הריון ובן זוג אדיש

שליחה על ידי מירי* » 27 יוני 2004, 22:56

שלום. התלבטתי לא מעט לפני שפתחתי את הדף הזה. אבל קשה לי ואני מאוד צריכה תמיכה.
אני בחודש שישי וזה הריוני הראשון. אני בת שלושים. לבן זוגי יש בן מנישואיו הקודמים - ילד מקסים בן חמש והקשר שלי איתו מצויין.
ההריון שלי עד עכשיו- חוויה מדהימה. הריתי בקלות, ועד עכשיו- בלי עין הרע- הכל עובר טוב. הבדיקות בסדר ואני מרגישה מאוד מחוברת להריון ולעוברית הזו שצומחת בתוכי.
הבעיה, כמו שאתן יכולות להבין מהכותרת היא מצידו של בן זוגי.
הוא אדיש לחלוטין לכל ההריון.
לא מתענין, לא מניח יד על הבטן, לא מתיחס לכך ש- אולי- מעט קשה לי.
התעלמות גמורה.
בשיחה איתו הוא הודה שקשה לו עם ההריון הזה.
הוא מובטל וחושש מהקטע הכלכלי, וגם ההתמודדות- שוב- עם בכי בלילות, חוסר שינה וכו' מלחיץ אותו.
שלא תבינו לא נכון- הוא איש אחראי, ואכפת לו והכל, אבל יחד עם זה הוא גם מאוד אותנטי לעצמו ומאוד קשה לו להפגין התנהגות שלא תואמת במאה אחוז את הרגשות שלו.
אם אני משווה את זה (וזה לא אותו דבר)- לפני כשנתיים היו לו בעיות גב קשות ואני בפירוש סעדתי אותו.
אז מה? זה לא שהכייף שלי אז היה לוותר על פעילויות ולהיות בבית עם מישהו שכל הזמן קשה לו. אבל עשיתי וויתורים כי הוא בן הזוג שלי וככה אני רואה את הזוגיות.
וכיום- אני במצב שבו- כן, אני מצפה לאיזה יחס. אולי אני מפונקת מידי, אולי שטופה ברעיונות טיפשיים, אולי הורמונאלית- אבל כן, נורא נורא מצפה לאיזה יחס: פרחים לשבת, עיסוי מיוזמתו, שיתענין מה אם כאב הגב שהתלוננתי עליו אתמול...

אני מגזימה? מתפנקת?

אני ממש לא רוצה להכנס למקום של האישה התובענית, כי את הדברים האלה- יחס, תשומת לב ואיכפתיות- אי אפשר להוציא בכח. הוא יודע איך אני מרגישה אבל שום דבר לא משתנה.
לפעמים אני מרגישה ממש לבד עם ההריון הזה (למשל: אנחנו מגיעים למסיבה אצל חברים והוא נעלם לשעות מתעלם מכך שלי לא נוח עם העשן הרעש והשעה המאוחרת).
יש בי איזה קול (מרושע?) שאומר שגם אם אחרי הלידה הכל ישתנה- אני אף פעם לא אשכח לו את זה.

יש עצות חכמות? איך מלמדים בעל לאהוב את אשתו גם בהריון?

מירי יקרה, ברכות על ההריון.

מותר לשאול, איך הוא היה לפני ההריון? למשל כשהיית חולה, כשהיו לך מצבי רוח רעים, כשהיה לך קשה?
לשאלתך, את לא נשמעת לי מפונקת מדי, אבל האדישות הזאת שלו, ודאי יש לה הסבר, וההסבר לא חיב להיות משהו שאומר דברים רעים על היחסים שלכם.
אני בטוחה שאם הוא אהב אותך לפני ההריון הוא אוהב אותך גם עכשיו.
מה שסיפרת על היעלמות במסיבה, זה נראה כמו פאניקה.כאילו הוא רוצה לשכוח שיש לו אשה שזקוקה לו ואולי אפילו כועס עלייך על המצב החדש הזה ש"הורס את כל הכיף".
האם הוא חווה התדרדרות בנישואים הראשונים עם כניסת האשה להריון?
מהמעט שסיפרת, נשמע שהוא מת מפחד.
אז זו לא עצה חכמה, אבל אולי כיוון מחשבה.
את נשמעת לי חכמה ורכה וחזקה.
לאט, לאט, וגם עצות חכמות שבטח יגיעו,
ובינתיים קבלי חיבוק

ו
לאט לאט. (מזל שהריון זה דבר ארוך)

שליחה על ידי מירי* » 28 יוני 2004, 10:36

פלונית- תודה על התגובה החמה.

קשה לי מאוד לתאר את בן זוגי. הוא בהחלט אדם שמרוכז בעצמו- אבל לא באופן שלילי. קשה להסביר את זה- יש אנשים שלטפל באחרים בשעה קשה זה ממש הטבע השני שלהם. לעומת זאת יש אחרים שזה דורש מהם מאמץ. אז יש כאן שאלה פילוספוית (שמן הסתם תשאר לא פתורה): את מי נעריך יותר- את מי שעושה המון, אבל זה בא לו בקלות, או את מי שעושה מעט, אבל המעט שהוא עושה דורש ממנו יותר?

