חברה מרעילה

בדפים רבים באתר עלה הנושא של אנשים "זוללי אנרגיה", "מרעילים", "מקטינים" וכדומה.
יש לי חברה שהיא ממש כזאת - היא אדם מאד ביקורתי ושיפוטי, ואני מוצאת את עצמי, שוב ושוב, נזהרת כשאני מספרת לה דברים, או אפילו נמנעת מלספר, מחשש ל"שטיפה" שתבוא בתגובה. בעצם לא ממש "שטיפה", לפעמים זה סתם עיקום שפתיים או חיוך לגלגני.
השאלה היא מה עושים.
כן, אפשר לענות ישר "תנתקי מגע, תעזבי, אל תישארי ליד אדם שכל כך מזיק לך". אבל מה עם הגישה לפיה כל אדם הוא שיעור, הוא מראה, הוא בא להראות לי משהו בקשר לעצמי והוא לא סתם בחיי?

יש למישהו רעיונות בכיוון הזה?

הרבה פעמים השיעור הוא לעזוב, לנתק מגע, לא להישאר ליד אדם שמזיק לך.

והוא לא סתם בחיי
אני מאמינה שמערכת יחסים כמו שאת מתארת היא תולדה של תקופת ילדותך, שבה מישהו קרוב ומשמעותי התייחס אליך באופן דומה. הסיבה שהיא יכולה להרשות לעצמה לנהוג ככה איתך, והסיבה שאת נשארת (בינתיים) במערכת היחסים היא שאותה חברה יושבת אצלך על איזה מקום בעייתי אך מוכר מהעבר. זה כאילו שהיא משחזרת תפקיד של מישהו?
את מתחברת לדברים האלה?
יש מישהו שעולה לך בראש?

כעת, נראה שאת בשלה לראות את התמונה, להחליט שכבר לא טוב לך בה כפי שהיא כעת, ולבחור מה בתמונה את רוצה לשנות.
וזו הזדמנות נהדרת.
@}

טוב, קודם כל החברה עצמה היא תולדה של תקופת ילדותך (חברה של המון שנים; כל השנים היא היתה כזאת)

מה שהכי מטריד אותי, אם לומר את האמת, זה החרדה שמא אני בדיוק כמוה
העליתי את התהיה הזו בפני שני מכרים משותפים, ושניהם אמרו לי שממש לא.
אני לא מוצאת מישהו שהיא "יושבת על המשבצת שלו", אבל אני אחשוב על זה.

תודה!

אני רוצה להסביר את מה שכתבתי קודם.
גם אני אדם ביקורתי, אני מתארת לעצמי....
אוקיי, אני אדם ביקורתי, בלי הסתייגויות.
גם לי יש מענה לשון מהיר וחריף.
אצלי, ואני מתארת לעצמי שגם אצלה, זה מנגנון הגנה.

אבל גם אחרי שאני יודעת את כל זה, אני עדיין נכוית קשות מהתגובות שלה.

עירית_לוי

אני מסכימה עם סיגל ב,
ורוצה להוסיף:

כן, אפשר לענות ישר "תנתקי מגע, תעזבי, אל תישארי ליד אדם שכל כך מזיק לך". אבל מה עם הגישה לפיה כל אדם הוא שיעור, הוא מראה, הוא בא להראות לי משהו בקשר לעצמי והוא לא סתם בחיי?
השאלה היא מהו המחיר שאת משלמת עבור השיעור הזה, והאם את מוכנה לשלם אותו.
פעם היה לי בוס כזה, זולל אנרגיה שחבל על הזמן, אבל גם שיעור חשוב בשבילי.
נשארתי שם שנה, שנה שהיתה לא פשוטה אבל חשובה.
אחרי שנה התחלתי להרגיש שהמחיר מתחיל להיות כבד מדי. שלמדתי הרבה, גם מקצועית וגם מבחינת הצמיחה האישית שלי. ואז עזבתי. גם העזיבה, כמו ש סיגל ב ציינה, היתה חלק מהשיעור.

עירית_לוי

אני לא מוצאת מישהו שהיא "יושבת על המשבצת שלו", אבל אני אחשוב על זה.
תנסי לשאול את עצמך באיזו דרך הקשר איתה משרת אותך, אילו "רווחים" יש לך ממנו.

עירית_לוי

עוד משהו:

אבל מה עם הגישה לפיה כל אדם הוא שיעור, הוא מראה, הוא בא להראות לי משהו בקשר לעצמי והוא לא סתם בחיי?
הגישה הזו מבוססת על הרעיון של לקיחת אחריות, שאני כמובן מאוד מאמינה בו.
במקום להטיל את האחריות לקושי שלך על הצד השני ולהגיד "יאללה, אני לא צריכה את זה, אני עוזבת", לחכות רגע ולבדוק מה החלק שלך בכל הסיפור, מה התפקיד שלך במערכת.
עכשיו, אני מאמינה שלפעמים, לקחת אחריות על עצמך זה דווקא לעשות ההיפך, כלומר, לא להשאר, כי אולי להישאר פירושו פגיעה גדולה מדי בך, ולקחת אחריות יהיה להפסיק לאפשר לעצמך לספוג כל כך הרבה רעל.

אם לומר את האמת, אין לי מושג אפילו איך לבצע כזו עזיבה. אני לא בנאדם שעוזב. או שלא מתחיל או שלא גומר....

אם היא חברה שלך אז בטח יש לה עוד תכונות מלבד הביקורתיות, ובטח חלק מהן אפילו טובות, לא?
אני לא חושבת שכדאי לנתק מגע רק כי משהו אחד מפריע לך אצלה. אם זה לא רק זה אלא יש הרבה דברים אצלה שמפריעים לך ומעט דברים לזכותה, אולי אז כדאי לשקול ניתוק. אבל רק בגלל תכונה אחת? הרי לכולם יש גם תכונות שליליות.

בחרת בכותרת חברה מרעילה. כנגד הרעלה צריך חומר שסותר רעל. ההצעה שלי לחומר כזה: הומור. יש לך? כשאת מרגישה את הביקורת מרעילה משהו תנסי פשוט להתבדח על זה. ואם קשה לך ממש להתבדח -- מספיק לחייך. סביר שהרעל כבר יתפוגג.

אבל מה עם הגישה לפיה כל אדם הוא שיעור, הוא מראה, הוא בא להראות לי משהו בקשר לעצמי והוא לא סתם בחיי?
יכול להיות שהלמידה שלך היא לשים לב איפה עוד קורים וקרו מצבים דומים? לדוגמה שאלי את עצמך האם החשש ל"שטיפה" או תגובה ביקורתית אחרת מוכרים לך ממקומות אחרים,

אני מסכימה עם יונת וגם:
בחברויות של הרבה שנים, נוצרות לפעמים תבניות התנהגות כאלה "החבר הילדותי" "החברה הטובה" "איתה עושים דברים מטורפים" אולי זו התבנית שהתקבעה לך איתה והיא לא מתאימה לך יותר? אמרת שגם את
_גם אני אדם ביקורתי, אני מתארת לעצמי....
אוקיי, אני אדם ביקורתי, בלי הסתייגויות.
גם לי יש מענה לשון מהיר וחריף.
אצלי, ואני מתארת לעצמי שגם אצלה, זה מנגנון הגנה._

יכול להיות שגם היא נפגעת אבל ממשיכה את המשחק/תבנית שבניכן?

לי היתה חברה כזו. ניתקתי ממנה מגע והיום אני מתגעגעת לפעמים.
אולי השני גרוש שלי יעזרו לך לחשוב.
היום, הרבה פעמים שקורה משהו אני שומעת מהמשפטים המרושעים שלה רצים אצלי בראש ומחייכת. השיעור הפרטי שלי היה להפסיק לקחת דברים כל כך ברצינות ולהתייחס אליהם בהומור. היו לי יותר מדי נקודות רגישות בעולם הזה.

הרבה פעמים השיעור הוא לעזוב מסכימה עם סיגל ב . את בעצמך השתמשת במילה "מרעילה". לרעל יש נטיה להספג בנו ולהשאר כמשקע שקשה מאד לנקות.
כשאנחנו חברים של מישהו אנחנו בעצם נותנים לו את הזכות להיות מעורב בחיינו, לבקר אותו ולהשפיע עלינו. לפעמים ההשפעה הזאת היא רעילה והרסנית. היא יכולה לפגוע בבטחון שלנו, בערך העצמי ובתחושת המסוגלות.לפעמים מספיק משפט קטן או איזו הבעת פנים במקום רגיש כדי להטביע בנו חותם. אם זה המצב, נראה לי שאין דרך אחרת חוץ מהתנתקות.
אם הקשר בינכן הוא עמוק, יכול להיות שאחרי תקופה (אולי שנים), תוכלו לחזור להיות חברות.

יכול להיות שגם היא נפגעת אבל ממשיכה את המשחק/תבנית שבניכן?
יכול מאד להיות.
עכשיו איך שוברים את התבנית?

נראה לי שבעיקר לפי הרגשתך.
התחלת להרגיש שכבר לא נוח לך עם התבנית. תוכלי להרגיש מתי מגיעה תגובה ביקורתית, חדה ושנונה (שלך או שלה) ולהיות מוכנה לה. לעצור אותה (את התגובה), לחייך לה, להגיד משהו אחר, לחשוב לעצמך: אם אני אגיד ככה וככה אני אפגע בה, לא רוצה יותר..., להזמין את החברה לכוס קפה ולדבר איתה..
אני חושבת שברגע שמתחילים להיות מודעים לאיזושהי תבנית בחיינו, כבר משהו משתנה ואפשר לבחור לאיזה כיוון חדש רוצים להמשיך.

