להיות אמא זה גם לסבול

ענת_שן_לוי*
הודעות: 1278
הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ענת_שן_לוי* »

סעיף ארבע, כשאגב המקור של ארבעת האמירות מיוחס לבודהה בכבודו ובעצמו: ההכרה במובחנות שבין סוביקט לאוביקט, בין האני הטהור ובין הקישורים הפיקטיביים שלו היא האמצעי לשחרור

ובעברית:
ההתניות שלנו. אנחנו מותנים להעלב כשמדברים אלינו לא יפה, לכעוס כשלא מבינים אותנו, להתעצבן כשהתשוקות שלנו אינן באות על סיפוקן, לצפות שהאנשים הקרובים לנו ישתנו כדי שיהיה לנו יותר נוח לחיות איתם. כל הדברים האלו הם הסיבה לסבל שלנו.
בעוד שיש בהכרה שלנו, ביכולת של התודעה שלנו להפריד בין התשוקות שלנו והאגו הפגוע שלנו - לבין טבענו האמיתי והאלוהי:
יש לנו יכולת להתבונן ביקום ובכל יצוריו בחמלה ובאהבה, כמו הבורא בעצמו, להבין שכל מצוקה של כל אדם נובעת מאנושיותו, מפחדיו, מילדותו, מהקשיים שלו. אם אנו סובלים מאדם מסוים, ביכולתינו לחוש כלפיו חמלה ואהבה (כמו הבורא עצמו) ובכך לשחרר את עצמינו מסבלנו. ביכולתינו להבין שהתשוקות שלנו הן תוצר של אנושיותינו הפגועה, ואינן אמורות לשלוט בנו.

רמז - הסבל שאנחנו סובלים הוא תמיד שלנו. גם אם נדמה לנו שאנחנו סובלים בגלל מישהו - זה לא נכון. המישהו הזה הוא רק שיקוף של מצבנו. פעולתו פועלת עלינו רק בגלל החולשה שלנו. אנחנו סובלים תמיד אך ורק בגלל ההתניות שלנו. כשנשתחרר מההתניות שלנו, הסבל יפסק.

נ.ב. יש לזכור שבודהה היה גבר, ולא בטוח שהיה לו מושג מה זה להיות אחרי ניתוח קיסרי או עם חתך חיץ/ בקע/ פצעים בפטמות, להיות רעבה, צמאה ולהצטרך פיפי, עם רגליים רדומות וגב כואב, כשהתינוק שעליך נרדם סופסוף אחרי שעה של יניקה, ואת פוחדת לזוז כדי שהוא לא יתעורר.

מצד שני, נשים קרובות יותר להארה מטבען, D-: (אקהרט טול בספר "כוחו של הרגע הזה").
ב_דחילו*
הודעות: 818
הצטרפות: 13 יוני 2004, 10:05

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ב_דחילו* »

וואו, ענת, איזה יופי @}
הזכרת לי את הסרט 'סמסארה' שבאחד מרגעי השיא שלו האשה (הכל-כך מרשימה - יצרית, חזקה, מתפתחת ואמא מדהימה) מוכיחה את הגבר שפורש - מה פורש? - בורח באישון לילה לחיי 'הארה' במנזר - על הצביעות והסבל שהוא גורם לאחרים - לבנו הקטן ולה, במעשה הקטן והמתנשא שלו. זה רגע כל כך חזק, אומנות במיטבה שממש 'הופכת את הבטן'.

יש משהו ביומיום של אשה - שלוקח בחשבון את כולם, שיוצא 'מתוך עצמו' ומתוך האגו שלו ומקיים את המהות הזו, המאפשרת - שגבר כנראה צריך לנסוע למנזר בשבילו. מנזר עדיף על מלחמות...
ענת_שן_לוי*
הודעות: 1278
הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ענת_שן_לוי* »

סרט הודי, מן הסתם?
אני חושבת שאותה האשה (הכל-כך מרשימה - יצרית, חזקה, מתפתחת ואמא מדהימה) מגולמת גם בסרט לרכב על לוייתן (סרט ע נ ק !) בתור הסבתא של הגיבורה.

יש משהו ביומיום של אשה - שלוקח בחשבון את כולם, שיוצא 'מתוך עצמו' ומתוך האגו שלו ומקיים את המהות הזו,
אקהרט טול אומר שלנשים קל יותר לחוש את גופן ולהיות בו, ושזהו המצרך הבסיסי להארה;
שכדי להגיע אל מעבר לאגו ולהתחבר עם מציאות עמוקה יותר, יש צורך ב: התמסרות, חוסר שיפוט, פתיחות המאשרת חיים במקום להתנגד להם, היכולת לאחוז בכל הדברים בחיבוק אוהב של ידיעה - איכויות הקרובות יותר לעיקרון הנשי.
תזכורת למה שאנחנו מוזמנות ו מסוגלות ליצור בהווה ומדי רגע ברגעו.
ב_דחילו*
הודעות: 818
הצטרפות: 13 יוני 2004, 10:05

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ב_דחילו* »

אקהרט טול אומר שלנשים קל יותר לחוש את גופן ולהיות בו, ושזהו המצרך הבסיסי להארה
מענין שגבר מנסח קביעות על תחושות של נשים את גופן. בעצם, לא מפתיע...
באופן כללי אני לא מתחברת להארה, או יותר נכון משאירה אותה לגברים. אני נמשכת יותר ליומיום, להתרסקויות (רכות) ולידה מחדש בכל רגע ורגע. להתמודדויות -הארה נשמעת לי יותר כבחירה בפרישות. מה יש למשהו שמצליח לא לחוש או לחוש הכל באותה מידה לספר לנו על התמסרות?
ענת_שן_לוי*
הודעות: 1278
הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ענת_שן_לוי* »

הארה נשמעת לי יותר כבחירה בפרישות
מה פתאום! גם בבודהיזם לסוגיו וגם ביהדות מדובר על לעלות דרגה באמצעות החיים ולא מחוץ להם.
צריך את כל הגרויים ואת כל הקשיים של החיים, כדי לזכור בשביל מה בכלל רוצים לעלות שלב!
חוץ מהדלאי למה ודומיו, שהם לכאורה כבר נחשבים מוארים - מי שלא מקים משפחה מפספס כמה שלבים מהותיים מאד בהתפתחותו.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

לפי דעתי אימא זה שווה לסבול אבל יחד באה עם זה הרבה מאוד הנאה שעולה על הסבל הנגרם מאימהות ... :)
שרית_אמיר*
הודעות: 908
הצטרפות: 27 ינואר 2004, 17:51
דף אישי: הדף האישי של שרית_אמיר*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי שרית_אמיר* »

אני אמא זה 26.5 שנים
סבל אף פעם לא התחבר לי עם היותי אם
קשיים כן,
התלבטויות כן,
אבל סבל? וואו סבל זו מילה קשה וכבדה.
כאם ל3 לרגע אחד ב26.5 שנות הורותי לא חשתי סבל, והיום לא מעט ימים קשיים בפרט עם בכורי כי הייתי ילדונת (-:
סבל פוגע בקישששור שלי להיותי אם.
אמא_ל_5*
הודעות: 871
הצטרפות: 09 יוני 2003, 09:39
דף אישי: הדף האישי של אמא_ל_5*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אמא_ל_5* »

