חינוך ילדים לשימוש בכסף

תלמידת מחקר אחת באוניב' ת"א עשתה מחקר על אינטאקציות הורים-ילדים בטויס אר אס. הדהים אותה לגלות איך ההורים לוקחים את הילדים לחנות הענקית הזאת, ואז מסרבים לכל הבקשות של הילדים לקנות להם. עוד יותר הדהימו אותה התשובות שנתנו ההורים: אתה לא צריך, זה מכוער, סתם לא בלי סיבה.
אף אחד מהם לא אמר לילד שלו, למשל, שהוא לא קונה כי הצעצוע הזה יקר מדי. זו כנראה לא תשובה לגיטימית.
לעומת זאת, אני מגיל צעיר אומרת לבתי את הסיבות האמיתיות אם אני לא מוכנה לקנות משהו. ואם אין לי סיבה מספיק טובה, אני קונה לה (למשל, היא נורא מבקשת בקבוקון של בועות סבון - שאני, אגב, מעולם לא הצלחתי לא להכין בבית וגם לא לעשות - שעולה שני שקלים, אז אין לי שום סיבה לסרב לבקשה כה צנועה, אף שלא תכננתי לקנות גם את זה אלא הלכנו רק לקנות מתנה לאיזה ילד).

זה תלוי בילד, והאם המידע ייתן לו הרגשת ביטחון או חרדה, לדעתי. אפשר גם לומר "אנחנו לא נוציא על זה כסף עכשיו", וזהו. ברברה קולורוסו, המחברת של Kids Are Worth It (ספר מעולה!) ממליצה להתחיל לתת לילדים דמי כיס מרגע שהם לא מכניסים את הכסף לפה (-; וזה יכול לתת להם מושג על סדרי עדיפויות ותקציב מוגבל.

בשמת - מדהים איך יכולים אנשים שונים לעשות אותו הדבר (במקרה שלנו דיבור אמת!) למרות שגדלנו אחרת.
ההורים שלי יכלו לספר לי סיפורים מסיפורים שונים, אבל רק לא את האמת. לא תמיד, אבל הרבה פעמים, וזה חרוט לי בנשמה. אפילו היום, אגם מגיע אליהם, והם לא מסתירים את כמויות השוקולד שיש, ואחרי שורת שוקולד, הוא מבקש עוד, הם אומרים שאין, נגמר, במקום שיגידו שלא אוכלים יותר מ4 קוביות ומה שנשאר זה לשאר הילדים או ליום אחר.
זו דוגמא קטנה, ואולי תראה לכולכם אידיוטית, אבל היא משקפת את ההורים שלי.

המסעדה הניידת - לא קראתי את הספר, אבל לאגם יש ארנק שאליו הוא מכניס כסף שהוא מוצא (פה ושם 10 אגורות) וגם כסף שאנחנו נותנים לו (לפעמים איזה עודף שאני מקבלת של שקל או שניים), אז נכון שזה לא ממש דמי כיס, אבל הוא שומר על הכסף ויכול לקנות בו בכלבו בקיבוץ, ואפילו עשה את זה כמה פעמים.

מה שבספר, ובמקומות אחרים, המליצו עליו ומצא חן בעיניי:
מנחים את הילד שחלק מהכסף ילך לצריכה חופשית, חלק לחיסכון וחלק לצדקה.

מעניין שאצלנו במשפחה אף פעם לא היה עומס רגשי-חברתי ל"אין כסף". סתם עובדת חיים. אבל הורי הם לא בדיוק מאלה שדואגים "מה השכנים יחשבו עלינו"...
בעיני, להגיד לבתי שמשהו יקר מדי הוא א"ב של חינוך לצרכנות נבונה. יכול להיות שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו בובת דודידו שעולה 200 ש"ח, אבל אנחנו מסרבים עקרונית לקנות בובה שמחירה מופרז ומטורף כל כך.

בעיני, חלק מהרעה החולה בארץ היא בדיוק המחשבה, ש"אנחנו אמורים לקנות כל דבר בכל מחיר למען ילדינו, ושום דבר לא יקר מדי" (כלומר, הם לעולם לא יגלו לילד שיוקר הוא סיבה לגיטימית לא לקנות משהו, בלי קשר לכמות הכסף שיש לך). ואחר כך מתלוננים על הילד המפונק, שכל היום רק דורש כסף ועוד כסף. אם חינכתם אותו ככה, מה אתם מתלוננים?

אני לא מתביישת להגיד שמשהו יקר לנו, או סתם נראה לי מחיר מופרז ביחס למוצר. אני מקווה שזה מראה פחות על זה שיש לנו קצת בעיה תזרימית, אבל כשאמא שלי היתה אומרת את אותו הדבר במילים אחרות (אם אני לא טועה אז "אין לנו כסף עכשיו") יחד עם טון שגורם לך להתמלא ברגשי אשמה פן חוסר הכסף באשמתך, אני הייתי מרגישה מאוד מאוד לא נעים.
מותגים. יש לי חברה טובה עם הכנסה טובה, אבל בהחלט לא עשירה. אחיה עשיר מאוד, ממש מליונר. היא מוטרדת מהקשר בין בני הדודים וההשוואות שיהיו בעתיד, כשהם לא יוכלו לקנות כל מותג וכו' ואחיה יוכל לקנות חופשי, כל מה שרק חשקה נפשם של הילדים. בבית של חברה שלי, לא קונים כמעט מותגים, הם לא שונים בהרבה מאיתנו. האבא קצת חולה קניות וחולה על הילד שלו (בן יחיד) וכל מה שהילד מצייץ, הוא קונה, למורת רוחה של חברתי. משהו כמעט בלתי ניתן לשליטה. אז אם בבית לא רואים השתעבדות למותגים, יכול להיות שגם הילדים כשיגדלו לא יהיו כאלו.
ההתלבטות הזו היא כל היום, ולא רק בהשוואה אל האחים/בני דודים. מה עושים אז?

ההורים שלי אמרו: אצלנו לא קונים נעליים רק בגלל שהן "אדידס".
בכלל, עד שהגעתי לגיל שבו ילדים מתחילים להבחין בדברים האלה (ראשית גיל ההתבגרות), כבר הפנמתי כל כך את ערכי הבית שבעצמי זלזלתי במותגים.
אחותי הקטנה, לעומת זאת, שבילתה יותר שנים במערכת החינוך, דאגה יותר ל"מקובלות" שלה, אבל ההורים לא שינו את מדיניות הקנייה בבית.

