סיפור הלידות של נעמי בן שיטרית

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה. לידה ראשונה: דף סיפור לידה בבית חולים. לידה שניה: דף סיפור לידת בית. לידה שלישית: בבית, דף סיפור לידה ללא ליווי}

[נעמי_בן_שיטרית*]

אני בחוב רגשי לעצמי והחלטתי לפרוע אותו.
לא ברור לי למה עכשיו אך זה בודאי יתבהר בהמשך.

אז הנה דף סיפור לידה :

יש לי שתי בנות נפלאות. מעיין ואמלי. מעיין נולדה לפני ארבע שנים מתוך זוגיות קסומה של 13 שנה.
במשך שנים ניסיתי לברוח מהמחויבות של הבאת ילד לעולם עד שלבסוף אישי הבהיר לי שזה היום או לעולם לא.
ידעתי היטב מה תהיה המשמעות של אמהות עבורי: מחויבות טוטאלית, הקדשת חיי לילדים על חשבון הזוגיות, ההגשמה המקצועית, הניידות והנוודות. ולכן ברחתי. בנוסף לכך הרגשתי מלאה כל כך בעצמי ובזוגיות ולא הבנתי מה כבר אוכל לקבל מהבאת ילד לעולם.
לקח לי זמן להבין שמה שאוכל לקבל זה את ההזדמנות לתת.
כל ההריון הרגשתי אהבה אדירה מתוכי. ההריון היה קל וכיף. ללא בדיקות וענינים רפואיים. לא הרגשתי בשום שלב שלרפואה יש קשר כלשהו עם ההריון או הלידה הצפויה.
הלכתי רק לאולטרסאונדים כשרציתי לדעת את מין העובר. באף אחד מהם לא ראו.
מאמצע ההריון התחלתי ללכת למפגשי הכנה ללידה וליוגה לנשים בהריון.
אשה מקסימה בשם אליסון לימדה אותי את כל מה שהייתי צריכה לדעת על תהליך ההריון והלידה: להקשיב לעצמי ולעובר.
היא עשתה עבודה יסודית בחיזוק הביטחון שלי בכך שאני יודעת איך ללדת, מכירה את גופי ואת הדרך שבה הוא יאפשר לעובר להיולד.
אליסון לימדה אותי את כל מה שהיא יודעת על בית החולים והרופאים שהיא מכירה. היא הכינה אותי כמו שצריך... ללידת בית.
רק שהיא אינה מילדת ולא היתה מוכנה לקחת אחריות וללות אותי בלידת בית.
נשארתי לבד עם רצוני לממש את חווית הלידה כפי שגופי ונפשי אומרים לי, אך ללא תמיכה מקצועית בנושא זה לשעת הלידה.
באותה תקופה גרנו באילת. לא היתה אף מילדת באזור. נאלצתי להחליט האם אלך לבית חולים או לא.
לא החלטתי.
בתחילת שבוע 37 בדיוק כפי שצפיתי (ומבחינתי בדיוק בזמן), ירדו לי המים.
קראתי לאישי. הוא ממש רצה להמשיך לעבוד ולא הצליח להתחבר לעובדה שהלידה מתחילה וצריך לשנות פאזה ולהתכוונן לחוויה הגדולה. לאחר כ6 שעות התחילו הצירים. הדלקתי נרות, מלאתי אמבטיה, סידרתי מזרון על הריצפה ומוסיקה ברקע. אישי התחיל לקלוט מה קורה ונרתם לעזרתי בהתמודדות עם כל ציר שמגיע. הוא חש את הציר המגיע בידיו המחבקות אותי, והורה לי לנשום.
אני על שש, נשענת על פוף גדול ומשחררת את בטני אל כפות ידיו המרגיעות. רגעים קסומים. אינטימיות, גלי כאב שעוברים דרכי ומותמרים לערפול חושים ותחושות "הי" עדינות. איזה תענוג, התרגשות, התחדשות. כמה רוך ויופי באינטימיות הזוגית המכווננת בהרמוניה מושלמת לתהליך הלידה.

הלואי וזה היה ממשיך כך. כמה אני מצטערת, עצובה וכועסת שלא המשכנו בדרך מופלאה זו.
אך כפי שכתבתי קודם, לא החלטתי היכן אלד.

ירד הערב, התחילו צירים חזקים, הלידה התקדמה.
ידעתי שעכשיו אני בדרך לנקודה שאין ממנה חזרה, אם אני אשאר עוד רגע בבית כבר לא אוכל לעבור לבית החולים.
צריך היה להחליט. ולא יכולתי.
מדוע? מדוע לא יכולתי לזרום, להיכנע, להתמסר לרצון שלי ללדת בבית?

ההתניה התרבותית היתה חזקה ממני. ההתניה שאני חלשה, שאני לא יודעת, שאני לא מומחית, שאסור לי לקחת אחריות על עצמי וגופי, שאיני יודעת להחליט עבור עצמי, לבחור את מה שנכון לי באומץ ונחישות.
והרי אני כזאת. כל חיי עשיתי רק מה שרציתי באמת. הייתי מורדת, סוררת, מופרעת, חסרת גבולות.
היתי נפלאה, משוחררת,עצמאית וחופשיה באמת.
אז מה קרה כאן?
תעלומה.


שאלתי את אישי מה לעשות. הוא לא ידע. לא התכוננתי לבית החולים. לא ביקרתי שם, לא הכנתי תיק. למעשה ידעתי שאין לי כל צורך עניין או רצון להתקרב לבית החולים. הרגשתי בריאה לחלוטין ופחדתי ששם אחלה. מסתבר שחששותי היו מוצדקים בהחלט.
ברגע הקריטי הזה העברתי את הפיקוד לאיש שלי שלא התכונן ללקיחת אחריות שבלידת בית.
הוא הציע שנזמין מונית וניסע לבית החולים, במרחק של כשלוש דקות נסיעה.
ברגע שהסכמתי הכל התחיל להשתבש ולהתמוטט.
בהפסקה בין הצירים אירגנתי תיק. הכל נפל, בקבוק קרם פנים נשבר, הפכתי לעצבנית ולחוצה.
ניתקתי את עצמי מרגשותי וניסיתי להתמודד עם תחושות הכאב.
הזמן הפך למעורפל ולא ברור. אני זוכרת את עצמי מדדה למחלקת היולדות והופכת להיות חסרת אונים ותלותית מרגע לרגע.
איבדתי את כוחותי, את העצמאות שלי ואת הביטחון הפנימי בנפשי ובגופי.
זרקתי את האחריות על הלידה לידי צוות בית החולים.
אחות מילדת קיבלה את פנינו בכעס על כך שאין לנו מסמכים להציג.
הורתה לי לשכב על מיטה ובחוסר רגישות דחפה את ידה אל תוכי.
בתוך רגע חשתי פקיעה וזרם גדול של נוזל שקוף ודם נשפך החוצה.
הייתי שבורת רוח.
עכשיו כשאני נזכרת אני לא מבינה איך העזה. איך העזה לעשות פעולה כלכך אלימה וחודרנית.
מה היא רצתה להשיג בפעולה הזאת?
אני זוכרת את הבעת פניה. היא לא היתה מרוצה ממה שקרה.
אני זוכרת שהיא אמרה משהו על כך שעכשיו ירדו לי המים ולא קודם כפי שסיפרתי.
אני יודעת שבבית ירדו לי מים, וחלק מהפקק הרירי התחיל לצאת כבר ארבעה ימים קודם.
עד לאותו רגע של ההתערבות הבוטה התהליך היה איטי, נכון וקסום.
הגוף שלי כל כך חכם, כל כך מדויק. הוא יודע מתי להיפתח ומתי לשחרר.
מדוע היא פתחה אותי בכוח?
בבת אחת הרגשתי כאב של התנגדות. הגוף שלי לא הרגיש נוח עם הזירור.
המילדת זזה ממני ואני קפצתי למקלחת.
מצאתי ניחום קל במים החמימים ובזרם המשחרר.
גופי רועד בעוד אני כותבת. אני רוצה לבכות, לשחרר את הפגיעה.
המילדת ביקשה שאצא מן המים. לא הסכמתי. רציתי להישאר ללדת במקלחת.
היא קראה לרופא שמנהל את מחלקת היולדות.
הם עמדו בפתח המקלחת מביטים בי ערומה, בוכה וכואבת.
הם ממש התחננו שאצא ואבוא להיבדק.
לא הסכמתי.
הם התקשרו לאליסון שתציל אותם, ואני שמחתי שהיא תבוא להציל אותי.
רק כשהיא הגיעה הסכמתי לעבור לחדר היולדות.
הלכתי עירומה לחדר הלידה ונעמדתי בחדר הקר שנראה כמו מעבדה גדולה לניסויים בבני אדם.
לא היה שום דבר חם או אנושי בחדר הזה.
נעמדתי ליד מה שנראה לי ככיסא עינויים וחיפשתי מה לעשות עם הגוף שלי.
לא היה מזרן או פוף, שום דבר שיקלוט את גופי ויאפשר לי לרקוד עליו את ריקוד הלידה.
פתאום הבנתי למה הכנסתי את עצמי כשהלכתי לשם.
נשברתי.


