם העולם הזה?

היה לי פעם מורה ששאל איך אפשר לעשות תחרויות במוסיקה, למי נותנים את הפרס, לזה שמנגן מהר יותר? חזק יותר?

אני חושבת שכשנכנסים למרוץ החינוך המוסיקלי נשכח קצת שמוסיקה נוצרת על-ידי בני אדם למען בני אדם ובלי להתכחש לחשיבות של הטכניקה בנגינה, יש משהו שהוא מעבר לטכניקה, שהוא הקסם האמיתי שקורה כאשר אנחנו שומעים נגן טוב. לדעתי זה הדבר החשוב באמת. וחשוב שעניין זה לא ילך לאיבוד בכל התלאות של שנות הלמידה הארוכות.

כותבת את הדברים הללו בתור אמא לבן שעושה את צעדיו הראשונים בעולם המקצועי, ועוד שניים צעירים יותר שלומדים מוסיקה ומתמודדים עם השאלות האלה יומיום

להוסיף על מה שאורנה אמרה, יש כאלה שההורים דחפו אותם ומהרגע שגמרו קונסרבטוריון לא נגעו בכלי וגם לא עסקו במוסיקה (מכירה כאלה, זה הדבר שלא מש לרגע מתודעתי לא לגרום לדבר כזה)
יש כאלה שלא דחפו לא לחצו ולא עזרו, וגם מהרגע שהילד גמר קונסרבטוריון הוא לא נוגע בכלי (מכירה גם כאלה)
יש כאלה שההורים עזרו או דחפו והיום הם מודים על כך, והפוך כמו שדיברנו.
כך שבאמת אי אפשר לדעת.
די מודעת לקשיים של העולם המקצועי. לא מכוונת את הילד לשם. כרגע לומד אצל מורה פרטי, מעולם לא שמע שיש בחינות במוסיקה, מנגן בתזמורת של המורה שמודע לחולי של העולם הזה ולכן כל יצירה משנה את כל מקומות הישיבה של הילדים- אין שום "היררכיה".
מה שחשוב לי זה להיות כל הזמן בתקשורת עם הילד לגבי מה שהוא רוצה, היינו שם בעבר רוב הזמן גם כשהיה קטן, ובעקבות הדף חזרנו לשם מאד מאד מאד.
מסכימה אתכן מאד סמדר ואורנה, וזה גם עוזר לקראו את מה שאתן כותבות כי זה שוב מחדד דברים.
הצ'לנית שדיברתי איתה השבוע, שגם לא בפני עצמה יש סיפור מעניין, סיפרה לי שפעם הסבירה לילדה שלה איך בנויה תזמורת, וכתגובה לכך הילדה ענתה: אז בעצם אף אחד לא מרוצה מהמקום שלו. הכינור השני רוצה להיות כינור ראשון, הכינור הראשון רוצה להיות הכנר הראשון הראשי והוא רוצה להיות הסולן...איום ונורא!

