כמה ילדים

[ה_קטנטנה*]

לא התכוונתי לגדול לבד- בבית ריק. הכוונה לגדול בלי אח/ות שאפשר לשחק איתם כשווים. אני חושבת על עצמי כילדה, כמה שיחקתי עם אחי הקטן והגדול, לעומת בעלי, שרק בגיל תיכון התחיל למצוא משחקים משותפים עם אחיותיו.
וכשאני חושבת על זה- גם עכשיו, כמבוגרים, מאוד ברור אצלם מי האח הגדול ומי הקטן- יש יותר יחס של כבוד ומעין מעמדות בינהם. ואצלנו יש הרבה יותר יחס של שוויון בין כולם.

[ג'ינ_ג'ית*]

אבל מצד שני- קשה עם שניים קטנים בבת אחת. אז אולי לשמור על רווח קבוע של בערך שלוש שנים (שנשמע לי סביר מבחינת הילדים?), עד שארגיש שעכשיו יש לי מספיק?
נדמה לי שזה אישיו כל כך אישי ועמוק ומרוכב ששאלה בחלל האויר של הפורום לא ממש תסלול לך את התשובה, ובכל זאת, אולי את רוצה לשמוע מנסיון של אחרים:-)
אני עוד לא אמא אבל אני אחות לשלושה גדולים ממני בהרבה. בין השלושה יש פער של שנה-שנתיים ובינם לביני כעשור (12 שנה, 10 שנים, ו8 שנים) והתענוג ענק.
ככה תמיד הם היו גדולים מספיק בשביל לפנק ומגניבים מספיק בשביל להשוויץ בהם. בלי מריבות על טריטוריות וצעצועים וקישקושים, עם הרבה תבונה וחוכמה והערצה כלפיהם, עם עזרה מצידם מול ההורים, בבתי ספר, באסיפות הורים, בטיולים שנתיים, בתחפושות, במתנות . כיף גדול.
היה שלב ביסודי שחברות היו אומרות לי שאני לא מפסיקה לדבר על האחים שלי, כי אותם הערצתי (אח ושתי אחיות ליתק דיוק) בזמן שאחרים העריצו שחקנים וכו'.

אני חושבת שלכל פער יש קסם, מסוג אחר. והכי חשוב לדעתי זה הכח וההרמוניה שנראה לך שתוכלי להביא לבית בכל שלב. אם תביאי שלושה ילדים בצפיפות שיחסית תגרום לך להשתגע או להיקרע, להרגיש מירמור או זקנה טרם זמנך - לדעתי זה מיותר, שהרי גם בפער גדול יותר ואפילו גדול ממש, כמו אצלי- הילדים חווים חוויות מדהימות וייחודיות לפער הספציפי. ההיפך גם נכון, אם תחשבי שמשפחה עם הרבה קטנטנים אמנם תקשה עלייך אבל תכניס יותר הרמוניה לתפיסה שלך את המשפחה ולחוויית הגידול שלהם אז שווה ללכת על זה.

אני לא רואה ויתור על משהו בשום בחירה. חווית הגדילה כך או כך נהדרת ולשמחתך יש לך אפשרות לבחור.

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

הילד הרביעי שלי היה בן 4+ כשהייתי בהריון החמישי (הרווחים בין הגדולים יותר צפופים) ופחדתי : "מה יהיה?" ו"איך נסתדר?"
עכשיו, אחרי הלידה של החמישית (חודשיים) יש כזה אור בנשמה, ו שמחה של התחדשות.
אני מרגישה שחייבים להביא כל שנתיים - שלש עוד ילד רק בשביל האושר של ההתחלה.
אח"כ ממשיכים לגדל אותם עם הרבה אמונה שהם בעצם הילדים של בורא העולם והוא בעצם נותן לנו את כל היכולות לגדל אותם.

[אמא_מהצפון*]

אני בטוחה שכל ההורים להרבה ילדים מבחינתי מעל 2 ילדים הם הורים טובים משקיענים ואוהבים אבל מה הם בעיקר אגואיסטים ולא מרימים את הראש לראות את ההשפעה על העולם ועל מה שקורה סביבנו...
נקודה למחשבה...

[אמא_מהדרום*]

אולי דווקא הם אלו שרואים את ההשפעה שיש על העולם והסביבה,
יכול להיות שהם גרמו לעולם לקבל עוד נשמות שיוסיפו לו רק טוב...

<מן הסתם רעידת האדמה בהייטי הביאה לאיזון אותו את מבקשת,או במילים אחרות,מי אנחנו שנדע מה טוב לעולם....הוא דואג לעצמו....>

[טליה_אלמתן*]

אמא מהדרום - אהבתי!
וגם:
תכנון משפחה לאור המשבר הסביבתי

[אלמוניתי*]

אבל איך אפשר לדעת איך ארגיש אחרי שמספר 3,4,5, יוולדו?

תמיד רציתי5 ילדים. היום יש לי 2 שאותם אני מגדלת שעות רבות לבד (בעלי חוזר מאוחר)
אחרי הלידה של השני הייתי במצב נפשי קשה. הלכתי לטיפול שעזר לי מאוד אבל אני פוחדת להגיע למצבים הרעים שוב.
בינתיים אני נמנעת מלהיכנס להריון. אבל אני לא יודעת אם ארצה שוב ילדים, למרות שיש בי צד שמאוד רוצה ילדים ולא רוצה "לאחר את הרכבת"

כפי שניתן לשים לב, אני מבולבלת...

[סאלי_תדמור*]

שלום לך אלמונית,

המממ... די מורכב מה שאת שואלת. אני חושבת שהתשובות יכולות לבוא רק ממך. אף אחד לא יכול לומר לך מהו המספר הנכון עבורך, או עם כמה את מסוגלת להתמודד.
אולי תמשיכי את הטיפול, ותעבדי על השאלות הללו?

[POOH_והתוספות*]

_שלום לך אלמונית,
המממ... די מורכב מה שאת שואלת. אני חושבת שהתשובות יכולות לבוא רק ממך. אף אחד לא יכול לומר לך מהו המספר הנכון עבורך, או עם כמה את מסוגלת להתמודד.
אולי תמשיכי את הטיפול, ותעבדי על השאלות הללו?_
מסכימה מאד.
אם כי יכולה להוסיף מנסיוני האישי כי אחרי הלהידה השניה חוויתי דיכאון אחרי לידה די קשה.
הוא לא חזר אחרי הלידה השלישית [אם כי כן חוויתי אז דיכדוך] ואחרי הלידה הרביעית לא היה אפילו צל דידוך.
אבל בעיני זה תלוי במליון משתנים ואי אפשר לדעת מה יהיה אם כי אנחנו כן ניסינו להשפיע ולהפחית את הסיכוי שהדיעכאון יחזור [אבל לא נראה לי שזה הדף לדיון בנושא...]

[ניקי_ניים*]

פו, תודה לך על דברייך. שמחתי לשמוע שדיכאון אחרי לידה לא מוכרח להיות אחרי כל לידה...

איך ניתן באמת להשפיע על כך שהדיכאון לא יחזור? (אני כרגע נגד תרופות לזה כי נורא חשוב לי להניק) את יכולה לענות לי בדפבית אם מתאים לך.

[מישי*]

בתי הראשונה בת שנה וחודש.
אהבה עצומה ושמחה ענקית, ילדה מדהימה באמת, איתנו בבית, יונקת.

ועם זאת,כרגע אני לא מסוגלת להעלות על הדעת להביא לעולם ילד נוסף.
הקושי הפיזי, המנטלי, הכלכלי והזוגי שהתלווה פשוט הותיר אותי, אותנו,
המומים. גדלתי במשפחה גדולה ולא חשבתי שאומר זאת לעולם,
אך אני משתעשעת ברצינות במחשבות על בת יחידה. והתחושה הזו
כאילו זרה לי. זה לא מסתדר לי שאני מרגשיה כך, אך זאת האמת.

ואולי פשוט עוד מוקדם מידי? אולי זה מגיע פתאום, הצורך הזה?
כרגע הוא ממני והלאה. ובטח ובטח שמבעלי. אני מרגישה שאולי
רק שינוי קיצוני באורח החיים, מהעיר לכפר למשל, עשוי לעשות לי
שוב חשק או תחושה שזה בכלל ראלי. משהו בחיים הנוכחיים גורם לי להרגיש שלא נוכל
להכיל עוד ילד. וזה מצער אותי בעיקר בגלל הילדונת, שמגיע לה אח או אחות.

