טבעי ביפן

למה בעצם קוואי מסכן וקוואי חמוד זה אותה מילה? זה גם אותו קנג'י ?

מסכן= קוואי סו
חמוד= קוואי
לא אותה מילה

כן, אני יודעת שזה קוואי סו, אבל זה נשמע כמו אויישי ואויישי סו.
כאילו, כזה מסכן, פשוט חמוד למראה מרוב מסכנות.

וחולמת על הרגע בו אפשר יהיה להתפרץ זו לדברי זו באופן לא וירטואלי כלל>
תתפרצי חופשי, בדוזו מה שנקרא. בטח רק נשב ננוד בראש ונגיד סו דס נה סו דס נה כל היום...(-:

בטח רק נשב ננוד בראש ונגיד סו דס נה סו דס נה כל היום
honto ni , ענת.
מהיכרותי עם מנטי ומהתרשמותי ממך zen zen אין סיכוי

zen zen!!!!!!! עוד מילה לרשימה ההיא! גדול! (-:

תגידי, ההונטו ני זה בעצם בנימה של נו באמת אני מתפלאת עלייך? מין הבראיגו-ניהונגו כזה כאילו? או שבאמת הם גם משתמשים ככה? או שסתם לא הבנתי?

אני משתמשת ככה ו הם גם משתמשים_

כן. הם משתמשים ככה, אבל יותר במובן של הפתעה- באמת?
אה רק עכשיו הבנתי מה שאלת

לא מצליחה להזכר. לא יפני כל כך להגיד למישהו משהו בנימת תוכחה ועוד לגאיג'ין (כאילו אמרו גאיג'ין בקה- לא??).
ג'ה, מנטי, אוקימשטה קודסאי

My knowledge of the Japanese language is very sad so I am not the best person to ask about the lingo but... About the kawaiiso:I was told (by my husband, so it might be bull

) that the kawaiiso person is sympathised with, a feeling similar to the kawaii one. This doesn't make much sense to me.. Actually Nonachan did say it better

כאילו, כזה מסכן, פשוט חמוד למראה מרוב מסכנות..

About the hontoni, I have heard my husband use it with close friends of his, in a joking kind of way. Also close friends of mine might use it together with "uso". Otherwise I hear it comes as a true surprise as in "honto, a so_{, a so} eeeee"

איזה כיף לשמוע על יפן, שבה הייתי לפני יותר מעשור....
האם מישהו יכול להזכיר לי איך קוראים לעיסת האורז העטופה באצה, שנמכרת חם בדוכנים ברחובות? הייתי מכורה לזה!

"honto, a so_{, a so} eeeee"
גדול, אני ממש יכולה לשמוע את זה, איזה כיף להזכר. זה לחלוטין מופרע להגיד שרק איזכור המילה אוסו (נאמרת באי אמון ופרצוף כזה של "לך מפה, יאללה, מה באת לבלבל לי את המוח") מרגש אותי? איזה כיף הדף הזה. (גאה להגיד שלמעלה זה אני אמרתי ולא נונהצ'אן, סנסיי... גומן נה? שיצוריישימשיטה אבל לא התאפקתי. (-: )

טוב החלטתי לא להתבייש לשאול: מה זה אוקימשטה? ולא קשור- האם יש הטייה כזאת, אריגאטאי?

ועוד שאלה? איך יצא שגם דבורה וגם חזיר אומרים בו בו?

אבל לא התאפקתי.
דוזו דוזו. הדף יפני לא אנחנו

.

מה זה אוקימשטה? קומי. יעני wake up שזה בדיוק ההיפך ממה שאני עומדת לעשות עכשיו

the bee says: boom boom

סנסיי... גומן נה? שיצוריישימשיטה אבל לא התאפקתי

Oh..

, I am very honored by the title but am yappari so unworthy of it... It is you, my sempai, who should ware this badge (deep bow).

arigatai - thankful

אוי. כאב לב.
honto, a so_{, a so} eeeee"
אוי אוי אוי.
מחיה נפשות ממש.
ולפעמים זה ממש ממש התארך נוראאאא
sooooouuuuuaaaaooouuuuuuuu
במיוחד עם הנשים המבוגרות יותר,
וגם
a so des neeeeeee
ame, ne
samui, des ka
samui des ne
yokatawa (מילה שדווקא נורא אהבתי)

אין תשובה לשאלת האורז שלי?

היי אסנת,
האם מישהו יכול להזכיר לי איך קוראים לעיסת האורז העטופה באצה,
לא עניתי כי הדבר היחיד שעלה בדעתי זה פשוט "סושי" ובטח התכוונת למשהו ספציפי יותר.

It is you, my sempai

! ! ! ussso

<מקנא>

Osnat, I think you are talking about mochi wrapped in nori?
I'll try and take a picture of it next time I make it (I made it for my daughter for breakfast this morning but she ate it before I remembered to snap)

משום מה נזכרתי פתאום בכל מני שירותים ציבוריים מוזרים ומשונים לסוגיהם:

הכל מראה אחת גדולה כולל האסלה והבפנוכו
הקטע של גברים ונשים ביחד, בייחוד בהתחלה מאד משעשע
כל מני צבעים מוזרים, אורות מוזרים, ובכלל עולם אחר השירותים האלה. אף פעם לא ידעתי למה לצפות.

וגם, נזכרתי ביום גשום אחד, שמצאתי מפלט מהמבול במועדון פצ'נקו (מין הימורים כאלה כמו Jack in the box) וראיתי שם הרבה נשים מבוגרות וזקנות, מהמרות ומהמרות ומהמרות.

נזכרתי במטצורי ליד טוקיו באיזו עיירה סמוכה, לא זוכרת את השם שלה, עם כל היקוזים ("העולם התחתון" מקועקעים מאד), ואיך כל העולמות התערבבו - פשע, כוהני דת שינטו, שחקני נו, ילדים, ונשים ממוסדות לגמרי. הכל במצעד צבעוני מגובש היטב.

נזכרתי איך הגעתי בערב יום כיפור להירייזומי בטוהוקו (צפון האי המרכזי של יפן), וישנתי שם במנזר זן. למחרת, לאחר הצום, ושיטוטי במהלך היום, הגעתי קצת מאוחר למנזר, פספסתי את ארוחת הערב בדקה ואף אחד לא הסכים לתת לי לאכול. כל העיירה הקטנה כבר היתה סגורה, ולא היה שום מקום לקנות אוכל לשבור את הצום.
שתיתי אוצ'ה ואוצ'ה ואוצ'ה
נרדמתי עם בטן מציקה מאד
בחצות התעוררתי לקול הגונג
יצאתי
כל המנזר יצא החוצה, עם בגדים מוזרים, עם תופים ענקיים, והלכו ונכנסו עם הבגדים והגלימות לתוך בריכת המים של המנזר.
הבטתי והיבטתי והקשבתי לתיפוף האדיר.
אחר כך בא הבוקר פתאום.

עוד, עוד זכרונות.
<נמסה>

שכונת מגורו-קו בטוקיו, ליד טוקיו קוגיו דאיגאקו (האוניברסיטה הסמוכה לשכונה)
יורדים מהרכבת, עוברים דרך חנות הכלים של זוג הזקנים, והזקנה לא נמצאת.
אחרי כמה ימים רואים המון אנשים בבגדים לבנים וגם בבגדים שחורים (לבן הוא צבע האבל, ולובשים גם שחור אם קצת מערביים)
והמון עמודים של פרחים. מין פרחים שמחוברים ללוחות עץ ומושענים על הקירות.
עטופים בבדים לבנים.
אחר כך רואים רק את הזקן בחנות..
קוניצ'יווה,
אוהיו,
בוקר וערב

נוסעים ברכבת התחתית בשעת העומס, של הערב, בערך 5 אחר הצהריים.
ים של ראשים שחורים, תספורות אחידות, בגדים אחידים בשחור ולבן
מטפחת אדומה אחת.

יש גם מלון אחד בטוקיו, אינני זוכרת את שמו.
נכנסים, הכל מלא שיש שחור ולבן.
תחושה קרה כזו.
פאר קר.
זר שושנים אדומות מאיר הכל.

הקומה של הקרמיקה בחנויות הכלבו
אוף, קשה לי לתאר זה מרגש אותי מדי.
כל כוס, כל ספל, כל צלחת, מרגשים ומרגשים.
אפילו הערמות שמוכרים בסייל, כל צלחת מלמיליאן,
יפות שבא לבכות...

הגנים של קיוטו.
ריואנגי דרה
קטצורה ריקיו, בית הירח
גינקקוג'י
הארמון של הקיסר - הניג'וגו'

וסתם, בית תה
יושבים ליד הגינה
בריכה עם דגי זהב,
אבן,
אזוב
אורן מעוצב
ציפור מנקרת משהו
כאילו יופי סתמי שכזה. הלב שוקט ומתרחב.

הקומה העליונה של בתי הכלבו.
קומת המוזיאון.
ואן גוך, החמניות.
הנוף של טוקיו, אפורה, מעוננת.
ציורים של הצייר היפני הזה. אוף איך קוראים לו. הדפסי העץ, אלה שרצים בגשם בגשר עם מטריות. הר פוג'י. שחקני קבוקי.
יורדים במעלית
הבחורה אומרת: קומה 11, קומה 10, קומה 9, קומה 8 קומה 7 קומה 6 קומה 5 קומה 4 קומה 3 קומה 2 קומה 1
יוצאים. עם שקית של משהו, ארוז היטב, גם אם זה סתם אוהאצ'י (מקלות אכילה), זה בסוף עטוף ועטוף ומקושט ובשקית.