רוצה את דעתכן האם הגזמתי בתגובתי או לא:
יש לי שתי חברות [הן אחיות] עם אחת מהן הקשר קצת יותר הדוק, בגלל ראיה דומה על חינוך ילדים, בית, בן זוג וכו' הקשר בינינו דו סיטרי.
עם השניה הקשר יותר רופף, קשה לי עם החינוך [יותר נכון חוסר חינוך] של ילדיה. בתה הגדולה חברה של בתי.

עכשיו לסיפור, הייתי אצל החברה הראשונה, אחותה הייתה אצלה עם הילדה. שכחתי את התיק שלי שם. כשחזרתי לקחת אותו, מסתבר שהילד של הראשונה ביחד עם הבת של השניה , לקחו את התיק ושמו אותו ברחוב.
אני כמובן התפוצצתי מכעס. סיפרתי לחברות, הראשונה הייתה ענינית אמרה לבן שלה, אנחנו עוד נדבר על זה, התנצלה וזהו. קיבלתי את זה וזה עבר לי.

כשסיפרתי לחברה השנייה, היא ישר אמרה זו לא הבת שלי זה הבן שלה.
אני רתחתי מכעס [וכל הזמן הזה הבת שלה נוכחת] אמרתי לה שיכול להיות שפיזית בתה לא לקחה את התיק, אבל היא הייתה איתו, הלכה איתו ולכן יש לה את כל האחריות בנושא.
היא המשיכה להתעקש שבתה לא אשמה אלא הוא. וכשאני המשכתי להתעקש שגם לה יש אחריות, היא יכלה לקחת את התיק בחזרה, היא יכלה לבוא ולספר לך, היא פתאום הפילה את כל העניין עליי, "איך את שוכחת את התיק שלך?"
הכעס שלי הגיע לשמיים, התפוצצתי מהזלזול שלה בי, מהזלזול שלה בדברים שלי וברגשות שלי.
בקיצור, מאז ועד עכשיו נתקתי את הקשר איתה, לא עניתי לה לטלפון,
ואני לא מתקשרת אליה ומזמינה אותה.
שלא תבינו לא נכון, לא עניתי לה לטלפון לא בגלל שאני קטנונית, בגלל שזה לא יעזור, היא עדיין מאמינה שבתה לא אשמה. היא פשוט "תחליק" את העניין ותמשיך הלאה. אבל אני לא מסוגלת, עד עכשיו הכעס והעלבון ממלאים אותי כשאני נזכרת בזה.

לסיפור הזה קדמו עוד כמה סיפורים קטנים שהבלגתי עליהם ,אין לי שום "רווח" מהקשר איתה. [גם לא לבתי].
בקיצור רציתי לדעת, נראה לכן שהגזמתי עם התגובה שלי? הייתי צריכה להחליק את כל הסיפור ולהמשיך הלאה?

אשמח לשמוע את דעתכן.

עירית_לוי

אמא לשלושה יקרה

אני הייתי שואלת את עצמי שאלה אחרת - לא האם הגזמתי עם התגובה שלי, אלא למה הגבתי ככה.
מיד אסביר את כוונתי.

כפי שנכתב במעלה הדף, אפשר להסתכל על סיטואציה כזאת כעל הזדמנות בשבילך ללמוד משהו על עצמך.
כאשר את מסתכלת עליה מנקודת מבט כזאת את משנה לחלוטין את ההקשר לכל מה שקרה: פתאום הסיטואציה כבר לא כל כך נוראית, אלא אולי אפילו מועילה.

פותחת הדף התייחסה לגישה לפיה כל אדם הוא שיעור, הוא מראה, הוא בא להראות לי משהו בקשר לעצמי והוא לא סתם בחיי .
האם אפשר להציע לך להתייחס לרגע ככה אל חברתך?
בהקשר הזה את יכולה להתחיל לשאול את עצמך שאלות כמו -
למה זה כל כך הקפיץ אותך?
על אילו נקודות רגישות זה לוחץ לך?
איזה אירוע מהעבר זה מציף לך?
כאשר את מתחילה להסתכל על הסיטואציה מנקודת המבט שלך, ממקום שלוקח אחריות על החלק שלך - יש סיכוי שהעלבון הגדול יתמסמס מעט, כי הפוקוס כבר לא עליו.

כל זה לא קשור לשאלה האם להמשיך להיות בקשר עם אותה חברה או לא.
זו שאלה נפרדת.
כאן כדאי לך לבחון מה את מקבלת מהקשר הזה, מה הוא מאפשר לך, מה את מביאה לידי ביטוי במרחב שלה - מול איזה מחירים את משלמת.
טוב לך - יופי. לא טוב לך - אל תישארי.
רק שבדרך את יכולה לקחת איזו מתנה או שתיים לחיים

זה מדבר אלייך?

בא להראות לי משהו בקשר לעצמי והוא לא סתם בחיי
אין בה שום דבר שאני יכולה לראות בקשר לעצמי.
הדבר היחיד שהיא יכולה להראות לי שהיא כל מה שאני לא.
הבנת?:-)

_למה זה כל כך הקפיץ אותך?
על אילו נקודות רגישות זה לוחץ לך?
איזה אירוע מהעבר זה מציף לך?_
זה הקפיץ אותי כי היא כל הזמן עושה את זה, מתרצת את ההתנהגות הבלתי נסבלת של בתה ומחפשת לה צידוקים.
אבל הפעם זה פגע בי אישית.
אוף קשה לי להסביר את מערכת היחסים המסובכת בינינו.
זה בעיקר נוגע לחוסר חינוך, אי הצבת גבולות. אני לא מתערבת לה במה שקשור לילדה, אבל כשהילדה משחקת עם בתי ויש מריבה ביניהן, הן באות אלינו שנפתור אותה [לא ניכנס לעניין אם זה באחריותינו או לא לפתור את המריבה ביניהן] היא תמיד תיקח את הצד של הבת שלה, ותבקש מבתי לוותר לה, כאשר בפירוש פעם אחרי פעם בתה לא צודקת.
זה מפריע לי, זה פוגע לי "בנקודות הרגישות" קשה לי להתמודד עם זה.

זה לא מציף לי שום אירוע מהעבר, פשוט מעצבנת אותי הדרך שבה היא מתייחסת לדברים, היא כל הזמן מבטלת דברים, מעבירה אותם הלאה
וחושבת שגם הבן אדם שנפגע צריך להמשיך הלאה.

דרך אגב, הקשר בינינו חשוב לה מאוד. אבל לי כמעט ולא.
לא תהיה לי שום בעיה אם היא לא תהיה יותר חלק מחיי.

עירית_לוי

_דרך אגב, הקשר בינינו חשוב לה מאוד. אבל לי כמעט ולא.
לא תהיה לי שום בעיה אם היא לא תהיה יותר חלק מחיי._
אז אל תהיי איתה בקשר.

בלי קשר אליה, כדאי לך לחפור קצת יותר מתחת לפני השטח על מנת לזהות את הנקודה הרגישה עליה היא דרכה לך.
לא בשבילה, אלא בשבילך.
כדי שאת תכירי את עצמך קצת יותר טוב.
לא סתם כתבתי קודם "מתנה".
כאשר תכירי את הנקודה הרגישה הזאת תהיה לך יותר שליטה בחייך.
כרגע התנהגויות מסוג כזה מקפיצות אותך, מוציאות אותך מהאיזון ודי מערערות אותך.
זה מתקשר לשיחה על אוטומטים -
החברה שלך מקפיצה אותך ומפעילה אותך באופן אוטומטי, ואת לא ממש "בעלת בית" של התחושות שעולות לך ושל התגובות שלך.
כאשר תכירי מקרוב את אותה נקודה, תוכלי לקחת עליה אחריות, אולי להגיב אחרת, שלא לדבר על זה שתוכלי להחליט לרפא אותה בדרך כלשהיא.

התפוצצתי מהזלזול שלה בי, מהזלזול שלה בדברים שלי וברגשות שלי.
זה משפט חשוב. למה הזלזול שלה כל כך משפיע עלייך?
תנסי לקשר את זה לתחושות דומות שהיו לך בעבר עם מישהו מבני משפחתך (אחד ההורים, אחים, אחיות).
זה רק כיוון מחשבה אחד. תבדקי עוד כמה.

יש כאן נקודה נוספת:
כרגע את משאירה את הקשר הזה מאחור, אבל הוא לא שלם.
עובדה שכבר זמן מה את לא בקשר איתה ועדיין זה מאוד מטריד אותך.
זה לא ששמת מאחור, המשכת בחייך ושכחת ממנה.
שוב - כדאי לך לסגור את זה עבור עצמך, לא עבורה.
זה גוזל ממך ה-מ-ו-ן אנרגיות.
הסגירה לא חייבת להיות מולה. את יכולה לעשות אותה עם עצמך או עם חברה נוספת.

עכשיו אני חוזרת שוב לשאלה האם להיות איתה בקשר או לא.
יכול להיות (ויכול להיות שלא) שאם תעשי עבודה עם עצמך על הנושא הזה, תרגישי פתאום שאין לך בעיה להיות איתה בקשר.
היא תמשיך להיות מי שהיא, אבל זה לא ירגיז אותך כל כך.

למה הזלזול שלה כל כך משפיע עלייך?
כי מי היא שתזלזל בי ככה?
אין לך (וגם לה) מושג כמה פעמים "נשכתי" את הלשון שלי כדי לא לומר לה מה בדיוק אני חושבת עליה.
ככל שאני חושבת על זה יותר, אין לי שום דבר ממנה, חוץ מעצבים.
כנראה שלא אחזור להיות איתה בקשר.