_אני אמא זה 26.5 שנים
סבל אף פעם לא התחבר לי עם היותי אם
קשיים כן,
התלבטויות כן,
אבל סבל? וואו סבל זו מילה קשה וכבדה._

מסכימה עם כל מילה. אני אמא כבר 19.5 שנים, לחמישה ילדים, וגם אני ממש לא יכולה לקשר את התחושה של סבל עם היותי אמא. היו ימים קשים, אבל סבל - ממש לא.
זה כנראה שונה אצל אנשים שונים, וזה בסדר. אין לי כמובן שום ביקורת למי שכן חשה כך, אבל חשוב לי לכתוב את הדברים עבור נשים שהן עוד לא אמהות, או אמהות צעירות. סבל ממש לא חייב להיות חלק מאמהות, כפי שמשתמע באופן פסקני משם הדף.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

לי נראה שאולי יש כאן ויכוח סמנטי על המונח "סבל" וגם שכמובן שאי אפשר לדון אדם עד שנגיע למקומו, וכל אמא מתמודדת עם דברים דומים אבל גם שונים...

אצלי למשל, יש תחושה לפעמים של "אין מוצא". ברגע שנכנסת לעקה הזאתי, אתה בתוכה, ואי אפשר לצאת ממנה סתם ככה וגם אין יותר מדיי הנחות (עבורי כמובן, ואני יודעת שזה כרוך בעובדה שקשה לי לעשות הנחות באופן כללי).
למה אני מתכוונת ?

כשנולד הבכור נקרעתי בין רגש האמהות והצורך להיות איתו לבין הצורך לצאת לעבוד, ואחר כך, גם עם השני, כל הזמן הרגשתי שאני במין מירוץ, ובמקביל להיותי קלינאית תקשורת במשרה כמעט מלאה, אני גם מנהלת מפעל שבו חייבים להיות כל הזמן בעיניינים: לבדוק את מלאי המקרר, לבדוק את הררי הכביסות, לקדם את הבישולים לשבת, ועוד ועוד ועוד ועוד ומעבר לכל אלו, נשארתי גם אותו אדם שהייתי קודם, עם הצרכים והרצונות והחלומות (???).

ועכשו שאנחנו בבית, אני מרגישה שלפחות צמצמתי את המחוייבות החיצונית שלי. זה לא בהכרח יותר קל. אני עדיין מרגישה שאני בעסק מורכב ושבגלגול הבא לא אכפת לי לנוח בתור גבר (ובגלגול שאחריו בטח שוב ארצה להיות אמא ;-) ).

וגם חושבת, שעבור מי שבאופן כללי רואה את המורכבות של הדברים ומוצאת את עצמה חושבת על המון דברים שאחרים בכלל לא חושבים עליהם, החיים וההורות הם מסע לא פשוט, נטול הפוגות אמיתיות, או כמו שאמרה לי מישהי: "את צריכה לזכור שאת כל הזמן נוהגת ויש X ילדים שנוסעים איתך במושב האחורי..."
{@
רוני_בלוני*
הודעות: 1240
הצטרפות: 10 מאי 2004, 11:42
דף אישי: הדף האישי של רוני_בלוני*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי רוני_בלוני* »

כל כך מזדהה עם רסיסים, סבל זו אכן מילה קשה ואני לא מרגישה סובלת.
אני מרגישה קצת לא פייר שאני ממונה על כל הבית וגם עובדת מחוץ לבית ואילו "הוא" ממונה ולוקח על עצמו רק מה שהוא אוהב, והוא עושה הרבה - אני לא אומרת, אבל מדובר ב"פרוייקטים" בבית שהוא אוהב וזו הזדמנות טובה תוך כדי - להתנתק מהילדים.
כלומר בין העבודות השגרתיות בבית שאני עושה (וזה שגרתי, לא פרוייקט שעוד מעט נגמר) אני מטפלת גם בילדים שלנו(מבשלת - לעתים לכל אחד מה שהוא אוהב, מאכילה, מלבישה, רוחצת, משכיבה, דואגת, לוקחת לחברים ומחזירה, מקשיבה, מבדרת, מחנכת).
כש"הוא" מתמסר לפרוייקטים (בגינה בדרך כלל) הוא לא יודע וגם לא מעניין אותו מה קורה בתוך הבית.
והכי קשה לי, נכון שהוא מוכשר מאוד (וגם איטי מאוד) - הוא מקבל את כל התשבוחות מהסביבה, כל הזמן, ואני? כלום!
הרי גם אני מקריבה, ומקריבה המון המון המון, כדי שהפרוייקטים שלו יצליחו. אבל את התשבוחות הוא לוקח.

למשל הגינה שלנו, יש לנו גינה מדהימה, לא טבעית אלא מעוצבת ממש, את כל התשתית בעלי בנה (מאבן) ושתל את הדשא, את כל הצמחים - אני תכננתי ושתלתי, עשיתי עבודת מחקר אמיתית לפני השתילה, תכנון נכון. עד היום כשרואים את הגינה שלנו (שנבנתה בשלוש שנים כמעט רצופות, יום יום) - הוא מקבל את כל התשבוחות ואני? כלום!
פעם אפילו העזתי לומר לאדם שנתן תשבוחות - "אני שתלתי ותכננתי את הצמחים והוא את התשתית, הדשא ובריכת הדגים". אבל זה לא נעים להגיד את זה כל הזמן.
שרית_אמיר*
הודעות: 908
הצטרפות: 27 ינואר 2004, 17:51
דף אישי: הדף האישי של שרית_אמיר*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי שרית_אמיר* »

אני לא שפטתי מי שחשה שלהיות אם= לעיתים לסבל.
מ אני שאפוט רגשות של אחרות.
ציינתי מה אני מרגישה/חושבת.
לפעמים לשנות צורת חשיבה עוזר
מכמה קשה לי....לכמה נפלא שילדי ....
לחפש את האור גם אם הוא כבה לפעמים
Pלונית_אחרת*
הודעות: 1055
הצטרפות: 05 יולי 2004, 00:12

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי Pלונית_אחרת* »

והכי קשה לי... ...הוא מקבל את כל התשבוחות מהסביבה, כל הזמן, ואני? כלום! הרי גם אני מקריבה, ומקריבה המון המון המון, כדי שהפרוייקטים שלו יצליחו. אבל את התשבוחות הוא לוקח.
רוני,
זה באמת נורא קשה - חוסר ההכרה בעשיה הנשית - אמהית. אולי שווה לדבר על זה עם זוגך?! את חושבת שהכרה מצידו תעזור?!
האם הוא נותן לך קרדיט? ברור לי שהסביבה יכולה להיות מאוד מבאסת - כל פעם שאני אומרת שהילדה עם אבא שלה אני שומעת נאום על כמה הוא נהדר וכו' - והרי הוא לא מקבל את הנאום הזה כשאני איתה (-:
אבל Pלון כן מפרגן, ומדבר על זה שהוא מעריך את ההשקעה שלי, זה כנראה מספק את הצורך שלי בהכרה ובהערכה, עד עד כך כך שרק כשהתחלתי לכתוב לך תגובה שמתי לב שבעצם גם אצלנו - הסביבה מחמיאה רק לו. (התכוונתי בכלל לספר על חברה שהיא המפרנסת וגם המטפלת העיקרית בבית ובילד אבל כל פעם שהוא נמצא איתו כל העולם ואישתו אומרים לו ולה כמה הוא נפלא ומשתתף ו....)

