[sup][po]דף בית אישי[/po][/sup]
[sup]וגם [po]דף סיפור לידה[/po][/sup]
אז אני POOH
אמא לנסיכה קטנה שנולדה ב-4.11.03, אביר קטן שנולד ב- 27.8.05 נסיכה קטנה שנולדה ב- 31.3.08 ונסיכה קטנטונת שנולדה ב- 18.12.09
נשואה לאביר שלי. ואנחנו כבר לא גרים בקיבוץ.
ומנסים למצוא את הדרך הנכונה לנו לחיות ולגדל את הנסיכות והאביר הקטן....
=================================================================================================
משתדלת לנקות ולסדר לעיתים קרובות...
ותוך כדי גיליתי שכנראה אני כותבת גם [po]דף בלוג[/po]
ומקווה שחוץ מזה שכתיבה עוזרת לי עוד מישהו נהנה ממנה..
[hr]
[spoiler=סיפור הלידה של הנסיכה:]
[sub][po]דף סיפור לידה בבית חולים[/po], [po]דף סיפור לידה שהתאחרה[/po][/sub]
נתחיל מהסוף:
ברגעים אלו ישנים עלי 2 וקצת קילו של מתיקות שבחרנו לקרוא להם גיא.
אבל הדרך שלה החוצה הייתה ארוכה וקשה גם לה וגם לי.
וככה זה היה:
ביום ראשון 2.11.03 היינו בבדיקת מוניטור שגרתית אצל הרופא.
הייתי בשבוע 40+5. המוניטור לא היה משביע רצון ולחץ הדם שלי היה גבוה מאד.
הרופא החליט שהוא לא מרוצה והפנה אותי לבי"ח עם המלצה לזירוז.
הוא צילצל לבי"ח ודיבר עם הרופא התורן ודיווח לו שהוא שולח מטופלת שלו ומה בדיוק הוא רוצה שיעשו לי.
נסענו הביתה להתקלח ולקחת את התיק ונסענו לבי"ח.
בבי"ח אחרי מוניטור וקבלה התחילו זירוז.
זירוז בנרות שדוחפים כל שעה ואמורים לגרום למשהו.
ככה שכל שעה דחפו לי ידיים ועשו לי מוניטור.
אחרי 3 נרות ראו צירים במוניטור כך שנר רביעי כבר לא קיבלתי.
במהלך היום הצירים התחזקו אבל הבדיקה הראתה שהפתיחה היא רק 2.
כל הלילה טיילתי במסדרונות המחלקה. ההליכה הקלה על הצירים.
האחיות במחלקה היו נחמדות והרשו לאביר להישאר איתי כל הלילה. אז ישבנו במסדרון ולא בחדר כי בחדר ישנו בנות אחרות. ואני גם ככה לא יכולתי לישון. אז כל הלילה טיילנו לנו במסדרונות...
והכאבים? כאב מדי מכדי לישון אבל האמת היא שאם הייתי בבית היה לוקח לי הרבה מאד זמן להבין שזה צירים ולהתחיל לתזמן. הם היו נסבלים בהחלט.
למחרת הרופא שלי הגיע למשמרת שלו בבי"ח. בדק אותי וראה שכלום לא התקדם והחליט שהוא מחזיר אותי לחדר הלידה לזירוז באינפוזיה.
חדרי הלידה היו עמוסים מאד כך שהתפנה מקום רק בצהריים.
חוברתי לפיטוצין, עירוי נוזלים ומוניטור.
בנתיים הרופא שלי סיים את המשמרת שלו ונכנס אליי לחדר להגיד לי שלום ושהוא מקווה שאסיים מהר.
כמה דקות קודם הרגשתי שבורח לי פיפי במיטה והזעקתי את המיילדת [שלא הייתה נחמדה במיוחד] שאמרה שהיא חושבת שזו ירידת מים ולא טרחה לבדוק את העניין.
הרופא שלי ששמע את החדשות הפשיל שרוולים [הוא כבר היה עם בגדים אזרחיים וללא חלוק בי"ח] שם כפפה ובדק. ואישר שאכן ירדו לי המים. עידכן את התיק שלי והלך.
אחרי כשעתיים עם הזירוז ביקשתי מהאביר שיתקשר לדולה ויבקש ממנה להצטרף אלינו. כי הרגשתי שאני משתגעת מהשכיבה במיטה בלי יכולת לזוז וגם הצירים מאד כאבו ורציתי כל תמיכה שאוכל לקבל.
כאב לי נורא. וידעתי שאם אוכל לקום אוכל להתמודד עם הצירים הרבה יותר טוב.
ציפצפתי למיילדת ונכנס ראש שהודיע לי שעכשיו חילופי משמרות וברגע שיחליטו מי המיילדת שלי היא תיגש אליי. לקח להם שעה על השעון עד שניגשו אליי למרות שכל הזמן המשכתי לצפצף.
אחרי 4 שעות שהייתי מרותקת למיטה, כשלא הסכימו לתת לי לקום בכלל אפילו לא לישיבה ולא לשירותים. נמאס לי!
וביקשתי שיפסיקו את העירוי.
המיילדת אמרה לי שתנסה לבקש הפסקה. וכשחזרה אמרה שלא הצליחה אבל שאני יכולה לבקש לחתום שאני רוצה שיפסיקו. וזה מה שעשו. הכינו מכתב שאני מאשרת שניתקו אותי מהזירוז על פי בקשתי ובניגוד לדעת הרופא. והפסיקו לי את הזירוז.
השעה הייתה בערך 18:00 ביום שני ה- 3.11.03 קצת יותר מ-24 שעות מאז הגענו לבי"ח.
הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לשירותים. ואח"כ להתקלח.
מה שהתגלה כהחלטה נפלאה. הייתי כחצי שעה מתחת למים וחזרתי לחדר למוניטור.
וככה המשכתי עד לפנות בוקר - בהליכה מהמקלחת למוניטור וחזרה.
כשהייתי בחדר הדולה המדהימה שלי והאביר מעסים אותי בזמן הצירים. ומעודדים אותי בכל שלב בדרך הארוכה הקשה והכואבת.
וזה היה כואב אבל נסבל.... העובדה זזתי, העיסוי, המוסיקה ברקע, והעידוד של הדולה [המדהימה - כבר אמרתי?] ושל האביר עזרו מאד לעבור כל ציר.
בסביבות 4:00 לפנות בוקר המיילדת [הדהימה] אריאלה [שליוותה אותנו במשמרת הלילה] הציעה לתת לי עירוי של פרבין שאמור לעזור לפתיחה. הסכמתי. הייתי כבר עם פתיחה של 7.
בסביבות 7:00 בבוקר [של יום שלישי ה- 4.11.03] הפתיחה הגיעה ל- 8-9.
ושם נתקענו. הגברת החליטה שטוב לה בפנים, נשארה גבוה וסירבה לרדת.
הרופאים החליטו שלא מושכים אותי יותר ומחזירים לי את הזירוז.
בנתיים המיילדת שליוותה אותנו בלילה מתחלפת.
ושוב חילופי המשמרות לוקחים שעה על השעון!!!
והמיילדת שמחליפה אותה לא מגיעה לקרסוליה אפילו.
ביחד עם הזירוז נותנים לי גם אפידורל.
המרדים היה נחמד מאד. הוא איפשר לדולה להישאר איתי בחדר וגם איפשר לי לקבל את הזריקה בישיבה במקום בשכיבה.
את כל התהליך הוא עשה בעדינות כשהוא מסביר לי בכל שלב מה הוא עושה, מה אני ארגיש ומנסה להרגיע אותי.
אני כבר הייתי מותשת לחלוטין אחרי כל השעות האלו. וכבר התחלתי להיות בלחץ ממתי זה יגמר.
כי ממש לא ראיתי שהסוף יגיע מתישהו. למרות שכל הזמן האביר והדולה הנפלאים שלי ניסו לעודד אותי שאני מתקדמת יפה.
אחרי האפידורל החזירו גם את הפיטוצין ונאלצתי לחזור לשכב במיטה עם שני עירויים ומוניטור.
ושוב - בלי יכולת לזוז.
לאפידורל הגבתי ברעד בכל הגוף וגם בקצת חום. הרעידות לא הפסיקו עד שההשפעה עברה.
אבל בשעה הראשונה אחרי שקיבלתי אפידורל הצלחתי קצת לנוח.
כל פעם שבא ציר הדולה [המדהימה - כבר אמרתי?] מעסה אותי בגב ומאד מקלה על כאבי הצירים.
בסופו של דבר הגעתי לפתיחה מלאה בסביבות 9:00.
אבל האינדיאנית העקשנית שלי סירבה לצאת.
לי היו בשלב הזה כבר צירי לחץ כואבים למדי שגרמו לגוף לדחוף בכל הכוח.
המיילדת הודיעה לי שהיא רואה את הראש שיש לה שערות שחורות, ושתיכף היא תיתן לי להרגיש את הראש שלה. היא שאלה את האביר אם הוא רוצה לראות והוא יסרב בנימוס והדולה [כבר הזכרתי שהיא הייתה מדהימה?] הציצה והתרגשה...
אבל האינדיאנית לא יצאה.
אחרי כ- 3 שעות של פתיחה מלאה.
שבמהלך 3 השעות האלה יש לי כל הזמן צירי לחץ ואני מצפצפת למיילדת שתבוא לעזור לי לדחוף וללדת והיא נכנסה רק 3 פעמים [כן, כן 3 פעמים ב- 3 שעות!!].
המיילדת נכנסה עם רופא לבדוק אותי. הוא ניסה פעם או פעמיים לעזור לי ללחוץ אבל מאחר והוא עשה את זה בדיוק בין צירים זה כמובן לא עזר. הילדה לא יצאה.
ואז הוא הודיע לי שהוא מאפשר לי לבחור בין ואקום לקיסרי.
כי אחרי 3 שעות של פתיחה מלאה וכמעט 24 שעות מירידת מים הם חייבים להתערב כדי שלא תתפתח מצוקה של העוברית.
אני במצבי באמת לא הבנתי מה הוא רוצה ממני ואיך הוא חושב שאני יכולה להחליט משהו. הודעתי לו שבמצבי אני לא מסוגלת להחליט כלום ואני רק רוצה שהיא תצא כבר ושיחליט בעצמו.
הוא מחליט לנסות ואקום בחדר ניתוח תוך איום שאם זה לא יצליח יעשו לי ניתוח.
אני כמובן מתחילה לבכות.
ביקשתי שיאפשר לדולה שלי לבוא איתי. התחננתי בפניו שייתן לה להיות לידי שם. שלא ייתן לי לעבור את זה לבד אבל הוא לא היה מוכן בכלל לשקול את האופציה. ועוד ענה לי שאני לא אהיה לבד כי הוא יהיה איתי שם. באמת תודה!
ואז מתברר שחדרי הניתוח במחלקת יולדות תפוסים והרופא מודיע שאני מצב חירום והוא לוקח אותי לחדר הניתוח של הבית חולים כי הוא לא מוכן לחכות שיתפנה חדר הניתוח במחלקה.
כשניסתי לשאול מה החירום ומה הבעיה כמובן לא קיבלתי תשובה. למעשה מהרגע שחתמתי על ההסכמה לניתוח לא הייתי יותר דמות חשובה במיוחד בתהליך. בטח לא כזו שיש צורך להתייחס אליה, להקשיב לה, להסביר לה מה קורה או לנסות להרגיע אותה כי היא היסטרית לחלוטין.
העבירו אותי מיטה ולקחו אותי לחדר הניתוח כשבדרך האביר והדולה מצטרפים להורים שלי שחיכו בחוץ וכולם מלווים אותי לחדר הניתוח שהיה קומה מתחת לחדרי הלידה.
הדרך למטה הייתה מבהילה למדי. הרופא לא הסכים שאשב במיטה כך שעברתי הכל בשכיבה. הייתי מותשת לגמרי ומאד חרדה ממה יהיה. הרי הרופא אמר שאני מצב חירום.לעצמי לא דאגתי כל כך אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה יהיה עם הילדה שלי? ומה עשיתי לא נכון שהיא לא רוצה לצאת?
הרופא פשוט הוביל אותי לחדר הניתוח כשהוא עובר בדרך אחות שניסתה להגיד לו שהחדר מוכן לניתוח אחר. הוא פשוט נכנס לחדר והודיע לרופא שהיה שם שהוא מטפל בי כי אני מקרה דחוף והניתוח יחכה!
הועברתי למיטה של חדר ניתוח. קשרו לי את הידיים. ושמו לי סדין ירוק מול הפנים.
הרופא דיבר עם הצוות ואני לא ממש שמעתי הכל רק הרגשתי כל דבר שהוא עשה לי.
הוא צעק עלי לדחוף ואני צעקתי עליו בחזרה שאני דוחפת ושיפסיק לצעוק עלי.
לידי עמדה מתלמדת שהחזיקה לי היד וליטפה לי את הפנים כל התהליך. היא הייתה מכוסה כי כאמור הכל הי בחדר ניתוח ולכן עד היום אין לי מושג מי זו הייתה ואיך קוראים לה אבל היא בטוח הייתה אחת המלאכיות בחדר הזה...
המרדים שהיה בחדר אמר שאולי כדאי לחכות קצת ולתת לי תוספת אפידורל כי אני מרגישה הכל. הרופא ענה לו שאין צורך. והתחיל לחתוך אותי.
אני הרגשתי את החתך ושהוא דוחף לתוכי משהו שמאד מאד הכאיב לי.
והוא ממשיך לצעוק עלי ללחוץ. ללחוץ חזק.
צעקתי עליו [שוב] שאני לוחצת הכי חזק שאני יכולה ושיפסיק כבר לצעוק עלי.
ואז פתאום הרגשתי שנורא נורא לוחץ לי ואמרו לי שהיא יוצאת. ואז בבת אחת הלחץ השתחרר.
העקשנית הקטנה שלי שהוצאה אל העולם לא בכתה. ואני נלחצתי. שאלתי אם היא בסדר ולא קיבלתי תשובה. שאלתי שוב ושוב וביקשתי לראות אותה. ואז המרדים ניגש אליי והוריד קצת את הסדין כך שאוכל לראות אותה.
ברגע זה כל הסכרים נפרצו ופרצתי בבכי נוראי.
בנתיים עשו לי זריקה מקומית [שכמובן הרגשתי] והרופא התחיל לתפור אותי.
ואני לא יכולה להפסיק לבכות.
לקחו אותה הצידה לנקות, להלביש ולשקול.
ואני עדיין בוכה.
שאלתי אם היא בסדר וכמה היא שוקלת וסוף סוף ענו לי שהיא בסדר, שוקלת 2.790
ושהיא נולדה ב- 12:45.
ביקשתי להחזיק אותה.
אחרי עוד כמה דקות שנראו לי כמו נצח האחות ניגשה איתה אליי כשהיא עטופה והחזיקו אותה עלי.
הידיים שלי עדיין היו קשורות ולא יכולתי להחזיק אותה לבד.
ניסיתי לבקש מהאחות שתתיר אותי ולהגיד לה שאני רוצה להחזיק אותה בעצמי. אבל היא הייתה עסוקה בשיחה עם מישהי ואז היא לקחה אותה. הספקתי לבקש שיגידו לאבא שלה שבחוץ ששתינו בסדר ושהוא יבוא איתה לתינוקיה. האחות אמרה שתעשה את זה. וזהו. הילדה שלי נעלמה לי משדה הראיה.
והרופא עדיין תופר אותי.
ואני עדיין בוכה.
בנתיים המרדים הנחמד ניגש אליי ושיחרר לי את הידיים.
ניסיתי לשאול את הרופא כמה תפרים יש לי והתשובה 'הסימפטית' שקיבלתי הייתה: "כמה שצריך".
סוף סוף גמרו הכל. ניתקו אותי מחלק מהאינפוזיות והמכשירים. ואחרי עוד זמן שנראה לי כנצח [והיה כנראה בערך חצי שעה] הועברתי שוב מיטה והוחזרתי למחלקת יולדות.
את הרגליים לא הרגשתי בכלל בגלל האפידורל.
לא יכולתי לזוז ולא ראיתי לא את האביר, לא את הדולה ולא את ההורים שלי.
כמה דקות אחרי שהוכנסתי לחדר הדולה נכנסה. והלכה לקרוא להורים שלי.
אחרי עוד כחצי שעה או אולי קצת יותר האביר חזר עם הילדה המדהימה שלי. ואז סיפרנו להורים שבחרנו לקרוא לה גיא:
י - האות הראשונה בשם של אבא שלה, א- האות הראשונה בשם שלי, וג- האות הראשונה בשם גניה. [אמא של חברה מאד טובה שלי שהייתה לי אמא שנייה ונהרגה בפיגוע קו 14 בי"ם כשהייתי בערך בחודש חמישי.]
כמובן ששוב בכיתי.
לקחתי את הנסיכה עלי, ניסיתי להניק אותה בפעם הראשונה ודיברתי אליה.
אח"כ גם אבא שלה לקח אותה. ואני נדהמתי מהטבעיות שבה הוא לקח אותה. הייתי בטוחה שהוא יפחד או יחשוש והוא פשוט עשה את זה כאילו הוא עשה את זה כבר מיליוני פעמים בעבר.
ביקשתי ביות מלא.
וזהו.
הפכתי לאמא.
וקצת על האחרי:
המחלקה הייתה בסדר גמור אבל עמוסה מאד!!!
ולמחרת בבוקר בסיבוב רופאים שאלתי אם אני יכולה ללכת הביתה וקיבלתי אישור מהרופא להשתחרר. הלכתי לתינוקיה לבדוק שגם הנסיכה יכולה להשתחרר והודעתי לאביר שהיה בדרך לבוא לבקר אותנו להגיע עם הסלקל ועם האוברול יציאה הביתה ועם בגדים בשבילי.
התגובה הראשונה שלו הייתה: "מה? אבל לא הספקתי לסדר את הבית!"
אז הבטחתי לו שכשנגיע הביתה אני אלך לישון עם הנסיכה ואתן לו לסדר את הבית.
וכך היה.
הגענו הביתה אני הלכתי עם הנסיכה למיטה שלנו. ואמא שלי והאביר סידרו שאר הבית וניקו.
כבר בערב הגיעו כל מיני אורחים. ואני מאד שמחתי לראות את כולם. אבל לא נתתי לאף אחד להחזיק את הנסיכה. בלילה היא ישנה עלי.
ואני לא יכולתי לישון ורק הסתכלתי על היצור הזה שפתאום היה עלי וניסיתי להבין מאיפה היא יצאה? ואיך בכלל היה לה מקום בפנים? ואיך זה שממני יצא יצור כזה יפה ומתוק? ואיך זה שפתאום אני אמא? והסתכלתי על האביר שהיה לידי ולא יכולתי להאמין שהפכנו למשפחה.
ובבית?
התפרים כאבו יותר משבועיים. למה אף אחד לא סיפר לי שלידה זה כואב גם אחרי שהיא נגמרת? לא הבטיחו שברגע שהם יוצאים כל הכאב נגמר???
אז זהו שלא. לידה זה כואב. מאד. גם שבועיים אחרי!!!
כשהייתי אצל הרופא בבדיקה אחרי 6 שבועות הוא טען שעוד אתגעגע להריון.
אז האמת שאני לא מתגעגעת. רק לתחושה הזאת שבפנים היא הייתה מוגנת לגמרי.
ומאז שהיא יצאה הדבר שהכי קשה לי להתרגל אליו זה חוסר האונים.
שלילדה שלי כואב ואני לא יכולה למנוע את זה. שלא תמיד אני מבינה מה היא רוצה ולא תמיד אני יכולה לעזור.
אבל אני משתדלת. משתדלת לעשות את הכי טוב בשבילה... ולפי החיוכים שאני מקבלת כל יום כנראה שגם היא חושבת שאני לא אמא גרועה במיוחד.
וכל האהבה הזו שגיליתי בתוכי? חשבתי שאת האביר אני אוהבת הכי בעולם... מי ידע שיש בתוכי עוד כאלה כמויות של אהבה וכולן ליצור כזה קטן ועדין?
את הסיפור כתבתי מיד אחרי הלידה ולקח לי המון זמן להקליד אותו למחשב.
והיום 3 חודשים אחרי. אני עדיין לא מאמינה.
וגם הלילה היא ישנה עלי. אבל זה לא קורה כל לילה. וגם הלילה הסתכלתי עליה ועל האביר ותהיתי איך זה שהפכנו למשפחה. ועברו רק 3 חודשים אבל אני לא זוכרת את החיים בלעדיה.
ועם כל הקשיים טוב לי ואני מאושרת. ואני אוהבת אותה יותר ממה שיכולתי לדמיין שאפשר לאהוב.
ולפעמים בשקט בשקט אני כבר מדברת איתה על אחיה הקטן שאני מקווה שיגיע בעוד כשנתיים.
והלידה?
זכורה לי כחוויה טראומתית למדי. שאני מאמינה שגם לנסיכה השאירה טראומה.
ועם זאת בלי הדולה המדהימה שליוותה אותי ונשארה כל השעות עד שיילדו אותי, והאביר שלי שבהחלט הוכיח במהלך כל השעות האלו שהוא אביר אמיתי זו הייתה יכולה להיות חוויה הרבה יותר נוראית וקשה.
והלידה הבאה?
אם הכל יהיה בסדר אז בבית!!}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=כמה הרהורים לכבוד יומולדת שבוע:]
[list=1]
[*] כבר עבר שבוע?
[/list]
כבר שבוע שלם אני אמא?
כבר שבעה ימים אני מכירה את הפלא הזה שישן עלי עכשיו?
[list=1]
[*] רק שבוע עבר?
[/list]
בטוח?
רק לפני שבוע הייתה הלידה? ופחדתי ודאגתי ממה יהיה?
אני מרגישה כאילו הנסיכה תמיד הייתה איתנו.
[list=1]
[*] לידה זה כואב!!!
[/list]
נכון זה דבר ידוע. כולן אומרות את זה.
אבל גם שבוע אחרי הלידה זה עדיין כואב...
ואת זה לא לקחתי בחשבון.
בכל המחשבות על מה יהיה אחרי הלידה - החלמת הגוף שלי לא הייתה חלק מהן
בכלל. ולכן זה הפתיע אותי.
הפתיעה אותי עוצמת הכאב אחרי הלידה. חשבתי שכואב בלידה וזהו.
וזה לא ככה.
גם היום - שבוע אחרי, עוד כואב.
אז בנות - להתכונן נפשית:
לידה זה כואב!!! גם שבוע אחרי!!!
[list=1]
[*] אני אמא?
[/list]
אני? איך זה קרה? מתי?
אני מסתכלת על הפלא הזה ששוכב לי בידיים ונפעמת.
ממני היא יצאה? היא שלי? לתמיד?
אני מסתכלת עליה יונקת ממני ונפעמת איך כל מה שהיא צריכה אני מצליחה
לספק לה. היא רק מתחילה לצייץ והחזה שלי נהיה כבד כאילו הוא שומע אותה.
והיא מסתכלת עלי - על אמא שלה - במבט שרואה רק אותי.
ואני ישר עם דמעות בעיניים.
ילדה יפה כל כך. ושלי.
[list=1]
[*] האיש הזה, שבחרתי להתחתן איתו - אבא?
[/list]
מתי זה קרה?
ואני מסתכלת עליו מחזיק אותה, מחליף לה, מדבר אליה.
והיא מסתכלת עליו במבט מעריץ.
המבט המיוחד הזה שילדה מסתכלת על אבא שלה...
ושוב יש לי דמעות ...
[כן - גם הדמעות והבכי מכל דבר זה לא משהו שנגמר בלידה].
וכבר מהיום הראשון הוא לא פחד להחזיק אותה. כבר בבי"ח.
תמיד טענתי שהוא אביר!
ואני מסתכלת על האיש הזה שבחר להתחתן איתי, וביחד הבאנו לעולם את הנסיכה -
ומגלה בו צדדים שלא הכרתי. ואני נפעמת.
כמה רוך, רגש ואהבה יש בו כלפי הילדה הזו - הילדה שלנו.
כנראה שבחרתי נכון.
[list=1]
[*] אמא שלי.
[/list]
שעוזרת. ועזרה ותומכת.
בלעדיה היה הרבה יותר קשה.
ולמרות שחשבתי שלא ארצה אותה פה ושנסתדר לבד,
מאחר והאביר שלי נאלץ לחזור לעבודה מוקדם משציפינו, היא באה לעזור.
וגיליתי מחדש איזו אמא מדהימה יש לי.
ויותר מזה - גיליתי שזה בסדר שעוזרים לי.
שהעובדה שאני זקוקה לעזרה לא הופכת אותי לאמא פחות טובה.
והיה לי מאד קשה להגיע להכרה הזו, אבל ברגע שהגעתי לזה נהיה לי יותר קל.
יותר קל לי להגיד מה אני צריכה. ואיך אני צריכה שיעזרו לי.
ולהתרכז בי ובנסיכה.
וכל פעם שהנסיכה מחייכת אליי אני מבינה שצדקתי.
שלא נורא אם אני לא עושה הכל בעצמי.
אם היא מחייכת אליי כאלה חיוכים כנראה שאני לא אמא גרועה...
[list]
[*] והנסיכה אומרת:
[/list]
גרמתי לכל כך הרבה מחשבות.
וכל מה שקיבלתי מתנה ליומולדת שבוע זה מוצץ???}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=חצי שנה]
ילדה שלי
חצי שנה עברה.
6 חודשים שלמים.
לא יכולה להגיד שהיה רק קל.
ויכולה בהחלט לומר שלא היה רק קשה...
6 חודשים שלמים.
מצד אחד אני מרגישה שרק אתמול היה כל הסיוט הנורא של תהליך הלידה שלך...
רק אתמול שכבתי שעות בחדר לידה שבסופן הוציאו אותך מתוכי...
מצד שני רק חצי שנה?
אני מרגישה כאילו עברו חיים שלמים..
חיים שלמים שלי כאמא ושלך כנסיכה שלנו.
חיים שלמים עם רגעים טובים ורעים יותר...
עם קשיים שהתגברנו עליהם.
וקשיים שאנחנו עדיין נלחמים בהם...
חיים שלמים שלמדת בהם כל כך הרבה...
חיים שלמים שבהם למדנו להכיר אחת את השניה...
ועוד לא סיימנו ללמוד...
ויש לך עוד חיים שלמים לעבור...
עוד המון דברים ללמוד..
המון מקומות לראות...
המון אנשים להכיר...
ואני מאחלת לך, ילדה שלי, שתמיד יהיו לך יותר רגעים טובים מרעים.
שתמיד תצליחי להתגבר על הרגעים הרעים בהצלחה ועם חיוך.
שתמיד תדעי שאני, וגם אבא שלך, פה - בשבילך לכל דבר שתצטרכי או תרצי,
גם אם זו רק כתף לבכות עליה.
שהחיוך המקסים שלך ימשיך להאיר את העולם שלנו ושל כל מי שסביבך תמיד.
ושאת תביני עד כמה את מאירה את העולם.
שתמשיכי להתפתח ולגדול בקצב שלך ותדעי שזה הקצב הכי נכון.
שתמיד יהיו מסביבך המון אנשים שאוהבים אותך, כמו עכשיו.
ושתמיד תהיי מאושרת...
אוהבת אותך המון
אמא
[hr]
6 חודשים שלמים אני כבר אמא.
לפני 6 חודשים שכבתי שעות בחדר לידה מתחננת בפנייך שתצאי... מתחננת שהסיוט יגמר כבר... ובסוף הוציאו אותך ממני לגמרי לא כמו שתיכננתי והתכוונתי...
אבל כבר מהרגע שראיתי אותך... קטנה.. מלוכלכת... שלי... מיד התחברתי אלייך ברגשות עזים שלא ידעתי שקיימים בי.
והם לא השתנו עד היום.
עברנו הרבה בתקופת החיים שלך...
הרבה רגעים יפים ונפלאים.
וגם רגעים כואבים ומתסכלים.
רגעים שהיו כואבים ומתסכלים לשתינו...
לך – שסבלת, ולי - שלא יכולתי למנוע את הסבל ממך.
למדנו להכיר אחת את השניה. ואני חושבת שאנחנו עדיין לומדות.