מישהי כאן שאלה אותי על "המסע" והבוקר אישי- שקורא גם הוא כאן את הדף הזכיר לי שלא עניתי...
אישה אמריקאית בשם ברנדון בייס ריפאה את עצמה לפני כמה שנים מגידול גדול בבטן והגיעה דרך המסע שלה לדרך שכל אחד יכול ללכת בה. לריפוי מכאובים רגשיים ופיזיים (הכל קשור זה לזה כמובן).
אפשר לבד- יותר קשה אבל אפשרי, אפשר עם חבר/חברה- עשיתי זאת במהלך כל ההריון עם בתי כדי לשחרר דברים וכדי לא לחוות שוב דברים קשים שחוויתי אחרי הלידה עם בני, והתוצאות היו נפלאות- תקופה מאושרת, המון ניקוי פנימי, קשר קרוב מאד עם הדרכה פנימית. (עבדנו ביחד- פעם היא הנחתה אותי ופעם אני אותה)
הדרך בנויה על כך שיוצרים קשר עם ההדרכה הפנימית, והיא זאת שמכוונת את התהליך האישי. לא מי שכביכול מטפל מבחוץ.
הדרך בנויה על הבנה שהרגשות שלנו בנויים בשכבות, ואפשר לרדת דרכם, בלי להתקע בתוכם, ולהגיע למטה למטה למקום מלא באור, אהבה וחופש, ומתוך המקום הזה לרפא את מה שצריך ריפוי.
היא קשורה להבנה שרגשות שעצורים בפנים מובילים למחלות, והפוך- מחלה היא מסר מהגוף לרגשות או סיטואציה שכדאי לרפא.
ברנדון עצמה מגיעה בערך פעם פעמיים בשנה לארץ לסדנאות (צריך להשתחרר מהחלק האמריקאי בתוך זה ולהתמקד בעיקר, כך שמעתי, לא הייתי) ויש בארץ כבר לא מעט מטפלים בשיטה הזו.
ברנדון מפעילה את הדרך הזו בכל רחבי העולם, כולל באפריקה באוכלוסיות חלשות.
כדאי לקרוא את הספר שלה-המסע, יש אתר אינטרנט כמובן,יש ספר המסע- לילדים (ילדים עובדים בקלות בשיטה הזו מניסיון עם בני ועם עוד ילדה) ויש לה עוד ספרים כך שמעתי, קלפים, הרצאות באינטרנט- אבל על אלה אני לא יודעת הרבה.
התנסיתי לבד, עם חברה וגם עם מטפלת מוסמכת בשיטה הזו והכל היה מאד עמוק.
סיפור קטנטן- גמלתי את בתי מהנקה קצת אחרי גיל שנתיים. היו לנו חמישה ימים קשים מאד של תחנונים לציצי. הלכתי לטיפול, התחלנו אותו מהמקום של תחושת החסר בחיים שלי, עבדנו, רפאנו, חזרתי הביתה- מעולם מאז בתי לא ביקשה לינוק.
הדרך מאפשרת גם ריפוי למחלות קשות מאד.
מרתק להתנסות בזה. תהליך יכול לקחת בין 20 דקות נניח, לשלוש- ארבע שעות.
יום טוב!

אני צריכה לומר משהו על אימונים וכיף.
יש לנו בבית רולר סרפר.
מכירים? זה דומה לסקייטבורד, אבל לא ניתן לעמוד עליו באופן סטטי, אלא רק בתנועה.
יוצא מזה שכדילמוד לנסוע, צריך שעות של אימונים לא מתגמלים. זה מתחיל מעשרות פעמים של נסיונות לעלות על זה לשבריר שניה. אח"כ עשרות פעמים על - אתה מצליח כמה שניות, אבל לא יותר.
בני, לפני כארבע שנים (בגיל שש), התאמן במשך שלושה ימים רצופים, ופתאום הצליח. הוא היה קטן, הרולר היה ענק, והוא הצליח.
זה לא כיף. זה לא מתגמל ברגע הראשון, זה מתגמל רק בסוף.
אבל עובדה, שכשילד (אפילו בן שש) רוצה, הוא עושה את זה. הוא היה שם בשמחה, בהתלהבות, עבר דרך נפילות, גם כואבות, והמשיך.

לעומת זאת - בתי, תאומתו, הצליחה ממש בימים אלה להשתלט על הענין. היא, את השלושה ימים האלה, פרשה על פני משהו כמו חצי שנה (התחילה שלוש שנים אחריו).

מה אני אומרת -
המונח "כיך" לא מתאים לאימון.
המונח "אימון" לא בהכרח לא מתאים לילדים.
"אימון" זה לא בהכרח מה שאנחנו מדמינים שזה. בפרט, לא בהכרח ליניארי (אני מתיחסת ליחס זמן אימונים לימיםשעוברים).

(חוזרת לקרוא.)

סמדר נ

את שוב מתעלמת מכך שכאן מדובר בילד.

נראה שמה שמובן מעליו מבחינתי לא מובן מעליו מבחינתך. עשיתי את זה בילדות! בבית הספר היסודי. כיתה ד' בערך, אולי ג', אולי ה'. כבר לא זוכרת בדיוק.
יש ילדים שעושים דברים כאלו. ובינתיים אני מאמינה שמי שיעודו הוא להצליח העיסוק שבשביל להצליח בו חייבים להתאמן בילדות - יתאמן בילדות גם בלי שיעזרו לו.