לשאלתך- לא. בהריון הקודם (של אשתו הראשונה) הבנתי שהוא היה מאוד מעורב. מצד שני- לא ממש הייתי שם ואני לא יודעת בדיוק מה הוא עבר.
ברור שזה יוצר קושי שלי זו פעם ראשונה ואצלו פעם שניה.
האם גברים מתרגשים פחות בהריון שני?

אתמול בלילה, לאחר שכתבתי את ההודעה, חשבתי שאולי אני דבקה יותר מידי בתסריט שלי לגבי: "איך בעל צריך להתנהג בהריון". ואולי אני זו שצריכה לשחרר ולהרפות ולא להתעקש (הבוקר אפילו חשבתי על פתרונות מעשיים, למשל: אם אני רוצה מסג'- אז ללכת לחברה שתעשה לי (אין לי כזו, אבל נניח) או למישהי בתשלום, ולא לחכות שהוא יזום ויעשה וכו').

ועוד מחשבה ערטילאית משהו, שאולי בגלל שכל כך טוב לי בהריון- זה מרחיק אותו? או אם לנסח אחרת- זה לא נותן לו מקום להכנס (כי אני לא חרדה ולא היסטרית ומאוד מכילה את עצמי). טוב, לגבי זה אני לא יודעת מה לעשות כי טוב לי ככה ואני ממש לא רוצה לשנות. אבל אולי אני לא משאירה לו מספיק מקום.

וכל הזמן יש ברקע פחד עמום שהיחס הזה ימשיך גם לאחר הלידה- שהוא יתקשה להקשר לתינוקת וכו'. וזה כבר באמת מפחיד אותי.

וכל הזמן יש ברקע פחד עמום שהיחס הזה ימשיך גם לאחר הלידה- שהוא יתקשה להקשר לתינוקת וכו'. וזה כבר באמת מפחיד אותי.

ניסית לדבר אתו על זה ?

מירי,
קודם כל - מאחלת לך שתמשיכי להנות מההריון הזה, ותדאגי לעצמך (כולל מסאז' בתשלום אם בן זוגך אינו מעוניין).

מה שאת מספרת מהדהד לי מחוויה דומה עם בן-זוגי. בהריון הראשון זה עוד היה סביר, אבל בהריון השני, שהיה מסובך בהחלט - ברגעים הקשים הוא השאיר אותי לבד, שקע לתוך עצמו ולדעתי אפילו המציא לעצמו משברים (ואז הוא באמת יותר מסכן ולא יכול לתמוך).
מין תחרות אוילית של מי יתמוך במי.
לדעתי, לפחות אצל אישי זה נבע מילדותיות מסויימת (שיש לה אחר כך צדדים חינניים בקשר שלו עם הילדים), וציפיה שאני אהיה כל הזמן בתפקיד החזקה והמתמודדת. הוא לא יכל לשאת בשום אופן הזקקות ותלות מצידי.
האם ייתכן שאצלכם זה גם כך?

לצערי, אצלנו לא עזר שניסיתי לשתף אותו בתחושותיי, לאפשר לו להתקרב בדרכו ולא לבוא בתביעות. רק לקראת סוף ההריון כשאמרתי בכנות ובעצב שאינני מעוניינת בו בלידה משום שאינני סומכת על תמיכתו, התחיל לחול שינוי.

שליחה על ידי מירי* » 28 יוני 2004, 13:48

טרה: ניסית לדבר אתו על זה ?- לא ממש. אומנם אנחנו זוג שמדבר הרבה ועל הכל (כמעט), אבל אני לא רוצה להכניס לו רעיונות ופחדים לראש. כן דיברנו על המצב כעת. הוא השתדל מעט יותר ליומיים שלושה ואח"כ נסוג.

אדמה טובה: כן. הרבה דברים שאת מתארת נשמעים לי דומים. שקע לתוך עצמו ולדעתי אפילו המציא לעצמו משברים- ממש חיייכתי כשקראתי את זה (אני יודעת שלא התכוונת לשעשע). בנזוגי עוסק עכשיו במרץ בכל מיני תוכניות עסקיות שדורשות ממנו המון משאבים. אני מגיעה הביתה כל יום (רק אני עובדת כרגע) ושומעת ממנו פירוט על הרעיון החדש, הפגישה שהייתה לו היום- הוא מסוגל לדבר על זה שעות. בזמן שאני מנסה להזכיר שרגע- אולי תשאל אותי מה שלומי, איך אני מרגישה וכו'.