אני מסכימה שהדוגמה האישית היא הדבר הכי חשוב. למזלי נתברכתי בבת שלא לובשת מה שלא נוח, ולא משנה אפילו אם יש עליו ברבי (-: (ולא, אין לה ברבי, אבל יש תואמת-לגו שקיבלנו במתנה).
החלפתי לאחרונה את הביטוי "אין לנו כסף לזה" ב"אנחנו לא נוציא על זה כסף" (אופציה: להוסיף "עכשיו" בסוף המשפט). אני הרבה פעמים אומרת שמשהו יקר - נניח, פירות מחוץ לעונה, אבל גם צעצועים ודברים אחרים.
דברים שלדעתי עזרו לנו:
לא אומרים: "קניתי לך" אלא "הבאתי לך".
לא מדברים על דברים שיש לאנשים אחרים (ולנו אין) - כמעט בכלל, אבל לעולם לא לפני הילדים.
לא מסתובבים בחנויות ובקניונים בתור בילוי.
קונים רק מה שצריך, לא משקיעים בבגדים ובמותרות.
לא אומרים "גם את רוצה?" על משהו שיש לאחרים, ובעצם גם לא על דברים אחרים. אני חייבת לנתק - אוסיף עוד בעתיד.

שליחה על ידי לאה_מ* » 21 מרץ 2002, 12:48

אנחנו מסבירים להם על סדר עדיפויות בתקציב. הסכום הכולל שיש לנו מוגבל בשכר שאנו משתכרים. הסכום הזה צריך להתחלק בין כל מיני תחומים. אז במסגרת התקציב, צריך להחליט מה סדר העדיפויות. למשל, אנחנו לא עושים כבלים, וכשהילדים שואלים למה, אני אומרת, שבמקום לשלם לכבלים אנחנו יכולים לקנות לכל אחד ספר אחד בחודש, או לקחת את כל המשפחה להופעה, או ללכת לשני סרטים, או כל שילוב שלהם. אז אנחנו בחרנו להוציא את הכסף על זה ולא על הגדלת היצע תכניות הטלויזיה. אם דעתכם שונה, אתם מוזמנים לנסות לשכנע אותנו. עד עכשיו הנימוק הזה הספיק. גם לדעת הילדים הדברים שמניתי לעיל עדיפים.

גם אנחנו נוהגים כמו המסעדה הניידת (אפילו לא הייתי מודעת לחלק מהדברים עד שלא קראתי אותם אצל המסעדה. אנחנו פשוט עושים את זה בלי לחשוב...).

יש דברים שאנחנו אומרים שאנחנו צריכים, אבל זה בשביל "פעם, כשנעבור דירה ויהיה לנו מקום".
למשל, פעם, כשנעבור דירה ויהיה לנו מקום, נקנה לבתנו מיטה. פעם, כשנעבור דירה ויהיה לנו מקום, נקנה שולחן אוכל (במקום להתכופף מהספה ולאכול מעל השולחן ב"סלון". אגב, מזל שאני בעצם אוכלת במיטה, כי אני כבר לא יכולה להתכופף קדימה בזמן האוכל).

לבכורה היו כמה מטבעות כסף שהסתובבו בבית והיא השתעשעה בהם, ולא דיברנו על זה. היה קצת כסף מחו"ל, וקצת כסף קטן שאיכשהו נשאר על השיש - בסה"כ בערך 15 שקל ועוד כמה מטבעות חו"ל.
בשבועיים האחרונים היא הלכה לקיטנה במתנ"ס, וליד החדר של הקבוצה שלה עומדות מכונות שתייה וממתקים. לא ממש הבחנתי בקיומן, מאחר שאנחנו לא נוהגים לקנות מן המכונות האלה.
ואז, שלשום, בדרך חזרה מהקיטנה, היא פתאום מספרת לי שהיא קנתה שתייה לה ולחברות שלה באותו יום. די הייתי בשוק, מאחר שהניסיון הממשי שלה עם כסף עד לאותה נקודה הסתכם בלתת טיפים לשליחים ולפעמים לתת לקופאית בסופר, או למנקה, את הכסף שאני הייתי נותנת לה (לבכורה).
או-קיי, הגיע הזמן לדמי כיס. נשכתי טוב טוב את הלשון שלא לומר אף מלה. הכסף היה שלה, זכותה להוציא אותו כרצונה. אני משערת שזה עלה עשרה שקלים. איפה שאר המטבעות? "נתתי למ'." (החברה שלה). פה כבר מתחתי את הגבול והסברתי לה שכסף הוא לא כמו שאר האוספים שיש לילדים. אני לא בטוחה שפה הייתי צריכה להתערב, אבל ככה יצא. שתבינו, מ' באה מבית אמיד מאוד, וכששאלתי אותה מה עשתה עם הכסף של הבכורה, הודיעה לי ש"כבר בזבזתי אותו". ילדה בת חמש. אני לא אוהבת שמלמדים ילדים שהם "בזבזו כסף", גם אם הוציאו אותו על ממתקים.
בקיצור. באיחור של שנה, היום היא קיבלה דמי כיס לראשונה. הרעיון שלי הוא לתת לה 6.65 שקל לשבוע, מטבע אחד מכל סוג - 5 שקלים, שקל אחד, חצי שקל, 10 אג' ו-5 אג' (המוכר בחנות שפרט לי היום שאל אם אני בונה אוסף). היא הודיעה לי שהיא רוצה שלושה מטבעות בצבע כסף, אז החלפנו את המטבע של 5 שקלים בשניים של שקל (הרווחתי). שמנו מטבע אחד בקופת חיסכון, את השאר ב"קופסת האוצרות" שלה ומחר נחפש ארנק וקופסה נוספת שבה היא תפריש כסף לתרומות.
ייקח קצת זמן, אבל בטוח שיהיה מעניין (-:

לפני כמה ימים מצאנו את עצמנו בדרך ליומולדת בירושלים, ועדיין בלי מתנה. נאלצנו לעצור עם יערה בטויס אר אס.
איזו טעות!
ובכלל לא בגלל שהיא רצתה הכל... היא מסתפקת בלגעת בכל הדברים בחנות, (בעוד אני רודפת אחריה ומסדרת במקום) בלי באמת לרצות לקחת אותם הביתה... ובמילא הצעצועים שם באמת מגעילים.
הכל היה טוב ויפה עד שהגענו ליציאה.
פתאום היא גילתה את עגלת הקניות הננסית לילדים ורצתה לצאת איתה. האזעקה הופעלה, השומר נדרך, נפרדנו מהעגלה בבכי (היא סרבה לשחק איתה בחנות) והמשכנו לסצנת כעס כולל צעקות "לכי! לכי!"...
וברור לי לחלוטין שזה לא העגלה (אחרת היתה משחקת איתה, כמו שהצעתי לה, בפנים) אלא נסיון לפרוק את החוייה המתסכלת והלא טבעית של החשפות לכל כך הרבה מוצרים מגרים בבת אחת. (גם אני בגילי המופלג מתבלבלת נורא). הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה יותר, אבל כיוון שאנחנו שונאים מרכזי קניות, ברור ששוב נמצא את עצמנו דוהרים על ההיי-וויי לאיזה יומולדת בלי מתנה...