לומדות מה משמח אותנו, מה מעציב אותנו, מה עוזר כשעצוב וכואב...
מה נעים לנו, מה קשה לנו, ואיך להתמודד עם הקשיים.
אני מאחלת לי שאני אמשיך תמיד לראות את החיוכים המאירים שלך גם
בתוך מסך הדמעות שלפעמים מציף אותי.
שבתוך הקשיים תמיד אמצא את רגעי האור איתך.
שתמיד אלחם על מה שנראה לי נכון וטוב עבורך, ועבורי גם אם כולם מסביב חושבים שאני טועה.
שתמיד אתן לך את ההרגשה שאני אוהבת אותך בלי שום תנאים.
שאעזור לך להגשים את עצמך ולגלות מה רצונותייך האמיתיים גם אם לא יחפפו את תקוותיי וחלומותיי לגבייך.
שאעזור לך לעשות כל מה שתרצי אבל גם אתן לך לנסות לבד...
שאלמד אותך להתמודד עם קשיים ולא להתמוטט מהם...
שלא אפגע כשלא תרצי ללמוד מנסיוני ואאפשר לך לטעות בעצמך...
ואני מאחלת לעצמי גם שתמיד תרגישי שאת יכולה לפנות אליי בכל נושא.
מאחלת לעצמי שאהיה אמא ראויה לך...
ושאצליח להיות לך האמא הכי טובה שאני יכולה...
אני
[hr]
משהו שכתבתי אחרי כמה ימים קשים:
אני? אמא?
בהתחלה כשחזרנו הביתה חיכיתי שאמא שלך תבוא לקחת אותך.
והיא לא באה. וכל ערב מחדש הייתי מופתעת שאת נשארת איתנו ושאת שלנו.
ומאז..
להגיד שהתרגלתי לתואר -"אמא" - לא ממש.
יש ימים קשים ויש ימים יותר טובים.
לפני כמה ימים כתבתי לך מכתב ארוך, ביקשתי ממך סליחה על הכאבים שיש לך. על זה שאני - אמא שלך לא מצליחה למנוע אותם.
סיפרתי לך כמה כואב לי לראות אותך סובלת ככה.
ואבא שלך אחרי שהוא קרא את המכתב עזר לי לראות איך את מחייכת במיוחד בשבילי.
איך את צוחקת כשאת רואה את אמא שלך - אותי.
הוא עזר לי להבין שאולי אני לא יכולה למנוע ממך את הכאבים אבל אני כן יכולה ברגעים הפחות כואבים לעזור לך ליהנות, וברגעים הכואבים פשוט להבהיר לך שאני איתך.
הוא הראה לי שגם כשכואב לך פתאום כשאת רואה את אמא את מחייכת - את יודעת שאני שם איתך...
ואני הבנתי ששכחתי...
שכחתי איך ליהנות מהחיוכים שלך ובמקום זה טבעתי בכאב.
אז רציתי להגיד לך הפעם תודה..
תודה על החיוכים שאת מחייכת לאמא. תודה על הצחוק המתגלגל שלך.
תודה על זה שאת איתנו.
כל יום מחדש אני מסתכלת עלייך ומודה על שבחרת בנו להיות ההורים שלך...
אז עדיין לא לגמרי התרגלתי לתפקיד האמא.
אני עדיין מחפשת בדיוק מה הגדרת התפקיד שלי, עדיין מחפשת את ספר ההוראות. ובנתיים לומדת איתך, לומדת אותך...
כל יום מחדש לומדת עוד משהו על תפקידי כאמא.
אז ילדה שלי אני כבר יודעת שאני לא יכולה למנוע ממך את כל הכאבים.
אבל אני יודעת שאני יכולה להיות איתך גם ברגעים המשמחים.
והחיוך שלך כשאת רואה אותי שווה הכול.
הוא גורם לי להבין שאת יודעת כמה אני אוהבת אותך...
שאת מבינה שאני מנסה לגרום לעולם להיות הכי טוב שאפשר בשבילך ושאת לא כועסת על מה שאני לא מצליחה לעשות.
אני כבר מבינה שאת תאהבי את אמא שלך כמו שהיא.
אני רק מקווה שתדעי תמיד שאמא פה בשבילך.
גם כשכואב וגם כששמח וטוב.
ושתמיד תפני אליי.
ואני מקווה שתמיד אוכל לעזור לך להקל על הכאב אם לא למנוע אותו.
אוהבת אותך מאד
אמא}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=סיפור ההנקה שלנו:]
הנסיכה נולדה בואקום. אחרי לידה ארוכה וכואבת...
לקחו לי אותה... וראיתי אותה רק שעה בערך אחרי הלידה שנראתה לי כמו נצח!!
וכבר אז היא חייכה...
בבי"ח היא ינקה בקושי...
וכשביקשתי עזרה מהאחיות אחרי שצלעתי לתינוקיה כואבת ודואבת מהתפרים אחות ניגשה אליי עמדה לידי חצי דקה קבעה שהנסיכה מחוברת בסדר והלכה...
אני הרגשתי שהיא לא ממש אוכלת אבל החלטתי לחכות ולתת לזה זמן...
יצאנו מבי"ח אחרי 24 שעות ונסענו הביתה.
אחת ההחלטות היותר חכמות שקיבלתי בחיי!!
בבית נכנסנו למיטה...
וניסינו לינוק בשכיבה..
זה הלך קצת יותר טוב...
השקט והשלווה בבית עזרו לשתינו והיניקות הלכו קצת יותר טוב..
ועדיין הנסיכה הייתה מחוברת אליי כמעט 24 שעות...
כשבערך מגיל שבוע ההנקות הפכו להיות מאד לא רגועות.
היא בכתה לפני, תוך כדי, ואחרי הנקה.
היא התפתלה וצרחה...
קירבה את הראש לציצי ואז הרחיקה אותו ממנו כאילו ניסו לקרב אותה לרעל...
היא הייתה יונקת קצת ופורצת בצווחות כאילו מרעיבים אותה...
והיא הייתה פולטת המון....
לי היה נראה שמשהו לא בסדר...
עבדתי עם ילדים בעבר - והיה נראה לי שהפליטות של הנסיכה לא רגילות - לי הן היו נראות כמו הקאות.
ובנוסף היה לי פצע על הפטמה וגודש שהתחיל כשהגענו הביתה ולא הפסיק...
והיא בכתה המון... כאילו האוכל לא טוב לה... והרי קראתי בכל מקום אפשרי שאין כזה דבר....
ומסביבי כולם אמרו: "את לא מבינה" "עם ילד שלך זה אחרת... כל הילדים פולטים ובוכים, את פשוט לא זוכרת"
ובפנים בערה בי התחושה שזה לא נכון... שמשהו לא בסדר עם הילדה שלי...
אבל מסביב אמרו" את פסיכית" "זה גזים"
אז המשכנו...
כשהנסיכה הייתה בת 4 שבועות הימים הפכו להיות לגמרי בלתי נסבלים.
היא פלטה והקיאה המון...
היא צרחה כמעט כל היום בלי הפסקה... אי אפשר היה להרגיע אותה...
כל הנקה נמשכה קרוב לשעה וחצי כי היא עשתה המון הפסקות:
היא הייתה מתחילה לינוק ואז זורקת את הראש אחורה בצרחות...
הייתי מרגיעה אותה ושוב מנסה להציע לה והכל היה חוזר על עצמו...
האחות טיפת חלב בקיבוץ אמרה לי שכל זמן שהיא עולה במשקל הכל בסדר.
דיברתי עם מרסי - שאצלה עשינו את הקורס הכנה ללידה - והיא נתנה לי טלפון של מדריכת הנקה מהאזור.
דיברתי עם המדריכה בטלפון והיא אמרה לי לוודא שאין לנסיכה פטרייה בפה או דלקת אוזניים שהן מה שמקשה על ההנקה..
לא היה אף אחד מהדברים.
החלטתי לנסוע למרסי שתסתכל עליי עם הנסיכה ועל ההנקה ואולי יהיו לה איזשהו תובנות...
ביליתי איתה יום שלם – והיא קודם כל הרגיעה אותי וחיזקה אותי לגבי התחושות שלי כאמא...
והיא גם הסכימה איתי שהנסיכה מקיאה ולא פולטת...
ואמרה לי שכדאי לי לחפש חומר על ריפלוקס.
נתקלתי כבר במושג לפני זה וכשקראתי הכל היה נראה לי מתאים לנסיכה – אבל האחות בקיבוץ אמרה לי שאין סיכוי! כשיש ריפלוקס לא עולים במשקל.
כשהנסיכה הייתה בת 5 שבועות לא שקלנו אותה – כי כבר שבוע השתוללה בהנקות ולא אכלה כמו שצריך.
בגיל 6 שבועות התברר שהיא עלתה רק 50 גר' בשבועיים...
הפעם אפילו האחות אמרה שצריך לבדוק...
שישי שבת היו סיוט – הנסיכה לא הפסיקה לצרוח. וסירבה לאכול.
כל פעם שקירבתי אותה לציצי היא צרחה יותר וזרקה את הראש אחורה.
אמא שלי הציעה לתת לה בקבוק "רק כדי שתאכל משהו...",
ואבא שלה פשוט לא ידע איך לעזור והיה עוד יותר חסר אונים ממני...
חברה נתנה לי פטמת סיליקון ואמרה לי: תנסי עם זה, או לי זה יעזור..."
ניסיתי וכמו מטה פלא... הנסיכה התחילה לאכול...
ביום ראשון חיפשתי מי יכול לעזור לי.
ביום שלישי הגעתי לד"ר ליבוביץ'.
הייתי אצלה כמעט שעתיים...
היא ראתה את הנסיכה אוכלת [עם פטמת סיליקון היא כבר לא הסכימה בלי] ואמרה שלא נראה לה שיש בעיה בהנקה.
הנסיכה צרחה והתפתלה שם כמו תמיד...
ובסופו של דבר גם הקיאה/פלטה...
ד"ר ליבוביץ' איבחנה שיש לנסיכה ריפלוקס.
היא נתנה לנו מרשם לזנטק עבור הנסיכה עם הוראות לגבי המינון.
המליצה לי לשאוב כדי שלא תהיה לי בעיה באספקת החלב בגלל פיטמת הסיליקון. ודנה איתנו באפשרויות שונות למתן תוספת לנסיכה...
אני לא רציתי לתת בקבוק - פחדתי מאד, בעיקר בגלל ההתעקשות שלה על פטמת הסיליקון שאם היא תקבל בקבוק היא בכלל לא תרצה לינוק, אז החלטנו לתת לה finger feeding [שזה מן צינור כזה שקצה אחד שלו בתוך הבקבוק השאוב והשני בצמוד לאצבע בתוך הפה של התינוק והוא יונק כאילו את האצבע ויוצא לו חלב מהצינור].
הנחתה אותנו בעוד עצות לגבי הטיפול בזנטק [החזקה על הידיים אחרי אוכל ועוד כל מיני..] חיזקה מאד את האמונה שלי בעצמי ובתחושות שלי, נתנה לי המון חיזוקים על זה שאני משדרת לנסיכה רוגע...
וביקשה שנשמור איתה על קשר..
עוד באותו יום קנינו את התרופה ולמחרת התחלנו לתת.
תוך 3 ימים גילינו ילדה חדשה.
כמו שהייתה לנו בהתחלה...
חייכנית..
רגועה..
שלווה...
במקביל התחלתי עם מרתון שאיבות מטורף.
אמא שלי ואחותי שבדיוק השתחררה היו פה המון לעזור לי...
הייתי מאכילה את הנסיכה ונותנת אותה שיחזיקו אותה כדי שאוכל לשאוב...
ה- finger feeding לא היה לי נוח כל כך ופשוט הצמדתי את הצינור לציצי וככה הנסיכה ינקה וקיבלה תוספת באותו זמן...
באותו שבוע היא עלתה 200 גר'. בערך כפול ממה שהיא עלתה עד אז בשבוע.
אחרי שראינו שהעלייה במשקל מתבססת והיא עולה כמו שצריך. היא שומרת על עליה של 100 גר' בשבוע. הפסקנו עם התוספות.
וחזרנו רק להנקה, עדיין עם פטמת הסיליקון.
אתמול הנסיכה הייתה בת חצי שנה.
עברנו בנתיים עוד כמה שלבים עם הריפלוקס [החמרה - החלפת תרופה - חזרה לזנטק במינון גבוה יותר] שכללו גם התוודעות לגסטרו-ילדים שהיא עכשיו גם רופאת הילדים של הנסיכה שהיא מדהימה.
אבל הילדה שלי נשארה כמו שהיא בדרך כלל חייכנית, רגועה שלווה למעט הרגעים שכואב לה.
היינו אצל ד"ר ליבוביץ' עוד כמה וכמה פעמים לתמיכה ועזרה...
ההנקות עכשיו עדיין לא לגמרי רגועות תמיד.
היא עדיין יונקת רק עם פטמת סיליקון שאני מנסה בעקשנות שוב ושוב לגמול אותה ממנה...
אבל אני כבר הרבה יותר בטוחה בהנקה, למרות פטמת הסיליקון.
אני מקווה להניק עוד הרבה זמן, אם כי מקווה שבאיזשהו שלב היא תוותר על פטמת הסיליקון.
מדי פעם יש משברים ומחשבות ייאוש אבל עם תמיכה קרובה ואוהבת של אבא של הנסיכה ועקשנות על ההנקה מצידי אנחנו עוברים אותם...
ואני כבר חושבת על הנקה תוך כדי הריון והנקת שניים...
ממשיכה להדוף כל מי שלא תומך בהנקה -
בעיקר אמא שלי שאמרה לי באחד ממשברי העייפות האחרונים שלי: "הנקת חצי
שנה זה נחמד ויפה אבל עכשיו את יכולה כבר לתת לה בקבוק"
וכשתהיתי איך בקבוק יעזור לי אם אצטרך להתחיל משטר שאיבות?
היא אמרה: "עד מתי תניקי אותה? עד הבת מצווה? את לא חייבת לשאוב.
היא קיבלה מספיק זמן חלב שלך אפשר להתחיל לשלב עם תמ"ל"
ואני עניתי: "אולי..." והמשכתי לתהות איך זה יעזור לי? אם נצטרך לקום להכין בקבוק, לשטוף אין סוף בקבוקים, להוציא את הנסיכה מהמיטה ולהחזיק אותה עלינו במקום שאני רק אסתובב אליה ואתן לה ציצי...
אבל למרות כל הקשיים אני נהנית מההנקה..
נהנית מהקשר עם הנסיכה.... נהנית מהזמן הזה שהוא רק שלנו בלי שאף אחד יוכל לפלוש אליו.. נהנית מהיד שלה שמזמזמזת אותי תוך כדי הנקה... נהנית מהמבטים שלה... מהעיניים המחייכות... מהמבט הממזרי כשהיא נושכת...
ועל הקשיים והכאבים אני מתגברת על כל אחד בתורו...
ובטוחה שגם בילד הבא אעשה הכל כדי להניק.
ותוספת שכתבתי אחרי שנה:
אז עברה שנה.
כבר שנה אני אמא. כבר שנה אני מניקה, ועדיין עם פטמת סיליקון.
בנתיים גם המחזור חזר ובימים של המחזור הייתה ירידה בכמות החלב וכנראה גם בטעם כי היא כמעט ולא ינקה כמה ימים וכשהסכימה לטעום קצת נורא התלוננה. אבל חזרה לינוק ועכשיו כבר בלי תלונות אז כנראה שזה הסתדר...
עם כל הקשיים בהתחלה באמת לא חשבתי שנגיע כל כך רחוק...
הנסיכה לא לוקחת בקבוקים בכלל, והאמת שגם לא ניסינו יותר מדי - במילא אני בבית ויותר קל לשלוף ציצי מלהפשיר חלב...
ואני עדיין שואבת מדי פעם - כדי שיהיה אם נצטרך..
וכדי לשמור על היצור גם בימים שהיא יונקת פחות...
הנסיכה עדיין יונקת עם פטמת סיליקון...
וזה קצת יותר טרחה אבל העדפתי להניק עם פטמת סיליקון מאשר לא להניק.
אני עדיין מקווה שיום אחד היא תסכים לינוק בלעדיה אבל כרגע היום הזה לא נראה באופק.. אני ממשיכה לנסות...
אני עדיין נהנית מההנקה למרות שעכשיו הנסיכה יונקת די מעט פעמים ביום ובעיקר לפני/ אחרי שינה...
ועדיין החיוך שלה עם הציצי בפה ממיס אותי... והיד שמלטפת אותי...
אני לא חושבת בנתיים על גמילה [כן חושבת על הנקת שניים..] רק על גמילת לילה.
נראה איך זה ילך כשאגיע למסקנה שסופית אני גומ"לת בנתיים אני מחכה ואוזרת אומץ לתהליך...
אבל עכשיו כבר מותר לי לקרוא לעצמי מניקה ותיקה, לא?}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=יומולדת]
יומולדת שני בלי אמא.
יומולדת ראשון שאני אמא.
אירוע ראשון שהוא רק שלי ולא קשור לילדה שלי.
לא בטוחה איך לעכל, איך לחגוג, איך להתנהג...
הכל ביחד, אין כמעט לבד...
ופתאום משהו שהוא רק שלי...
שהיה לפניה ולא קשור אליה...
אז אני זקנה בשנה..
כבר לא ילדה, אבל עם ילדה...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=הנסיכה חגגה 9 חודשים מאז נולדה ואני חגגתי 9 חודשים להפיכתי לאמא.]
וזה מה שכתבתי לה:
[b]9 חודשים[/b]
9 חודשים היית בתוכי וכבר 9 חודשים את בחוץ.
בתוכי היית מוגנת ובטוחה.
הרגשתי אותך כל הזמן... היינו כל הזמן מחוברות...
יצאת בכאב גדול, בטראומה קשה...
מעכשיו את בחוץ יותר ממה שהיית בתוכי...
מתינוקת את הופכת לילדה - חייכנית, עצמאית, עקשנית, נחושה...
אני אוהבת אותך ילדה שלי, יותר ממה שאהבתי אי פעם...
מאחלת לי ולך שאדע לתת לך למצוא את הדרך לבד
שתמיד אהיה לידך לראות אותך גדלה ומתפתחת -
לעזור כשתרצי, לתפוס כשתפלי, לחבק כשתרשי...
מאחלת לנו שתמיד נישאר מחוברות בדרך מיוחדת לנו...
מאחלת לך שגם תלמדי למצוא את הדרך שלך לבד...
מקווה שאת יודעת שאני תמיד שם לידך לתפוס כשאת נופלת לחבק ולנשק...
מקווה שאת יודעת שגם כשאת צועדת לבד אני עומדת בצד מסתכלת...
מקווה שאת יודעת כמה אני אוהבת...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=הנסיכה בת שנה עוד יומיים.]
האמת? עברה לי מהר השנה.
היו הרבה קשיים והמון רגעים נפלאים...
ואני מאד שמחה שלא ויתרתי ונשארתי איתה בבית.. והייתי שותפה מלאה להתפתחות שלה, לגילויים החדשים,
לכל מה שלמדה וגם לקשיים ולרגעים הכואבים והקשים בשנה הזו..
אני תיכף אוסיף שני דברים שכתבתי לכבוד היומולדת...
[hr]
זה הראשון:
שנה עברה.
שנה שלמה. 12 חודשים. 365 ימים. המון שעות. אלפי דקות.
כמעט בכל הזמן הזה היינו יחד. נפרדנו מעט מאד ולזמנים קצרים.
לפני שנה עוד היית בתוכי. ואני חיכיתי כבר שתצאי. חיכיתי כבר לפגוש אותך.
ואז הוציאו אותך ממני ואחר כך ראיתי אותך. קטנה, רזה, שלי, שלנו.
ומאז כל כך הרבה השתנה.
גדלת. אם כי את עדיין רזה. את עדיין הילדה הקטנה שלי אבל את גם כבר כל כך גדולה. ואת כמובן עדיין שלי - של אמא שלך. ושלנו - שלי ושל אבא שלך ביחד.
למדת כל כך הרבה דברים חדשים.
לימדת אותי כל כך הרבה דברים חדשים.
למדת לינוק - וזה לא היה קל, אבל העקשנות שלי הצליחה – את עדיין יונקת.
למדת לאכול - לא בהרבה שמחה בהתחלה אבל עכשיו נראה שאת כבר נהנית מזה
ואפילו שמחה לטעום טעמים חדשים.
למדת לשחק לבד - ולא רק כשמישהו מעסיק אותך.
למדת לזחול ולשבת, ולעמוד, ולדבר, וללכת, לנשק, ולחבק ולצעוק, ולצחוק . . .
למדת שלא תמיד אמא מבינה אותך ולפעמים צריך להסביר לה לאט . . .
אבל אני מקווה שגם למדת שבסוף אמא מבינה או לפחות משתדלת להבין.
למדת שלא תמיד עושים דברים כמו שאת רוצה ושאמא יכולה, לפעמים, להיות לא
פחות עקשנית ממך.
למדת שלפעמים חיוך ומבט 'כלב' לאבא עובדים יותר טוב מאשר על אמא.
למדת לנסות להשיג את מה שאת רוצה.
למדת לבקש עזרה.
לימדת אותי שזה בסדר לבקש עזרה.
לימדת אותי להאמין בעצמי ובאינטואציות האימהיות שלי.
לימדת אותי את כל הדברים היפים והקשים בלהיות אמא.
לימדת אותי את גבולות הסבלנות שלי.
לימדת אותי שאין גבול לאהבה שלי כלפייך.
לימדת אותי שאין גבול לדאגות ולחששות.
לימדת אותי לסמוך עלייך ועלי.
לימדת אותי כמה אני נהנית להיות אמא.
לימדת אותי שגם לאמא מותר לטעות וגם שזה טוב לבקש סליחה.
לימדת אותי לשלב בין האימהות לזוגיות.
לימדת אותי שגם לאמא יש צרכים.
לימדת אותי שמותר לי לפעמים [רק לפעמים] להעדיף צרכים שלי על שלך.
לימדת אותי לנסות לשלב בין הצרכים שלי ושלך...
לימדת אותי כל כך הרבה דברים. וכל יום את מלמדת עוד . . .
[hr]
וזה השני:
נובמבר 2004
ילדה שלי
לפני שנה נולדת והפכת אותי לאמא.
כבר שנה שלמה שאני אמא שלך.
כמעט כל השנה היינו ביחד - נפרדנו מעט מאד.
ואני נהנית להיות אמא שלך.
אני נהנית לראות אותך גדלה ומתפתחת ולומדת המון דברים חדשים.
אני נהנית להיות זאת שרואה את כל זה וזאת שמלמדת אותך...
אני אוהבת להתעורר לידך בבוקר...
אני אוהבת לראות את החיוכים שלך בבוקר.
אני אוהבת שאת מטייל ומטפסת עליי כדי להעיר אותי
אני אוהבת את זה שאת שרה כדי להרדים את עצמך
אני אוהבת להסתכל עלייך ישנה - זה מאד מרגיע
אני אוהבת לראות אותך מעסיקה את עצמך
אני אוהבת לראות אותך משחקת לבד ועם ילדים אחרים
אני אוהבת לראות את ההתרגשות שלך כשאבא בא הביתה
ואני אוהבת שאת נצמדת אלי ומתחפרת בי כשאת בודקת אנשים חדשים
אני אוהבת את החיוכים הביישניים שלך לאנשים חדשים שמנסים לדבר אלייך
אני אוהבת את הפוזות שאת עושה למצלמות
אני אוהבת לראות איך את נהנית במים
אני אוהבת אותך...
אני נהנית לראות את הפרצופים כועסים שאת עושה לי כשאת מחליטה שאני
יותר מדי זמן ליד המחשב ואת רוצה שאבוא לשחק איתך
אני נהנית להקריא לך סיפורים ולראות איך את מגיבה ומסתכלת בתמונות
אני נהנית להסתכל בתמונות שלך ולראות כמה גדלת
אני נהנית לראות את החיוך שלך כשאני נכנסת לחדר שאת נמצאת בו
אני נהנית לראות איך את מגלה דברים חדשים ואיך את בודקת את היכולות שלך...
למדתי המון בשנה הזאת וגיליתי על עצמי המון דברים חדשים בזכותך...
גיליתי שכיף לי להיות אמא
גיליתי שלא חסר לי לעבוד בעבודה אחרת חוץ מלהיות אמא שלך.
גיליתי בהריון שאני יכולה לסמוך על הגוף שלי
גיליתי שאם אני רק אקשיב לעצמי הוא כבר יגיד לי מה הוא צריך
וגיליתי בלידה שסף הכאב שלי גבוה משחשבתי...
גיליתי, ברגע שקיבלתי אותך, איך מרגישים כשתחושת אהבה אין סופית מציפה פתאום...
גיליתי כמה אנשים מסביב יכולים להיות רעים וקנאים במסווה של הערות תמימות
גיליתי כמה קל להתעלם מעצות של אנשים כשלא נראה לי שהן לטובתי או לטובתך
למדתי על גבולות הסבלנות שלי ושהם ארוכים משחשבתי
למדתי להכיר את אמא שלי קצת אחרת ולהבין מעשים שונים שלה מהילדות שלי בצורה שונה מאז...
למדתי כמה דאגות מתלוות לסטטוס של להיות אמא ושזו לא קלישאה שהן לא נגמרות...
למדתי כמה נכונה האמרה שחיוך אחד של ילד מסלק כמעט כל דאגה וכאב
למדתי שלמרות שאני מזייפת נורא יש לפחות ילדה אחת בעולם הזה שנהנית מהשירה שלי.}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=משהו שכתבתי לגניה ברמן ז"ל שהייתה לי אמא שניה ונהרגה בפיגוע בקו 14 כשהייתי בחודש 5.]
כבר שנה שאני אמא...
כבר שנה וחצי שאני בלי אמא.
לא היית איתי בסוף ההריון
לא היית איתי בלידה
לא היית שם בחיוך הראשון שלה
לא היית בפעם הראשונה שהתהפכה
לא היית שם בכל הקשיים
לא היית שם כשמצאנו שם לבעיה
לא היית שם בצחוק הראשון
לא היית שם בפעם הראשונה שזחלה
לא היית שם בפעם הראשונה שעמדה
לא היית שם בכל ההנאות ממנה
לא היית שם בכל ההתלבטויות
אבל היית.
בכל פעם שראינו את סבא והדודים
בכל פעם שהייתי צריכה לעצור את עצמי רגע לפני שהתקשרתי אלייך...
כנראה שאף פעם אני לא אצליח להיפרד ממך לגמרי...
אני מתגעגעת.. כל יום קצת ויש ימים שהרבה...
עצוב לי כל כך שהנסיכה לא תכיר אותך ואת לא תכירי אותה
הייתי איתי בכל שלב מהדרך.
בכל חיוך, בכל בכי,
בכל התלבטות, בכל החלטה
כל הזמן..
אני מתגעגעת אמא...
וכנראה אף פעם לא אפסיק להתגעגע...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=הריון שני]
19/3/05
ילד שלי...
פחדתי לכתוב לך עד עכשיו...
אבל נתחיל מההתחלה...
אחותך הגדולה התחילה יום אחד ללטף לי את הבטן, ולנשק, ולדבר אליה..
אחרי כמה ימים שהיא חזרה על זה התחלתי לחשוב שאולי היא רואה או מרגשיהש שם משהו שאני לא..
עשינו בדיקה ובאמת - שני פסים.
בחילות, עייפות וכל השאר הגיעו עם זה..
קבענו תור לרופא - ראינו דופק.
ואחותך ממשיכה בשלה.. מנשקת, מלטפת, מדברת אליך...
ואני נהנית לראות אתכם יוצרים קשר כבר מעכשיו..
בנתיים הזמן עובר ואני כותבת לך אלפי מכתבים בראש אבל לא מסוגלת להעביר אותם אל הדף..
עוד לא בטוחה אפילו אם לבטוח בתחושות שלי שאתה אתה אולי בסוף בכלל יתברר שאתה את?
אז אתמול קיבלנו תשובה סופית שאתה אתה. בדיוק כמו שחשבתי והרגשתי מהתחלה.
הראית לנו שאתה עקשן כמו אחותך.... רק חלק מהאיברים הראית לנו.. ולא יכולנו להשלים את הבדיקה..