[מ_צ'רה*]

נראה לי שכדאי לך לעזוב בינתיים את הנושא. למה להחליט עכשיו? בתך עדיין תינוקת ואת לא רחוקה מהלידה!
סיכויים שתרגישי מה את צריכה ומה מתאים למשפחה שלכם, כשהיא תגדל יותר. לא הייתי מתעסקת בזה בכלל ובטח לא מתייסרת מהצורך לקבל החלטות.
תהני בינתיים מזו שאיתכם. יש זמן (לא?) והחיים כבר יגידו את מה שיש להם לומר. בבוא העת.

[אבישג*]

לנו יש חמישה ב"ה, הייתי רוצה לראות אותנו משפחה ענקית עם עשרה ילדים, כרגע לא נראה לי שזה יוכל לקרות בעתיד (עברתי 3 ניתוחים קיסריים). חוץ מזה אני מאוד מקווה שנהיה משפחה אומנת ומאמצת. הגשנו בקשה לפני כמה שנים לאומנה אבל אמרו לנו שכדאי שנמתין כמה שנים כי אנחנו לא בשלים עדיין.
זכור לי קושי גדול מאוד אחרי הבת השלישית (לידה שנייה - הראשונות תאומות). הרגשתי שאין לי חיים משל עצמי והיה לי מאוד קשה עם זה. מהלידה של הבן הרביעי נהיה לי הרבה יותר קל.
משיחות עם חברות דיברנו על זה שראשון זה הלם, שני זה מאוד קשה (כי יש שניים קטנים בבית ולא באותו גיל) ומהשלישי נהיה יותר קל. כמובן שיש יוצאים מן הכלל.
אני חושבת שבגלל זה הרבה אנשים מביאים רק שניים, כי השניים הראשונים הכי קשים ואנשים חושבים שבהמשך זה בטח קשה יותר, וזה לא.
כמובן שיש יותר עבודות בית ויותר ילדים להתייחס אליהם אבל נפשית זה נהיה יותר קל.

[ההולכת_באתרים*]

_בכיף הייתי עושה 3-4 ילדים (אנחנו 4 בנות ותענוג גדול) אבל מה אם העולם?
הבעיה הגדולה ביותר והדחופה ביותר של האנושות היא התפוצצות אוכלוסין.
אני מעדיפה לשלם מחיר אישי ולא לתרום לבעיה מעבר לשני ילדים. (אחד "במקום" כל הורה)
אם 2 לא יספיקו, אימוץ בכל גיל נראה לי פתרון אקולוגי ואישי מעולה._
מחזקת

[בלה_שנדמה_לה*]

אגב התפוצצות אוכלוסין ומקורות מזון - כתבה מהארץ -- מומחים מזהירים: על הרשויות בארץ להיערך למחסור עתידי במוצרי מזון חיוניים

[דני*]

עצוב לי לקרוא את הפוסטים פה של אנשים. אנשים מתייחסים לילודה כנתון כמותי / סטטיסטי כאילו זו הגרלת לוטו !
יש לי שתי בנות , אולי אנסה את מזלי להביא בן ?! ומה יקרה אם לא, תמשיכי לנסות ?
תרבות הילודה בישראל היא תרבות של בדואים - לא שכנעתם אותי שזו חברה מערבית

[עדי_א*]

בהמשך לשאלה שנשאלה בדף למה לא גן : אני לא מצליחה להבין למה חילונים (דתיים זה עסק אחר ותרבות אחרת ואני לא מבינה בזה) צריכים/ רוצים יותר משני ילדים. האמת, גם יותר מאחד, אבל נניח כשי שהוא לא יהיה לבד או אם יקרה לו משהו. אז חוץ מ "כי ככה כולם עושים" שזאת סיבה לא טובה, מה הסיבה בעצם? זה קשה, זה יקר, זה דורש המון אם רוצים לעשות את זה כמו שצריך, אז למה? באמת, אשמח לתשובות.

[עונה*]

זה קשה, זה יקר, זה דורש המון אם רוצים לעשות את זה כמו שצריך
זה גם מספק ונותן משמעות ומרגיש לי נכון להקים משפחה גדולה.
כיף להסתכל על היחסים בין האחים בגילאים השונים ונראה שבסך הכול הם מרוויחים מזה.

[אבישג_א*]

הי עדי
אפשר להצטרף לדיון ? אני אמנם דתייה אבל יש לי גם תשובות "חילוניות" (-:
משפחה גדולה נראית לי פשוט כיף גדול, זו האמת
אני קצת מרחמת על משפחות קטנות, נראה לי מאוד משעמם ובודד גם לילדים וגם להורים לגדול רק ילד או שניים
משפחה גדולה זה כיף לא נורמלי שקשה לתאר, וכמו כל נושא אחר מה שאתה נהנה לעשות כבר לא קשה לך
אני מלכתחילה לא רציתי ילדים בכלל או זוגיות, אני נגד, זה נראה לי מטורף שאנשים מתחתנים או מביאים ילדים לעולם, אבל אם כבר אז רק משפחה גדולה, זה כל הכיף.
ולגבי שאלת הכסף
אני זוכרת שכשלאחותי לא היו עדיין ילדים (בינתיים נולד לה אחד) ולי היו כבר ארבעה, דיברנו על משכורות ועשיתי חישוב שהם מוציאים פי 3-4 לקיום יומיומי ממה שאנחנו, משפחה ברוכה, מוציאה.

[עדי_א*]

משפחה גדולה זה כיף - זה נכון. אני גדלתי עם עוד שלושה אחים, והיה כיף.
אבל שאני חושבת על זה, שני ילדים, נכנס לי בחדר אחד (במידה ויום אחד הם יחליטו לשחרר אותנו מנוכחותם בחדר השינה שלנו ) , שזה מאות אלפי שקלים פחות בשכ"ד או במשכנתא, אפשר להניק בכיף ולהיות בבית יחסית עד גיל מבוגר כי זה רק הם, ורק תקופה.

יש לי גם עוד טיעון, פחות קונקרטי, פחות מבוסס, אבל משפיע עלי גם (וסליחה לאחיותי הקטנות אם הן קוראות את זה)
יש לי תחושה, שבי (בכורה) ואחי (קטן ממני בשנה) השקיעו הרבה יותר. אנחנו הרבה יותר של ההורים שלנו, לטוב ולרע, מהאחיות שלי שקטנות מאיתנו בחמש שנים (תאומות). גם אצל הבנז שלי זה ככה. הוא הכי מושקע מכול האחים שלו. לא שזה מדגם מייצג. יש גם את המשפט הזה "ילד שלישי מגדל את עצמו" והרבה סיפורים של הורים על איך בילדים הראשונים הכול היה להם נורא חשוב, ואחר כך כבר פחות הקפידו.

ואם כבר, אז באמת משפחה שהיא שבט, כמו של אבישג א . שלושה זה לא להקיא ולא לבלוע.

מה את אומרת?

[עדי_א*]

ולגבי מה שאמרת על תכנון תקציב: גם אצלי זה כמו אצל אחותך. אני מוציאה עכשיו (ילדה אחת) פחות ממה שהוצאתי בתור רק זוג. אבל זה תפוקה שולית פוחתת אז אני לא יודעת אם זה נכון לחשב את זה ככה בדיוק.
נגיד שמחשבים את קו העוני, אז מודדים את זה לפי מס' נפשות, אבל הנפש השנייה לא שווה כמו השלישית, או כמו הרביעית. לא זוכרת בדיוק כמה כול אחת שווה, אבל המעבר הכי גדול זה בין אדם יחיד לזוג. אחר כך זה מעברים קטנים יותר, עד משהו כמו הילד השישי או משהו כזה, ושם שוב יש קפיצה. מעניין למה.

[עדי_א*]

אני מלכתחילה לא רציתי ילדים בכלל או זוגיות, אני נגד, זה נראה לי מטורף שאנשים מתחתנים או מביאים ילדים לעולם
גם אני, אני רק רוצה את הבנז שלי ואת הילדה שלי.

[אמא_בבית*]

כמו הילד השישי או משהו כזה, ושם שוב יש קפיצה. מעניין למה.
עם בוא הילד השישי צריך להחליף את האוטו למשהו באמת ענק או לקנות עוד רכב.
אצלנו לפחות, כמעט כל הציוד - עגלה, בגדים, מנשאים וכו' החזיק מעמד ארבעה ילדים. לחמישי כבר קנינו הרבה דברים חדשים.

והרבה סיפורים של הורים על איך בילדים הראשונים הכול היה להם נורא חשוב, ואחר כך כבר פחות הקפידו.
אני חושבת שזה רק לטובת הילדים. ההקפדה הזאת לפעמים גורמת לחוסר גמישות ולרגישות גבוהה אצל ילדים בכורים.