אליסון הגיעה. רכה ונעימה.
ניסתה לפשר ולגשר ביני לבין הצוות.
דבר ראשון היא נתנה לי כמה טיפות רסקיו, אך אני כבר איבדתי את העשתונות.
עשיתי מה שאמרו לי. עליתי על המיטה. וביקשתי משהו נגד הכאבים.
הציעו לי זריקת טשטוש.
כבר לא היה אכפת לי מכלום.
ויתרתי על גופי על נפשי ועל התייחסות אוהבת לתהליך הלידה.
רציתי רק שיעזבו אותי בשקט ויתנו לי לסיים את זה מהר.
עדיין ידעתי בתוכי מה אני צריכה על מנת ללדת ומה יפריע לי.
כשהושיבו אותי על המיטה כרכו מסביבי שני חוטים, מוניטור צירים ומוניטור דפיקות לב העובר.
לא יכולתי לסבול מגע של שום דבר קר, קשה ולא אנושי.
זה היה בלתי נסבל, צעקתי שיורידו את זה, לאחר ויכוח קצר ודי אלים הסכימו שאישי יחזיק את המוניטור של העובר בידו במקום לקשור את זה עליי.
ויתרו על החוט השני.
היה לי קשה שהוא משתף פעולה איתם. אך כבר ממילא הרגשתי לבד מול העולם.
הרגשתי כמו במאבק נגד הצוות כשלמעשה האנשים שלי שומרים על נייטרליות.
תחושת בגידה.
השתמשתי בכוח פיסי, בצעקות וכלום לא עזר. הם לא התכוונו לאפשר לי ללדת בעצמי.
אולי אני מבינה אותם קצת.
הגעתי בסערה באמצע הלידה, משדרת כוח וחולשה, שליטה ואיבוד שליטה, עצמאות ותלותיות.
בשלב הזה זריקת הטשטוש היתה במקום.
היה מותר לי להיסחף לשיגעון, לבלבול ולחוסר השליטה. אני הרי מסוממת.
ראיתי בתגובות שלהם שאני מסוממת וחסרת שליטה, והרשיתי לעצמי להתנתק רגשית ומחשבתית מחדר העינויים.
אחר כך אני זוכרת צעקות. המון צעקות . שלי.
רגעים של שקט ושוב צעקות.
אני זוכרת את המילדת מבקשת ממני ללחוץ. ואני יודעת שלא נכון לי.
היא מתחננת שאלחץ. אני לוחצת.
אני יודעת שזאת לא הדרך ואין לי אפשרות להסביר שלא ככה.


אני מרגישה שהלחיצות לא נכונות, לא בזמן ולא תורמות.
אני רוצה להרפות, לשחרר, לשנות תנוחה ולאפשר לתינוקת לצאת.
אך אני כבולה, מחוברת לאינפוזיה, תפוסה במיטה/כיסא הלא הגיוני הזה.
מתחילים לצעוק עליי: "זאת לידה מוקדמת, התינוקת במצוקה, נצטרך ואקום".
אני יודעת שזה לא נכון.
טוב לה. היא מבקשת ממני עוד רבע שעה.
היא זקוקה לי להרפות ולתת לה לצאת לאט לאט. על מנת שלשתינו יהיה קל.
הם לא שומעים אותה. הם לא מבינים.
ועכשיו קורה דבר מפחיד.
הרופא נעמד לימיני ומפשיל שרוול.
סיפרו לי מראש שהוא אוהב ללחוץ על הבטן על מנת להוציא את התינוק בכוח.
אני נבהלת ודוחפת אותו ממני עם המרפק.
צועקת לאאאא!
הראש מתחיל לצאת. ונכנס. ויוצא.
ואני מתחננת לעוד זמן.
החלק הזה צריך להיעשות לאט ובעדינות. אני לא רוצה להיקרע.
צעקות.
ואז נכנסת לחדר אישה מלאך.
חלוק לבן, ועיניים כחולות כמו ים.
מחזיקה את ידי. מלטפת.
מדברת אליי. מתייחסת. מכבדת.
שואלת אותי מה קרה, על מה הצעקות.
אמרתי לה שכואב לי.
היא אומרת "את יכולה לעשות את זה". והקול שלה משדר בטחון ורוגע.
ואז אני נזכרת: מי אני, מה אני יודעת ולמה אני מסוגלת.
לחיצה אחת, חתך גדול והתינוקת יוצאת.
זה קרה בשניות.
פיספסתי את הרגע הגדול. איזו תחושת החמצה.
לא הרגשתי אותה עוברת דרכי, היא השפריצה החוצה כשחתכו לה הפתח.
למה חתכו? מה הם השיגו בזה? למה לא לאפשר לי ולה להרגיש את החיכוך הכואב של החיים?
והנה היא בחוץ. יפיפיה , בריאה.
הם מתפלאים. היכן התינוקת במצוקה, היכן התינוקת שעדיין לא בשלה?
אבל ניסיתי להסביר להם שהכל בסדר, והיא מושלמת, למה הם לא הקשיבו?
עוטפים אותה ונותנים לי מומיה. עיניים גדולות כחולות.
מסתכלת עליי. כמו חוצן שלא מבין מה זה החיים האלה.
ולוקחים אותה. זה לא אנושי.
האיש שלי איתה. בודק שלא יחסנו שלא ידקרו.
אני שוכבת במיטה במסדרון חשוך . לבד.
אחר כך אני במיטה במחלקה, התינוקת בצינוקיה.
אישי מתכרבל איתי במיטה. בניגוד לחוקים.
מתנחמים אחד בזרועות השני. ישנים.
השעות האלה מודחקות.
איך אוכל לזכור שנטשתי אותה.
יגידו לי שהייתי צריכה לישון, שהיא היתה צריכה לישון.
זה לא הגיוני.
אפילו אני לא יכולתי לישון לבד באותו לילה, אז איך היא?
לפנות בוקר הלכתי לקחת אותה.
ויותר לא נפרדנו.


המשך השהות בבית החולים היתה קשה ומתסכלת.
אך לפחות היינו ביחד.
רופא נחמד עבר בין כל האמהות והרגיע אותנו שתינוקות בדרך כלל לא יונקים ביומיים הראשונים אז אין לנו מה לדאוג.
הוא אמר שהם נולדים שבעים.
במשך כשנתיים קניתי את הסיפור הזה.
מה, שאודה בפני עצמי שגרמתי לה טראומה עד כדי כך שהיא לא יכלה לינוק?
כן. אני מודה. סיממתי אותה, נטשתי אותה, השארתי אותה לבד בקופסת פלסטיק ללא מגע אנושי, באור חזק ללא חום גוף או קירבה לשד מזין. ועשיתי זאת בשעות הראשונות של חייה.
וזה לא הסוף.
מעיין פיתחה צהבת הילוד.
ואיך לא תצא מאיזון בנסיבות כאלה?
שוב נשברתי מול המערכת.
במקום להניק בבית ולהבריא אותה נתתי להם לשים אותה בקופסא מחוממת באור סגול.
שוב ללא מגע אנושי, כשההאכלה היא מבקבוק של חלב שאוב. (על מנת שיוכלו לעקוב אחר הכמויות)
מעבדה לניסוי בבני אדם כבר אמרתי?
ישבתי צמודה לקופסא, שבורה ובוכה כי אני יודעת שהיא לא צריכה את זה.
בתוך שש שעות הערכים היו מאוזנים אך מעיין נאלצה להישאר בקופסא כי לא משחררים בשבת.
לא אנושי כבר אמרתי?
בית החולים היה עויין כלפיי.
הרופא קרא לאמא שלי לשכנע אותה שתשפיע עליי לחסן את התינוקת.
היא אמרה לו שאילו היתה יודעת אז את מה שהיא יודעת היום לא היתה מחסנת את ילדיה.
לאחר מכן רצו שאקבל זריקה של אנטי D, שמקבלות נשים בעלות סוג דם שהוא RH שלילי.
לא הסכמתי.
החתימו אותי על מסמך שאומר שאני לא אוכל ללדת יותר בחיי ואני פותרת את בית החולים מאחריות לכך.
לא אכנס לפרטים אך בחקירה מעמיקה גיליתי שכמו בכל חיסון גם בו יש סיכון ,
ולמדתי כי רוב הנשים שהן בעלות RH שלילי למעשה אינן זקוקות לו.
בכדי שאישה תפתח נוגדנים בדם שיפגעו בעובר צריכים להתקיים מספר רב של תנאים שברור לי שאני איני מקרה מתאים.

עזבנו את אילת.
לאחר שנתיים שוב הייתי בהריון.
הפעם, החלטתי. לידת בית.

[נעמי_בן_שיטרית*]

מתקשה להמשיך.
עדיין לא עיבדתי את הלידה של מעיין.
מחפשת מה בקשיים שלה היום הם תוצאה של אותה לידת בית חולים איומה.
אילו מההתנהגויות שלה, מהפחדים שלה הם תוצאה של ארבעה ימי התעללות ונטישה.
אני קשה עם עצמי ועם בית החולים.
אך אני תופסת את החוויות שעברתי בבית החולים כתוצאה של אטימות רגשית ורוחנית טוטאלית.
ברור לי שזה נובע מחוסר מודעות, והעתקה של שגיאות עבר.
קארמה קשה שרק על ידי עוצמת הסבל ניתן להתוודע אליה ולשאוף לתיקון.
כואב לי שרק מתוך חוויה של התעללות ונטישה הובהר לי הצורך בהיצמדות לאינסטינקט האימהי.

וידוי:
בהריון הראשון נחשפתי לראשונה לעלון "באופן טבעי".
קראתי את סיפורי הלידה המופלאים של האמהות שילדו בלידת בית לאחר חוויה קשה של לידת בית חולים.
אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני לא אהיה אמא כזאת.
אני אלד כמו שנכון לי כבר בלידה הראשונה.
עדיין לא ברור לי כיצד הפכתי להיות כמותן.
אין לי את התירוץ של חוסר מידע ומודעות.
מה השתבש בתוכי שהביא אותי ללכת לבית החולים?

[בת_ההרים*]

נעמי יקרה,
בהמשך לדברים אחרים שכתבתי לך בפורמט אחר...
מצד אחד אני מבינה לגמרי את ה"הלקאה העצמית" והקושי להשלים עם מה שהיה, השתשלות האירועים. להביט על הילד בימים יותר רגישים/מאתגרים ולחוש שיש בו קושי שאולי היה יכול להמנע.
ומצד שני,אני מתחברת למה שכותבת לך אורנה. אני כן אמינה שכל ילד,גם אם נולד בלידה הכי זורמת וטבעית שתהיה-מביא איתו קושי אל העולם ואל החיים. הלא מה שמביא כל נשמה בחזרה אל מעגל החיים הוא הצורך לתקן. להגיע להרמוניה. גם הילדים הכי "נורמלים" ימצאו תמיד סיבה לאיזו תראפיה, ריברסינג וכד'. לפעמים עדיף להניח לסיבות העמוקות והנסתרות או נשגבות מבינתנו; מדוע ילדת את מעיין כך ולא אחרת. מדוע קרו הדברים כפי שקרו...
קרו. זה היה כתוב בכוכבים. כך בחרת באותו הרגע מתוך אינספור רצפים של אפשרויות בחירה. כל תשובה תהיה מניחת דעת.
גם אני עם בני הבכור שנולד בניתוח קיסרי טראומטי ,נוטה בימים קשים לומר לעצמי "הילד הזה מן הלידה הביא איתו קושי". אבל כשאני מתעשתת אני מבינה שעם כל הקושי של הלידה שלו,הוא נשמה רכה,צדיקה. שזקוקה לחום ואהבה בדיוק כמו כולנו.
אגב, איך נולדת את?
שלך באהבה.