לצערי, אצלנו לא עזר שניסיתי לשתף אותו בתחושותיי, לאפשר לו להתקרב בדרכו ולא לבוא בתביעות. רק לקראת סוף ההריון כשאמרתי בכנות ובעצב שאינני מעוניינת בו בלידה משום שאינני סומכת על תמיכתו, התחיל לחול שינוי

זה נשמע ממש לא קל. אני מקווה בשבילך שברגע האמת- הלידה- הוא תיפקד כמו שצריך.

ועוד משהו שאני אספר כדי להשלים את התמונה: מאז שנכנסתי להריון כל עניין המשיכה המינית נמצא אצלי בירידה תלולה. יש תקופות שבהן אני ממש נדחת ממנו פיזית. כלומר, אני זקוקה למגע ולחיבוק, אבל כל מגע מיני מצידו מעורר בי דחיה ברמה כזו שלעיתים אני ממש פיזית הודפת אותו מעלי.

קראתי איפשהו שבתקופת ההריון האישה נהיית היא האמיתית. כלומר יורדות כל מיני שכבות ויש חיבור עז יותר לרגשות.
בעבר אכן היו לי בעיות בקשרים מיניים, וחשבתי שאני כבר התגברתי עליהם ונמצאת כיום במקום אחר.
והנה עכשיו- אני נמצאת במצב המאוד לא רצוי שבו אני ממש נמנעת מבן זוגי.

בהחלט יתכן שחלק מהתגובה שלו היא גם תגובה להתנהגות הזו שלי. כלומר: אני דוחה אותו מעלי (לא נותנת לו מה שהוא רוצה) והוא דוחה אותי בחזרה (לא נותן לי את החום שאני צריכה) ומאוד קשה לצאת מזה.

יכול להיות שבהריון מנישואיו הקודמים הוא "נתן את הכל" ומבהיל אותו שהנה זה קורה לו עוד פעם.
בהריון שלי בעלי תמך בי מאד מאד, אבל אחרי הלידה היה מין משבר, כאילו נגמרו לו הכוחות והסבלנות. אולי אצלך זה הפוך. תני לו לשרות בתהליך שלו. לא סתם בחרת בו כבן זוג. תנסי להוריד ממנו ציפיות (בעיקר אלה שאת לא משמיעה בקול אלא בינך לבינך), אולי הוא ירגיש את זה וכך יירד לו הלחץ.
ואני מצטרפת בחום להמלצה לקבל טיפולי מסאג' (שמתאימים לנשים בהריון ) כמה שיותר, ולא ממנו אלא ממישהו זר, שאת לא חושבת על הנתינה שלו אלא משלמת לו בסוף.
יהיה בסדר

אגב, שומעים לא מעט על בעלים מרוחקים ומפוחדים בהריון, שברגע שמגיח התינוק מתחולל בהם מהפך והם מתאהבים ומתרככים.
אל תחשבי כל כך רחוק. דאגי לעצמך בעצמך מדי יום בזמן עכשיו ושמחי את עצמך, עם המגע (מסאג'ים), עם אוכל טעים, עם בילויים שאת אוהבת איתו או בלעדיו. עם סידור הבית בצורה שנעימה לך. תעבדי על להיות שמחה. (לפעמים צריך לעבוד על זה, ויש תוצאות.)
ותמשיכי לשתף כאן, זה גם עוזר מאד.

שליחה על ידי נועה* » 28 יוני 2004, 13:55

האם גברים מתרגשים פחות בהריון שני?
אני בהריון שני (עם אותו בן הזוג) וכן אנחנו מתרגשים פחות או לחילופין יש לנו פחות זמן.
את מתארת היון תקין וקל, אז אולי הוא לא רואה את הצורך שלך במה שציינת.

לגבי ההשוואה של ההריון שלך לחולי שהיה לו. אי אפשר להשוות כל אחד נותן לשני מה שהוא יכול ומה שהוא מוצא לנכון.

מאז שנכנסתי להריון כל עניין המשיכה המינית נמצא אצלי בירידה תלולה.
זה נורמאלי לגמרי!!!! אל תכנסי לתסבוכים מהענין הזה. זה קורה להמון נשים גם אם לא מרבים לדבר על זה וזה בכלל לא אומר ש"זו את האמיתית". להיפך, אחרי הלידה (ולא מיד אחרי, זה יכול לקחת גם חודשים, ואצל חלקינו אף יותר), הדברים יזרמו, ורצוי גם לטפל בהם במישור הזה ולעזור להם (שיטת פאולה, יעוץ זוגי מיני. חבל להדחיק ולתת לזמן לעבור, כדאי מאד להתייחס לנושא כראוי לטיפול אמיתי אם עברת לידה ואת רוצה לחזור ליחסי מין טובים ומתקשה בכך.)

רק אני עובדת כרגע) אוה! די בזה כסיבה להרגשה הרעה שלו, ההתרחקות והקור. הוא פשוט מרגיש שהוא לא ממלא את תפקידו הגברי, ועוד כשאשתו בהריון!