מדי פעם כשאני רואה משהו שמתאים, אני קונה "שיהיה" - הרי תמיד יהיה.כתבתי הצעות ב צריכה רעיון למתנה. אגב, אמא שלי לימדה אותי שאם רואים משהו כזה בחו"ל או במקום רחוק, לקנות לפחות שניים (-:

אני קונה מותגים.
למה?
כי הרבה פעמים הם הרבה יותר טובים והרבה יותר יפים ממוצרי החיקוי שלהם.
חשוב לנו להיות אופנתיים ולהראות מסודרים ומעודכנים. אין שום סיכוי שתתפשו אותי ברחוב עם בגד בן חמש. (לבית דווקא יש לי כמה שמעטס אהובים) גם הילדים שלנו יודעים שכשהם מחוץ לבית הם צריכים להיות לבושים בצורה מכובדת ומסודרת.
אני קונה לילדים נעליים מהפירמות הכי הכי טובות ומתקדמות כי לילדים יש בדרך כלל זוג או שניים שאיתם הם הולכים כל הזמן וחשוב לי שתהיה להם תמיכה טובה לרגל.
בבגדים אני מקפידה מאד על האיכות. אני קונה גם לנו וגם לילדים בגדים איכותיים שישמרו טוב ולא יאבדו את הצורה או הצבע בכביסות.
לגבי צעצועים, חשוב לדעתי לשמור על גבולות הטעם הטוב. אנחנו הולכים הרבה פעמים לטוייז אר אס והילדים כבר רגילים למקום וממש לא מתבלבלים בו. בדרך כלל אנחנו מגדירים מראש מה אנחנו רוצים ואם יש שני מוצרים זהים אחד יקר ואחד זול אנחנו נסביר למה כדאי יותר לקנות את הזול.
דיברנו עם איתמר והסברנו לו (שוב ושוב) שיש לנו כמות מוגבלת של כסף שניכנסת לחשבון שלנו כל חודש ובכסף הזה יש לנו דברים שאנחנו צריכים או רוצים לקנות, אוכל, בגדים, צעצועים, דלק, בילויים, ספרים, טיולים, מסעדות, מתנות...
והכסף צריך להספיק להכל ואם נקנה המון צעצועים או המון בגדים או נלך כל יום לקולנוע לא ישאר לנו כסף לדברים אחרים שאנחנו רוצים.
אבל אנחנו ממש לא בענין של "צניעות" או חסכנות, אנחנו אוהבים להנות מהיתרונות שכסף יכול לתת לנו בלי להפוך לעבדים שלו.
אני לא מאמינה בהתפשרות. אני ממש לא מתכוונת להעליב אבל אין שום סיכוי שהייתי מסכימה לחיות בדירה מניאטורית בלי מקום למיטה או שולחן אוכל עם ילדה (ותיכף עוד אחד). זה פשוט נראה לי לא לענין. נוחות ומרחב הם תנאים בסיסיים בעיני.
אני גדלתי בבית שבו אף פעם לא קנו מותגים ואף פעם לא קיבלנו כל מה שרצינו ואני חושבת שזה היה מיותר. אני לא מבינה מה התועלת בידיעה שתמיד יש לי סוג ב'? למה לא לשאוף להכי טוב? למה לא סוג א'?
ילדים חייבים לדעת שהכסף מגיע בעבודה קשה והוא מוגבל אבל הם גם חייבים (לדעתי) לדעת שהכסף יכול לקנות להם חוויות טובות והרבה הנאה.

הערת סיום:
אני יודעת שהדברים שלי אולי יראו קצת שחצניים ולא לענין, אני לא חיה בישראל של היום ואני יודעת שהמצב הכלכלי בישראל מחייב הרבה מאד משפחות להדק את החגורה אבל אני מציגה תמונת מצב שנכונה לחיים שאני חיה, בארה"ב במקום רגוע וברווחה כלכלית.

"חפצים לפני אנשים".
אם אפשר להיות יותר זמן עם הילדים, במחיר של שולחן אוכל - זה נראה לי מחיר נמוך מאוד. יותר משנה מה אוכלים מאשר איפה אוכלים. גם לי נראה בתיאוריה קצת צפוף - משפחה של ארבע נפשות עם חדר שינה אחד וחצי + סלון לא גדול, אבל הייתי בבית של בשמת, והוא התגלמות הביטוי החביב עלי: "כשיש מקום בלב, יש מקום בבית".
בקי, זה באמת לא חוכמה כשאת יכולה להרשות לעצמך. אבל על מה היית מוותרת לו לא יכולת? על החפצים - מכונית, בגדים, מכשירי חשמל וכו', או על האנשים - בעבודה של שעות ארוכות, בתזונה פחות טובה? תסתכלי סביבך: על מה היה לך קל לוותר? על מה היה קשה?

D-: למסעדה.

בקי, רק על דבר אחד הייתי רוצה להגיב:
מה התועלת בידיעה שתמיד יש לי סוג ב'?
אז זהו, שלא כל אחד רואה את זה ככה.
אני קונה דברים טובים בקטגוריות מסוימות (נגיד, כשאקנה מכונת כביסה אשקיע במכונה שמתאימה לצרכים שלי, והיא מחברה טובה), ובקטגוריות אחרות - אני קונה משהו נחמד בזיל הזול ולא מרגישה שזה "סוג ב'". להיפך, אני מרגישה שגם מצאתי משהו שמתאים לצרכינו וגם בזול.
יכול להיות שאילו היתה לי אישיות שחושבת בקטגוריות כמו "סוג א'" ו"סוג ב'" הייתי חיה אחרת.

אני לא קונה חיקויים למותגים - זו בדיוק אותה תרבות צריכה כמו תרבות המותגים.
אין לי בעיה עם בגדים בני חמש. גם לא עם נעליים בנות 19 שנה... אני בטח לא אבחין שהבגד שלך חדש... אני לובשת את מה שאני אוהבת ושנעים לי איתו והוא מתאים לי. וכשהוא מפסיק להתאים לי, הוא עובר למישהו אחר שרוצה אותו.