[נעמי_בן_שיטרית*]

אורנה ובת ההרים תודה.
אני בהחלט זקוקה לתגובות שיעוררו אותי לבחון את הגישה שלי לסיפור הלידה.
כתבתן על הלקאה עצמית.
אני בוחרת לראות את ההחלטה שלי ללדת בבית חולים בניגוד לקול הפנימי שלי, כהחלטה שגויה ושלילית.
יחד עם זאת אני מבינה שזאת היתה ההחלטה ששיקפה באופן המדויק ביותר את המקום הרגשי שבו הייתי:
מפוחדת, חסרת אונים וקורבנית.
אני לא מלקה את עצמי על כך ובהחלט יש בי חמלה לעצמי.
יחד עם זאת את המעשה שעשיתי אני מגנה.
אין בי חמלה להתעללות ולנטישת תינוקות, יש בי חמלה לאם שעשתה זאת כי אני מודעת למצוקה.
כל אדם הפועל באופן שלילי עושה זאת מתוך חסר. גם אני פעלתי מחסר.
בחרתי להתעלם מהעוצמה הפנימית שלי ומהעצמאות, ולהתמסר לתלותיות ולאיבוד השליטה.
הסיבה לכך כנראה נעוצה בלידה שלי עצמי. (כפי ש בת ההרים רמזה)
העתקתי את הלידה שלי כפי שאמא שלי כנראה העתיקה את הלידה של עצמה וכו'.
מעיין היא עוד חלק בשרשרת הפחד.
שרשרת שאני מקווה שהתחלתי לעצור.

[בת_ההרים*]

שרשרת שאני מקווה שהתחלתי לעצור
תמיד מדברים על המושג של "לידה מעצימה". הייתי רוצה להאמין שאנו שוברות את שרשרת הפחד בעזרת העוצמה שלנו שמתגלמת בזמן ההריון והלידה. יש נשים שיולדות על פי הנוסחה של שרשרת הפחד. אבל יש נשים שמשתמשות בכל הריון ולידה כקרש קפיצה אל תוך שבירת הדפוסים המוכרים.וזו גדולה ועוצמה נשית בעיניי.
אני לא צריכה לומר לך(אבל כמובן שבכל זאת אומר) שאת אמיצה ועצמתית בעצם היכולת שלך לשבת ולכתוב על כל החוויה הקשה והמטלטלת הזו שעברת. אצל הרבה נשים חוויה כזו יכולה פשוט להשאר בתוך איזו מגירה נעולה.
אני מחכה בהתרגשות לסיפור הלידה השנייה

[נעמי_בן_שיטרית*]

אני כן אמינה שכל ילד,גם אם נולד בלידה הכי זורמת וטבעית שתהיה-מביא איתו קושי אל העולם ואל החיים. הלא מה שמביא כל נשמה בחזרה אל מעגל החיים הוא הצורך לתקן. להגיע להרמוניה.

אני בטוחה כי הנשמה של מעיין בחרה את מסלול חייה באופן מדויק. היא בחרה להיולד לאמא שמתעלמת מעצמה ופוגעת בה. זה החיכוך שבחרה על מנת להתמודד עם המטענים הקארמתיים שהיא צריכה להעלות ולפרק.
על מנת לעזור לה עליי להיות נאמנה למקום האמיתי שלי בכל רגע. גם אם זה מקום של פחד וחסר שממנו היא נפגעת.
בסיפור הלידה שלה אני מודה ומתוודה על החסר שלי שממנו היא נפגעה.
כל שאטפל יותר בחסר שלי כך היא תזכה יותר לאם שמחה ושלמה שתעניק לה אהבה ותקשיב לה ממקום נקי.
הסיפור של הלידה שלה הוא סיפור החסר שלי.

[עינת_טל*]

קראתי,
תכתבי עוד.
אני אוהבת את החיות שלך !

[בת_ההרים*]

ככל שאטפל יותר בחסר שלי כך היא תזכה יותר לאם שמחה ושלמה שתעניק לה אהבה ותקשיב לה ממקום נקי
אני בדרך כלל לא אוהבת את האייקון הזה בגלל ה"שריר" אבל בכל זאת

[רחלי_בהרל*]

נעמי, אני קוראת ובוכה. רגע, זה הסיפור שלך, לא שלי, אז מה אני מתערבת?
ואולי אי אפשר שלא לבכות, ואני מרגישה שסיפרת את הסיפור שלי: בית החולים, פקיעת מי שפיר עם מסרגה (היא רופאה או סורגת?) זריקת הטשטוש, האלימות של הרופאה: "נו כבר, תדחפי", (למילדת) "היא לא תצליח, היא לא דוחפת"...ההפרדה המיידית, החיסון לפג בגיל 34 שבועות, ושבועיים אינסופיים של הפרדה בפגיה, עם יחס מתנשא וחוסר עידוד להנקה ועוד כהנה וכהנה שאולי בסוף אני אפתח דף בעצמי...אז תודה לך, ואני ממשיכה לעקוב.
העיקר שעשיתי תיקון בלידה השניה, פשוט הורדמתי מתחילתה ועד סופה, ואז לא היתה אלימות ולא פקיעת מסרגה...
וברצינות, חייבת לציין, שהקיסרי (שהיה אולי הכרחי במצבי) היה עדיף על מה שעבר עליי ועל זיו בלידה ה ראשונה.

[רחלי_בהרל*]

ובקשר להפיכת החוויה למעצימה, נראה לי שלפחות בשלב ראשון האבל והבכי הם מה שהכי חשוב,
ואחרי שמותר להרגיש, כבר יעלו התובנות, אי"ה.

[נעמי_בן_שיטרית*]

תודה על התגובות.

[נעמי_בן_שיטרית*]

בתחילת הדף כתבתי שלא ברור לי למה אני כותבת עכשיו ושזה בודאי יתבהר בהמשך.

היום זה יום ההולדת של אמלי. היא בת שנתיים והיום אכתוב את סיפור הלידה שלה.

אמלי נוצרה כשחווינו מצב של חוסר יציבות.
היא נוצרה מתוך הצהרה גלויה של מניעת הריון ורצון סמוי של המשכיות והתפתחות.
למעשה יומיים אחרי שמעיין נולדה כבר רציתי הריון נוסף אך חשבנו שיהיה נכון לחכות שהיא תהיה בת שנתיים.
כשהגיע הזמן הינו במצב רגשי וכלכלי לא ברור אז החלטנו לדחות את ההריון.
אמלי מצידה לא התייחסה לדחייה הרציונלית ונוצרה מתוך רגש טהור אם כי לא מודע של רצון משפחתי להתפתח.
כשגילינו את ההריון (לאחר שהדחקתי אותו יותר מחודש) התלבטנו מה לעשות.
לקח לנו מספר ימים לקחת אחריות על האתגר שלפנינו ולרצות את ההריון.
ברגע שהבנו שאין כאן טעות וההריון הגיע בדיוק בזמן הנכון, התגברנו על ההתנגדויות ומצאנו בתוכנו שמחה והתרגשות.

ההריון היה נפלא. ללא בדיקות והתערבויות מיותרות.
מכיוון שהחלטתי על לידת בית התחלתי לחפש מילדת.
בתוכי רציתי לידה ללא מילדת אך עדיין כמשפחה לא היינו במקום הרגשי הנכון על מנת לממש זאת.
אישי רצה בשלב מסוים שאלד בבית חולים. הוא ראה בכך חיסכון כלכלי גדול ופחות התעסקות ומחויבות מצידו.
כשאמר זאת נפגעתי עד עמקי נשמתי.
פתאום הבנתי כמה שהוא לא מחובר אלי ולא מבין את המשמעות של לידת בית עבורי.
לידת בית בשבילי היא הצהרת עצמאות ועצמיות, היא ההוצאה לפועל של תפיסת עולמי והמימוש העצמי שלי.
ידעתי זאת אז באופן תיאורטי בלבד והיתה בי כמיהה עזה לחוות זאת.

התקשרתי למילדת הקרובה ביותר למקום מגורי וקבעתי להיפגש איתה בביתה.
לא התחברתי אליה בטלפון וגם לא כשנפגשנו.
משהו בתקשורת המילולית לא זרם ולא הרגשתי קירבה רגשית אליה.
יחד עם הבנתי מיד שהיא מקצועית ביותר ושאנו תופסות את תהליך הלידה באופן זהה להפליא.
אני רציתי לידה ללא תמיכה והיא היתה מוכנה לאפשר לי אותה.
נפגשנו פעם בחודש לביקורת שהיתה מיותרת לדעתי מבחינת המעקב לידה אך הכרחית ליצירת הקשר בינינו.
הפגשתי אותה עם אמא שלי ועם חברה שאמורות לקחת חלק בלידה.
למרות התנגדותי לנוכחות המילדת הערכתי אותה ואני עדיין מתפעלת מן המקצועיות והרגישות שלה.
היא פעלה בדיוק כפי שרציתי בלי שהייתי צריכה לבקש. היא ידעה בכל רגע ורגע מה אני צריכה מבחינה פיסית ונפשית.
יחד עם זאת לא הרגשתי קירבה רגשית אליה. לא התפתחה בינינו אינטימיות שתאפשר לי להיפתח ולהשתחרר בנוכחותה בזמן הלידה.

[נעמי_בן_שיטרית*]

אני מבינה היום את הפרדוכס של להביא מילדת ללידה ללא תמיכה.
שוב הכנסתי את עצמי למקום שלא ממש רציתי להיות בו.
בפעם הראשונה זה היה בבית חולים ופעם השניה ללידת בית עם מילדת.