ריואנג'י_ אוי. ו _גינקקוג'י וקינקקוג'י גם...(של הזהב ושל הכסף.)

_וסתם, בית תה
יושבים ליד הגינה
בריכה עם דגי זהב,
אבן,
אזוב
אורן מעוצב
ציפור מנקרת משהו._
והמתקן במבוק הזה שמתמלא לאט לאט במים עד שנופל לצד השני ונוקש. טיק. וחוזר חזרה .
יצא לך לישון באונו האוס? הגאיג'ין האוס הזה בקיוטו...

ציורים של הצייר היפני הזה. אוף איך קוראים לו. עומד לי על קצה הלשון.

פספסתי את ארוחת הערב בדקה ואף אחד לא הסכים לתת לי לאכול. וכשכבר כן אוכלים, איך כשראש המנזר מוריד את האו האשי כולם מורידים גם ומה שלא הספקת לא הספקת?
פעם היתה תרומה של צלופחים למנזר ולמרות שהם צמחונים הם אוכלים את התרומות, וכך אכלנו בכל הארוחות מנה כזאת של שכבה אורז שכבה צלופח.
בגן הירק שם אחת העבודות היתה להוציא שורשים חמוצים חמוצים בצבע לבן ורוד שאחר כך חותכים אותם קטן טרי לתוך המיסו בארוחה. מישהו זוכר את השם? והיה גם עלי שיסו. הכי טעים בעולם.

אוי תמרול ה אני בכלל התכוונתי ללכת לישון עכשיו.

אתן עושות לי כאב בטן. אני לא יכולה להגיב עכשיו על הכל ואני לא יכולה לבחור..

ריואנגי דרה_ ו _גינקקוג'י המקום שבו הרגשתי אני מתחילה לחוש את מהות ה וואבי סאבי.

_הקומה של הקרמיקה בחנויות הכלבו
אוף, קשה לי לתאר זה מרגש אותי מדי._
כמה שאני מזדהה.

למדתי ועבדתי בקרמיקה וטיילנו לפי מפה של כפרי קדרים. כל פעם לכפר אחר עושים קמפינג ליד ופוגשים את האנשים הכי לא צפויים.
בביקור הראשון במשיקו הייתי שלושה ימים עם כאב ראש מרוב התרגשות. לא יכולתי להרגע. לא יכולתי לדבר. סבלתי. איזו הצפה.
פעם בשנתיים במוזיאון מעל תחנת טוקיו מציגים את הקרמיקה הטובה ביפן של הקרמיקאים הטובים. שלוש פעמים קרה שהגענו לסטודיו של אמן שזיהינו את העבודות שלו ושאלנו בזהירות האם גם הוא בנבחרים- רק לספר על זה עושה לי כאב ראש.

שכבה אורז שכבה צלופח. בפעם הראשונה שאכלתי אונגי אמרו לי שזה דג כשגיליתי איזה 'דג' היה הדג הטעים הזה כמעט התעלפתי. זה היה אחד מהמאכלים האהובים עלי. אחד מני רבים.

אם אי פעם יהיה לנו מקום משלנו אנחנו חולמים על אופורו עםחלון זכוכית גדול ורגע לפני הטקה שיסתיר אותנו מהעולם יעמוד והמתקן במבוק הזה שמתמלא לאט לאט במים עד שנופל לצד השני ונוקש. טיק. וחוזר חזרה .

הלב שוקט ומתרחב.

נכון שמשיקו זה כפר מקסים?!! זה המקום הראשון שהייתי בו ביפן. אני מתכוונת, המקום הראשון של קרמיקה. עדיין יש לי צלחות קטנות עבות וגסות ועדינות להפליא, עם ציור קטן של פרח עליהן. והן כל הזמן בשימוש. אולי אפילו שתי כוסות עבות גסות מהמממות. אוף משיקו יאקי.... והקרמיקה של קיומיזודרה? ושל הירייזומי? והכפרים הקטנים שכרגע לא זוכרת את השם שלהם, כמו הכפר הזה שיש לו חימר שיוצאת ממנו קרמיקה לבנה קצת עם חורים שחורים כאלה, עם מגע חלק כזה, כמעט רך. זה בטוהוקו לדעתי. אני צריכה לחזור לכל הכוסות שנשארו. מכל מקום ואדמה ומורה קניתי אחד ... ולהיזכר בשמות שלהם. והתנורים האלה, במורד הגבעה. וערמות העץ לידן. וגגות החציר. איך שהקרמיקה שלהם מדברת ומשוחחת עם היד שנוגעת.
נונה בי, אויש. תזכירי לי שמות של כפרים בטוהוקו. צפונה לטוקיו. וגם ליד קיוטו, כמו קיומיזו. ואיפה הכפר שמייצרים את הכוסות והצלחות עם מרקם כזה של ריבועים כמו רשת.

ואיך שהם מחזיקים את הכלים.

אוייש די. אתן עושות לי לבכות כבר. משיקו יאקי! בכלל לא זוכרת איך זה נראה אבל כואב לי בפה כי ישר עושה לי נטסקשי על קיטאנו מארקט כל עשרים וחמישי בחודש בקיוטו. כל הכפרים מסביב מביאים את היאקימונו שלהם. ודוכן תפוחי אדמה אפויים.
כמו הכפר הזה שיש לו חימר שיוצאת ממנו קרמיקה לבנה קצת עם חורים שחורים כאלה, עם מגע חלק כזה, כמעט רך. כמו תפוז כזה? ביזן יאקי? אני בטח מבלבלת. מרוב התרגשות וגם כי באמת כבר לא זוכרת.
תודה, תודה על השבת המילים הנשכחות האלה. כמו למשל נובורי גאמה.

תמרולה, בטוהוקו: כפר הקרמיקאים המופלא אייזוהונגו, מקום מושבה של משפחת מונקטה, קוקוג'י שו, נמיאה. לא זוכרת עוד.
ביזן- לא מצפון לטוקיו וגם בד"כ ללא גלזורה. כלים בגוונים טבעיים. הקרמיקה נשרפת בתנור עצים והגוונים השונים נוצרים לפי מידת הקרבה לעץ הנשרף. דוגמאות ע"י הנחת עלי אורז יבש על הכלי עצמו והבעירה הישירה יוצרת מעין תמונה או משחק גוונים.
כמו הכפר הזה שיש לו חימר שיוצאת ממנו קרמיקה לבנה קצת עם חורים שחורים כאלה, עם מגע חלק כזה, כמעט רך. חלקם עם 'חורים' שחורים וחלקם כאילו מוכתמים בכתום רך/ ורוד? אולי את מדברת על האגי יאקי?

איך שהקרמיקה שלהם מדברת ומשוחחת עם היד שנוגעת.

אין תיאור טוב מזה

נדמה לי שזה לא השם של הכפר הזה. אני צריכה עוד להיזכר. משהו לא רחוק מאד מהירייזומי

ואם כבר...
נזכרתי בנארוגו. עיר של אונסנים מהבילה מאדים וריח גופרית.
בכל ריוקן או אכסניה, יש אונסן מהביל רותח.
כולם עם היוקטות בחוץ "מדיפים" אדים.
ליד נארוגו יש מוזיאון של קוקשי: קוקשי הקובוטסוקן (אם אנילא טועה)
יש שם אוסף מקסים של בובות קוקשי
(בובות קוקשי הן בובות עץ, עם ראש של ילדה עצובה (כך על פי המסורת), שמסתובב (לפעמים) על עמוד עגול)
במוזיאון יש קוקשי מכל הגדלים והסוגים והצבעים והעיצובים.
הקוקשי של נארוגו ידועות בכך שאפשר לסובב את הראש שלהן, וזה משמיע מין חריקה כזאת. משהו עצוב כזה.
ליד המוזיאון יש מקום לשריפת בובות ישנות ופגומות.
ויש את החג הזה, החג של הבובות, שהילדות מביאות את הבובות שלהן למקדש השינטו.
לבובות יש נשמה כמובן.
(כמה שזה מקסים בעיני)
ובובות פגומות מגיעות למקום ששורפים אותן בטקס דתי (או שמוסרים אותן למי שאין להם?) בכל אופן הן עוברות טקס מכובד.
והבובות החדשות באות גם כן לבקר במקדש באותו יום.
ליד המוזיאון בנארוגו יש מקום עם אפר של קוקשים.
וזה מקום מקודש.
כמה מנשמת הילדות מגיעה לבובות שלהן...
כמה רגשות, מחשבות, טקסים של הלבשה ומשחק.

קוקשי מבטאים: kokeshi

כמה מילים על החיבור בין הקרמיקה היפנית לבין "כל צלחת מלמיליאן" שנראה כזה לא נדבק...
אז בשוק מחנה יהודה, לירושלמים כמוני, עד הולדת הבנות, זה היה הבית השני שלי. להריח ולראות ולמשמש את העושר הזה של הפירות והירקות והחמוצים והשוק העיראקי, והגבינות והפטרוזיליה והנענע והכוזברה והשמיר עם טיפות הטל. וכל תפוז הוא הכי יפה מכולם והריח שלו הכי טוב מכולם והטל נוצץ עליו הכי יהלומי מכולם. והמוכרים. טוב זה משהו לסיפור אחר...
וככה, וגם מאד אחרת, הצלחות האלה מהסייל, בקומה של הקרמיקה.
אמנם משהו מאד אחר, לא החושניות ה ז א ת של שוק מחנה יהודה,
איך בדיוק לתאר את זה? אולי מין השתוממות בלתי נגמרת, ופליאה כזאת.
איך הם עושים את זה כל כך יפה ומושלם?
ואיך שזה יפה וזה עוד יותר יפה וההוא עוד יותר ועוד יותר יפה וזה מרגש בתוך הפה, כאילו זה טעים.
וכל הדם זז מהר בגוף מהפליאה הזאת. והעיניים שותות בצמא כזה... עוד ועוד..
אז...
כל צלחת מלמיליאן...