וכאשר הוא לא זוכר לפרגן בקול רם?! אני מבקשת - זה היה לא כל כך טבעי בהתחלה (לבקש מחמאות [-: ) אבל הבנתי שחשבו לי שהוא יגיד בקול רם שהוא מעריך ומבין את ההשקעה שלי
חוץ מזה אין לי מה להוסיף באמת נשמע מצב מתסכל וקשה.
(())
רוני_בלוני*
הודעות: 1240
הצטרפות: 10 מאי 2004, 11:42
דף אישי: הדף האישי של רוני_בלוני*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי רוני_בלוני* »

פלוניתוש' תודה, אבל אני לא מרגישה שהוא צריך להגיד לי תודה או כמה יפה אני מטפלת בבית או בבנות, אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה, זה הבית שלנו ואלו הם הילדים שלנו, זהו. זו החלטה שלנו להביא לעולם משפחה ואין צורך להודות לי במילים (במעשים זה כבר משהו אחר, אבל הוא לא ממש הטיפוס).
פירגון מהסביבה זה משהו אחר, אגב, ביום שהוא סיים את הגינה (טוב זה היה לפני שנתיים) פשוט בכיתי כמו תינוקת והסברתי לו למה וכמה היה לי קשה. היום אנחנו עומדים לפני שיפוץ של הבית (לפני החלטות שונות) ואני כבר הודעתי לו שחלק גדול מהעבודה יבואו אנשי מקצוע לעשות ולא הוא, כי אני זקוקה לו בבית.
יהיה בסדר! אין לי ספק! ככה, פתאום מצאתי את הדף הזה והוא משמעותי בעייני מאוד.
רוני_בלוני*
הודעות: 1240
הצטרפות: 10 מאי 2004, 11:42
דף אישי: הדף האישי של רוני_בלוני*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי רוני_בלוני* »

פלוניתוש' - עוד משהו.
גם אי אפשר לבוא ולהגיד לבן אדם שנותן את הנשמה שלו כדי שהסביבה הביתית תהייה טובה (בכל זאת נכנסנו לגור בבית שלנו לפני שש שנים ולא היה לנו כסף לעשות את כל הגמר, עם השנים עשינו עוד ועוד, בעיקר לבד), אז כמו שאמרתי קשה מאוד לבוא ולומר לאדם כזה, שעובד בחצר הבית עד אחת בלילה בתקופות מסויימות, לתת לי קומפלימנטים על עבודה שעשיתי או על השקעה שלי, זה לא מעשי!! הוא נותן מה שהוא יכול! ההבדל הוא שהוא יכול לתמרן את העבודה איך שמתחשק לו (פרוייקטים עם הפסקות) וזה בעיקר משהו שהוא אוהב - אבל אותי אף אחד לא שואל אם אני אוהבת ומה אני אוהבת לעשות, עושים כי צריך וזהו! וזה ההבדל בין נשים לגברים לדעתי.
אמא_לשלושה*
הודעות: 966
הצטרפות: 17 פברואר 2005, 11:59
דף אישי: הדף האישי של אמא_לשלושה*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אמא_לשלושה* »

אבל אותי אף אחד לא שואל אם אני אוהבת ומה אני אוהבת לעשות, עושים כי צריך וזהו! וזה ההבדל בין נשים לגברים לדעתי.
יש עוד הבדל, [אצלנו לפחות] כשהילד מקבל 100 במבחן אז הבנזוג פורש את נוצותיו ואומר "זה הילד שלי".
אבל כשהוא מרביץ לאחותו אז הגברבר אומר: "זה הילד שלך!!!!" {יענו, החינוך שלך :-)}
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
הודעות: 8400
הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* »

אצלי למשל, יש תחושה לפעמים של "אין מוצא". ברגע שנכנסת לעקה הזאתי, אתה בתוכה, ואי אפשר לצאת ממנה סתם ככה וגם אין יותר מדיי הנחות
(())
קורה לא מעט. אצלי זו מועקה שצצה כשהילד מקטר, אפילו לא על משהו רציני. פתאום אני קולטת שהוא לא יפסיק עד שאפתור את הבעיה שלו, ושרק אני יכולה לפתור אותה, שאח"כ הוא יהיה שוב רגוע עד הבעיה הבאה, וגם אז זה לא יפסיק עד שזה ייפתר, ואף אחד לא יפתור את זה חוץ ממני, וכך הלאה והלאה, לעולם לא יהיה לי מנוח, עד גיל 18 :-S סוג של חשיבה הרסנית שמשתלט עלי.
מונו_נוקי*
הודעות: 2232
הצטרפות: 25 מרץ 2004, 18:12
דף אישי: הדף האישי של מונו_נוקי*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מונו_נוקי* »

עד גיל 18 חחחחח
ילד זה לכל החיים.
ברגעים קשים , אם הם קורים הרבה מדי זה סימן שמשהו בהתנהלות יכול להיות טוב יותר וצריך לעבוד על זה. אבל באותו רגע, כדאי שמישהו אחר ישמור על הילד או להשתמש באחד מ גלגלי הצלה לאימהות

רוני בלוני
לדעתי זה לא צריך להיות כך. זה שאת עשית משהו מעולה זה בגלל שאת חכמה ויצירתית ויודעת לתכנן. אם תטפחי לעצמך על השכם מבלי לחכות שאחרים יעשו את זה למענך , זה יגרום לאחרים לעשות את זה גם. ותעשי גם את מה שאת אוהבת בלבד, או שתמצאי דרך לאהוב את מה שאת היום לא אוהבת.

קורה לא מעט. אצלי זו מועקה שצצה כשהילד מקטר, אפילו לא על משהו רציני. פתאום אני קולטת שהוא לא יפסיק עד שאפתור את הבעיה שלו, ושרק אני יכולה לפתור אותה
לכל הבעיות בעולם יש פיתרון אחד:ציצי. תאמיני לי שאני כל כך מצטערת שהגדול שלי לא לוקח יותר. היום הדבר היחיד שמרגיע אותו זה מכוניות על בטריות וזה הרבה יותר יקר ,מרעיש ולא עוזר להירדם:-S
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
הודעות: 8400
הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* »

ברגעים קשים , אם הם קורים הרבה מדי זה סימן שמשהו בהתנהלות יכול להיות טוב יותר וצריך לעבוד על זה
כן, אני לומדת ומשתכללת ורוכשת מיומנויות. עדיין, גם הילד מצדו גדל ומתחיל כל פעם בשלב חדש של התפתחות...
Pלונית_אחרת*
הודעות: 1055
הצטרפות: 05 יולי 2004, 00:12

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי Pלונית_אחרת* »