[אמא_ל_2*]

אני קצת מרחמת על משפחות קטנות, נראה לי מאוד משעמם ובודד גם לילדים וגם להורים לגדול רק ילד או שניים
מעניין מאוד מה שאת כותבת. ובאמת לא מתכוונת להיות וכחנית. רק להביא את הכוון שלי - לי זה לא שיעמם מעולם (היינו שתיים) וגם היום לא, עם שני ילדים. למשל היום היתי איתם במוזיאון מדע, יום שלם בילינו שם, אני ושני ילדים גדולים יחסית (יסודי). איזו שלווה ורגיעה, יכולתי להסביר להם המון, זה ממש כמו שנה שלמה בבי"ס. ואני משוה את זה לטירוף שהיה כשהיה לי תינוק, שלא יכולתי לשבת אפילו רבע שעה רצופה עם הבכורה. אני משחקת עם הילדים שלי משחקי חשיבה רציניים של שעתיים ושלוש, עם מוסיקה קלאסית ברקע, נהנית כל כך! מהם, מעצמי איתם. אני מרגישה שאני נותנת להם המון. מצד שני גם יש להם עצמאות. בגלל שאין קטנים אז לפני כמה ימים אני הלכתי ליוגה והם נסעו לבד באוטובוס לספריה, החליפו ספרים וחזרו הביתה. מעולם לא שיעמם לי כילדה וגם הילדים שלי, החיים שלהם מלאים כל כך. יש לי זמן להסיע לחוגים או לנסוע איתם באוטובוס נסיעות תרגול עד שהם למדו לנסוע לבד. הם באמת עצמאיים.

בקיצור - שמחה מאוד מאוד לשמוע שאהבת את זה כמשפחה גדולה, אני באמת אהבתי כמשפחה קטנה!

[מיכל_צמות*]

אבישג - מדהימה אותי האמירה שנפשית זה יותר קל. נכון, בגילאים הקטנים - כשהם עוד תינוקות, בגיל הגן - זה באמת יותר קל.
אני מרגישה שככל שהם גדלים - זה יותר ויותר מסובך. מבחינת הצורך בהשקעה - שהוא הרבה יותר רגשי והרבה יותר מורכב מאשר כשהם קטנים. כל אחד גדל ומביא צרכים ורצונות אחרים ויש המון צורך בחשיבה, בהתמקדות, בהבנה מה הצורך - בניסיון להבין, לדייק - להיות שם בשבילם, לכוון מה שצריך, לשחרר מה שצריך...
לא להבין לא נכון - מאד שמחה בכל ארבעת ילדי, מאד הייתי שמחה גם אם עוד אחד/ת היה מחליט לבחור להצטרף אלינו.... (אצלנו דווקא בן הזוג אמר - ארבעה בריאים, הצליח לנו - בואי נעצור).
יחד עם זאת, ככל שהם גדלים נהיה יותר מורכב העניין של הגידול, של החינוך, של הגינגול ביניהם - וגם העלות הכלכלית - באופן פרדוקסלי - גדלה. כך שנפשית ופיזית הדרישה היא הרבה יותר גדולה ומורכבת. את הגיל הצעיר פיצחתי - עוד תינוק - זה באמת כבר משהו מוכר ושילך בקלות. הגיל הגדול - והדילמות שהוא מביא איתו הרבה יותר מורכבים.

[אמא_ל_2*]

וגם העלות הכלכלית - באופן פרדוקסלי - גדלה
גם אני גיליתי את זה. בגיל צעיר מאוד זלזלתי בכל מה שאמרו שיקר לגדל ילדים, כל הקניות לילד היו נראות לי מיותרות. לא קניתי כמעט כלום, הכל יד שניה או בכלל לא. מעט מאוד צעצועים או אביזרים מיוחדים. גם לא "אוכל של ילדים" פשוט אכלה מה שאכלנו. אבל ככל שהם גדלים אני רואה שהבחירות נעשות מורכבות יותר ויותר. אני בעד ספורט והחוגים ממש יקרים. אין לי בעיה לשלם אותם עבור שני ילדים, אבל אם היתי עושה על כל זה כפול 2... וואו זה באמת מדהים. ולוותר על זה - קשה לי מאוד לחשוב על זה, זה דבר נפלא בשבילם. זה שיכולים גם ספורט וגם נגינה וגם חוגי מדע, הכל. אני גם רואה איך יכולת ההשתכרות שלי מושפעת מהילדים - ואם היו לי יותר ברור לי שהייתי מרויחה פחות (עצמאית). למעשה ברור לי שהיינו הרבה יותר עניים עם הרבה ילדים, וזה יכול היה להיות בסדר אבל זה מצטרף לשאר השיקולים שלי.

אני מוציאה עכשיו (ילדה אחת) פחות ממה שהוצאתי בתור רק זוג
מעניין איזה גיל?

כמובן שיש יותר עבודות בית ויותר ילדים להתייחס אליהם אבל נפשית זה נהיה יותר קל.
דווקא לזה אני מבינה אותך, את מתכוונת שעם עוד ילדים זה יותר קל. אני חושבת שהיום אחרי שגידלתי שניים אני בוגרת נפשית הרבה יותר מקודם, אני חושבת שהיתי מתמודדת טוב יותר עם עוד ילדים. יותר רגועה. אבל השיקול שלי הוא לא שאני לא אהיה אמא טובה. אני אהיה. וגם בטח הילדים כן אני אצליח "לספק את הסחורה". יותר השיקול שלי הוא מה יהיה איתי? מה עם העיסוקים שלי? הזמן הפנוי שלי? השקט שלי? הספורט שלי, הזוגיות שלי?

[אמא_לארבעה_ילדים*]

יש לי תודה לאל ארבעה ילדים.
אני אוהבת כל אחד מהם מאוד. יש לי קשר רגשי חזק מאוד איתם.
אני בהחלט יכולה להגיד שעד שהגדולים גדלו, לא הבנתי את הקשר בין מספר הנפשות במשפחה ובין כסף...
וזה בהחלט לא קל כלכלית.
אני יכולה להגיד, שכאשה וכאמא התפתחתי במהלך ההריונות, הלידות והילדים, אבל יש רגעים, שאני בהחלט אומת לעצמי- השתגעת? מה חשבת לעצמך. את לא בנויה לזה!

[אבישג_א*]

יש לי תחושה, שבי (בכורה) ואחי (קטן ממני בשנה) השקיעו הרבה יותר
מעניין, גם אנחנו ארבעה וגם אני חושבת שבי ובאחותי הבכורה אבא שלי השקיע הכי הרבה (אמא שלי זה שונה)
אבל אצלנו זה היה כך כי אבא שלי רצה מלכתחילה רק שני ילדים - בן ובת, והבן בושש מלהגיע... ברביעי הם היו ממש בלחץ לבן (-:

[אבישג_א*]

יש גם את המשפט הזה "ילד שלישי מגדל את עצמו" והרבה סיפורים של הורים על איך בילדים הראשונים הכול היה להם נורא חשוב, ואחר כך כבר פחות הקפידו.
לגבי השקעה, אני לא חושבת שאני אוהבת פחות או משקיעה פחות בקטנים, צורת הגידול היא שונה מאוד לטוב ולרע.
למשל אני פחות משחקת איתם, פחות צמודה אליהם
מצד שני אני יותר נינוחה, שלווה, זורמת, פחות לחוצה, יותר עם ביטחון בגידול שלהם, מאפשרת להם יותר מרחב.

[עדי_א*]

ברביעי הם היו ממש בלחץ לבן
נו, ויצא לו?

[אבישג_א*]

שני ילדים, נכנס לי בחדר אחד
אנחנו עם חמישה ילדים ושני חדרי שינה, (יש לי שתי חברות עם ארבעה ילדים באשקובית קטנה - 48 מטר)
כל הילדים בחדר אחד ואנחנו בחדר השני (בלילה כמובן יש מעברים, כולנו על מזרונים כך שהילדים מגיעים אלינו בלי בעיה)
אבל אנחנו בהחלט במגמה להרחיב את הבית
את צודקת, זה לא מספיק למשפחה גדולה וזה בהחלט שיקול כלכלי, בפרט באיזור המרכז שכל מטר עולה הון.