הוא יכול לרצות מאד מאד את התוצאות הנפלאות העתידיות. הוא יכול לדמיין אותן בבהירות. הוא יכול לחלום עליהן בלילה. הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות כדי להגיע אליהן. הוא גם חושב שזה כדאי ורצוי מאד שיעשה את זה. זה לא אומר שהוא יכול לעשות את זה כאן ועכשיו רק מתוך הסתכלות קדימה לתוצאות העתידיות.

למה? אולי אני גדלתי בחברה יוצאת דופן, אבל כל הילדים שהכרתי שהיה להם כישרון בולט למשהו עשו את המשהו בלי לחץ של ההורים. ההפך, לפעמים הם שהפעילו לחץ על הורים שיאפשרו להם לעשות את מה שהם טוןבים ומוכשרים בו.

אגב, האבחנות האפשריות בדבר הפרעת קשב יכולות בהחלט להיות נכונות, אבל אני לא בטוחה שהן העיקר. "הפרעת קשב" מהסוג שתואר כאן יש לרוב המכריע של הילדים (וגם למבוגרים לא מעטים) וזה קודם כל כי הם ילדים.

שוב, אני לומדת על העולם לפי המקרים שאני מכירה. לרוב המכריע של הילדים שאני הכרתי לא הייתה הפרעת קשב מהסוג הזה. כן הכרתי ילדים שלא ידעו איך להצליח לעשות את מה שהם רוצים. אבל גם הכרתי ילדים שלא ידעו אנגלית. וזה לא כי לא היה להם כישרון לשפות, אלא כי לא לימדו אותם. אני רואה את היכולת הזו כיכולת נלמדת, והפרעת קשב וריכוז כקושי ללמוד את היכולת הזאת. רק מה, בימינו לא מלמדים את היכולת הזאת, מצפים שהילדים ילמדו לבד.

ולכן, לא בטוח ש"הבחירה" של הילד לא להתאמן היא בחירה חופשית, באותו מובן של מבוגר שעושה בחירה כזאת (והרי לגמרי סביר, וגם נפוץ, להחליט שמטרה מסוימת לא שווה את המאמץ שיושקע בה). יותר מייתכן שהיא תוצאה של מגבלה, שבהיעדרה הבחירה היתה אחרת. ואף על פי שאני לא חושבת שאנחנו כהורים אחראים להסרת מגבלות, אני בכל זאת חושבת שאם אנחנו יכולים, שווה לפעמים לנסות.

הבחירה היא חופשית, הנסיבות לא. הבחירה החופשית כוללת בתוכה את היכולת להתגבר על המגבלה. באילו מקרים הורים צריכים להסיר מגבלות מחיי ילדיהם ובאילו לתת לילדיהם להתמודד עם הקשיים?

השאלה היא האם אותו גבר שבבגרותו מצטער על כך שההורים לא עזרו לו או הכריחו אותו להתאמן רוצה את זה בשביל עצמו או בשביל החברה. מנסחת אחרת - בחברה שלא שופטת מוזיקאים על פי הדיוק שלהם בנגינה, האם הוא עדיין היה מצטער על כך?
ואני לחלוטין לא בטוחה שהיא ישתייך לאסכולה שמעניקה חשיבות לאותו דיוק שניתן להשיג רק בילדות. מה אם יהיה ההפך?
את הדיבור על "חברה" ו"אסכולה" אני פשוט לא מבינה. שאיפה לשלמות אסתטית היא תכונה אנושית אוניברסלית והיא ממש לא הומצאה במערב המשוקץ והאנטי-שבטי. לא מכירה חברות שבטיות, אבל ממעט ההיסטוריה של המוסיקה שאני כן יודעת, גם שם היו סטנדרטים ביצועיים גבוהים, בנגינה וגם באמנויות אחרות. גם שם המוסיקה שאדם עושה נשפטה, בין היתר, לאור הסטנדרטים האלה (שבהחלט לא היו רק אנרגיה של אור ואהבה, ורק מתי מעט מהמוסיקאים המערביים יצליחו לעמוד בהם), ואני מרשה לעצמי לנחש שידעו טוב מאד להבדיל בין מוסיקאי מצויין למוסיקאי בינוני. מאחר שלא שמעתי על חברה שאין לה ערכים אסתטיים, הדיבור על "חברה שלא שופטת מוסיקאים לפי הדיוק שלהם בנגינה" הוא תיאורטי ותלוש לחלוטין. מצאי חברה כזאת ואז נדבר.