אבל כמו שאמרת לפני כן, אין לי באמת מושג למה זה השפיע עליי ככה
זה דבר שאני צריכה לפתור ביני לבין עצמי.

תנסי לקשר את זה לתחושות דומות שהיו לך בעבר עם מישהו מבני משפחתך (אחד ההורים, אחים, אחיות).
ככל שאני מנסה אני לא מצליחה.
אני טיפוס שנותן המון כבוד לאנשים שנמצאים מסביבי, וגם כאשר שואלים לדעתי אני עונה במתינות למרות שאני רוצה לתת ללשון שלי להשתחרר לחופשי.
עוד דבר אחד, אף אחד מהילדים שלי לעולם לא היה חושב אפילו לעשות תעלול שכזה.
מגיל אפס אני מחנכת אותם לכבד את רכוש הפרט והציבור.
זה ערך עליון אצלי.
אני כותבת בלי היגיון, ובלי סדר כנראה שיש לה השפעה מאוד גדולה עליי.
לעזאזל אני לא מבינה למה.
אף פעם היא לא תרמה לי שום דבר חיובי בשום מישור.
חייבת לפתור את העניין הזה.
כתבי לי עוד.
תודה.

יש דבר כזה, אדם שמוציא ממך את כל הרע שבך?
יכול להיות שזה מה שקורה לי איתה?
אני תמיד מרגישה זיפט כשהיא מסיימת ביקור אצלי.

אמא לשלושה, אין ספק שיש אנשים שיותר לוחצים לנו על נקודות רגישות מאחרים. אולי באמת עדיף לנתק את הקשר, בבלי קשר לעבודה שכן-או-לא תעשי עם עצמך בעניין.

אני תמיד מרגישה זיפט כשהיא מסיימת ביקור אצלי.
דרך אחת להסתכל על זה היא לעשות אותה אחראית על איך שאת מרגישה <זה קל ו"צודק" אבל לא מקדם אותך>
דרך נוספת היא לבדוק ולפרוט לפרוטות, סוג של חקירה ולימוד עצמי כדי שאת תכירי את עצמך קצת יותר טוב. כמו שאמרה עירית לוי
השאלה היא האם את מוכנה? מוכנה לפנות פנימה במקום החוצה?
אהבה

עירית_לוי

אמא לשלושה,
אני חושבת שהשאלה של חני יכולה לקדם אותך:
האם את מוכנה? מוכנה לפנות פנימה במקום החוצה?

זה באמת קודם כל עניין של מוכנות.
מרוב שהחברה שלך "לא בסדר" ומרוב שהעוול, כפי שאת חווה אותו הוא גדול - קשה לך לשנות את הכיוון אילו את מסתכלת.

מה שעוד יכול לעזור לך להסיט את המבט פנימה, זו השאלה מהם "הרווחים" שיש לך כאשר את כועסת עליה כל כך, כאשר היא כזאת "נוראית"?

בנושא של האם להשאר בסביבתה או לא - יכול לעניין אותך אולי גם הדף מפגשים עם אהבה ומפגשים בלעדיה

טוב אז מצאתי.
פרח, כל הלילה ישבתי וחשבתי למה היא מרגיזה אותי כל כך ומצאתי.
היא כל כך מרוצה מעצמה שזה בלתי נסבל, היא לא עושה כלום בשום תחום. לא בבית ובטח לא עם הילדים שלה. היא לא לוקחת אחריות על החיים שלה ושל הילדים שלה ותמיד מוצאת מישהוא אחר שיעשה את העבודה במקומה.
ואחרי כל זה היא מאוד מאוד מרוצה ושלמה עם עצמה. וזה מה שמוציא אותי מדעתי.
כי אני למרות כל מה שאני עושה ואני בעשייה כל היום, למרות כל ההשקעה בילדים המחשבות עליהם הנסיונות לפתור בעיות איתם [לראיה כל השאלות שאני זורקת בדפים שונים כאן] למרות כל זאת, תמיד אני מחפשת מה אני יכולה לעשות עוד, אף פעם אני לא מרוצה מעצמי ב 100 אחוז.
והיא, טוב לה ושמח לה. לא עושה כלום וסבבה לה.
כמו שאומרים אצלנו: כוס אמו העולם.
בעצם היא כן עושה דברים, אבל רק מה שטוב לה ולא משנה לה מה המחיר שהילדים שלה משלמים. [והם משלמים תאמינו לי.].

טוב אחרי שמצאתי והוצאתי אני יותר רגועה. בעוד 20 שנה תהיה לי שלוות נפש ואקטוף את פירות עמלי, והיא......

תודה לכן בנות, אתן שוות פי 100 כל פסיכולוג מהולל על הגלובוס.

למרות כל זאת, תמיד אני מחפשת מה אני יכולה לעשות עוד, אף פעם אני לא מרוצה מעצמי ב 100 אחוז.
אל תשכחי לנוח ולנשום מידי פעם (-:
וגם חומר למחשבה: אנו משמשים דוגמה לילדים שלנו. לא היית רוצה שהילדים שלך יהיו מרוצים מעצמם בדיוק כמו שהם?

אל תשכחי לנוח ולנשום מידי פעם
חני, אני מנסה, לפעמים הולך לפעמים לא.
לא היית רוצה שהילדים שלך יהיו מרוצים מעצמם בדיוק כמו שהם?
בטח שרוצה, משתדלת להעביר להם את המסר הנכון.

עירית_לוי

כל הלילה ישבתי וחשבתי למה היא מרגיזה אותי כל כך ומצאתי.
אף פעם אני לא מרוצה מעצמי ב 100 אחוז.
ברכות על מיפוי נקודה רגישה!

בטח שרוצה, משתדלת להעביר להם את המסר הנכון.
ילדים מעתיקים את מי שאת, ולאו דווקא את מה שאת אומרת.
רוצה להציע שלהעביר מסר זה לא מספיק.
את צריכה להיות מי שאת רוצה שהם ילמדו ממנה.
ההתנהגות וההתנהלות שלנו חזקות ממילים.
זה אחד הדברים הנפלאים בהורות, לדעתי - אין לנו ברירה אלא לגדול ולצמוח.

עוד משו -
את יכולה להיות מרוצה לעצמך ועדיין לחפש את הרמה הבאה ולצמוח. זה לא סותר אחד את השני.

שמתי לב לנקודה נוספת.
מה שמציק לך הוא שהיא לא רואה את החסרונות של הילדים שלה. שהיא תמיד ובכל מצב מצדיקה אותם.
יש הורים משני סוגים, כאלה שתמיד לצד הילד שלהם, וכאלה שתמיד נגדו (נגיד, תמיד יחשבו שהבן שלהם התחיל במריבה, וינזפו בו).
האם ההורים שלך מהסוג השני, ותמיד רצית שהם יהיו לצדך? או אולי זה מרגיז את תחושת הצדק שלך, שגם כשבתה טועה, האמא מסרבת לראות את זה, בעוד שאת אובייקטיבית?

האם ההורים שלך מהסוג השני, ותמיד רצית שהם יהיו לצדך?
ההורים שלי [ממתי שאני זוכרת] אף פעם לא היו לצידי, כי אף פעם לא שיתפתי אותם בבעיות שלי.

כן מרגיז אותי שהיא חושבת שבתה מושלמת ולא רואה את החסרונות שלה. היא אף פעם לא נותנת לילדה "לטעום" מהתוצאות של ההתנהגות שלה.
קרה כמה פעמים שהן היו אצלי והבת עשתה דבר שלא מקובל עליי.
אני מאוד כעסתי והסברתי לה בעדינות "שככה לא מתנהגים" [לפחות לא אצלנו]. אני מדברת על דברים שהיא עושה שילדה בת גילה [6.5] אמורה לדעת שלא עושים.
אתן יודעות מה, קחו דוגמה:
יש לי טרקטורון ממונע בבית. הגדולים יודעים שהם לא יכולים לנסוע עליו כי הם כבר גדולים מדי ועלולים לגרום לנזק.
הבת שלה עלתה על הטרקטורון והתחילה לנסוע. אמרתי לה יפה ובעדינות לרדת כי זה לא לגילה, היא בתגובה המשיכה, ביקשתי ממנה שוב פעם לרדת בטון די רגוע והיא ממשיכה.
פניתי לאמא ואמרתי לה תבקשתי מבתך לרדת מהטרקטורון כי היא עלולה לגרום לנזק. דיברתי ממש יפה, בעדינות ובענייניות.
האמא בתגובה עונה לי: תני לה לעשות עוד כמה סיבובים קטנים.
אני הייתי בהלם. הילדה המשיכה לרכב על הטרקטורון עד שהן הלכו הביתה. היא תעשה הכל [או כלום] העיקר לא התמודד איתה.
וככה זה כל פעם מחדש כשהן באות לביקור.

אובייקטיבית או לא?

אמא לשלושה, מפתיע אותי שנתת לה להמשיך ולא ביקשת מהאמא לכבד את הבקשה שלך. לא מסתדר לי עם דמותך כפי שהיא מצטיירת מעל דפי האתר

.

לא מסתדר לי עם דמותך כפי שהיא מצטיירת מעל דפי האתר .
את צודקת, וזו הבעיה שיש לי איתה.
אני לא יכולה להיות מי שאני. אם אני כל הזמן אעיר לה או לבתה על התנהגויות שלא מקובלות אצלי בבית, אז אני לא אפסיק להעיר בכלל.
אני לא רוצה לחנך אותה איך לחנך את הבת שלה.
וכשאני כן מעירה אז היא טוענת שאני קשה מדי.
את קולטת, אני קשה כשאני מנסה לשמור על סטנדרט מסוים של התנהגות אצלי בבית.