רוני, אני כותבת לך למרות שאני לא בטוחה שזה הדף המתאים , אולי תרצי להעביר את זה (אליך? לדף תחזוקת בעל ? )

מאוד חשוב לי להבהיר אני לחלוטין לא!!! שופטת אותך אני מזדהה, כתבתי על זה גם בבלוג שלי, (וזוגי הוא עוד סופר בנזוג ביחס למה שאני רואה סביבי)

כתבת
אבל אני לא מרגישה שהוא צריך להגיד לי תודה או כמה יפה אני מטפלת בבית או בבנות, אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה, זה הבית

שלנו

ואלו הם הילדים =שלנו=, זהו. זו החלטה

שלנו

להביא לעולם משפחה[/u]
והודעה לפני כתבת : .
בין העבודות השגרתיות בבית

שאני

עושה (וזה שגרתי, לא פרוייקט שעוד מעט נגמר)

אני

מטפלת גם בילדים שלנו(מבשלת - לעתים לכל אחד מה שהוא אוהב, מאכילה, מלבישה, רוחצת, משכיבה, דואגת, לוקחת לחברים ומחזירה, מקשיבה, מבדרת, מחנכת).[/u]

העניין הוא, ולצערי את כנראה לא מיוחדת בכך )-:, הוא שההחלטה היא זוגית אבל העומס נופל בד"כ על כתפי האישה. ההחלטה

שלכם

מיתרגמת למשימות

שלך

- זה מאוד משמעותי וזה מצב מתסכל!

תקשיבי למשפט הזה שאמרת:
ואין צורך להודות לי במילים (במעשים זה כבר משהו אחר, אבל הוא לא ממש הטיפוס)
(בתוך ההקשר שלו כמובן) אני עושה ולא צריך לומר לי תודה (למה לא בעצם) אבל בעצם אני כן מצפה להכרה - במעשים, אבל אני מוותרת על ההכרה הזו כי הוא לא הטיפוס.
אני קוראת פה תסכול על העדר הכרה במעשייך יחד עם תחושה שלא לגיטימי לצפות להכרה (אלו הרי הילדים שלנו, זה הבית שלנו) כל כך מפחיד להתמודד עם זה (שמגיעה לך הכרה ואינך מקבלת אותה), שאת מפנה את הציפיה החוצה - לאחרים (לזרים שעוברים ורואים את הגינה?!).
כתבת את התשבוחות הוא לוקח, לוקח ממי? מאנשים שנותנים אותם או ממך שבעצם הן מגיעות (גם) לך.
(אני שומעת פה כאב ותסכול - מוצדקים, שאת לא נותנת להם לגיטימציה, וחבל)

מדוע את אומרת שהוא לא צריך לבטא את ההערכה שלו?!
יש איזה עניין עם העבודה הנשית - שהיא שקופה (יודעת שיש גברים שעושים, וכו כו' אבל זה לא העניין פה).
גם נשים מפנימות את השקיפות שלה ולא מצפות להערכה על שהיא נעשת. ואולי כדאי לשאול: למה לא בעצם? (ראי שגם את בעצם ברובד מסויים כן מצפה להערכה מצידו) והרי

זה לגמרי בסדר לרצות שיעריכו את המאמץ שלנו, שיכירו בתרומה שלנו לבית

חשוב להבהיר אני לא מדברת על לתבוע הערכה ממקום של קורבנות / תסכול / כעס, אלא מתוך ציפיה לגיטימית שצורך שלך (בהכרה) יקבל מענה בתוך הקשר שלכם.
זה לגיטימי לצפות שהוא ידע מה את עושה ושיעריך את זה - בדיוק כמו שאת מעריכה את זה שהוא עובד קשה בחוץ ושאת תורמת לפרוייקטים "שלו".

אני לא מדברת על לעשות בשביל שהוא יגיד תודה או "בישבילו" כי זה הבית גם שלך, והילדים גם שלך, וכו'. - שוב לא ממקום של קורבן אלא מקים שאומר:
  • אני זקוקה מידי פעם מילה טובה (וזה לגיטימי)
אני זקוקה להכרה בעשיה שלי (שהיא נורא לא "סקסית" אלא שגרתית ולא כל כך מתגמלת מתוך עצמה)
אני רוצה שאת המחמאות הללו ייתן לי בנזוגי (שגר איתי בבית ונהנה מהעשיה שלי)

גם אי אפשר לבוא ולהגיד לבן אדם שנותן את הנשמה שלו כדי שהסביבה הביתית תהייה טובה ... ...קשה מאוד לבוא ולומר לאדם כזה, שעובד בחצר הבית עד אחת בלילה בתקופות מסויימות, לתת לי קומפלימנטים על עבודה שעשיתי או על השקעה שלי, זה לא מעשי!! הוא נותן מה שהוא יכול!

להגיד לו לא רצוי אבל בהחלט אפשר לבקש ממנו....

וחוץ מזה האם את לא "לבן אדם שנותן את הנשמה שלו כדי שהסביבה הביתית תהייה טובה" ????
אולי שווה לתת לו מחמאות על חלקו, וגם לקבל מחמאות על חלקך? (אני לא מדברת על להגיד 19 ביום תודה על כל כוס שאת שוטפת (-: )
ובמיוחד שבחלוקת העבודה אצלכם הוא עושה פרוייקטים יחודיים (שיש להם סוף - מתגמל, לא סיזיפי כמו לשטוף רצפה...) וכשהו עושה את המשימות הללו
הרי גם אני מקריבה, ומקריבה המון המון המון, כדי שהפרוייקטים שלו יצליחו. אבל את התשבוחות הוא לוקח.

ההערכה הזו צריכה להיות דו כיוונית, גם את כמובן צריכה לתת מילה טובה על העשיה השיגרתית שלו (אני מניחה שיש כזו - עובד בחוץ למשל) - זה לגיטימי לצפות שהוא יפנק אותך איזה ערב בדיוק כמו שאת מידי פעם תפנקי אותו אותו.

ממליצה על הספר תחזוקת בעל הוא יכול להאיר כמה נקודות / דפוסי מחשבה ואולי גם להוליד פתרונות.

אצלי, נוצר כעס על Pלון אחרי הלידה ולא הבנתי למה אני כל כך כעויסת עליו - הרי הוא ממש בנזוג ואבא למופת - הבנתי שהכעס הזה נולד בגלל השקיפות של העשיה שלי. וביקשתי (לא תבעתי, לא דרשתי, - ביקשתי) שיתיחס לעשיה שלי, שיגיל לי לפעמים "אני יודע שזה קשה" בקיצור - להכיר במאמץ שלי מידי פעם. זה היה מאוד מוזר (לבקש שיגידו לי תודה) אבל בגלל שבאתי מההזדקקות שלי - לא מ "אתה לא בסדר" זה עבד ואף העצים את אהבתנו.