כנראה שידעתי כבר אז שלידה עבורי היא אקסטזה, אינטימיות וארוטיות. אך לא יצרתי את התנאים המתאימים למימושה.
מדוע?
לימדו אותי כל חיי שלידה היא כאב, היא מהווה סיכון, והיא באחריות אנשים זרים בבית של חולים.
כשהגעתי לשלב שבו הייתי צריכה ליצור עבורי את תהליך הלידה יחד עם בן זוגי, נאלצתי להתגבר על כל ההתניות האלה.

[אילנה_לשם*]

לנעמי
קראתי את סיפורי הלידות שלך בלידה הראשונה הרגשתי הרבה כאב ועצב
את מתארת כל כך יפה את הטרגדיה של כולנו
איך הפכה חויה כל כך מדוייקת כל כך טבעית אקסטטית ואלוהית- לטראומה

לצערי הרב רבות מאיתנו עוברות את הלידה כטראומה שמחלחלת אח"כ לחיינו ומורגשת בתחומים רבים

במקום לעבור חניכה והתעלות רבות מאבדות חלקי נשמה......

גם התינוקות ניזוקים והרבה מאד מבעיות התנהגותיות ומחלות מושפעים מהלידה.

חשתי גם הזדהות עם המון דברים שכתבת ומשהוא בי צעק גם אני גם אני הרגשתי ככה כמה נכון.

גם כתבת את הדברים בתאריך 1.3 זה היום בו לפני 6 שנים הפכתי לאם בלידה שהתחילה בזרוז ונגמרה בקיסרי.

וחשבתי על המשפטים שכתבת :

מחפשת מה בקשיים שלה היום הם תוצאה של אותה לידת בית חולים איומה.
אילו מההתנהגויות שלה, מהפחדים שלה הם תוצאה של ארבעה ימי התעללות ונטישה.
אני קשה עם עצמי ועם בית החולים.
אך אני תופסת את החוויות שעברתי בבית החולים כתוצאה של אטימות רגשית ורוחנית טוטאלית.
ברור לי שזה נובע מחוסר מודעות, והעתקה של שגיאות עבר.
קארמה קשה שרק על ידי עוצמת הסבל ניתן להתוודע אליה ולשאוף לתיקון.
כואב לי שרק מתוך חוויה של התעללות ונטישה הובהר לי הצורך בהיצמדות לאינסטינקט האימהי


אני גיליתי במסע שלי שזה גם הפוך לעיתים התינוקות שלנו גם מגיעים עם מטענים קרמתיים ועם קווי אופי משלהם נתונים שגם תורמים להליך הלידה זה לא רק הרצון שלנן .

למשל גיליתי כמה שנים אחרי הלידה של ביתי כי אחד הגורמים לקיסרי היה שהבת שלי רצתה מאד והיה לה חשוב שהאבא שלה יחזיק אותה קודם מה שיכול לקרות רק בקיסרי....

היום אחרי הרבה עבודה וחויה מתקנת של לידת בית אני יכולה לאמר בהשלמה שהלידה הראשונה עם כל הטראומה היתה מתנה , כן חויה מתקנת שאפשרה לי לגדול ולהיות מי שאני היום .

עשיתי קצת עבודה עם הספר חוזים מקודשים של קרולין מיס וגיליתי שבתחום הרוחניות מה שפעיל אצלי במיוחד הוא ארכיטיפ האם.

ואני יודעת שדרך הריון לידה ואמהות אני גדלה.
ולפעמים אני שואלת את עצמי איך הייתי גדלה בתחום ללא השיעורים שעברתי ללא הדרך ללא התהליך ללא הכאב , קיבלתי המון כוח מזה ואני יכולה לחזק גם אחרות.

זה נפלאה בעיני שאת כותבת את הסיפורים ומשתפת אותנו -

תודה לך


אגב גם אני עשיתי טעות כזו ובלידה שניה גם בחרתי מיילדת שלא התאימה לי בכלל עזבתי אותה לבית החולים.....
ורק בפעם השלישית הצלחתי לעבור את הלידה שכל כך יכלתי לעצמי ולילדי

אני מאחלת לך המון כוח וריפוי אילנה

[נעמי_בן_שיטרית*]

ולפעמים אני שואלת את עצמי איך הייתי גדלה בתחום ללא השיעורים שעברתי ללא הדרך ללא התהליך ללא הכאב , קיבלתי המון כוח

תודה אילנה. אני גם לא יודעת איך הייתי גדלה. יותר נכון איך הייתי נעשית מודעת למקום הילדותי והתלותי.



מאד קשה לעשות משהו שנחשב "אחר" ללא תמיכה של מי שהכי קרוב אליך...

המטרה של לידה ללא תמיכה מבחינתי זה להפסיק להזדקק לתמיכה חיצונית ולהתחבר לכוח הפנימי שבי.

[נעמי_בן_שיטרית*]

אגב גם אני עשיתי טעות כזו ובלידה שניה גם בחרתי מיילדת שלא התאימה לי בכלל

להיפך, המילדת שבחרתי התאימה לי בדיוק.
אני הייתי במסע לעצמאות רגשית והיא היתה מספיק מרוחקת ממני על מנת לאפשר לי זאת.
הטעות שלי היתה שבחרתי לערב מילדת בלידה שהמטרה שלה היתה מימוש העוצמה הפנימית שלי.
כשאני אומרת עוצמה פנימית אני מתכוונת לכוח הנפשי, הנשי והמיני.
על מנת לממש עוצמה זאת הייתי צריכה ליצור סיטואציה שבה אני מספיק משוחררת לבטא חלקים אלה שבי.
לידה שלוקחות בה חלק נשים שאיני חופשיה לחלוטין בנוכחותם לא תואמת את צרכיי.

אני מתארת לעצמי שעבור נשים אחרות מטרת הלידה היא תינוק בריא ושלם.
על פי תפיסתי התינוק הבריא שלי הוא תוצאה של תהליך ההריון והלידה.
תוצאה ברוכה זאת תתממש אם אאפשר לתינוק להיולד ללא עכבות וחסימות.
לכן מטרת הלידה עבורי היא להיות נוכחת באופן מלא בתהליך מבחינה גופנית, רגשית, ורוחנית.
זה המיטב שאוכל לעשות על מנת לאפשר לידה בריאה.

[נעמי_בן_שיטרית*]

בתמיכה הכוונה היא לתמיכה מקצועית או לבעלך?

לכל תמיכה חיצונית.
אישי משקף לי את עצמי. כשהוא אינו תומך בדרכי זה משום שאני איני משדרת תמיכה עצמית.
ברגע שהייתי ברורה ונחושה היא חבר אלי ואל הדרך שבחרתי.

[אילנה_לשם*]

כן נעמי
אני מסכימה איתך לגמרי
ועכשיו הבנתי את העניין עם המיילדת שלא היה ברור לי
ולילה טוב וחלומות נפלאים

[נעמי_בן_שיטרית*]

אני רואה את הלידה של אמלי כמשקפת את המקום הרגשי שהייתי בו.
נתחיל מההתחלה.
הגיע היום המיועד על פי חישוב הימים.
באותו שבוע חוויתי עצירות רגשית ופיסית ולכן לא הרגשתי ממש מוכנה ללידה.
ידעתי שאני צריכה לדבר על הרגשות שלי, לבכות ולשחרר את הגוף והנפש לקראת הלידה אבל לא פיניתי לזה זמן.
בשבע וחצי בערב של היום המיועד התחילה ירידת מים.
התקשרתי למילדת וסיכמנו שנהיה בקשר מאוחר יותר.
אישי ואני ניקינו וסידרנו את הבית. קירצפנו את המקלחת, שטפנו את הבית והכננו אותו ללידה.
פרשנו מזרן מצופה בניילון על הריצפה בחדר השינה ושמנו עליו סדין ופוף גדול.
הדלקנו נרות וקטורת ושמנו ברקע מוסיקה מרגיעה.
מעיין היתה בת שנתיים וחודשיים. התכוננו מראש לאפשרות שהיא תהיה נוכחת בלידה אם כי לא ממש רציתי בזאת.
השכבנו אותה לישון בסלון. היא ישנה במשך כל הלידה והתעוררה רק בעשר בבוקר למחרת. מעולם היא לא ישנה לילה שלם לפני כן. היה ברור לי מכך שלא התאים לה להיות נוכחת בלידה.
בסביבות עשר התחילו צירים תכופים יותר והתקשרתי למילדת שתתחיל להתקדם לכיון.
עד אז היינו אני ואישי יחד על המיזרון בדיוק כמו בלידה של מעיין.
הוא תמך בי באגן וחש את הציר מגיע יחד איתי.

יום לפני הלידה נכנסתי לאתר אומנות הלידה וקראתי הסבר על נשימה נכונה בלידה.
זה עבד כמו קסם. כשהכאב הגיע התחלתי לנשוף אוויר החוצה בקול נמוך : אווווווווווווווווווו ( כמו עובר), עד שנגמר לי האויר.
כיוונתי את הנשיפה לכיוון האגן ופתחתי את הגרון.
הכאב פשוט עבר דרכי והתפוגג.
הכאב שבדרך כלל מכווץ אותי הוחלף בעזרת הנשיפות בחוויה של הרפייה ושחרור.
היינו לבד. היה לי טוב. הזמן חלף מהר ורציתי להישאר במצב הזה. אנחנו היינו ביחד בהתמודדות עם הלידה ועשינו זאת נהדר.
היתה אוירה אינטימית ורומנטית.
התפתח בינינו שיתוף פעולה שדרש מאישי להיות מאוד קשוב ומרוכז בי. נראה לי כי התחיל להיות לו קשה.
הוא רצה הפסקה. אני רציתי להמשיך לחוות איתו כל רגע ושלא יתרחק ממני. פיתחתי בו תלות.
הצירים הגיעו כל שתי דקות והיו כבר כואבים מאוד.
המילדת נכנסה לבית בשעה אחת עשרה.
האוירה השתנתה.
היא הכינה את כל הכלים שלה, ובדקה את דופק העובר בסטטוסקופ.
מעבר לכך היא לא התערבה ולא התקרבה עד שלא ביקשתי להיתמך בה.
לאחר מכן נכנסה לבית חברתי הטובה. היא הגיעה על דעת עצמה משום שלא התקשרנו אליה מאז שירדו לי המים.
ברגע שהיא הגיעה התחילו צירים חזקים וממש נתמכתי בשלושתם.
כבר הייתי עייפה ומסוחררת מהנשימות ומהכאב.