זה עניין של מנטליות. וגם עניין של ערכים מסוימים. וגם, כמו שאמרה המסעדה, עניין של סדר עדיפויות.
ואגב, יש דברים שאנחנו מוציאים עליהם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא בגדים, צעצועים, בילויים, מותגים.
אלא, למשל, מזון אורגני ורפואה אלטרנטיבית (כי הבריאות חשובה לנו מאוד, ובמיוחד מניעת מחלות). ולמשל, עזרה בחודשים האחרונים שאני בשמירת הריון.

בדיוק השבוע אוהד קיבל מסבתא כסף ( הרבה מידי לטעמי)לקנות לו מתנות שהוא אוהב.....
שלושתינו נכנסים לחנות והיא אומרת לו " תקח כל מה שאתה רוצה" כל מה שהוא רוצה? חייכתי ביני לבין עצמי. אבל אמרתי לו שיקח לו רק 4 פריטים. היא הסתכלה עלי בכעס איך אני מנפצת לה את האשלייה .
בכל אופן הוא שמע את דבריה ובאמת לקח כל מה שרצה. למרבה המזל הוא בחר בפרטים לא יקרים יחסית והיא שמחה לשלם עליהם את כל המחיר, אך תארו לעצכם אם היתה לו מודעות גדולה יותר למה שנאמר באיזה נזק כלכלי היתה יוצאת.
אני בכל אופן חושבת על כך שמצד אחד היתה פה הגזמה פרעית שלה אך מצד שני היא כביכול הגשימה את הפנטזיות שלו ( או בעצם שלה ) ואולי בשנה הבאה זה כבר לא כל כך ילך לה......

בכל אופן הילדון מצא ארנקון קטן עם רוכסן והוא התחיל ללקט לתוכו מטבעות ונראה מאוד גאה שיש לו כסף משל עצמו וכשהוא נשאל מה הוא רוצה לקנות בכסף אמר: " אני ילך לחנות ואקנה לך מה שאת רוצה אמא ..הכל..."

אוי, איזה מתוק!
ממש הלורד הקטן!
ומיץ פטל, שימי לב לשיעור שהוא למד: הפנטזיה היא ללכת עם מישהו אחר לחנות ולקנות בשבילו הכל... (בעצמך אמרת שהיא הגשימה את הפנטזיה שלה... זה הכיף שלה, התחושה שהיא יכולה לתת הכל לנכד. הבעיה היא רק, שיש לזה משמעויות "לא-חינוכיות" שאת לא רוצה שהוא ילמד).

כל נושא ה"מותגים" הצחיק אותי גם כשהייתי בתיכון וגם כיום.
פעמים רבות המותגים אינם יפים במיוחד וחלקם גם לא מי יודע מה איכותיים. זה יותר עניין של "אופנה" ועל זה משלמים. הרבה כסף. השוק כיום מוצף במבחר כה גדול של גזרות בגדים וצבע וזה מאפשר לכל אחד למצוא לעצמו את ההגזרות והצבעים שהכי נוחים ומחמיאים לו.
סוג א' וסוג ב'? זה סוג של אשליה ואשרי המאמין.
מי שמספיק מודע לדעת מה מחמיא לו יכול תמיד להראות טוב ו"מכובד" עם ובלי מותגים ולמי שלא אכפת מלהראות "טוב" כביכול- אז מה זה חשוב בכלל.
הסדנא שלי בבית ותמיד מתערבבים לי בגדי העבודה ובגדי היציאה, קרה לא פעם שיצאתי עם בגדי עבודה או שמצאתי את עצמי עובדת עם מיני בוהק וחדש (שהוכתם בן רגע). אז מה? זה רק בגדים.
ואגב, אני עדיין מתגעגעת לשנים שבת דודתי היתה עורכת מין שוק- קח- תן 'ים גדולים עם מוסיקה ואוכל ואנשים היו מביאים שקים של בגדים שלא רצו בהם וכולם מדדו והתחלפו ולקחו מה שרצו. (מה שנשאר היה נמסר לנזקקים)
דווקא בגדים קצת משומשים יושבים כל כך טוב על הגוף!

היה לא מזמן שוק כזה בירושלים.
וגם - שרון ברקת סיפר על חנות משומשים בטבעון - פני אליו בדוא"ל.

ומה 16]זה 07[/po] בתור חינוך?
לעיונכם...

זה חינוך זה? מזעזע. אני בשוק, אני בהלם אני א-מו-מה.

אגב חינוך לכסף, שוב המלצה ל-אבא עשיר אבא עני.
שימוש בכסף זה להבין לא רק את החלק של הצריכה אלא את כל המעגל - עבודה, השקעה, וצריכה

אני מרגישה שהילדים שלי מתחילים להבין מה זה אומר (עבודה, השקעה, וצריכה). הם שואלים שאלות הקשורות לזה. הכל בא מהם, ואני שמחה. הדרך ארוכה, אבל לפחות הם לא יהיו כמוני כשיצאתי מבית ההורים: לא הבנתי מה הקשר בין גיהוץ הכרטיס לדף שמקבלים בסוף החודש, והקו הקטן שלפני היתרה בחשבון העו"ש שלי...

שתי התלבטויות:
הבכורה כאמור מקבלת דמי כיס שבועיים בשנה וחצי האחרונות. מוציאה אותם באופן לא קבוע. על ממתקים, צעצועים/חפצים קטנים, פה ושם תרומות (כשדופקים מתרימים בדלת, או כשעוברים ליד קבצן). חיסכון לטווח רחוק גדול עליה, אבל יש לה בד"כ כמה עשרות שקלים בארנק. בהתחלה היה לנו הסכם שהכסף לא ישמש לממתקים, אבל בסופו של דבר התגמשנו ופעם בשבוע היא חוצה את הכביש עם משמרות הזה"ב בדרך חזרה מביה"ס, ניגשת למכולת הקטנה וקונה לעצמה איזשהו ממתק או חטיף.

בשבועיים האחרונים היא בוחרת ב"תפוצ'יפס" כי יש שם פוגים או איך שלא קוראים לזה כיום.

היום היא הציעה/ביקשה רשות לקנות 10 חבילות מראש, לאכול רק אחת לשבוע, אבל לאסוף מתוכן את הפוגים.
אמרתי לה שאחשוב על זה. קשה לי להסכים, אבל לא לגמרי ברור לי למה...
אמרתי לה גם שננסה לברר אם אפשר לקנות פוגים בנפרד - מישהו יודע? אנחנו כ"כ לא קליינטים של חנויות השמונצעס...