יפה כל כך אתן כותבות

היינו בחגיגת ראש השנה היפני אצל המקויה בירושלים.
כל הגברים בחליפות כל הנשים בקימונו.
וחשבתי עליכן שם.
כמה הייתן שמחות לראות את החום הזה והלבביות ואיך כוולללם אומרים שלום כשהולכים, בחום כזה.
ואיך הם עוטפים את הילדים בחום ותשומת לב.
והאוכל הזה. הטמפורה, והסושי האמיתי לא כמו בחתונות...
והכי שעשע אותי הצורך לתרגם את העברית שלהן לישראלית:
אולי - זה כן.
אה.. מ... - זה לא.
ונזכרתי כמה קשה לפעמים להבין מה בדיוק קורה שם.... בצד השני.
וגם, מחזירה את הדף הזה למה חדש, בתקוה שתבינו את הרמז...
<איזה רמז, מה רמז, נו כבר תכתבו!>

תגידו אתן צמחוניות?
כי רציתי להגיד כאן כבר מזמן, בלחש ויסורי געגועים:
mos burger

איך בדיוק לתאר את זה?
תיארת את זה בדיוק:
_וזה מרגש בתוך הפה, כאילו זה טעים.
וכל הדם זז מהר בגוף מהפליאה הזאת. והעיניים שותות בצמא כזה... עוד ועוד.._
וגם את חוסר האונים בנסיון לתאר את זה, תיארת בדיוק. נוגעת ללב ההשוואה לשוק מחנה יהודה. אני מבינה למה את מתכוונת.

תגידו אתן צמחוניות? ממש לא
אבל mos burger ? אין הרבה קשר בין מה שמוגש שם לבשר;-)

אני מתגעגעת לטמפורה על אורז, לסובה, בקיץ סומן עם ג'ינג'ר כבוש ומלפפון ואם כבר פאסט פוד ג'אנקי אז קוריאני. שכחתי איך קוראים לקדרה הזו, משהו כמו ביבינבה.

אני חושבת שזה צריך להיות הג'ימה. מהפועל הג'ימרו שזה להתחיל. כן הג'ימה או הג'ימטה.

משום מה לא ראיתי את כל מה שנכתב כאן מה 17.12 עד עכשיו:-0

אבל mos burger ? אין הרבה קשר בין מה שמוגש שם לבשר
באמת? את בטוחה?? זה היה אחלה המבורגר, שמכינים על המקום, עם פרוסת עגבנייה עבה כזאת וטרייה מעל.... אז מה זה היה בעצם אם לא בשר?
אני מתגעגעת לטמפורה על אורז, לסובה, בקיץ סומן עם ג'ינג'ר כבוש ומלפפון גם אני )-: ... (ריימן, נכון? )
ביבימבאפ, חשבתי שקוראים לזה, גם אהבתי (-: (עם קימצ'י ?)
והיה עוד משהו קוריאני, פיסות בשר עם טונות ריח שום, שמטכנים לבד בכלי העגול הזה, לא שבו שבו, נכון? איך קראו לזה?
ואיך קראו לחמוצים היפניים?

אה, צקמונו (-:

mos burger הוא גם לדעתי המוצלח ביותר! לא אוכלת המבורגרים בעצם, אבל הטריאקי צ'יקן ברגר מעולה!!! (נראה לי שתכננתי לי בזה הרגע את ארוחת הצהריים שלי.. נה נה נהנה נה:-P)
פיסות בשר עם טונות ריח שום, שמטכנים לבד בכלי העגול הזה, יקיניקו
טמפורה על אורז טנדון

YOSHINOYA , כי מעט זה הרבה.

יקיניקו
זה היפני, והיה אחד זול, הקוריאני, איך קראו לו? (בדרך כלל בכוך חבוי, עני ומתבייש כמו הרבה דברים קוריאניים ביפן, כמו הקוריאניות עצמה..)-: לא? )

YOSHINOYA זה ביטוי כזה? תסבירי...

התמונה התחתונה היא של ביבינפה ובדרך אפשר להתעלף מגעגוע לקאיטנזושי אמיתי

עם קימצ'י ? בטח עם קימצ'י

"התמונה השלישית - שבושבו"www.h7.dion.ne.jp/~hongo-h/03shokuji.html מחכים שהמים בקדרה ירתחו ומכניסים ירקות, טופו, דגים, בשר

<לא פותחת מה חדש עד שמסיימת עוד פרק לבחינה לא פותחת מה חדש עד שמסיימת עוד פרק לבחינה לא פותחת מה חדש עד>

YOSHINOYA , כי מעט זה הרבה.

רשת מסעדות פשוטות המגישות צלוחיות אורז (בשלושה גדלים) עם נתחי בקר עליהם, רוטב סויה וג'ינג'ר בצד.

better known as k]gyudon restaurant[/po]/gyudon.htm
אבל האמת העצובה היא, שמאז פרוץ מחלת ה MAD COW בארה"ב (ספקית הבקר לרשת YOSHINOYA ) כבר אי אפשר לקנות שם גיודון...)':

שליחה על ידי eiva* » 16 פברואר 2005, 06:13

איווה היה הכינוי שלי אצל המאמא סאן. אויי, כמה זיכרונות פתאום מציפים אותי. יש לי תחושה שלא כל התמונות שחזיתי בהן שם, בכלל קודדו והפכו למונח וורבלי. אתן מזכירות בעיקר את הדברים היפים, אך מתוקף ה"עבודה" שלי במקום (שאכן הייתה מתישה וקשה, 9 שעות בכל לילה, 6 ימים בשבוע מן השעה 20:00 ועד לפחות 04:30 לעלוז ולפזם קראוקה עם גברים בודדים שקונים חיבה בכסף. והרבה).
השיכרות העלובה שלהם, השינים הקלוקלות (כפי הנראה רמת ההיגיינה האוראלית לא משהו במזרח), הנכונות לכמת תחושות למזומנים, הטבעיות שהם עשו זאת, עליבות הנפש בהתאהבות הפתאטית הזו בכל המארחות הזרות, הנכונות לקנות הכל לאישה זרה, ללא הנד עפעף , רק עקב היותה בעלת מראה שונה...
היום הראשון בו הגעתי, היה עצוב עד זוב בשבילי. ניכנסתי למועדון בו הייתי אמורה להתחיל לעבוד, וחשכו עיני. חשתי שאני מוכרת נשמתי לשטן, או בעברית פחות צחה, יורדת לזנות.
כרטיס טיסה היה לי מוכן חזור, רק למספר חודשים לאחר מכן, ואני זוכרת שהצמדתי אותו קרוב ללבי כקמע מקודש, לאחר שהבנתי שאין שום מקום פנוי לטיסה בחודש הקרוב. לו היו הדברים אחרת, ייתכן שהייתי עושה בו ברגע את דרכי חזור.
ישבתי קורסת בישיבה בתא טלפון ציבורי, לילה חשוך, מדברת בטלפון עם סבתא שלי מעבר לאוקיאנוס, ובוכה...

שליחה על ידי iva* » 16 פברואר 2005, 06:22

זהו, זה היה הכינוי.
תוך קריאה בשקיקה בדף הזה, נזכרתי פתאום באיש היקר שפגשתי שם, ובלי להבין אף מילה כמעט מדבריו, תוך ניסיונות נואלים של שנינו לתקשר בגמגומי אנגלית (כידוע זו שפה כמעט אסורה ביפן), צמחה לה אהבה.
לעיתים, ברגעי שבר בזוגיות הנוכחית שלי, אני עוצמת עיניים ותוהה, האם המילים אינן רק גורעות מן התקשורת.
שהרי שם, ימים ולילות שהיתי נטולת מינוחים ומליצות, חשתי מלאה ברגשות.
אולי גם היום, ממרומי הזמן, בתוך מערכת יחסים עם תרגום סימולטני, צריך לעיתים להרפות מן השפה?