בהפסקה בין הצירים הרגשתי כמו על טריפ.
היה לי חם ולבשתי רק חולצה לבנה. נשענתי על האיש שלי והרגשתי את העור הנעים והחמים שלו.
ואז שמתי לב כי המגע שלו נעים לי במיוחד וכך גם המגע שלי בעצמי.
הרגשתי כאילו אני נוגעת במשי ונעימות התפשטה לי בכל הגוף.
המצב הדומה לכך ביותר היה כשחוויתי התעלסות בזמן השפעת אקסטזי.
רציתי רק לגעת בו ולנשק אותו והרגשתי איך אני נפתחת.
הוא זרם איתי אך שנינו הרגשנו לא בנוח עם הנוכחות בחדר.
ניסיתי להצניע את תחושותי ואת תנועות גופי.
ברגע מסוים חברתי אמרה בצחוק גדול: כמה שאת סקסית.
הובכתי.
ידעתי באותו הרגע שאם הייתי ממשיכה בכיוון הזה הייתי מגיעה לאקסטזה מינית ויולדת מתוך שחרור טוטאלי.

הבנתי פתאום כי הלידה היא חגיגה של קדושת הגוף.
רק החוויה הגופנית החזקה ביותר של אשה יכולה לאפשר לידת גוף של תינוק.
וישנה בחירה בפנינו, לחוות לידה דרך הכאב העוצמתי ביותר או דרך העונג העוצמתי ביותר.

לכווץ או לשחרר, להחזיק או להרפות, לשלוט או לזרום,
זאת הבחירה שחוויתי במשך כל הלידה.
הכיווץ, השליטה וההחזקה העצימו את הכאב.

כפי שסיפרתי קודם הייתי בתקופה שחוויתי עצירות רגשית ופיסית.
כעסים, רגשות אשם, ביקורת, חוסר סיפוק והתנגדות להרפות ממטעני העבר.
כל אלה היו לי לרועץ בזמן הלידה.
יחד עם הפתיחה של הגוף, הכאב הפנימי עלה. והיה בי הרבה כאב.
כמו בטיפול התמודדתי עם עוצמות של רגש לא מעובד.
באופן לא מודע הפחדים עלו והציפו: איך אסתדר כלכלית, איך אשמור על הזוגיות, איך לא אפגע במעיין.
וכך במקום לשחרר התנגדתי.
זה התבטא בכך שנחלשתי. לא היה לי כוח להחזיק את עצמי בתנוחה שתקל על הלידה.
התחלתי לרחם על עצמי ולפחד מהכאב.

ביקשתי לדע מתי זה יסתיים. רציתי לברוח מהתהליך. הוא כבר לא היה מהנה.
המילדת קלטה את מצבי ונתנה לי להתמודד בעצמי.
כשהתלוננתי על כל שהיא בודקת יותר מדי את דופק העובר וזה מפריע לי, היא ענתה שהיא מוכנה לתת לי להתנגד ולהכאיב לעצמי אך היא בעלת אחריות על העובר ולא תיתן לי לפגוע בו.
בשעה אחת בערך היא ראתה שאני לא מתכוונת לשחרר יותר וביקשה ממני ללכת להתרוקן בשירותים.
ברגע שנכנסתי לחדר המקלחת התחילו צירים שדרשו מהגוף שלי ללחוץ כלפי מטה ולהוציא את התינוקת.
התנגדתי.
זרקתי את עצמי על הריצפה .
פתאום הבנתי שאני מפחדת ועוצרת את התהליך.
הסתכלתי על המילדת ואמרתי לה שאני מבינה שככה זה לא ילך ואני רוצה בציר הבא לעמוד וללדת.
הגיע ציר, שלושתם משכו אותי למעלה לעמדת כריעה.
אישי החזיק אותי מצד אחד, חברתי מהצד השני והמילדת התישבה על הריצפה לתפוס את התינוקת שמיד התחילה לבצבץ החוצה.
הרגשתי שריפה בין רגליי ולחצתי בכל הכוח.
התינוקת התגלשה החוצה ואני התישבתי באפיסת כוחות על הריצפה.
לקחתי אותה מידי המילדת קרבתי אותה לשד והיא מיד התחילה לינוק.
חברתי חתכה את חבל הטבור ולאחר כעשר דקות השיליה יצאה.
אמי הגיעה לאחר כחצי שעה וקיבלה את נכדתה להלבשה ראשונה.
הלכנו לישון וכשקמנו בבוקר מעיין קפצה למיטה שלנו בהתרגשות גדולה.
היא לא נתנה לאף אחד לגעת בתינוקת חוץ ממני ודרשה שאניק אותה ואחזיק אותה עליי.

הבנתי כמה נכון היה לי ללדת בבית.
הבנתי גם כמה יש לי עוד ללמוד על עצמי ולהתפתח עד שאוכל לחוות לידה כמימוש העצמי הגבוה.

[עינת_טל*]

תודה על התיאור של הלידה הזאת כחוויה אקסטטית מינית (גם).
אני מתכוונת לעבוד על זה לקראת הלידה הבאה שלי.

[נעמי_בן_שיטרית*]

הלידות היו עבורי תהליך טיפולי.
תהליך של טיפול הוליסטי המשלב פתיחה של הגוף עם פתיחה של הנפש.

רגעים ארוכים בטיפול היו מלווים בכאב גדול.
כאב בגוף הוא תוצאה של התנגדות להרגיש.
התנגדות הנובעת מפחד.
בלידה עולה על פני השטח הפחד הגדול ביותר.
הוא כל כך עצום עד שלרגעים נדמה כי הפחד הוא פחד מהמוות.
למעשה הפחד העולה בלידה הוא פחד מעוצמת החיים, השינוי, היצירה, הפתיחות וההתפתחות.

פחד מהחיים קיים כשהגוף והנפש נושאים מטענים רגשיים שליליים וזכרונות עבר של פגיעה וסבל.
בלידה עולים מטענים אלה באופן לא מודע ובאים לידי ביטוי כפחד מאי ודאות ומאיבוד שליטה.
מכאן ההתנגדות להרגיש שמכווצת את הגוף ומעצימה את הכאב.

הרפייה, רוגע, שלווה ושקט נפשי מאפשרים לגוף להיפתח ומפוגגים את הכאב.
במקום שיש פתיחה מתוך הרפייה מתרחש ריפוי.
הרפייה יוצרת התרחבות המכילה את הנולד ברמה הפיסית והרגשית.
לכן משכך הכאבים היחידי בלידה הוא ההרפייה המאפשרת פתיחה במקום התנגדות.

ככל שיש יותר מוכנות להקשיב לגוף ולנפש בלידה, להרגיש ולהתמודד עם מה שעולה
כך הלידה זורמת יותר בקלות.

השלב הטבעי הבא לאחר ההרפייה ההתרחבות והפתיחה בלידה הוא ההתחברות לעונג.
תנאים פיסיים מתאימים כגון אינטימיות עם בן הזוג ואווירה רומנטית, מעצימים את ההקשר המיני בלידה.
העובדה כי הלידה מתרחשת תוך כדי חיכוך של גוף בגוף באזור המין מגבירה אף היא הקשר זה.
כאשר אישה זורמת עם התחושות המיניות בלידה היא יכולה בקלות להגיע לאורגזמה.
האורגזמה משחררת ופותחת את הגוף ובכך מקלה על הלידה.

אפשרות אחרת לחוויה בלידה היא האקסטזה הרוחנית.
מהמקום של שחרור מוחלט מפחד והתמסרות לאיבוד השליטה הגופני,
הדרך קצרה להתעלות מעל האגו, הראציונל וההתנגדות הרגשית.
הדבר מתבטא בלידה בחיבור להדרכה הרוחנית המובילה את התהליך ומנחה את היולדת.
חיבור זה הוא בעל עוצמה אנרגטית המתבטאת בתחושת התעלות עד כדי אקסטזה רוחנית.

[עינת_טל*]

את מדברת על טיפול.
מוכנה לתת פרטים על המטפל\ת ? או שמה עשית את הכל לבד עם עצמך ?

[נעמי_בן_שיטרית*]

הכוונה היתה לטיפול עצמי.

[לוטם_מרווני*]

נעמי, לקרוא את דברייך כמוהו כתהליך טיפולי לעצמי. גם אני אחרי לידה ראשונה בבית חולים ומצפה ללידה עתידית בבית, עם הרבה פחדים להתמודד מולם. תודה לך@}

[נעלמת_השם*]

נעמי,
הסיפור ועוד סיפור, התהליך, העומק, התובנות... להכיר אותך עוד קצת ועוד. מקסים.

[תמר_שקד*]

לנעמי - שולחת לך הרבה אהבה ממני, לומדת ממך המון.

[נעמי_בן_שיטרית*]

הריון שלישי. חודש שלישי.

מצטטת את עצמי מלמעלה:
הבנתי גם כמה יש לי עוד ללמוד על עצמי ולהתפתח עד שאוכל לחוות לידה כמימוש העצמי הגבוה.

מחכה, מתרגשת וגם חוששת.

[בת_ההרים*]

בשעה טובה

[מיכלולה*]

נעמי
איזה יופי שאת שוב בהריון, הזדמנות חדשה לצמיחה והתעצמות נשית.

אני רוצה להגיד לך תודה על הדף הזה ובעיקר על השיתוף הפתוח בחוויותייך האינטמיות ביותר, אני מזדהה עם כל כך הרבה דברים שכתבת. התובנות שלך כל כך נכונות עבורי שאני מקווה לזכור אותן ללידות הבאות.

[נעמי_בן_שיטרית*]

תודה על התגובות.

הפעם אני מתכווננת ללידה ללא מילדת.
רוצה להיות עצמאית, רוצה לקחת אחריות מלאה על נפשי וגופי.
דווקא משום שיש לי נטייה להזדקק לתמיכה מבחוץ, החלטתי שהגיע הזמן לפתח את התמיכה הפנימית שלי.

