ילדים בשבעה

[קרן_שמש*]

בבית הוריו של בעלי ישבו שבעה על סבא, אפילו שסבא היה ממש, אבל ממש לא דתי. אפילו שהשבעה יצאה בדיוק על חול המועד ולפי הדת לא יושבים בחו"המ, אלא דוחים. אבל האנשים זרמו ועוד זורמים. והילדים של סבא רצו להיות אחד עם השני.
אני למדתי המון דברים על המשפחה של בעלי, על מערכות היחסים ביניהם, על חותני ז"ל, וכמובן על עצמי. הרגשתי שזו תקופה שבה הלב נפתח והאגו נשכח. שיש הרבה רגעים של חסד וחמלה ואהבה והגרעין הקשה, אולי הליבה של מה שקרוי "המשפחה" נחשף. גיליתי את החרצן שבתוך המשפחה הגרעינית. קשה לי לתאר זאת במילים.

אני הייתי שם כמה שיכולתי. איתי בן שלוש וחצי ולא כל-כך מוכן להתנהג בנימוס לכל האורחים ולא מבין למה אי-אפשר לצחוק ולשמוח ולרוץ ולצווח. לסבתא מאוד הפריעה האנרגיה שלו. האמת שגם לבעלי. אז הייתי מגיעה בסביבות השעה עשר או אחת עשרה בבוקר ונמצאת קצת בבית. אח"כ הייתי יוצאת לגינה סמוכה או לטיול רגלי קצר. בסביבות ארבע חמש אחה"צ הייתי מפנה את המקום. זה עזר לבעלי ולאמו. אני הרגשתי עצובה. לשבת שבעה בלי נוכחות של ילדים קטנים זה כאילו להגיד שלאיש אין צאצאים, אין המשך. הילדים שוברים את האווירה הקשה ומכניסים קצת שמחה. נכון, אולי ביום יומיים הראשונים זה לא לעניין וחשוב להיות ולחוות את הרגשות הקשים, אבל אח"כ הילדים חייבים להיות בבית. גם להם זה חשוב. גם להם לוקח זמן להפנים את העובדה שסבא איננו. הם מרגישים את האנרגיה מסביב, רואים את הדינמיקה וגם לומדים את מנהגי האבלות (שלמדתי לא לזלזל בהם ולהעריך אותם כראוי להם). הם שומעים סיפורים על סבא מכל מיני אנשים ורואים את הצחוק והבכי. שותפים מלאים

מעניין אותי לדעת מה הדת אומרת בנושא. וכמובן מה כולכם חושבים על העניין.

[גילה*]

אני זוכרת את השבעה על כל הסבים/סבתות שלי כאירועים כמעט שמחים.
(אנחנו היינו כבר די גדולים, אז "התנהגנו")
הסיטואציה בה יושבים הרבה אנשים בבית ומספרים סיפורים מהעבר, רבים מהם - אנקדוטות משעשעות מאוד, היא סיטואציה חברתית נעימה. את עיכול המות, אני מניחה, עשו הורי בינם לבינם, בלי האורחים.
כשאביה של אמי נפטר - אחיה בא לארץ. וזה היה אפילו משמח יותר - מפגש אחים. היות ושניהם עוסקים במוסיקה, הם לא יכלו להמנע מלהשמיע זה לזה את מה שהם יודעים (הכינור שלה, הקול שלו) - הנה עוד פן שמח של השבעה.

חושבת כמוך - שאין סיבה להפריד בין הילדים למה שקורה במשפחה (לא בשביל הילדים, ולא בשביל המשפחה). מצד שני - אם זה מקשה על האבלים - הייתי נוהגת כמוך, ומתחשבת.

[נעה_גל*]

אבא שלי נהרג כשהייתי בת 6. יום אחד במהלך השבעה, בעודי יושבת ומשתעממת, אמא של החברה הכי טובה שלי (גם היום ) הגיעה.
שאלתי "למה אורית לא באה?"
נענתי "כי זה לא מקום לילדים"
אמרתי "אבל אני ילדה ואני כאן ואני רוצה לשחק"
מכל השבעה ובכלל מכל התקופה שאחריה, זו הסיטואציה היחידה שאני זוכרת.

[בשמת_א*]

בראש השנה נפטרה סבתא של רני, בת 97.
זה היה מאוד עצוב, כי תיכננו לבקרה סוף סוף בסוכות, אחרי כל ההריון והלידה - אבל רני לא הספיק לראות אותה.
באו לשבעה עם כל הילדים, וכולם נהנו מהילדים וצחקו

[בשמת_א*]

סליחה, לא סיימתי:
בקיצור, כל משפחה ומה שמתאים.