הורים של חבר חדש מהכיתה סיפרו לי שהיא נתנה לבנם מטבע של 10 שקל. הם הנחו את הילד להחזיר את הכסף, וכך הוא עשה. גם זה לא משהו שנראה לי - אבל, למה בעצם? והאם לומר משהו? זה לא שהיא ניסתה לקנות את חברותו בכסף, או משהו כזה. כמו שאני מכירה אותה, או שהיא רצתה לתת לו מתנה או שהוא הביע רצון במשהו והיא רצתה לעזור לו לממש את הרצון. עבר כבר כמעט שבוע והיא לא שיתפה אותי בזה.

הילדה שלי עוד לא בת שנתיים ולדעתי קטנה להסברים על כסף, וגם עוד לא שואלת. אבל מאד אוהבת ללכת לחנויות, זה מרתק אותה, וגם ללכת עם העגלה של הילדים (מה שגורם לסופרפארם להיות חנות מועדפת). מצד אחד אנחנו ממש לא קונים דברים לא הכרחיים, ומצד שני בעצם אני מתייחסת לחנויות שאנו מגיעים אליהם כאל בילוי בשבילה, ואפילו חשוב לי לצ'פר אותה במשהו קטן (בדולר סטור נגיד). אז לפעמים אני קצת נחרדת שאני מגדלת צרכנית לעתיד...
אני מקיבוץ, ותמיד הרגשתי שאין לי יחס טבעי לכסף. ששנים של חיים בלי המושג הזה בכל הרמות, השאירו אותי, למרות כל הזמן שחלף מאז, קצת נכה בנושא.
על עצמי, למשל, מאד קשה לי להוציא כסף. ועם הילדה אני הרבה פעמים מרגישה קרועה, בין הרצון להעניק לה הכל, לבין להשתמש במה שיש (ויש, כי אנחנו מקבלים המון דברים ממשפחה וחברים),עד כדי קיצוניות. בקיצור, כל הנושא הזה מה זה מסובך!

לפעמים אני קצת נחרדת שאני מגדלת צרכנית לעתיד...

לדעתי זה דווקא מקום מתאים לחיסון. הרי מעצבי הקניונים והאיקאות למיניהם מנסים ליצור סביבה שתלחץ על כל הכפתורים האחוריים במוחנו, אלו שנמצאים באזורים של ה"רצון עז ובלתי ניתן לשליטה", לרכוש. להכניס לעגלה המון stuff נעים לעין ולהדחיק איכשהו את המספר הירקרק שיסתכם בקופה שבסוף. כשמודעים לתחבולות שלהם, קל יותר לנטרל אותן.

בעיקר הם משתמשים בנשק ה"sale". קנו עכשיו - לא ממש משנה אם אתם זקוקים לחפץ או לא - שלושה פילים לבנים במחיר שניים! כאן בגולה מפגיזים את תיבת הדואר של מי שלא כותב עליה no junk mail, please בעלונים צבעוניים של כל החנויות ברדיוס של חצי שעה נסיעה.

אנחנו הרי דור המדבר: בילדותי קניות היו במכולת של עזרא ובחנות כלי הכתיבה שלידו, שבה התפרעתי וקניתי מכתביות לאוסף. כשגדלתי הופיעו קניוני הענק והתפלצות בדמות הפארמים למיניהם. לא יעזור כלום - חנות שמנפקת עגלת קניות בכניסה, מטרתה שתמלא אותה. ולמי שגדלה על חנות מכשירי הכתיבה של הזקן שאת שמו כבר שכחתי, טיול באופיס דיפו עם כרטיס אשראי הוא מרשם בטוח להוצאה. בנותי כבר גדלות לתוך השפע הזה ואני מקווה שהן פחות יסתחררו מעצם היות המותג מותג. זוכרים את השקת הסניף הראשון של מקדונלד (טפו!) בישראל? את ההתנפלות על הקציצה התעשייתית והסתמית לחלוטין רק כי יש לה לוגו נעים לעין והעיקר, היא משדרת אמריקה, כלומר כל מה ששווה ולא ניתן להשיג כאן?

עשור ומשהו אחרי, אני חובבת קניונים וחנויות אך באופן תיאורטי בלבד. אני מסוגלת להסתובב שעתיים בקניון ולא לקנות דבר. הילדונת עדיין מסתחררת מהשפע אבל אנחנו לוקחים אותה לקניה השבועית בסופר מרקט ומסבירים שמה שלא בתקציב, לא קונים - פרט לממתק אחד. אני מקווה שתוך כמה שנים גם היא תוכל לעבור ליד חנות של "אולד נייבי" שכל חלון הראווה שלה מרוח בהודעות על הנחות, לחייך ולעבור הלאה.

ועוד משהו: את יצר הקניות שבכל זאת קיים בי אני מספקת באמצעות חנויות יד שניה. אני קונה מכנסיים בשלושה דולר וצעצועי פישר פרייס ב-1.99$ ומרגישה מליונרית (-:

למה בישראל לא תפס עניין החנויות יד-שניה? אולי כי המדינה קטנה ולא כולן מוכנות להסתכן ולצאת לרחוב עם החולצה שהשכנה קנתה באמסטרדם לפני שנתיים?

_היום היא הציעה/ביקשה רשות לקנות 10 חבילות מראש, לאכול רק אחת לשבוע, אבל לאסוף מתוכן את הפוגים.
אמרתי לה שאחשוב על זה. קשה לי להסכים, אבל לא לגמרי ברור לי למה..._
זו ההזדמנות לדבר על פרסומות, מבצעים ושאר תעלולים שגורמים להוציא יותר כסף ממה שהתכונת מלכתחילה.
הרי היא לא רוצה את התפוצ'יפס, אלא את הפוגים. פוגים לבד הרבה יותר זולים מהתפוצ'יפס (לא מחיר ריאלי, עלות יצור), וזו הדרך של עלית (?) לגרום לבתך לקנות 10 (!) חבילות שהיא בכלל לא רוצה וכו'

אמא אינקובטור - לא מדויק מה שאת אומרת:
מצד אחד - הרבה פעמים אני עוברת ליד החנויות עם השמות והפרסומות, כאילו לא רואה אותן. אלא אם אני זקוקה לאיזה בגד, ואז אני מדליקה אנטנות. (אפילו פרסומות מהבהבות באינטרנט אני לא רואה, עד שבעלי נעמד לי מעבר לכתף ומקריא לי). ז"א - לא כ"כ הצליח להם אתי.
מצד שני, יש היום ילדים (ציטטו לי מאיזו תכנית ברדיו/טלויזיה) שאומרים, ברצינות גמורה "אמא שלה מצוינת. היא קונה לה רק מותגים" (או אולי ברכה "שיקנו לך רק מותגים"). ז"א - העובדה שאנחנו עברנו שינוי עצום לא מחסנת את ילדינו.