[ורד_לב*]

איזה דף מקסים ומעורר השראה
נעמי, מה שלומך? עוד לא ילדת בטח, אבל קרוב, נכון? (>ורד מחשבת<) נראה לי שאנחנו דיי נלד ביחד....
מחכה לשמוע מה עובר/עבר עלייך.
לידה מעצימה, מהנה ואקסטטית

[נעמי_בן_שיטרית*]

הגיע הזמן להמשיך לכתוב.
תחילת שבוע 40.
כבר לפני שבועיים החלו צירים מדי פעם, ושלשום יצא קצת מהפקק הרירי. התנפחתי בידיים וברגליים ומזה כשלושה שבועות אני חווה שינויים משמעותיים במצב הרוח, בעיקר לטובה. אלו הם סימני הלידה שלי.
הגוף שלי מספר לי שאני מתכוננת ללדת ומזמין את המודעות שלי להצטרף לתהליך מתוך אמונה ובטחון.
הפסקתי לעבוד לפני כשבועיים על מנת לפנות את עצמי לתהליך זה.

לא הייתי בבדיקות מלבד בדיקת דם ראשונה ואולטרא סאונד בשבוע 12. רציתי לקבל נתונים על מצבי הבריאותי כי ההריון התחיל עם בחילות וחולשה. היום אני מבינה כי זאת היתה ההתנגדות להריון שהחלישה אותי כל כך. ככל שהשלמתי עם המצב החדש והתחלתי לאהוב את ההריון, התחזקתי. מהחודש החמישי הרגשתי טוב ונראיתי טוב.

עברנו שינויים רבים במשפחה, עזבנו את הקיבוץ שלי ועברנו לקיבוץ השכן להקים גן ובית ספר דמוקרטי. מעיין (5) נהנית ללכת לשם. אני עבדתי שם כחודשיים עד שהרגשתי שאני כורעת תחת העומס והתפניתי להמשך עבודת ההקמה מהבית. (בעיקר עבודה על המחשב) . שכרתי חדר טיפולים ועבדתי בו כל ערב (עד לפני שבועיים) כשבן זוגי חזר מהעבודה שלו.
התחושה היא שההריון הזה הביא איתו פריון ושפע חדש לחיינו.

מתוך מצב הרוח המרומם והשמחה שזורמת בי נוצר חיבור אוהב וקשוב יותר ביני לבין בנותיי. לאחרונה חגגנו לשתיהן יום הולדת (3,5) , והרגשתי שאני רוצה להשקיע בהן באופן מיוחד לקראת התקופה החדשה שבה אהיה עסוקה יותר בתינוק/ת. יש בי קצת רגשי אשמה כלפיהן, קצת פחד מכך שאצטרך להזניח אותן לטובת התינוק/ת.
יחד עם זאת אני בידיעה ברורה כי כולנו, כולל שתיהן, בחרנו את החוויה הזאת על מנת להתפתח.
גם אם יהיו קשיים ותהיה קנאה, אזכור את החסד שבהרחבת המשפחה ואראה את התהליך כחיובי וכמאפשר נתיב נוסף למימוש נתינה ואהבה.
אם אזכור זאת ברגעי המשבר יהיה לכולנו קל יותר.

הבנות מתרגשות. מעיין רוצה להשתתף בלידה, לראות את התינוק יוצא ממני.
הסברתי לה שאני רוצה להיות לבד עם אבא והיא מאוד נפגעה ובכתה.
ההורים שלי יבואו לקחת את הבנות אם אלד במשך היום.
ומה יהיה אם הן לא יסכימו ללכת איתם? שוב החשש הזה.

אמונה, אמונה, הכל יהיה כפי שצריך להיות.
אני זקוקה לשחרר את החשיבה הראציונלית, להפסיק לתכנן ולזרום עם הקול הפנימי שלי שאומר לי בברור: הכל בסדר!

הכנתי את הבית ללידה ללא מיילדת.
הכנתי את הסביבה, ההורים והחברים.
אני מוכנה לכך עוד מלפני ההיריון הראשון.

בן זוגי סוף סוף מוכן אף הוא.
הוא עסוק עכשיו, קודם לתפקיד מנהל, הרבה אחריות, הרבה לחץ.
האם הוא פנוי מספיק עבורי?

אמונה, אמונה! הכל בסדר!

מתרגשת לקראת הלידה כמו לקראת בילוי או נסיעה מרגשת.
יודעת שתהיה חוויה מהנה, מענגת ומטריפה את כל החושים.
מחכה כבר להשתחרר, להיפתח, לברוא את ההמשכיות של חיי מתוך עוצמה ועצמאות.

עכשיו אני נזכרת במשפט: "אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך."

עליי להנות כאן ועכשיו מהחוויה, להיות עכשיו משוחררת, פתוחה, עצמאית ועוצמתית.

הרי את יולדת כמו שאת חיה .

[נעמי_בן_שיטרית*]

היום לפנות בוקר היתה לנו חזרה גנרלית.
בשעה אחת בלילה התעוררתי עם צירים כואבים.
עידכנתי את בן זוגי שמיד החל ללטף ולעסות את גופי ולהורות לי לנשום ולהשחרר את גופי.
פתחנו את הספה בסלון, הדלקנו נר וקטורת, שמנו מוסיקה שקטה ברקע והתכרבלנו מתחת לשמיכה.
התחלתי לחוות גלים של אנרגיה נפלאה זורמת בכל בגוף, כל גל אנרגיה כזה פתח אותי ומיד אחריו הגיע ציר.
הציר הופיע כהתכווצות באזור הבטן התחתונה והאגן, אך ברגע שנשמתי ושיחררתי את הגוף לידיו האמונות של בן זוגי , הוא עבר כמו גל ונעלם.
אני מתקשה למצוא מילים מתאימות לתאר את החוויה.
טריפ, אקסטזה, דלקה...
בזמן החוויה עלו בי רגשות שהפכו לתובנות.
דיברנו, בכינו, התרגשנו, התעלסנו.

שוחחנו על כל מה שלא הספקנו לדבר עליו לקראת הלידה.
העליתי את הספקות והפחדים שעוד נותרו בליבי.
זהו, עוד שלב בהתנקות ובשחרור לקראת הלידה.

אני לא זוכרת בדיוק מה עלה, נראה לי לא חשוב פתאום.
העיקר זאת החוויה. והיא היתה מדהימה.
היינו מאושרים, מאוהבים ומחוברים כפי שלא חווינו זה זמן רב.

רק מילה אחת עולה לי... אושר.

לקראת ארבע הצירים עברו, חזרנו למיטה המשפחתית, להתכרבל עם שתי הבנות.
ונרדמנו.

[Manty_T*]

נעמי
גיליתי רק עכשיו את הדף הזה, קראתי את כולו ואני מרגישה התרגשות כל כך גדולה!!!
ואוו, איזו דרך עברת! והדהמת אותי בדרך בה את מתארת ורואה מצבים..
שולחת לך, לכולכם עצום.
אני כל כך מאמינה בך!
את מדהימה.
(טוב, אין לי את יכולת הביטוי שלך, אך אם היית רואה אותי עכשיו, חיוך מרוח על הפנים ועיני נוצצות, היית מבינה )

[ניצן_אמ*]

וואו. נעמי, את מדהימה ומרגשת, שלא לומר פורצת דרך, סוף כל סוף, הדרך שלך!
כל כך שמחה עבורכם שבחרתם בדרך הזאת, מאמינה ומאחלת מכל הלב את הלידה המשוחררת, המשחררת והאקסטטית שלה את מייחלת.
מודה לך שאת מספרת וחולקת.
(טוב, אין לי את יכולת הביטוי שלך ולא את של Manty )

[בת_ההרים*]

הו נעמי שתהיה לך לידת החלומות שלך הילד השלישי מביא איתו ברכה ושלמות אל המשפחה. אדליק תיכף נר ללידה שלך.

[עינת_טל*]

נעמי היקרה,בסיפורי הלידות שלך מצאתי השראה למסע אישי בכל נושא שהוא.תודה !

[נעמי_בן_שיטרית*]

וואו... תודה לכולכן על התגובות.
מאוד רציתי לחוות כוח נשי איתי בחוויה ואתן בהחלט מהוות זאת עבורי, תודה!

החל מיום שבת אני אומרת לעצמי שאלד ביום רביעי. זה היום...
מזג האויר השתנה, יורד גשם...
אני מחכה בדריכות מסויימת.
היום אפנה מקום לגופי ונפשי באופן מיוחד.
בעוד אני כותבת אני חשה זרם של אנרגיה מעוררת עובר דרכי.

להרפות....לשחרר....להרפות....לשחרר....

[אילת*]

נעמי, כל מה שכתבת כל כך מעורר השראה ומרגש. העבודה שלך עם עצמך וההבנה שלך את עצמך מלמדות גם אותי. אני מניחה שילדת היום ומאוד להוטה לשמוע כבר איך הלך.

[נעמי_בן_שיטרית*]

יום רביעי חלף.
עוד לא ילדתי. יחד עם זאת הבנתי כי הלידה בעיצומה. גם אם לא לגמרי במובן הפיסי.

אתחיל דווקא במובן הפיסי:
ההבטן ירדה עוד, הפקק הרירי ממשיך לצאת וההורמונים המעוררים משתוללים.

ובמובן הרגשי-רוחני:
אחה"ץ אמא שלי הגיעה לקחת את הבנות לכמה שעות. נשארתי בבית עם אישי.
התקלחנו, נכנסנו למיטה וקיבלתי ממנו עיסוי בשמן "ניחוח הלידה" שמכינה מירב אושר. (כמה סימבולי השם של האשה המדהימה הזאת שמכינה את השמנים הנפלאים שמלווים אותי בהריון ובלידה.)
אחרי העיסוי ישבנו זה מול זו במיטה ותקשרנו. הכוונה היא ששוחחנו עם ההדרכה הרוחנית הפנימית שלנו.
המסר הראשון שקיבלתי הוא שתהליך הלידה התחיל. הוא תהליכי ומתמשך והשיא שלו יהיה עם יציאת התינוק מגופי.
המעניין הוא שקיבלתי את המסר בהקשר של שלושתנו. התינוק, בן זוגי ואני עוברים בעצמנו תהליך לידה.
אמרתי לאישי שהערוצים פתוחים והוא יכול לשאול אותי כל דבר בנושא ההתפתחות האישית שלו.
המידע שהוא קיבל בתקשור היה בנושא הרצון להרגיש, להתפתח, לקחת אחריות על החיים ולחיות מתוך נוכחות אוהבת מלאה.
לאחר מכן הוא עשה לעצמו טיפול אנרגטי באזור הבטן, ובסופו אמר לי: "אני מרגיש שנולדתי מחדש".