אבל לא נורא זו סיבה לעוד פגישה..
ואני טענתי שאתה פשוט יודע שככה אתה מרוויח זמן לבד עם ההורים, אז למה שלא תנצל?
אני כבר אוהבת אותך...
ואחותך ממשיכה לנסות ליצור איתך קשר..
את הבעיטה הראשונה ממך הרגשנו אחותך ואני ביחד... היא נשענה עלי - עליך ואתה בעטת בה ככה שהיא זזה והופתעה.
מאז אני ממשיכה להרגיש אותך...
והיא ממשיכה ללטף ולדבר אליך...
אבא שלך גם מתרגש...
ושנינו מאד מאד שמחנו לגלות שאתה אתה כמו שחשבנו...
לפני קצת פחות משבוע נולדה לך בת דודה קטנה.
כך שמצד אחד תהיה נכד שני ומהצד השני נכד שלישי אחרי שתי בנות...
מבטיחה שמכל הצדדים יאהבו אותך הכי בעולם!
אני מאחלת לי ולך שנמשיך לפתח את הקשר ביננו...
שאתה תמשיך לבעוט ולנגוח ואני אמשיך להינות מכל תזוזה שלך.
מבטיחה לך שהתחלתי לטפל בכל הפחדים והחרדות שלי כדי שאגיע ללידה שלך מוכנה לגמרי בשבילך בלי שום משקעים מהעבר.
אז ילד שלי, תדע כבר מעכשיו שאמא אוהבת אותך...
[hr]
29/5/05
ילד שלי...
מזמן לא כתבתי לך...
מוזר לי, לאחותך כתבתי במהלך ההריון המון.
ואיתך אני פשוט מדברת כל הזמן...
וגם אחותך מדברת איתך..
כך שיש לי פחות צורך לכתוב...
אז אתה גדל בתוכי, אבא שלך כבר מרגיש אותך די ברור.
ואחותך מרגישה אותך המון ומתקשרת איתך המון...
ואני.. מרגישה אותך כל הזמן...
מחכה כבר לפגוש אותך...
פעם בשבוע יש לנו פגישה אישית רק שלנו.. שלי ושלך [ושל שאר חברות חוג היוגה].
ואני כל כך נהנית מהזמן הזה..
בלי להתעסק בדברים אחרים..
רק אני ואתה...
ואנחנו מתכננים כבר את הלידה שלך..
ואיפה תיוולד...
ומקווה שכל התוכניות יצאו לפועל כמו שאנחנו מתכננים, בנתיים נחמד לי לתכנן ולדמיין..
ואני חולמת עליך המון...
ואוהבת אותך כבר...
ועכשיו, מבחינתי, רק נשאר שאתה תגדל עוד קצת ותהיה מוכן לצאת...
אני כבר מוכנה ומחכה לפגוש אותך...
[hr]
1/6/05
ילדה שלי
מזמן לא כתבתי לך...
את כבר ממש ילדה, לגמרי לא תינוקת...
פתאום קמת והתחלת ללכת ואת כבר כמעט לא זוחלת..
ויודעת בדיוק מה את רוצה..
רק לפעמים אנחנו מתקשים להבין - ואת לא מתייאשת ומסבירה שוב ושוב עד שאנחנו מבינים...
ומדברת המון...
וכל כך מאושרת כשאנחנו מצליחים להבין אותך ולעשות מה שאת מבקשת...
ואת כבר משחקת משחקי דמיון שמדהימים אותי ואני כל כך נהנית להסתכל עלייך מכינה אוכל ומאכילה את הבובות ומספרת ושרה להן...
ולפעמים אני מסתכלת עלייך ותוהה לאן נעלמה התינוקת שלי...
את כבר עצמאית וגדולה ובכל זאת עדיין נהנית להתפנק עם אמא ואבא או סבתא או סבא או דודה ואנחנו מתענגים על כל חיבוק על כל נשיקה....
על שעות ההתעורורות שלך וההתפנקות שלנו בבוקר שהיא הזמן הכי אהוב עליי ביום...
והיחס שלך לתינוקות אחרים ככל שעובר הזמן רק מרגיע אותי שתהיי אחות גדולה נפלאה...
ואיך שאת מלטפת ומדברת לבטן שלי..
ומסבירה לכל מי שרק שואל שלאמא יש שם תינוק.. וכששואלים אותך איך הוא מרגיש את צוחקת...
ואני מקווה שבאמת טוב לו שם כמו שאת אומרת... ומרגישה איך הוא מגיב ועונה לך כשאת מדברת אליו ומתקשרת איתו...
ולאט לאט כל ההתלבטויות שהיו לי לגבי זה שאת בבית איתי נעלמות ואני מרגישה שזה הדבר הכי נכון לך ולי...
ואמנם יש לי עוד המון שאלות והתלבטויות לגבינו ולגבי העתיד של כולנו אבל על חלק מהשאלות את עונה לבד בלי שאנחנו בכלל מספיקים להתלבט
ועל חלק אני בטוחה שעוד נממצא את התשובות ביחד...
ורוצה לאחל לך ילדה שלי שתישארי כזו מדהימה וסקרנית ולומדת ונהנית מהחיים...
ושאני תמיד אהיה שם לידך צופה בך, לומדת ממך ונהנית...
אמא
[hr]
18/7/05
ילד שלי...
מזמן לא כתבתי לך..
אבל לא בגלל שאני לא מדברת איתך. אנחנו מדברים המון.
רק איכשהו לא הצלחתי להושיב את עצמי לנסח את השיחות האלה בכתב.
אני מחכה כבר לפגוש אותך. אני מוכנה כבר לגמרי ללידה.
אבל אתה צריך עוד קצת לגדול. ואז ניפגש..
מהסביבה אני לא תמיד מרגישה שיש מקום להריון הזה.
ולקשר שלנו.
לא שמישהו חושב שאתה לא רצוי אלא פשוט שיש פחות מקום לבניית הקשר ביננו.
בהריון עם אחותך היה כל כך ברור וטיבעי לכולם שאני עסוקה בה כל הזמן.
והפעם מצפים ממני להמשיך בשגרה. להתעלם מכל מה שעובר עליי איתך...
או אולי לא להתעלם אבל להפחית בתשומת הלב, להתמקד בשגרה.
כאילו יש פחות קבלה של העובדה שגם הפעם אני בהריון, אמנם לא ראשון, אבל גם הפעם גדל בתוכי ילד.
ילד שאני מרגישה וחווה.. ורוצה להכיר ולהתחבר אליו כבר עכשיו.
דווקא אחותך מתקשרת איתך הכי הרבה.
היא מדברת איתך, ושרה לך, ומנשקת ומלטפת את הבטן ומשמיעה קולות.
וכשאני מלטפת את הבטן לפעמים היא מצטרפת עם המון חיוכים וגרגורי הנאה, ולפעמים היא גם מודיעה לי די! ודורשת את תשומת הלב לעצמה.
כבר מעכשיו היא מרגילה אותך שאתה לא תהיה הילד היחיד בבית.
לגבי הלידה שלך..
התחלנו כבר להתכונן...
וחשבנו ועשינו הכנה נפשית.. והמון שיחות. ואני דאגתי לעבד את הלידה של אחותך כדי שאגיע ללידה שלך מוכנה לגמרי ללידה שלך. בלי משקעים מהלידה שלה.
והצלחתי. אני מרגישה לגמרי מוכנה בשבילך.
ועד היום גם הייתי מאד אופטימית ביחס לכל תוכניות הלידה שלנו. וממש יכולתי לדמיין ולראות איך הכל הולך כמו שאני רוצה. ואיך הכל יהיה בסדר וחיובי.
אז בטח אתה תוהה מה השתנה היום?
אז היום המיילדת שבחרנו והרגשתי שלמה ובטוחה איתה מהרגע הראשון
הודיעה לי שלא תוכל להיות בלידה שלך.
אז אולי אתה מנסה לחשוב כמו אבא שלך שנחפש ונמצא מיילדת אחרת
ועדיין הכל יהיה בסדר.
ואולי אתם צודקים.
אבל כרגע מה שאני מרגישה זה ששוב משהו השתבש.
בהריון שלך היו כל מיני בעיות וקשיים. וכל פעם שקורה עוד משהו אני מרגישה מתוסכלת. מתוסכלת שלא הכל הולך חלק.. מתוסכלת מאיך שזה משפיע עליי.
מתוסכלת מאיך שזה משפיע עליך - אפילו כרגע כשאני כותבת לך אני מרגישה אותך משתולל כאילו אתה מנסה להגיד לי משהו..
אני מרגישה שעם כל העבודה העצמית שעשיתי וכל מה שעברנו מאז הלידה של אחותך ובמהלך ההריון שלך ועד היום כל פעם אני עושה שני צעדים קדימה ואחד אחורה.
אני מפחדת שהכל שוב ישתבש כמו בלידה של אחותך. שכל האופטימיות והחשיבה החיובית שלי תתברר כמחוסרת בסיס. אני מפחדת שזה סימן לזה שהלידה לא תהיה כמו שאני רוצה ומקווה שהיא תהיה.
אני מפחדת לאכזב אותך, ואת עצמי, ואת אבא שלך ואת אחותך...
אני מפחדת פתאום מהכל...
בעצם לא מהכל..
אני לא מפחדת לפגוש אותך - אני מחכה לזה.
ואני יודעת שהבחירה שלנו בלידת בית היא הדבר הכי נכון וטוב בשבילי ובשבילך וגם בשביל אבא שלך.
ואני לא מפחדת מלהיות אמא לשניים - גם לזה אני מחכה. למפגש בינך ובין אחותך.. להכרות שלכם.. לראות אתכם גדלים ביחד...
אבל היום פשוט הרגשתי שעברתי רעידת אדמה..
שפתאום האדמה והבסיס הבטוח שבניתי לנו נסדקו...
וזה הפחיד אותי והלחיץ אותי.. וזיעזע אותי יותר ממה שאני מוצאת מילים לתאר.
ואין לי שום תלונות למיילדת ברור לי שהיא צריכה לעשות את הדבר הנכון בשבילה.
אבל מה לעשות שמה שנכון בשבילה לא נכון בשבילי?
שאני עדיין יודעת שהנוכחות שלה בלידה תהיה הדבר הכי טוב, מחזק ונכון בשבילי גם אם לא בתור המיילדת שלי?
קצת מתסכל אותי שאני לא מסוגלת להגיד לה את זה...
ומאד מתסכל אותי שאני לא מצליחה למצוא שוב את הבסיס היציב ולהפסיק את הרעידות, והפחדים שמחלחלים לאט לאט, שאני לא מצליחה לעצור את הדמעות ואת הדאגות והחששות.
אני אוהבת אותך ילד שלי.
אפילו שעוד לא ממש נפגשנו ואנחנו עוד לא לגמרי מכירים
אני אוהבת אותך הכי בעולם.
ורוצה לעשות בשבילך את הכי טוב.
וחשבתי שאני מצליחה לבחור בהכי טוב בשביל שנינו...
ועכשיו אני צריכה שוב לבחור ולבדוק ולהחליט מה יהיה הכי טוב ונכון לנו..
וזה קשה כי כבר מצאתי את ההכי טוב.. אז איך אפשר למצוא אותו שוב?
אבל אני מבטיחה לך שאחפש.. ולא אוותר עד שאמצא...
ומבטיחה לך שתמיד אנסה למצוא את הדרך הכי טובה ונכונה לנו עד שתוכל לחפש לבד את הדרך שלך בעצמך.
אני מקווה שמה שאתה מנסה להגיד לי בזמן שאני כותבת זה שאתה מבין אותי ואוהב גם. ויודע שאני אבחר בהכי טוב ונכון עבורנו. אני מקווה שאתה סומך עליי.
ויודע שהמשבר הוא זמני..
אתה יודע כשעושים 2 צעדים קדימה ואחד אחורה כל הזמן בסופו של דבר יותר מתקדמים מחוזרים אחורה..
אז אם היום עשינו צעד גדול אחורה אני מקווה שעכשיו נעשה כמה וכמה צעדים קדימה...
אני אוהבת אותך ילד שלי...
[hr]
29/7/05
ילדה גדולה שלי..
מסתכלת עלייך וקשה לי להאמין כמה גדלת.
הייתי איתך וליוויתי כל צעד שלך..
ובכל זאת לא מבינה מתי, איך וממי למדת כל מה שאת יודעת..
סקרנית... שואלת... חוקרת... עקשנית....
ילדה מקסימה!!
ועוד מעט תיהיי אחות גדולה.
בימים האחרונים היית חולה עם חום גבוה.
ומה שהיית צריכה בעיקר זה חום ואהבה ומקלחות.
וקיבלת..
ועכשיו אמא קצת מותשת אבל גם מופתעת מכמה היא למדה ממך..
ביקשת המון חיבוקים וביקשת להישאר במיטה. והלכתי איתך..
ודאגתי, וליטפתי, וחיבקתי
אבל השתדלתי לסמוך עלייך..
ואת? כל זמן שהקשבתי לך היית מרוצה.
אפילו עם חום גבוה ודי מסכנה. לא בכית ולא יבבת המשכת לחייך.
רק כשאיבדתי את ההקשבה ופעלתי אחרת ממה שרצית רק אז כעסת והתנגדת...
ואני מופתעת..
מופתעת שהצלחתי רוב הזמן להקשיב לך ולענות על מה שרצית..
מופתעת שהצלחת להסביר לי בדיוק מה את רוצה..
מופתעת מהחום וההקשבה ביננו..
מופתעת מזה שאת כזו גדולה!!
ולמרות הכל עברה לי גם צביטה קטנה בלב..
כי הפעם הייתי 100% שלך.
אבל עוד מעט יהיה לך אח.
ואני אהיה של שניכם.
אוהבת אותך לא פחות... אבל צריכה להקשיב גם לו..
זה יגרע מההקשבה שלי אליייך?
זה אומר שפעם הבאה שתצטרכי אותי ככה לא אוכל להיות שם בבשילך באותם 100%?
אני לא יודעת..
מקווה שפשוט אלמד להקשיב יותר ולא פחות.
אבל קצת חוששת.
מקווה שאת יודעת כמה אני אוהבת אותך..
כמה תמיד אוהב אותך...
זה בטוח לא ישתנה..
ילדה שלי קטנה גדולה...
אני מסתכלת עלייך ולא מאמינה..
[hr]
19/8/05
ילד שלי...
מקווה מאד שבפעם הבאה כבר אכתוב לך בשם שלך וכשאתה כבר בידיים שלי ולא עדיין בתוכי..
היום היינו במעגל לידה שלי. אתה היית הגבר היחיד שם.. ובהחלט שותף פעיל.. הרגשתי אותך כל הזמן..
היה ערב מרגש, מחזק, ומעניין...
כל הבנות הגיעו במיוחד בשבילנו.. בשבילי ובשבילך...
אמא שלך למדה לרגע להיות במרכז ערב ולא להיבהל מזה..
קיבלתי כל כך הרבה..
קשה לי להעביר במילים את התחושות והרגשות שעטפו אותי כל הערב..
אבל אתה היית בהחלט שותף לחלק גדול מהן... וגם אחותך לחלקן..
קיבלתי המון חום ואהבה.. ועטפו אותי בהרבה איחולים טובים.. והרגשה טובה.. והענקה. ואמונה בי ובך...
וגם אוכל טוב היה.. הרגשתי שגם אתה אהבת אותו...
ובעיקר היינו רק בנות... עם האחווה הנשית... והתחושות הנשיות... והמן משהו הזה שיש רק בין נשים... וכל פעם מחדש הוא מפעים אותי...
אז ילד שלי היית הגבר היחיד שם..
איך הרגשת?
מה אתה קיבלת?
אתה גם מרגיש כבר מוכן לפגישה ביננו?
אני עוד לא חסרת סבלנות אבל כן מחכה כבר לפגוש אותך...
יודעת ומאמינה שהלידה תהיה טובה ומקווה ומאחלת לשנינו שההסתגלות שלך לעולם תהיה יותר קלה משל אחותך...
אני מחכה לפגוש אותך ילד שלי..
להכיר לך את כל הנשים המופלאות שהיום נתנו כל כך הרבה איחולים טובים וחום ואהבה לשנינו...
רוצה שתכיר את המשפחה הנפלאה הזו שאתה מצטרף אליה.. את אבא שלך.. אחותך.. וגם המשפחה המורחבת...
מחכה כבר להכיר אותך... ללמוד אותך ואיתך...
בקיצור אני מחכה לך...
מתי אתה בא?}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=סיפור הלידה של האביר הקטן:]
[sub][po]דף סיפור לידת בית[/po][/sub]
גם הפעם אני אתחיל מהסוף:
ברגע זה ישנים עלי כמעט 2.800 ק"ג של מתיקות וקסם שבחרנו לקרוא להם מאי.
מאי נולד ב- 27.8.05 ב- 15:11 בלידת בית נפלאה.
וזה הסיפור המלא:
בשישי בלילה התחילו צירים. שהיו די רחוקים אחד מהשני ובהחלט נסבלים.
העברתי אותם במיטה והשתדלתי לנוח ולישון בין ציר לציר. לאט לאט הם התחזקו והתקרבו ודרשו ממני יותר תשומת לב.
השארתי את האביר ואת הנסיכה במיטה והלכתי להתקלח. המים הקלו על הכאב ולא הפסיקו אותו.
אחרי זה ישבתי על הכדור פיזיו מול המחשב וככה העברתי עוד שעתיים בערך וכמה צירים.
הנסיכה התעוררה בערך ב- 8:00 הלכתי אליה ונתתי לאביר להמשיך לישון מתוך מחשבה שגם אם זה אמיתי בטח זה עוד יהיה ארוך כמו בלידה של הנסיכה.
הנסיכה ביקשה חיבוקים לפני שהיא קמה ואני כמובן נעניתי בשמחה. היא הרימה לי את החולצה, שמה ידיים על הבטן ואמרה: בוא בוא בוא. ו: ענת.
שאלתי אותה אם התינוק רוצה לצאת? והיא אמרה: כן, תינוק- בוא בוא, ענת...
שאלתי אותה אם צריך לקרוא לענת [המיילדת שלי] שתעזור לו לצאת?
היא שוב אמרה: כן.
התחבקנו והתפנקנו עוד קצת ואז קמנו. שיחקנו קצת כשמדי פעם יש לי ציר
והנסיכה עושה איתי נשימות תוך כדי הצירים. לאט לאט הם התחזקו.
ניסיתי להכין ארוחת בוקר, והיה לי קשה עם הצירים והחיתוך סלט והנסיכה ביחד.
ואז האביר התעורר, וסיים להכין את ארוחת הבוקר. אני בנתיים חזרתי לטוש לעוד מקלחת. ואח"כ האביר ניסה לעזור לי בצירים מה שמאד לא מצא חן בעיני הנסיכה שכל פעם שהיה לי ציר באה לסלק את הידיים שלו ממני וניסתה לחבק ולשים עלי את הידיים שלה והמשיכה לעשות איתי נשימות צירים. אני חייבת להודות שהיא הייתה מאד משעשעת ואפילו הצליחה להצחיק אותי תוך כדי הצירים.
הצירים לאט לאט התקרבו והתחזקו.
בסביבות 12:00 צילצלנו לענת [המיילדת] ועידכנו אותה שהצירים כבר די סדירים כל 6-7 דקות ובערך 50 שניות כל ציר. ובמקביל הזעקנו את ר' [חברתי הטובה שביקשתי שתלווה אותי בלידה על תקן דולה].
בערך ב- 12:55 הנסיכה נרדמה לשנת צהריים.
ב- 13:00 ענת הגיעה ור' קצת אחריה.
ענת בדקה אותי והייתי עם פתיחה של 3 ו- 80% מחיקה.
הצירים לאט לאט התקרבו והתחזקו.
העברתי אותם בעיקר על הכדור כשאני נשענת על משענת כורסת הטלויזיה שלנו והאביר ור' תומכים לי בבטן ובגב.
במהלך כל ציר התכנסתי בתוך עצמי ודמיינתי אותו יורד יותר ויותר. הידיים של האביר ור' תמכו בי – אחד הרים לי את הבטן ואחד עיסה את הגב. ואני אפשרתי לעצמי לגמרי להתנתק ולהתכנס בתוך עצמי וממש הרגשתי איך הוא יורד.
בנוסף ענת קשרה לי צעיף על הבטן התחתונה שקצת הרים אותה ומאד הקל.
כשהצירים התחזקו נכנסתי שוב לטוש שהקל אבל הרגשתי שהעמידה לא עושה לי טוב ופחדתי להחליק אז יצאתי.
החלפתי בגדים לגופיה קלה נוחה וענת שמה לי רטיות חמות על הבטן התחתונה שמאד הקלו. במקביל ר' והאביר המשיכו לתמוך בי כל ציר ואני המשכתי להעביר את הצירים על הכדור.
ניסיתי לשנות תנוחה וקצת ללכת אבל על הכדור היה לי הכי טוב.
מדי פעם הלכתי לשירותים - הגוף שלי עשה מהלילה ובמהלך כל היום חוקן טיבעי והמשיך כל הזמן להתרוקן. וגם הישיבה על האסלה הקלה קצת חלק מהזמן.
הנסיכה התעוררה בערך ב- 14:30. אני הייתי שוב בשירותים והפעם גם הקאתי.
האביר הוציא את הנסיכה מהמיטה והעביר אותה לר' ובא אליי. עזר לי לקום, ניקה אחרי, לקח את הנסיכה, נפרדתי ממנה והוא לקח אותה להורים שלי.
אני בנתיים נכנסתי שוב לטוש אחרי שהרגשתי שהכדור ממש מקל וקיוויתי שהמים יקלו יותר. כנראה שזה שהנסיכה נסעה הוריד ממני איזושהי אחריות ועזר לי להיות לגמרי פנויה לאח שלה.
המים אכן עזרו אבל הצירים הפכו מאד צפופים וכואבים כמעט בלי רווח ביניהם.
אחרי כ- 20 דקות במים התחלתי להרגיש לחץ חזק. ענת ביקשה שאצא מהמים כדי שתבדוק אותי.
בדיוק האביר נכנס. התיישבתי על מזרן שהכנו על הרצפה כשהאביר יושב מאחורי על הספה, קצת יותר גבוה ממני, ואני נשענתי עליו בחצי ישיבה חצי שכיבה.
פחדתי מאד, בעקבות הלידה של הנסיכה, שאחרי כל הכאבים והכל פתאום תהיה פתיחה רק של 5 או משהו כזה..
אבל ענת בדקה אותי המים ירדו והיא הודיעה לי שאני בפתיחה מלאה ויכולה להתחיל ללחוץ בציר הבא.
נשארתי באותה תנוחה, אני על המזרון נשענת על האביר שיושב מאחורי.
קיפלתי את הרגליים לכיוון הבטן כשהאביר תומך ברגל אחת ור' בשניה.
התחלתי ללחוץ והרגשתי שהוא יוצא ונכנס חזרה. וזה קצת הלחיץ - הייתה לי הרגשה שהוא פשוט לא מצליח לצאת.
אבל ענת, ר' והאביר הרגיעו אותי ועודדו אותי שהוא בסדר ומתקדם יפה. ענת לקחה לי את היד להרגיש את הראש שלו.
ותוך 6 לחיצות בערך הוא היה בחוץ, עלי. עם חבל הטבור עדיין מחובר ופועם.
אחרי כמה דקות כשהפסיקו הפעימות ר' קיבלה את הכבוד לחתוך את חבל הטבור. ובערך רבע שעה אחר כך השליה יצאה בלחיצה אחת.
כל הזמן הזה האביר הקטן שכב עלי עירני לחלוטין ובודק את הסביבה החדשה.
עטפנו אותו במגבת עלי וחבשנו לו כובע שהוא קיבל מענת שרקום עליו: born@home. אחרי חצי שעה בערך הוא התחיל לינוק. הוא ינק בערך שעה בהפסקות. ואז העברתי אותו לענת ששקלה אותו, בדקה אותו, והלבישה אותו. הוא חזר אליי לעוד יניקה קצרה. ואז עבר לאבא שלו ואני הלכתי להתקלח, ולשירותים. אחרי המקלחת ענת בדקה אותי לראות שאצלי הכל בסדר. ואז אני והאביר בקטן הלכנו לישון ביחד.
כמובן שלא הצלחתי להירדם פשוט שכבתי והסתכלתי על הפלא הקטן שיצא ממני.
בסביבות 19:00 הגיע רופא ילדים לבדוק אותו.
קצת לפניו הנסיכה חזרה הביתה עם ההורים שלי ואחותי. היא נכנסה טיפסה לבדוק את האח החדש שלה שהיה עלי, הרימה לי את החולצה לבדוק לי את הבטן. בדקה שוב את האח החדש והלכה לשחק.
ואז הסתכלה בעיון כשהרופא בדק אותו.
יותר מאוחר אחרי ששני זוגות הסבים והסבתות הלכו שכבתי במיטה בין שני הילדים שלי והאביר שלי, הסתכלתי על שלושתם והתמלאתי מחדש באושר על כל מה שיש לי.
וזהו- אני אמא לשניים.
הפכנו למשפחה בורגנית מכובדת.
ומאחלת לכולן לידות כמו שלי ואושר כזה...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=כל מיני]
27/9/05
ילדה שלי
לפני חודש הפכת לאחות גדולה.
יצאת מהבית תינוקת וחזרת גדולה.
ומאז אנחנו מסתכלים עלייך ומשתאים כל פעם מחדש מתי גדלת ככה?
קיבלת את אחיך כל כך יפה..
את כל הצרחות... והאי שקט שנכנס הביתה..
מצאת את הדרכים שלך לבטא את הקשיים ולהסביר מה את רוצה/מרגישה..
את הרגעים הקשים במהלך היום עברנו לאט לאט..
וגם אם היו ימים ורגעים שבהם שלושתינו בכינו ביחד עברנו אותם והמשכנו הלאה..
סלחת לי על כל הפעמים בהן איבדתי את הסבלנות אלייך שלא באשמתך..
סלחת לי על כל הפעמים בהן לא יכולתי לעשות מה שרצית כי הייתי עסוקה עם אחיך..
הפכת לאחות גדולה נפלאה..
את מדברת ואח שלך מחייך אלייך ואת מתענגת על כל חיוך.. מתגאה בקשר בינכם..
בודקת איך מחליפים לו.. ומה הוא מחביא בתוך החיתול..
מסבירה לנו למה הוא בוכה.. מה הוא רוצה.. מה כואב לו..
מסבירה לנו על ההבדלים בין בנים לבנות...
לפעמים עושה דווקא... אבל גם זה מותר..
נהנית מכל זמני החיבוק שאנחנו מוצאות לנו..
למדת לתפעל את כל מי שמגיע לבקר ואת נהנית לראות אותם עושים מה שאת רוצה..
גילית מחדש את אבא שלך ואת כל הדברים שאת אוהבת לעשות איתו..
נהנית עדיין להתרפק על אמא ולהתערסל כמו תינוקת לפעמים..
ואני מסתכלת עלייך מהצד ומשתאה מתי גדלת ככה?
איפה למדת כל מה שאת יודעת? מי לימד אותך?
איך פיספסתי את הגדילה הזו?
ילדה בת כמעט שנתיים עם חוש הומור נפלא.. שמחת חיים.. אהבת אדם..
מאחלת ומקווה שתישארי כזו תמיד..
מתנצלת על כל הרגעים הקשים שעברו עלייך החודש..
מקווה שמעכשיו יהיה יותר קל לכולנו...
אוהבת אותך וגאה בך
אמא
[hr]
1/10/05
ילד אהוב שלי..
אמא שלך קורסת..
קשה לי להודות בזה בצורה בוטה וישירה כזו.. אבל זו האמת..
אמא שלך קורסת...
אמא שלך מאוכזבת מעצמה..
היציאה שלך לעולם הייתה מדהימה...
ההסתגלות שלך לעולם כנראה קשה יותר..
השבוע הראשון שלך פה היה נפלא.. אכלת, ישנת, פלטת, הקאת, חירבנת.. חייכת..
ומאז המצב רק הלך והתדרדר...
אז בנתיים כבר אובחנת עם ריפלוקס כמו אחותך הגדולה..