וכמו שכתבה אמא לשניים :

בגיל צעיר מאוד זלזלתי בכל מה שאמרו שיקר לגדל ילדים, כל הקניות לילד היו נראות לי מיותרות. לא קניתי כמעט כלום, הכל יד שניה או בכלל לא. מעט מאוד צעצועים או אביזרים מיוחדים. גם לא "אוכל של ילדים" פשוט אכלה מה שאכלנו. אבל ככל שהם גדלים אני רואה שהבחירות נעשות מורכבות יותר ויותר. אני בעד ספורט והחוגים ממש יקרים. אין לי בעיה לשלם אותם עבור שני ילדים, אבל אם היתי עושה על כל זה כפול 2..

אני חושבת שזה נכון, כרגע אני לא מרגישה עלויות משמעותיות כי הם עדיין קטנים מבחינתי (כולם עד גיל 9), אבל אני משערת שכשהילדים יגדלו העול הכלכלי יורגש יותר, אני גם רוצה לעזור להם בעתיד בלימודים גבוהים, חתונה, נכדים, שיעורי נהיגה (לא לממן לגמרי גם כי אין וגם כי זה לא חינוכי אבל אני כן מקווה שנוכל לעזור לילדים). זה יוצא מטורף.

[אבישג_א*]

_ברביעי הם היו ממש בלחץ לבן
נו, ויצא לו?_
כן (-: מזל

אבא שלי בא ממשפחה ענקית - 11 ילדים, משפחה מזעזעת ממש - אפשר לשדר אותם בפרסומות על למה לא להביא הרבה ילדים לעולם (-:
אני מגדירה אותו כ"נפגע משפחות ברוכות ילדים"

[אבישג_א*]

אני מוציאה עכשיו (ילדה אחת) פחות ממה שהוצאתי בתור רק זוג
איך ?

[אבישג_א*]

אני באמת אהבתי כמשפחה קטנה!
אמא ל-2 , קראתי מה שכתבת וממש נהניתי
אלו באמת יתרונות של משפחה קטנה שלא חשבתי עליהם

[אבישג_א*]

_והרבה סיפורים של הורים על איך בילדים הראשונים הכול היה להם נורא חשוב, ואחר כך כבר פחות הקפידו.
אני חושבת שזה רק לטובת הילדים. ההקפדה הזאת לפעמים גורמת לחוסר גמישות ולרגישות גבוהה אצל ילדים בכורים._
מסכימה

[אמא_ללי*]

ממש נהנית לקרוא את הדיון הזה.
אני מאד עסוקה בשאלה הזו מאז הלידה השלישית לפני כמה חודשים. תמיד חשבתי שיהיו לי ארבעה או אולי אפילו חמישה ילדים, אני באה ממשפחה של 4 בנות וזה היה נראה לי מאד טבעי.
היום, ממגוון שיקולים שונים מכל מיני סוגים, אני ממש מרגישה שזהו, סיימנו וזה מרגיש מאד שלם ככה

[אבישג_א*]

אני חושבת שהיום אחרי שגידלתי שניים אני בוגרת נפשית הרבה יותר מקודם,
גם אני חושבת כך , אני יותר בוגרת, רגועה, בטוחה בעצמי, שלווה, ההורות שינתה אותי מאוד .

יותר השיקול שלי הוא מה יהיה איתי? מה עם העיסוקים שלי? הזמן הפנוי שלי? השקט שלי? הספורט שלי, הזוגיות שלי?
אני מרגישה שבשנים הראשונות לגידול ילדיי לא היה לי זמן לעצמי, לזוגיות שלי, לעיסוקים שלי, לכולם מעבר לאמהות, היום זה מאוד שונה. לדעתי העומס, הלחץ וחוסר הזמן חולפים (לפחות אצלי) לאחר השנים הראשונות של ההורות, לא משנה אם מביאים או לא מביאים עוד ילדים (אני מדברת ספציפית על עצמי).

[אבישג_א*]

אני ממש מרגישה שזהו
לא מתערבת לך חלילה בשיקולים.
אני רק חושבת שלהחליט מיד אחרי לידה זה לא עובד
בקיצור, נדבר עוד שנתיים (-:

(אני פשוט חושבת שכולנו אחרי לידה, נשבעות לעצמנו שאין מצב שנעשה את זה שוב (-: )

[אמא_ל_2*]

אמא ל-2 , קראתי מה שכתבת וממש נהניתי
אני נהנית ממה שכתבת וחושבת שאת בן אדם מדהים! פגשתי פה ושם אמהות של הרבה ילדים שנראות מאושרות באמת. לרוב אמהות של הרבה ילדים נראות לי על סף התמוטטות עצבים, אבל אלו שלא מעוררות בי תמיהה אדירה והתפעלות עמוקה.
אני בכלל נהנית מכל הדיון כאן עם כולן, אוירה כזו של שיתוף ופתיחות, בלי ביקורת לדרכים אחרות - זה תענוג וזה המהות של האתר הזה. ממש גן עדן

אני מגדירה אותו כ"נפגע משפחות ברוכות ילדים"
גם אמא שלי ואחיותיה (הקטנות שם אהבו את ההמולה), ובשביל הכנות כמובן שאני גם מכירה "נפגעי משפחות קטנות"...

אמא ל-2 מה שאת מתארת באמת מאוד חסר לי (ובטח גם לילדים).
אבל זה יגיע כשהם יגדלו אני בטוחה בזה לחלוטין! מעניין אם אפשר ליצור "איים" כאלה גם אם זה לא תכוף. למען הכנות גם אצלנו זה לא מדי יום. אבל כל פעם כזו ממלאת את המצברים.

תודה לכן @}

[אמא_ל_2*]

אני רק חושבת שלהחליט מיד אחרי לידה זה לא עובד
גם עוד דוגמא להבדל בינינו, מדהים. בדקות שאחרי כל לידה היה לי כל כך ברור מה ההמשך (למעשה, מאז ומתמיד - אבל זה התחזק אחרי הלידה). אחרי הבכורה ידעתי שזה היה זוועה אבל אין ברירה, זה יהיה שוב. אחרי השני ידעתי כלכך ברור, שזהו, סיימתי עם זה. ממש ממש ברור ברור ברור. גם אם פה ושם איזה תינוק עושה לי חשק זה לא מגיע לדרגה של הבהירות שבה ידעתי אז, שזהו. והבהירות ההיא חזקה.

[עדי_א*]

_אני מוציאה עכשיו (ילדה אחת) פחות ממה שהוצאתי בתור רק זוג
איך ?_
גרים בפריפריה (יחסית) ולא בצפון ת"א.
לא מבלים כמעט בדברים בחוץ, אוכלים בבית.
ומצד שני לא מוציאים על חינוך של הילדה (רק חוג שחיה), לא הוצאתנו שקל על תמ"ל (ואוכל לילדה בת שנה וחודש זה לא הוצאה מכבידה), ועכשיו גם לא על חיתולים!

[עדי_א*]

_והרבה סיפורים של הורים על איך בילדים הראשונים הכול היה להם נורא חשוב, ואחר כך כבר פחות הקפידו.
אני חושבת שזה רק לטובת הילדים. ההקפדה הזאת לפעמים גורמת לחוסר גמישות ולרגישות גבוהה אצל ילדים בכורים.
מסכימה_
אני מבינה מאיפה אתן באות, אבל חייבת להגיד שזאת לא החוויה שלי כבכורה, ולא מה שאני מכירה מהבנז שגם הוא בכור.
אולי זה עניין של גיל. אולי כשהילד יותר קטן זה יותר בולט, ואחר כך החוסר גמישות הופך לנחישות, או ליכולת להתעקש. גם אם זה בא ממקום של "מגיע לי".
וזה לא שהייתי בת יחידה ומפונקת, כאמור, יש לי אח שקטן ממני ב 15 חודש.

[עדי_א*]

היום, ממגוון שיקולים שונים מכל מיני סוגים, אני ממש מרגישה שזהו, סיימנו
אמא ללי את יכולה לפרט חלק מהשיקולים שלך?
מאוד מעניין מה גרם לך לשינוי.

[אין_ייאוש*]

קוראת בשקט ונהנית מאווירת השיתוף ובייחוד מהפתיחות לקבל עמדות שונות.
תודה לכן!