שאיפה לשלמות אסטטית היא לא מערבית. הבעיה היא שלמערב יש מודל מרכזי אחד של שלמות אסטטית. את מכירה חברה שבטית אחת, רק אחת! שבה מוזיקאים התאמנו בילדותם כדי שבבגרותם יוכלו לנגן בדיוק שניתן להשיג רק על ידי אימונים מגיל צעיר? בעצם, את מכירה חברה בה הורים ניסו לגרום לילדיהם להתאמן בנגינה כדי שבבגרותם יוכלו לנגן באותו דיוק שניתן להשיג רק בגיל צעיר?

העניין הוא לא בדיוק, אלא בהבדל שבין מישהו שהתחיל להתאמן בילדותו למישהו שמנגן רק מבגרותו.

למען האמת, גם אני לא. אבל זה לא מפני שלחברה השבטית יש קריטריונים שונים מן היסוד לשיפוט מוסיקה. זה הרבה יותר בגלל מה ש ב עילום כתבה – כל ארגון החיים הוא אחר. ה setting, הזמן שאפשר להקצות לפעילויות, תפיסת הזמן באופן כללי, מערכת היחסים בין הורים לילדים ועוד מיליון פרמטרים שלא חשבתי עליהם.

ומה המסקנה מזה?

בואי תפרטי את ההבדל, ולמה נראה לך שהכיוון שרות הולכת בו כרגע הוא "להכריח" ולא "לעזור לילד להרים את עצמו". לא הבנתי.

לא נראה לי שזה הכיוון שרות הולכת בו. נראה לי שרות לא רואה את ההבדל, או שבעיניה ההבדל הוא לא מהותי. לנדנד לילד כדי שינגן, להזכיר לו כמה פעמים ביום, כל ריב שהתחיל בגלל הנושא הזה זה בכיוון של להכריח. לעזור זה ליצור סיטואציות שבהן יהיה לילד נוח וקל יותר להתאמן. למשל, לתאם עם אמא של ילד אחר שמנגן שהוא יבוא להתארח. או לארגן הופעה בפני המשפחה.

אני לא רואה איך הסיכון יכול להיות גבוה מדי כל עוד מתקיים דיאלוג כן ופתוח.

דיאלוג הוא לא ערובה להצלחה. דיאלוג כן ופתוח לא מספיק כל עוד אמא יכולה לריב עם בנה בגלל שהוא לא התאמן.

דניאלה

_אני עדיין לא בטוחה שצריך שמישהי תעזור לילד להרים את עצמו בשנים שבהם הוא לא יכול לעשות את זה לבד.
יש לי המון מה לומר אבל זה קפץ לי במיוחד אז אגיב כרגע לזה.
בעיניי זה אחד התפקידים המהותיים בהורות. ממש זה, מה שרות עושה:
לברר לעומק מה הילד רוצה וצריך, לאפשר לו להשיג את זה בכוחות עצמו, לבחון ולבדוק איפה הוא לא מתקשה וזקוק לעזרה, ושם בדיוק לעזור._

על באמת? אני קראתי שרות רבה עם הבן שלה.
השלב עכשיו הוא להשתדל שיהיו פחות מריבות.
לריב עם הבן כי הוא לא מתאמן לא נראה לי משהו שכדאי לעשות בהורות.