וואי, איזו מגילה
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי בשמת_א* »

אצלי זו מועקה שצצה כשהילד מקטר, אפילו לא על משהו רציני.
קראתי את מונו נוקי ומייד חשבתי על הורי.
ללא ספק, כשאחת מאיתנו "מקטרת", אפילו לא על משהו רציני, כל אחד מהורי תיכף נתפס למועקה ומתחיל לחשוב "אוי, מה יהיה" ו"מה לעשות" ו"מה אני צריך לעשות עכשיו". אמא שלי אפילו עוברת ישר להצטדקויות למה היא לא יכולה לעזור לי או לאחותי כרגע (כלומר, היא תיכף דאגה, תיכף חשבה שיש משהו שהיא צריכה לעשות, תיכף לא רצתה, תיכף הרגישה רגשי אשמה, ותיכף תוך כמה שניות יוצאת תגובה מתנצלת מצטדקת...).
ושתינו עם קידומת 4...

וואי, איזו מגילה
תגידו, זאת רק אני שנדהמת לקרוא בסוף תגובה מרתקת שהייתי שמחה לקרוא כפול ממנה משהו כמו "אני מתנצלת שכתבתי יותר מדי"? כתבת דברים חכמים, טובים, נבונים, מעולים, תומכים ומעוררי מחשבה. אני בעד מגילות.
רוני_בלוני*
הודעות: 1240
הצטרפות: 10 מאי 2004, 11:42
דף אישי: הדף האישי של רוני_בלוני*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי רוני_בלוני* »

אוי פלוניתוש', את כל כך צודקת... אבל ככה פשוט לבקש?!
זה הגיוני?!
"יופי של עבודה אתה עושה, זה מקסים, איזה יצירתיות. אתה יכול לראות איך שטפתי את הבית היום? והכלים? אוי כל כך קשה עם הכביסה ובכל זאת עשיתי, שמת לב? הייתי רוצה שתעריך יותר את המאמצים שלי, שתשים לב לזה".
פשוט ככה? זה לא נראה צבוע??
והוא מן הסתם הוא בטח יגיד: טוב אם היה לי רכב צמוד כמו אצלך הייתי מספיק הרבה יותר.
ומצד שני בחורף הוא מסיים מוקדם הרבה יותר לעבוד ויש לו הרבה יותר חופשות ואז הוא משתדל לעזור יותר.
אבל שוב זה בא ממקום של לעזור ולא לעשות מתוך שיתוף!
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי בשמת_א* »

אתה יכול לראות איך שטפתי את הבית היום? והכלים? אוי כל כך קשה עם הכביסה ובכל זאת עשיתי, שמת לב? הייתי רוצה שתעריך יותר את המאמצים שלי, שתשים לב לזה
בניסוח כזה, זה בטח לא יעבוד D-:

טוב אם היה לי רכב צמוד כמו אצלך הייתי מספיק הרבה יותר.
הרגשת אשמה, הצטדקות שהוא לא עושה יותר?
כלומר, כל פעם שאחד מכם מכיר בתרומה של השני, מייד הוא משווה אותה לתרומתו, מרגיש נחות מהשני, ומרגיש אשמה כתוצאה מהחשבון שלו? אז איך אפשר ככה לתת הערכה אמיתית, כשכל הערכה פירושה ש"אני מרגיש אשם שעשיתי פחות מדי" )-:

לעזור ולא לעשות מתוך שיתוף!
חלק מזה בא מהחינוך שלו, שהוא לא מודע לו.
וחלק אחר מהגישה שלך.
אני מאוד ממליצה על פליי ליידי. היא מלמדת אותך איך לברך את עצמך, את משפחתך ואת ביתך בלי תפיסת הקדושה המעונה. וברגע שאת מתחילה לעשות את זה, ונפטרת מהתפיסה שאת מקריבה (באמת נפטרת, באמת משתנה, זה לא עובד אם את לא השתנית) - כמו במטה קסם, פתאום הכל משתנה! פתאום את מקבלת שיתוף ועזרה!
כמה פטנטים מעשיים שתורמים לזה, לפי שיטתה: יומן ניהול הבית, למשל, שבו את רושמת מה צריך לעשות בכל תחום. למשל, יש לך דף "הגינה" ואת כותבת שם את כל המלאכות שצריך לעשות - קבועות (כל יום, כל יום שלישי, פעם בחודש וכדומה) ומשתנות (רשימת המשימות של "צריך ל-" שאת מכינה לגבי הגינה), וגם "הסלון", ששם יהיה כתוב מה צריך לנקות בסלון, כל פעם שמגיע השבוע שבו מתמקדים בסלון.
כשיומן ניהול הבית עומד במקום מרכזי, וגם בעלך יכול להציץ בו כשאת בדיוק פתוחה על דף מסוים כדי לעשות את המשימות הקבועות של אותו יום/שבוע, אז הוא יכול לראות שכתוב "לנקות את התריסים בסלון" וגם "לנקות את זגוגיות החלון בסלון", וגם "לשאוב את הספות", ויכול להיות שהוא פשוט ייקח על עצמו לעשות את זה...
ובהקשר הזה, אני מזכירה עוד סיסמא מעולה של פליי ליידי: even housework done incorrectly still blesses your family
וזה אומר, שגם אם הוא ניקה את החלון בסמרטוט שהשאיר סיבים, ופיספס את כל הפינות - עדיין, החלון יותר נקי מקודם, ואת ממש שמחה ומודה לו בשמחה על תרומתו לבית!
(דרך אגב, אני מוכרחה להגיד, שבזה הדרך של החינוך הביתי פועלת. כשלא מתקנים, לא מלמדים, לא מעירים - הבעל בדרך כלל יגלה מתישהו שהסמרטוט משאיר סיבים על החלון... ויתחיל לחפש משהו יותר טוב... לעומת זאת, אם נעיר לו, הוא ירגיש אשם ומטומטם, ולא ירצה יותר לנקות אף חלון בחיים שלו. אם הוא נקמן, הוא גם יבחר בכוונה סמרטוט משיר סיבים לאיזו עבודה אחרת, דווקא!).
רוני_בלוני*
הודעות: 1240
הצטרפות: 10 מאי 2004, 11:42
דף אישי: הדף האישי של רוני_בלוני*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי רוני_בלוני* »

הי בשמת, אני לא ממש צריכה את פליי ליידי בשביל להפטר מרגשות האשמה, הנה כמו שכתבתי, אני מכירה בכך שאני מוכשרת בעבודות מסויימות בבית שהפכו לחלק ממני ולכן אני לא ממש מרגישה צורך ביגידו לי תודה ששתפתי את הכלים או שהכנתי אורחה שגרתית, אגב על אוכל אהוב הוא כן אומר תודה לפעמים ומראה התלהבות מהאוכל וזה עושה הכל!
פלוניתוש' תודה, אבל אני לא מרגישה שהוא צריך להגיד לי תודה או כמה יפה אני מטפלת בבית או בבנות, אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה, זה הבית שלנו ואלו הם הילדים שלנו, זהו.