[ההולכת_בדרכים*]

נעמי יקרה @}
אני כל כך אוהבת את הדף הזה!
הסיפורים שלך נפלאים,אמיתיים,מרגשים.
לקחתי מהם המון השראה ללידה שלי,בעיקר את התיאורים המקסימים שלך של אווירה אינטימית,רומנטית,חושנית...
כתבת את זה כל כך חי שיכולתי ממש להשתמש בזה כשהגיעה השעה.
אני בטוחה שתהיה לך לידה נהדרת ושולחת לך מרחוק עוד כוח להיות האשה והיולדת שאת במלואך!

[ורד_לב*]

מאד מרגש לקרוא אותך.
לידה נעימה לכם!

[אורנה_הודיה*]

שולחת ברכות חמות מלב אל לב.

[אמא_בבית*]

_מאד מרגש לקרוא אותך.
לידה נעימה לכם!_
גם ממני!

[נעמי_בן_שיטרית*]

היום הרגשתי קצת מבולבלת.
מזה כשבעויים אני כבר לא עובדת, הבית מוכן ללידה, כל התחושות הגופניות מעידות על כך שהלידה מתחילה אך היא לא מתפתחת. התחלתי להרגיש קצת תקועה.
"במקרה" שוב הזדמן לי ובן זוגי לבלות קצת זמן לבד.
ישבנו בחצר מתחממים בשמש החורפית הנעימה. הילדות הלכו לשחק אצל השכנים.
הפעם הוא תקשר לי. אמרתי לו שאני לא מבינה מדוע עדיין לא ילדתי.
ביקשתי לדעת מה המשמעות של השלב הזה של ההריון.
התשובה היתה ברורה ובהירה. נאמר לי שאני מכינה את המרחב הרגשי החדש להרחבת המשפחה.
הכניסה שלי הביתה בכך שהפסקתי לעבוד וההתרכזות שלי בתהליך הלידה גרמו לי למקד את עצמי לכיוון לקיחת אחריות על התהליך ההתפתחות הרגשית שלי במסגרת המשפחתית.

[תמרול_ה*]

_מאד מרגש לקרוא אותך.
לידה נעימה לכם!
גם ממני_
כל מלה!
<מתרגשת תמיד לקרוא כל מה שאת כותבת>

[נעמי_בן_שיטרית*]

תודה על התגובות. הן חשובות לי על מנת לא לפחד להיפתח ולשתף.

לפני כשבועיים קראתי לעצמי בקלפים ושאלתי על מהות התהליך שאני עוברת. השיעור שהקלפים הראו לי הופיע בקלף שנקרא "לידה מחדש". קלף המיוצג על ידי יסוד האויר המבטא תקשורת.
הקלף מרמז על תהליך של שינוי בתקשורת הרגשית. שינוי שהוא מעבר מתקשורת אגו הנובעת מפחדים, לתקשורת נשמתית הנובעת מאהבה ואמונה.
יותר ויותר אני חשה בתוכי את התהליך הזה.
ההתייחסות הרגשית שלי לעולם שסביבי משתנה מיום ליום.

יותר מהכל אני חשה איך אני משתחררת מכעסים.

בעוד אני כותבת אני מרגישה לחץ בגרון. התהליך בעיצומו...
האנרגיה של הכעס עולה דרך הגרון על מנת להשתחרר החוצה בעזרת ביטוי אוהב.
הכאב בגרון מעיד עבורי שיש בי עדיין התנגדות לתהליך וכעסים בלתי פתורים שלא שיחררתי ולא ביטאתי.
מכיוון שאני מתכווננת על כך אני יכולה לחוש באופן מודע את האנרגיה הזאת עולה ומבקשת שחרור.

על מנת ללדת מתוך שחרור והרפיה עליי להתנקות מהכעסים.
זהו תהליך של שנים. התחלתי אותו כבר ואני מרגישה שאני ב"גראנד פינלה".

הלידה תהיה החוויה המוחשית ביותר של השחרור.
באותה עוצמה כפי שהיא היתה בעבר החוויה המוחשית ביותר של ההתנגדות לשחרר.

כאב בלידה הוא ההתכווצות וההתנגדות והעונג בלידה הוא ההרפייה והריפוי.
נשאר רק לבחור.

[תמר_א*]

וואו.
<אין מילים>

[ההולכת_בדרכים*]

כאב בלידה הוא ההתכווצות וההתנגדות והעונג בלידה הוא ההרפיה והריפוי
ממש משפט מפתח!
מאחלת לך שתמצאי את הדרך לכמה שיותר עונג והרפיה
מאחלת לך אקסטזה בלידה @} @} @}

[אילת*]

כאב בלידה הוא ההתכווצות וההתנגדות והעונג בלידה הוא ההרפיה והריפוי
גם אני מרגישה שזה משפט מפתח חשוב.
אני מרגישה שזה נכון גם לגביי אבל שהדרך מאוד ארוכה ושעצם ההבנה עדין לא מאפשרת לשחרר. הפחד חזק יותר. עוקבת אחרי התהליך שלך בעניין רב ובתקווה.

[נעמי_בן_שיטרית*]

שהדרך מאוד ארוכה ושעצם ההבנה עדין לא מאפשרת לשחרר. הפחד חזק יותר.

בדיוק כך הרגשתי.
מילת המפתח בהתמודדות הזאת היא רצון.
רצון לשחרר את העבר, את הכעסים, את הפגיעות.
את הרצון פיתחתי בעזרת התכוונות. את ההתכוונות עשיתי דרך פיתוח המודעות להתנגדויות שבתוכי.

הבוקר קמתי בחמש עם תחושה שמשהו קורה. הטפטוף התגבר והשתחרר עוד חלק מהפקק הרירי.
הרגשתי עייפה ותשושה וחסרת כל כוח להתמודד עם המשך הדרך.
ביקשתי מאישי שיעזור לי כי אני בהתנגדות חזקה.
הוא הקים אותי לסלון וביקש שאדבר.
דיברתי על הפחד מהאחריות הנוספת שבהבאת ילד נוסף, כעסתי על כל הפעמים שלא היה לצידי כפי שציפיתי ובכיתי כשנזכרתי בקשיים שחווינו בעבר בעקבות הרחבת המשפחה.
הוא הקשיב לי ואחר כך דיבר על השינוי שהוא עובר, על ההתפתחות שלו והרצון המתגבר שלו לקחת חלק פעיל ומשמעותי יותר בחיי המשפחה.
אחרי שפרקתי קצת הרגשתי הקלה, הכעס נעלם ובמקומו באה תחושת השתאות והערכה לשינוי המדהים שכולנו עוברים.
פתאום הכל קיבל פרופורציה. אנחנו מתפתחים, משתנים, מודעים יותר ומוכנים לקחת אחריות על הקשיים.
העבר שנתפס אצלי תמיד כמלא פגיעות וקשיים נהיה פתאום קל ונסבל.
הרגשתי רצון עז לקחת אחריות על החלק שלי בקשיים שחווינו.
מתוך לקיחת האחריות על הבריאה שלי ובעזרת קבלה ואהבה, השתנה לי התדר מכעס לחמלה.
חמלתי אותנו ואת הדרך הקשה שעברנו, ויכולתי פתאום לראות את האהבה ואת האור שבינינו.

[תמר_שקד*]

נעמי יקרה - שולחים לך אור ואהבה ללידה מופלאה ובריאה ומלאת עוצמה. איתכם באהבה, תמר ואיתן

[עינת_טל*]

נעמי,נעמי,איזה כייף לך - ילד שלישי בדרך !
שוב,את מעוררת השראה !

[בת_ההרים*]

נעמי.אני מרגישה שאת כבר חובקת תינוק מקסים.
שתהיה לכם שבת של שלום,בריאות ואור בבית.

[Manty_T*]

(()){@

[רחלי_בהרל*]

קיבלתי משימה נעימה ואני מדווחת: נעמי ילדה במזל טוב בת מקסימה, בלידת בית חוויתית ומעצימה.
אדוה (בצירה מתחת ל א') נולדה ב 15 במרץ והכל בסדר.
המשקל לא ידוע, כי לא הכריחו אותה להישקל. וגם על ברית מילה וויתרנו לה.
את כל שאר הפרטים נעמי תספר כשהתחת שלה ישתחרר מ"חדר כושר" מאומץ של 7 שעות.
כל הכבוד לך. באהבה, רחלי

[חגית_פ*]

מזל טוב!
קראתי עכשיו את כל הדף מתחילתו בנשימה עצורה וקצת דמעות (במקומות ההכרחיים ) ,,,

איזו עוצמה ואיזה כוח !!

מאחלת לכם אושר ובריאות !!

[תמרול_ה*]

מזל טוב!!!!!!!!
איזה יופי!
אני כל כך שמחה!
מחכה כל כך לקרוא הכל!
ברוכה הבאה לעולם, אדוה!

[ורד_לב*]

מזל טוב!
סוף טוב- גמני מחכה כבר לסיפור הלידה.

[ניצן_אמ*]

_מזל טוב!!!!!!!!
ברוכה הבאה לעולם, אדוה!_
גמני מחכה כבר לסיפור הלידה.

[עינת_טל*]

מזל טוב והרבה אושר.
אני רואה שב-15 ,רק אני ביקרתי כאן,האם היתה לי הזכות ???