טוב אני את השיעור שלי כבר למדתי.
אבל מצד אחד אם אני מנתקת את הקשר איתה כי היא מראה לי את הצדדים לא כל כך טובים אצלי, זאת לא בריחה?

עירית_לוי

אבל מצד אחד אם אני מנתקת את הקשר איתה כי היא מראה לי את הצדדים לא כל כך טובים אצלי, זאת לא בריחה?

אמא לשלושה,
בעיני זה הכל עניין של רווח מול מחיר:
מה את מקבלת מהקשר הזה, מה הוא מאפשר לך, מה את מביאה לידי ביטוי במרחב שלה - מול איזה מחירים את משלמת

יש הורים משני סוגים, כאלה שתמיד לצד הילד שלהם, וכאלה שתמיד נגדו (נגיד, תמיד יחשבו שהבן שלהם התחיל במריבה, וינזפו בו). זהו? שני סוגים וזהו? מכל המבחנים-האמריקאיים-תשובות-רבות-ברירה שפתרתי בחיי, למדתי שתשובות שבהן מופיעה המילה "תמיד" בדרך כלל (לא תמיד!) לא נכונות.

לי יש חברה שמצליחה להיות לצד בתה אבל לראות נכוחה את חסרונותיה, ולעזור לה להתגבר עליהם. הבת שלה, בגילה של בתי, ילדה ביקורתית מאוד, בנוכחותה בתי מסרבת לעשות עבודות יצירה או לבנות בלגו כי החברה טורחת לציין כמה הקוים עקומים/הדבק נמרח/הבית לא נראה כמו בית והצבעים לא יפים מספיק. בכל מפגש היא מדווחת לנו באופן שוטף שבתי אמרה/עשתה/דחפה/נשמה עליה באופן שמציק לה. אמא שלה - שאני רואה את החיבור המדהים ביניהן ואת התמיכה והאהבה שהיא מעניקה לבתה - אומרת לה שוב ושוב שהלשנות הן מעשה מכוער ולא חברי ולא מקובלות עליה ההערות הקטנות אך מרושעות שהיא מעירה לבתי.

אני לא מנתקת קשר כי הבנות נהנות מאוד לשחק יחד כשהן בטריטוריה נייטרלית, וכי חברתי היא נכס נדיר שאין לוותר עליו בקלות.

אבל מצד אחד אם אני מנתקת את הקשר איתה כי היא מראה לי את הצדדים לא כל כך טובים אצלי, זאת לא בריחה?

תסלחי לי על התשובה הבלתי-באופנית, אבל החיים קצרים מכדי לבזבז את זמנך הפנוי והיקר על אנשים שמפגינים זלזול כל כך בוטה בך וברכושך. יש אלפי - לא, מיליוני אנשים בעולם שלא טוב לי במחיצתם, וקומץ נבחר של כאלה שנוכחותם מוציאה את הטוב שבי. לי אישית די ברור במי להשקיע זמן ואנרגיות.

זהו? שני סוגים וזהו?
טוב, אז שלושה

פרח ואמא אינקובטור, אין לי שום רווח מהקשר איתה, רק עצבים ולשון מלאה פצעים מרוב שאני נושכת אותה.
אבל החיים קצרים מכדי לבזבז את זמנך הפנוי והיקר על אנשים שמפגינים זלזול כל כך בוטה בך וברכושך
לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.
בלב שלם ההחלטה נפלה.
מנתקת קשר.
תודה לכן יקירותיי.

אומרת לה שוב ושוב שהלשנות הן מעשה מכוער ולא חברי ולא מקובלות עליה ההערות הקטנות אך מרושעות שהיא מעירה לבתי.
זה לא תמיכה ואהבה. זה ממש "הלבנת פנים ברבים", כי את עדה לזה ואולי אפילו בתך.
העובדה היא שהבת ממשיכה לעשות את זה.
אז:
א. אולי התגובה של האם בעקיפין מעודדת את המשך ההתנהגות.
ב. אולי הבת למדה את ההתנהגות הזאת בגן/בבית הספר, ושם היא מרוויחה ממנה, ופשוט קשה לה להפסיק.

תגובה יותר מוצלחת, גם של האמא וגם שלך:
להתעלם. ב"דיווח" הבא להפגין בגלוי את חוסר העניין והשיעמום שלכן מהדיווחים, ולנפנף אותם ב"כן, כן, זה פשוט לא ממש מעניין אותנו". מכל מה שהיא אומרת, אל תתייחסו לשום "הלשנה" ותתייחסו רק לדברים אחרים, שכן שווים התייחסות ועידוד.

גם אני ניתקתי קשר השבוע עם חברה/שכנה שהיינו מאוד צמודות עד לפני כמה חודשים והמצב הישתנה מאוד לרעה-לצערי בזמן האחרון(כתבתי על זה בדף בית שלי.
אני חושבת שאחד השיעורים במיקרים האלה הוא גם לנתק מכיוון שאני גם בת אדם שלא מנתקת קשרים בד"כ,אז זה שיעור חשוב וגם לשים את הגבולות בכמה אנחנו מוכנים לסבול מאנשים קרובים,יש מספיק מהמשפחה-אמא אבא בעל ילדים,אז למה גם מחברות?

קשה לי,אני מודה,אני מתגעגעת והילדים שלנו חברים מאוד טובים,מה אעשה כשהבן שלי יבקש שוב ללכת אליהם?(הוא כבר ביקש היום ומרחתי לו תירוץ)בקיצור אולי הייתי נימהרת מידי בשל שיכולי נוחות וקירבה אך לא בשל שיקולי הלב והטיפה כבוד עצמי,הרי זה חשוב לא פחות ואולי אף יותר...

קושי הוא קרש קפיצה לקידום והתפתחות של עצמנו. הקושי יכול לבוא לידי ביטוי במערכות יחסים שונות שבה מן הסתם מעורבים אנשים נוספים מלבדינו. כאן הבחירה היא בידינו: האם לראות מה הצד השני עשה לא טוב ולמצוא פתרון "חיצוני" שיעשה שקט זמני , או לעצור רגע , לשנות נקודת מבט לבדוק איך אנו יכולים להתעצם מההתרחשות הלא נעימה.

_אני לא רוצה לחנך אותה איך לחנך את הבת שלה.
וכשאני כן מעירה אז היא טוענת שאני קשה מדי.
את קולטת, אני קשה כשאני מנסה לשמור על סטנדרט מסוים של התנהגות אצלי בבית._
לי אישית לא אכפת מה חושבים או אומרים - בבית שלי אני קובעת. אלה חוקי הבית. בלי התנצלות ובלי עצבים.
אצלנו בבית לא עושים X . נקודה. במקרה הצורך יבוא גם הסבר (למשל: לא עולים על כיסא במרפסת כי יש לנו ילדים קטנים שעלולים לחקות את ההתנהגות ואנחנו לא רוצים לתת להם רעיון איך לטפס על המעקה -זה מסוכן והם עלולים ליפול.)
מעולם לא קרה לי שהורה ניסה לכופף את החוקים בעצמו - אני די בהלם מהזלזול בך ובבקשתך. המושג אורח לא ברור לה.
מחזקת את ידייך על ההחלטה לחסוך לעצמך עוד ועוד ויכוחים וכיפופי רוח מיותרים.

ואם מותר לי לסתור את עצמי - אולי זה השיעור שהיית זקוקה לו, להרשות לעצמך לעמוד על שלך, להגן על הטריטוריה שלך - הבית שלך.
יש שתי אפשרויות. את מרגישה שלמדת, והיה אם תיתקלי שוב בסיטואציה כזו עם מישהו אחר, תדעי לעמוד על שלך (בצורה נעימה, בלי עצבים, אך ברורה וחדה):
"מצטערת, אצלנו בבית הגדולים לא נוסעים על הטרקטורון כי הוא עלול להישבר. אם לא תרדי, לא תוכלי להישאר כאן" (ובמקרה הצורך לבקש מהאמא ללכת, ולעמוד על זה, ולהגיד לילדה שהיא מוזמנת ביום אחר, אחרי שתרגיש שהיא מסוגלת לכבד את חוקי הבית) אז סבבה.
אם את לא בטוחה, אל תנתקי עדיין את הקשר. תתאמני עליהן. הרי הפעם הבאה תגיע. ממילא לא חבל לך על הקשר שאולי יתנתק אם לא ידעו לכבד את בקשתך, אז מה אכפת לך.

את לא מנסה לחנך אף אחד. את לא מוכנה שהתנהגות לא הולמת של אחרים תפגע בך או בילדיך .

סלעית,
כל מילה שלך פגעה בול. תודה לך על התמיכה.
מעולם לא קרה לי שהורה ניסה לכופף את החוקים בעצמו - אני די בהלם מהזלזול בך ובבקשתך. המושג אורח לא ברור לה
גם לי זה מעולם לא קרה, עד שהכרתי אותה.

פניתי לאמא ואמרתי לה תבקשתי מבתך לרדת מהטרקטורון כי היא עלולה לגרום לנזק. דיברתי ממש יפה, בעדינות ובענייניות.
רעיון לפעמים הבאות (כנראה כבר לא איתה...): לקום ולעשות מעשה. להתקרב אל הילדה ולהגיד לה לרדת, ואז לקחת את הטרקטורון לחדר אחר או למחסן.