[אבישג_א*]

תובנות השבוע שעבר - הגדולות נשארו אצל סבא וסבתא בעכו לכמעט שבוע ושני הבנים הקטנים שבו עימנו הביתה.
די חששתי איך אסתדר ללא הגדולות שלי, בטח הקטנים ישגעו
אבל היה בסדר רוב הזמן וגם דוד לקח אותם לפעמים.
גיליתי שאני צריכה להיות עם הילדים באופן יותר אינטנסיבי
מצד שני - לא להאמין כמה פחות עבודות בית היו לי
מעט כביסה, בקושי כלים, וסידור הבית גזל הרבה פחות זמן (כנראה שעיקר הבלאגן הוא דווקא מצד הבנות למרבה ההפתעה)
לא צריך לבשל כמעט - אין למי - יום אחד הלכנו לאכול אצל השכנים כי לא היה לי כוח להכין בשביל שניים שבקושי אוכלים ודוד גם ככה לא אוכל בשרי
וגם הייתה אווירה טובה בבית - גם כשהבנות פה יש אבל היה נחמד לגלות שאפשר להיות משפחה קטנה בבית ועדיין נחמד ונעים - הרעש והבלאגן לא מאוד חסרו לי (למרות שאני בהחלט נהנית מזה רוב הזמן)
בקיצור ועל סמך מה שנכתב כאן, יכול להיות נחמד, כיף וקל גם במשפחה גדולה וגם בקטנה
(וחייבת לסיים דחוף, יושבים לי על הראש שאגיש כבר צהריים לילדים ולכל החברות שבאו לחגוג יומהולדת עם סופי ופיוס)

[אמא_לארבעה_ילדים*]

(כנראה שעיקר הבלאגן הוא דווקא מצד הבנות למרבה ההפתעה)
מדוייק

[אמא_ללי*]

_אני רק חושבת שלהחליט מיד אחרי לידה זה לא עובד
בקיצור, נדבר עוד שנתיים_
מעניין, זה מה שאומרת לי כמעט כל מי שאני משתפת אותה. ואני יכולה להבין את התגובה הזאת, רק שלפעמים נדמה לי שזאת תגובה כמעט אוטומטית (לא אומרת שום דבר עלייך באופן אישי כמובן). בכל מקרה, תוך כדי שבכורתי הגיחה לעולם אמרתי לבעלי "בפעם הבאה אנחנו מאמצים" . אבל עכשיו אני תשעה חודשים אחרי לידה, ועברתי תהליך מאד משמעותי עם הסוגיה הזאת בחודשים האחרונים, כך שזאת כבר ממש לא האמירה הזאת של "לא עושה את זה שוב".

_אמא ללי את יכולה לפרט חלק מהשיקולים שלך?
מאוד מעניין מה גרם לך לשינוי._.
אני יכולה לנסות...

קודם כל, ההריונות שלי מאד קשים. אמנם מניבים פירות מופלאים, אבל לי מאד מאד קשה להיות בהריון. בעבר עוד היתה לי אמונה שזה לא כורח המציאות, ושאם אני אשמור על הבריאות ואטפל בעצמי ההריון יוכל להיראות גם אחרת, ובפועל זה לא קרה. בכל פעם היו קשיים אחרים, ואמנם ההריון השני היה קל יותר מהשניים האחרים, אבל גם בו היו כמה חודשים (!) של נטרול רב. וההריון השלישי היה הקשה מכולם, אפשר להגיד שהוא היה קשה מרגע ההתעברות ועד רגע הלידה.

דבר נוסף, הוא שמבחינה פיסית הטיפול בתינוקות קטנים מאד מאתגר עבורי. כבד לי מאד לשאת (ואני רוצה לעשות את זה הרבה כי ככה אני אוהבת ומאמינה), ובתור אדם רגיש מאד גם קשה לי לעשות דברים עם תינוק "על הדרך", במיוחד אם הדברים האלה כרוכים בטיפול או תשומת לב לעוד ילדים. עכשיו כשאני עם שלושה, לצאת להסתובב, או אפילו סתם להיות אצל חברים, עם שלושתם (כשבעלי לא איתי) זאת משימה ששואבת ממני כמות עצומה של כוחות...

כך שבעצם, להביא ילד לעולם זה אומר לקחת בחשבון שנה וחצי או שנתיים (9 חודשים הריון ועוד התקופה אחרי הלידה עד שהתינוק כבר קצת יותר עצמאי) שבהם מאד קשה לי לתפקד, ויש לי הרבה פחות כוחות לעצמי, לילדים הגדולים יותר שלי, לבעלי, לבית, לדברים שאני אוהבת לעשות. זה ממש מרגיש כמו לצלול מתחת לפני המים ולהתחיל להגיח בחזרה שנה וחצי אחר כך. עכשיו למשל אני בשלבי הגחה.... ואני מדברת על תפקוד יחסית בסיסי, גם מבחינת המשימות - לארגן אוכל פחות או יותר סביר, לאסוף ילדות מהגן בלי שזה סוחט אותי לשעתיים אחר כך, וגם מבחינה רגשית ונפשית.
וגם, אני אוהבת לגדל תינוקות צמודים אלי, ולא נפרדת מהם בכלל בחודשים הראשונים וגם אחר כך מעט ובהדרגה, ואם משלבים את זה שאני לא כל כך יכולה לעשות דברים עם תינוק עליי, זה משאיר אותי הרבה מאד סגורה בבית ומנותקת מהעולם.

בקיצור, אחרי הלידה האחרונה היתה תקופה ארוכה שבה הייתי עסוקה מאד ביחס בין פנטזיה למציאות, בין מה שתמיד חשבתי שיהיה לבין מה שיש באמת. והבנתי, שהרעיון של 4 ילדים הוא מאד מאד יפה, אבל באיזה שהוא מקום הוא שרירותי לגמרי, הוא פשוט לקוח מתוך המשפחה שאני באה ממנה. ואם אני מסתכלת עלינו, על המשפחה שלנו עכשיו, על המשמעויות של כל ילד נוסף, אז הרעיון הזה לא באמת קשור אלינו.

כשאני מסתכלת קדימה אני מרגישה רצון לעבור הלאה לשלב הבא שלנו כמשפחה, שלב שבו אפשר לעשות דברים ביחד שכולם נהנים מהם (למשל לטייל, ללכת למקומות), ואני מרגישה שאם יש הרבה ילדים אז גם אחרי שעוברים את שלב התינוקות יש פחות במשותף בין הגדולים לקטנים ותמיד יש איזו חלוקה. טפו טפו טפו יש לנו שלושה ילדים בריאים ומדהימים, ואני מרגישה תודה עצומה על זה, ומן תחושה של שלמות, שאני סיימתי את השלב של להביא עוד ילדים, ועכשיו אני רוצה להיות עם אלה שיש לי, עם המשפחה שאנחנו.

יש עוד כמה דברים אבל זה בינתיים....

[עדי_א*]

זה ממש מרגיש כמו לצלול מתחת לפני המים ולהתחיל להגיח בחזרה שנה וחצי אחר כך. עכשיו למשל אני בשלבי הגחה....
היה לי אומנם הריון קליל (לידה קשה, אבל בסופו של דבר מדובר בכולה שלושה ימים), אבל אני מאוד מזדהה עם המשפט הזה. אני מאמינה באמת בכול ליבי שראשית החיים של התינוק צריכה להיות משהו שהאמא בו היא דבר מרכזי, אולי יותר נכון לנסח: ה דבר המרכזי. וגם עבורי זה יצר בשנה האחרונה את התחושה הזאת, שאני מתחת למים, ועכשיו אני "מגיחה" לאט לאט לעולם.

בשמת א כתבה פה לא מזמן, או ב למה לא גן או באימהות וקריירה שלוקח בערך שנה להתאושש מהלידה, למהירות 12 חודשים.

אז כנראה שיש נשים שמצליחות להתמודד עם השנה הזאת ביותר קלות מאחרות, וכנראה שזה משפיע על מספר הילדים האפשרי לאישה.

[עדי_א*]

ביחס בין פנטזיה למציאות
אני חושבת אכן אחד הדברים שהכי משפיעים על קביעת מס' הילדים. יפה שאת אומרת את זה באופן כזה גלוי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אמא ללי אני מזדהה עם כל מילה שכתבת...

[ניבה_שקד*]

נחמד שיש משפחה גדולה, אבל עדיף להסתפק במינימום (2 ילדים), כדי שלכל אחד מהם ישארו מספיק משאבים:
כסף, אויר נקי, מים נקיים, אוכל בריא, בית פרטי עם גינה, אוטו (בלי פקקים בכבשים), כדור ארץ לא מחומם, חמצן וכו'.

ככל שיהיו יותר ילדים בעולם - יגמרו המשאבים ויגדל הזיהום. עדיף פחות ילדים ולתת לכל אחד מהם את המקסימום. בשלב מסויים של התפוצצות האוכלוסין זה יגיע לרמה קיומית, של מחסור במזון / מים נקיים לשתייה וכו'. גם אם זה צפוי רק בדור הנינים שלנו (למרות שבאפריקה זה כבר בדור הזה), עדיף לעצור את כדור השלג הזה כבר עכשו, בדור הילדים, ולהסתפק בשניים בלבד.