והתחלת לקבל תרופה שאמורה לעזור.. והיה נראה שזה עוזר והמצב משתפר אבל עכשיו זה כבר לא נראה ככה..
אתה בוכה כמעט כל היום והלילה..
אתה לא מצליח בכלל לישון במיטה ומאז שנולדת ישנו רק 3 לילות בערך במיטה.. וכל השאר אנחנו מבלים בסלון...
אני לא מצליחה לעזור לך..
לא יודעת איך להפסיק את הכאב.. איך להרגיע אותך...
אני פשוט בוכה איתך..
ומרגישה נורא...
לא יודעת עם מי להתייעץ... לא יודעת מי יכול לעזור..
רק מרגישה שאתה סובל ואני לא מצליחה לעזור..
ואחותך הגדולה בימים שאנחנו לבד שלושתינו לפעמים כבר לא מנסה אפילו לבקש אותי..
כאילו כבר התייאשה ממני לגמרי..
טיילת בבית ומחפשת את אבא וסבתא ודודה..
כבר לא את אמא..
היא כבר אפילו לא כועסת עלי או מנסה למחות על זה שאני לא איתה היא פשוט התייאשה ממני..
והלב שלי נקרע..
ואני יודעת או לפחות מקווה שבעוד שנה הכל יראה אחרת..
ויהיה קל יותר והיא תסלח לי.. ואתה כבר לא תסבול..
אבל אני כאן ועכשיו.. רוצה לעזור..
רוצה למצוא מה כואב לך כל כך ואיך מפסיקים את הכאב..
רוצה להרגיש שוב אמא במשרה מלאה לאחותך... ולא להתייסר כל פעם שהיא מבקשת את קרבתי ואני נאלצת לסרב..
רוצה לישון 3 שעות רצוף במיטה שלי... לידך...
רוצה שאתה תמצא קצת שקט ורגיעה..
רוצה לא להרגיש כמו שאני מרגישה.. רוצה להפסיק לבכות...
[hr]
3/10/2005
אז הסאגה ממשיכה..
בילינו את הלילה בבי"ח.
תקעו בך מחטים..
אסרו עליך לאכול...
נתנו לך מי סוכר מדי פעם..
בסוף הרשו לך קצת לינוק..
עשו לך אולטרסאונד..
בדקו אותך בכל החורים.. מכל הכיוונים..
והמסקנה הייתה שהם לא בטוחים מה קורה...
אולי זה כלום ואולי זה משהו..
ואני הייתי איתך כל הלילה.. מחבקת אותך.. שרה לך.. מנסה להרגיע..
ומתייסרת מזה שאני לא יכולה להניק אותך.. ואתה צורח מרעב.. מחפש אוכל.. לא מבין למה אמא פתאום לא נותנת...
ובסוף כל הסבל הזה לחינם!!
בכלל לא מצאו מה הבעיה..
ואתה חוזר הביתה צורח ומתפתל מכאבים...
אז לא היינו צריכים ללכת?
או שככה לפחות אנחנו יודעים אחרי מה לעקוב ומה לבדוק?
אני כבר לא יודעת...
אנחנו חסרי אונים...
אתה ממשיך לסבול...
ואנחנו לא יודעים איך להפסיק את הסבל?
מי יכול להגיד לנו מה קורה לך?
איך לעזור לך?
[hr]
18/10/05
אני כאן בוכה מול המחשב..
אתה בוכה בחדר השני על אבא שלך..
בפעם הראשונה בחייך אתה מקבל בקבוק..
האם זה סוף ההנקה?
להרגיע אותך אני לא מצליחה גם להניק לא?
כל היום בכית והשתוללת בהנקות ישנת גם אבל לא הצלחת לאכול יותר מכמה שלוקים עכשיו נכנעתי ושאבתי ואבא מנסה להאכיל אותך..
ילד שלי ליבי נקרע מולך..
אתה בוכה וסובל ואנחנו לא מצליחים לעזור..
ועכשיו גם לאכול אתה לא מצליח כמו שצריך..
ומסביב כבר מתחילות האמירות ש"אולי זה משהו בחלב?".. ואולי כדאי רק לנסות תמ"ל ולראות אם זה יותר טוב?"
ואולי... ואולי.. ואולי.. ואולי..
והספקות מחלחלים גם אליי כי לא טוב לך ושום דבר שניסינו לא עזר לגמרי..
אז אולי זה משהו בחלב שלי? אולי מה שחשבתי שהכי טוב בשבילך הוא בעצם חלק מהגורמים לבעיה?
כבר לא יודעת..
התחלנו טיפול הומאופטי היה נראה שעוזר ושוב התדרדרות במצב..
אפילו כשישנת לא הצלחתי לישון המחשבות לא מניחות:
מה אני יכולה עוד לעשות כדי לעזור לך? מה עוד לא ניסינו והיינו צריכים? מה אנחנו עושים לא טוב?
ילד שלי
אני אוהבת אותך כל כך..
החיוך שלך הוא הדבר הכי יפה ומאיר בעולם הזה בשבילי בעיקר כשהוא ליד החיוך של אחותך..
אבל הבכי והסבל שלך הם הדברים הכי עצובים וקורעי לב בעולם הזה בשבילי...
וחוסר האונים שאני לא מצליחה לעשות כלום כדי לעזור ולהקל עליך הוא הדבר הכי מתסכל בעולם בשבילי...
לא יודעת מה לעשות.. למי לפנות שעוד לא פנינו? מי יכול לאבחן מה כואב לך כל כך?
רוצה להקל עליך ולא מצליחה.. ושוב בוכה איתך...
אוהבת אותך כל כך ילד שלי...
אמא שלך...
[hr]
חודשיים...
חודשיים שלמים עברו.. רק חודשיים...
מצד אחד נראה לי כאילו היית כאן תמיד..
מצד שני נראה לי כאילו רק אתמול אחותך נולדה..
הלידה שלך הייתה נפלאה..
השבוע הראשון שלך איתנו היה נהדר..
ומאז קשה..
קשה לך וקשה לנו..
ופתאום בתוך כל הקושי הזה אתה שולח חיוך...
חיוך גדול מחמם לב שכזה..
שאחריו בד"כ אתה מקיא ..
אבל זה לא אכפת לי... יש מכונת כביסה..
אני מתענגת על כל שניית חיוך..
על כל ציוץ שאתה משמיע..
נהנית לראות איך אתה מחייך לאחותך..
עוקב אחריה במבטים שלך..
כאילו קורא לה שתבוא לדבר איתך..
והיא שומעת.. ובאה..
ועומדת מולך ומדברת איתך..
ואתה לא מפסיק לחייך אליה...
והיא תמיד יודעת לזוז שניה לפני שאתה מקיא.. מעולם לא פגעת בה..
ואז היא מתקרבת אליך שוב רוצה לנגב לך את הפה..
מחייכת אליך בחיוך גדול..
ואתה מחייך אליה..
שני ילדים שלי..
ילדים אהובים ומקסימים שלי..
החיוכים שלך הם אלה שמחזיקים אותי..
עוזרים לי להאמין שמחר יהיה טוב יותר..
כל חיוך עוזר לי לעבור עוד רגע.. עוד קושי.. עוד מכשול..
כל חיוך מוסיף לי עוד אמונה.. עוד תקווה..
ילד שלי..
כבר חודשיים אתה איתנו ועדיין סובל..
מקווה שבחודש הבא אוכל לכתוב לך יותר על החיוכים שלך והרבה פחות על הסבל...
מאחלת לך ימים מלאי חיוכים, צחוק ואושר ונטולי כאב וסבל...
אוהבת המון
אמא}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=יומולדת שנתיים לנסיכה]
ילדה גדולה שלי
שנתיים....
שנתיים עברו מאז שנולדת והפכת אותי לאמא...
ואני לא ידעתי ששנתיים יכולות לעבור כל כך מהר וכל כך לאט בו זמנית...
את ילדה מלאת שמחת חיים
מעלה חיוך על פני כל מי שרואה אותך...
מדברת, מקשקשת, מתעצבנת, מסבירה, שואלת, שרה, סופרת, מדקלמת, צוחקת...
מחבקת, מנשקת, מתרחקת, מתקרבת..
הולכת, רצה, זוחלת, יושבת, עומדת, מתגלגלת, מנסה לקפוץ...
בקיצור ילדה, מדהימה, נפלאה, מיוחדת - שלי..
כל יום את לומדת משהו חדש
כל יום את מלמדת את כולנו משהו חדש...
בשנתיים האחרונות למדתי ממך המון:
איך ליהנות מכל דבר קטן..
איך לנצור כל רגע אושר..
איך חיוך אחד יכול לסלק כל עצב ....
איך חיבוק ונשיקה יכולים לרפא כמעט כל כאב..
כמה אפשר ללמוד מילדה אחת....
כמה אושר יש בילדה אחת...
כמה ילדה יכולה להוסיף למשפחה..
הוכחת לנו שלידה קשה והסתגלות קשה לעולם לא מנבאים כלום על האופי בהמשך...
קיבלת את אחיך בהמון אהבה...
תיקשרת ודיברת איתו כל ההריון..
וגם מאז שהוא יצא את ממשיכה להתייחס אליו באותה עדינות, רוך ואהבה כמו כשהוא היה בבטן...
למרות כל הקשיים והבלגן בבית נשארת עם אותה שמחת חיים..
את ממשיכה לחייך, לצחוק וליהנות מכל הדברים הפשוטים ולא כועסת לא עלי ולא על אח שלך על חוסר הזמן שיש לי להקדיש לך עכשיו..
את פשוט נהנית כשיש לי זמן ומוצאת עיסוקים אחרים כשאין לי..
את נהנית להפעיל את כל מי שסביבך.. מקסימה אותם בחיוך שלך.. ואז מסבירה להם מה התפקיד שייעדת להם.. איפה הם צריכים לשבת..
וחסר למי שלא ממלא את ההוראות במדוייק..
את יודעת בדיוק מה את רוצה..
וכשהגבולות שקבענו מתנגשים עם הרצונות שלך את מנסה לחייך ולעשות לנו פרצופים כדי לרכך אותנו לפעול כרצונך..
את כבר מדברת כמעט שוטף ומצליחה להסביר כמעט תמיד מה את רוצה ולא רוצה...
אני מסתכלת עלייך ולא מאמינה שאת כזו גדולה...
ילדה ממש...
מתי הפסקת להיות תינוקת?
אני איתך בבית מהיום שנולדת וחוויתי איתך כל שלב בהתפתחות כמעט כל גילוי חדש ובכל זאת מרגישה שפיספסתי המון..
שלמדת המון דברים בלי ששמתי לב.. ואין לי מושג איך וממי למדת אותם...
אני בטוחה שאח שלך יעריץ אותך כשיגדל כמו שהוא מעריץ אותך עכשיו...
חילופי החיוכים ביניכם הם הדבר המתוק ביותר בעולם שלי...
אני רוצה לאחל לך ילדה שלי:
שלא תאבדי לעולם את האמונה באהבה שלנו כלפייך...
שלא תאבדי לעולם את שמחת החיים שלך..
שלא תאבדי לעולם את הביטחון העצמי שלך..
שלא תאבדי לעולם את הרצון להתחבר ולשחק כמעט עם כל אחד..
שלא תאבדי לעולם את העקשנות שלך ותמשיכי לנסות להפעיל דברים בדרך שלך..
שכשתראי שדברים לא עובדים בדרך שלך תוכלי עם אותו חיוך לעשות אותם בדרך
אחרת שתמצאי כמו שאת עושה עכשיו...
שתדעי תמיד שאת הדבר הכי חשוב ואהוב בעולמנו..
שלא תאבדי את האומץ לגלות מקומות חדשים...
שלא תאבדי את האומץ לבדוק דברים חדשים...
שתדעי תמיד לאן שלא תרחיקי ומה שלא תעשי שיש לך לאן לחזור..
שתמשיכי תמיד להתייחס לכולם באותו יחס, גם לשונה ולאחר...
שתזכרי תמיד כמה אנחנו אוהבים אותך...
אוהבת המון
אמא}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=כל מיני]
17/11/05
היום נהניתי איתך...
פעם ראשונה מאז שנולדת שהצלחתי להנות איתך ככה...
45 דקות שלמות קיפצנו ושיחקנו, ורקדנו ושמענו מוסיקה..
והסתכלת על שאר הילדים ובדקת קצת את הכלים..
ואני כל כך נהניתי..
ונראה לישגם אתה..
לא בכית.. לא התלוננת.. לא קיטרת..
חייכת.. צחקת.. בדקת כל הזמן מה קורה מסביב...
מאז שנולדת לא היה לנו זמן רצוף ארוך כל כך שנהנינו בו יחד..
היה לי ממש כיף איתך ילד שלי..
וגם אחותך הצליחה למצוא את עצמה בתוך הכיף המשותף שלנו..
ואני ממש נהניתי עם שניכם..
איתך.. ממך.. מהקשר בינכם.. מהחיוכים..
מחוסר הצרחות.. מזה שיכולתי פשוט להיות איתכם בלי להתייסר מהסבל שלך..
פשוט נהניתי...
מאחלת לנו שזו רק ההתחלה של עוד המון רגעים ארוכים ונהדרים ביחד...
ושהרגעים האלו רק ילכו ויתארכו...
אוהבת אותך המון המון כמו תמיד
אמא
[hr]
4/12/05 . . .
לא יודעת..
איפושהו בפנים אני מאמינה שזו תקופה קשה והיא תעבור..
אבל לפעמים אני קצת מאבדת את האמונה הזו..
כששניהם בוכים.. ושניהם רוצים וצריכים את אמא... ובצדק..
ואני מולם.. צריכה לבחור למי אני נענית ולמי אני נותנת להמשיך לבכות..
. . .
ויש רגעים טובים ששניהם מחייכים..
וצוחקים..
ומחבקים אחת את השני..
. . .
[hr]
8/12/05
ובתוך הבלאגן הצלחנו למצוא לנו כמעט חצי שעה של שקט..
אמא וילדה מתלכלכות/ משחקות בדס/חימר...
מחייכות... צוחקות... יוצרות... נהנות...
סיימנו מלוכלכות נורא אבל עם המון טעם של עוד...
ובסוף בכלל לא יצרנו שום דבר חומרי רק נהננו...
הלוואי והיו לנו יותר רגעים כאלה...
[hr]
שנה טובה - 1.1.06
1 ילדה שפוכה עם חום גבוה כבר 3 לילות ורוצה רק אמא..
1 יונק שיונק כל הזמן וגם רוצה אמא כמובן..
1 אמא עם גב תפוס לגמרי וקצת חום..
1 אבא מותש ומודאג..
שנה טובה...
[hr]
[list=1]
[*] 1.06
[/list]
לכל המתעניינים... דואגים... עוקבים.. ושואלים...
המשך של תקציר האירועים אצלנו:
היינו ביום ראשון בשניידר באשפוז יום בעקבות הפניה של רופא ילדים.
בדק אותנו סטאג'ר ומנהל המחלקה.
הומלץ לנו לנסות שוב זנטק [התרופה שאחותו הגדולה קיבלה ועזרה מאד והוא פרח ממנה כשניסינו כשהיה קטן]
ולחזור לביקורת עוד 3 שבועות.
בקיצור לדעתם מאחר והוא עולה בסדר במשקל אין לו שום בעיה רפואית חוץ מריפלוקס קל אולי שמפריע לו ואמא שלו...
או בדברי הסטאג'ר: "היא מצטערת שהוא כזה רגוע וחייכן היא מחכה שהוא יבכה ויצרח"
או דברי ראש המחלקה: "את לחוצה והוא מרגיש אם את תירגעי גם הוא ירגע" "את צריכה להגיד תודה שאין לו בעיה רפואית חמורה לא לחכות שימצאו כזו"
בלילה לפני ביה"ח הוא צרח 5 שעות רצוף.. ואח"כ ישן כרגיל [לא יותר משעה רצוף כל פעם]
הלילה הוא לא ישן בכלל.. [לא יותר מ- 10 דקות רצוף.. והבוקר הצליח לישון שעה רצוף..]
[hr]
[list=1]
[*] 1.06
[/list]
[u]לכל המתעניינים... דואגים... עוקבים.. ושואלים...[/u]
עוד עידכון על הקורה אצלנו:
היינו אתמול שוב בשניידר לביקורת. [הגענו בערך ב- 8:00 בבוקר]
בדק אותנו אותו סטא'גר מפעם קודמת אבל הפעם הוא היה יותר נחמד ואדיב.
עשו בדיקות דם לכל מיני דברים [ספירה, גזים ועוד משהו..] הכל חזר בסדר.
בדק אותנו רופא [שטייר או משהו דומה - לא מנהל המחלקה שבדק אותנו פעם קודמת].
כרגיל האביר הקטן חייך אליו ארוכות...
ביקש מאיתנו תיאור מצב... בדק איפה הוא בעקומות גדילה [בין אחוזון 10 ל- 3 תלוי ביום]....
שאל מה הוא יודע לעשות [מתהפך בטן לגב לשני הצדדים גב לבטן לצד אחד ומשוואות בשני נעלמים :-P]...
ואז אמר שהוא נראה בריא. אבל הוא כן חושב שכדאי לעשות בדיקות.
הוסיף שהוא יהיה מאד מופתע אם ימצאו משהו בבדיקות כי אילו היה משהו הוא היה מצפה שיראו את זה בהתפתחות או בפגיעה בגדילה,
בשניהם הוא בסדר אבל הוא חושב שאחרי 5 חוד' כדאי לבדוק מה מפריע לילד.
אז קיבלנו הפניה לבדיקת בליעת בריום ו- US מוח.
לבליעת בריום יש לנו תור ביום ראשון הקרוב.
חוץ מזה האדון הקטן מצונן כבר 5 ימים מה שאומר שההורים שלו כבר 4 לילות בתורנות מי ישן ומי מבלה עם האדון האומלל שבקושי נושם..
הלילה הוא כן הצליח קצת לישון...
מבטיחה להמשיך לעדכן...
ותודה לכל הדואגים...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=פומיקי בן חצי שנה]
היום אתה בן חצי שנה..
אתה מחייך מהיום שנולדת..
אתה כבר מתהפך מהבטן לגב ומהגב לבטן..
אתה כבר צוחק בקול רם.. צחוק מתוק מתגלגל כזה..
אתה עושה צעדים קטנים בזחילה..
ואתה עדיין סובל..
ואנחנו עדיין לא יודעים למה..
היינו כבר במליון ואחת בדיקות.. מצאו רק שיש לך אמא לא בסדר..
הורדתי מליון דברים מהתפריט ואתה עדיין מקיא וצורח...
והבכי.. הסבל הזה שלך .. קורע את ליבי..
רוצה לעזור למנוע ממך את הכאב ולא מצליחה להקל...
לילות שלמים אתה מתפתל ולא מוצא מנוחה..
ימים שלמים בוכה ולא מוצא נחמה..
לא יודעת מה לעשות..
לא יודעת איך לעזור..
בוכה איתך...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=16.3.06 - משהו לאביר שלי]
רוצה להגיד תודה לאביר שלי...
אף פעם לא כותבת עליו ולו כאן אבל הפעם רוצה...
יודעת שהוא מציץ וקורא אותי כאן..
ורוצה שהוא יקרא גם כאן במילים כתובות ויוכל לחזור ולקרוא שוב ושוב:
תודה..
רציתי להגיד תודה לאביר שלי..
לאיש שצועד לצידי בכל השבילים מאז שהכרנו..
לפעמים קצת נשענתי עליו והוא סחב את שנינו במעלה השביל..
לפעמים אני קצת סחבתי יותר..
ולרוב אנחנו צועדים זו לצד זה...
ובימים האחרונים הוא שוב הוכיח את אבירותו המופלאה..
הייתי חולה.. חולה מאד.. בקושי הצלחתי להקים עצמי מהמיטה..
והאביר שלי היה כאן לצידי..
טיפל בילדים.. ובי..
אז כן, זה תפקידו של בן זוג... וככה ראוי שיעשה...
אבל זה לא ברור מאליו ולא כל בן זוג ככה היה עושה...
ויודעת איך זה התקבל בעבודה כשהודיע מהיום להיום: אני לוקח חצי יום חופש - אישתי חולה.
ולמחרת שוב: גם היום אני בבית. אישתי חולה ואני מטפל בילדים ובה.
בקיצור אביר אמיתי יש לי..
אז חוץ מהתודה המילולית שהוא קיבל ממני פנים אל פנים..
רציתי פעם אחת לפאר אותו גם כאן שכולם ידעו שיש לי אביר אמיתי..}
[hr]
{+
[list=1]
[*] 4.06
[/list]
מה עושים כשאמא בחינוך ביתי קורסת?
שוב לילות בלי שינה... שוב בכי שלא נפסק ואני לא מצליחה להרגיע בשום דרך..
שוב תיסכול.. שלו.. שלה.. שלי.. שלנו..
שוב תחושת הכישלון הזאת שלא מרפה..
מה עושים כשאמא מרגישה שהיא מאבדת כוחות ולא מצליחה לאסוף אותם חזרה?
מה עושים כשאני מרגישה שאני נופלת ומושכת את הילדים אחרי?
אז כבר קמתי.. כבר עליתי.. כבר היה יותר טוב..
כבר התחלתי לאסוף את עצמי..
ופתאום שוב..
התהום הזו...
מה עושים?
מוותרים?
מוותרים על מה שאני מאמינה? עושים כמו כולם? מוותרים על מי שאני?
מה עושים?
מה עושים כשאמא בחינוך ביתי מרגישה שהיא קורסת?
[hr]
[list=1]
[*] 4.06
[/list]
[u]זה יהיה קל יותר אם לא תהיו בחינוך ביתי?[/u]
יותר קל מאיזו בחינה? יותר קל למי?
שאלה מורכבת..
אם הייתי בטוחה בתשובה היה לי הרבה יותר קל...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=נכתב בעקבות המפגש האחרון של משוחחות על הריון ולידה שהיה ב- 4.5.06]
בשבילי אחרי לידה זה השניות הארוכות אחרי הלידה הראשונה כששכבתי קשורה בחדר ניתוח אחרי שהרופא חתך אותי בלי הרדמה וכבר הרגשתי שהיא יצאה/הוצאה מתוכי אבל לא שמעתי שום קול שלה, ושאלתי שוב ושוב אם הכל בסדר עד שהמרדים ניגש אליי והוריד קצת את הסדין כדי שאוכל לראות אותה..
זאת עוצמת הרגשות שהציפה אותי ביחד עם הדמעות..
אלה השניות שראיתי את האחות/מיילדת עוברת איתה לכיוון המשקל כשניסיתי לבקש שיביאו לי אותה ולחשתי את השם שלה... אבל אף אחד לא הקשיב לי...
בשבילי אחרי לידה זה השעה שעברה מהרגע הזה ועד שהואילו לשחרר אותה לחדר אחרי כל הבדיקות.
שעה שבה הרגשתי ריקה ומרוקנת..
שעה שבה חיכיתי ואף אחד לא נכנס לחדר להגיד לי שהכל בסדר...
שעה שבה פחדתי - פחד מוות - שאולי משהו קרה לה, שאולי משהו השתבש...
ושוב עוצמת הרגשות שהציפה אותי כשראיתי אותה והחזקתי אותה סוף סוף..
אותה עוצמת הרגשות שהציפה כשאבא שלה הרים אותה בפעם הראשונה..
ולעומת זאת השניות הראשונות אחרי הלידה השניה שרגע אחד עוד הרגשתי את הכאב קורע אותי ושניה אח"כ הוא היה עלי..
מלוכלך חלק ומתוק.. וכל כך דומה לאחותו.. וכל כך שונה ממנה..
ובאותן שניות חשבתי על השניות האלה שלא היו לי איתה ולעד יחסרו לי...
ואחרי לידה בשבילי זה גם הזמן בבי"ח כשאני מחכה שמישהו יבוא לעזור לי לקום מהמיטה כי הכל מורדם ואני צריכה לשירותים ובדיוק יש סיבוב אחיות
והן אומרות שרק יגמרו את הסיבוב ויבואו.. ואני מחכה ומחכה.. ובסוף קמה לבד ובדיוק אז נכנסת מישהי לעזור..
ולעומת זאת המקלחת אחרי הלידה השניה כשידעתי שהבן שלי בידיים הבטוחות של [po]רונ צ'ה[/po], ענת המיילדת ואבא שלו וידעתי ששומרים עלי
ואם אצטרך עזרה אני רק צריכה לקרוא למישהו..
ואחרי לידה בשבילי זה הזמן בבי"ח כשהיא צמודה אליי ואיתי במיטה ואני מנסה נואשות להניק והכל כואב לי ואני שומעת את כמדריכת הנקה
עוברת בכל החדרים חוץ משלי שהיה אחרון ואני לא יכולה לקום לקרוא לה..
וזה הלילה הארוך במחלקה כשהבת שלי שוכבת לידי ועלי ובוכה ומתפתלת והצעידה הארוכה לתינוקיה בתקווה שמישהו יעזור לי שם.. והאכזבה מהיחס של האחיות.. והישיבה הארוכה איתה עד כמעט הבוקר כדי לא להפריע לזו שאיתי בחדר..
וזה גם הטלפון לאיש שלי להגיד לו שיביא סלקל כי אני יוצאת הביתה והפתעה שלו ששמעתי היטב דרך השתיקה והתשובה שלו: "אבל עוד לא סידרתי את הבית"...
וזה השיחרור המוקדם מבי"ח והחזרה לבית שלי, לפינה שלי למיטה שלי. והאיש ואמא שלי שסידרו וניקו והכינו ונתנו לי רק להיות עם הילדה שלי.
ואותו דבר אחרי הלידה השניה אמא והאיש היו שם כל השבוע הראשון לטפל בי ובגדולה ולתמוך ולעזור..
וזאת גם האכזבה מאמא שלי בהמשך.. ההבטחות לעזרה שלא קוימו והאכזבה שלי שוב ושוב...
וזאת העזרה המופלאה של אחותי... והקשר האחר שנוצר פתאום עם ההורים שלו שעוזרים המון גם כשהם לא לגמרי מאמינים שכל מה שאנחנו עושים
הוא הכי נכון וטוב לנכדים שלהם ובכל זאת הם עוזרים בלב שלם ומכבדים את הבחירות וההחלטות שלנו...
ואחרי לידה זה הכאב כשכואב לה.. והבכי שלא נגמר.. וההתפתלויות שאני לא מצליחה להרגיע.. והדאגות והחוסר עליה במשקל והירידה..
והסביבה שלא תומכת ורק משדרת לי שאני היסטרית והכל בסדר עם הילדה.. והתחושה שלי שמשהו לא בסדר ואני לא יודעת מה ולא מצליחה לעזור..
ותחושת חוסר האונים והכישלון כאמא...
ואחרי לידה זה המפגש עם ד"ר ליבוביץ' המופלאה שמעודדת ותומכת, ועוזרת ונותנת לנו שם לבעיה ואישור לזה שאני לא מטורפת ובאמת משהו לא בסדר..
וגם מרשם לתרופה שתוך 3 ימים מחזירה לי את הילדה החייכנית שלי..
ואחרי לידה זה גם הכאב הפיסי מהתפרים...
כאב שלא נותן לי לא לעמוד, לא ללכת ולא לשבת..
כאב שלא עובר גם אחרי שבוע...
כאב שלא התכוננתי לו וההתמודדות הנפשית איתו קשה לי לא פחות מהפיסית כי לא חשבתי מראש על החלמת הגוף שלי..
לא התכוננתי לעוצמות כאלה של כאב אחרי הלידה...
ולעומת זאת הכאב העדין יחסית אחרי הלידה השניה שגם אז מה שכואב זה תפר לא מוצלח מהלידה של הגדולה שעובר תוך 3 ימים בערך..
והתחושה שאני יכולה לתפקד מייד אחרי הלידה..
וזה הדימום שלא נגמר... יום ועוד יום.. ושבוע ועוד שבוע.. יותר מחודש.. בשתי הלידות.. וכבר כשחשבתי שנגמר פתאום עוד כמה ימים של דימום מסיבי...
וזה הלילה הראשון בבית כשלא יכולתי לישון גם כשהיא ישנה והסתכלתי עליה כל הלילה.. על הילדה שלי ועל האיש שלי.. וחשבתי איזו משפחה נפלאה יש לי..