להתקרב אל הילדה ולהגיד לה לרדת, ואז לקחת את הטרקטורון לחדר אחר או למחסן.
רחלי, זה מה שבדרך כלל אני עושה עם ילדים אחרים (שיש להם אמהות נורמליות).
אבל איתה זה שונה, כי בכל פעם שהן באות, תמיד יש לי מה להעיר לילדה.
היא פשוט לא יודעת שיש חוקים בעולם, ולכל בית יש חוקים משלו.
אז אני מרגישה כמו שוטרת במקום כמו מארחת.
לי כבר לא היה נעים להעיר לילדה כל הזמן, במיוחד כשהאמא מתייחסת לכל הערה/בקשה שלי בביטול.
כנראה בגלל זה ויתרתי בעניין הטרקטורון, כי פשוט לא הרגשתי נעים.

שלום,
קראתי בעיון את הדיון שלכן..
אמא לשלושה,
אני רוצה להוסיף לדברים שנאמרו לך
<שיכולים להיות רלוונטים גם היום, גם תמיד>
הכתיבה שלי יכולה להתפרש כציווי, אך אנא קראי זאת כ.. שיתוף/המלצה/עוד אפשרויות...
קראי זאת איך שבא לך.

תאהבי אותך כמו שאת.
עם כל מה שיש בך.
תני לעצמך מקום..
היי שלמה עם כל הרגשות שלך.
גם כשעצוב, גם כשכעוס,
יש מקום, יש אהבה.
גם כששמח, גם כשרגוע,
רגשות הם רגשות.
את יודעת מה טוב ומה רע. את יודעת טוב מאוד!
האם את יודעת לתת מקום ל"טוב" שבך?
האם את נותנת מקום ל"רע" שבך?
הרי - טוב ורע נקבעים בעיני המתבונן בלבד, לכן,
הבדילי בין הטוב והרע ש ל ך
וכבדי אותך, גם לך מגיע לכעוס לפעמים.
בדיוק כמו שמגיע לך להיות מאושרת.
<יין ויאנג..>
<סוד קטן - הרגעים המאושרים חולפים לך מהר מדי כי את כולך באושר, בטוב, את הופכת לאושר..>

שיתוף-
גדלתי בבית עם אחות תאומה <לא מאותה שילייה>, שנינו הפכים - גם היום.
אני מרגישה שלא חינכו אותי כמו שצריך <למרות ועל אף שלכאורה החינוך היה סביר>,
אני מרגישה שפיספסו אותי. הרי לא יכול להיות שלאחותי מותר ולי אסור <אתן בטח מבינות>.
בדיעבד אני יכולה לומר שהיה חסר לי יותר מקום לביטוי, יותר ביטחון בדרך שלי לחקור את העולם..ולא השוואה מול עולם של מישהי אחרת..
היום אני נותנת לי מקום! אני נותנת לעצמי ביטחון! עד כמה שאני יכולה..
כדי לחקור <הרי זה מה שילדים עושים לא?!> כדי להיות מאושרת!

רק תני לך מקום להיות..

(: לפעמים חיבוק חם ממיס את הצרות לגודלן האמיתי

http://www.wondercliparts.com/hugs/graphics/[po]hugs graphics 02[/po].gif

היי בשבילך
איזה כיף שהעלית את הדף הזה, הוא מזכיר לי איזו דרך ארוכה ונפלאה עברתי מאז.
תודה תודה על המילים שלך (הן באו בדיוק בזמן).

מנצלת את נוא הדף עם הצרה הפרטית שלי

אז יש לי איזו שכנה (כמה בניינים ליד) שפעם עצרתי לדבר עם חברה שלה בכלל (במקרה, הילדים שלנו תקשרו) וההיא גם הצטרפה לשיחה, ומסתבר היא ספרית, אז כבר קבעתי אצלה שאבוא אליה לעשות קצוות (בתשלום סביר) ומשם פעם ב.. הביאה לי בגדים לילדים (שקיות מחברות שלה), קפצה לקפה, והכל היה טוב ויפה.
לא יודעת איך ולמה אבל הקשר הדרדר. בעצם החברה הזאת מאוד אוהבת לתקן אותי.
איך שהיא נכנסת לבית,מיד נותנת הצעות ייעול לעיצוב הבית, לסידור הכביסה, היכן לשים את פח הזבל וכמה פעמים בשבוע כדאי לנקות. כי לא מספיק נקי. וכשמספיק נקי לה, מיד להגיד לי "כל הכבוד, עכשיו יותר נקי". האמת היא שאני מרוצה מרמת הניקיון שלי, ומקפידה לטאטא כל יומיים וכו', אבל החברה הזאת היא מאלה שמנקות כל היום ואוכלות את הספונג'ה לארוחת צהריים. קשה לרצות אותה, וממילא זה לא מתפקידי.
כשהיא נכנסת לבית היא גם סוקרת בעין זריזה את כל הבית, שואלת מאיפה קניתי, אם יש משהו חדש, ואם רואה משהו קטן חמוד, שואלתץ אם היא יכולה לקבל את זה מתנה. מה לא? טוב אז כשימאס לי מזה - אז היא רוצה את זה מתנה. פעם ניג'סה לי על נרגילה שעמדה על המדף בחוסר מעש, רק ליופי אולי, ולבסוף הבאתי לה את זה. כשהייתי אצלה לא ראיתי את הנרגילה, והיא אמרה שהעבירה אותה לחברים שלה. שבגדול לא אכפת לי, כי ברגע ששיחררתי אז שיחררתי, אבל תהרגו אותי לא מבינה מה הקטע לנג'ס לי על דברים שהיא כלל לא צריכה אותם?
הבחורה אינה עובדת בעבודה מסודרת, בגלל הביטוח לאומי (גרושה +2) ומתפרנסת מניקיונות, בייביסיטרים, עזרה בבית וכו'
אחת כזאת שמכירה את כולם וכולם מכירים אותה.
פעם הלכתי פגשתי אותה ברחוב עצרנו לדבר, עברה לידנו קשישה עם מטפלת והתחילה לצעוק עליה ברומנית.
החברה אמרה שהזקנה המשוגעת מעלילה עליה כי גנבה ממנה 200 ש"ח, מה לעשות - זקנה, לא מבינה כלום, גומלת רעה על טובה.
ואני לא ממש בטוחה למי כדאי להאמין, אבל לקחתי לתשומת ליבי להזהר...
ולמה אני מספרת את זה? תיכף תבינו.

אז כמו שכבר אמרנו, מקור המועקה שלי הוא בביקורת האינסופית שהיא מעבירה אותי (ואם יש אצלי חברה אחרת, אז גם אותה על הדרך), החל מהתספורת דרך הניקיון ועד ה... ילדים. הו!
עד כאן!
ואמרתי לה את זה. ראו, יש לי הסתייגות רבות מדרך החינוך שלה ומעולם לא הערתי לה. גם כשהלכה מכות אל מול עיניי עם בנה בן ה15. בכל זאת, הוא ילד גדול מספיק כדי לדחוף אותה יותר חזק ממה שהיא דוחפת אותו. היא קרובה לגלות שהשיטה מיצתה את עצמה.
אבל היא תופסת מעצמה אם השנה, חושדת בכולם שהם הורים מזניחים, ומתקנת אותי מול הילדים שלי!!! ללא הפסקה..
פעם אחרונה שהייתה אצלי אמרתי לה שתשמור את ההערות שלה לעצמה. כן כן, שתראה את כל העוולות שאני גורמת להם ופשוט תסגור את הפה.

אז היא באה אלי אתמול עם שקית של בגדים משומשים (שבשנה האחרונה היא מביאה לי רק זבל, דברים שחוקים, קרועים, ומשקית שלמה אין לי בגד אחד "להציל", אבל אני לא רוצה לבאס אותה - שאולי זה משפט שקרי ואני מחפשת למה באמת אני לא מבקשת ממנה לחדול עם השקיות האלה - עם בגדי תינוקות זה היה בסדר, אבל ילדים גדולים כידוע הורסים בגדים בקצב והעברת השקיות הזאת לא עוזרת לי בכלום). הייתי עסוקה במטבח. הכנתי ארוחה לגדולים ונידנדתי עם הרגל את הקטן שישב בטרמפולינה וילל קלות. היא שאלה אם להרים אותו... אמרתי שאם הוא מסכים - אז בכיף. הוא לא הסכים: זרק את הידיים לצדדים איך שהתקרבה אליו והתחיל לצרוח (לפעמים הוא עושה את זה, לא עם כולם ולא תמיד. כאמור, היה סוג של עייף או מנומנם).
וואי-וואי, היא אמרה. אמרתי לה שקורה, ושתתן לו את הזמן שלו.
היא אמרה שאולי היא תלך כדי לא להפריע לי.
לא אמרתי כלום.
הייתה שתיקה מעיקה ואז היא המשיכה לדבר.
הכנתי לה קפה.
כעבור כמה זמן היא פנתה אל התינוק כדי לספר לו כמה הוא חמוד.
עד אז הוא כבר היה לגמרי רגוע וערני. אבל שוב הוא החמיץ את הפנים איך שהתקרבה אליו והתחיל לבכות בכי תמרורים.
היא אמרה "טוב, אז אני לא אדבר איתך!"
ואמרתי לה בצחוק "אולי עדיף באמת שלא" - אבל התכוונתי ברצינות, רק הוספתי חיוך כדי לא להשמע נוזפת.
"רק שתדעי לך שאת עושה טעות" - אמרה לי החברה בקול נעלב. "הילד צריך להתרגל לאנשים. הוא צריך להיות חברותי, צריך לדבר עם הילד, צריך שיראה אנשים"
אמרתי לה שהוא רואה אותה כל הזמן, אין צורך להתקרב כ"כ "
"הילד צריך להכיר אנשים! אם אני לא אדבר איתו, הוא לא יכיר אותי! הבנת? בכל פעם שהוא יראה אנשים הוא יבכה? עם כל הכבוד יש לי יותר ניסיון ממך, גידלתי דורות של ילדים! <והכוונה היא: הייתי 3 חודשים סייעת בגן עד שפיטרו אותי> צריכים לדבר עם הילד ישירות, כדי שיתרגל! זה לא ייתכן שהוא יצעק ככה על כולם.
אמרתי לה שהוא ממש לא צועק ככה על כולם
הו, כאן היא כבר ממש נעלבה!
"אהההההההההההה... אז את אומרת שאני לא בסדר????"
והתחילה לירות את חציה אחד אחרי השני, עם הלחץ על הכוונות שלה, ועל הניסיון שלה.
"זו לא בושה ללמוד!" היא צעקה "תלמדי!! יש לך חברה שאכפת לה ממך, אם לא היה אכפתי לי, לא הייתי מעירה! את טועה מאוד, ואני מנסה לעזור לך!!!! אם יש לך חברה שטועה בחינוך ילדיה לא היית עוזרת לה????"
והטונים עולים עוד ועוד והיא כולה שוצפת וקוצפת (בחיים לא הגענו לוויכוח כזה או בכלל, כי בד"כ תמיד ויתרתי וחיפפתי, אבל הפעם רציתי לקחת את זה ממש ממש עד הסוף כדי לצאת מהמקום הסביל הזה של מושא ההערות האינסופיות שלה, חלקן ממש מטומטמות, ה' יסלח לי)