[טליה_אלמתן*]

ככל שיהיו יותר ילדים בעולם - יגמרו המשאבים ויגדל הזיהום.
הרבה אנשים שותפים להשערה הזו.
עדיף פחות ילדים ולתת לכל אחד מהם את המקסימום
יש אנשים שמרגישים כמוך.

[עדי_א*]

ניבה, אותי מעניין אם הדברים שכתבת מצליחים להוות שיקול בבנית המשפחה הפרטית שלך. כלומר, ברור שאת צודקת מבחינה אובייקטבית, אבל האם זה גם תואם את התחושות והרצונות שלך?

[טליה_אלמתן*]

נראה שיש נשים שמצליחות להתמודד עם השנה הזאת ביותר קלות מאחרות
עדי א זה בגלל שעצרת בשניים! אחרת היית מגלה שמהילד השלישי והלאה זה הרבההההה יותר קל... הכי קשה היה לי אחרי הראשון והשניה.

[אמא_ללי*]

אחרת היית מגלה שמהילד השלישי והלאה זה הרבההההה יותר קל... הכי קשה היה לי אחרי הראשון והשניה
המממ... לי דווקא היה הכי קשה בשלישי. זה גם קשה שהוא אחרת כל פעם.

[עדי_א*]

עדי א זה בגלל שעצרת בשניים! אחרת היית מגלה שמהילד השלישי והלאה זה הרבההההה יותר קל...
אמן אמן טפו טפו בלי עין הרע! בינתיים יש לי רק אחת!

[טליה_אלמתן*]

עדי א
אויש כן היה לי בראש שניים בגלל עדי ל (לא שהתבלבלתי ביניכן - רק בילדים).

אמא ללי
עכשיו שאני חושבת על זה, באמת סביר שזה אחרת עבור כל אחת!

[פלוני_אלמונית*]

אבישג, כתבת שהעומס יורד גם אם ממשיכים להביא תינוקות. איך??

[טליה_אלמתן*]

אמנם לא אבישג, אבל אני מרגישה שזה בזכות הידיעה של "מה זה תינוק", מה עומד להיות, למה לצפות. פחות תסכול, פחות רגשות קשים.
בנוסף, "אימון מביא לשלמות": לומדים לתקתק עניינים. \ובנוסף בנוסף, איחוד משאבים: למשל, לבשל לשלושה לא לוקח הרבה יותר זמן מאשר לבשל לארבעה.

[אבישג_א*]

אבישג, כתבת שהעומס יורד גם אם ממשיכים להביא תינוקות. איך??

מעבר למיומנות הנרכשת, אני חושבת שמה שלי לפחות היה הכי קשה בהורות זה ההתמסרות הטוטאלית לילד - וכך זה כשיש לך ילד אחד או שניים בעיניי (אולי אני טועה וזה משתנה כשהם גדלים). זה שיגע אותי להיות כל היום, אבל ממש כל היום, סביבם, בלי יכולת אפילו לעיין בעיתון.
עכשיו יש לי הרבה יותר עבודות בית אבל גם המון זמן לעצמי, אני לא צמודה אליהם 24/7/365

מצד שני, אלו חוויות ההורות שלי, אולי אני טועה. כי ממילא הקטנים גדלים ואז הם בטח מעסיקים את עצמם עם חברים/מחשב/טלוויזיה ואז בעצם יש מעט ילדים מעט עבודות בית, בלי התמסרות טוטאלית של כל שעות היום וגם בלי תינוק קטן כל שנתיים שלש שגם במשפחה ברוכה הוא מאוד מאוד מעסיק (ואני כבר בהתלבטות לגבי אפשרויות תעסוקה שלי כי ברור לי שאני חייבת לצאת לעבוד ומצד שני אחרי הלידה אני מתקשה לחשוב איך אעשה זאת)

אז לסיכום, ובמחשבה שנייה (ותודה על השאלות והאפשרות הנוספת לחשוב) : היום יותר קל לי מאשר כשהייתי אם צעירה לשניים שלושה (אצלי אף פעם לא היה אחד (-: ), מצד שני הקטנים של אז היום גדולים כך שמשפחה קטנה כן יכולה להיות קלה ונוחה יותר, מצד שלישי בחינוך ביתי ועולם המערבי ששבט לא קיים בו אני מוצאת יתרונות רבים למשפחה גדולה.

טוב, הסתבכתי בשלב המסקנות, אולי פשוט כי אין, מקווה שמי שקורא מבין למה התכוונתי.

[יעלפו_מהמושב*]

אני מוצאת יתרונות רבים למשפחה גדולה
בא לך להרחיב?

באיזו שיחה, אני אפילו לא זוכרת עם מי, רק זוכרת שזו הייתה שיחה ברוח טובה דווקא, אמרתי שהילדים כל היום יחד, אז הם באינטראקציה והם לא בודדים וכו'. ואז מי שדיברתי איתה אמרה לי- כן, זה נכון, אבל זה שונה כשמי שאתה נמצא איתו באינטראקציה הוא אח שלך. לטוב ולרע, עם אח שלך אתה יכול להתנהג באופנים שלא בהכרח מתאימים לקשר עם אנשים אחרים. וחשבתי שגם זה די נכון. (לא עשיתי שום דבר עם המחשבה הזו. זאת אומרת, זה לא שזה הציק לי עד כדי כך שנניח הרהרתי באפשרות הגן, ממש לא). מה את אומרת?

[אבישג_א*]

וואי יעל סיבכת אותי, לא הבנתי מה כתבת בפיסקא - למה האינטראקציה שונה ומה רע בזה ?
אני חושבת שמה שכיף בקשר טוב עם אחים זה שיש לך חברים לכל החיים (כי בינינו עם כמה חברים נשאר לנו קשר לאורך שנים רבות ? לי כמעט ואין קשרים מבית הספר)

ואגב חינוך ביתי, הייתי די מתוסכלת שנים מהקשר שיש לי עם אחותי הגדולה, נראה לי שאם היינו יותר ביחד יכלנו להיות חברות טובות אבל היא כל הזמן הייתה עם חברות שלה.
הבת שלי די שיגעה אותי לאחרונה שהיא רוצה חדר לבד, בסוף התעצבנתי ואמרתי לה שחוץ מזה שאין לנו אפשרות לתת לה חדר לבד אני ממש נגד חדרים נפרדים. אחד מזכרונות הילדות הקשים שלי זה החדר הסגור של אחותי הגדולה, תמיד היא הייתה סגורה בחדר שלה עם חברות שלה ואם רציתי לדבר איתה הייתי חייבת לחשוב על מה, זה לא היה החדר שלי שבו נמצאתי ביחד איתה ובאופן טבעי כשאתה עם מישהו הקשר מתפתח, הדלת לחדר שלה תמיד הייתה סגורה וכמה שרציתי איתה קשר לא הצלחתי להגיע אליה.

לגבי יתרונות למשפחה גדולה, אני אישית נהנית מהרעש, ההמולה, הבלגן, ילדים נכנסים ויוצאים. מעט ילדים מתקשר אצלי עם שקט ובדידות - אבל דווקא קראתי כאן דברים מעניינים בזכות המשפחה הקטנה.

[יעלפו_מהמושב*]

כתבה שממליצה על ילד אחד
http://www.calcalist.co.il/local/articl ... 02,00.html

[עדי_א*]

קראתי את המאמר. א. תודה על ההמלצה, לדעתי מאמר מעולה שמדגיש באופן כללי עד כמה אנחנו מושפעים מכול מיני חצאי אמיתות גם כשאנחנו מקבלים החלטות הרות גורל לגבי עתידנו ועתיד ילדנו.
ב. שמחתי לגלות שלא מדובר בטרפת ישראלית, אלא בפסיכוזה כלל עולמית, או לפחות גם אמריקאית. צרת רבים וגו׳

[או_רורה*]

לא התחברתי למאמר. אני מבינה ומכבדת את מי שחי כך ובוחר כך, אבל בתור ילדה שגדלה עם אח שמבוגר ממנה ב-11 שנים -
בעצם גדלתי כמו בת יחידה.
אני מרגישה ממש את קטנות המשפחה, את החוסר בחוויות ילדות משותפות ואפילו את הבילויים המשפחתיים המורחבים שעושות חברותיי עם אחיהן שיש להם ילדים באותו הגיל.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שהכי היה קשה לי זה לא להיות פנויה לחבק את הגדולה ולהיות קרובה אליה פיזית כי יש עליי מנשא עם תינוק! היא הייתה בת שלוש וחצי והוא הרבה במנשא - בבת אחת התרחקנו כל כך, אני והיא, לא יכולתי לחבק אותה ולהתכרבל איתה מתי שרציתי, אי אפשר להוציא אותו מהמנשא באמצע שהוא ישן מתי שהיא צריכה חיבוק, וכל המגע נהיה מרוחק ומסורבל כל כך ותחום בזמנים! וזה הדבר שהכי מוריד אותי במעבר לילד נוסף. בן הארבע שלי כזה מתכרבל וצמוד אליי - פתאום תינוק במנשא יחצוץ ביני לבינו! אשמח לעצות ועידוד.