ובדיוק אותן מחשבות אחרי הלידה השניה כששכבתי ערה והסתכלתי על הילדה שלי - התינוקת שלי שפתאום הפכה לאחות גדולה ועל אחיה שרק נולד ועל אבא שלהם הנפלא.. וחשבתי איזו עשירה אני - ואיך יש לי איתי בחדר כל מה שאי פעם רציתי שיהיה לי...
ואחרי לידה זה החיוך הראשון שלה.. וההתהפכות הראשונה, והפעם הראשונה שהיא צחקה בקול רם, והמילה הראשונה,
והפעם הראשונה שהיא קראה לי אמא, והצעד הראשון וההתרגשות מכל שלב כזה...
והפרצופים המצחיקים שהיא עשתה כשהיא התחילה לאכול אוכל רגיל...
והחיוך שלי אליי בבוקר ואיך שהיא זוחלת אליי כשהיא מתעוררת ושואלת בלחש: "אמא התעוררת? כבר בוקר?"
והחיבור שלה להריון של אח שלה שהיא ידעה שהוא בתוכי עוד לפני..
והקשר שלה איתו כל ההריון - איך שהיא דיברה איתו והקשיבה לו וליטפה אותו ואיך שהוא הגיב אליה..
וזה גם החיוך הראשון שלו [שהיה כמובן אל אחותו הגדולה].. והפעם הראשונה שהוא צחק בקול רם.. והמבט הממזרי שיש לו בעיניים..
והחיוך שלו כשהוא מתעורר אחרי שינה טובה.. והחיוך המיוחד שהוא מחייך רק לאחותו...
והפעם הראשונה שהוא זחל.. והפעם הראשונה שהוא אכל...
ועוד אלפי ומיליוני רגעים מתוקים אחרים...
וזו הפגישה הראשונה עם התינוקת שלי שהפכה לאחות גדולה אחרי הלידה השניה כשהיא טיפסה עלי לראות את אחיה ונישקה וחיבקה אותי ואותו
והלכה לה לעיסוקיה..
ואת כל החששות שלי מאיך היא תקבל איתו היא מחקה באחת...
וקיבלה אותו בטיבעיות וגם ידעה להסביר שקודם הוא היה בתוך הבטן ועכשיו הוא בחוץ ואיתנו..
אותה טיבעיות אהבה ופשטות שבה היא מקבלת את כל מה שקרה מאז..
את כל הקשיים וכל הבכי שלו וכל הכאבים וכל הקשיים והכאבים של אמא...
וזה המבט הזה שיש לה בעיניים כשאני בוכה מולה והיא באה לחבק אותי חזק ולבקש: "אמא אל תבכי טוב? תבכי פחות... תצחקי יותר"
ואחרי לידה בשבילי זו גם התחושה הנוראית במשך ימים, ושעות וחודשים אחרי הלידה השניה כשהילד שלי בוכה ושום דבר לא מרגיע אותו... ועשרות בדיקות שעושים לו.. ועשרות רופאים שרואים אותו... ואף אחד לא יודע להגיד מה יש לו...
והתחושה הנוראית שאני נכשלת כאמא.. כי איזו אמא לא מצליחה לעזור ולו במעט לבן שלה? הרי הוא לא חולה - עובדה לא מוצאים כלום..
אז למה אני מצליחה למצוא שום דרך להרגיע אותו?
והתחושה הזו שמתגברת ומתגברת שאני נכשלת כאמא..
ואם אני נכשלת בתפקיד הזה היחיד שאי פעם היה לי חשוב להצליח בו.. היחידי שאי פעם רציתי באמת.. אז מה עוד נשאר לי לעשות?
הקול הזה בתוכי שהיו לו את הטיעונים הכי משכנעים בעולם למה לילדים שלי ולאיש שלי יהיה טוב יותר בלעדי..
הקול הזה שהמשיך והמשיך לדבר בתוכי עד שעלה על קולות אחרים..
ואחרי לידה זה ההסתגרות בבית עם שני ילדים לפעמים בלי לצאת החוצה אפילו לחצר במשך חודשים חוץ מאשר כשאבא בבית ומוציא אותנו...
וימים שלמים של שלושתינו בוכים יחד במשך רוב היום...
והתחושה הנוראית שהולכת ומתחזקת שהם בעצם לא צריכים אותי.. הנה הוא מצליח להרגיע את הקטן ולתקשר עם הגדולה.. ואיתו הם פחות בוכים..
ובטוח יותר טוב ככה מאשר להיות כל היום עם אמא בוכה בבית...
ורגשות האשם הנוראיים על איזו מן אמא אני? ומה אני עושה לילדים שלי?
ואיזה טראומות בטח אני גורמת להם..
תחושה נוראית שלא עוברת..
ולאט לאט מתווספת תחושת הבושה -
אני מתביישת לצאת מהבית.. מתביישת לדבר עם אנשים..
מתביישת בעצמי שאני ככה...
ומתחילה להתחזק התחושה שאני מזיקה לילדים שלי..
שאולי בעצם הם צריכים מישהו אחר שיטפל בהם... שייתן להם את מה שהם צריכים... שיבין אותם... כי אני לא מצליחה.. לא מצליחה לתפקד כמו שצריך...
לא מספיקה לעשות מכונת כביסה וכשכבר מצליחה אז כמובן צבעתי חלק מהבגדים..
לא הולכת עם הנסיכה למפגשי חינוך ביתי...
ברוב הימים לא מספיקה לאכול יותר מארוחה אחת ביום בד"כ.. וגם הארוחה הזאת היא בד"כ סנדוויץ' או ג'אנק...
לא הולכת אף פעם לשירותים לבד.. לפעמים לא מספיקה ללכת בכלל...
ולא רוצה לדבר על כמה פעמים בשבוע הספקתי להתקלח וגם בפעמים האלה זה בד"כ לא לבד....
והתחושה שאני אמא גרועה הולכת ומתחזקת.. וביחד איתה התחושה או ההבנה שאולי צריך מישהו אחר שיטפל בהם..
כי גם אם במסגרת אחרת הם לא יקבלו את הטיפול הכי הכי טוב שיכול להיות לפחות האכזבה לא תהיה מאמא אלא מאנשים זרים...
מרגישה איך הביטחון של הגדולה בקשר שאני והיא בנינו, בי הולך ונעלם...
מרגישה כאילו אני במאבק הישרדות ואני לאט לאט מפסידה בו...
ואז האיש המופלא שלי מודיע לי שהוא לא מוותר עלי וסוחב אותי לפגישה טיפולית אחת למרות ההתנגדות שלי ללכת..
ושם אני מקבלת חותם שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה..
וגם אולי מרמה מסוימת של פוסט טראומה בעקבות הבכי הבלתי פוסק של הקטן שמכניס אותי למצב היכון ברגע שהוא מתחיל לצייץ...
ויוצאת מהפגישה מעורערת לגמרי ועם המון מחשבות...
ואז אני חולה.. 3 ימים עם 40 מעלות חום שלא יורדות... והילד שלי מקבל בקבוק.. עם חלב של אמא אחרת כי לי אין מספיק כדי לשאוב לו...
וכשהוא יונק לא יוצא כלום... ואני קודחת במיטה ומישהו אחר מטפל בהם ופתאום אני מתגעגעת אליהם..
לשניהם.. גם לקטן... ואני מבינה שסוף סוף אני מתחילה את הדרך למעלה..
והימים אחרי המחלה נראים פתאום יותר טובים קצת..
ופתאום אני מגלה שיש לי ילד גדול.. וכבר לא תינוק קטן...
אני כבר חצי שנה אחרי לידה..
והלילות יותר טובים וגם ביום הוא יותר רגוע..
ואני מוצאת ימים שעוברים לגמרי בסדר למרות שאני כל היום לבד עם שניהם..
ולאט לאט אני מעיזה להאמין שאולי הכל מתחיל להסתדר..
ואז שוב יום קשה או לילה קשה ושוב נפילה.. ושוב יום ששלושתינו בוכים.. ושוב התחושות המוכרות חוזרות..
אבל הפעם אני במקום קצת אחר ויותר קל לי לצאת מהן ולנסות לטפס למעלה..
והאיש.. האיש האהוב והתומך ומכיל והנפלא שלי שכל הזמן לצידי... אוסף את השברים.. מנסה להכיל אותי ואת הילדים ואת הבית ואת העבודה...
האיש הנפלא הזה שלא מוותר עלי וכל ערב לפני השינה מכריח אותי להתחבק איתו ועם הילדים "חיבוק משפחתי" ולאט לאט, עם הזמן,
אני מרגישה שהחיבוק נעים לי ולא מעיק..
והוא לוחש לי ואומר לי איזו אמא נפלאה אני וכמה הוא אוהב אותי וכמה לילדים יש מזל שאני אמא שלהם..
ואני שומעת, מקשיבה וחושבת שהוא מטורף - מזל שאני אמא שלהם? אני?
אבל הוא לא מוותר ולא משנה מה אני אומרת וכמה אני מסתייגת הוא ממשיך שוב ושוב להגיד לי עד שלאט לאט הקול שלו עולה על הקולות האחרים.
ולאט לאט אני חוזרת לחיים.. יוצאת מהבית.. מצליחה לעושת קצת דברים בבית..
אוכלת כמו שצריך.. נפגשת עם אנשים ואפילו קצת נהנית מזה... נהנית להיות עם הילדים..
ועדיין יש ימים קשים.. ימים שהקולות ההם גוברים על האחרים.. ועדיין לא הכל טוב.. אבל לאט לאט אני מתחילה לטפס למעלה..
ואני עדיין מחפשת את הדרך הכי טובה בשבילי לעשות את הזה.. את האנשים שהכי נכון לי שיעזרו לי
אבל כל הזמן מנסה להאמין שבסוף אני אחזור להיות האמא שהייתי אחרי הלידה הראשונה -
אמא שכל הזמן בודקת את עצמה, ושמחה ללמוד אבל באותו זמן בטוחה באימהות שלה.
אחרי הכל יש לי את הילדים הכי נפלאים בעולם.}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=יומולדת 9 חוד' לפומיקי:]
ילד שלי..
9 חוד'..
9 חוד' גדלת בתוכי.. היינו גוף אחד..
וגם אז זזת ובעטת וניסית לעמוד על דעתך..
כבר 9 חוד' אתה בחוץ..
ואתה בהחלט יודע להסביר את דעתך..
גם בחיוכים כובשי הלב שלך כשאתה מרוצה
וגם בצרחות מחרישות האוזניים כשאתה לא מרוצה..
אתה כבר זוחל.. ועומד.. ויושב..
ומקשקש בג'יבריש..
משחק עם אחותך ואיתנו ומחייך מהידיים של אמא כמעט לכל אחד..
המבט השדוני שלך בעיניים עם החיוך הרחב ממיסים אותי כל פעם מחדש..
עברנו דרך ארוכה ...
וסוף סוף אני מוצאת הרבה יותר רגעים חיוביים איתך.. ונהנית כמעט כל יום...
מאחלת לנו שנמשיך להנות ביחד..
ותחייך יותר מתצרח...
אוהבת המוןןן
אמא...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=15.7.06 - מלחמה....]
גדלתי על הסיפורים של אמא וסבא [אבא של אמא שהיה איש ח"א] על המלחמות.
מלחמות שהיא חוותה בתור נערה, חיילת ואמא..
במלחמת לבנון כבר הייתי אבל אין לי שום זכרונות מאז..
ופתאום אני אמא ויש מלחמה..
חווינו כמה דקות ארוכות עד שוידאנו שאין בין הנעדרים מחיל הים מישהו מחברנו..
ועדיין יש אי שם משפחות שכן איבדו את יקירן... הפעם הוא לא מוכר לנו.. אבל כמו עם הפיגועים - מתישהו זה כן יהיה מישהו מוכר.. מישהו קרוב...
לא רוצה שהילדים שלי יחוו את הפחד הקיומי הזה..
לא רוצה שהם יגדלו בתחושב שאנחנו מוקפים שונאים כמו שאני גדלתי..
לא רוצה השם יחששו לחייהם..
מצד שני אין מדינה אחרת שארגיש בה בבית.. בחרנו לבנות את חיינו כאן ולגדל כאן את ילדינו..
אז מה? צריך לבחור בין לחיות כאן עם האיום על חייהם לבין לחיות רחוק מהבית?
מבולבלת... מפוחדת... חוששת... מתלבטת....
והגדולה שלי סיכמה את המצב במילה אחת:
אאאאוווווףףףף}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=2.8.06]
אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה
אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה
אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה
אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה
אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה
אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה אההה
הייתי צריכה לשחרר...
אולי זה יעזור למצב להשתפר אם אני אצעק כאן?}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=16.8.06]
השנה הכי קשה בחיים שלי....
לא חשבתי שלהיות אמא לשניים יהיה קל.
אבל גם לא חשבתי שיהיה כל כך קשה ומתסכל..
והאמת גם אם הם לא היו שניים גם אם הוא היה היחיד זה היה קשה ומתסכל לא הרבה פחות.
לכאורה כל הנתונים היו שם כדי לאפשר לו את הטוב ביותר:
לידת בית שהייתה קלה וטובה..
הורים ואחות גדולה שמחכים ומצפים לו..
בית חדש שלנו...
הכל כאילו מסתדר במקום...
אבל כמעט מאז שנולד הוא נאבק בעולם..
לא מוצא את מקומו.. מתפתל.. בועט.. בוכה.. לא ישן.. לא רגוע..
ואני?
מותשת..
לא יודעת כבר מה לעשות..
יש ימים שאני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך.. שאני מוכנה כבר להרים ידיים...
ולהודיע שנכנעתי..
ויש רגעים.. רגעים אף פעם לא ימים מלאים.. שנראה שפתאום הדברים יסתדרו לאט לאט..
הוא משחק עם אחותו... צוחק.. מטפס על הכל.. טועם הכל...
מתנהג כמו ילד בן שנה...
ואז הוא שוב מתחיל להתפתל ולבכות ולצרוח..
אז אמרו לי: "תירגעי גם הוא ירגע.."
"הכל בגלל שאת לא רגועה ולא מכילה את הקושי שלו.."
מעל לחודשיים של שילשולים וכאבי בטן - בדיקות דם שמראות וירוס.
רופאים שאומרים ש: "כן זה לא שכיח אבל קורה.."
נסיונות למטפלים אלטרנטיביים שונים... אף אחד לא עזר...
איש שמנסה להמשיך לעבוד ולפרנס וגם לעזור ולהקל עלי כמה שהוא יכול...
עוד ילדה מדהימה.. שכמעט ולא מקבלת זמן אמא...
שכבר אפילו לא בוכה לאמא אלא רק לאבא כי התרגלה לשמוע שאמא עכשיו מרגיעה את אחיה...
כמה אפשר להכיל?
שנה בלי יותר משעה רצופה של שינה?
שנה של בכי כל יום במשך כמה שעות?
שנה של רגשות אשם כלפיו.. כלפי הגדולה.. כלפי אבא שלהם... כלפי עצמי...
זו הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי...
והיא עדיין לא נגמרה..
ואין שום סימן שהשנה הבאה תהיה פשוטה יותר או קלה יותר...
זהו..
נגמר לי הכוח..
לא יודעת איך להמשיך...
לא יכולה לסחוב יותר.....
מותשת..
מיואשת...
עייפה...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=ילד הפלא שלי - פומיקי - בן שנה]
זה מה שכתבתי לו:
ילד פלא שלי...
שנה...
שנה מאז נולדת בלידה מופלאה.. נפלאה וטובה יותר מכל התיכנונים והפנטזיות..
שנה מאז הפכת אותנו למשפחה מושלמת..
שנה שעברנו בה המון..
טוב ורע.. קשה וקל..
אני אוהבת אותך ילד שלי...
ילד פלא שלי..
ילד פלא אמיתי – שלא מפחד להתמודד עם קשיים, וגם יודע לחייך ולצחוק....
ילד שמעיז ולא חושש לנסות...
ילד שמתפתל מכאבים ותוך כדי שולח חיוך מלא אור...
הבכי שלך קורע לי את הלב...
אני רוצה לעזור ולהפסיק את הכאב ולא יודעת איך..
החיוכים שלך ממיסים את הלב..
החיוך עם המבט הממזרי בעיניים...
לא סתם אחותך בחרה לך את הכינוי פומיקי..
למדנו כל כך הרבה בשנה האחרונה..
ואנחנו עדיין לומדים..
אתה לא מפסיק להדהים ולאתגר אותנו..
אני אוהבת אותך ילד שלי..
אוהבת להיות אמא שלך...
אוהבת לראות אותך גדל ומתפתח ולומד להסביר את עצמך..
אוהבת לראות אותך משחק ומשתולל עם אחותך.. ולבד..
אוהבת לראות אותך בודק גבולות ומסתכל עלינו במבט הממזרי הזה
לוודא שגם אנחנו רואים שאתה בודק..
אוהבת שאני מצליחה להרגיע את הכאבים שלך רק בזה שאני לוקחת אותך אליי
ועוטפת בחיבוק גדול ואוהב...
אני אוהבת את ההתמרחויות שלך עלי והתכרבלות שלך בי..
אני אוהבת את הריצה שלך אליי כשאתה שם לב שאחותך עלי בלעדיך...
אני אוהבת לראות את הקשר שלך עם אחותך: את ההתפנקויות איתה.. השתוללות איתה...
הנשיקות.. וגם המריבות...
אני אוהבת לראות אותך מעיז ומנסה דברים חדשים ולא מתייאש כשאתה לא מצליח בפעם הראשונה – אתה מנסה דברים שאחותך היום לא מעיזה לנסות....
אני אוהבת לראות את התגובה שלך לאנשים חדשים שאתה פוגש – או שאתה מחייך אליהם ומזמין אותם לתקשר איתך
או שאתה מתחפר בי ולא מוכן אפילו להסתכל לעברם....
אני לא אוהבת את הסבל שלך..
את חוסר המנוחה..
את אי השקט.. לילות וימים שלמים שאתה לא מוצא מנוחה לעצמך...
לימדת אותי המון על עצמי.. את כולנו לימדת ואתה עדיין מלמד...
אני אוהבת להיות אמא שלך גם אם לפעמים השיעורים קשים לי...
מאחלת שבשנה הבאה נמצא מה מפריע לך...
שבשנה הבאה יהיו לך יותר ימים של חיוכים וצחוק מימים מלאי כאב...
אני מאחלת לך שלא תפסיק להעז..
שלא תפסיק לבדוק וללמוד ולחקור..
שלא תפסיק לאתגר אותנו - למרותש מותר לך לפעמים לקחת יום מנוחה..
אני מאחלת לך שתמצא שקט ושלווה ותצליח לנוח לפעמים.. לתת לעצמך את המנוחה והשקט...
אני מאחלת לך רק אושר ובריאות...
ושתזכור תמיד תמיד שאמא אוהבת אותך הכי בעולם...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=22.9.06 - שנה טובה]
שנה טובה מתוקה וחמודה..
שתהיה שנה:
מלאה אושר, בריאות, אהבה,
הרבה טוב..
שתהיה שנה מלאת גילויים וחוויות חדשות ומעניינות..
שנה שבה נגלה על עצמנו דברים חדשים ונפלאים..
שנה שבה נצליח להגשים כמה חלומות..
שנה שבה יהיה בעיקר טוב...
שנה נפלאה לכולם....
מאיתנו...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=11.10.06 -כמה אנקדוטות מאצלנו:]
[list]
[*] שני הילדים אוכלים ארוחת בוקר. אמא מעיזה לנצל את הרגע והולכת לשירותים.
[/list]
תוך שניה אני שומעת את הנסיכה קוראת לי יוצאת ומגלה את פומיקי עומד על כסא פלסטיק שגרר מהמטבח ליד שולחן פינת האוכל, מרוצה ומאושר,
שולח יד וזורק כל מה שהוא מגיע אליו לרצפה.
מה המחשבה הראשונה של אמא פולניה במצב כזה?
[list=1]
[*] "אוי אלוהים הוא תיכף נופל"
[*] "מישהו באמת היה צריך כבר לסדר את השולחן הזה"
[*] "איפה שמתי את המצלמה?"
[*] "איזה ילד גאון יש לי.. כזאת מחשבה חכמה.. כזה תיכנון קדימה.. בטוח זה מהגנים שלי"
[*] "כל התשובות נכונות"
[/list]
[list]
[*] הנסיכה מדברת עם סבתא בטלפון:
[/list]
נסיכה: סבתא מתי את באה אלינו?
סבתא: הייתי אצלך הבוקר. אבל מחרתיים ניפגש שוב. אתם תבואו אלינו וניסע לבר מצווה. תוכלי לבחור אם תיסעי איתנו באוטו או עם אמא אבא ופומיקי באוטו.
נסיכה: לא סבתא. ברור שאני אסע איתכם. השאלה היא אם את תשבי לידי או לא.
[list]
[*] נסיכה בוחרת בגדים מהארגז תחפושות מתלבשת ומודיעה שהיא סינדרלה.
[/list]
אבל מתגלה בעיה קשה - לא מוצאים את ההינומה. מחפשים מחפשים בסוף היא לוקחת הילה סגולה [מתחפושת מלאך] ומחליטה שזה מספק אותה במקום הילה.
ואז בעיה חדשה - פומיקי שנודב על ידיה להיות הנסיך מסרב לרקוד!
"אמא איך אני אהיה סינדרלה אם הנסיך לא רוקד איתי?"
איך באמת?
בודקת מסביב: "טוב לא נורא אני אבחר לי נסיך חדש.. שכן ירקוד איתי" לוקחת בובת טיגר ומודיעה זה הנסיך החדש.. רק מה גם הוא לא רוצה לרקוד.
ואז היא מרגיעה אותי: "אמא הנסיך לא רוקד איתי הוא הוא הלך להכין לנו אוכל. אני ארקוד לבד ואח"כ הוא יבוא לקחת אותי".
[list]
[*] פומיקי חושב שהכי כיף בעולם זה לקחת את המוצץ של אחותו. הוא זוחל אליה במיטה, לוקח את המוצץ מהפה שלה
[/list]
וזוחל בספרינט וצחקוקי אושר לצד השני של המיטה ואז מתייב ומחכה שהיא תבוא אחריו...
והיא כמובן הולכת ואז הוא מושיט לה את המוצץ שלה ומוכן לקחת את שלו ומחכה שהיא תחזור לצד שלה ומתחיל הכל מהתחלה.
והצחוק המתגלגל של שניהם ממלא את החדר ומהדהד עד שהם נרדמים...
[list]
[*] פומיקי נפל [קורה בערך 20 מליון פעמים ביום] ובוכה..
[/list]
הנסיכה ניגשת אליו מלטפת ומחבקת: "פומיקי אני כאן. אני אוהבת אותך.. אני לידך.. בוא אני אחבק אותך...."
אמא מנסה לגשת - ונתקלת בסירוב הם כבר הסתדרו בינהם וחזרו לענינהם. אני לא נחוצה הפעם.
[list]
[*] אמא מבקשת מהנסיכה קצת זמן לאמא. הנסיכה באה לחבק ולנשק את אמא.
[/list]
פומיקי מבחין ומיד זוחל במרץ להביע את דעתו על הנושא - מוריד את הידיים של הנסיכה מאמא ודורש את אמא לעצמו.
בתמורה הוא זוכה בחיבוק עוטף מהנסיכה שמנסה לפתוח חיבוק גדול לעטוף את אמא ופומיקי ביחד.
בתגובה פומיקי מתגלגל מצחוק ומושיט לה את המצח שלו לנשיקה..
אח.. רגעים קטנים של אושר...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=הנסיכה שלי בת 3!!]
ילדה שלי
פתאום את בת 3.
מקשקשת כל הזמן.
משחקת במשחקי דמיון מופלאים.
מדווחת לכולם על הכל.
אחות גדולה נפלאה.
ישנה לבד אצל סבא וסבתא.
כשנולדת הפכת אותי לאמא...
את מלמדת אותי המון..
כל יום כל שנה אני לומדת עוד ועוד ממך:
עלי, על אבא שלך, על העולם, על הסובבים אותנו..
החיוכים שלך ממיסים לי את הלב..
משחקי הדמיון שלך מצחיקים ומדהימים אותי..
התובנות שלך על העולם מפעימות אותי..
אני אוהבת אותך ילדה שלי
אוהבת אותך כל הזמן..
כשאת שרה לי או לבובות או למאי..
כשאת ממציאה אירועים וסיטואציות...
כשאת משחקת עם מאי בלעדי..
כשאת משחקת עם כולנו יחד..
כשאת עוזרת לי..
כשאת מסרבת לעזור לי ומסבירה לי "עכשיו אני עסוקה את תעזרי לעצמך"
כשאת מדברת בטלפון עם 1001 החברים שלך וגם עם סבא וסבתא...
כשאת מבקשת ללמוד דברים ומקשיבה בעניין להסברים שלנו...
כשאת עושה לי פרצופים כי את יודעת שאני לא יכולה לעמוד בפנייך..
כשאת מחבקת ומנשקת אותי..
כשאת שרה לי "אמא יקרה לי"
כשאת מנסה להקיף בחיבוק אותי ואת אבא ואת מאי ביחד ומכריזה על "חיבוק משפחתי"
אני אוהבת אותך כל הזמן ילדה שלי...
הכי בעולם..
רוצה לאחל לך ליומולדת שתישארי תמיד כמו שאת:
מופלאה, מצחיקה, מלאת דמיון, תמימות ואהבה, סקרנית, חכמה, יפה, אדיבה ונדיבה, חייכנית וצחקנית, בקיצור שתישארי את.
אוהבת המון
אמא}
[hr]
{+
[list=1]
[*] 11.06
[/list]
שונאת ימי ראשון!!!!
בעיקר כשאני לבד איתם כל היום...
[hr]
[list=1]
[*] 11.06
[/list]
הנסיכה צועדת לצד אחותי: "את יודעת את שפת הסימנים?"
הדודה: "לא"
הנסיכה: "אז מה את יכולה ללמד אותי?"
חושבת רגע ועונה לעצמה: "אולי אנגלית?"
[hr]
[list=1]
[*] 11.06
[/list]
חווית ערב:
אבא מרדים את הקטן במיטה שלו.
הגדולה עוברת לשלנו. ומבקשת מאבא "לבדוק אם אמא לא עסוקה". אני עולה אליה.
מקבל חיבוק הדוק במשך בערך 5 דקות.
ואז היא פורצת בבכי קורע לב: "אמא למה לילה עכשיו? אני רוצה שיהיה בוקר כל הזמן..."
בסוף החלטנו שנעשה כאילו בוקר שרנו שירי בוקר, עשינו כאילו התפנקות בוקר
[תיאור אופייני של התנקות בוקר: ילדה קוראת בשמחה: "אמא הגיע הבוקר" אמא בקצת פחות שמחה: "נכון אבל אני עוד רוצה לישון" ילדה: "טוב. אבל בוקר צריך לקום"]
וסיכמנו שהיום היא מרשה לאמא לישון.. ואז שרנו שירי בוקר טוב והיא נרדמה..
כבר אמרתי שהיא ממיסה את ליבי כל פעם מחדש באושר אין סופי?}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=30.12.06]
ילד שלי..
אני מסתכלת עליך כל יום ומתפעמת.
לא מצליחה להבין שזה אותו ילד שעד לפני כמה חודשים צרח כל היום.
אותו ילד שהרגשתי שאני לא מצליחה לתקשר ולהבין אותו.
הפכת לילד מתקשר, חייכן, שובב, ממיס לב, ילד אמא, סקרן, חוקר
ילד מדהים..
מדי לילה אתה מזכיר לנו שעוד לא הכל השתפר ויש לנו עוד דרך ארוכה.
אבל בימים..
מי שפוגש אותך עכשיו פעם ראשונה בכלל לא מצליח להאמין מה היה לנו בהתחלה..
החיכוים ממיסי הלב שלך.. החיבוקים שלך לאחותך... המשחקים.. העיניים שפתאום למדת לעשות..
ההליכה שלך בבית אחרי, אחרי אבא..
הצעקות: "אבא" או "סבתא" או "אםאם" או "האו האו" כשאתה יודע בדיוק מה אתה רוצה ולא מוותר עד שאתה מקבל את זה..