כל מה שהתחלתי לומר כאן בהתחלה היה - הכאב שלי שהוא מקבל מחמאות בלי סוף על היצירות שלו ואילו אני, שגם אני חלק מההצלחה (ובעיקר זו שמאפשרת בכך שאני דואגת לדברים השגרתיים האחרים) לא מקבלת אפילו מילה קטנה. ואני לא מדברת על מילה קטנה על הדברים השגרתיים אלא על החלק שלי בתוך היצירה.
לגבי הדברים שכתבת בשמת, לא הייתי מוותרת על כל העשייה שלי השגרתית בבית, העשייה הזו היא חלק ממני שלא הייתי רוצה שמישהו יקח לי אותה, אבל "עזרה" לא תמיד מספיקה, למשל יש לנו ארון של בקבוקי שתיה, בעלי הנחמד לא שכח והביא שתיה אבל השאיר את הכל מחוץ לארון (כנראה שיש לו משרתת אישית), כמובן שהפסקתי להכניס את השתיה והיא נשארה בחוץ עד שהוא נזכר בזה, 12 בקבוקים. ולא השארתי בחוץ מתוך נקמנות אלא מתוך הבנה שאני לא מסוגלת לעשות ה-כ-ל בבית ל-ב-ד.
עצוב מאוד שגם היום צריך לומר לגברים במה אנחנו זקוקות לעזרה אחרת הם לא יציעו את עצמם.

(דרך אגב, אני מוכרחה להגיד, שבזה הדרך של החינוך הביתי פועלת. כשלא מתקנים, לא מלמדים, לא מעירים - הבעל בדרך כלל יגלה מתישהו שהסמרטוט משאיר סיבים על החלון...
אני לא מסכימה איתך בשמת, השיטה של לא לעשות כלום עד שהבעל ירגיש שמפריע לו ויעשה בעצמו לא מקובלת עלי. מצטערת אני לא מסוגלת לזה, זה נראה לי כמו נקמנות.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

אני דווקא מרגישה, שבזכות שהותנו בבית (הילדים ואני ;-) ) הצלחנו לאט לאט לסדר לעצמנו כל מיני דברים בחלוקת תפקידים ביננו. זה תהליך. כמה שאוהבים, עדיין, בכל מערכת זוגית, טובה ככל שתהיה, הכל כל הזמן בתהליך. אי אפשר לנחש אחד את השני ואי אפשר לצאת מנקודת הנחה שכל הזמן יודעים ומנחשים נכון מה השני רוצה. אני באמת מרגישה שאנחנו מתקדמים ושלאט לאט אנחנו מוצאים את חלוקת האחריות המתאימה לנו.

וכשאני מרגישה שמשהו מעיק או יותר מדיי עבורי, למדתי שכדאי שאכניס את בן הזוג לתמונה. גם כי יש לו תובנות חשובות, גם כי המפעל הזה הוא שלו כמו שהוא שלי וגם כי חשוב לי כאדם להיות מסוגלת להכריז כשקשה לי וכשאני זקוקה לעזרה.

וגם... כי גיליתי שאם אני לא עוצרת בזמן, זה לוקח אותי ואת כל המשפחה לרעידת אדמה מיותרת...

גם אני לא בעד "שב ואל תעשה" ומצד שני, מאד לא ממליצה על לעשות ולמלמל כל הזמן מתחת לשפם בעצבנות...

בכל אופן, כאמור, אני סופסופ מבינה שמדובר בתהליך, וזה נותן המון תקווה, כי אנחנו (כל האנשים כולם) כל הזמן משתפרים :-)
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי בשמת_א* »

אני לא ממש צריכה את פליי ליידי בשביל להפטר מרגשות האשמה.
לא בשביל להיפטר מרגשות האשמה! בשביל להיפטר מהקדושה המעונה!
מזה, למשל:

הכאב שלי שהוא מקבל מחמאות.

לא מקבלת אפילו מילה קטנה.

"עזרה" לא תמיד מספיקה.

בעלי הנחמד.

כנראה שיש לו משרתת אישית.

שאני לא מסוגלת לעשות ה-כ-ל בבית ל-ב-ד.

האם את רואה כמה את כועסת? כמה את מרגישה לא מוערכת? כמה את מרגישה שאת הקורבן, שהכל נופל עלייך, שאף אחד לא עוזר לך בבית הזה, שבעלך עושה רק מה שבא לו, חושב רק על עצמו, לא מבין מה מוטל עלייך, לא עושה מספיק ובגלל זה את סובלת ועושה הרבה מעבר למה שאת אמורה לעשות?
זאת גישה.
אני טוענת שאפשר לבחור גישה אחרת, לעשות שינוי, וכל הבית ישתנה. בלי שתצטרכי לבקש.
אני מציעה ללמוד את הגישה הזאת מפליי ליידי, כי אני ראיתי שהיא ממש מדריכה טובה בעניין.
את לא חייבת לעשות שום שינוי, כמובן.
את יכולה להמשיך כמו עד עכשיו, ואנחנו בהחלט נמשיך להבין אותך, להזדהות איתך, ולכעוס על בעלך. ראי אימפוטנציה ביתית ... תאמיני לי שאני מבינה בדיוק על מה את מדברת.
אני רק אומרת בשקט, בקול קטן: את יודעת, זה לא מוכרח להיות ככה, ולא מוכרחים לחכות עד שיתהפך העולם והוא ישתנה פתאום מעצמו ויהפוך לבעל שאת רוצה. את יכולה להיות הראשונה שתעשה שינוי קטן, ותזכה בתמורה בשינוי גדול.

השיטה של לא לעשות כלום עד שהבעל ירגיש שמפריע לו ויעשה בעצמו לא מקובלת עלי. מצטערת אני לא מסוגלת לזה, זה נראה לי כמו נקמנות.
הא??? לא יודעת איך הצלחת להבין אותי בצורה הכי הפוכה שיכולה להיות. מה פתאום נקמנות? להיפך! להיפך!
אז אני אנסה להסביר:
נגיד שהבעל עשה משהו בבית.
ונגיד שהוא עשה את זה בצורה די, איך לומר, עקומה לדעתנו.
האפשרות הרגילה המוכרת לנו, היא שננזוף בו. "יוצמך, מה זה מועיל שהבאת שתיה אם השארת הכל בחוץ? תכניס לארון! כמה פעמים צריך להגיד לך! אני לא יכולה לעשות הכל בעצמי בבית הזה!"
במקרה הזה אנחנו גם הקדושה המעונה וגם קלאפטע...
האפשרות השנייה הרגילה המוכרת לנו היא שלא נגיד אף מלה, אבל נאכל את עצמנו ואת הכל נחשוב לעצמנו בפנים (או נכתוב את זה לחברים שמבינים אותנו בבאופן).
במקרה הזה אנחנו בעיקר קדושה מעונה...

האפשרות שאפשר ללמוד בעזרת פליי ליידי היא שלא ננזוף בו, וגם לא נרגיש רע.
(לא ייאמן, נכון?)

אז הוא הביא שתיה. איזה יופי.
אז הוא השאיר אותה מחוץ לארון (לא כל כך הבנתי את הדוגמא). אז מה?
"הקדושה המעונה" מייד חושבת: הוא חושב שיש פה משרתים! הוא עושה חצי עבודה ומצפה שאני אסדר אחריו! למה אני צריכה לעשות הכל? למה הוא לא יכול לחשוב קצת? למה הוא מוכרח תמיד לעשות חצי עבודה? אני תמיד הקורבן. הכל נופל עלי. לא מעריכים אותי, ולא מתחשבים בי.
זאת גישה שמוליכה לרגשות מאוד לא נעימים, לסבל ומצוקה פנימיים, ולכעס שמשודר ועוד איך לבן הזוג, גם אם את חושבת שלא אמרת מלה. בלבו הוא יודע שאת כועסת עליו. הוא לא בדיוק יודע למה, אבל הוא יודע ומרגיש אשם וזה מסלים את המצב שלא נעים לך.