[בהצלחה*]

פלונית, את לגמרי צודקת. הריחוק מה"גדול/ה" נכפה עלינו והוא בא לידי ביטוי גם במישור הפיזי - שמפריע לך כ"כ.
אני חושבת שמדובר בתקופה קצרה ועוד כמה חודשים הקטן יעבור לגב ולאחר מכן ירצה לזחול, לרוץ ולראות את העולם ואז הידיים שלך יהיו יותר פנויות.
הנה שתי עצות פרקטיות לתקופה הזו:

1. כמה שיותר עזרה - אם מדובר בחברה שמחזיקה את התינוק או בעזרה בתשלום שמגיעה בוקר בשבוע להיות עם הקטן בזמן שאת עם הגדולה.
2. זמן מיוחד שלכן- אצלנו ברגע שאבא מגיע מהעבודה מתחיל "זמן הבנות" - אנחנו משחקות יחד בערב 10 דקות ואסוף לאף אחד להפריע לנו.

אמנם זה מאולץ אבל כמו שפנינת החכמה מתקופת הצבא של בעלי אומרת "הטעם של תירס מתוק מחזיק שבועיים.." - אני מאמינה שתשומת הלב הייחודית הזו מפצה בדרך כלשהי על הרגעים שבהם את לא לגמרי "שלה".
והכי חשוב לזכור שמדובר בתקופה קצרה.

[אבישג_א*]

ארבעת הגדולים שלי נסעו לסבתא ביום רביעי שעבר, היום הם צריכים לחזור.

אני חושבת שכבר כתבתי על כך בדף הזה אבל בא לי שוב לשתף בחוויות

זה מאוד שונה בשבילי
קודם כל עבודות הבית פחתו באופן דרסטי, אין כמעט למי להכין אוכל, מעט כלים, מעט ממש כביסה
מצד שני אין מי שיתפוס לי את הקטנים לשעה שעתיים (כעבודת בית או בתשלום או סתם כי בא להן), אז הבוקר למשל אני לא עובדת על המחקר מצד אחד כי הקטנים איתי (למרות שמישהי אמרה לי שהיא הצליחה לעבוד כעורכת לשונית עם פעוטה סביבה ועוררה את קנאתי - אולי אני פשוט צריכה להשתדל יותר ? אבל האמת אני די נהנית מהסטלבט בבאופן עם תירוץ הגיוני שאני צריכה להיות עם הילדים אז אי אפשר)

אז מה יש לנו ? אין כמעט עבודות בית, אין לימודים עם הילדים, אין הרבה ילדים שצריך להתייחס אליהם, אין מפגשים עם הילדים ואי אפשר לעבוד על המחקר, מה נשאר ? התנהלות נינוחה של בוקר, דווקא די כיף (השאלה מתי נשלים שעות עבודה ? אולי שיבת תואיל לישון בקרוב ואולי כן ננסה לעבוד איתן, אם אפשר לכתוב כאן אפשר גם לעבוד מן הסתם, אבל גיליתי מניסיון העבר שהתפוקה נמוכה למדי והמאמץ גדול, אולי באמת עדיף לנוח עכשיו ולעבוד אחר כך עם כוחות).

עכשיו אני נזכרת בצורך להפגש עם משפחות נוספות, כי כשיש רק שני קטנים בבית זה כמעט הכרחי

[פלונית_לעת_מצוא*]

מקפיצה את הדף למה חדש, והמרגיעון ההולם- אי אפשר להשפיע, מבלי הנכונות להיות מושפע. בול המשפט שמתאר את יחסיי עם הילדים.

כרגע הורים לארבעה ילדים נהדרים- שתי בנות ושני בנים. בן הזוג שלי רוצה ילד חמישי. אני רוצה שקט. מצד אחד, הטענה שלו היא שזה הזמן, שעוד מעט נהיה מבוגרים מדי (זה נכון) ושבאמת קשה לנו עכשיו, אבל זה קושי מבורך, עוד ילד אחד, שנתיים-שלוש של עבודה קשה ונוכל לחיות חיים רגועים יותר. מצד שני, זה כזה פרויקט עצום, ילד, שאולי כדאי להכנס אליו רק בכוחות מלאים. מצד שלישי- כוחות מלאים? מתי היו/יהיו לנו כאלה?

בקיצור, דברו איתי. (אבישג א, שובי לאתר!)

[אמא_לארבעה*]

פלונית לעת מצוא.
גם אנחנו מתלבטים לגבי ילד חמישי..יש לנו ארבעה ילדים. תמיד רציתי חמישה ועכשיו אני ממש לא יודעת. בימים האחרונים אני חושבת שעשיתי לי מן סדר במחשבות ו אני מבינה מה קשה לי באמת.
ההריון לא קל בלשון המעטה אבל עובר וברור ששווה את המאמץ.. הלידה כנל וגם הגידול ההנקה הארוכה ו השילוב של גידול הילדים בבית עם העסק שיש לי זה לא פשוט אבל תקופה קצת עמוסה עבורנו כשהם קטנים לימודים אלי וזהו. הילדים גדלים וזה עובר.
גם השיקום הפיזי שלי אחרי הלידה לרצפת האגן ו השרירים החלשים...זה פרויקט שאחרי כל לידה צריך לחזק ו לעבוד עליו שוב מאפס..בעצם ממינוס כי מלידה ללידה המצב מחמיר. אבל גם זה עובר. לאפשר להתמודד.
מה שנורא קשה לי זה שאני לא מגיעה להיות עם הילדים באמת . אני איתם בבית רב הזמן אך עסוקה כל כך במיליון דברים בוערים אחרים. בטיפול והנקה סביב השעון...ב לדאוג שיהיה אוכל . אני מבשלת בריא מאז וטבעי וזה לוקח זמן...ויש מחיר....שיהיו בגדים נקיים בארון וסדר מינימלי אחרת אשתגע. בעלי לא הרבה בבית לפשוט קשה לי עם זה למרות שאני לוקחת הרבה עזרה. קשה לי נורא שאין לי זמן וכוחות לדבר איתם לחבק אותם. להיות איתם באמת.לשמוע מה עובר עליהם ולחזק אותם. וזה קורה יותר עם הילדים הגדולים כי הקטנים ובטח התינוק הפצפון לא סובלים דיחוי...
היום פשוט נפל לי האסימון שאולי אולי המחיר לא שווה את זה. זה נשמע נורא לומר משפט כזה..אבל זו התחושה שלי היום . כלומר לא שווה לעשות עוד ילד אם זה בא על חשבון הילדים שכבר הבאת לעולם.
ו אולי אני מגזימה? אולי אבל ממש קשה לי עם זה. אני רואה כמה הם צריכים אותי יותר. ..וממש כואב לי עליהם.
אשמח מאד לשמוע מה אתם חושבים...

[זו_שכתבה_את_ההודעה_האחרונה*]

סליחה.. זו אני שכתבתי את ההודעה הארוכה האחרונה. עכשיו ראיתי שיש מישהי שדף הבית שלה זה אמא לארבעה. אז זו לא אני..אבל אני גם אמא לארבעה..

[פלוניתה*]

שוב אני...
אוף...אולי אני סתם מגזימה והילדים לא כל כך סובלים...?
תמיד הייתי קשה עם עצמי ו פרפקציוניסטית .
לא יודעת...אולי הפתרון הוא לקחת יותר עזרה בבית. יקר אבל אולי שווה.מצד שני מאד קשה לי לקחת עזרה בהרבה דברים.
בישולים נניח לא יכולה ...חוץ מבעלי שמבשל אך לא נמצא כל יום אז אי אפשר ממש לבנות עליו.

[כמה_כמה*]

אמא לשלושה בנים, מתלבטת כבר חצי שנה לגבי הרביעי(ת).

רוצה בת. רק בת.
מה הייתן עושות במצב כזה?