גישה של שחור ולבן - אם זה מספיק חשוב לו הוא כבר יעשה, או משהו בכיוון הזה - לדעתי חוטאת לתפקיד המהותי שלנו כהורים.

|אוף||אוף| זה לא מה שאמרתי. לא אמרתי שאם זה מספיק חשוב לו הוא כבר יעשה. וזה לא משהו בכיוון הזה. אם לא הבנת בדיוק מה שאמרתי, תשאלי. בבקשה, אך תעוותי את דברי, ואז תאשימי אותי בגישה של שחור ולבן.
הטענה שלי היא פשוטה. מי שהייעוד שלו הוא להיות נגן, יגשים את הייעוד שלו, אם אמא שלו תנדנד לו שיתאמן ואם לא.

_אנחנו לא שם אך ורק כדי לאפשר, אלא גם כדי לראות ולזהות קשיים, לפעמים במקומות שהילדים לא לחלוטין יודעים להגדיר בעצמם
(אגב ממה שהבנתי זה ממש לא המקרה פה והילד מאוד סגור על זה שהוא רוצה להתאמן אבל צריך עזרה בביצוע),
ושם למצוא את הדרך האופטימלית לעזור.
נכון, רצוי באופן מכבד, ללא כפייה, תוך קשב אמיתי לצרכים ובחינה של ההשתנות המתמדת שלהם.
אבל בהחלט לעזור ולפעמים באופן אקטיבי.
כי כמו שהליכה לקוטב של התערבות מוחלטת וכפייה עלולה להוביל למיליון פתולוגיות וביניהן אובדן הסקרנות והיצירתיות,
כך גם חופש מוחלט יכול להוביל לתחושות קשות, כמו תחושת נטישה ובדידות._

מבטיחה לעצמי בפעם האלף לא להתכתב עם מישהי שלא מתכתבת איתי, וכותבת לא בתגובה לדברים שאמרתי אלא לאיזה עיוות של מילותיי.

אורנה שפרון

_האם אנחנו כהורים רוצים לשתף פעולה עם העולם הזה?

היה לי פעם מורה ששאל איך אפשר לעשות תחרויות במוסיקה, למי נותנים את הפרס, לזה שמנגן מהר יותר? חזק יותר?

אני חושבת שכשנכנסים למרוץ החינוך המוסיקלי נשכח קצת שמוסיקה נוצרת על-ידי בני אדם למען בני אדם ובלי להתכחש לחשיבות של הטכניקה בנגינה, יש משהו שהוא מעבר לטכניקה, שהוא הקסם האמיתי שקורה כאשר אנחנו שומעים נגן טוב. לדעתי זה הדבר החשוב באמת. וחשוב שעניין זה לא ילך לאיבוד בכל התלאות של שנות הלמידה הארוכות._

!!!

רות

_מישהי כאן שאלה אותי על "המסע" והבוקר אישי- שקורא גם הוא כאן את הדף הזכיר לי שלא עניתי...
אישה אמריקאית בשם ברנדון בייס ריפאה את עצמה לפני כמה שנים מגידול גדול בבטן והגיעה דרך המסע שלה לדרך שכל אחד יכול ללכת בה. לריפוי מכאובים רגשיים ופיזיים (הכל קשור זה לזה כמובן).
אפשר לבד- יותר קשה אבל אפשרי, אפשר עם חבר/חברה- עשיתי זאת במהלך כל ההריון עם בתי כדי לשחרר דברים וכדי לא לחוות שוב דברים קשים שחוויתי אחרי הלידה עם בני, והתוצאות היו נפלאות- תקופה מאושרת, המון ניקוי פנימי, קשר קרוב מאד עם הדרכה פנימית. (עבדנו ביחד- פעם היא הנחתה אותי ופעם אני אותה)
הדרך בנויה על כך שיוצרים קשר עם ההדרכה הפנימית, והיא זאת שמכוונת את התהליך האישי. לא מי שכביכול מטפל מבחוץ.
הדרך בנויה על הבנה שהרגשות שלנו בנויים בשכבות, ואפשר לרדת דרכם, בלי להתקע בתוכם, ולהגיע למטה למטה למקום מלא באור, אהבה וחופש, ומתוך המקום הזה לרפא את מה שצריך ריפוי.
היא קשורה להבנה שרגשות שעצורים בפנים מובילים למחלות, והפוך- מחלה היא מסר מהגוף לרגשות או סיטואציה שכדאי לרפא.
ברנדון עצמה מגיעה בערך פעם פעמיים בשנה לארץ לסדנאות (צריך להשתחרר מהחלק האמריקאי בתוך זה ולהתמקד בעיקר, כך שמעתי, לא הייתי) ויש בארץ כבר לא מעט מטפלים בשיטה הזו.
ברנדון מפעילה את הדרך הזו בכל רחבי העולם, כולל באפריקה באוכלוסיות חלשות.
כדאי לקרוא את הספר שלה-המסע, יש אתר אינטרנט כמובן,יש ספר המסע- לילדים (ילדים עובדים בקלות בשיטה הזו מניסיון עם בני ועם עוד ילדה) ויש לה עוד ספרים כך שמעתי, קלפים, הרצאות באינטרנט- אבל על אלה אני לא יודעת הרבה.
התנסיתי לבד, עם חברה וגם עם מטפלת מוסמכת בשיטה הזו והכל היה מאד עמוק.
סיפור קטנטן- גמלתי את בתי מהנקה קצת אחרי גיל שנתיים. היו לנו חמישה ימים קשים מאד של תחנונים לציצי. הלכתי לטיפול, התחלנו אותו מהמקום של תחושת החסר בחיים שלי, עבדנו, רפאנו, חזרתי הביתה- מעולם מאז בתי לא ביקשה לינוק.
הדרך מאפשרת גם ריפוי למחלות קשות מאד.
מרתק להתנסות בזה. תהליך יכול לקחת בין 20 דקות נניח, לשלוש- ארבע שעות.
יום טוב!_