אני מקווה בשבילך שברגע האמת- הלידה- הוא תיפקד כמו שצריך. הלידה היא לא בהכרח רגע האמת מבחינת היחסים עם הבעל. נשים רבות אפילו מעדיפות שהבעל לא יהיה מעורב כי אז הדאגה לו מסיטה אותן מעצמן ומפריעה. הבעל לא נולד עם כשרון לתמוך בלידה, ועודף הרגשות שלו, אם הוא לא הטיפוס המטפל הטבעי המלאך, יכול רק להכביד עלייך ועליו.
מה שעוזר מאד לבעל בזמן הלידה זה נוכחות של דולה, תומכת לידה, שעליה אני ממליצה לך בלי קשר למה שסיפרת. זו תמיכה חשובה מאין כמוה, בה גם בעלך יקבל "טיפול" ולא ירגיש חסר אונים, ותוכלי להעזר בו בהנחייה שלה.

שליחה על ידי מירי* » 28 יוני 2004, 15:47

זה נורמאלי לגמרי!!!!- באמת??? כלומר אני יודעת הכל על השפעתם של ההורמונים והכל, אבל לרמה שאני הגעתי אליה (להדחות ממנו) - זה ממש מפחיד אותי. מה שכתבת לי הרגיע אותי מעט. תודה.

חשבתי על דולה- אבל אני חוששת שהוא ירגיש עוד יותר מיותר. אני יודעת שחלק מתפקידן הוא להפעיל את הבעל... ועדיין אני חוששת שזה ידחוק אותו הצידה. בערך כמו שהוא שונא להזמין חשמלאי לאחר שנסיונות התיקון הביתיים שלו לא הצליחו

.

מירי היקרה, האם הגיע הזמן לצעוק באוזנו : "שניים זה תמיד ביחד!" ?

גם כשרע וקשה ומפחיד. מדוע לא פנית אליו עד עכשיו? אולי הוא זקוק לניעור קל ולא פסיכולוגית (את ) שתנתח את הבעיות שלו? אני לא רוצה להיות עויינת מדי אבל, דחיל'ק, את בהריון, מתוקה! (עם המון המון מזל טוב וחיבוק) למה תמיד אנחנו הנשים מחפשות להגן על האישים שלנו ומחפשות את ה"מה לא בסדר איתי" ?

ענת, התחברתי לצעקה באוזן (-: אבל במקביל באופן מוזר, זה גם: שניים זה לא תמיד ביחד. שניים זה לפעמים אחד פה ואחד שם, אחד רוצה אחד לא רוצה, אחד יכול אחד לא יכול...וכל מיני דברים.
ובקשר למה שנורמאלי וכל הסימני קריאה, המילים אני זקוקה למגע ולחיבוק, אבל כל מגע מיני מצידו מעורר בי דחיה
הן ממש שכיחות בקרב נשים בהריון.
בקשר לדולה: הייתי בוחרת דולה רק אחרי סדרת פגישות איתה בה שניכם מוודאים שאתם באמת מרגישים איתה נוח, ושהבעל באמת לא ירגיש איתה כמו אידיוט (דוגמא מעולה ומוכרת, עם החשמלאי (-: )

אבל אני חוששת שהוא ירגיש עוד יותר מיותר. אני יודעת שחלק מתפקידן הוא להפעיל את הבעל... ועדיין אני חוששת שזה ידחוק אותו הצידה.

למה שהוא ירגיש מיותר? דולה רק תעזור לו. לידה ראשונה יכולה להימשך זמן רב וטוב שיש עוד מי שיעזור. ובינינו, זו הלידה שלך! יותר חשוב שיהיה מי שיתמוך בך מאשר שתחששי אם בעלך מרגיש מיותר או לא.

שליחה על ידי מירי* » 21 יולי 2004, 14:25

קודם כל לכל מי שכתבה כאן במשך חייו הקצרים של הדיון הזה- רק שתדעו שהדברים המשיכו וחלחלו הרבה מעבר לזמן שלוקח לכתוב ולקרוא אותם.
ומגיע לכן עידכון, לא?
זמן קצר אחרי שכתבתי כאן אז היה שיפור ניכר. אני חושבת שבעיקר אני ירדתי מעט מהציפיות שלי.
כן, למרות ההמלצות לצעקות באוזן... אני העדפתי בכל אופן לעשות מעט חושבים עם עצמי.
האם המשפט "אני בהריון" הוא תשובה ופתרון להכל? האם במשך תשעה חודשים אני אמורה להיות עטופה בצמר גפן? האם זה סופו ותחילות של כל וויכוח, דיון או קושי בזוגיות? אני בהריון- וזהו.
כי בסך הכל, ולא נעים להודות- מזמן לא הרגשתי טוב כל כך , כפי שאני מרגישה בהריון!
אולי עכשיו יתחיל להיות כבד, אולי יהיה חם מאוד (כולן מפחידות אותי). אבל עד עכשיו- אני מרגישה טוב, נראית טוב.
ככה שהציפיה שלי הגיעה יותר ממקום של "מגיע לי".