אמרתי לה שעם כל הכבוד לכוונות שלה, אני לא צריכה את העזרה שלה.
אמנם מצידה יכול להראות כי חיי הם ברוך, אבל לא כך הוא המצב.
הכל בסדר אצלי ברוך ה'.
וממש בטון רגוע.
אמרתי לה: אני מצטערת, אבל הניסיון העצום שלך הוא הניסיון שלך, ואיננו רלוונטי לי. לי יש ניסיון שלי - ואני מסתדרת איתו נהדר.
כמו שלמשל כשהיא מעירה לי על הנקות... באמת! אני מניקה כבר 5 שנים ברצף, אין לי בעיות <טפו טפו טפו>, לא ביקשתי ממנה עזרה מעולם - ועדיין היא מעירה ומעירה ומעירה.
"אז מה?" היא אומרת לי - "זה שאת מניקה עם ניסיון אומר שאת יודעת הכל? אי אפשר ללמד אותך כלום?? אם נראה לי שיש דבר שיכול להקל עליך <כמו לצטט חומרים של טיפת חלב לגבי הנקה של 20 דק' מכל צד ולהתעקש שמה שאני עושה זו טעות איומה> אני רוצה לעזור לך!"

אמרתי לה שעם כל הכבוד להערות הבונות שלה, אני לא חייבת לקבל אותן.
"את לא חייבת גם לארח אותי! אני אקום ואלך" היא אמרה
ולא קמה ולא הלכה.
במקום זה השתתקה והתחילה לשחק עם הפלאפון כמו ילדה בת 12.
יושבת ומשחקת.
כאילו... מה עכשיו? אני מסתכלת ורואה שהיא מנסה לבכות.
לא ממש יורדות דמעות, אבל היא מנגבת כזה מתחת לעיניים כשאני מסתכלת עליה, כדי לסמן לי שהנה, היא בוכה.
לא נעים... ומעצבןןןןןןןןןןןןן!!!!!!!!!!!
מה היא עושה לי סחטנות רגשית?
ומה זה המעבר החד הזה של אחת שמתנפחת וצועקת (ואני רגועה כל הזמן, אבל מאוד תקפה ומאוד עקבית) למתקרבנת עומללה?
אוףףףףףףףףף
הכי היה בא לי לקחת אותה פיזית ולזרוק מהבית.
ואז היא אומרת לי: אני כזאת רגישה... אוי... ככככככ.... אוי.......
ובאמת משחררת דמעה וחצי ואז מסתכלת למעלה על המדף...
<לפני שהיא באה הורדתי מהמדף משהו שהיא הייתה עלולה להתלהב ממנו ושמתי אותו בחדר>
עם העיניים היא סקרה את המדף ועצרה על המקום הריק שנוצר מזה שהזזתי ת'חפץ -
ומיד קלטה שחסר שם משהו, הפסיקה להתייפח ופתחה את הפה כדי לשאול, אבל אז נזכרה כנראה שהסצינה לא מאפשרת.
ואז התחילה לספר לי על הילדות הדפוקה שלה, אבל האמא החורגת, ומיני צרות שחבטו בה במהלך חייה.

אהההההההההההההההה!!!!!!!!
יופי, איך מתקדמים מפה?!

התחבקנו לפני שהיא הלכה, ואני אמרתי שמצטערת שככה יצאה הפגישה שלנו, אבל אני שמחה שדיברנו (והכוונה שלי הייתה שאני שמחה שהבהרתי לה שלא בא לי טוב כל החינוך המיוחד שהיא אוהבת להפעיל עלי).
והיא אמרה: שטויות, מבחינתי - לא היה ולא נברא!

וואלה יופי!
כן היה וכן נברא!
והוסקו מסקנות וגם הופקו לקחים!

מבחינתי שלא תבוא יותר!
אבל אני לא רוצה גם להיות האוייבת שלה, שהיא תספר לכולם היא עשתה לי טובות והביאה לי שקיות של בגדים, ואני גמלתי לה רעה על טובה, או משהו כזה.
או אולי אין לי שליטה בכלל על זה?

אני בטוח לא מוכנה שהיא תדחף לפנים של הבן שלי כדי ללמד אותו מה זה "אנשים זרים אך לא מאיימים", כי היא דווקא מאוד מאיימת עליו, וזכותו לחשוב ככה.
ואיפה אני בסיפור הזה?
מה אני אמורה לעשות כדי "לצאת בסדר"?
בפני מי אני מנסה לצאת בסדר?
או אולי נאחזת בידידות שהייתה נוחה לי פעם? או אולי באמת ניצלתי אותה?
ואולי גם היום אני מנצלת אותה?
אני לא יודעת.
אני מבינה מה היא מחפשת אצלי, אבל לא מבינה מה לי יש לחפש אצלה.
ועכשיו גם לא נעים לי לחפף אותה, כי בכל זאת, היא עברה ילדות דפוקה... ומה זה קשור בכלל?

רעויונות, מישהי?

ועוד סיפור קטן לקינוח. לפני שבוע בדיוק הייתי בשיעור אצל חברה שלי (אבל באמת חברה שלי מתוך רצון, לא "נסיבתית" ולא "שכנה"). הבן שלי היה ער, והיא אמרה שזה טוב לבנים לשמוע דברי קודש. ושהתינוקות מאוד אוהבים גם כשקוראים להם בתנ"ך.
מי שרוצה לצחוק אז שיצחק, אבל איך שהיא התחילה בשיעור, הבן שלי התחיל לדבר איתה, בהתחלה בגררררררררר.... גרררררררר.... ואז הגביר את קולו:
או! או! אה! אה!
וכך גם המורה דיברה יותר חזק כדי שישמעו אותה, והבן שלי עוד יותר חזק אוווווווווווווווווווווווווווואההההההההההההההההה! וצוחק לעצמו אברררררר... הגררררררר....או! או!
עד שכבר ממש אי אפשר היה לשמוע את המורה, אלא רק אותו.כולם צחקו אמרו שהוא יהיה זמר,,, או חזן,,, או צדיק,,,
כנהוג לפרגן לילד מזמר.
אמרתי למורה שהיא ממש הקסימה אותו, בחיים לא ראיתי אותו ככה מדבר בהתלהבות עם מישהי שהיא לא אני

ממש לא הוריד ממנה את העיניים.
והיא אמרה שתינוקות רואים הילות, ובגלל זה הם לא מסתכלים בעיניים אלא קצת יותר למעלה.

אני מתחילה להאמין במה שהיא אמרה.

לא הבנתי מאיזו בחינה היא חברה שלך. איזו נקודה טובה את מוצאת בה?
למה התחבקתן בסוף, אם זו דעתך עליה (וזו דעתה עליך)?
את אמא לילד שלישי אם הבנתי נכון, והיא מצליחה לערער אותך כל כך בקלות באמהות שלך.

רעויונות, מישהי?
להעיף.

לא הבנתי מאיזו בחינה היא חברה שלך
היא חברה שלי מהבחינה שהיא שכנה שלי שבאה לשתות קפה,
וכשהיא נמצאת אצלי ומדברת בטלפון היא אומרת : אני אצל חברה שלי.
אני ממש לא רצה אליה לקפה ו/או התייעצות.

איזו נקודה טובה את מוצאת בה?
המממ...
המממממממ....
מתקשה למצוא משו! זה איום ונורא...
היא חביבה מאוד ומתחברת בקלות עם אנשים.
כלומר, בהתחלה היא הייתה חביבה מאוד.

למה התחבקתן בסוף
כי היא סיימה לבכות ובאה לחבק אותי.
לא הייתי יוזמת דבר שכזה, אבל זרמתי .
נראה לי ממש פוגע לדחות חיבוק.

אם זו דעתך עליה (וזו דעתה עליך)?
אשכרה.. .

את אמא לילד שלישי אם הבנתי נכון, והיא מצליחה לערער אותך כל כך בקלות באמהות שלך
אז זהו, שהיא לא מצליחה, והיא מתעצבנת שהיא לא מצליחה, ואני עייפה מהניסיונות שלה, ועייפה מ"לבלוע את הצפרדע",
אם יבוא לי לשמוע חפירות על ניקיונות וגידול הילדים והטעויות שלי בחיים אני מעדיפה לקרוא לחמותי.
הבעיה היא שזהו סגנון השיחה ביננו. היא כל הזמן מעירה ואני או שותקת או מבקשת ממנה לשתוק.
והייתי צריכה לכתוב על זה מגילה באינטרנט כדי להבין שהקשר הזה לא תורם לי כלום, לא מקדם אותי לשומקום, ולא מעורר שום השראה.