ברוכה הבאה איוה.
(לפני שממשיכים בדיבורים "כאלה" על היפנים, צריך לזכור שככה הם נראים במועדוני מארחות. לפחות אחת מהכותבות כאן נשואה ליפני, ואני בטוחה שהוא לא עונה על התיאורים האלה...(-: )

הזכרת לי את שבוע העבודה הראשון שלי במועדון אירוח. שוק טוטאלי, אף מילה ביפנית, נעלי עקב לראשונה בחיי ובגדים מבריקים מכלבו בתאילנד. ו"פריחה" יפנית טובת לב מנחה אותי בלחישות היסטריות: אנה צ'אן קורוסו דמה! קורוסו דמה! (לא לשבת ברגליים מוצלבות). ואחר כך מלמדת אותי איך עטים בספיד על מי שנוגע בקופסת הסיגריות שלו, ובמשך הזמן משתכללים ומזהים את המחשבה שלו על סיגריה, ומדליקים לו מצית במהירות, איך יושבים בגוו זקוף על קצה הקובייה המרופדת לבד ירוק מבריק (ולעולם לא על הספה עם המשענת), ברכי ניילון צמודות וכפות ידיים מונחות עליהן בזווית הנכונה. איך מודדים כל לגימה של האורח כדי למהר ולהציע לו מילוי מחדש של הקרח והמים וטיפת הויסקי. איך לא נוגעים בכיבוד הזערורי שעל השולחן, איך מקפידים בהשקת ה"קמפאי" שהכוס שלך תמיד תהיה נמוכה במעט משלו ברגע ההשקה.
אחר כך ללמוד בעל פה את פוטרי נו אוסקה ושיר אהבה על גינזה (טוקיו דה היטוצו, גינזה דה היטוצו, וואקאי פוטרי נו הג'ימטה א-אטה, הונטו נו קויי נו מונוגטרי...."
זה היה מועדון מהסוג הרע, לא שהבנתי את זה מיד. לא זנות או משהו, אבל ברמה נמוכה. אבל למדתי שם הרבה. את כל הניואנסים לימדה אותי הפריחה טובת הלב יוקי צ'אן. היא גם המליצה לי דחוף להחליף את השם מענת (ענתצו - אנה 2...זו בעלת שני האנה...אוקיי? ) לאנה, שם גאיג'יני לגיטימי, ובלי לחכות לאישור התחילה לקרוא לי כך. זה היה כי בהתחלה מחוסר היכרות השפה אמרתי להם ששמי ענת ולא ידעתי שיעשה לכולם את החיים קלים יותר אם אומר פשוט "ענתו")
כמה הופתעתי לאחר זמן לגלות שכל המארחות היפניות מתכנות בשם אחר ולא בשלהן האמיתי. זה ממש ניער אותי, להבין את מקומן הרגשי שם. כי לעין לא מתורגלת הכל נראה כל כך אמיתי. המחוות שלהן, שפת הגוף, (חה חה חה, בהתחלה ביפן באמת מאמינים באמת ובתמים שמבינים את שפת הגוף...(-: או את המשמעות האמיתית של מילים כמו "זה קצת קשה.." ) ההבעות, העניין בשיחה, השמחה הכנה שלהן לקראת כל אורח...
אולי אם הייתי פמיניסטית נורא לא הייתי יכולה לסבול אף רגע שם אבל זו היתה חוויה, לא יודעת טובה רעה, חזקה מאד.
כעבור שבועיים של עבודה קשה, שיעמום מטורף, פה כואב מחיוכים מזוייפים, באתי לעבודה לגלות שהם סגרו את המועדון. פשוט הלכו. ברחו אחר כך הסתבר. חובות, יאקוזה, כאלה. וכל הזמן הזה חשבתי שאני מרוויחה המון כסף אז זה לא נורא שאני סובלת. בכיתי יומיים שלמים. בדיוק התחיל להיגמר לי הכסף.
אחר כך מצאתי את שני המועדונים בגיון (רובע גיון היפה...

)שעבדתי בהם במשך כל ארבע השנים, לה פורה של מורי סאן, ואקסלנט של מאמא סאן (עדיין לא יכולה לקרוא לה הירוקו.)
ג'אז משובח בלייב, אנקה קורע לב ומתקתק, ואם היה מזל אז גם מיו (מיו או מיניו? )
אנשים חמודים להפליא שבזכותם למדתי יפנית, (גרועה, לא משנה) עדיין שיעמום, אבל פחות, כי יכולתי לשוחח מעבר לשאלות הנצחיות החוזרות על עצמן של האורחים. ארבע שעות בערב, שלוש פעמים בשבוע (בעצם איך שאני עובדת עכשיו (-: )
שום דבר סליזי, שום דבר מביך או מביש לא היה שם. היתה אוירה נעימה, אורחים משעממים ברמה סבירה, חברים לעבודה נעימים, יחס טוב וכסף מצויין. לא היו טיפים או הצעות מכוערות, לא היו פגישות מחוץ למועדון, הכל היה במקום ידידותי מואר וחברי. פעם אחת אורח שיכור הושיט לי יד לכיוון הציצי וחטף "הרה!" או "הורה!" לא זוכרת, קריאה כזאת שנשמעת כמו "ארצה!" ממורי סאן, שהתנצל בפני אחר כך. נהניתי מאד לעבוד שם. את רוב מה שאני יודעת על יפן התחלתי להבין שם (אפילו וואבי סאבי (-: כי היה אורח שהשתדל נורא, ונורא בנימוס, להסביר לי שאין לי סיכוי להבין מה זה, והאמת, השתכנעתי די מהר.)

אוי, רק עכשיו הבנתי שהתכוונת שאיוה היה הכינוי שלך במועדון.

נזכרת עכשיו בפגישה ה"מענגת" עם הסופרת שיפרה הורן, בבית של חברים (בעלה היה שם באיזה תפקיד בשגרירות), ששמעה שאני מארחת ואמרה בגועל: את אולי לא יודעת אבל אתם החלאה שבחלאה (מודגש לא רק בכתוב, היא באמת הרימה את הקול כשאמרה את זה).

שליחה על ידי iva* » 16 פברואר 2005, 17:59

יקרה, תודה שהגבת והנחת לדז'ה וו שלי להמשיך לנשום..

החלאה שבחלאה
כך אמרה? קצת מעליב אותי, גם עכשיו, עם חלוף הזמן..
את יודעת, נדמה לי שהגברים היפנים, לא שונים מיתר בני האדם, אלא שהתרבות מאפשרת ל"צל" (כוונתי למושג היונגיאני לפיו הצל הוא כל אותם דחפים שהאגו, העצמי אינו מכיר בהם) להתקיים באופן גלוי.
משמע, ייתכן שגם לאיש שחי איתי (ראוי היה לכנות אותו בעלי, כיוון שאנו נשואים, אך בתקופה הנוכחית השבר בחיינו המשותפים גדול מהיבשה), יש דחפים זהים. אלא שמפאת הנורמות, הוא לא יכול לאפשר להם לבוא לידי ביטוי. ובעיקר, אני חיה עם התחושה שהחופש ההוא, הסקרנות והלגיטימיות המלאה מתחת לפני השטח ולכל הגינונים הטקסיים, חסרה לי כל כך.
אני זוכרת את היום בו אחד ה"קבועים", אותו יפני שנשזרה ביננו אהבה בת חלוף, לקח אותי לטוקיו.
מעולם לא ראיתי את יצר האדם פעור בצורה כל כך גלויה.
הצבעים, הססגוניות, המארחות,the love hotels משהו בי היה חי שם. וקצת נמוג היום, בתקופה זו של חיי.
אני יודעת שאני נשמעת מבולבלת ולא ברורה, גם לי לא כל כך.
פשוט, תקופה של חשבון נפש. שהרי לא ייתכן שאותה iva היא מישהי אחרת. היא קיימת בתוכי אבל הלכה לי קצת לאיבוד..

סלחו לי שאני עושה אקספרימנטים בדף, פשוט חדשה כאן, ורוצה למצוא שם...

ייתכן שגם לאיש שחי איתי יש דחפים זהים

אני חיה עם התחושה שהחופש ההוא, הסקרנות והלגיטימיות המלאה מתחת לפני השטח ולכל הגינונים הטקסיים, חסרה לי כל כך.

האם התכונת שלא רק שלגברים יש צד אפל כזה, יש בנשים תחושה של חופש בתפקיד של מארחת?

בדיוק כך. היטבת להגדיר.

אוי, התמונות מלמעלה הזכירו לי את הסושי המסתובב

(
סליחה שלא ממשיכה בקו הבאסה שפתחה איווה...(-: זה די העסיק אותי והחזיר לי זכרונות, אני רוצה שוב להדגיש שכל התיאור של מגעילים דוחים עם שיניים רקובות שקונים מתנות לנשים זרות זה ממש לא בהכרח הסרט הקבוע או השכיח, וזה לא בכל מקום ככה ולא כולם ככה. ובכלל, יש גם יפנים מחוץ למועדוני מיזו שובאי (מיזו שובאי (-: ווקרו? )
במסגרת העבודה המחייבת הרבה מאד מגיעים (לדאבונם) למועדונים כי השאצ'ו של החברה שלהם או מי שמארח אותם מזמין אותם לשם, ואין דבר כזה "לא בא לי אשתי תכעס אם לא אחזור אחרי העבודה הביתה" אבל הם לא בהכרח מתבהמים והופכים לתולעים סרוחות.

איוה, אל תיבהלי ממני, הא? (-: ותרגישי חופשי להמשיך לכתוב, אם בא לך.
איפה גרת ביפן?