רק הערת הבהרה - היא מאוד אוהבת תפוצ'יפס, והתהליך אצלה היה הפוך - היא לא ראתה פרסומות אלא להפתעתה גילתה פוג בשקית.

מפליא שלא ראיתי את הדף הזה קודם

אהבתי מאוד את רעיון דמי הכיס מגיל צעיר (מראשית הדף) וכן הדברים של בשמת והמסעדה לגבי לומר לילד "זה יקר מדי" וכו' במקום תירוצים טיפשיים לא לקנות משהו.

מסעדה, לדעתי יש לקנות פוגים בנפרד, למרות שאם זה לא כזה נורא בעיניך אז למה לא לאפשר לה קניית 10 חבילות?. במיוחד כשהיא בציעה לאכול אחת לשבוע.

לגבי ה-10 שקלים לחבר, נראית לי יותר האפשרות שהיא ראתה את זה כמתנה ולא כנסיון לקנות אותו.
מה ההורים שלו אמרו? הוא אמר משהו על נסיבות קבלת הכסף?

תחשבי איזו הרגשה טובה זו: יש לה כל כך הרבה כסף, שהיא יכולה לקנות 10 חבילות בבת אחת! ויש לה כל כך הרבה כסף, שהיא יכולה לתת בנדיבות לחבר! (היא נתנה לחבר כל כך הרבה במונחים של הסביבה שלה, שהורי הילד החזירו את הכסף). או בניסוח אחר: אולי מתוך ההרגשה שיש לה כל כך הרבה כסף, והיא יכולה לקנות לעצמה בשפע, מתוך ההרגשה הזו היא נותנת בנדיבות? נשמע לי שהיא יודעת לנהל את ענייניה יפה מאוד.

דמייני לך שאת קונה לעצמך משהו שאת אוהבת, שאת רגילה לקנות בבודדים, בכמות כזו. אולי 10 חוברות של "באופן", או 10 ספרים בבת אחת. איזה כיף! (אין לי מושג מה מדבר אלייך, אבל בטח יש משהו שמשמח אותך לקנות).

אולי ההערה היחידה מצידי בעניין הזה היתה להסביר שיש כל הזמן מבצעים, ושודאי אפשר לקנות פוגים גם בחנות צעצועים. כדי להרגיע את הלחץ שפרסום המבצע יוצר, ש רק עכשיו אפשר למצוא את מה שהיא אוהבת. אבל אני כמעט בטוחה שהייתי נותנת את ברכתי לקנייה.

_זו ההזדמנות לדבר על פרסומות, מבצעים ושאר תעלולים שגורמים להוציא יותר כסף ממה שהתכונת מלכתחילה.
הרי היא לא רוצה את התפוצ'יפס, אלא את הפוגים. פוגים לבד הרבה יותר זולים מהתפוצ'יפס (לא מחיר ריאלי, עלות יצור), וזו הדרך של עלית (?) לגרום לבתך לקנות 10 (!) חבילות שהיא בכלל לא רוצה וכו'_

כתבתי קודם במהירות, אבל את צודקת מאוד, גילה, לגבי הדרך של יצרנים למכור לנו משהו שאיננו צריכים, ודנתי איתה בזה בעבר בכמה מקרים. פעם, למשל, היינו מוזמנים ליומולדת במקדונלדס (אייקון של אצבע בגרון), והיא הציעה, אחרי היומולדת, לקנות לעצמה ארוחת ילדים. הבנתי שמה שהיא רוצה הוא הצעצוע - ומכיוון שמוכרים את הצעצועים בנפרד, היא בחרה באופציה הזו.

לגבי ההתלבטות שלי: בעקבות מה שכתבתן, אני חושבת שהצלחתי לחדד לעצמי את הבעיה. אני מקווה מאוד שאכן ניתן לקנות פוגים בחנויות ולסגור עניין. אבל אם לא - התסריט שהיא מעוניינת בו ישאיר אותי עם עשר שקיות תפוצ'יפס פתוחות, שצריך לסגור טוב שלא יתקלקל, שצריך לאחסן במקום שהקטנצ'יק לא יגיע אליו (יש גבול לכמה שאפשר לתסכל בן שלוש), ועשר שקיות תפוצ'יפס אצלנו בבית זה... מה אני אגיד לכם, לא שהמקרר מלא אורגני והמזווה קטניות ודגנים מלאים, אבל טרם היה מצב כזה. יש בזה משהו לא אסתטי בשבילי (-:

טוב. חבל שלא בדקתי היום אם יש פוגים בחנויות. הבטחתי לה תשובה ביום א' (- אבל אני רוצה תשובה עכשיו! - עכשיו התשובה שלילית. אני לא יודעת מה תהיה התשובה ביום א'. - או-קיי. (ותודה ל-Kids Are Worth It של ברברה קולורוסו על הדיאלוג הזה) ).

לגבי הילד והכסף - אני לא יודעת מה ההורים אמרו לו, ומה הוא אמר לה. היא לא העלתה את הנושא. אני לא מודאגת מכך שהיא ניסתה "לקנות" אותו, אלא מתלבטת איך מסבירים שכסף הוא לא מתנה ראויה בין ילדים (האם הוא לא מתנה ראויה בין ילדים?), ולמה על 10 אג' ההורים שלו לא היו אומרים כלום, ועל 10 שקלים, כן.

ילדתי היקרה בת כמעט 7 ובא לי לאמר עליה שהיא קניינית כפייתית. כל יום היא רוצה משהו לקנות . אם היא מקבלת כסף היא תבזבז את כולו, עד תומו בכל מיני דרכים. יש לי פחדים מקניינות כפייתית (ראה אמא שלימוציאה עשרות אלפי שקלים )ואני למעשה שונאת צריכה מוגזמת ומיותרת (כמו אבא שלי). בקיצור אנחנו במשפחתנו יש סיפור עם כסף (אוברדראפט כל החיים וכל הדורות )ואני מוצאת את עצמי מתרגזת עליה ומגיבה בכלל לא עניינית.
סתם שיתוף...