תודה על ההסבר

תבשיל קדרה

אני צריכה לומר משהו על אימונים וכיף.
יש לנו בבית רולר סרפר.
מכירים? זה דומה לסקייטבורד, אבל לא ניתן לעמוד עליו באופן סטטי, אלא רק בתנועה.
יוצא מזה שכדילמוד לנסוע, צריך שעות של אימונים לא מתגמלים. זה מתחיל מעשרות פעמים של נסיונות לעלות על זה לשבריר שניה. אח"כ עשרות פעמים על - אתה מצליח כמה שניות, אבל לא יותר.
בני, לפני כארבע שנים (בגיל שש), התאמן במשך שלושה ימים רצופים, ופתאום הצליח. הוא היה קטן, הרולר היה ענק, והוא הצליח.
זה לא כיף. זה לא מתגמל ברגע הראשון, זה מתגמל רק בסוף.
אבל עובדה, שכשילד (אפילו בן שש) רוצה, הוא עושה את זה. הוא היה שם בשמחה, בהתלהבות, עבר דרך נפילות, גם כואבות, והמשיך.
לעומת זאת - בתי, תאומתו, הצליחה ממש בימים אלה להשתלט על הענין. היא, את השלושה ימים האלה, פרשה על פני משהו כמו חצי שנה (התחילה שלוש שנים אחריו).

מה אני אומרת -
המונח "כיך" לא מתאים לאימון.
המונח "אימון" לא בהכרח לא מתאים לילדים.
"אימון" זה לא בהכרח מה שאנחנו מדמינים שזה. בפרט, לא בהכרח ליניארי (אני מתיחסת ליחס זמן אימונים לימיםשעוברים).

(חוזרת לקרוא.)

תודה! הנה עוד דוגמא לילדים שעושים דברים כאלו. נו, מין דברים שכולליםפ דחיית סיפוקים, שהם לא כייפיים בטוח הקצר.

מבטיחה לעצמי בפעם האלף לא להתכתב עם מישהי שלא מתכתבת איתי, וכותבת לא בתגובה לדברים שאמרתי אלא לאיזה עיוות של מילותיי.
לא התכוונתי לעוות, זה מה שהבנתי מרוח דברייך.
אם את מעוניינת בדיאלוג, את מוזמנת להבהיר במקום להתנפל.
אם לא - לא צריך, אבל בבקשה תרגיעי את הטון התוקפני, לפחות כשאת פונה אליי.
הדברים שכתבתי אמנם נכתבו בתגובה לדברייך אבל כתבתי אותם כהשקפת עולם שלי והם עומדים כשלעצמם, גם בלי קשר ישיר לדברים שלך.
(כך שאני לא מרגישה צורך להתנצל עליהם)