אני קוראת עד עכשיו בלי להגיב אבל בבקשה iva, ענת וכולם המשיכו וספרו על יפן. גם את השלילי וגם החיובי. זה מרתק

באמת קצת נבהלתי שאני מנפצת בועה סנטימנטלית.
אך כך הוא טבען של בועות, לא?
החיים רחוקים מהיופי המדויק של מנות הסושי וסידורי הפרחים, הצלופנים המרשרשים ועטיפות המתנות.
הם מכילים נדבכים מגוונים, רבים, לעיתים סותרים..
יין ויאנג, אנימה ואנימוס, גבר ואישה, אהבה ושנאה

בהמשך לשאלתך, גרתי באטמי, שזה דרום ליוקוהומה (הדרומית לטוקיו).
בדרך הספקתי להסתבך עם היאקוזה והמאפיה הישראלית שעוסקת שם בייבוא נערות מישראל (ותתפלאי כמה רבות הן).
כמדומני, שאני כותבת בדף הזה דווקא כיוון שהוא לא עוסק באופן מפורש וישיר בזוגיות, אך כמו שמשתמע מדבריי, זה הדבר בו אני מתבוססת כל כולי בזמן האחרון. ומשום מה,זה יוצא דווקא בפורום זה שאינו מתמקד בכאב האמיתי שחובק אותי. אולי מנגנון הגנה, הכחשה קרא לזה פרויד..
שם נחשפתי לסוג כל כך שונה של זוגיות, אך אנשים הם הרי אנשים, מונעים כולם מהדחף הקמאי להיות נאהבים, להרגיש בטוחים, לחיות..
האם האהבה ביפן שונה מהאהבה פה, בעברית?
וזוגיות?
ותקווה?

_שאני מנפצת בועה סנטימנטלית.
אך כך הוא טבען של בועות, לא?_

הו לא. כאן זה לא בועה סנטימנטלית (-:
זו אהבה.

בדרך הספקתי להסתבך עם היאקוזה והמאפיה הישראלית שעוסקת שם בייבוא נערות מישראל
חששתי שעל זה את מדברת...האמת לא הכרתי, רק שמעתי. נשמע נורא. מקווה שיצאת מזה בקלות ובשלום.
למה בעצם לא עשית אחורה פנה כשנכנסת למועדון ההוא וחשכו עינייך?

הכרטיס טיסה היה לתאריך קבוע מראש ולא הייתה שום דרך להחליף..
יש לי הרגשה שאת ומנטי מעדיפות שלא אשתף בחוויה שלי, ובדרך בה אני חוויתי את הדברים.
אני מקבלת את זה בהבנה.
רק אנא מכן, היו ברורות יותר, כי לא באמת מובן לי אם זו הכוונה.
אין לי שום רצון להכאיב או לפגוע בתפיסת עולמכן או באופן שאתן בוחרות לראות את הדברים.
ובכל זאת, אני מוצאת לנכון לציין, שעל פי הבנתי, הספיקות והפקפוק, היכולת להביט בדברים מצדדים שונים, רק מעשיר את חיי האדם, מגדלו ומפתחו.
הפחד לעסוק בלא ידוע ובלא מוכר, על פי רוב משרת הגנות, אשר אינן תורמות לעניות דעתי במאום.
(למעט סובלימציה, אך זה לא הדיון).
מנטי, הבנתי את משפטך הקודם על דרך האלימינציה, משמע שאני מרוקנת לך חמצן . כיוון שזו ממש לא כוונתי, ניפרד כעת כידידות, ואולי ניפגש בדיון על נושא פחות טעון.
רק טוב, iva

היי איוה,
לא כל כך יודעת מה להגיד...אני לא חושבת שמישהי כאן רוצה למנוע מאחרים להתבטא על חוויותיהם ביפן.
קצת קשה לי עם המסקנות שהגעת אליהן אחרי תקופה כל כך קצרה- אם אני מבינה נכון- שלושה חודשים של ויזת תיירים ועבודה במועדון מוסדר מראש?
יש עוד הרבה דברים קשים ומכוערים ביפן חוץ משיכורים במועדוני מארחות.
אבל מי שפתחה את הדף הזה, מנטי, חיה ביפן כבר שנים, נשואה ליפני וילדה שלושה חצאי יפנים (-: והנה דבריה שהעתקתי לכאן מתוך הדף שלה:
פתחתי את הדף טבעי ביפן בו אני בוחנת בעיקר את מה שאני אוהבת בחיי פה (כי כך אני חווה זאת פעמיים ) אך הודות למשתתפ(ות) נוספ(ות) הדף מכיל הרבה יותר מקול אחד (שעדיין מתמקד בעיקר בטוב!)
אני מנחשת שזו דרכה היפנית להגיד: "פתחתי לי דף אישי לספר את חוויותי האישיות והנה דהרו פנימה הישראליות האלה (כמה ברור) והתחילו להזיל דמעות וליילל בגעגועים. אז טוב נו, שיהיה"
מפה לשם השתלטנו למנטי על הדף והוא נהיה דף גניחות געגועים ליפן, לא גניחות של מי שראה רק את הטוב שם, או מתכחש בעקשנות לרע, או חושב שהכל זה סידורי פרחים וצלופן, אלא, וסליחה שמדברת בשם כולן פה, שראה את כל המכלול (אם זה אפשרי בכלל) ויצא בכל זאת מאוהב.

באופן אישי לגמרי, אני לא מתנגדת לשום תיאור של חוויה משם. אני יודעת שיש שם הכל מכל, גם דברים קשים ומכוערים. ובאופן אישי מרותקת גם לאלה, שכן גם הכיעור והקושי נראים שם כל כך אחרת.
אבל לא יכולה להגיד לך אם זה בסדר או לא לכתוב את זה כאן. בתחושה שלי פרטית, זה לא המקום להתחיל לנתח ולהתווכח או להתדיין אם זה בסדר או לא בסדר מה שקורה שם. כאילו, אם את רוצה לשכנע את המשתתפות כאן שזה "לא כמו שהן חושבות" , אז אולי זה לא המקום. אבל בעצמי לא בטוחה. אולי עדיף לשאול את הבוסית הרשמית של הדף. ואת הכותבות האחרות (מה השתתקתן? (-: )

ואיוה, אם מנטי תעדיף לא להיכנס לדיון הזה בכלל, ואת תרגישי שזה לא המקום לכתוב ביקורת קשה או שיפוטית ולחלוק בחוויות לא טובות, , ובכל זאת יבער לך לשתף, תדעי שיש לך לפחות קוראת אחת (-: ואם לא בא לך לפתוח במיוחד בשביל זה דף, את מוזמנת לתפוס טרמפ על הדף שלי, אפילו באופן זמני, אם תרצי.

בעקבות הצטרפותך לדף הזה אני נזכרת בויכוחים האינסופיים שהיו מתנהלים בין גאיג'ינים שרק הגיעו ליפן וחטפו את השוק המוכר והתעשתו, הויכוח על : "האם היפני מאושר או אומלל?" זו שאלה שממש מעסיקה אותנו הגאיג'ינים בהתחלה. אנחנו כל כך להוטים להבין מי נגד מי, והיפן הזה מה זה לא בא לעזרתנו, ואנחנו רוצים להבין אם מה שאנחנו רואים זה טוב או רע, נכון או לא נכון, אנחנו אוהבים את זה או לא? וואי כמה שזה מבלבל.
(ובניו של הויכוח על אושרו של היפני: האם האשה היפנית נשלטת ומדוכאת, או שבתוך מה שאנחנו רואים כ"כלא" יושבת האשה הכי חופשייה מכולנו? האם האומנות היא אוטומט צפוי? האם יש דבר כזה יצירתיות ביפן? ומקוריות? האם לעזאזל האוכל הזה טעים או שסתם השתכנענו כי לא היתה לנו ברירה? (-: )

או כמו ששמעתי פעם את השכן הסיני שלי צועק בארוחה עם חברים שלו מבעד לקיר, וצועק ביפנית, לא בסינית : oishi! oishi! nani ga oishi?!?
uso bakkari!

לאיוה, בהמשך לענת רק רוצה לומר שגם אני קוראת בשקיקה ותמשיכי בבקשה לכתוב, את מאירה את ריבוי הפנים של יפן, ושל האדם.

Iva
Glad to have you here with us!
I am sorry for not giving you a more warm welcome before, or actually, no welcome at all. You are very welcomed to express your opinions be them as they are.
I am going to delete the remark I made to Anat - which anyways should not have been posted here, but rather in her own homepage...
I had no computer access for 3 days - BIG DEAL for me

and when I got back I found I had been bashed on a different forum, and my man and adopting culture described in a very gloomy way, thus my thankfulness to Anat for balancing your words. My Hebrew is not working and I can't even use brackets so I'll use this - instead.

I am sorry you had such a bad experience in Japan. You are not the only person who feels bad about this place and your voice should not be shut. Furthermore, one could find just as many bad points in Japan, or any other place, as they could find good, depending where your focus is. So go ahead speak your mind, I'm listening too

I hope I won't become too defensive - as I was when I first started writing this message to you - 2 hours ago

- though I might be

...

קצת קשה לי עם המסקנות שהגעת אליהן אחרי תקופה כל כך קצרה- אם אני מבינה נכון- שלושה חודשים של ויזת תיירים ועבודה במועדון מוסדר מראש?-

LOL, this reminded me of what my american teacher of Japanese had to say about Japa: The more you live in Japan, the more you realize you don't understand it. Scary thought???