ועם זאת

עדיין
הוא מעצבן אותי מאוד.
אני רק לא בטוחה שצעקות באוזן יהיו כאן הפתרון.
פשוט חבל לי שהוא מפספס את החוויה הזו, שאני מאוד מחוברת אליה.
לדעתי במהלך כל ההריון עד עכשיו היד שלו הייתה מונחת על הבטן שלי מקסימום חמש דקות (במצטבר).
לא פיספוס? (כבר השכנה הנודניקית נוגעת בי יותר...)

כל המצב הזה גורם לי מאוד מאוד לכעוס עליו. כי מדובר גם באופי. לא רק בתגובה ספציפית למצב הזה.
(כן אני יודעת שהתחלתי את הכתיבה כאן בנימה אופטימית, והנה מתוך הכתיבה שוב עולה הכעס).

אוווווף

שוב עולה הכעס
מעולה! תוציאי את זה !@
ממליצה נורא לקרוא את הספר לבסוף מוצאים אהבה , יש שם דרכים מעולות לשיפור התקשורת עם בן הזוג.
עוד אפשרות :לצייר בצבעים טבעיים את הילד שיוולד לכם. לדבר עליו , להפוך אותו יותר מוחשי.

שליחה על ידי נועה* » 21 יולי 2004, 23:22

נסי לקבל את העובדות כמו שהן אם כל הקושי שבזה. יש הרבה גברים שבזמן ההריון לא מלטפים את הבטן. אני יודעת שהרבה יותר כיף להיות בהריון כשבן הזוג שותף מלא, אבל לא כולם כאלו.
נסי לראות איך בדר"כ הוא מפנק אותך (בלי קשר להריון) או אולי תבקשי ממנו ספציפית דברים שאת רוצה.

אני חושבת, שכל אחד חווה תהליכים בחיים בדרכו שלו. לך קל יותר לחוות את ההריון, מכיוון שזה מוחשי לך יותר, את זו שגדלה, לך בתוך הבטן זז עובר קטן. לגברים ככל שיהיו קרובים זה לא מוחשי והם חווים הריון בדרכם שלהם.

פשוט חבל לי שהוא מפספס את החוויה הזו
האם גם הוא מרגיש פספוס??

אני רוצה לוודא שהבנתי: את בהריון, עומדת להוליד ילדה, את עובדת, מפרנסת אתכם ורואה פרי בעמלך, את מרגישה שבנזוגך דוחה אותך מינית, ובאופן כללי הכל הולך לך בקלות ואת הולכת לעבור חוויה מדהימה כמו שלא היתה לך מימיך. בנזוגך בדיוק במצב ההפוך: הוא לא עובד, לא פורה, מרגיש דחוי מינית, המפרנסת שהוא תלוי בה עומדת להפסיק להתפרנס, וכל מה שיש לו זה חלומות שאולי יתגשמו ואולי לא.

אז הוא מתכחש להריון. אולי זה לא יקרה. טוב, ברור שזה יקרה, אבל הוא לא חייב לשתף עם זה פעולה. טוב, ברור שהוא חייב לשתף עם זה פעולה, אבל זה לא אומר שהוא צריך לרצות את הילדה. טוב, ברור שהוא צריך לרצות את הילדה, אבל קשה לו. קשה לו להתחבר אליך, כי כרגע את מייצגת את הפחדים האיומים ביותר שלו. את מסרסת אותו בפריונך.

אז כן, זו תקופה קשה בשבילך, ואת צריכה אותו לידך. וכן, זה מאד ילדותי מצידו להתנהג כמו שהוא מתנהג. אבל זה המצב, וזה המשבר, וזו המציאות שלך. אז כנראה שלא הכל הולך לך בקלות בהריון הזה.

את יכולה לכעוס עליו. זה בהחלט מגיע לו. אבל זה לא יביא שום דבר טוב. הוא בצרה והוא צריך את עזרתך.

ועדיף לפתור את זה לפני הלידה מאשר אחריה.

שליחה על ידי מירי* » 22 יולי 2004, 15:31

מונו נוקי- לא בטוחה שהוצאת כעס וירטואלית "נחשבת", אבל גם זה משהו. תודה.

נועה- האם גם הוא מרגיש פספוס?? כנראה שלא. אני מניחה ובעצם יודעת, שמה שהוא מרגיש זה רגשי אשמה- שהוא לא מספיק איתי וכו' (בעקבות זה שהעלתי את הנושא). אשמה זה לא רגש כל כך טוב, לדעתי, במערכות יחסים. אני לא רוצה שהוא יעשה דברים מתוך אשמה.

רועי שרון. אממ. תיאור מענין ודי קולע למצב.

ובאופן כללי הכל הולך לך בקלות ואת הולכת לעבור חוויה מדהימה כמו שלא היתה לך מימיך- זה לא ממש נכון, אבל בסדר, לצורך הצגת הדברים, אני מוכנה לקבל את ההקצנה.