א- בארץ נושא חנויות יד שניה הולך ומתפתח.
אנחנו קונים בגדים כמעט רק ביד שניה (פחות כלכלי, יותר רעיוני).
ב- ילדי בת-8 בן- 5.5 הגישה שלנו לכל ילד מותר ממתק פעם בשבוע עד 4.5 ש"ח. בנוסף יש בבית שטויות לנישנוש.
ג- מתנות קונים רק בארועים,
ד- אפשר להמיר את ה4 ש"ח ובמקום ממתק לקנות משהו בחניות הכל ב2 ש"ח.
ה- המשפט "זה יקר" " אין צורך בזה" מקובל אצלנו מאוד.
ו- אימצנו לנו שיטה חביבה
ששמה "לקנות בעינים"
מטילים בחניות רואים ממשמשים אך לא קונים וזה מספק לעיתים איזה יצר.
ז- לענין לפתוח את התפוציפס בשביל הפוגים
התפוציפס יהרס ויהיה בלתי אכיל אם תפתחו אותו ולא תאכלו (-:
שבת שלום

אז לפעמים אני קצת נחרדת שאני מגדלת צרכנית לעתיד...
מיכל, החוויה הכי קשה שהיתה לי בנושא זה היתה יום ההולדת השלישי שלו.
פתאום הוא הוצף בבת אחת בהמון קופסאות ופלסטיקים ובין רגע ניצתה בעיניו מין תאווה לעוד ועוד.
ואז החלטתי שאם חוגגים את היומולדת גם לחברים אז אני אדרוש שיביאו רק מתנות מתוצרת עצמית, ועדיף - מחומרים טבעיים. נראה לי שזה יכול לתרום גם למביאי המתנה משהו נחמד - מין הפעלה מרחוק, כמעט כמו בגני ילדים אנתרופוסופיים שההורים צריכים להביא לחם מעשה ידיהם לגן פעם בשבוע. (הלוואי עלי!)
אני מניחה שלא מעט מהמוזמנים עשויים לחרוק שיניים לנוכח הבקשה, אבל בסוף הרוב הגדול יהנה וישמח בתוצאות, והצרכן לעתיד יהיה פחות מסטול מההצפה המוגזמת הזאת.

חינוך מומלץ לשימוש בכסף, הוא השקשוק הפרדס-חנאי, אחד המוסדות המבורכים שבו ילדים בני שלוש לומדים לשאול "כמה זה עולה?", לשלם, לקבל עודף, להחזיר לאמא, ובעיקר:
להתרגל לראות הרבה הרבה אובייקטים צבעוניים מפלסטיק מבלי להכנס לאמוק,
ומצד שני - כן לקבל הרבה דברים שרוצים כי זה לא עולה הרבה כסף!
(או ש זה בעצם הצד הראשון? ואז זה בגלל ש כשרצון נענה הוא מתבטל כמאמר המשוררת)?

הילדים הקצת יותר גדולים - בני חמש-שש כבר ממש משתוקקים לפתיחת הבסטה הראשונה שלהם, ולומדים להפטר מצעצועים ישנים ולוותר עליהם, מרוויחים כסף, לומדים לחשב את העודף ועוד המון דברים מרגשים של החיים האמיתיים. הם לומדים לקבל על עצמם אחריות: ניהול הבסטה, (אם הם רוצים ללכת לרגע למקום אחר הם צריכים לדאוג לממלא מקום או ל"שומר"). הם גם לומדים להעריך מה שווה כמה למי, וגם חווים קצת אכזבות אם העסקים אינם משגשגים. בקיצור, החיים במילואם.
פעם בחודש, במפגש השבטי של "אנשי השאנטי" של פרדס חנה.

רציתי לדעת מתי מתקיים השיק שוק בפרדס חנה כי אין עליו פרסומים והילדים שלי כבר פתחו דוכן בקרן הרחוב בנימינה ואני נחרדת ( האמת שהם הצליחו להרוויח כבר 70 ש"ח).
אני נמצאת בקונפליקט מול העניין הזה. מצד אחד, יוזמה ברוכה. מצד שני זה פדיחה שאם שולחת את ילדיה למכור ברחוב, לא במסגרת מסודרת. מה דעתכם?

מה פדיחה? ישר כוח!
למה שלא תארגנו שקשוק שכונתי?
ראי בזארים בפרדס חנה והסביבה

אני מההורים שלוקחים את ילדם לחנות הזאתי, אבל בניגוד להורים שלעיל אני מסבירה לבן שלי שאני לא קונה את
הכדור הזה כי יש לו בבית כמה כאלה או
,שלא צריך כי זה מיותר וזה לא מתאים לגילו .לפעמים אני אומרת ליד המוכרים שזה יקר מידיי בשבילי.
אז למה אנחנו נכנסים? בכול זאת יש שם צעצועים והוא נהנה לשוטט שם יותר מבחנות בגדים.
דבר אידיוטי שקורה בחנויות צעצועים ושילב במיוחד: האמא (אני) מסתובבת מנסה לערוך קניות, הילד נוגע
בצעצועים ומשחק בהם בצורה מקסימה,מגיעה מוכרת חמוצת פנים ואומרת "להגיד לילד לא לגעת בצעצועים".
אני נכנסת לשוק כול פעם מחדש,יש בחנות צעצועים איך ילד לא ייגע בהם? זה אבסורד, אני אומרת לה. מה לא
להביא את הילדים? פעם אחת הוא התיישב בחלון ראווה של חנות צעצועים והאכיל את הבובה הגדולה בכפית כי
היה לה שולחן ערוך,להתמוגג. תוך שתי שניות התנפלה עלינו מוכרת חמוצה: "לא לגעת",במקרים כאלה אני מייד הולכת בזעף
והפגנתיות
ולא חוזרת יותר לעולם.

סליחה על הטקסט העקום אני גולשת עם נטסקייפ ומשהוא בחלון לא מסתדר פה.

תודה לכל המגיבים בדף המרתק הזה. אנחנו כבר אימצנו את ההרגל להגיד "הבאנו לך" ולא "קנינו לך"...

לפני שאני לוקחת את הילדים לחנות צעצועים או לכל חנות אחרת, אני מסבירה להם בבית לפני היציאה מהם הגבולות שלי
וכמה כסף אני מוכנה לשלם . יש לי 4 ילדים ואני לא יכולהלהרשות לעצמי שכל יציאה תסתיים בהוצאה של 500 ש"ח, אז אני מלכתחילה מסבירה להם שלא הולכים לקנות צעצוע יקר,או משהו שכבר יש להם, ובדרך הזו הם תמיד מבינים והם יוצאים מהבית עם ציפיות שמתאימות להוצאות הכספיות שלי.

העינין הוא, לא להפתיע את הילדים בחנות, אלא להבהיר את הענין לפני שיוצאים, מניסיון שלי זה פותר הרבה ויכוחים
ובכי מיותר .