מנטי ענת ו תמרול ה
שמחתי לקרוא את הודעותיכן.
כנראה שלא הצלחתי להבהיר את עצמי כשורה.
החוויה שלי ביפן לא הייתה אברסיבית, אלא מורכבת.
בהודעות שלי ניסיתי להכניס בין השורות גם את הספקות שיש לי לגבי החברה בה אנוכי חיה ואליה שייכת.
סיפור ההתאהבות הילדותי אך קסום שעברתי שם, מעורר בי לאו דווקא רתיעה, אלא נהפוך הוא.
גורם לי לתהות אודות זוגיות מערבית, על יתרונותיה וחסרונותיה.
והנה
אני שמה את הקלפים על השולחן.
אני נשואה, לא באושר, עם גבר דובר עברית רהוטה, ובעייותינו מציפות מכל עבר.
אם כבר לערוך השוואות (למרות שאסור, ואני יודעת זאת) הרי הזוגיות הפשוטה נטולת המילים "ההיא", הייתה פשוטה, כנה ואותנטית יותר.
אז אני לא ממש מהעבר השני של המתרס. לא הצלחתי (כצפוי)לרדת לעומקה של הזוגיות היפנית.
פגשתי את המאמא סאן מתגוררת בחדרים נפרדים מבעלה. מתגפפת עם האורחים במועדון. (היא עצמה לא הייתה יפנית אלא פיליפינית, על כל הנגזר מכך).
שוחחתי בשפת חירשים עם אדם זר, שרתי קראוקה, שיחקתי באולינג ואכלתי אוכל מדהים, צחקתי עד אין קץ ואפילו לרגע דמיינתי עתיד משותף, ללא שפה.
ודווקא עתה, עם כל הוורבליות, טיפול פרטי וייעוץ זוגי, אני על סף שוקת שבורה.
האמת, אשמח לשמוע טיפים לניהול חברות ארכיטיפית ובריאה, בין גבר ואישה.
השוני בתרבות, נראה לי פחות מהותי מההוויה הקמאית של כולנו, בסופו של דבר. "לא טוב היות האדם לבדו"..
אך באיזה מחיר?
ואני מחזירה את השאלה הקודמת שלי:

_האם האהבה ביפן שונה מהאהבה פה, בעברית?
וזוגיות?
ותקווה?_
באמת, מכל הלב, אשמח למצוא תשובה, כי כרגע ריק לי, עצוב, מפחיד ומלא תהיות

שליחה על ידי רחלי* » 04 מרץ 2005, 11:50

שלום לכולם, קראתי כל מה שכתבתם מההתחלה, וזה פשוט מרתק! מעולם לא ביקרתי ביפאן ובמסגרת קורס שאני עושה בלימודים עלה הנושא של הסנטו (מילה ששמעתי לראשונה רק אתמול....!) אני מתכננת פרוייקט שבו יתוכנן סנטו באזור העיריה בתל אביב, משהו רעיוני כמובן, אבל כרעיון זה נראה לי מרתק. מישהי מכן אולי יכולה לספר לי קצת על הסנטו? קצת פרטים שאני אוכל לדמיין לעצמי טוב יותר איך זה נראה, למה באים לשם וכו...... תודה רבה!

שליחה על ידי בלה* » 05 מרץ 2005, 14:48

רחלי
אני היא iva שמרגישה כעת נוח יותר בשם בלה.
העברתי את הרהורי לדף אחר שנראה לי רלוונטי יותר

http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]זוגיות שנה ראשונה[/po]
לגבי שאלתך
לא ידוע לי מה זה סנטו (או שאני פשוט לא מזהה את השם ומקשרת נכונה)
בכל מקרה, ברוכה הבאה

טוב, אני במין נימוס יפני כזה מחכה ומשאירה לאונה-סאנס (אחיותי הבכירות) לענות על השאלה של רחלי, מתאפקת...ואתן לא באות!
אז: הנה, (וטיול מדברי זה לא תירוץ):
אז ככה, סנטו זה בית מרחץ. יש סנטו אחד או שניים או שלושה בכל שכונה. שם מתקלחים האנשים שחיים בבתים שאין בהם מקלחת, והם רבים מאד.
הוא נפתח בשלוש אחר צהריים ויש יום בשבוע שהוא סגור.
למבנה שתי כניסות, זו עם וילון הבד הורוד לנשים והתכלת לגברים. באמצע, בפנים, בין שתי הכניסות, יושבת הגברת שמשלמים לה. היא מברכת כל אחד ואחת שבאים, בקידת ישיבה מנוד ראש עמוק ומלמולי ברכה ותודה. הכסף, כמו בכל מקום, לא עובר מיד אל יד, אלא מונח ואז נאסף.
היא בעמדת השקפה גם לבנים וגם לבנות, ותמיד נעים לראות איך היא מסתכלת רק לצד של הבנים. בדרך כלל יש כעשרים נשים בו זמנית בשעת לחץ, ולכולן יש מקום.

לסנטו באים עם קערת פלסטיק ובה סבון שמפו מברשת שיניים מטלית ניילון ארוכה (מעין ליפה) ומגבת קטנה דקה ארוכה וצרה- בגודל מגבת מטבח.
הקערה צרורה בפורושיקי, מטפחת המיועדת לכך, וכך הולכים איתה ברחוב בלי שהחפצים האינטימיים ייראו לעין כל.
יש נשים שהקערה שלהן נשארת בסנטו על המדף ויש שלוקחות איתן בכל פעם. יש נשים שמביאות מצע קטן שטוח מפלסטיק רך לשבת עליו- דומה לחלק פזל רצפה הפופולרי של ילדים כאן- ויש שיושבות על הרצפה. הרחצה מתבצעת כולה בישיבה על הברכיים.

כשנכנסים לחלל הגדול הקדמי, מתפשטים ומתארגנים ומניחים את כל מה שיישאר יבש בחוץ על ספסל מעץ, יש ספסלים סביב סביב לאורך הקירות.

החלל די מחומם ויש בו טלויזיה תלויה גבוה - שצופים בה משני האגפים- וקולנית. לתוך חלל הרחצה הסגור בדלתות זכוכית ומלא אדים נכנסים בעירום ורק עם הקערה.
בחדר הרחצה הפנימי לאורך הקירות יש הרבה ברזים נמוכים זה לצד זה בגובה חצי מטר וכל רוחצת מתמקמת ליד ברז כזה.
למרות הקירבה אל גוף הרוחצת לידך, לא פוזלים אל הגוף השכן, עוסקים רק בשלך, המבט מכוון קדימה, אל הקיר מולך. ובוודאי לא משפריצים מים. יש תחושה של פרטיות מלאה למרות הקירבה והצפיפות הגדולה כי כל אחת בענייניה, ממוקדת מאד. אין ישיבה לבטלה או הנאה. התנועות נמרצות, העשייה ברורה.

יושבים בסייזה בדרך כלל (ישיבה על הברכיים- כדי לתפוס כמה שפחות מקום וגם שהאברים האינטימיים לא יגע ברצפה) לרגלי הברז הנמוך, ממלאים מים חמים בקערה ושופכים על כל הגוף כמה פעמים, ואז מסתבנים היטב, חופפים מצחצחים מגלחים- יש יפניות שמגלחות יום יום את כל הגוף, כולל מצח- ונשטפים היטב במים עם הקערה שממלאים שוב ושוב. לא משאירים את הברז פתוח ולא מתקלחים תחתיו בשום אופן. רק בעזרת הקערה. כך גם חוסכים מים וגם שפיכת המים על הגוף ממוקדת ומדוייקת ואין סיכוי שתתיזי על מי שיושבת לידך.

כדי להתנגב, טובלים את המטלית ("מגבת המטבח") הנקייה במים רותחים בקערה, וסוחטים אותה חזק. המטלית מעלה אדים ומעבירים אותה על כל הגוף שמתייבש כך בשניות. פעולת ההתנגבות במגבת גדולה ויבשה המוכרת לנו נראית מסורבלת ומיותרת לגמרי אחרי הכרות עם שיטת ההתייבשות הזאת.

אחרי רחצה קפדנית, נכנסים לאחד משלושת אגני הטבילה הממוקמים במרכז החדר: חם, חם מאד, לוהט. לפעמים יש גם רביעי עם מים ששמו בהם צמחים. הם בעומק מטר בערך, ובחלקם זרמים חזקים כמו בג'אקוזי.
שוהים שם כעשר דקות או עד עילפון. יש מקום לארבע נשים בערך כל פעם בלי להיות קרובים מדי, ואז המחמירות הולכות שוב לשבת ליד הברז , מתקרצפות היטב על יבש ושופכות מים קרים על כל הגוף.

אחר כך יושבים קצת בחלל הקדמי לנוח ולראות טלויזיה. אף פעם לא הבנתי כלום בטלויזיה היפנית כי הם מדברים נורא מהר, אבל פעם ראיתי זקנה עומדת עם ראש מורם אל החדשות בטלויזיה ונאנחת אל עצמה (מאד מקובל אגב לדבר אל עצמך ביפן, גם בתוך קהל אנשים): senso itsu made ne - עד מתי מלחמה, הא... זה אחד הרגעים הנדירים שבו גם גאיג'ין ביפן מרגיש באמת חלק.

כשחוזר הכוח יוצאים למסעדה הקטנה שנמצאת בדיוק מול כל סנטו, ואוכלים ארוחה פשוטה זולה ונפלאה, קערת מרק מיסו ואורז וטופו טרי, או יאקי סובה, עם בירה כמובן.

מה שבולט וחשוב בטקס היומיומי הזה, שיש הימנעות כמעט מוחלטת מקשר עין או חילופי דברים. הכל מתבצע בשתיקה. מי שמפר את זה הן בדרך כלל הנשים המאד זקנות.
הסנטו תמיד נקי מאד, מואר היטב, מסודר מאד.

נפלא, נפלא, נפלא. כואב לי הגוף מגעגועים.