תודה פלונית מאוד מיקדדת אותי (כמו שרואים אני בפיזור דעת מטורף שנשפך ונשפך).
היא באמת לא חברה שלי.

איזו הקלה

_רעויונות, מישהי?
להעיף_

ברור...
איך מעיפים ו"נשארים ידידים"?

להעיף

רוצה לבוא לקפה - בדיוק אין לך זמן.
רואה אותה ברחוב, אומרת שלום קריר וממהרת הלאה לאנשהו
מביאה לך שקית בגדים - "אויש יש לי המון, אולי מישהי אחרת תרצה".
מסתפרת אצל מישהי אחרת.
מתי עוד אתן נפגשות ?

רוצה לבוא לקפה - בדיוק אין לך זמן.
צודקת

רואה אותה ברחוב, אומרת שלום קריר וממהרת הלאה לאנשהו
כן, אפילו שלום חביב אבל בהחלט להמשיך בתנועה - מתאים

מביאה לך שקית בגדים - "אויש יש לי המון, אולי מישהי אחרת תרצה".

מכאן היה צריך להתחיל... וכבר מזמן!
במקום התודה המנומסת שלי שניה לפני שאני זורקת הכל לפח...
במקום התחושה המזוייפת שנתתי לה של "עזרה לזולת",
והיא זאת שנתנה לה פתח "לעזור" לי גם בתחומים אחרים...

מסתפרת אצל מישהי אחרת.

טוב מבחינתה מי שמפסיקה להסתפר אצלה היא אויב מס' 1, מכיוון שככה "חברות פוגעות בפרנסתה ולא מפרגנות"
טוב אז אולי אי אפשר לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה...

תודה טרה רוסה ותודה פלונית.
דעתי די נחה

תבורכו

טוב מבחינתה מי שמפסיקה להסתפר אצלה היא אויב מס' 1,
אתם מקצצים בהוצאות ובעלך/אחותך/אמא שלך גוזרים לך קצוות.
גיסתך בדיוק סיימה קורס ספרות ומתאמנת עליך.

החלטת לגדל שיער

מבחינתה מי שמפסיקה להסתפר אצלה היא אויב מס' 1,
אצל כל ספר זה ככה
אז אני אמרתי לספרית שלי שכבר ממש נכנסה לי לוריד
שקיבלתי תלוש למספרה יוקרתית מתנה ואני סקרנית להסתפר שם ושברור שהיא יכולה להבין
בקיצור שמתי אותה בפינה בלי ברירה להבין ובלי ש"פגעתי לה בפרנסה"

שמור אותי מאוהביי תעיפי את המטומטמת הזאת לקיבינימאט ושלא תחזור משם. לא מגיע לך היחס הזה.
אם את לא עושה את זה את המטומטמת.

אז אני אמרתי לספרית שלי שכבר ממש נכנסה לי לוריד
ענק

פתאום הבנתי שה"חברה" הזאת די עונה על ההגדרה של ספרית שלי שכבר ממש נכנסה לי לוריד

אם את לא עושה את זה את המטומטמת
האמת אני מזמן מרגישה ככה...
מטומטמת, מחוסרת אופי ולא החלטית.
עכשיו כשאני יודעת שיש לי בעיה, הפתרון נראה קל מאי פעם

תודה רבה

אני לא רוצה להעלות קצף, אלא בעיקר לשמוע דעות אובייקטיביות על העניין. אני צריכה דעות חכמות מבחוץ....

סיפור מורכב. הבעיה נוצרה כאשר עבודה התערבבה עם חברות. הכרתי אותה בעבודה. היא היתה אחראית עלי. כמעט מההתחלה היה נראה שזה קשר מיוחד, מעבר לעבודה. במשך הזמן נפגשנו שתינו בערב, ולפעמים נפגשנו יחד עם הילדים. ברור היה, שזה קשר חברי חזק וקרוב מאוד. בכל הזמן הזה שמעתי אין ספור שבחים על העבודה שלי, ועל היכולות הגבוהות שלי. אהבה, תמיכה, רצון להיפגש, חברות מבטן ומלידה.
ואז באה תקופת סוף הדרך שלי בעבודה. הגעתי לשם מראש לשנה. בסוף השנה היו שני ארועים שהחריבו את החברות.

ארוע בעבודה. היא סיפרה לי ערב קודם שהיא הולכת, ולא חשבה לרגע שאני מוזמנת גם, (כי אני לא "ממש" שיכת לעבודה, למרות שיכלה במילה אחת להזמין אותי גם....). לכן, לא אמרתי כלום, והיא הופתעה מאוד לגלות אותי שם ביום למחרת. (לא בדיוק שמחנו אחת עם השניה שם). מאותו הרגע היא התייחסה אלי כמו אבק.
היתה משרה פנויה שהסובבים אלי בעבודה רצו שאני אקח אותה, אמרו שיבקשו מהממונה לקחת אותי. כולם כולל החברה רצו מאוד שאני אשאר שם, רק לא עשו שום דבר מעשי כדי שזה יתממש. בסופו של דבר, הממונה שם מישהו משלו..... למרות שהשלמנו , אותה חברה לא מצאה לנכון לעשות את המעשה הכי קטן כדי שמלמעלה ידעו מה היתה העבודה שלי. היא פשוט לא התערבה בכלל. כשלא קיבלתי את העבודה אמרה : "זה כ"כ מוזר, שביקשנו אותך ולא קיבלנו" , כשלמעשה היא בכלל לא ביקשה, יותר נכון, לא פצתה פה בנוגע אלי.

בסופו של דבר היא נורא בכתה על ההתנהגות שלה מהארוע ההוא (בלי קשר לעבודה), וגם ביקשה סליחה, היא רוצה לשמור על קשר. ואני אמרתי לה שאני מרגישה תקועה. מצד אחד אוהבת אותה, ומצד שני מאוד פגועה. לא מבינה בעצמי איך אפשר להיות בקיצוניות כזאת - אהבה ואכזבה כ"כ גדולות בו זמנית.

מה אתם אומרים?
זה קשר חי או מת?

לכן, לא אמרתי כלום, והיא הופתעה מאוד לגלות אותי שם ביום למחרת. (לא בדיוק שמחנו אחת עם השניה שם). מאותו הרגע היא התייחסה אלי כמו אבק.
זה לא ברור. למה לא אמרת כלום? כי היא לא חשבה שאת מוזמנת? לא ברור.
מה הבעיה שלה? שלא אמרת שגם את מוזמנת? למה זאת בעיה מבחינתה?
אם הבעיה שלה בנוגע לזה שהוזמנת היא שאת בדרגה יותר נמוכה, זה חמור.

"זה כ"כ מוזר, שביקשנו אותך ולא קיבלנו" , כשלמעשה היא בכלל לא ביקשה, יותר נכון, לא פצתה פה בנוגע אלי.
איך את יודעת שהיא לא ביקשה?
אם את צודקת והיא לא אמרה מילה, זה חמור.

כלומר, צריך קודם לדעת את התשובות לשאלות, כדי להבין איזה בת אדם החברה הזאת ומה מניע אותה.

קוראת, את צודקת. קשה לפרוט דברים מהסוג הזה לפרוטות.... לפעמים זו ההרגשה של אותו רגע שהניעה את הסיטואציה.....
תשובות :
כשהיא סיפרה לי יום קודם שהיא הולכת לאירוע, באותו רגע, צרם לי שהיא אפילו לא חושבת שאני חלק מהאירוע, שאין לי מקום שם מבחינתה..... שבאיזשהוא אופן מכיוון שהיא אחראית עלי, הייתי מצפה שהיא בכלל תגיד לי לבוא.... ולכן לא אמרתי כלום.
מבחינתה, (כך היא הסבירה לי יותר מאוחר) היא נפגעה שהיא דיברה איתי יום קודם על האירוע, ואני לא אמרתי לה כלום על זה שאני באה (לך תבין בעיות של נשים....)
היא גם אמרה, שהיא לא אוהבת את האירועים הללו, ולכן חשבה שזה סתם עונש, והיא לא רצתה את העונש הזה בשבילי. (לא מאמינה לזה במאה אחוז).

אני יודעת, כי בשלב מסויום שראיתי את הסכנה שאני לא אהיה בעבודה (לאחר שכבר השלמנו) ביקשתי את עזרתה, והיא התעלמה, וכשדיברתי איתה ישירות אמרה שהיא לא רוצה להתערב. הצד היחיד הטוב הוא כשמישהו שאל אותה עלי, היא אמרה "אתה לא תוכל למצוא מישהי יותר טובה" , אבל היא לא עשתה שום מעשה קטן יזום. נגיד עם המנהל עבר לידה היא לא טרחה לזרוק מילה, וליידע אותו על המקרה או משהו, למרות שהיא שנים במערכת....