הטענה שלי היא פשוטה: מי שהייעוד שלו הוא להיות נגן, יגשים את הייעוד שלו, אם אמא שלו תנדנד לו שיתאמן ואם לא.
אז זהו, שחלקנו לא אוחזים בתפיסה הדטרמיניסטית שנוצקת כאן למושג "ייעוד". זו לא טענה, כי אין אפשרות לבחון אותה בכלים לוגיים. שהרי מי שלא נהיה נגן יוכיח בכך שזה לא היה "ייעודו" מלכתחילה, מש"ל.
זו אמונה. אמונה לגיטימית לחלוטין. אבל קצת מוזר לייעץ למי שלא אוחז באמונה הזאת ליישם את הפרקטיקה שנובעת ממנה. בעניין זה, מאחר שאני הבנתי את דברייך בצורה קרובה מאד לזו של דניאלה -- אולי הם בכל זאת דורשים הבהרה נוספת?

בת האש, מזדהה מאוד בייחוד עם היגדים אלו:

אני מאמינה שמי רוצה וצריכה לנגן, תעשה את זה באופן טבעי, ובמינון שנכון לה.

מסגרת שאדם אחד כופה על אחר שלילית תמיד.

כי יצא לי לעשות לא מעט דברים שבטווח הקצר ממש לא מהנים, אבל אני יודעת שתהיינה תוצאות נפלאות בעתיד. ועשיתי את זה בלי שיכריחו אותי.

לעזור, לא להכריח. מבחינתי יש הבדל גדול. לעזור להתאמן זה ליצור תנאים שהוא בעצמו ירצה להתאמן. למשל, בחברותא.

אני מבינה את בת האש אבל את בת האש לא לגמרי מבינה אותי.
אם היתה כפייה והכרחה כמו שאת מתארת,, הייתי דוגלת בכך ולא פותחת דף באתר של באופן
יש הרבה מאד השראה, אתמול למשל ניגנו דברים פשוטים- מוסיקה אירית שאת זה אני יכולה קצת ללות אותו בפסנתר והיה כיף גדול
המריבות הן לא על הצורך להתאמן אלא על הרגע שסוף סוף קמים.

כרגע בעקבות הדף אין מריבות בכלל
אני לקחתי צעד אחורה והוא, כך נראה, צעד קדימה.
זה לא אומר שלא יהיו עוד קשיים אבל את המדרגה הנוכחית נראה שעברנו...

אז זהו, שחלקנו לא אוחזים בתפיסה הדטרמיניסטית שנוצקת כאן למושג "ייעוד".
גם אני לא אוחזת בתפיסה הזו ואפילו נרתעת ממנה.
היו על זה לאחרונה דיונים מעניינים בדפים אחרים שקשורים לתקשורים ותודעת על, לא זוכרת בדיוק איזה.
בכל אופן בתפיסה שלי מה שאחרים קוראים לו "ייעוד" יכול להיות דבר מאוד נזיל ומשתנה שקשור יותר לתחושה פנימית מלכל דבר אחר.
ואני בהחלט רואה אפשרות של מישהו שצריך עזרה בהגשמת מה שהוא רואה כייעודו.
לצמצם את העזרה הזו למונחים של נדנוד זה קצת לעשות לה עוול, בעיקר כשהיא יכולה להיעשות בדרכים אחרות, אבל באופן עקרוני יכולות להיות לה הרבה צורות.
אולי גם נדנוד (-:

הטענה שלי היא פשוטה: מי שהייעוד שלו הוא להיות נגן, יגשים את הייעוד שלו, אם אמא שלו תנדנד לו שיתאמן ואם לא.
אני רואה איך אני יכולה בקלות להשפיע על האם כן או לא ינגנו במשך השבוע - פשוט ע"י פינוי זמן מתאים לזה.
לא יכול להיות שלאמא/משפחה/בית/מורה אין השפעה.

כתבתי כאן למעלה ולא שמתי לב שזה פלוני אלמונית
חדשה בכתיבה באתר...