את יצר הקניות שבכל זאת קיים בי אני מספקת באמצעות חנויות יד שניה. אני קונה מכנסיים בשלושה דולר וצעצועי פישר פרייס ב-1.99$ ומרגישה מליונרית
הבת שלי, בת 8 וחצי, מחוברת לכסף יותר מידיי.
אנחנו גרים במקום מרכזי, ולמרות שאני, מספקת את יצר הקניות שלי בחנויות יד שניה, והבת יודעת את זה, היא רוצה להיות כמו כולם (שחיים בהקפה עם שתי מכוניות, ואברדרפט, או מחליף אוברדרפט- הלוואות).
אבל מה, היא לוקחת לנו כסף, הרבה כסף והולכת לקנות שטויות, ביניהם גם צבעי מאכל, כי ביקשתי ממנה שלא תאכל צבעי מאכל, כי זה עושה לה להיות פסיכית.
עכשיו- היקף הבעיה הוא גדול- היא משקרת (מצטערת להשתמש במילה הבוטה, והלא חינוכית הזו) בעוד דברים.
למי יש רעיונות איך גומלים אותה מהתופעה.
חשוב לציין, שזו ילדה שינקה עד גיל שנתיים וחצי, והיתה בבית אתי עד גיל 3.
שני אחיה מתנהגים לגמרי אחרת.

נשמע שעולים אצלך מצוקה ובחוסר אונים לגבי ההתנהלות עם הילדה.
אולי תוכלי לתאר מקרים שבהם היא משקרת ?

אולי תוכלי לברר עם הילדה מה הסיבה לכך שהיא קונה דברים(ממתקים)עם צבע מאכל ?,מה דעתה זה גורם לגוף ולנפש שלה,
חשוב שכשאת מבררת את זה זה יהיה מאוד רגוע ומכבד .ממליצה לך שתשבי איתה בנחת ולפחות לכמה דקות תחשבי לעצמך שכל תשובה שהיא תתן היא בסדר גמור.העיקר הוא שתוכל להביע את עצמה בחופשיות.

אומרת שהיא סיימה שיעורים, אז מזמינה חברה ובלילה פתאום מגלה שיש לה שיעורים.
החברה שהיא מזמינה אוהבת (ביחד עם הבת שלי) להתנשק. ביקשנו מאות פעמים שיפסיקו עם זה, וכל פעם צריך להיכנס לחדר, עם כביסה... כדי שיבינו שאנחנו כאן, ושהן צריכות למצא משחק אחר.
האמת היא שהיא גם משקרת בשבילי- למשל אם היא מתארגנת על חברה אחר הצהריים, ואחיה הצעיר ממנה לא התארגן על חברה, אני מבקשת שהיא תגיד שהיא הולכת לחוג, ואז הוא לא מתבאס מהעניין- טעות שלי.
רואה תוכנית טלויזיה, שאני מבקשת ממנה שלא לראות- רומיאו ויוליה-
אבל אני גיליתי שאני יכולה לעשות חסימה לתוכנית- אני מתלבטת, אם חסימה דרך הכבלים, שאני אעשה, לא תוביל אותה לשקרים אחרים.
האמת היא שכנראה שאין לי כבר כוח לכל הבלבול מוח הזה. אני רוצה שהם (הקטנים) 8.5 וחמש וחצי יתנהגו כמו בני אדם.

נזכרתי בעוד אחד מעצבן- מבטיחה לשים על עצמה חולצה בים וכובע, נגד השמש, ובפועל הצטרכתי כל הזמן להזכיר ולהלביש ובכל זאת, בכל פעם שהסרתי עין היא השילה מעליה את החולצה והכובע.
מעין מיני גיל התבגרות, עוד בטרם התבגרה.

נשמע לי כמו בעיה של גבולות. לדוגמה, בים, את צריכה להודיע שאם לא לובשת כובע, הולכים הביתה, ולעשות את זה.

אני מגיל צעיר אומרת לבתי את הסיבות האמיתיות אם אני לא מוכנה לקנות משהו
הילדים שלי כבר בתחילת גיל ההתבגרות. במהלך השנים היו תקופות של צמצום ושל רווחה. תמיד דיברנו גלויות והם למדו שקודם כל בודקים האם אנחנו באמת צריכים את המוצר הזה, ואחר כך האם הוא שווה את המחיר. אתמול ראיתי תוצאות כשעצרנו בדרך חזרה מטיול במסעדה ערבית לא זולה, והם בדקו את מחירי המנות העיקריות לפני שהזמינו.
כבר כמה שנים שהם מקבלים דמי כיס צנועים כדי שתהיה להם מידה של חופש להוציא אותם על שחשקה נפשם ולהבין לעומק את מגבלות "זה יקר מדי" או את הצורך בחיסכון של שלושה חודשים לקניית משהו יקר יותר.

זו ההזדמנות לדבר על פרסומות, מבצעים ושאר תעלולים שגורמים להוציא יותר כסף ממה שהתכונת מלכתחילה
אני מאמינה שעדיף להשקיע בחינוך איך להתמודד עם העולם האמיתי בהתאם ל"אני מאמין" שלנו ולא להשקיע בשמירה על בועה. זה נכון גם בעולם החינוך לתזונה נכונה: הילדים חשופים לאוכל (אם אפשר לקרוא לזה כך) מאוד לא בריא בבתים אחרים וכשהם יוצאים עם חברים. אני מעדיפה להשקיע את הזמן בהסברה מה בריא ומה לא. מה נחשב לאוכל מזין של ארוחה ומה "נשנוש". אנחנו מקפידים לאכול ארוחות מסודרות ביחד. אני פחות עוסקת באכיפה או הסתרה.
כך גם עם פרסומות וצרכנות. אנחנו מסבירים להם את המטרה הנסתרת מאחורי הפרסומת, מי באמת מרוויח מהפרסומת, למה לא כדאי לקנות במבצע אלא אם מלכתחילה התכוונת לרכוש את המוצר, ו"בינגו" תוכל לקנות אותו 1+1. כשאנחנו הולכים לקניות, אני אקנה לילד מותג אם זה מה שהוא רוצה (כמובן בגבול התקציב) אבל אראה לו מקבילה לא ממותגת ואסביר לו שהמותג עולה יותר בגלל הלוגו.
מנסיוננו זה עובד. ילדים צפוניים מתבגרים שלשמחתי מגלים קווים לצרכנות נבונה.

האמת היא שהיא גם משקרת בשבילי- למשל אם היא מתארגנת על חברה אחר הצהריים, ואחיה הצעיר ממנה לא התארגן על חברה, אני מבקשת שהיא תגיד שהיא הולכת לחוג, ואז הוא לא מתבאס מהעניין- טעות שלי.

אני רוצה שהם (הקטנים) 8.5 וחמש וחצי יתנהגו כמו בני אדם.
את כבר ענית לעצמך. תפסיקי לשקר והם יתאפסו לפי זה. או לא

http://money.galim.org.il/
אתר שמלמד איך להשתמש בכסף