הוא צריך את עזרתי? זהו שאני תמיד נמצאת שם בשבילו. (גם להיות בת זוג של אדם מובטל זה מאוד לא קל, וגם ללכת יום יום לעבודה שאני לא מתה עליה זה לא קל, והקשיים הכלכליים שנובעים מכך הם בהחלט נופלים על שניניו ולא רק עליו).

הייתה לי פנטזיה שפעם אחת זה ישתנה.

חבר'ה- בלבלתם אותי לגמרי. תצעקי עליו. תביני אותו. תכעסי עליו. תכעסי בכלל. תמשכי אותו באוזן. תמשכי את עצמך באוזן...

מבלבל נורא.

אבל בסדר, אני מבינה שזה המצב. זה לא שחור ולבן. הוא לא מניאק בן זונה ואני לא ילדונת אבודה. פשוט שני אנשים שכל אחד במסלול אחר כרגע.
ובכל אופן עוזר לי לקרוא את דעותיכם.

שליחה על ידי נועה* » 22 יולי 2004, 16:55

הייתה לי פנטזיה שפעם אחת זה ישתנה.
נסי לבדוק, למה בחייך הזוגיים חוזר אותו העניין, שאת זו שעוזרת לו. איך את מקבלת עזרה ממנו או מאחרים? אם בכלל...
ללמוד לקבל עזרה וללמוד לקבל בכלל זה שיעור לא פשוט בחיינו.

אולי במקום לצעוק עליו, להבין אותו, לכעוס עליו.... נסי לעשות שינוי בגישה שלך אליו.

בנזוגי עוסק עכשיו במרץ בכל מיני תוכניות עסקיות שדורשות ממנו המון משאבים.
נשמע קצת שגם הוא בהריון. לפעמים, ואולי בעיקר לגברים, ההגדרה העצמית כל כך קשורה בהצלחה. להקים עסק זה גם קצת הריון ו'הרחבה עצמית'. בעוד שההריון שלך יפה, בולט לעין, מובן מאליו ומבסס את קיומך בעולם - הוא נלחם על מקומו וכנראה נלחם גם בשדים לא פשוטים.

אחד הדברים הקסומים שחוויתי בהריון (ובאמהות) הוא תחושה של 'כל יכול(ה)' - תחושה שאין דבר בעולם שיכול לעמוד בדרכי - וביני לבין הגשמת משאלותי עבור יקירי. מעין כוח בלתי אמצעי להגן ולהזין את עוברי. מרגע שבאת במגע עם העוצמה הזו - את 'את' משופרת, במיטבך, וממקום כזה את יכולה להעצים אותו. להקשיב לו, להאמין בו, להתענין בחזון שלו. ואם הוא מענין אותך, הוא יכול לכבוש את העולם.

יש משהו יותר סקסי מזה?

מירי שלום
קודם כל קבלי חיבוק גדול והמון ליטופי בטן.
מאד מזדהה עם הצורך הלא מסופק שלך למגע, ולהתיחסות להיותך בהריון.
אני הרגשתי דומה בהריון השני שלי. הייתי מחוברת לגמרי להריון. ובעלי ממש לא. כל כך רציתי שהוא יגע לי בבטן , שישים עליה את הראש, שיתחבר לילד המשותף שלנו שבפנים. כל כך רציתי שיתייחס בעדינות וברגישות לכל מה שעובר עלי, שיפרגן, שיתעניינן, שיעסה, שיתמוך.
בעצם אלו כל הדברים שאני תמיד כל כך רוצה, רק שבהריון הכל היה הרבה יותר חזק ומחודד. ההריון אפשר לדברים לצאת החוצה בצורה יותר בוטה.
שני דברים שמאד עזרו לי:

יעוץ זוגי, שעזר לפתוח החוצה דברים שלבד היה לנו קשה. זה לא אומר שאחר כך הוא ממש חיבק אותי כל יום, או נגע בבטן באהבה כפי שרציתי, אבל המצברוח הכללי בבית השתפר, וזה הבדל גדול.
הבנתי שהבטן שלי מוכרחה לקבל תמיכה ממקורות נוספים. חשבי על דברים מפנקים בשבילך ותעניקי אותם לעצמך! זה מאד מאד עוזר, כי הצורך במגע הוא מאד חזק וחשוב לספק אותו.

יש משהו בדבריה של התומכת. אני מבינה את הצורך באהדת בן הזוג, ואין לה תחליף. עם זאץ, יש משהו שאפשר לקבל רק ממעגל נשי. מצאי לך מעגל נשי כזה (נשים פה מהאתר , מפגשי נשים למינהן, יוגה להריון........) וזה ימלא אותך כח. מעבר לזה, גברים(וסליחה על ההכללה) לפעמים צריכים בקשות ספציפיות.
כלומר, אני מציעה לך להיות מדוייקת: להגיד שבא ל ך פרח בשבת, לקנות שמן עיסוי ולהגיד שבא לך פינוק , או מה שאת לא רוצה. כמובן לפרגן ולהיות מבסוטה ולהודות על היחס, וזה יביא איתו עוד חוויות חיוביות דומות.