המשחקים שלך עם אחותך..
הקשר בינכם.. שכאילו צמח והשתפר והתגבר ולפעמים אני מסתכלת מהצד וקצת מקנאה..
אחותך..
שכבר ממש גדולה, פתאום..
ולא שותקת לרגע.. מספרת הכל לכולם..
כל מה שקרה באמת וכל מה שהיא ממציאה באותו רגע..
משחקת משחקי דמיון מדהימים...
לראות אתכם משחקים ביחד.. משתוללים ביחד.. נהנים ביחד.. מתחבקים...
מזכיר לי כל פעם מחדש כמה אני מאושרת.. כמה אני עשירה...
ואני מחכה שגם אתה תדבר לשמוע שיחות בינכם..
כבר עכשיו לפעמים אתם מצליחים לנהל שיחות שאני לא שותפה להן, לא מבינה, ואתם מבינים אחת את השני כל כך טוב כל כך בקלות לפעמים.
וגם בשקט בשקט לפעמים אני מדמיינת איך יהיה אם יהיה עוד אחד או אחת קטן/ה בבית [אבל אל תגלה לאבא שלך טוב, עוד לא..]
מאחלת לכם ילדים שלי שתישארו כמו שאתם:
סקרנים, חכמים, חוקרים, מאושרים
שתזכרו תמיד כמה אתם אהובים..
ותמשיכו להפיץ סביבכם אושר ואהבה...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=2.1.07]
ושוב התחושה הישנה שאני אמא לא טובה.
שהם צריכים מישהי אחרת טובה יותר.
שמגיע להם הטוב ביותר!!
ושוב ושוב מבהירים לי שאני זה לא הטוב ביותר...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=4.1.07]
כתבתי ב [po]חוכמות של ילדים[/po] מעתיקה גם לכאן:
בזמן שהקטן ישן הגדולה מטיחה בחוזקה ברצפה אחת מהקופסאות שלה.
אני מתפלאת נורא. ומנסה לא להוציא את כל כעסי עליה.
ואז היא מסבירה: "אמא בקופסה היה סלט שאני מכינה"
אמא: "אז למה בדיוק הטחת את זה ככה ברצפה בדיוק כשפומיקי ישן?"
נסיכה: "כי רציתי לעשות סלט מוקפץ, לא התכוונתי להעיר את פומיקי"
סיכמנו שפעם הבאה היא 'תקפיץ' את האוכל שהיא מכינה על המזרון אם זה בזמן שאח שלה ישן...}
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=כל מיני...]
עברתי טסט - 28.1.07
אז כן - סוף סוף עברתי טסט [שני]..
:-)
עוד פריט מרשימת "הדברים שאני צריכה לעשות לפני גיל 30" בוצע.
[hr]
[list=1]
[*] 4.07 - וידוי
[/list]
הייתי אתמול בערב שירה בציבור וממש נהניתי...
[hr]
[list=1]
[*] 4.07 האיש נסע..
[/list]
אמא מנסה להרדים לבד שני ילדים...
ילדים רגילים שאבא מרדים...
ילד בוכה מעל שעה..
אמא עם דמעות וכמעט בוכה גם..
ילדה אחת ערה..
ילד נרדם בבכי: "אמא ביי אבא בוא"
אמא יוצאת עם דמעות מהחדר..
ילדה אחת ערה...
וזה רק הלילה השני...
[list=1]
[*] 5.07
[/list]
הגדולה התעוררה משנת צהריים ארוכה [אירוע נדיר - היא ישנה צהריים ועוד ארוך יחסית..]
וביקשה מאמא קצת פינוק "כי זה יותר טוב להתעורר בתוך פינוק".
כמובן שנעתרתי..
אחרי כמה דקות ארוכות [ומענגות] היא הודיעה שיש לה רעיון:
"בואי נעשה שנאהב יותר"
[list]
[*] מה זאת אומרת יותר?
[/list]
"אני אוהב אותך יותר ממה שאת אוהבת אותי ואת תאהבי אותי יותר ממה שאני אוהבת אותך"
נמסתי שוב..
ואז כמובן פומיקי החליט שהתחבקנו לנו לבד מסיפק זמן והצטרף גם הוא..
והרבה לפני שלי נמאס מכל הפינוק זהה להם נמאס והם דרשו אוכל...
[list=1]
[*] 5.07
[/list]
אז בילינו את הלילה במיון...
פומיקי עם חום.. כבר יומיים..
אתמול החום עלה ל- 40 מעלות.
בהתחלה לא התרגשנו הוא כבר היה חולה בעבר יותר מפעם אחת..
עשינו אמבטיה שלא הורידה אפילו ברבע מעלה את החום. ניסינו גרביים עם חומץ [לפי ההוראות פה באתר שגם לא הורידו אפילו ברבע מעלה]
ואז הילד התחיל לרעוד לי בידיים והעיניים שלו התגלגלו אחורה..
זה קרה כמה שניות לא הגיע אפילו לדקה אבל היה מבהיל נורא...
ואחותו לידי ורואה גם..
נבהלתי מאד ..
קראתי לאבא..
ובנתיים זה קרה שוב...
ואז שוב..
בכל פעם כמה שניות ומפסיק..
החלטנו שקודם כל צריך להוריד לו את החום ועכשיו
ניסינו אקמולי בסירופ - הוא ירק את הכמה טיפות שהצלחנו לשכנע אותו לשתות ומייד אח"כ הקיא את הכמה טיפות שבכל זאת נכנסו.
האשי החליט שנותנים נר - ואני הסכמתי מתוך התחושה הברורה שצריך להוריד את החום עכשיו.
האיש נתן נר [ואני חייבת להודות שאמנם לא הייתי איתם בחדר אבל מעדות שמיעה פומיקי התנגד לנר הרבה פחות מלסירופ]
התקשרנו למוקד של קופ"ח חולים..
האחות אמרה לנו להזמין אמבולנס ולנוסע למיון.
הגדולה שלי התחילה להתפרק מהלחץ שלנו..
החלטנו שנוסעים למוקד וקודם לוקחים גודלה לסבא/סבתא
הסברנו לה שאמרו לנו להזמין אמבולנס כי הם לא ידעו שיש לנו אוטו שלנו - זה הרגיע אותה..
היא נלקחה לסבא וסבתא וןאנחנו נסענו
במוקד הרופא [הלא מוצלח במיוחד] טען שיש דלקת אוזניים חריפה [הרופא שלנו יום קודם לא ראה כלום], דלקת גרון ופטרייה בפה [לילד יש לשון אדומה יפהפיה]
ושאין צורך במיון..
רק אנטיביוטיקה ואקמולי כל 4 שעות.. שאלתי אם צריך למדוד חום לפני שנותנים אקמולי - הוא הסתכל עלי במבט מופתע ואמר שאני יכולה למדוד פעם-פעמיים ביום..
ביקשנו בכל זאת הפניה למיון..
במיון הסתבר שהוא אפילו לא ציין בהפניה שהיו פרכוסי חום..
נסענו למיון במאיר.
גם האחיות וגם הרופאה היו פשוט מקסימות. יש לי רק מילים טובות.
לקחו דם.. ניסו לקחת שתן [בשקית למרות היותו לא נימול - אמרו שאם זה יחזור לא תקין יתייעצו עם הרופאה אם לקחת בדרך אחרת]
מדדו חום.
תיכננול השאיר וריד פתוח אבל כנראה שדקרו וריד קטן מדי - לקחו מבחנה אחת ואז רצו לדקור שוב לקחת את שאר הבדיקות -
אחת האחיות אמרה שאולי יבדקו קודם עם הרופאה אם זה הכרחי והוחלט לוותר לו בנתיים ושאם יהי צורך אז ידקרו שוב.. [בירכתי אותם בליבי]
הרופאה הסבירה לנו שאילו זו לא הייתה פעם ראשונה היו משחררים אותנו בוודאות.
בפרכוסי חום פעם ראשונה - הם נוהגים להשאיר להשגחה לראות מה קורה.
היא ענתה לכל שאלותנו באדיבות, נעימות וסבלנות.
הסבירו לנו שפרכוסי חום נגרמים מעליה מהירה של החום. וצריך לבדוק למה זה קורה כשהחשש הוא מדלקת קרום המוח.
היא אמרה לנו שלא נראה לה שזה המצב אצלנו אבל כשיחזרו בדיקות הדם נדע יותר.
היא הסבירה לנו גם שפרכוסי חום יכולים להופיע פעם ראשונה עד גיל 5 וזה נורמלי
[כלומר לא נדיר שזה מופיע פעם ראשונה בכל גיל עד 5 מעל גיל 5 פעם ראשונה - זה יוצא דופן ומצריך התייחסות אחרת].
הבדיקות חזרו - לויקוציטים גבוהים..
בנתיים עדכנתי טלפונית את חברתי היקרה והתומכת - [po]אלודיאה בלבן[/po] שהוסיפה את תמיכתה, עזרתה הסבריה וסבלנותה אלינו..
נשלחנו לצילום רנטגן לוודא שאין דלקת ראות - הצילום חזר תקין..
החליטו שיש צורך באנטיביוטיקה עד שיהיה ברור שהפרכוסים לא חוזרים ושזה וירוס ולא דלקת.
ובהתאם לנוהל רצו לאשפז אותנו.
אחרי המון התלבטויות ודיונים ביננו לבין עצמנו עם מענה לשאלות גם מאלודיאה וגם מהרופאה הנחמדה - החלטנו לסרב לאשפוז.
הרופאה קיבלה את הסרוב בהבנה ואפילו היה נראה שהיא תומכת בהחלטנו.
היא הרגיעה אותנו ואף אמרה לאיש כשטיפל בניירת השחרור שגם אם יהיה עוד פרכוס שלא נאשים את עצמנו כי אין שום דרך לתפוס את קפיצת החום -
לא משנה איפה נהיה.
קיבלנו שתי מנות אנטיביוטיקה [לעכשיו ומנה ראשונה לבוקר למחרת] וגם 3 מנות אקמולי שיהיה כי לא היה ברור איפה יש בית מרקחת תורן
וקיבלנו מרשם.
והוראות לחזור למיון אם יש החמרה כלשהי במצבו או פרכוסים שוב.
החלטנו שאני אשאר עם פומיקי אצל הורי כדי להיות קרובה למאיר במקרה הצורך.
נסענו - בדרך אכלנו..
הגענו להורי מדדנו חום - 38.5 האבא הנפלא שלי מייד בירר [בעזרת אמא שלי] איפה הבית מרחקת התורן הקרוב ונסע לקנות את מה שהיינו צריכים במרשם ונרות אקמולי [הילד יורק ומקיא את הסירופ]
עשינו אמבטיה לקטן ששוב לא הורידה את החום אפילו במעלה והחלטנו שבניגוד למנהגנו אנחנו לא מחכים לעליית החום נותנים אקמולי כדי לעבור את הלילה..
האיש הופקד על המשימה..
ואז הרדמנו את פומיקי..
האיש נסע לנסיכה.
פומיקי המשיך להתעורר בלילה כל הזמן [השינה הכי ארוכה הייתה שעה וחצי והכי קצרה חצי שעה].
בחמש וחצי סיימנו את הלילה..
מדדתי חום - 38
לאכול הוא מסרב [אפילו בקבוק עם חלב אורז שהוא רגיל אליו הוא מסרב כבר מאז אתמול]
מים הוא שותה כל פעם קצת..
סבא לוקח אותו לטיול..
חוזרים מהטיול - החום קצת ירד 37.5
פומיקי אוכל כמה ביסים. ממשיך לסרב לבקבוק אבל כן מסכים לשתות קצת [רק מהבקבוק מים של אמא כמובן :-)]
מקווה שמעכשיו נמשיך במגמת שיפור...
שולחת בלי לבדוק מתנצלת מראש על טעויות הקלדה..
[hr]
[list=1]
[*] 5.07 <קישטה מרפי>
[/list]
היום הוא בלי חום שמח וחייכן כרגיל..
גם בלילה לא היה חום..
מקווה שימשיך ככה ונפגוש את כולם ביום עיון כמתוכנן...
[hr]
[list=1]
[*] 6.07
[/list]
פומיקי מתעורר מהשינה..
מתחבק, מתלטף ומתפנק על אמא..
אמא מלטפת מחבקת ומפנקת.
ואז אמרתי לו: אתה נורא רזה אתה יודע?
כמו רבע עוף..
פומיקי הזדקף: "לא!! שניצל!!!!"
[hr]
[list=1]
[*] 6.07
[/list]
אמא חולה זה לא כיף..
אמא חולה בחינוך ביתי זה מבאס..
ממי מבקשים יום מחלה??
[list=1]
[*] 7.07
[/list]
רק יום אחד..
זה מה שמוקצב למחלת אמא בחינוך ביתי..
מזל שיש לי איש נפלא שבחר ללכת היום מאוחר לעבודה כדי שאאגור עוד כוח..
והוא אגר עוד שעות פומיקי [ממוקדם מאד בבוקר..]
ותודה לכל הדואגות...
[hr]
[list=1]
[*] 8.07
[/list]
הנסיכה: אני לא יכולה לעלות לישון אני צריכה המון המון חיבוקים מאמא..
אמא: אבל כבר חיבקתי אותך כל כך הרבה היום שעוד מעט הידיים ינשרו לי מהכתפיים...
נסיכה: אבל אמא.. הן לא יכולות לנשור עכשיו עוד לא סתיו..
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=4.11.07 הנסיכה שלי בת 4!!!!]
זה מה שכתבתי לה:
ילדה שלי
אני זוכרת כל רגע ורגע מהלידה שלך..
מההריון..
מהרגעים הראשונים שלך בחוץ..
אני זוכרת את הדמעות שלי כשראיתי אותך פעם ראשונה..
את ההתרגשות והדמעות הנוספות שבאו כשהחזקתי אותך..
את המבט שלך..
את איך שאבא שלך החזיק אותך אז וכמה הופתעתי שכבר יש בינכם כזה קשר.
אני זוכרת את המלחמה על ההנקה ואיך שתינו לא ויתרנו והצלחנו..
אני זוכרת את חוסר האונים שלי מול הסבל שלך בשנה הראשונה לחייך..
ואני זוכרת כל חיוך וכל צחוק בקול רם שגרם לי לעונג אמיתי...
אני זוכרת את הפעם הראשונהש התפהפכת..
והפעם הראשונה שעמדת, וזחלת - לכבוד היומולדת שלי..
אני זוכרת את המילים הראשונות..
והפעמים הראשונות שעמדת על דעתך..
אני זוכרת את כל החיבוקים וההתרפקויות ההדדיות..
אני זוכרת איך ידעת לפני שאני בהריון עם אחיך ואת כל התקשורת שלך איתו בהריון..
אני זוכרת אלפי רגעים קטנים ומענגים.. וגם כמה כואבים יותר..
לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם! אני שמחה על הזכות להיות חלק מחייך...
אני זוכרת את ההתפעמות שלי ממך באלפי רגעים שונים.
ילדה שלי..
נפלאה שלי..
מלאת שמחת חיים..
מלאת דמיונות והמצאות..
סקרנית, חכמה, שואלת, חוקרת, מחפשת תשובות, מסבירה הכל..
ילדה מופלאה שלי..
אני רוצה לאחל לך שתמיד תישארי כזו.
שלא תאבדי את הביטחון שלך במי את ומה את..
שתזכרי תמיד שאוהבים אותך ושתמיד יש מי שמחכה לך..
שתמשיכי להמציא עולמות דמיוניים מופלאים..
שתמשיכי לבדוק, ולשאול, ולחקור עד שתמצאי את התשובות שמספקות אותך..
שתמשיכי ללמוד, ולהתעניין ולבדוק הכל..
שהקשר בינך לאחיך ישאר תמיד מופלא שכזה..
אני מאחלת שתלמדי לסלוח לעצמך ביותר קלות.. ותזכרי שמותר לטעות..
שתזכרי תמיד שאמא ואבא אוהבים אותך הכי בעולם בכל מצב.
שתזכרי שתמיד מחכה לך חיבוק אצלי והחיבוקים האלה אף פעם לא יגמרו.
ילדה שלי..
את מצליחה להפתיע אותי כמעט בכל יום מחדש..
בשאלות שלך..
בהמצאות שלך..
ברצון לדעת ולהבין הכל..
בחוסר הויתור ללמוד מה שמעניין אותך..
בעולם הדמיוני המופלא שלך..
ביכולת המילולית שלך, בהסברים ובהבנה שלך לדברים..
אני מאושרת שאת מרשה לי לקחת חלק בחייך..
אני מאושרת על שאת מאפשרת לי לחוות איתך חלק מהדברים..
אני לומדת ממך כל כך הרבה..
את עוזרת לי לראות בעצמי חלקים שלא ידעתי על קיומם..
את מלמדת אותי להסתכל על העולם בדרך חדשה לגמרי..
את מלמדת אותי לחקור וללמוד את העולם מחדש, דרכך..
את מלמדת אותי מחדש על למידה...
את עוזרת לי לבדוק מחדש את כל מה שחשבתי שאני יודעת או מאמינה בו...
אני מאושרת שאת הילדה שלי
אמא}
[/spoiler]
[spoiler=הריון 3]
[list=1]
[*] 3.08
[/list]
אני עוד פה..
מבטיחה לעדכן כשיהיה במה..
בנתיים לפי הסימנים [שאין..] נראה שאנחנו הולכים על הריון של פילה...
{+היא יצאה.. 5.4.03 + סיפור הלידה
[sub][po]דף סיפור לידת בית[/po], [po]דף סיפור לידת בזק[/po], [po]דף סיפור אחים בלידה[/po], [po]דף סיפור לידה שהתאחרה[/po], [po]דף סיפור לידה במים[/po][/sub]
תודה לכל המברכות גם כאן...
איימי נולדה ב- 31.3.08 ב- 2:50 לפנות בוקר.
בלידה מהירה, קצרה ומופלאה, בנוכחות אחות הגדולה, אבא שלה ודודה שלה [אחותי] וענת - המיילדת [שהיו כמה רגעים שלא לגמרי היינו בטוחים שהיא תספיק להיות נוכחת בלידה].
שאר המלווים הגיעו אחרי איימי.
סיפור הלידה בקרוב...
בנתיים הספקנו להיות מאושפזים לילה בפגיה של הלל יפה עם צהבת.
שוחררנו ואנחנו צריכים להמשיך בנתיים לבוא מדי יום לבדוק שממשיך לרדת - היום לא הייתה עליה מקווים מחר שימשיך לרדת..
עכשיו אנחנו בבית מתחילים לנסות להסתגל להיותנו משפחה מורחבת...
ובפעם הבאה שאמצא זמן מחשב אעלה את סיפור הלידה הלא ארוך ואת אזעקת השווא שהייתה לפניו וקצת הרהורי הריון
ושאר הגיגים שהספקתי לכתוב מאז הלידה..
סיפור הלידה השלישית:
הלידה הייתה בסופו של דבר מאד קצרה ואינטנסיבית.
ענת הייתה המיילדת [ואפילו הספיקה להגיע ללידה].
איימי נולדה 3.210 התינוקת הכי גדולה שלי [הגדולים היו שניהם 2.800].
יונקת נהדר והמוןןןןןן יפהפיה - דומה מאד לאחותה הגדולה.
הסיפור בקיצור:
היו חודשיים צירים [מאמצע שמיני] שכאמור לא הובילו ללידה.
בשבוע 37 בביקורת ענת ראתה שאני כבר עם פתיחה של 1 ומחיקה של 75%
לא התרגשתי במיוחד - בהריון הקודם הסתובבתי ככה מעל שבועיים עד הלידה.
אבל הצירים מתישים - לא חזקים מאד אבל כן מפריעים לישון בלילה.
חודשיים צירים כאלה זה לא כיף בכלל ומתיש מאד!!!
התל"מ הגיע ועבר לו...
בשבת אני מרגישה שינוי - הצירים קצת יותר כואבים אם כי עדיין מאד קצרים וקצת יותר סדירים.
אנחנו מתקשרים לענת והיא מחליטה לבוא.
מזעיקים גם את שאר המלווים.
ענת מגיעה. אני בערך עם אותה פתיחה ומחיקה - מחליטים לראות מה קורה.
בקיצור - לא קרה כלום.
ענת והשאר נשארים כמה שעות, יש צירים - כואבים יותר ופחות אבל זה לא ממש מתקדם.
ענת אומרת לי שתיסע הביתה ונראה הלאה מה קורה...
לפני שהיא הולכת היא בודקת אותי ואני בפתיחה של 3.
אני כמובן מיואשת נורא.. ובטוחה שאגיע לשבוע 42.
הצירים מפסיקים לגמרי. אין כלום.
למחרת אנחנו הולכים עם הילדים לצהריים במסעדה ובערב עושים סיבוב לבד
ואין כלום.
ב- 24:00 עוד הייתי בשלבי יאוש שונים ובכי לאיש על כמה נמאס לי
ומה נעשה אם נגיע לשבוע 42.
ב- 1 אני מרגישה צירים כואבים.
פתאום...
מכלום נהיו צירים באורך דקה כל ציר ובתדירות של כל 5 דקות.
אני נכנסת למקלחת וזה לא מפסיק את הצירים.
אנחנו מתזמנים חצי שעה ומתקשרים לענת, היא אומרת שהיא בדרך.
האיש, אחרי אזעקת השווא לילה קודם - שואל אותה אם היא לא מעדיפה לחכות קצת שנראה שבאמת זה מתקדם.
היא אומרת שתצא.
אנחנו מעירים את אחותי [שנשארה לישון] ומתקשרים לשאר המלווים שיתחילו לצאת לדרך ומביעים תקווה שהפעם זו לא אזעקת שווא.
הצירים חזקים מאד קרובים מאד וארוכים..
הילדים ישנים - הקטן מתעורר כל כמה דקות וזקוק לתשומת לב של אבא.
אבא מתזז בינו לבין למלא את הבריכה לבין לעזור לי בצירים ואחותי גם מנסה לעזור..
ב- 2:00 אני מחליטה שאנחנו מעירים את הגדולה כמו שהבטחנו לה.
בנתיים אני מרגישה שהגוף מאד מתקדם ומדי פעם מתחיל צורך ללחוץ כדי לא להלחיץ את האיש ואחותי אני רק שואלת מתי דיברנו עם ענת..
ב- 2:30 ענת מגיעה בודקת אותי - אני בפתיחה של 8-9 ומחיקה מלאה.
אני נכנסת לבריכה שלא הספקנו למלא לגמרי - אחותי ממשיכה למלא עם מים חמים מהתמי 4 כי נגמרו המים החמים בדוד [לא חיממנו כי היה לנו ברור שלא קורה כלום]- והמים מקלים מאד.
כל הזמן אני מרגישה כבר לחץ.. אבל יותר עדין ממה שזכור לי מהלידה הקודמת..
ענת אומרת שהמים עדיין לא פקעו והם יפקעו לבד..
אני צועקת - לי זה נראה כמו המון צעקות [אח"כ האיש אמר לי שהיו אולי 4-5] הגדולה שלי מהספה צועקת לי: אמא את לא נושמת טוב את צריכה לנשום נשימות יוגה שכחת?
ואז באה לעמוד ליד ענת לראות את הלידה מקרוב.
וזה מאפס אותי ומזכיר לי להרפות ומאותו רגע אני לא לוחצת רק נושמת ומרפה והגוף עובד לבד..
אני מרגישה את המים פוקעים ושומעת את ענת אומרת - תראו איזה יופי..
ואז אחרי שניה הפוגה מתחילה להרגיש את הלחץ..
אני נשכבת יותר בתוך המים ומתחילה להרגיש אותה יוצאת
כשעדיין אני מרגישה בין ציר לציר שניה הפוגה.
אני מרגישה את הראש מתחיל לצאת ואז הראש כולו בחוץ ואח"כ הגוף..
ופתאום ענת שמה עלי תינוקת..
אני דבר ראשון אם יש משהו בין הרגליים שלה,
ענת לעומת זאת עסוקה בלשחרר לה את הצוואר מחבל הטבור שכרוך סביבו.
אחרי כמה שניות/דקות/שעות אני יוצאת מהמים בעזרת ענת והאיש ועוברת למזרון.
אני מעיפה מבט לבריכה ורואה שכל המים אדומים - ענת מסבירה לי שזה בגלל שהשליה התחילה להיפרד..
אני מרגישה את הגוף מוצף אדרנלין.
רגע אחרי שאני מתיישבת נכנסים שלושת המלווים שהזעקנו.
איימי שוכבת עלי ומסכלת על העולם בעיניים פתוחות.
הגדולה שלי צמודה אלי ומשגיחה מקרוב.
אחרי כמה זמן [20 דקות?] השליה יוצאת, שלמה.
ענת והגדולה שלי חותכות את חבל הטבור ביחד והגדולה שלי מבקשת מענת הסבר על השליה ואיך בודקים שהיא שלמה.
אני אפילו לא חושבת על לזוז הגוף שלי לגמרי בשוק.
אני יושבת באותו מקום בערך שעתיים וחצי.
אנחנו שואלים את הגדולה על דעתה לשם אחותה הקטנה ומציגים לה שתי אופציות מבינהן היא בוחרת באיימי שאני יכולה להודות שהייתה האופציה המועדפת עלי וגם על אבא שלה אני חושבת.
איימי יונקת המון [3 צדדים מלאים!!]
אחותה הגדולה בודקת כל הזמן: אמא היא סיימה? נראה לי שהיא כבר רוצה שאחותה תחזיק אותה.."
אנחנו מעבירים את איימי לענת לשקילה, בדיקה ואחר כך היא נותנת לאחותה הגדולה להחזיק אותה.
ואז אני מצליחה סוף סוף לשחרר את הדמעות - שתי הבובות שלי ביחד.
אחרי עוד כמה זמן אני לאט לאט קמה ועולה להתקלח עם משגיחה צמודה.
ויורדת אח"כ חזרה.
ומניקה שוב.
בסביבות 6 בבוקר הקטן מתעורר ואבא שלו מביא אותו למטה - הוא מסתכל עלי ועל איימי שמייד מקבלת מצידו את התואר: "התינוקת החדשה שלי" והולך לשחק.
וזהו בערך..
אני מתחילה לעכל שאני אמא ל- 3!!!
אנחנו מתחילים להתקשר לסבים/סבתות ושולחים SMS לכולם.
ומתחילים את החיים בתור משפחה מורחבת..
:-) }
[/spoiler]
[spoiler=סיפור הלידה מפי האחות הגדולה]
סיפור הלידה של איימי מפי אחותה הגדולה:
דודה שלי העירה אותי וירדתי איתה למטה.
ישבתי עליה על הספה. ראיתי את אמא במים.
היא קמה למלא עוד מים בבריכה.
אמא צעקה קצת ופחדתי שהיא לא נושמת טוב אז הזכרתי לה: אמא את צריכה לנשום נשימות יוגה.
ובאתי לעמוד ליד ענת.
ראיתי חלק מהראש של איימי ואז את כל הראש, ראיתי שהיא עושה סיבוב במים ואז הכתפיים יצאו ושאר הגוף.
ענת החזיקה אותה, שמה אותה על אמא והורידה את חבל הטבור שהיה לה על הצוואר.
אח"כ אמא ואיימי יצאו מהמים למזרון.
אמא התיישבה עם איימי עליה ואיימי הסתכלה מסביב. דיברתי ואיימי סובבה את הראש לקול שלי.
אח"כ ר', ל' ונ' [שאר המלווים] נכנסו.
אני חתכתי את חבל הטבור ביחד עם ענת.
אמא ואבא נתנו לי שתי אופציות לשמות ובחרתי באיימי.
חיכיתי המוןןן זמן שאיימי תסיים לינוק וכל הזמן ביקשתי להחזיק אותה.
ענת שקלה והלבישה אותה בעזרתי ואז נתה לי להחזיק אותה ונתנה לה ויטמין K כשהיא עלי.
ירדו לי קצת דמעות טובות כשהחזקתי את אחותי.
אחרי זה ענת ואני הלכנו לבדוק את השליה וענת הסבירה לי איך בודקים אם השליה שלמה והראתה לי אותה מכל הצדדים.
{+אחרי לידה + משהו שכתבתי בבי"ח
אחרי לידה:
הגוף שלי היה בשוק מוחלט לפחות יומיים.