[אחת*]

_רוצה בת. רק בת.
מה הייתן עושות במצב כזה?_
סליחה עם זה בוטה: לא הייתי מנסה להיכנס להיריון מבלי לקבל באמת ובאופן עמוק את האפשרות שזה יהיה עוד בן.
אם אני ממש לא רוצה עוד בן, מוותרת ומסתפקת בשלושה ילדים

[פלונית_לרגע*]

_אמא לשלושה בנים, מתלבטת כבר חצי שנה לגבי הרביעי(ת).

רוצה בת. רק בת.
מה הייתן עושות במצב כזה?_

חד וחלק לא הייתי מביאה ילד נוסף. ארבעה ילדים זה הרבה. זה דורש השקעה, נכונות ותשומת לב וגם כסף. אם יש סיכוי שהילד לא יהיה ממש רצוי, אז לא הייתי מביאה ילד נוסף. הייתי מתענגת על שלושת הבנים שלי וזהו.

[כמה_כמה*]

אבל אני באמת רוצה בת.

[אחת*]

אבל אני באמת רוצה בת.
ואם זו לא תהיה בת?

[לולה*]

למה בעצם את כל כך רוצה בת?
איך את מדמיינת שיהיה אם תהיה לך בת? איך את מדמיינת אותה?

[כמה_כמה*]

ואם זו לא תהיה בת?
אז אני באמת אתבאס. אני יודעת איך זה לגדל בן, אני עושה את זה בעשור האחרון (ונהנת מאוד), אבל אני כבר "מכירה את זה" (כמובן שכל ילד שונה, וכל בן הוא שונה, אבל נראה לי שאמהות לילדים רבים מאותו המין יכולות להבין אולי על מה אני מדברת).


למה בעצם את כל כך רוצה בת?
כי זה אחרת. כי אני רוצה שתהיה לי בת. זה לא שאעשה איתה בהכרח דברים אחרים מאלה שאני עושה עם הבנים, אבל זה אחרת, מעצם המהות. זה אחרת.

איך את מדמיינת שיהיה אם תהיה לך בת? איך את מדמיינת אותה?
הבנים שלי כבר לימדו אותי לא לצפות, ושכל ילד נולד לגמרי הוא. היא תהיה היא, הבת שלי

[מנטרה*]

שלום חברות,
לשמחתי הקול הזה כבר נשמע אבל אני רוצה להביע בו תמיכה.
לי יש 2 אחיות, ויש לי 2 בנות.
מאוד מאוד הייתי רוצה עוד אחת, הייתי רוצה להיות בהריון שוב, ללדת שוב ולאחוז תינוק\ת שוב. וכן, הייתי בעיקר רוצה משפחה גדולה.
אבל אני חייבת להתייחס גם למצב כדוה"א, האוכלוסיה גדלה במהירות, המשאבים והמקום מוגבלים ויש לזה מחיר.
תסתכלו על מצוקת הדיור, אצלנו בעיר כל יום מתחילים לבנות מגדל חדש של 10 קומות. כי אין מקום לכולם! תראו את המקומות הציבוריים והשטחים הפתוחים שמצטמצמים... כפי שנאמר, תמותת התינוקות פחתה (שזה דבר מצויין), ותוחלת החיים עלתה, ולכן יש יותר מדי אנשים.
ואם כל הכבוד לחיתולים רב פעמיים, וחסכון במים, הצעד הכי משמעותי מבחינה אקולוגית הישרדותית זה להסתפק בשני ילדים.
וכן, 2 ילדים זה לא כלכך מעט, זה עדיין כיף ועליז ונוצרות חברויות עמוקות...
ושוב, גם אני חלמתי על משפחה של 3 ילדים... אבל גם חלמתי על עולם טוב לחיות בו.

[אחת*]

למה בעצם את כל כך רוצה בת?
כל סיבה נראית לי לגיטימית, האמת זה לא כזה משנה בעיניי למה.
זה מה שמשנה:
_אם זו לא תהיה בת?
אז אני באמת אתבאס_
ולכן לדעתי - חד משמעית, לא לעשות עוד ילד.
לא מגיע לאף ילד להיוולד לאמא שמתבאסת ממנו, לא משנה למה

[פלוני_אלמונית*]

_אבל אני חייבת להתייחס גם למצב כדוה"א, האוכלוסיה גדלה במהירות, המשאבים והמקום מוגבלים ויש לזה מחיר.
תסתכלו על מצוקת הדיור, אצלנו בעיר כל יום מתחילים לבנות מגדל חדש של 10 קומות. כי אין מקום לכולם! תראו את המקומות הציבוריים והשטחים הפתוחים שמצטמצמים... כפי שנאמר, תמותת התינוקות פחתה (שזה דבר מצויין), ותוחלת החיים עלתה, ולכן יש יותר מדי אנשים._

התנועה להיכחדות מרצון של האנושות

[אל_הלב*]

מנטרה, לפי מה שאת אומרת על מצב כדור הארץ עדיף לא להביא בכלל עוד ילדים, לפחות בעשרות השנים הקרובות.
אז למה שרירותית ההחלטה להביא 2 ילדים?
למה לא להסתפק באחד או בכלל לא?

כמה וכמה, אני לגמרי מבינה את הכמיהה לבת,
בראשונה רציתי רק בת ולא יודעת מה הייתי עושה במקומך עם 3 בנים.
יש לי חבאה טובה גם עם 3 בנים והיא כל כך רוצה בת. מניחה שלכל אחת גורל אחר שנקבע מלמעלה, האם לגדל בנים או בנות או שניהם.
אני עם בת וכמראה עוד בת בדרך ומודה לאל שהתברכתי בלגדל בנות, את דור הפמיניסטיות הבא. נשמע לי מאוד הגיוני לרצות לגדל בת כשאת בעצמך בת, הרצון שיהיו יותר נושאים משותפים והזדהות.
ואם לא תהיה לך בת סבירות גבוהה שתהיה לך בהמשך נכדה וגם זה יהיה אושר גדול.

[לולה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה לא שאעשה איתה בהכרח דברים אחרים מאלה שאני עושה עם הבנים, אבל זה אחרת, מעצם המהות. זה אחרת.

הבנים שלי כבר לימדו אותי לא לצפות, ושכל ילד נולד לגמרי הוא.

יכול גם להיות שבסוף זה לא יהיה כל כך אחרת... לדעתי עם הרצון לבת הוא כל כך חזק, יש שם ציפיות מסוימות, גם אם קשה לשים עליהן את האצבע ולהגדיר אותן בדיוק.
נראה לי שלו הייתי במקומך הייתי עובדת על שחרור הציפיות האלה, ואז רואה אם נשאר שם רצון באמת לעוד ילד, בן או בת, או שזהו.

[אמא_לבנים_ובת*]

מזווית קצת אחרת, לי יש בת אחרי שלושה בנים וזה אולי מצחיק להגיד אבל היא גדלה ממש כמו בן - כל הסטריאוטיפים: מכוניות, טיפוסים, פטישים וכן הלאה - בקיצור היא עושה בדיוק מה שהאחים הגדולים שלה עושים ואין כרגע שום סימנים מבדילים לכך שהיא בת...היא עוד צעירה יחסית ומניחה שבהמשך ישתנה אבל בנות אחרי כמה בנים הן לא בהכרח הבנות ה"קלאסיות" ה"נסיכות" מהפנטזיה.

[כמה_כמה*]

וואו, חזרתי אל הדף הזה כדי לקרוא דעות שונות, כשאני במחשבות על כן או לא ילד/ה חמישי/ת, ופתאום מצאתי את מה שכתבתי כאן לפני חמש שנים.

אז אני מרגישה חובה מוסרית לחזור ולעדכן - נכנסתי להריון, במשך השבועות הראשונים לא יכולתי להפסיק לתהות אם יש לי בבטן בן או בת, בן או בת, בן או בת, ו...

זו הייתה בת. היא הבת שלי מהחלומות. היא אהובה, מצחיקה, חכמה, היא קשוחה ומנהלת את הבנים של הבית ביד רמה היא כל מה שיכולתי לקוות לו. שמחה שנכנסתי להריון אז, ושמחה מאוד שקיבלתי את ילדת הפלא הזו.

(זהו, הרגשתי שדרוש כאן קלוז׳ר לטובת קוראות העבר והעתיד).

[שקטה*]

וואו כמה כמה, איזה כיף שחזרת לשתף! שמחה מאוד לשמוע שבסוף נולדה לך בת נהדרת.
איזה כיף היה אם כל מי שהיה כותב בבאופן על התלבטות או קושי היה חוזר אחרי כמה זמן לעדכן.