לפי פלייליידי יש לך כמה אפשרויות פה לתגובה טובה יותר.
למען ההגינות אני חייבת לציין קודם כל, שקשה עד בלתי אפשרי לעבור מהמצב שלך היום ככה סתם לאחת האפשרויות שאני אשרטט פה.
יש קודם עבודה שצריך לעשות, ואני טוענת שפליי ליידי מלמדת אותה די בקלות ודי במהירות, אם כי צריך לקרוא אנגלית בשביל זה.
אז אני רק מתארת את האפשרויות כדי שיהיה ברור איזה מין חיים אני מציעה:

א. לשמוח על מה שהוא עשה, להודות לו על מה שהוא עשה, ולבחור להכניס את הבקבוקים לארון אם את רוצה שהם יהיו בארון ואת תרגישי טוב יותר אם הם יהיו בארון. במקרה הזה, את בכלל לא כועסת (אני ציינתי שצריך לעשות קודם איזו עבודה בשביל זה?). את באמת שמחה על המשימות שהוא בוחר לקחת על עצמו, ובאותה מידה את מרגישה שזכותך לבחור את המשימות שחשובות לך.

ב. לשמוח ולהודות כנ"ל, ולבחור לא להזיז את הבקבוקים מאיפה שהוא השאיר אותם. זאת הדוגמא שמקבילה לחלון שהבאתי. את לא מנקה אחריו, את לא נוזפת בו, ואת לא כועסת בכלל. את מרוצה מהעבודה החלקית שהוא עשה, כי גם חצי עבודה עדיין מברכת את משפחתך. כמו עבודה שלא נעשתה כמו שצריך.
אם הנהוג בביתכם הוא להכניס אותם לארון, ויש לזה סיבה טובה, אז גם בעלך יודע את זה, ובמוקדם או במאוחר הוא יגלה שהבקבוקים מחוץ לארון, ואולי הוא יחשוב שאופס, הוא בעצמו שכח לעשות את זה, ואולי הוא פשוט יילך ויכניס אותם לארון בעצמו - מפני שזה הוא בעצמו שגילה שהוא עשה "חצי עבודה" והוא עושה מקצה שיפורים לעצמו. זה מצב שבו הוא חינך את עצמו, ולכן הוא ירגיש טוב עם עצמו (אה, שכחתי, אבל גיליתי את זה וסידרתי את זה! לפני שהספיקו לכעוס עלי ולעשות לי רע...).
זה נקרא שהבעל הרגיש שזה מפריע לו, ועשה בעצמו. נקמנות פירושה שאת משאירה את הבקבוקים כי את כועסת ומחכה לו בפינה שהוא יעשה את זה בעצמו, המניאק, ואילו אני אומרת לך לעזוב את הבקבוקים כי את משחררת, כי את שבעת רצון ממה שהוא עשה אפילו שהוא עשה חצי עבודה, כי זה בסדר מצדך, וכי לך אין כרגע דחיפות להכניס אותם לארון, אז את לא מכריחה לא את עצמך ולא אף אחד אחר לעשות את זה .

ג. לשמוח ולהודות כנ"ל, ולבקש ממנו להכניס אותם לארון כי זה קצת כבד לך ואת מאוד תעריכי את זה. ואת מבקשת מתוך הבנה, שהוא עשה כמיטב יכולתו מתוך מיטב הכוונות והאהבה אלייך, ושאת פשוט זקוקה כרגע לעזרה ולכן את מבקשת אותה בפשטות, בלי כעס או נזיפה, ואת מבקשת מתוך הבנה, שכשמבקשים (להבדיל ממצב שבו נותנים פקודה), את עשויה גם לקבל סירוב בתגובה, וזה לגמרי בסדר. במקרה כזה, את שוב תצטרכי לבחור, אם זה חשוב לך שזה יבוצע (ואז תבצעי את זה, כי לך זה חשוב) או לא חשוב לך (ואז תשחררי את זה, תחליטי שזה לא מספיק חשוב בשבילך כרגע, וזה בסדר).
מקווה שיותר ברור.
רוני_בלוני*
הודעות: 1240
הצטרפות: 10 מאי 2004, 11:42
דף אישי: הדף האישי של רוני_בלוני*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי רוני_בלוני* »

או קיי הבנתי אותך בשמת.
אם כך אני בוחרת במקרה זה בסעיף ב. ואכן באותו מקרה השארתי את הבקבוקים מחוץ לארון כי לא היה שום דחיפות בעניין. אבל בדרך כלל מה שאני עושה - זה לא לקטר כשהוא כן עושה משהו בבית , לא להרבות בתשבוחות כשהוא כן עושה (להודות אבל לא באופן יוצא דופן ומלהיב). אני יודעת שאם הייתי מקטרת על כל דבר שהוא כן עשה (אבל לא כמו שצריך) - הייתי מפסידה גם את מה שהוא כן עושה כי הוא לא היה מסכים לעשות זאת תחת ביקורת שלי וגם אין טעם בכך.

האמת שהיא שהטענה שלי צריכה להיות מופנת כלפי ולא כלפיו. אני לא הרגלתי אותו לעשות יותר בבית, לקחתי את הרוב תחת עצמי ודי השלמתי עם זה למרות שזה לפעמים לא קל ומדי פעם (בעיקר בחופש הגדול) מעייף.
אם מקטרים רק לעתים רחוקות אז זה בסדר, ומותר במקרה כזה (כמו ביום שישי האחרון) לבקש "היום אני הולכת עם הבת הגדולה לרופא ואתה נשאר בבית עם הבת הקטנה, בבקשה תעשה כאן קצת סדר" או דוגמא אחרת "הולכים לישון? תעזור לי להביא את כל הכוסות מהסלון למדיח בבקשה, אני יסדר את השולחן או המטבח בינתיים".

אתמול היה לי קטע מדהים איתו,
היינו בחוץ מחוץ לגינה והוא ככה שואל אותי "נו, ההורים שלך אהבו את הגדר שעשיתי? איך? מה הם אמרו כשהם נכנסו?"
(הוא התעורר בבוקר חצי שעה אחרי שההורים שלי נכנסו)
ואני אומרת ועושה הצגה בהגזמה פראית "יו! איזה מדהים! טוב שבחרת בבעל הזה! גאון! פאר היצירה!!! ממש מדהים! מוכשר ברמה"
ואני מוסיפה: "אתה יודעה ממה הם הכי התלהבו?"
הוא שואל- ממה?
ואני עונה מהפרחים השתולים בגדר "איזה פרחים יפים, נהדרים, מי עבד כל כך קשה כדי לשתול שם 100 פרחים?"
צחקנו יחד בלי הפסקה, בהיסטריה ממש,
ואז אמרתי לו "מאחורי כל בעל מצליח עומדת אישה תומכת ואוהבת שמבקשת רק לפעמים שגם אתה תתמוך בה ותאמר לה - כמה את נהדרת, כמה את משקיעה בבית".
הוא חיבק ואמר שהוא אוהב אותי.
האמת שאמרתי לו את זה רק ע"פ הדברים של פלונית, אם לא אבקש שיפרגנו לי לפעמים - אף אחד לא יפרגן ויעריך אותי, היום אני עוד עושה זאת מבלי להרגיש ממש צורך בקומפלימנטים אבל אולי עם השנים ימאס לי, ואולי אני אמורה "לחנך" אותו להעריך אותי?