היום נראה לי מוזר להתקלח יום יום במשך כמה שנים עם כל כך הרבה אנשים זרים. מעבר לבושה, עולה בי מחשבה על גועל. ושם, לא בושה ולא גועל. הכל נקי. מדהים.
יצא לי להיות גם בסנטו בקוריאה, ושם, גם היה הרבה פחות נקי, הרצפות היו אפורות וישנות, רחוקות מלהבריק, בהכל היתה תחושה שכבר נגעו יותר מדי. הנשים היו קולניות מאד, אם כי נראו שמחות הרבה יותר, והן התקלחו שם בחלב. כל אחת הגיעה עם קרטון חלב קטן. לצד אגן הרחצה הענק שנראה יותר כמו בריכה ציבורית רדודה, היתה מסג'יסטית, שעשתה מסג'ים במלפפונים ולבן. בזמן שהיא עיסתה לך את כפות הרגליים, הונחה על בטנך קערה עם מלפפונים וקולפן, עם תנועה של יאללה לעבודה, קלפי כבר. ואז היא ריסקה את המלפפונים הקלופים בפומפיה, עירבבה בלבן, ומרחה על כל הגוף.
עור שחום הוא דבר רע בין המבוגרים, גם ביפן וגם בקוריאה. צעירים כבר משתדלים מאד להשתזף, אבל מגיל מסויים ומעלה מנסים מאד להשאר לבנים, ודבר רגיל לראות נשים רצות ברחוב עם עיתון או שקית קניות על הראש כי נקלעו במקרה לשמש.
אולי אם אתה שחום זה מעיד על השתייכותך למעמד נמוך, שנאלץ לעבוד בחוץ, בעבודות עפר או רחוב.
זה מסביר את ההתקרצפות וגילוח העור שביפן הוא כמעט וחסר שיער. וגם משיחתו של העור בחומרים מלבינים.
כך קרה שבקוריאה הסתערה עלי האשה הזקנה שישבה לידי ועם הליפה שלה התחילה לקרצף לי את הגב בכוח גדול כל כך עד שנאלצתי להפסיק אותה בצרחה.
ביפן זה בחיים לא היה קורה.
ביפן, שכחתי את עצמי פעם וישבתי בסנטו בישיבה מזרחית וקיבלתי לחישת גערה מהאשה הזקנה שלידי !otoko mitai - כמו גבר!

יש יפניות שמגלחות יום יום את כל הגוף, כולל מצח

למה?

אני חושבת שזה מלבין את העור.

מרתק. כל הדף.

שליחה על ידי Manty* » 06 מרץ 2005, 04:06

וואו ענת, ואת עוד תוהה למה השארתי לך את מלאכת ההסברה?!!! http://images.google.com/images?q=tbn:[po]FKnwC dRAG8J[/po]:http://admin.urel.washington.edu/uweek/ ... ges/[po]20 1[/po]/large sentohead.jpg
אני באופן אישי ממש לא אוהבת סנטו ורק פעמיים בערך הלכתי.
אבל בעלי מכור חזק, וכשגרנו ליד סנטו (שכיום כבר מאד קשה למצוא ברוב השכונות) הוא והילדים ביקרו לפחות פעם בשבוע. ילדים מצטרפים לאחד מהוריהם, בדרך כלל ללא קשר למינם, עד גיל 7 או 8. מאחר ומלאכת הרחצה ביפן הרבה פעמים היא תפקידו של האב (כאשר מדובר תמיד באמבטיה משותפת - לא יעלה פה על הדעת להכניס תינוק מעל גיל חודש לאמבטיה בעצמו - תמיד יחד עם אחד ההורים), מאד נהוג לראות ילדות קטנות מתרוצצות ערומות בסנטו הגברים. עכשיו הוא לוקח את הילדים אחת לחודש PK]לאונסן PAGE ID[/po]=113 הקרוב.
אימו נהגה, עד ימיה האחרונים ללכת לסנטו. עבורה זה היה מפגש חברתי לא פחות מאמצעי נקיון. היא וחברתיה נפגשו שם בסוף היום, קרצפו אחת לשניה את הגב ועדכנו אחת את השניה מה חדש בשכונה.

שליחה על ידי רחלי* » 06 מרץ 2005, 13:20

וואו!!!!הפתעתן אותי!!!!נורא שמחתי לראות את תגובותיכן!!!תודה רבה קודם כל על כל האינפורמציה, תודה על ההשקעה הרבה שבכתיבה ובכלל בשימת הלב! אני מוכרחה ליסוע עכשיו ללימודים, אבל פשוט הייתי מוכרחה להודות לכן לפני כן. אני אחזור לשאול שאלות לקראת ערב.
תודה תודה תודה!!!!!

שליחה על ידי יעל_ג* » 08 מרץ 2005, 07:49

הבטחתי תקציר של הסרט על יפן ואני מקיימת. הסרט נקרא:JAPAN-THE TABOO OF FAILURE . הוא אמריקאי ולכן באיזשהו מקום נראה שהוא עוין מראש את יפן אבל הדברים שהוא מביא, במידה והם נכונים, אכן קשים. הסרט סוקר את מערכת החינוך היפנית שנבנתה מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה אחת: ליצור כוח עבודה משכיל וצייתן על מנת להילחם בהתקדמות המערב. כלומר, הטענה היא שלהשכלה ביפן אין רצון לקדם את הפרט או להעשיר אותו אינטלקטואלית, אלא להפכו לחלק מהקולקטיב הכנוע והצייתן הנדרש לכוח עבודה יעיל.
הסרט מתחיל מסקירת נשים יפניות בהריון, אשר הולכות לקורסים מיוחדים לפיתוח החלק הימני של מוח העובר, כבר מהחודש השלישי להריון. יש קורסים מיוחדים לכך . האימהות המתראינות מספרות שמטרתן היא להביא לעולם ילד יציב (המילה "יציבות" חוזרת הרבה פעמים בדברי היפנים כשהם מדברים על תכונות רצויות), שלא בוכים, בעלי גישה חיובית. ויש לעשות זאת עוד לפני שהם נולדים.
אחר כך מראה הסרט את מסלול החינוך מהגן עד לאוניברסיטה - המטרה של החינוך היפני, נאמר בסרט (מתראיינים בו פסיכולוגים יפנים שמנסים להילחם בשיטה) היא עיצוב הילדים והחברה היפנית כ"מיטת מסמרים אחידה" בה אין יוצאי דופן. לכן ספונטאניות ומצב רוח מרומם במיוחד במוסדות החינוך אינם רצויים. המטרה היא לסרס את הפרט ולהביא לצייתנות מלאה. הדבר החשוב ביותר, וכך גם מספרות אימהות שמתראיינות, הוא הציונים וההשגים בבית הספר. כישלון אינו אופציה, כישלון הוא טאבו. התפיסה היא שכמו שיש לעצב את הטבע (עצי הבונזאי האחידים בגדילתם)- כך יש לעצב את הילדים מוקדם ככל האפשר.
הטענה היא שהיפנים גדלים עם פחד אדיר מפגיעה בגאווה שלהם, לכן הם לא מביעים עמדה. הם מסורסים מבחינה פסיכולוגית וכך נשמר הסטטוס קוו, כי אף אחד לא מעז להתמרד.
שיתוק האישיות, כפי פסיכולוג יפני מגדיר זאת בסרט, נעשה עם התחלת מתן ההשכלה לעובר וממשיך במוסדות כמו "אקדמית הילדים שישידה" שמשווקת תכנית לפיתוח מוחם של ילודים ותינוקות, דרך "גיהינום הבחינות" - בחינות הכניסה לגני הילדים ולבתי הספר היוקרתיים ביותר, וכלה בג'וקו - בית הספר הפרטי לתירגול לקראת הכניסה לאוניברסיטה. מוסדות אלה מוצגים כעושים הון כספי מפחדי האנשים מפני כישלון ילדיהם. היפנים משלמים אלפי דולרים למוסדות אלה כדי להכניס את ילדיהם למוסדות היוקרתיים ביותר.
לילדים היפנים אין זמן לבזבז. מגיל 0 הם לומדים ולומדים כמה שיותר מידע. האמונה היא כי רק ילדים שיעמדו בלחץ ויקבלו את ההשכלה הטובה ביותר בבתי הספר הטובים ביותר יוכלו להשתלב ולהצליח בעתיד. החינוך הוא לשאיפה אין סופית להצלחה ולמושלמות.
ההנחה ביפן, טוענים יוצרי הסרט, היא שהכל בחברה ובחיים צריך להיות חלק ומושלם. החברה מושלמת ומי שפוגע בכך, על ידי תכונות יוצאות דופן - לא יתקבל בחברה. לפיכך, הילדים, תוצרי החינוך היפני, הם בעלי תפקוד של רובוטים. היפנים לומדים מגיל צעיר למלא חוקים ופקודות באופן עיוור. להיות מונהגים ולא מנהיגים . התוצאה: ילדים שגדלים עם תחושות קשות של כישלון ופחד אדיר מכישלון.
הסרט מסיים בשאלה: יפן, מה את עושה לילדיך?!

ועכשיו לכל אלה שמכירים את יפן מקרוב: האמנם?

נדמה לי שראיתי את הסרט הזה. באמת מעורר חלחלה. ויש גם תופעה של אנשים צעירים שעובדים עד מוות. נדמה לי שיש לזה שם (זה היה באותו סרט, לא? על גרפיקאית צעירה שמתה).