לא הלכתי לשירותים בלי שמישהו יהיה ליד הדלת למקרה שאסתחרר.
לא הרמתי את איימי רק החזקתי אותה עלי בישיבה.
הכאבים של כיווץ הרחם היו כואבים ביותר.
ענת המליצה לי לשבת עם רגליים מקבילות ולא ישיבה מזרחית
והשתדלתי להקפיד על זה.
ישבתי עם איימי על הכורסה עם הרגליים למעלה וזהו - האיש עשה הכל -
היה עם הגדולים, הביא לי אוכל, החליף חיתול כשצריך החזיק אותה לגרפס
כשהיא הייתה צריכה שיזוזו איתה, אני נחתי, הנקתי, ושתיתי.
בשני הלילות הראשונים היא לא ישנה בכלל.
היה לא מאד לא טוב במיטה, לא היה נראה שמשהו כואב לה או מציק אלא שפשוט לא נוח לה.
לקחנו מההורים של האיש כרית בצורת משולש כך שיכולנו להשכיב אותה בזוית ובלילה השלישי היא ישנה טוב יחסית - התעוררה להנקה כל שעתיים וישנה בשאר הזמן.
בכלל באופן כללי היא ינקה, פלטה, עשתה קקי וישנה כמו שצריך..
אבל היא גם הייתה צהובה.
ביום חמישי ענת הייתה פה שוב לעשות את הבדיקה של ה- PKU ואמרה שלדעתה צריך לנוסע לבדוק כי היא נראית לה קצת צהובה מדי.
נסענו [אחרי שוידאנו שאם נאושפז זה לא במחלקת ילדים] היא נדקרה והתוצאה הייתה: 21. אושפזנו ללילה בפגיה של הלל יפה.
יחיסת היה לא נורא. איימי רוב הזמן ישנה מתחת למנורה – השמכנו הנקה מלאה כך שכל פעם שהיא רצתה לינוק הוצאתי אותה להנקה.
לא היה נראה שהיא סובלת מאד היא הצליחה לישון וכשלא הייתה רגועה הייתה עלי.
פעם אחת היא קיבלה 30 בבקבוק חלב שאוב כי פשוט סירבה לאכול והיה מהותי שתאכל משהו.. שאר הזמן היא ינקה ישירות.
כל פעם שהוצאתי אותה מהמנורה והסרתי את כיסוי העיניים קיבלתי חיוכים ממיסי לב...
נשארתי איתה כל הלילה, לא בתנאים אידיאלים – אין שם תנאים להורים להיות עם הילדים כך שדי ישבתי לידה כל הלילה בלי דרך לנוח, פעמיים הלכתי לשעה בערך לנסות לעצום קצת עיניים בחדר הורים.
באופן כללי יש לי הרבה מילים טובות על היחס שקיבלנו שם.
האחיות היו תומכות, אמפטיות ומסייעות. מנהל המחקלה שאישפז אותנו היה נהדר וגם בא בשישי בבוקר לראות מה קורה ולדבר איתנו עוד לפני שהיו תוצאות חדשות וגם אחרי התוצאות [היה 14.9] הוא בא.
רק הרופאה ששיחררה אותנו הייתה מעצבנת כך שאחרי כל התחושות היחסית טובות שקיבלתי מצוות המחלקה דווקא להשתחרר שוחררנו כשאני בוכה בגללה.
חזרנו הביתה - אני הייתי מותשת לגמרי אחרי לילה בלי שינה.
קיוויתי לישון קצת בבית והגענו הביתה הבאנו שאין מצב [אצל שכנים מצד אחד יומולדת לילדים ומהצד השני השכן מכסח את השיחים] אז נסענו לילדים שהיו אצל ההורים של האיש.
הלילה היה סביר ושתינו יחסית ישנו.
מהלילה הבא היא החליטה שצריך להזכיר לאמא מה זו קפיצת גדילה כך שכל 20 דקות היא יונקת.
יום ראשון האיש היה בבית, והיינו צריכים לנסוע לביח לביקורת כך שלא יכולתי למשוך במיטה יותר מדי בבוקר- היה צריך טופס 17 ושאר עניינים ובצהריים נסעתי לבי"ח.
הצהבת ירדה ל- 9 ונאמר שאנחנו לא צריכים לבוא יותר.
קפיצת ההנקה נמשכת..
יום שני אחותי הנפלאה באה לעוזר ואני נשארת במיטה עד 11 בערך..
עדיין הנקות תכופות אבל לפחות אני נחה בין לבין..
סיכום זמני בהחלט:
עזרה אחרי הלידה הכרחית בעיני!!!
חשוב מאד להקשיב לגוף ולנוח כמה שיותר...
אחרי הלידה הקודמת ההתאוששות הגופנית שלי הייתה הרבה יותר מהירה ובדיעבד אני חושבתש עשיתי אז טעות שלא איפשרתי לעצמי לנוח יותר אלא שחזרתי לפעילות כמעט מלאה ברגע שהרגשתי שאני יכולה [בערך יום אחרי הלידה] לדעתי בסופו של דבר זה האט את ההחלמה וגם הדימום היה אז ארוך.
הפעם אני משתדלת מאד לנוח ומרגישה שזה נכון לגוף שלי לעשות בעיקר כלום למרות שלא היו לי לא קרעים ולא תפרים.
הילדים מסתגלים לשינויים בבית – יש רגעים יותר טובים ופחות טובים.
בגדול שניהם מרוצים מאחות החדשה.
הגדולה רוצה כל הזמן להחזיק ולעזור ולעשות והעצבים והקושי יוצאים בעיקר על אחיה הקטן ועלינו.
הקטן נצמד יותר לאבא והיום פעם ראשונה שאבא חזר לעבודה היה לו קשה במיוחד אם כי הוא התמודד יפה וכשאבא חזר הראה לו את הקושי.
שניהם כאילו גדלו פתאום... ובאופן כללי כל העניין הזה של הורות ל- 3 עדיין נראה לי הזוי קצת...
משהו שכתבתי בבי"ח
הילדה שלי בת ה- 4 ימים מחייכת דרך פלסטיק והלב שלי נקרע.
כל חיוך כזה מקרב את מפלס הדמעות לעיניים.
נדקרנו, התאשפזנו. היא שוכבת בתוך פלסטיק מתחת לאור.
פעם בכמה זמן מותר לי להוציא, להסניף, להניק, לחבק, להרגיש.
מצד שני התחושה שלא יכולנו לקחת סיכון ולהתעלם מהצהוב.
יחסית היא רגועה- רוב הזמן ישנה – לפחות זה.
ועדיין אני יושבת מולה עם לב כואב – ילדה בת 4 ימים צריכה להיות על אמא שלה לא בתוך פלסטיק.
ארוחה אחרונה היא לא אכלה טוב, בקושי אכלה בכלל ונאלצנו להשלים עם בקבוק שאוב.
מה יקרה אם זה ימשיך? אני לא רוצה לוותר על הנקה אבל גם לא רוצה לסכן אותה בהתייבשות.
אני רוצה הביתה!
רוצה לחבק את האחים שלה, רוצה לחבק אותה לעטוף אותה לחזור להרגיש משפחה..
כרגע אני מרגישה קרועה.
אמא...
אמא שהילדים שלה רחוקים. אמא שהילדה שלה בתוך פלסטיק.
[/spoiler]
[spoiler=25.4.08 כמה הירהורים ומסקנות אחרי שלושה וחצי שבועות:]
[list]
[*] שלושה ילדים זה הרבה יותר משניים.
[*] יותר ילדים מהורים בבית = הרבה בלגן ורעש + שני הורים מותשים
[*] אנחנו לא יודעים, מסתבר, לייצר ילדים בלי ריפלוקס...
[*] מוצץ זה נהדר [לפחות לילדים שלי].
[*] אופטימיות זה חשוב...
[/list]
אני מותשת לגמרי [אחרי לילה שלם בלי שינה ועם מעט שינה במהלך היום] אבל מגלה כלי ום מחדש את הילדים שלי...
הקטן [אמצעי, אמצעי - מה לעשות עוד לא התרגלתי] שגדל פתאום [בעיקר אחרי שסופר וכל התלתלים ירדו] והתחיל לדבר [ושוכח לשתוק] שקיבל נהדר את האחות החדשה ורק לא ממש אוהב את הרעיון שאבא מטפל בה לפעמים...
אחותו הגדולה שקיבלה יפה את האחות החדשה אבל מוציאה על אחיה את כל העצבים...
והקטנה.. שעדיין קטנה ובאופן מפתיע לא מדברת עדיין אז אני מתקשה להבין אותה לפעמים.. [לעומת זאת בסביבות 4-5 לפנות בוקר יש לנו כל יום שיחת נפש מרתקת..]
והעייפות העייפות...
כמה שהייתי עייפה בהריון שכחתי מה זה עייפות של אחרי לידה..
ועוד עם 3 ילדים!!
איך עושים אח"כ רביעי?
[/spoiler]
[spoiler=28.4.08 - פנינים:]
הקטן [אמצעי... אמצעי..]: אמא אני צריך טישו יש נזלת באף..
אמא: אבל האף שלך נקי.
קטן: לא צריך טישו [יד אחת על הטישו] אפצ'י אפצ'י [מצביע על האף] צריך טישו - יש נזלת...
אבא מספר לגדולה שמישהו שהיא מכירה מהעבודה שלו טס לרוסיה ואחד אחר שהיא גם מכירה טס לבלגיה.
הגדולה בתגובה: אז שניהם בארה"ב?
[/spoiler]
[spoiler=19.7.08]
if you think getting old is hard you should try getting younger
[/spoiler]
[spoiler=אז זה מה שעבר עלינו בשבוע האחרון: 9.10.08]
אני אשמח מאד לא לקבל ביקורת אלא רק עצות אם יש...
אז ככה:
בקיצור:
בשבת אושפזתי במאיר עד אתמול.
באמצע עברתי ניתוחון שהיה עם טישטוש.
אתמול שוחררתי ואני די בסדר וצריכה לעבור עוד ניתוח מתישהו בהרדמה מלאה.
וקצת יותר באריכות:
בשבת בצהריים נסענו למיון, אבא שלי בא לשם עם האוטו שלו השאיר לנו את האוטו שלו ולקח את שלנו עם 3 הילדים שלנו אליהם.
אחרי שעתיים הודיעו לי שאני מתאשפזת ואני פרצתי בבכי. [יאמר לזכותם שתוך שעתיים הייתי אחרי בדיקות שתן ודם ו-2 צילומי רנטגן ואולטרסאטנד בטן].
חוויותי מהמחלקה לא היו נפלאות ובטח עוד אכתוב עליהן.
למעט רופא אחד ומעט מאד אחיות החוויה הייתה די מזעזעת אבל היו איתי בחדר בנות נהדרות מה שהקל לא מעט.
הקושי הגדול שלי [חוץ מהעובדה השולית משהו שהגעתי לשם כשאני בקושי נושמת מרוב כאבים] היה הפרידה מהילדים שלי.
בעיקר מהקטנה.
מעולם לא עזבתי אף אחד מהם לכל כך הרבה לילות.
הקטנה [בת חצי שנה] רק יונקת.
אז היה חלב שאוב אבל היא מעולם לא קיבלה בקבוק - אני הייתי איתה כל הזמן ופתאום לא הייתה ברירה.
בשני בבוקר נתנו לה מטרנה - חלב שאוב היא לא הסכימה לנגוע והתחלנו לפחד מהתייבשות - מטרנה היא הסכימה לקחת.
מטרנה וקצת מוצקים.
אני הגעתי להורים שלי בשלישי בערב ואז היא התחברה אלי.
היא ראתה אותי ופרצה בבכי קורע לב ואני בוכה איתה.
ואז התחברה לשעתיים רצוף.
אחר כך חזרה לחייך - צחקה וחזרה לשחק מה שסיפרו לי שלא עשתה בימים שלא הייתי.
אחרי חצי שעה הפסקה ינקה שוב.
יותר מאוחר נכנסה להיסטריית בכי ונרגעה רק כשקיבלה בקבוק.
אני הרגשתי נורא.
הלילה עבר סביר וב5 ורבע שוב בקבוק אחרי ששלןשת רבעי שעה של חיבור אלי לא עזרו.
ועכשיו אני מרגישה נורא.
אני יודעת שזה לא נורא וילדים גדלים מעולה עם מטרנה [אני מכירה ואוהבת כמה ילדים כאלה אישית].
אבל זה תמיד היה ילדים של אחרים....
.
אז דיברתי היום עם יועצת - חברה והיא נתנה המון עצות להגברת חלב אבל גם אמרה שאני צריכה לשמור על עצמי ולא לקרוס.
ואני יודעת שהיא צודקת.
אבל ההרגשה כל כך כבדה ונוראית.
הגדולים שלי מעולם לא קיבלו מטרנה
עם הגדולה נלחמתי על ההנקה ממש מלחמה וניצחתי.
היא ינקה מלא בלי שום תוספות.
אבל זו הייתה מלחמה - לא קצרה, לא קלה ובלי עוד ילדים בבית - היא הבכורה.
כרגע החלטנו שאני לא אכנס לסחרור - אני אניק כמה שהיא מוכנה וכמה שהיא מצליחה להוציא וניתן השלמות של מטרנה כדי שלא תישאר רעבה.
אבל כל כך קשה לי לוותר.
ואני יודעת בהגיון שהנסיבות שונות ושאם אלחם כמו אז אקרוס ואין בזה טעם.
אבל בכל זאת התחושה לא מרפה.
התחושה הנוראית הזו שאני מפלה בין הילדות - עם אחת נלחמתי ולא חשוב מה זה דרש ועם אחת אני מוותרת.
למה אני כותבת?
לא ממש יודעת כבר שמעתי את כל הצדדים וההחלטה כבר נעשתה.
אולי רק כדי לפרוק ושיהיה לפחות כתוב איפושהו שבאסה לי עם זה אפילו שברור לי שזו ההחלטה הכי נכונה לנו כרגע.
אולי כי אני צריכה גם לכתוב ולא רק לדבר על זה...
תודה על ההקשבה...
ולסיום מסקנה אחת כואבת במיוחד:
הפלוצים של המטרנה הרבה יותר מסריחים משל הנקה שזו בעיה בפני עצמה....}
[/spoiler]
pooh והתוספות
-
POOH_והתוספות*
- הודעות: 1091
- הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
- דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*
pooh והתוספות
הנסיכה קיבלה את השנה טובה שהילה שלחה לה?
באופן מפתיע - לא.
כל טיפות חילבה וכד' אני לא יכולה לקחת כי אחת התופעות לוואי שלהן זה הורדת לחץ דם וסוכר ואני לא יכולה להסתכן בזה כרגע.
היא יונקת אבל לא ממש יוצא הרבה
[היא יכולה לשבת על הציצי 1/2 שעה או יותר נניח ואח"כ לאכול 180 מטרנה - ולצרוח עד שהיא מקבלת הכל - כלומר אם הכנו פחות היא סיימה מה שהיה והמשיכה לצרוח עד שקיבלה עוד].
לא שאבתי באשפוז.
ניסיתי אפילו עם משאבה של בי"ח אבל לא יצא כלום [או יותר נכון אחרי 3/4 שעה יצא פחות מ- 10].
לא יוצא לי כלום בשאיבות - זה תמיד היה קשה אצלי ועכשיו אפילו יותר מתמיד אז אני לא שואבת.
יש לי ממי לקבל חלב - כמה חברות מניקות רק מחכות שאבקש אבל היא לא מוכנה לקחת...
אני אנסה שבוע הבא לתתת לה שוב חלב שאוב בבקבוק בנתיים היא לא מוכנה לגעת בזה.
או ציציאישישיר או מטרנה בבקבוק בלי דברים באמצע.
אז אולי תהיה לי ילדה מבוקבקת מה לעשות?
זה מה יש..
בנתיים אני משתדלת לאגור כוחות חזרה ולחזור לחיים..
במילא כשיהיה הניתוח הכל שוב יתבלגן לפחות לכמה ימים...
באופן מפתיע - לא.
כל טיפות חילבה וכד' אני לא יכולה לקחת כי אחת התופעות לוואי שלהן זה הורדת לחץ דם וסוכר ואני לא יכולה להסתכן בזה כרגע.
היא יונקת אבל לא ממש יוצא הרבה
[היא יכולה לשבת על הציצי 1/2 שעה או יותר נניח ואח"כ לאכול 180 מטרנה - ולצרוח עד שהיא מקבלת הכל - כלומר אם הכנו פחות היא סיימה מה שהיה והמשיכה לצרוח עד שקיבלה עוד].
לא שאבתי באשפוז.
ניסיתי אפילו עם משאבה של בי"ח אבל לא יצא כלום [או יותר נכון אחרי 3/4 שעה יצא פחות מ- 10].
לא יוצא לי כלום בשאיבות - זה תמיד היה קשה אצלי ועכשיו אפילו יותר מתמיד אז אני לא שואבת.
יש לי ממי לקבל חלב - כמה חברות מניקות רק מחכות שאבקש אבל היא לא מוכנה לקחת...
אני אנסה שבוע הבא לתתת לה שוב חלב שאוב בבקבוק בנתיים היא לא מוכנה לגעת בזה.
או ציציאישישיר או מטרנה בבקבוק בלי דברים באמצע.
אז אולי תהיה לי ילדה מבוקבקת מה לעשות?
זה מה יש..
בנתיים אני משתדלת לאגור כוחות חזרה ולחזור לחיים..
במילא כשיהיה הניתוח הכל שוב יתבלגן לפחות לכמה ימים...
-
רחל_ברמן*
- הודעות: 1270
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2006, 12:11
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ברמן*
pooh והתוספות
באה לתייג (במסגרת מבצע תיוג סיפורי לידה):
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה במים
את יכולה מתישהו לערוך אותם למקומות הנכונים? או שאת מרשה לי לעשות את זה?
וגם לשאול מה שלומך ולתת נשיקות
(לדעתי צריך ליצור בשבילך את התיוג דף סיפור לידה מפי האחות הגדולה :-d )
(המממ. אולי באמת צריך תיוג דף סיפור לידה בנוכחות אחים)
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה במים
את יכולה מתישהו לערוך אותם למקומות הנכונים? או שאת מרשה לי לעשות את זה?
וגם לשאול מה שלומך ולתת נשיקות
(לדעתי צריך ליצור בשבילך את התיוג דף סיפור לידה מפי האחות הגדולה :-d )
(המממ. אולי באמת צריך תיוג דף סיפור לידה בנוכחות אחים)
-
רחל_ברמן*
- הודעות: 1270
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2006, 12:11
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ברמן*
pooh והתוספות
אוקיי, חזרתי עם שלושה תיוגים חדשים בשבילכם 
דף סיפור לידת בזק
דף סיפור אחים בלידה
דף סיפור לידה שהתאחרה
דף סיפור לידת בזק
דף סיפור אחים בלידה
דף סיפור לידה שהתאחרה
-
POOH_והתוספות*
- הודעות: 1091
- הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
- דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*
pooh והתוספות
הקטנה שלי הייתה אתמול בת שנה.
זה מה שכתבתי לה:
ילדה שלי
שנה עברה. מהר מדי.
מרגישה שרק הגעת וכבר עברה לה שנה שלמה.
כל כך הרבה עשינו בשנה הזאת.
כל כך הרבה עברנו.
ואת ילדת פלא..
ילדת אור ושמחה..
פרא אדם פעילה ומקסימה.
אני נהנית כל כך להיות אמא שלך...
נהנית לראות אותך עם האחים שלך..
נהנית לרות אותך גדלה, מתפתחת, לומדת, מנסה, חוקרת ושועטת למטרה.
החיוכים שלך ממיסי הלב בעיקר כשאת יודעת שאת עושה משהו אסור..
הצחוק המתגלגל שלך..
המבט התמים והמתוק רגע לפני שאת שועטת לבלגן הבא..
האהבה שאת מפגינה כלפי האחים שלך
וההנאה שלך מהאהבה שהם מפגינים כלפייך..
התעוזה שלך...
המתיקות..
היופי הממיס...
האור שאת מפזרת סביבך...
מאחלת לך שתישארי תמיד את –
עקשנית, נחושה, שועטת למטרה, חייכנית, ידידותית,
מעזה, אוהבת, מתפנקת, סקרנית, חוקרת, לומדת, חכמה ויפהפיה.
ושתמיד תמיד תדעי כמה את אהובה.
אמא
זה מה שכתבתי לה:
ילדה שלי
שנה עברה. מהר מדי.
מרגישה שרק הגעת וכבר עברה לה שנה שלמה.
כל כך הרבה עשינו בשנה הזאת.
כל כך הרבה עברנו.
ואת ילדת פלא..
ילדת אור ושמחה..
פרא אדם פעילה ומקסימה.
אני נהנית כל כך להיות אמא שלך...
נהנית לראות אותך עם האחים שלך..
נהנית לרות אותך גדלה, מתפתחת, לומדת, מנסה, חוקרת ושועטת למטרה.
החיוכים שלך ממיסי הלב בעיקר כשאת יודעת שאת עושה משהו אסור..
הצחוק המתגלגל שלך..
המבט התמים והמתוק רגע לפני שאת שועטת לבלגן הבא..
האהבה שאת מפגינה כלפי האחים שלך
וההנאה שלך מהאהבה שהם מפגינים כלפייך..
התעוזה שלך...
המתיקות..
היופי הממיס...
האור שאת מפזרת סביבך...
מאחלת לך שתישארי תמיד את –
עקשנית, נחושה, שועטת למטרה, חייכנית, ידידותית,
מעזה, אוהבת, מתפנקת, סקרנית, חוקרת, לומדת, חכמה ויפהפיה.
ושתמיד תמיד תדעי כמה את אהובה.
אמא
-
POOH_והתוספות*
- הודעות: 1091
- הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
- דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*
pooh והתוספות
סיפור הלידה:
וכרגיל אני אתחיל מהסוף:
אורי נולדה ב- 18.12.09, נר שמיני של חנוכה, בלידה טיבעית, שהתחילה בבית
והסתיימה בבי"ח הלל יפה, במשקל 3175.
אז איפה להתחיל?
צירים היו כמו בהריונות הקודמים לאורך כל החודש האחרון.
אבל כאמור לידה לא הייתה.
הגעתי כבר לאמצע שבוע 42 והיא עדיין בפנים.
לאורך כל ההריון התלבטתי לגבי נוכחות הילדים בלידה - הם מאד רצו ואני לא הייתי בטוחה מה אני רוצה.
בסוף הכנו אופצית – מי שיהיה איתם אם הם איתי בליהד ובמקביל יוכל להוציא אותם מהבית אם לא יתאים לי.
ההורים שלי החליטו לקנות להם כרטיסים להצגה וביום שישי הם תוכננו לנסוע לראות עם הורי הצגה ולישון אצלם אח"כ, כמובן שכולנו היינו בטוחים שכבר אהיה אחרי לידה.
ביום שני היינו בבי"ח מעייני הישועה לביקורת, ביום רביעי היינו בבי"ח מאיר לביקורת.
הכל נראה בסדר רק היא בפנים עדיין.
ביום חמישי החלטנו שביום שישי מאחר והגדולים נוסעים להורי נבקש מההורים של האיש לשמור על הקטנה ונארגן לנו קצת זמן זוגי לבד.
בחמישי בלילה הפקק הרירי יצא.
זו הפעם הראשונה שפגשתי בו אבל היה מאד ברור שזה זה.
בשישי בבוקר הרגשתי צירים כמו לאורך כל החודש האחרון לא הרגשתי שיש איזה שינוי ואמרתי לאיש שיקח את הגדולים להורים שלי כמו שתיכננו.
לאט לאט הרגשתי שהצירים מתחזקים ודורשים ממני כבר את מלוא תשומת הלב – ניסיתי לתזמן תוך כדי כך שאני עם הקטנה וראיתי שהם לא לגמרי סדירים אבל בהחלט נוכחים.
התקשרתי לענת, המיילדת, לדווח וגם לטושה [חברתי הטובה שליוותה אותי גם בלידות הקודמות].
וביקשתי מהאיש לשים את הילדים ולחזור בלי להתעכב בדרך.
אחרי כמהד קות טושה מתקשרת אלי שוב ואומרת שלא מוצא חן בעיניה שאני לבד. אמרתי לה שהאיש כבר בדרך חזרה ותוך חצי שעה בערך יהיה בבית.
תוך כדי שאנחנו מדברות אני חווה עוד ציר והיא שומעת אותי בטלפון ומודיעה לי שהיא יוצאת לכיווני.
ואז הבנתי שאולי כדאי לעדכן גם את ענת על התקדמות העניינים והיא מבקשת שאמשיך לעדכן אותה בהמשך מה קורה.
לי כמובן ברור בשלב הזה שזו אזעקת שווא.
האיש מגיע ועוזר לי לתזמן את הצירים ויש ציר בערך כל 5-7 דקות של 45 שניות בערך ואחריו אחד קצר יותר.
טושה מגיעה ואני עולה למקלחת. הצירים ממשיכים.
בנתיים הקטנה נוסעת לסבא וסבתא השניים והאיש מתקשר לעדכן את ענת שמצידה מעדכנת אותנו שהיא כבר בדרך אלינו.
אני יוצאת מהמקלחת ואנחנו מתחילים לארגן את המזרון כדי שענת תוכל לבדוק אותי כשתגיע.
ובנתיים אני מעבירה את הצירים על כדור הפיזיו.
ואנחנו מעדכנים גם את ה' שמשהו קורה והיא מוזמנת להצטרף אלינו כשתוכל.
בנתיים ענת מגיעה ואני בפתיחה של 3.
אנחנו מתחילים למלא את הבריכה ואני בנתיים מעבירה את הצירים שממשיכים להגיע - כמו קודם: בערך סדירים ולא מאד אינטינסיביים אבל הולכים ומתחזקים - על הכדור, ובהמשך בתוך המים.
המים מאד מאד נעימים ושי מספיק מים חמים [בניגוד ללידה הקודמת בה לא חיממנו מים בזמן..].
הצירים מתחזקים ומארכים אבל נשארים לא סדירים לגמרי ולא מתקרבים - יש צירים של בערך דקה וחצי כל 4-5 דקות.
ענת בודקת אותי שוב ואני בפתיחה של 7-8.
ובנתיים הכל בסדר – מדי פעם היא בודקת בדופלר ואני עדיין מרגישה תנועות והכל נראה בסדר.
באיזשהו שלב אמרתי לכל הנוכחים שנראה לי שאולי זו לא אזעקת שווא.
בנתיים הצירים מתחילים להתרחק ולהתקצר [פחות מחצי דקה כל ציר]
אחרי עוד כמה זמן ענת מציעה לפקוע את המים ואני מסכימה בשמחה.
יוצאים מים מקוניאלים למדי ומתחילות ירידות דופק רציניות.
הקטנה עדיין גבוהה בתעלת הלידה [2-].
ענת וטושה מסבירים לי שיש סימני מצוקה וצריך להוציא אותה עכשיו ומבקשות שאלחץ גם אם אין צירי לחץ.
אני מנסה ומנסה והן מצידן מנסות לעזור לי בתנוחות שונות ואני מרגישה שהיא פשוט לא יורדת.
אני מרגישה כאילו משהו עוצר אותה ומושך אותה מבפנים.
ענת מחליטה שהגיע הזמן להזמין נט"ן ואומרת שאם בנתיים היא תצא הם יהיו נוכחים ואם לא נתפנה.
אני מנסה ללחוץ ומרגישה שאין תועלת במאמצים שלי למרות שאני מאד מאד מנסה אני מרגישה שמשהו לא בסדר עם הקטנה.
האווירה מאד לחוצה וטעונה.
הנט"ן מגיע, מעלים אותי לאמבולנס כמו שאני, חצי ערומה [היתי עם שמלה] יחפה ובלי כלום. ענת נוסעת איתי באמבולנס והאיש וטושה נוסעים אחרינו עם אוטו.
בנט"ן מחברים אותי לעירוי נוזלים ובודקים לי לחץ דם.
כל הדרך ענת והפרמדיק מדברים אלי ומרגיעים אותי.
אני זוכרת שבדרך שמעתי את הסירנה ולכמה שניות התפלאתי שהרעש לא הולך ומתרחק כמו שאני רגילה עד שהבנתי שזה אנחנו עושים את הרעש...