שליחה על ידי מירי* » 23 יולי 2004, 09:43

מונו נוקי: אני מציעה לך להיות מדוייקת: להגיד שבא ל ך פרח בשבת, לקנות שמן עיסוי ולהגיד שבא לך פינוק , או מה שאת לא רוצה. כמובן לפרגן ולהיות מבסוטה ולהודות על היחס, וזה יביא איתו עוד חוויות חיוביות דומות. זהו. שתמיד נראה לי שיש פרדוקס בלבקש דברים כאלה, שכביכול אמורים להגיע מעצמם (הרי, מה העניין, אני גם יכולה לקנות פרחים לעצמי... זה לא שאני לא יודעת איפה החנות...). ולכן קשה לי עם בקשות ישירות של פינוקים. אבל את צודקת עם זה שצריך לכוון ולעיתים להגיד בצורה יותר ברורה, ולא "לשבת בחשוך ולחכות שמישהו ישים לב".
לגבי תמיכה נשית- לא חשבתי על זה. אני באמת די מרוחקת מחברות נשים (אם לא מחשיבים את האחראית עלי בעבודה- שהיא לא ממש מקור לתמיכה וחום..).

תומכת- תודה. ההזדהות שלך העלתה דמעות בעיני (לא מאוד קשה בימים אלה, ובכל אופן- זה הרבה).

מירי, מה שלומך ?
יש עדכונים ?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי...
קצת קשה לי לכתוב את זה. מחניק לי בגרון.אני בת 29 רווקה בהריון בחודש.4 בן הזוג שלי גרוש פעמיים.. יש לו 2 ילדים ילד מכל אישה
זה הריון לא מתוכנן... אבל רצוי... אני אף פעם לא הייתי בעד להפיל ... כי כבר עברתי הפלא בעבר ... הבן זוג שלי כן היה בעד הפלא זה גרם לנו לפרידה של שבועיים בערך... אחרי זה הוא דבר איתי אמר שהוא מתנצל ושהוא רוצה שניהיה משפחה... ואני שמחתי ושלחתי... אבל בהמשך לא היה שום התעניינות מיצידו.. היה אפשר לעבור את הימים בלי להתקשר... לשלוח הודעה כלום... זה ממש כאב לי שאין התעניינות . עד שהחלטתי לעשות שוב שיחה איתו... בשיחה הבנתי שאין לו שם רגש כלפיי... ונפרדנו... היום לאחר שבוע אני רואה אותו אם בחורה אחרת... לא יודעת אך לקבל את זה אני ממש פגוע לא יודעת מה לעשות.. מרגישה בחורה טיפשה. ורק אומרת למה זה קורה לי... מה עושים אך אני ממשיך מפה??

יש גברים שמרגישים מאויימים וחסרי אונים מול אשה בהריון כי נדרש ממנו להיות בתפקיד כביכול שולי ולעזור לאשה במשהו שהם לעולם לא יחוו ואולי אפילו מעורבבים תחושות של קנאה או פחד מסויים...

אלמונית את ממש לא טיפשה.
אין לך שליטה על אחרים, אין לך שליטה עליו.
אם את מעוניינת בהריון מה שחשוב הוא לשמור על ההיריון ולשמור על עצמך.
אם י שלך חברה או אפשרות ללכת למישהי לדבר איתה, לשתף, מישהי שתתמוך בך כי את עוברת תקופה לא קלה עם הבחור הזה. נשמע מאוד מאוד קשה להתמודד עם פרידה ועוד בצורה הזו כשאת בהריון.
יש גם הורמונים שמשפיעים עלייך בהריון ככה שכל פגיעה הופכת קשה עוד יותר.

תשמחי בברכה שההיריון הזה נשלח אלייך.
תשמחי שאת בריאה וההיריון תקין.
תשמחי שעוד מעט תהיי אמא אוהבת.
תתרכזי בדברים האלה.
זה מה שעזר לי כשנפגעתי ונפגעתי מאוד בהריון שלי מסיבות אחרות, והיה קשה לעצור את הכאב ולא באמת הצלחתי אבל גם העדפתי להזכיר לעצמי את כל מה שכתבתי, וגם כשהיה יותר מדי- הלכתי לישון, ממש ככה .לישון כדי לא להרגיש את המתח.

בנוסף כלכלית מחוד שחמישי אם את רווקה - את זכאית לעזרה בשכר דירה. תפני לחלמיש.
ויש עוד הרבה עזרות שאת יכולה לקבל אם תתחילי לברר בביטוח לאומי ובפורומים מתאימים.
בהצלחה ותזכרי שאלוהים מנסה אותנו רק במה שאנחנו מסוגלים לעמוד בו, זאת אומרת שאת מסוגלת

תמצאי מישהי שתתמוך בך בתקופה הזו.