וכמו שכבר כתבה רסיסים:
אני סופסופ מבינה שמדובר בתהליך, וזה נותן המון תקווה, כי אנחנו (כל האנשים כולם) כל הזמן משתפרים
גם אני מסכימה לכך! לגמרי!
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי בשמת_א* »

ואולי אני אמורה "לחנך" אותו להעריך אותי?
בדיוק, ולדעתי עשית את זה בצורה נהדרת!
|Y|
סוף_מעגל*
הודעות: 642
הצטרפות: 14 יולי 2002, 18:09
דף אישי: הדף האישי של סוף_מעגל*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי סוף_מעגל* »

האמת שהיא שהטענה שלי צריכה להיות מופנת כלפי ולא כלפיו. אני לא הרגלתי אותו לעשות יותר בבית, לקחתי את הרוב תחת עצמי ודי השלמתי עם זה למרות שזה לפעמים לא קל
כמה פולני ומוכר, ממש אמא שלי... :-)

ולא בצחוק - בשביל שמישהו ירגיל ל... צריך לעמוד מולו מישהו שיתרגל ל... או במילים אחרות : צריך שניים לטנגו.
אבישג_א*
הודעות: 2086
הצטרפות: 25 נובמבר 2006, 22:44
דף אישי: הדף האישי של אבישג_א*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אבישג_א* »

לא הבנתי

יש דף להיות אמא זה לסבול

והוא זהה בדיוק לדף
להיות אמא זה גם לסבול

זה בטעות ? אפשר למחוק עותק ?
או אולי לשדרג ולהעתיק אותו לדף נוסף
למשל :
להיות אמא זה רק לסבול
או
להיות אמא זה לסבול על בטוח
או
טפשות למה אתן עושות זאת לעצמכן
אבישג_א*
הודעות: 2086
הצטרפות: 25 נובמבר 2006, 22:44
דף אישי: הדף האישי של אבישג_א*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אבישג_א* »

בסוף הבנתי (כן, אפילו אני)
זה אותו דף שמופיע בשתי שמות אבל נחשב דף אחד
אני מקווה שהוא גם תופס רק מקום של דף אחד באתר הזה שיש בו המון דפים ומעט משלמים
ולמה בעצם הוא מופיע בשתי שמות

טוב, עריכות זה עניין מורכב מדי בשבילי

להיות עורכת זה גם להסתבך
אבישג_א*
הודעות: 2086
הצטרפות: 25 נובמבר 2006, 22:44
דף אישי: הדף האישי של אבישג_א*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אבישג_א* »

ומה שבעצם רציתי לומר זה שאולי

להיות אמא זה גם לסבול
וגם לשמוח וגם להתרגש וגם ליהנות וגם לצחוק
וגם לחיות
אולי בעיקר לחיות

ולחיות טוב
טרה_רוסה*
הודעות: 5845
הצטרפות: 08 ינואר 2004, 15:33
דף אישי: הדף האישי של טרה_רוסה*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי טרה_רוסה* »

במקור פתחו את הדף בשם להיות אמא זה לסבול וקמה מהומה על כך, והוסיפו את המילה גם.
סתיו*
הודעות: 63
הצטרפות: 13 דצמבר 2004, 13:08

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי סתיו* »

שלום,

חשבתי שכדי שאכתוב את בקשת העזרה שלי בדף הזה, בגלל שאני בהחלט מרגישה שהאמהות שלי הפכה לסבל. אני גם מרגישה אשמה שאני סובלת מהאמהות שלי ואני לא מסוגלת להתמודד עם הקשיים. אז יש לי סבך רגשות מבולבל ומכאיב.

יש לי בת יחידה בת 13. יפה, חכמה ומאוד רגישה. אני מאוד מאוד אוהבת אותה, למרות שלאחרונה אני לא כל כך מצליחה להתחבר לאהבה שמאחורי כל הסבל.

אני חושבת ששורש הבעיה היא שגם אני מאוד רגישה - ובמיוחד אליה. קשה לי להפריד ביננו. כשהיא כועסת או בוכה אני סובלת יותר מאשר אם זה היה הכעס שלי. זה מתיש אותי וגם מפריע לתיפקוד שלי בתור אמא. מכיוון שהיא בת עשרה רגישה ככל שהזמן עובר היא מראה יותר ויותר כעס, עצב ותסכול ואני נעשת יותר ויותר עייפה ומדוכאת. היא גם פיתחה חרדה בריאותית בשנה האחרונה. התלחנו להתגבר (פחות או יותר) אבל החויה הייתה כל כך קשה שנהייתי חרדתית ברמות שלא הכרתי.

הבעיה הכי גדולה היא חברתית. לבתי חברות רבות אבל זה לא מספיק לה. היא כל הזמן רואה את החבריות של החברות שלה ומפריע לה שאין לה יותר חברות וחברה הכי טובה כמו שלטענתה לכולם יש. התלונות החברתיות שלה לוחצות לי על כל הכפתורים. אני סבלתי מהתעללות חברתית קשה בתור ילדה ויש לי חרדה חברתית. אני יודעת שמצבה של ביתי שונה לחלוטין אבל כל בכי שלה על החוסר החברתי זורק אותי למקומות אפלים מאוד.

אני עובדת מאוד קשה להיות האמא הכי טובה שאני יכולה, אבל אני מותשת ומדוכאת. נורא קשה לי ואני כל כך עייפה מההתמודדות היום יומית הזו.

אשמח מאוד לשמוע עיצות על איך לצור מרחק רגשי ביני לבת שלי. אני צריכה למצוא דרך להפנים שהחיים שלה הם שלה ולהיות מסוגלת לעזור לי בלי להפגע כל לך בעצמי.

תודה
ורד*
הודעות: 161
הצטרפות: 21 אוקטובר 2001, 16:56

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ורד* »

וואוו קראתי בשקיקה את ההתכתבויות פה אחרי 16 שנה שהן נכתבו והייתי מרותקת. אני אמא לתינוקת בת שנה ויכולתי להבין לליבה של שגרירת הסובלות - האמהות בהחלט מתישה ודורשנית, מצמצמת את חיינו ומפרה את האיזון. הייתי מתה לדעת מה קורה עם שגרירת הסובלות! הבן שלך כבר בן 16, מעניין לדעת איזה תהליך עברת ומה יש לך לספר במבט לאחור. ממש אשמח אם תעני כאן במידה ואת עדיין רשומה או תשיבי לי במייל [email protected]
שליחת תגובה

חזור אל “ילדים מרביצים להורים”