בדרך עוצרים את האמבולנס לשניה כדי שענת תוכל להקשיב לקטנה בדופלר והיא כבר נשמעת בסדר.
אנחנו מגיעים להלל יפה [בי"ח שהכי קרוב אלינו הביתה]. מכניסים אותי ישר לחדר לידה.
המיילדת של בי"ח בודקת אותי והיא לא בטוחה אם הפתיחה 9 וחצי או מלאה.
מחברים אותי למוניטור ומחכים.
אני בשלב הזה כבר בפניקה מוחלטת – אני מרגישה שמשהו לא בסדר עם הילדה שלי ולא מבינה למה אף אחד לא עושה כלם לעזור לה.
הייתי לחלוטין בפניקה ולא הייתי בטוחה שאחנו הולכים לצאת מהלידה עם ילדה בידיים – פחד שכמובן היה לגמרי שלי ולא מבוסס על שום נתון עובדתי בשטח.
ופתאום אני מחוברת למוניטור וזהו.
ענת הבינה כנראה שאני בפנמיקה וניגשה אלי, שמה עלי יד ואמרה לי שהמוניטור בסדר גמור.
היא חזרה לעצמה ולכן מחכים כדי לראות מוניטור רציף לכמה זמן ולהחליט מה עושים.
זה מרגיע אותי רק קצת.
ואני מנסה להמשיך לדבר אליה בנתיים, לבקש שתצא ולדמיין אותה יורדת [כמו שעשיתי לאורך הצירים גם בבית].
באיזשהו שלב אני מרגישה כאילו היא עברה איזושהי מדרגה ואומרת להם שנראה לי שהיא בדרך החוצה.
המיילדת ענת וטושה מנסות לסדר אותי בפוזה בלתי אפשרית מבחינתי - הרגליים עליהן והידיים של המיילדת חצי בתוכי ואומרות לי ללחוץ אותה החוצה.
אני מנסה לזוז ואומרת שאני לא יכולה והן אומרות לי שאני יכולה וצריכה ללחות כי צריך להוציא אותה עכשיו ושלא אחכה לצירי לחץ.
אני מנסה ולוחצת ולוחצת ותוך כדי מדברת איתה ועדיין מרגישה שאין בזה הרבה תועלת ואומרת משהו על זה וטושה אומרת לי "אבל הראש כבר בחוץ" וזה כן מגיע אלי ואני אוספת את עצמי ולוחצת את כולה החוצה.
היא יצאה עם רגליים כחולות וחבל טבור כרוך 3 פעמים סביב הצוואר.
מיד חתכו את חבל הטבור ובדקו אותה – אפגר 9.
אני נבהלת נורא ונרגעת קצת כשהיא מתחילה לבכות.
המיילדת מיד שמה אותה עלי ואני מסרבת לשחרר והם מאפשרים לי.
טושה וענת מסתכלות עליה ושתיהן אומרות שהיא נראית בדיוק כמו אחותה חוץ מצבע העיניים.
אני אומרת למיילדת שאני פשוט צריכה להרגיש אותה והיא מאפשרת לי ואומרת שתשקול וכל השאר אח"כ.
אני מחזיקה אותה ומסתכלת עליה ומודיעה לאיש שהגיע הזמן להחליט איך קוראים לה. הוא בוחר בשם אורי [השם שהיה המועדף עליו מראש] טושה מאשרת שזה מתאים לה.
ואני ממשיכה להחזיק אותה ופשוט נושמת אותה ואיתה.
בגלל כל ההתרחשויות כן חשוב להם שרופא ילדים יבדוק אותה והם מבקשים מהרופאה לבוא לחדר הלידה לבדוק במקום לקחת את הקטנה ממני היא בודקת אותה ומאשרת שהכל בסדר.
אחרי עוד כמה זמן ענת וטושה מחליטות לנסוע. הן רוצות לנקות קצת את הבלגן השארנו בבית ולטושה יש עוד משמרת לילה להגיע אליה בערב.
בדרך אלינו ענת מוזעקת לעדו לידה כך שהיא לא נשארת לעזור לטושה וטושה מבקשת מה' שליוותה אותנו, כזכור בחלק מההתחלה בבית לבוא לעזור והיא נענית בשמחה.
אחרי מעל שעה לוקחים אותה ממני לשקול – 3175 ואז מבקשים לקחת אותה לתינוקיה והאיש הולך איתה ואותי מעבירים למחלקה.
לאור הלידה שהייתה אנחנו מחליטים לתת ויטמין K בזריקה. לכל שאר הפרוצדורות האיש מסרב חוץ מרחיצה כי היא מלאה במקוניום.
אני בנתיים מועברת למחלקה לחדר של ביות מלא כמו שביקשתי.
האיש מגיע עם הקטנה והיא מתחברת ומחילה לינוק במרץ. החיבור לא טוב.
כבר בחדר לידה היא הצליחה לפתוע אותי והרופאה שבדקה אותה אישרה שיש לה לשון קשורה, אבל אני ממשיכה להניק ומנסה למצוא תנוחה פחות כואבת.
מבקשים ממני לא לקום לבד ולקרוא לאחיות שילוו אותי לשירותים.
באיזשהו שלב אני עושה את זה ומרגישה די בסדר - חלשה מאד אבל די בסדר חוץ מזה.
כאמור הגעתי לבי"ח בלי כלום – בלי נעליים, בלי צחצונים אפילו בלי כלום.
שכנתי לחדר נותנת לי תחתוני רשת ומהאחיות אני מקבלת תחבושות.
אחרי עוד כמה זמן אני רוצה להתקלח וקוראת שוב לאחות שתלווה אותי.
היא מלווה אותי עד הכניסה למקלחת ובתשובה לשאלתה אני אומרת שנראה לי שאסתדר לבד.
אני מתקלחת - אני זוכרת שסגרתי את המים והסתובבתי לקחת את הכותונת והדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי שוכבת על הרצפה והמנקה מעלי. האיש סיפר לי שהוא שמע בום רץ למקלחת והמנקה שהייתה ליד פתחה את הדלת ומצאה אותי שוכבת על הרצפה. הם מזעיקרים את האחיות ואני מוחזרת למיטה. לחץ דם תקין לחלוטין, לוקחים בדיקת דם - המוגלובין 12.1. ההשערה הייתה שהתעלפתי כנראה בגלל שהתקלחת במים חמים זמן ארוך מדי כנראה וסביר להניח שגם בגלל המתח מהלידה.
מבקשים ממני להמשיך לקרוא לאחיות כל פעם שאני רוצה לקום.
האיש ואני מחליטים בדיון שאני לא אשאיר את אורי איתי ללילה - קשה לי מאד עם ההחלטה אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לשים אותה איתי במיטה מחשש שאתעלף שוב ואני לא מסוגלת לקום כל פעם לעריסה להוציא אותה כך שאני לא מרגישה בטוחה לקחת אחריות שהיא תישאר איתי ללילה וגם אני מבינה שאם אשאיר אותה איתי לא אצליח לנוח בכלל ואני רוצה ללכת הביתה מחר.
האיש נשאר איתי עד כמעט חצות ואנחנו מעבירים אותה לתינוקיה ללילה והאיש נוסע לישון בבית כשלפני זה הוא מביא לי כמה דברים שיהיה לי ללילה.
בכל פעם שקמתי בלילה לשירותים יורדים ממני מפלים של דם וכמעט כל קימה כזו מצריכה החלפת כל המצעים מתחתי במיטה.
אני מצליחה בלילה לנוח קצת ולאגור כוחות ובבוקר להנקת בוקר הולכת לקחת אותה בעצמי. במהך 5 או 5 וחצי השעות שהיא הייתה בתינוקיה היא לא אוכלת בכלל היא ישנה ופולטת/מקיאה עוד מקוניום.
אני לוקחת אותה לחדר והיא מתחברת ויונקת כמעט עד 11:00 רצוף.
באיזשהו שלב האיש מגיע ומביא לי דברים נוספים.
אני מבקשת בסיבוב רופאים בבוקר ללכת הביתה והרופאה אומרת שהיא רוצה לעשות לי שוב ספירת דם ואם לא יהיה משהו דרסטי אלך.
עד שנגמרות כל הפרוצדורות שלי ושל אורי מגיעות שעות הצהריים אבל אנחנו סוף סוף משתחררות הביתה.
קצת אחרי שנכנסנו הביתה אחים הגדולים של אורי מגיעים.
אחיה [בן 4 וחצי כמעט] ניגש אליה מלטף אותה נותן לה יד שתתפוס ואומר: שלום אורי אני אחיך הגדול ואני אוהב אותך.
אחותה הבכורה [6 וקצת] רואה אותו ועושה בערך אותו דבר ומבקשת גם לתת לה נשיקה ומתרגשת נורא.
הקטנה [שנה ותשע כמעט] מתעלמת גם ממני וגם מאורי.
הלילה הראשון היה קשה - היא לא ישנה בכלל, פולטת כמויות אדירות ולא רגועה. במשך היום למחרת היא קצת יותר רגועה אבל פולטת כמויות מסחריות.
ביום שני אנחנו נוסעים לד"ר ליבוביץ' היא מתירה את הלשון ומיד אחרי זה אורי מוצצת כמה מציצות עושה קקי [שלא היה מאז הבי"ח] ומייד בהנקה אחר כך אני מתחילה להרגיש שיפור.
עד למחרת הפצעים עוברים לגמרי והפליטות פוחתות.
בלילה אנחנו עדיין ערות ברובו.. אבל היא הרבה יותר רגועה.
אני מתאוששת לאט לאט וכולנו מתרגלים למצב החדש...
וזהו.. אני אמא לארבעה....}
סיפור הלידה של הנסיכה החדשה:
וכרגיל אני אתחיל מהסוף:
אורי נולדה ב- 18.12.09, נר שמיני של חנוכה, בלידה טיבעית, שהתחילה בבית
והסתיימה בבי"ח הלל יפה, במשקל 3175.
אז איפה להתחיל?
צירים היו כמו בהריונות הקודמים לאורך כל החודש האחרון.
אבל כאמור לידה לא הייתה.
הגעתי כבר לאמצע שבוע 42 והיא עדיין בפנים.
לאורך כל ההריון התלבטתי לגבי נוכחות הילדים בלידה - הם מאד רצו ואני לא הייתי בטוחה מה אני רוצה.
בסוף הכנו אופצית – מי שיהיה איתם אם הם איתי בליהד ובמקביל יוכל להוציא אותם מהבית אם לא יתאים לי.
ההורים שלי החליטו לקנות להם כרטיסים להצגה וביום שישי הם תוכננו לנסוע לראות עם הורי הצגה ולישון אצלם אח"כ, כמובן שכולנו היינו בטוחים שכבר אהיה אחרי לידה.
ביום שני היינו בבי"ח מעייני הישועה לביקורת, ביום רביעי היינו בבי"ח מאיר לביקורת.
הכל נראה בסדר רק היא בפנים עדיין.
ביום חמישי החלטנו שביום שישי מאחר והגדולים נוסעים להורי נבקש מההורים של האיש לשמור על הקטנה ונארגן לנו קצת זמן זוגי לבד.
בחמישי בלילה הפקק הרירי יצא.
זו הפעם הראשונה שפגשתי בו אבל היה מאד ברור שזה זה.
בשישי בבוקר הרגשתי צירים כמו לאורך כל החודש האחרון לא הרגשתי שיש איזה שינוי ואמרתי לאיש שיקח את הגדולים להורים שלי כמו שתיכננו.
לאט לאט הרגשתי שהצירים מתחזקים ודורשים ממני כבר את מלוא תשומת הלב – ניסיתי לתזמן תוך כדי כך שאני עם הקטנה וראיתי שהם לא לגמרי סדירים אבל בהחלט נוכחים.
התקשרתי לענת, המיילדת, לדווח וגם לטושה [חברתי הטובה שליוותה אותי גם בלידות הקודמות].
וביקשתי מהאיש לשים את הילדים ולחזור בלי להתעכב בדרך.
אחרי כמהד קות טושה מתקשרת אלי שוב ואומרת שלא מוצא חן בעיניה שאני לבד. אמרתי לה שהאיש כבר בדרך חזרה ותוך חצי שעה בערך יהיה בבית.
תוך כדי שאנחנו מדברות אני חווה עוד ציר והיא שומעת אותי בטלפון ומודיעה לי שהיא יוצאת לכיווני.
ואז הבנתי שאולי כדאי לעדכן גם את ענת על התקדמות העניינים והיא מבקשת שאמשיך לעדכן אותה בהמשך מה קורה.
לי כמובן ברור בשלב הזה שזו אזעקת שווא.
האיש מגיע ועוזר לי לתזמן את הצירים ויש ציר בערך כל 5-7 דקות של 45 שניות בערך ואחריו אחד קצר יותר.
טושה מגיעה ואני עולה למקלחת. הצירים ממשיכים.
בנתיים הקטנה נוסעת לסבא וסבתא השניים והאיש מתקשר לעדכן את ענת שמצידה מעדכנת אותנו שהיא כבר בדרך אלינו.
אני יוצאת מהמקלחת ואנחנו מתחילים לארגן את המזרון כדי שענת תוכל לבדוק אותי כשתגיע.
ובנתיים אני מעבירה את הצירים על כדור הפיזיו.
ואנחנו מעדכנים גם את ה' שמשהו קורה והיא מוזמנת להצטרף אלינו כשתוכל.
בנתיים ענת מגיעה ואני בפתיחה של 3.
אנחנו מתחילים למלא את הבריכה ואני בנתיים מעבירה את הצירים שממשיכים להגיע - כמו קודם: בערך סדירים ולא מאד אינטינסיביים אבל הולכים ומתחזקים - על הכדור, ובהמשך בתוך המים.
המים מאד מאד נעימים ושי מספיק מים חמים [בניגוד ללידה הקודמת בה לא חיממנו מים בזמן..].
הצירים מתחזקים ומארכים אבל נשארים לא סדירים לגמרי ולא מתקרבים - יש צירים של בערך דקה וחצי כל 4-5 דקות.
ענת בודקת אותי שוב ואני בפתיחה של 7-8.
ובנתיים הכל בסדר – מדי פעם היא בודקת בדופלר ואני עדיין מרגישה תנועות והכל נראה בסדר.
באיזשהו שלב אמרתי לכל הנוכחים שנראה לי שאולי זו לא אזעקת שווא.
בנתיים הצירים מתחילים להתרחק ולהתקצר [פחות מחצי דקה כל ציר]
אחרי עוד כמה זמן ענת מציעה לפקוע את המים ואני מסכימה בשמחה.
יוצאים מים מקוניאלים למדי ומתחילות ירידות דופק רציניות.
הקטנה עדיין גבוהה בתעלת הלידה [2-].
ענת וטושה מסבירים לי שיש סימני מצוקה וצריך להוציא אותה עכשיו ומבקשות שאלחץ גם אם אין צירי לחץ.
אני מנסה ומנסה והן מצידן מנסות לעזור לי בתנוחות שונות ואני מרגישה שהיא פשוט לא יורדת.
אני מרגישה כאילו משהו עוצר אותה ומושך אותה מבפנים.
ענת מחליטה שהגיע הזמן להזמין נט"ן ואומרת שאם בנתיים היא תצא הם יהיו נוכחים ואם לא נתפנה.
אני מנסה ללחוץ ומרגישה שאין תועלת במאמצים שלי למרות שאני מאד מאד מנסה אני מרגישה שמשהו לא בסדר עם הקטנה.
האווירה מאד לחוצה וטעונה.
הנט"ן מגיע, מעלים אותי לאמבולנס כמו שאני, חצי ערומה [היתי עם שמלה] יחפה ובלי כלום. ענת נוסעת איתי באמבולנס והאיש וטושה נוסעים אחרינו עם אוטו.
בנט"ן מחברים אותי לעירוי נוזלים ובודקים לי לחץ דם.
כל הדרך ענת והפרמדיק מדברים אלי ומרגיעים אותי.
אני זוכרת שבדרך שמעתי את הסירנה ולכמה שניות התפלאתי שהרעש לא הולך ומתרחק כמו שאני רגילה עד שהבנתי שזה אנחנו עושים את הרעש...
בדרך עוצרים את האמבולנס לשניה כדי שענת תוכל להקשיב לקטנה בדופלר והיא כבר נשמעת בסדר.
אנחנו מגיעים להלל יפה [בי"ח שהכי קרוב אלינו הביתה]. מכניסים אותי ישר לחדר לידה.
המיילדת של בי"ח בודקת אותי והיא לא בטוחה אם הפתיחה 9 וחצי או מלאה.
מחברים אותי למוניטור ומחכים.
אני בשלב הזה כבר בפניקה מוחלטת – אני מרגישה שמשהו לא בסדר עם הילדה שלי ולא מבינה למה אף אחד לא עושה כלם לעזור לה.
הייתי לחלוטין בפניקה ולא הייתי בטוחה שאחנו הולכים לצאת מהלידה עם ילדה בידיים – פחד שכמובן היה לגמרי שלי ולא מבוסס על שום נתון עובדתי בשטח.
ופתאום אני מחוברת למוניטור וזהו.
ענת הבינה כנראה שאני בפנמיקה וניגשה אלי, שמה עלי יד ואמרה לי שהמוניטור בסדר גמור.
היא חזרה לעצמה ולכן מחכים כדי לראות מוניטור רציף לכמה זמן ולהחליט מה עושים.
זה מרגיע אותי רק קצת.
ואני מנסה להמשיך לדבר אליה בנתיים, לבקש שתצא ולדמיין אותה יורדת [כמו שעשיתי לאורך הצירים גם בבית].
באיזשהו שלב אני מרגישה כאילו היא עברה איזושהי מדרגה ואומרת להם שנראה לי שהיא בדרך החוצה.
המיילדת ענת וטושה מנסות לסדר אותי בפוזה בלתי אפשרית מבחינתי - הרגליים עליהן והידיים של המיילדת חצי בתוכי ואומרות לי ללחוץ אותה החוצה.
אני מנסה לזוז ואומרת שאני לא יכולה והן אומרות לי שאני יכולה וצריכה ללחות כי צריך להוציא אותה עכשיו ושלא אחכה לצירי לחץ.
אני מנסה ולוחצת ולוחצת ותוך כדי מדברת איתה ועדיין מרגישה שאין בזה הרבה תועלת ואומרת משהו על זה וטושה אומרת לי "אבל הראש כבר בחוץ" וזה כן מגיע אלי ואני אוספת את עצמי ולוחצת את כולה החוצה.
היא יצאה עם רגליים כחולות וחבל טבור כרוך 3 פעמים סביב הצוואר.
מיד חתכו את חבל הטבור ובדקו אותה – אפגר 9.
אני נבהלת נורא ונרגעת קצת כשהיא מתחילה לבכות.
המיילדת מיד שמה אותה עלי ואני מסרבת לשחרר והם מאפשרים לי.
טושה וענת מסתכלות עליה ושתיהן אומרות שהיא נראית בדיוק כמו אחותה חוץ מצבע העיניים.
אני אומרת למיילדת שאני פשוט צריכה להרגיש אותה והיא מאפשרת לי ואומרת שתשקול וכל השאר אח"כ.
אני מחזיקה אותה ומסתכלת עליה ומודיעה לאיש שהגיע הזמן להחליט איך קוראים לה. הוא בוחר בשם אורי [השם שהיה המועדף עליו מראש] טושה מאשרת שזה מתאים לה.
ואני ממשיכה להחזיק אותה ופשוט נושמת אותה ואיתה.
בגלל כל ההתרחשויות כן חשוב להם שרופא ילדים יבדוק אותה והם מבקשים מהרופאה לבוא לחדר הלידה לבדוק במקום לקחת את הקטנה ממני היא בודקת אותה ומאשרת שהכל בסדר.
אחרי עוד כמה זמן ענת וטושה מחליטות לנסוע. הן רוצות לנקות קצת את הבלגן השארנו בבית ולטושה יש עוד משמרת לילה להגיע אליה בערב.
בדרך אלינו ענת מוזעקת לעדו לידה כך שהיא לא נשארת לעזור לטושה וטושה מבקשת מה' שליוותה אותנו, כזכור בחלק מההתחלה בבית לבוא לעזור והיא נענית בשמחה.
אחרי מעל שעה לוקחים אותה ממני לשקול – 3175 ואז מבקשים לקחת אותה לתינוקיה והאיש הולך איתה ואותי מעבירים למחלקה.
לאור הלידה שהייתה אנחנו מחליטים לתת ויטמין K בזריקה. לכל שאר הפרוצדורות האיש מסרב חוץ מרחיצה כי היא מלאה במקוניום.
אני בנתיים מועברת למחלקה לחדר של ביות מלא כמו שביקשתי.
האיש מגיע עם הקטנה והיא מתחברת ומחילה לינוק במרץ. החיבור לא טוב.
כבר בחדר לידה היא הצליחה לפתוע אותי והרופאה שבדקה אותה אישרה שיש לה לשון קשורה, אבל אני ממשיכה להניק ומנסה למצוא תנוחה פחות כואבת.
מבקשים ממני לא לקום לבד ולקרוא לאחיות שילוו אותי לשירותים.
באיזשהו שלב אני עושה את זה ומרגישה די בסדר - חלשה מאד אבל די בסדר חוץ מזה.
כאמור הגעתי לבי"ח בלי כלום – בלי נעליים, בלי צחצונים אפילו בלי כלום.
שכנתי לחדר נותנת לי תחתוני רשת ומהאחיות אני מקבלת תחבושות.
אחרי עוד כמה זמן אני רוצה להתקלח וקוראת שוב לאחות שתלווה אותי.
היא מלווה אותי עד הכניסה למקלחת ובתשובה לשאלתה אני אומרת שנראה לי שאסתדר לבד.
אני מתקלחת - אני זוכרת שסגרתי את המים והסתובבתי לקחת את הכותונת והדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי שוכבת על הרצפה והמנקה מעלי. האיש סיפר לי שהוא שמע בום רץ למקלחת והמנקה שהייתה ליד פתחה את הדלת ומצאה אותי שוכבת על הרצפה. הם מזעיקרים את האחיות ואני מוחזרת למיטה. לחץ דם תקין לחלוטין, לוקחים בדיקת דם - המוגלובין 12.1. ההשערה הייתה שהתעלפתי כנראה בגלל שהתקלחת במים חמים זמן ארוך מדי כנראה וסביר להניח שגם בגלל המתח מהלידה.
מבקשים ממני להמשיך לקרוא לאחיות כל פעם שאני רוצה לקום.
האיש ואני מחליטים בדיון שאני לא אשאיר את אורי איתי ללילה - קשה לי מאד עם ההחלטה אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לשים אותה איתי במיטה מחשש שאתעלף שוב ואני לא מסוגלת לקום כל פעם לעריסה להוציא אותה כך שאני לא מרגישה בטוחה לקחת אחריות שהיא תישאר איתי ללילה וגם אני מבינה שאם אשאיר אותה איתי לא אצליח לנוח בכלל ואני רוצה ללכת הביתה מחר.
האיש נשאר איתי עד כמעט חצות ואנחנו מעבירים אותה לתינוקיה ללילה והאיש נוסע לישון בבית כשלפני זה הוא מביא לי כמה דברים שיהיה לי ללילה.
בכל פעם שקמתי בלילה לשירותים יורדים ממני מפלים של דם וכמעט כל קימה כזו מצריכה החלפת כל המצעים מתחתי במיטה.
אני מצליחה בלילה לנוח קצת ולאגור כוחות ובבוקר להנקת בוקר הולכת לקחת אותה בעצמי. במהך 5 או 5 וחצי השעות שהיא הייתה בתינוקיה היא לא אוכלת בכלל היא ישנה ופולטת/מקיאה עוד מקוניום.
אני לוקחת אותה לחדר והיא מתחברת ויונקת כמעט עד 11:00 רצוף.
באיזשהו שלב האיש מגיע ומביא לי דברים נוספים.
אני מבקשת בסיבוב רופאים בבוקר ללכת הביתה והרופאה אומרת שהיא רוצה לעשות לי שוב ספירת דם ואם לא יהיה משהו דרסטי אלך.
עד שנגמרות כל הפרוצדורות שלי ושל אורי מגיעות שעות הצהריים אבל אנחנו סוף סוף משתחררות הביתה.
קצת אחרי שנכנסנו הביתה אחים הגדולים של אורי מגיעים.
אחיה [בן 4 וחצי כמעט] ניגש אליה מלטף אותה נותן לה יד שתתפוס ואומר: שלום אורי אני אחיך הגדול ואני אוהב אותך.
אחותה הבכורה [6 וקצת] רואה אותו ועושה בערך אותו דבר ומבקשת גם לתת לה נשיקה ומתרגשת נורא.
הקטנה [שנה ותשע כמעט] מתעלמת גם ממני וגם מאורי.
הלילה הראשון היה קשה - היא לא ישנה בכלל, פולטת כמויות אדירות ולא רגועה. במשך היום למחרת היא קצת יותר רגועה אבל פולטת כמויות מסחריות.
ביום שני אנחנו נוסעים לד"ר ליבוביץ' היא מתירה את הלשון ומיד אחרי זה אורי מוצצת כמה מציצות עושה קקי [שלא היה מאז הבי"ח] ומייד בהנקה אחר כך אני מתחילה להרגיש שיפור.
עד למחרת הפצעים עוברים לגמרי והפליטות פוחתות.
בלילה אנחנו עדיין ערות ברובו.. אבל היא הרבה יותר רגועה.
אני מתאוששת לאט לאט וכולנו מתרגלים למצב החדש...
וזהו.. אני אמא לארבעה....}
-
POOH_והתוספות*
- הודעות: 1091
- הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
- דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*
pooh והתוספות
ההחלטה שלנו להיחשף ולחשוף את ילדינו לא הייתה קלה ופשוטה אבל אנחנו לא יכולים לתת להם את מה שהן צריכות בעצמנו.
אם החלטתם/תחליטו לתרום השנה למטרה טובה נשמח אם תבחרו לעזור לנו לעזור לבנותינו.
דרך one]כאן fund[/po]/348
ויש גם דף פייסבוק
והבלוג
אם החלטתם/תחליטו לתרום השנה למטרה טובה נשמח אם תבחרו לעזור לנו לעזור לבנותינו.
דרך one]כאן fund[/po]/348
ויש גם דף פייסבוק
והבלוג
-
POOH_והתוספות*
- הודעות: 1091
- הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
- דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*
-
POOH_והתוספות*
- הודעות: 1091
- הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
- דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*
pooh והתוספות
קישור לפוסט האחרון שלי בבלוג.
יום האם
יום האם
-
POOH_והתוספות*
- הודעות: 1091
- הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
- דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*
-
POOH_והתוספות*
- הודעות: 1091
- הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
- דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*
-
POOH_והתוספות*
- הודעות: 1091
- הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
- דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*
pooh והתוספות
העלות השנתית לשילוב איימי ואורי בגני עיריה רגילים תעלה לנו כ- 180,000 ש"ח.
שאין ביכולתנו לממן לבד.
תרומתכם המוכרת לצרכי מס תסייע לקידומן ככל האפשר.
אנו ובני המשפחה נודה ונברך על כל תרומה – קטנה כגדולה.
ניתן לתרום בדרכים הבאות:
מס ח-ן 568135
מי ייתן ותמיד תהיו בצד הנותן
ומשהו שכתבתי בבלוג שלי
שאין ביכולתנו לממן לבד.
תרומתכם המוכרת לצרכי מס תסייע לקידומן ככל האפשר.
אנו ובני המשפחה נודה ונברך על כל תרומה – קטנה כגדולה.
ניתן לתרום בדרכים הבאות:
- להעביר לקרן מיוחדת שהוקמה לצורך כך ע"ש "חברים לרפואה" עבור איימי ואורי רונן
מס ח-ן 568135
- שליחת צ'ק ע"ש "חברים עבור איימי ואורי רונן" לכתובת משרדי "חברים לרפואה"
- באמצעות העברה / הפקדה ישירה לח-ן
- באמצעות כרטיס אשראי: בטלפון: 03-5777666
מי ייתן ותמיד תהיו בצד הנותן
ומשהו שכתבתי בבלוג שלי