[הילה*]

אבא שלי נפטר לפני חודש וחצי. בהתחלה הזמנו חברים בשביל הילד שלי, בן 5, ומאחר וכל השבעה הזו זה מעין חגיגה גדולה עם מלא אורחים, זה בטח לא הפריע לאף אחד. ההפך, העסיק את הילד. אבל מאחר והוא בכל זאת השתעמם, ובעלי, בשבילו כל המשפחתיות הזאת היתה קצת יותר מדי, וחוץ מזה יש גבול עליון די נמוך למידת ה"חברתיות" שבעלי מסוגל לה, נשלחו בעלי והילד לחיפה. (אנחנו ישבנו בדרום) ואני והתינוקת נשארנו לבד. (נו טוב, לא בדיוק לבד).
בעקרון יש הרבה אורחים בשיבעה, ואני חושבת שהכוונה היא לא שיהיו עצובים וישבו בשקט ומדי פעם יאנחו, אלא הכוונה היא דווקא לדחות את ההתמודדות עם המוות קצת. במילה בלילה לא מצליחים להרדם בגלל המחשבות, לא צריך לחשוב גם ביום.
עוד תפקיד של השיבעה זה להעלות סיפורים על המנוח, וגם לשמוע אחרים שהיו במצב דומה.
א ב ל, למי שרוצה לעזור, יש הרבה אורחים, וכמו אחרי לידה, צריך עזרה בהבאת כיבוד, סידור וניקוי הבית, קניות וכיוצא באילו.
(אני הלכתי פעם אחת לרופא עם פצפונת ולקניות, ופספסתי את הרופא שטיפל באבא שלי וזה היה לי מאד מאד חבל.
אחותי שטפה את הבית בלילה, וכניראה בגלל צירוף של דיכאון כללי ועיפות נפלה ושברה רגל.)
אצלינו היתה המון עזרה מהמשפחה המורחבת, אבל חברה סיפרה לי שאצליהם לא היתה עזרה וזה היה פשוט נורא.
אגב, מדהים איך הבן שלי הבין את הכל. כשבת דודה בת גילו שאלה את אמא שלי איפה בעלה, אמא שלי לא ידעה מה להגיד, אז היא בקשה ממנו שיסביר, והוא הסביר שסבא מת וקברו אותו ועכשיו הוא באדמה. (הוא לא היה בהלוויה).
אח"כ כששאלנו אותו אם הוא רוצה לנסוע לסבתה לשבוע אז הוא אמר שכן, הוא רוצה לבקר את סבתה הרבה, לפני שהיא תמות. (טץ ווד טפו טפו טפו, לא בעתיד הקרוב)

[לילך*]

דוד שלי נפטר בגיל צעיר ובשבעה היינו כל הבני דודים יחד (בד"כ בחדר השני, שזאת אופציה לשילוב שתי המגמות) והייתה חוויה מאוד חזקה וייחודית, שאני זוכרת עד היום.

[חוט_השני*]

יש מקום לבוא עם פעוטה לשבעה אצל מי שהם לא משפחה?
הבן נהרג בחזית ( האמא ,אחת הדולות הותיקות בארץ, תומכת בנשים היולדות את ילדיהן ומאבדת את שלה:'( )

[בשמת_א*]

אחת הדולות הותיקות בארץ
? ג?

[תבשיל_קדרה*]

אם יש לך אפשרות לשאול מישהו מהמשפחה קודם
בעצם, נראה לי שאם מדובר בתינוק במנשא שאינו מורגש, או ילד אחד שאת יודעת שיצמד לך לחצאית ווידאת שהוא במצב טוב - לא זקוק לשום דבר ממך פרט לנוכחות/מגע, אפשר גם לא לשאול.

[תמר_א*]

הבן שלי (לצערי הרב) איבד את סבו האהוב והצעיר בגיל שנה וחמישה.
היה מדהים לראות איך התינוק הזה תפס תפקיד בשבעה, עבר מאיש לאיש וניחם, הצחיק חיבק וליטף, כל אחד לפי איך שהרגיש שהוא זקוק לו.
מצד אחד זה קורע לב לפוצץ את הבועה בה הוא חי עד אז ולראות אותו מתמודד עם אבל, ממש אבל שהבין וידע, ומצד שני לא היינו מוותרים על זה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

יש מקום לבוא עם פעוטה לשבעה אצל מי שהם לא משפחה?
אני חושבת שכן. לא הייתי באה עם כמה ילדים, אבל אחת קטנה כן. השבוע אמא שלי הלכה לשבעה של מישהו שנהרג בחזית. לחברה שלי יש אח שהיה חבר טוב של ההרוג, הוא בא עם הבן שלה, כי הוא שומר עליו כשחברתי איננה והיה עם הפעוט אצל המשפחה כשאמא שלי ביקרה שם. (יצא קצת מבולבל, מקווה שברור).