הסרט המדובר כאן הוא כאמור אמריקאי. הוא מן הסתם משווה בחלחלה את מה שקורה ביפן, ל"טוב והמוצלח והחופשי" האמריקאי.

על מנת להילחם בהתקדמות המערב. ...זה בטוח לא הצליח

ודי להסתובב בעיר במקומות שבני נוער אוהבים ולראות מה הם צורכים ואיך הם מתלבשים.

מקרוב, הכרתי באמת רק משפחה אחת עם ילדה. הם סיפרו לי על כוונתם לא לשלוח אותה לג'וקו, כי מסרבים להכניס אותה למכבש המצויינות מגיל חמש. אבל הם לא דוגמא. רק "מוזרים", לפחות טיפה, מתחברים עם זרים.
הכרתי גם צעירים רבים שעדיין אינם בעלי משפחה, שבהחלט יצאו מהמעגל הזה והיו בעלי מחשבה חופשית. לרוב באמת הם היו מוסיקאים, קדרים, ציירים, שחקנים, מורים לאומניות שונות, אנשים שהיצירה החופשית היא דרך חייהם. הם בטוח לא מעידים על הכלל. עדיין, כשהולכים באולמות הרכבת התחתית באוסקה אפשר בקלות לחטוף התקף חרדה מהאחידות והפנים הקפואות והאנשים שהולכים כמעט שמאל ימין ולא מתערבבים- שני הזרמים ההולכים זה מול זה מקפידים ללכת רק בימין כדי לא להתנגש וכך גם לא עולה הצורך בקשר עין....
פגשתי גם ספורטאית באומנות לחימה ששכחתי את שמה- עם המקלות, שפחדה לחזור הביתה אחרי שהפסידה בתחרות ונשארה בדיכאון שבועיים במיטת הגסט האוס שבעיר בה התקיימה התחרות...
שיעור ההתאבדויות על רקע כשלון בבתי ספר הוא הגבוה בעולם. ויש תופעה של עבודה עד מוות. יש לה שם, שכחתי אותו.

ויצא לי גם להעביר שיעורי "שיחה באנגלית" לילדים (אני מקווה שהם לא מסתובבים עכשיו עם מבטא ישראלי וטעויות אופייניות) בכמה קבוצות גיל, וקשה לי לומר שהם היו מדוכאים או ממושמעים במיוחד...הם היו ילדים שמחים, חופשיים, עם ניצוץ חי בעיניים. היה הילד המופרע והחכם שמרעיש בכתה, המרובע, המדוכא, החרוצה, הביישנית...נראו כמו כתה רגילה. תהיתי מתי באמת הניצוץ הזה כבה, אולי בדור שלהם הוא לא יכבה?

האחידות מתבטאת בכל. אופן הישיבה ברכבת. ההליכה ברחוב, כל שפת הגוף. שמעתי שבתקופות קדומות היתה גם הוראה לתנוחת שינה מסויימת.
זה מקום מוזר. מוזר לנו.
והסרט הזה נשמע לי כמו עוד ויכוח על האם היפני מאושר או לא. ויכוחים שאישית נמאסו עלי די מהר.
הרי האמריקאים, שאליהם אנחנו משווים כל הזמן, כאיזה ברירת מחדל משונה, הם...מה? מאושרים? חופשיים? נאורים? מתקדמים?

הסרט מסיים בשאלה: יפן, מה את עושה לילדיך?!
כן...רק מזכיר לי את המסקנה שהגעתי אליה ביפן, שכדי להכיל ולנסות לפענח את מה שקורה שם, צריך לבוא נטול תרבות. נטול זכרונות ונטול העדפות.
כי ההשוואה הבלתי נמנעת שעושה הזר בבואו לנסות להבין אם התרבות היפנית זה טוב או רע, לא מאפשרת לו באמת להבין.

איך אמר לי פעם יפני שיכור באנגלית רצוצה?
"אנחנו נראים לכם אותו הדבר. זה מה שאתם אומרים, כל היפנים נראים אותו הדבר. ואתם, כל אחד צבע אחר, צורה אחרת, פנים אחרות...אבל מה? אתם, בפנים, באמת, כולכם אותו הדבר."

יעל ג, תודה על השיתוף.

לא היה לי ספק שהג'וקו יהיה על הפרק. תהיתי אם יעמוד במרכז או כסמפטום. הג'וקו לדעתי מזעזע. לשלוח ילדים לבית ספר נוסף בשעות שאחרי בית הספר ולמחנות בית ספר בחופשים מבית הספר הרגיל- צמרמורת.
נדמה לי שכתבתי על זה קודם אבל אין לי כח לחפש. ילדים שנמצאים הלחץ מתמיד. שצריכים לעבור בחינה ולא הולכים לישון עד שעוברים גם אם השעה 23:00 והם התחילו את היום בשש בבוקר. זוועה. גם המרוץ מגיל צעיר מאוד (שלוש!!!) לגנים הנחשבים ולבתי ספר הוא התעללות.
לימדתי ילד מתוק וחמוד מגיל שנתיים עד חמש. כל קיץ הוא היה נכנס למחנה הכנה (!!) כדי להתקבל לאן שהוריו רצו. בעיני זה היה נורא ושפת הגוף שלו אמרה הכל. אחרי כל קיץ כזה הוא היה מגיע עוד יותר מכונס עוד פחות חפשי להתנסות. יחד איתו באותה קבוצה היו עוד ארבעה ילדים באותו גיל. הם המשיכו יחד כל השנים ואי אפשר היה לטעות מי נמצא במירוץ ולמי מניחים להיות ילד/ה.

לעומת זאת כל ילדי בית הספר שפגשתי היו מהסוג החפשי והמאושר. אבל אני לימדתי באופן פרטי ומי שהולך לג'וקו לא צריך מורה פרטי וגם אין לו זמן...
נראה לי שהיום זה תלוי בעיקר בהורים. מי שמטריף את הילד ומכניס אותו למירוץ הזה מול מי שלא.

לגבי הטענה:
מערכת החינוך היפנית שנבנתה מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה אחת: ליצור כוח עבודה משכיל וצייתן על מנת להילחם בהתקדמות המערב. כלומר, הטענה היא שלהשכלה ביפן אין רצון לקדם את הפרט או להעשיר אותו אינטלקטואלית, אלא להפכו לחלק מהקולקטיב הכנוע והצייתן הנדרש לכוח עבודה יעיל.
זה נראה לי שטחי. הכניעות, הצייתנות והיעילות היפנית הם בעלי מסורת ארוכת ימים. הרבה לפני שמלחמה בתרבות המערב היתה ה עניין.
צריך יפנולוג מלומד ומכשר ממני כדי להסביר. זה לא מתחיל ונגמר בחינוך פורמלי. זה קיים באמנויות השונות ובחיי היומיום.

הכניעות, הצייתנות והיעילות היפנית הם בעלי מסורת ארוכת ימים. הרבה לפני שמלחמה בתרבות המערב היתה ה עניין.

שליחה על ידי יעל_ג* » 15 מרץ 2005, 15:12

אני רוצה לשתף בחוויה ממש מטרידה - באותו שיעור הקרנתי לסטודנטים שני סרטים אחד אחרי השני - על מנת להדגים שני קצוות קיצוניים של הרצף בין חיברות משתפת לחיברות מדכאת: החינוך ביפן מול משפחת שיפרון. נחשו באיזה סרט התלמידים נעו וזעו בכסאם בחוסר נוחות? באיזה סרט היו הערות ביניים מעליבות? ואיזה סרט זכה לתגובות הקשות ולבקורות הקשות ביותר מצד התלמידים? למי שמתקשה במתן התשובה - משפחת שיפרון!!!!!!!! הייתי בהלם. בני עשרים ומשהו שעוד לא טעמו כמעט דבר, בעלי דעה כה שמרנית, כה נחרצת על איך צריך לעשות דברים. לדעתם החינוך ביפן, כפי שהוא מתבטא בסרט, אכן אינו "מלבב", אך גם לא מטריד במיוחד. מי כן מטריד, מי כן גורם נזק לילדים? משפחת שפרון כמובן!!! היה לי מאוד קשה בשיעור, והאמת שלא התמודדתי כל כך טוב עם העניין כי הרשתי לעצמי להתאכזב ולהתרגז על תגובותיהם. אני מרגישה תחושה קשה של כשלון. אני מתנחמת בכך שלפחות חשפתי אותם לצורות חיים שיתכן שלא יחשפו אליהן לעולם. אולי הם יחשבו על זה בבית, לפני השינה...

יעל, הדיון הזה דוקא יכול להתפתח יותר בדף אחר.

אני חושבת שאם הסטודנטים היו נחשפים לחלק משיטות החינוך היפני כתופעה מקומית הם לא היו נותרים אדישים.
כשאתה רואה אנשים שונים ממך במקום זר הרי שאתה מוכן לכך שתחווה שוני וגם קל יותר לקבל אחרוּת כשהיא רחוקה ולא נוגעת.

קל יותר לקבל אחרוּת כשהיא רחוקה ולא נוגעת.

(יש אוטומט לדבר הזה?! אולי לחצן במקלדת שקוראים לו וואי וואי וואי נונה? (-: )

יעל, החשיפה זה מה שחשוב, עשית דבר גדול שהראית להם את הסרט. אפשר להתייחס לזה כאל זריית זרעים אל הרוח. לכי תדעי מה ינבוט איפה...
כל כך מזדהה עם הכעס שהרגשת...ובכל זאת, בטח יצמח מזה רק טוב.