זה שהיא לא אמרה כלום למנהל לא בהכרח אומר משהו על יחסה אלייך או על חברותכן אלא על איך שהיא בתוך המערכת, מול המנהל.. אולי היא לא היתה אומרת כלום על כל אחד, בסיטואציה הזאת.
זה באמת מוזר שלא אמרת לה שאת גם מתכוונת לבוא לאירוע.. את הסתרת משהו. כבר אז התחלת בריב. נפגעת ממנה שלא הזמינה אותך. לא בחרת בתקשורת פתוחה וישירה, אלא החזרת לה באותה מטבע. פגיעה מול פגיעה. מובן מאליו שזה התפתח ברוח זו.
עם זאת, יכול להיות שיש ביחסכן אלמנטים של קנאה וצרות עין.
יכול להיות שהיא פשוט פישלה כשלא דיברה עם המנהל, וזה יכול להסלח. יכול להיות שהיה שם משהו מגמתי.
יכול להיות, כמו שכתבתי למעלה, שזה לא קשור אלייך..
השאלה היא מה יגבר על מה, הקנאה או האהבה.
מה שבטוח זה שהכל ספקולציות ועדיפה תקשורת ישירה.
בהצלחה

אבל היא לא עשתה שום מעשה קטן יזום. נגיד עם המנהל עבר לידה היא לא טרחה לזרוק מילה, וליידע אותו על המקרה או משהו, למרות שהיא שנים במערכת....
אם יש לה עמדה סבירה במערכת, שמאפשר לה לזרוק מילה , אז זה חמור מאוד שהיא לא עשתה את זה. אני חושבת שתמיד צריך לעזור לאנשים להתפרנס.
למה לדעתך היא לא עשתה את זה? האם את מאיימת על מקומה? ומה אמרת לה שכשהיא אמרה שהיא לא רוצה להתערב?

קשה לי להבין בדיוק מה עבר עליה, ולמה היא בחרה כ"כ "להתנער" מכל מעשה, למרות שאמרה לי כמה היא חושבת שאני טובה למקום,ו "אני מתה שתהיי פה". היא ידעה על האכזבה שלי ממנה, והצטערה על זה, ועדיין זה לא הניע אותה למשהו.
לא נראה לי שאני מאיימת על מקומה. לא הרגשתי בכלל קנאה בזמן החברות , להפך, הרבה פרגון.

רוצה להתמקד בנקודה שקשה לי :
האכזבה ממנה מהולה עם האכזבה מהמקום עבודה. הרגשתי שלה יש את המפתח. היא הכירה אותי ואת העבודה שלי הכי טוב, ובדיוק היה חסר מישהו שיספר את זה, שישים את זה על השולחן, וזה לא קרה.
האם אני יכולה לספר, להיות כנה, לבכות על הקשיים שעכשיו אני עוברת במציאת עבודה עם מישהי כזאת?
ועדיין היא זאת שהכי בא לי לדבר איתה. זה מעין מאבק פנימי מאוד כואב בשבילי.

אז אני אמרתי לספרית שלי שכבר ממש נכנסה לי לוריד
אוף..איזה חצופה היא

ומה עושים עם חברה שהיא טובה, לא ביקורתית, נעימה, כריזמתית, קלילה, חרוצה, פועלת שגורמת לי להרגיש כישלון, מרירה, שיפוטית, לא חברותית, ואפילו מרעילה...
פעם כשנסענו באוטו ואני דיברתי על משהו שעשה לי לא טוב עבר רכב שהיה כתוב עליו "רעל", והיא אמרה "וואאוו איזו קארמה".
אני נעלבתי מאד.
כל הזמן אני מרגישה לידה שאני לא מספיק מחייכת (כי היא משדרת שמחת חיים מאד מוחצנת, זה חלק מהתחרותיות שלה אני חושבת)
היא מאד מאד תחרותית וחייבת להיות הכי טובה בהכל.

אני לא חוסכת ממנה פירגונים ובכל הזדמנות אני משבחת ומהללת את פועלה, אבל איכשהו אני חושבת שהיא חושבת עליי דברים קטנים.

פעם כשנסענו באוטו ואני דיברתי על משהו שעשה לי לא טוב עבר רכב שהיה כתוב עליו "רעל", והיא אמרה "וואאוו איזו קארמה". זאת התנשאות לשמה!
אם היא גורמת לך חהרגיש קטנה אז תתרחקי לזמן מה ואז כבר תראי אם היא חשובה לך ונחוצה ותורמת לך בחייך או שלא.
אני לא חושבת שצריך לשמור על חברות בכל מחיר. מי שגורם לי להרגיש רע,אני לא רוצה בקירבתו

עירית_לוי

אנונימית טבעית,

אני אכתוב לך מה קלטתי מבין השורות של הסיפור שלך.
תבדקי עד כמה את מתחברת להסבר הזה:

זה נשמע שיש בינכן אהבה וחיבור טוב, ואולי אם הייתן נפגשות בסיטאוציה אחרת, אז אולי בכלל לא היה נוצר משבר.
נדמה לי שהאחראית עליך מעדיפה להשאיר אותך "קטנה". היא רוצה אותך בסביבה כל עוד את נשארת במשבצת המאוד מסוימת הזאת: קרובה אליה אבל טיפה "מתחתיה".

אם זה אכן כך, אז את בתגובה יכולה לבחור -
האם להישאר במשבצת הזאת או לא:
בין אם את בוחרת להמשיך ביחסי החברות, במקביל ליחסי העבודה, ובין אם לא, את יכולה לבחור אם לשתף פעולה עם התפקיד שהיא "הועידה" לך במערכת היחסים בינכן.

תבדקי אם ההסבר מתחבר לך אל מה שקרה בינכן.

.

חברה טובה אבל מקטינה,

ומה עושים עם חברה שהיא טובה, לא ביקורתית, נעימה, כריזמתית, קלילה, חרוצה, פועלת שגורמת לי להרגיש כישלון, מרירה, שיפוטית, לא חברותית, ואפילו מרעילה...
אני לא חוסכת ממנה פירגונים ובכל הזדמנות אני משבחת ומהללת את פועלה, אבל איכשהו אני חושבת שהיא חושבת עליי דברים קטנים.
יש לזה לדעתי שני צדדים:
מצד אחד אם מישהו גורם לך להרגיש קטנה ולא שווה, ואת מרגישה שהקשר בינכם זולל לך אנרגיות אז אולי עדיף לקום וללכת.
מצד שני, את גם יכולה לבדוק עד כמה מכל זה הוא שלך. כלומר, יכול להיות שכל התחושות שלך נובעות מהדרך בה את תופסת את עצמך וחווה את עצמך. תוכלי גם לבדוק עם עצמך עד כמה את נוטה לחוש את התחושות האלה מול אנשים נוספים בחיים שלך, כיום או בעבר.

אני מאמינה שזה לא שחור ולבן, זו לא רק "שלה" וזה לא רק "שלך", אלא שילוב של החיבור הייחודי והמסויים בין שתיכן.
ותמיד תמיד את יכולה לבחור אם ללכת, או אם להישאר ולקחת מכל זה משהו עבור עצמך.

חברה טובה אבל מקטינה
ממליצה לך לקרוא את הדף האם כל דבר הוא שיעור @}

יש בעיה עם מעורבות יתר שלה בחיים שלי ושלי בשלה. היא עובדת בגן של הילד וגרה בבניין שלי.

עירית לוי

כן, יש משהו בהסבר שלך. אני לא בטוחה שזו כל התמונה, אבל זה בהחלט מסתדר עם הפער בין הקשר העמוק והמפרגן בין שתינו, ובין ההתעלמות בסביבה גדולה. הרגשה שהשאירה אותי מושפלת בכמה נסיבות. יכול להיות שיש חברות שכל את מתחת אז את חמודה ואהובה...וברגע שלא אז הן חשות סכנה? כל כך קטן הוא האגו? האם זו באמת חברות?

אני מרגישה שיש כאן איזשהוא עומס, שני סיפורים במקביל...
תודה עירית, חומר למחשבה....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חווה משבר בעקבות סיום חברות קשה וטעונה. חברה קרובה מאוד שנתתי לה המון, וכעת נותנת לי את עונש השתיקה בגלל דברים שעשיתי לא נכון לדעתה (ההקשר של הריב הוא ילדים באותה כיתה). זה משהו שכבר קרה בעבר, וכאילו התרגלתי אליו, כמו אישה מוכה (אני נשואה אגב). הפעם זה כבר לא יוכל להימשך, אבל נשארתי עם תחושה קשה של עלבון, ניצול וכו'. קשה מאוד.

מחזקת אותך בסיום החברות. קשה ולוקח זמן, אבל נשמע שזאת החלטה טובה.

אל תכנעי ואל תתני לה את הסיפוק מכך שאת מתנצלת,מתרפסת וחוזרת והיא - תחזור שוב לסורה - כחברה מכה (באופן מטאפורי) מתעללת ומשכתבת את התנהגותך בהתאם לרצונותיה ולקריזות שלה ואם אינך נענית לכך היא מתרחקת שותקת ועושה "ברוגז" כמו ילדה קטנה אגב (אני מופתעת לשמוע שהיא אמא בעצמה) במקום שתהיו שם אחת בשביל השניה תתמכו תאהבו ותעזרו אחת לשניה עם הילדים ותהנו מחברה הדדית היא מחזיקה אותך קצר בהתאם לתנאים שלה. שאגב, בחיים לא ניתן לעמוד בתנאים ובציפיות של האחר לא משנה מה. אם זה הגיע למצב בו היא פשוט לא מסכימה שתהיו בקשר בגלל דבר כזה או אחר ואינה מסכימה לדבר תוותרי. אני כרגע בנתק מחברה מאוד טובה שהייתה לי שרק השפילה וירדה עליי מול כולם. בכיתי על כך יומיים ואז הבנתי שזה לא חייב להיות בחיים שלי ושאני חייבת להיות חזקה ולהאמין בעצמי ובעיקר- לשמור על עצמי. אל תתני לך להעליב ולנצל אותך. תאהבי את עצמך.