הי
תודה על הפורום, חייבת להעלות את הרגשתי: אני נשואה לבעל גרוש עם שני ילדים שחווה הרבה בעיות בזוגיות. ובעיקר סביב לפני ואחרי הלידות. אני הייתי אלמנה עם ילד אחד כשבעלי הראשון נהרג ביום שנודע לנו על ההריון. חוויתי את כל ההריון לבד בצער וגעגועים ולבד אינסופי. כל היום דמיינתי מה בעלי ז"ל היה עושה אילו היה פה... הוא היה טיפוס חם מאוהב עד צוואר ומתלהב ובטוח לי שהיה יודע איך להכיל אותי וללטף תבטן ולעשות כל מה שיקל עלי.. ביום האחרון לפני התאונה גילינו שכנראה בהריון וכבר ראיתי שזה יהיה כך לשמחתי הרבה אלא שמאז לא חזר..... עברו שנים ואני כרגע נשואה ובהריון. בכל שנות אלמנותי ציפיתי שיבוא הבעל ואהיה בהריון ואעבור חוויה מתקנת והרגשת שיתוף והתרגשות וביחד.... אלא שהמצב רחוק מלהיות כך!!! בעלי מתעלם מכל אזכור לגבי ההריון והילד שיבוא וברור שלא מתעניין מה טוב לי ואיך יכול לעזור.... מתעצבן אם אני מזכירה לו את הבטן.... אין לי שום הנחה מעבודות הבית. אני מפרנסת יחידה.... הגוף שלי מתפרק, אני מתה למגע בבטן וכשזה לא מגיע אני נזכרת בכל מה שעברתי ובהריון הראשון ותוהה מה ההבדל בין להיות נשואה ולראות שהגבר לא מוכן להכיר בשותפות שלו בהריון לבין להיות לבד ולהתגעגע למישהו שבטוח יהיה איתי. אני מרגישה שהבטן שורפת מרוב לבד...! ואני בוכה אומרת ומבקשת ולא עוזר. מפחדת מה יכול לצאת מילד כזה... האם הוא מרגיש? יהיה לי קשר איתו? אהב אותו? הכאב האכזבה בלב והחרדה ממה יהיה עם הילד לא נותנים לי מרגוע וגורמים לי לכעס עצום על בעלי הנוכחי. אני בטוחה שאחרי הלידה הוא יאהב את הילד מאוד. אבל עם זאת בטוחה שלא אשכח לעולם את הלבד השני שעברתי באותו ההריון... ותוהה האם כך כל הגברים? אני מצפה למשהו מוגזם???? איך מתאוששים???

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי פלונית, נורא קשה כל מה שעברת, שולחת לך חיבוק....
אינני יודעת לגבי גברים אחרים אני כבר בהריון שלישי וגם בכלי מתיחס די בזלזול להריון.... הוא כמובן דואג לי שאוכל אוכל טוב ומונע ממני להרים כל דבר כבד וכו אבל מעבר לזה..... מצחיק אותו אם אני שמה לו את היד על הבטן כדי שיוכל להרגיש תנועות הוא עושה את זה וזה נראה לו מעשה טפשי...... כל פעם כשאני מדברת בשמחה והתלהבות על ההריון והתינוק שיהיה הוא אומר מה את מתלהבת זה רק תינוק....מה את מתלהבת כאילו זה פעם ראשונה.....
וכמובן גם לי אין הנחות בבית ובגידול הילדים. מקסימום לפעמים אני נשכבת בספה ומציבה עובדה שהתינוק ואני צריכים מנוחה וזה נראה לו שאני מתפנקת סתם מה שבאמת נכון...
אבל אחרי הלידות הקודמות הוא היה נקשר לתינוק עוד בימים הראשונים מהלידה. דואג לו ולי מאוד מאוד ומטפל יפה. מתפעל מתנועות שהתינוק עושה.
כך שהיום הפסקתי להעלב מחוסר היחס וחוסר ההיתלבהות. אני שמחה ומתלהבת בעצמי ומפנקת את עצמי במה שאני יכולה.
הקשר עם האבא והתינוק בסוף יגיע.....

הי תודה! זה מצד אחד קצת עוזר שהרבה גברים כך.אבל עדיין כואב לי מאוד! שבעצם חוסר ההתלהבות שלו זה בגלל שחווה כבר 2 ילדים אבל מאשה אחרת.... רציתי שגם איתי תהיה התרגשות כאילו זה ילד ראשון. סה"כ אף פעם לא חוויתי את זה.... ההריון הראשון היה הזוי וטראומתי ולבד.... ממש קשה לי לוותר על זה !!!וגם נראה לי זה לא רק התינוק. זה מה שעובר עלי! !! כרגע אני מרגישה תנועות... כרגע אני מפחדת... אני דואגת... אני מתרגשת... למה הוא לא יכול להתחבר להרגשה שלי אפילו בלי קשר לתינוק?? למה מקשרים את זה רק לתינוק??

באופן טבעי

באופן טבעי