[Manty_T*]

כל כך שמחה בשביל כולכם
_ברוכה הבאה לעולם, אדוה!
גמני מחכה כבר לסיפור הלידה_

[נונה_בי*]

ברוכה הבאה לעולם, אדוה! @}
מזל טוב לכלכם

[נעמי_בן_שיטרית*]

נכנסתי לרגע,
ריגשתן אותי. תודה.
אכתוב יותר בהמשך.

[טל*]

היי נעמי
זאת אני טל ממשפחתך
מזל טוב!!!!
התרגשתי מאוד לקרוא את הדף שלך ועוד יותר לשמוע שהלידה שלך הייתה בדיוק כמו שחלמת,הכי טבעית שיש, שהכל עבר בשלום,שאת והתינוקת המקסימה שלך בריאות ומאושרות.
הכוח שבך,האמונה בעצמך והנחישות שלך ללכת בדרכך, ההתמודדות כנגד כל הפחדים, משמשים לי למקור השראה, מחזקים ומלווים אותי בדרכי שלי כאילו והיית אחותי הגדולה(שאף פעם לא הייתה לי).
נשיקות, התאוששות מהירה והנאה שמיימית מכל רגע
אוהבת אותך

[בת_ההרים*]

מזל טוב,שפע ואור בבית

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

התרגשתי מאוד לקרוא את הדף שלך ועוד יותר לשמוע שהלידה שלך הייתה בדיוק כמו שחלמת,הכי טבעית שיש, שהכל עבר בשלום,שאת והתינוקת המקסימה שלך בריאות ומאושרות
מזל טוב @}

[ההולכת_בדרכים*]

מזל טוב נעמי!

כמובן שגמני מחכה בשקיקה לסיפור הלידה

[אורנה_הודיה*]

מזל טוב

[שדות*]

נום, נום,
חושבת עלייך המון.
נגעת בי במקומות הכי כמוסים וקסומים, כמו תמצית הקשר בינינו.
אוהבת אותך ואת אדוה, מוקסמת ממך ומאדוה, חסרת מילים...
ופשוט אוהבת.

[נעמי_בן_שיטרית*]

תודה לכולכן. אתן מעגל הנשים הוירטואלי המעניק לי תמיכה תמיכה ואהבה בדרך.

סיפור הלידה של אדוה:
ביום רביעי בשש בבוקר נולדה אדוה אחרי שבע שעות של תהליך קסום.
כבר מתחילת התהליך איבדתי תחושת זמן והכל היה פשוט הווה.
הצירים החלו באחת עשרה בלילה כשהרגשתי פקיעה בתוך הגוף ונשפכו ממני מעט מים ושאריות הפקק הרירי.
אמרתי לאיש שלי שזה התחיל ומיד התחלנו לארגן את הבית ללידה.
בתוך רבע שעה הצירים הפכו חזקים ותכופים כמעט ללא הפסקה ביניהם.
הספקתי להתרוקן בשירותים ולהכין לי מצע נוח בסלון ומיד התחלנו לזרום עם הצירים.
התפשטנו ביחד, נשמנו ביחד, נגענו ביחד... אך מהר מאוד התהליך הפך מריקוד דואט לריקוד סולו שלי כשאני נתמכת בשותף שלי ומבקשת ממנו הנחיות.
הוא רצה לדעת מה אני חווה ומרגישה אך לא יכולתי לשתף אותו. בכל פעם שניסיתי להעביר את הרגשות והתחושות למילים הרגשתי איך אני מתכווצת ונסגרת. לא יכותי לחשוב או לדבר רק להרגיש ולחוש.
השכל הפריע לי להרגיש. יכולתי להיות רק בכאן ועכשיו. לא יכולתי לאמר דבר פרט למילים כמו: לשחרר, לפתוח, להרפות וגם אוווווווווו , ואהההההה.
הוא כל הזמן חיבק ועיסה וכשחש את הציר מגיע אמר לי את המילים הנכונות. שחררי, תזרמי עם הציר ועוד הנחיות.
מיד אחזור.

[ההולכת_בדרכים*]

איזה מתח...

[חגית_פ*]

איזה מתח...

[תמר_שקד*]

הי נעמי, דרישת שלום חמה והמון אהבה לכולכם.

[נעמי_בן_שיטרית*]

אדוה ישנה במנשא ואני ממשיכה לכתוב.

בשלב כלשהו אחת הבנות התעוררה והאיש הלך להיות איתה.
נשארתי לבד. בדיוק מזה חששתי. אך ברגע שהוא הלך התחברתי לכוח הפנימי שלי.
הרגשתי עוצמה ושלוות נפש שלא הכרתי מעולם.
אני זוכרת אותו חוזר מהר מדי ואותי חוזרת לדפוס הקורבני של "תגיד לי".
נשכבתי על הגב, נתמכת בו, והוא מנחה אותי בדיוק מופלא איך להעביר את הציר דרכי כמעט ללא תחושת כאב, רק התכווצות ושחרור. בין ציר לציר נרדמתי לדקה.
לאחר זמן מה הבנתי באופן ברור כי אני מעכבת כך את הלידה, למרות שהוא אמר לי "יופי", יופי" בכל פעם ששיחררתי את הציר דרכי. ניסיתי להסביר לו שזו לא הדרך, אך הייתי מותשת ויכולתי רק לסמן "לא" עם הראש והיד אחרי כל ציר ומיד נרדמתי.
ברגע מסויים תפסתי את עצמתי והתרוממתי על ארבע. מיד הגיע ציר לחץ נפלא וכואב ואני נכנסתי לטירוף חושים.
כמעט נשכתי אותו ואז הוא הבין ואמר: "קחי אחריות על הלידה, אני מסיר את אחריותי."

אישי האהוב, תודה לך. בכל 16 שנות חיינו המשותפים תמיד נתת לי את המתנה המופלאה ביותר: את החיבור לעצמי.

נכנסתי למקלחת וביקשתי להיות לבד.

המשך יבוא.

[Manty_T*]

יוו, מדהימים שניכם
חוזרת לכסוס ציפורניים...

[ניצן_אמ*]

גמני... ממתינה בקוצר רוח.
@}

[נעמי_בן_שיטרית*]

מקודם כתבתי שעלו בי רגשות ולא יכולתי לשים אותם במילים.
המעבר מתקשורת פנימית לתקשורת חיצונית חייב אותי לחשוב ולדבר. חשיבה או דיבור הוציאו אותי מהחיבור העמוק לעצמי וממש הכאיבו לי.
אני לא זוכרת את כל התובנות שהגעתי אליהן בזמן הצירים. אנסה לשחזר:
בשלב כלשהו הבנתי שאני יכולה לבכות או לשמוח.
התדר של השמחה פותח אותי והתדר של הבכי סוגר אותי.
הציר היה מגיע ואיתו הכאב, עכשיו היה עליי לבחור:
לבכות או לצחוק. הבכי היה מלווה ברגשות ישנים ועמוקים של קורבנות ורחמים עצמיים, והשמחה מיד גרמה לי לנשימות שהפכו לצחוק. כשבחרתי בבכי הפניתי אותו אל האיש שלי שיראה כמה מסכנה אני, וכשבחרתי בצחוק, צחקתי לעצמי, כי אין סיכוי שאוכל להסביר לו במילים מדוע אני צוחקת. כמובן שדי מהר ויתרתי על הבכי. אפילו לא הצלחתי לשכנע את עצמי שאני מסכנה. האושר היה הרבה הרבה יותר אמיתי ונוכח. לא יכולתי להתעלם ממנו.
תובנה נוספת שהגעתי אליה בזמן הצירים היא שהכאב והקושי בלידה נובעים לא רק מהפחדים שלי אלא גם אלו של העובר.
הרגשתי שהוא מפחד לצאת ושאלתי למה? התשובה היתה שיש לו התמודדויות רבות שהוא בא איתם לעולם (הקארמות שלו). את זאת כן סיפרתי לאיש שלי והוא אמר שהרגע קיבל את אותה הבנה. שמחתי שאנחנו מחוברים וביקשתי ממנו להמשיך להתחבר אליי מבלי לדבר איתי.
הבנה נוספת הגיעה כשהוא הלך שוב לאחת הבנות שהתעוררה ואני סוף סוף הבנתי שעל מנת להתחבר לעצמי אני צריכה להיות לבד. והלבד לא מאיים עליי יותר אלא טוב לי. הלבד מאפשר לי להרגיש מלאה וחיה ובוראת בזכות עצמי.
זאת היתה תחושה של התעלות. אני כבר לא מפחדת להיות לבד. לא מפחדת לקחת אחריות מלאה. יש לי אותי!

נכנסתי למקלחת וכיוונתי את הטוש על הגב התחתון. העברתי כך כמה צירים כשאני נשענת על הכיור או האסלה.
בין ציר לציר התחלתי לשוחח עם עצמי. זה היה כמו מתוך חלום. אני זוכרת את עצמי פתאום מבינה שאני יכולה כבר ללדת. זהו זה! אין צורך להמתין יותר. אמרתי לעובר שלא יפחד ושהגיע הזמן לצאת.
אמרתי לו "שלוש לחיצות ואת/ה בחוץ"!

בציר הבא ירדתי לעמידת שש והכנסתי יד אחת לתוך הואגינה. בכל פעם שנגעתי באיזור זה הרגשתי איך אני נפתחת והכאב של הצירים כמעט לא הורגש. הפעם ממש הכנסתי את היד על מנת לקבל את העובר.
דחפתי את כל האוויר וממש הפעלתי לחץ פנימי מהסרעפת לכיוון היד, בזמן שאני נושפת בחוזקה החוצה.
זאת היתה תחושה של פתיחה טוטאלית משני הכיוונים. כאילו שאני צינור שנפתח משני הקצוות.
הבנתי שאני עכשיו יולדת ובציר הבא יחד עם אותן פעולות צעקתי לציר: "אל תפסיק, אל תפסיק..." עד שהרגשתי משהו קשה ביד שלי ואז צעקתי לעובר "בוא, בוא, בוא, בוא..." וקראתי לאיש שלי: "הוא בא, הוא בא"!
נעמדתי נשענת על כיור עם הראש מתחיל להציץ החוצה ואישי התיישב על האסלה מאחורי והניח את ידיו על הראש.
ואז שקט.
אין שום כאב, רק ערפול חושים ותחושה שאני בין שני עולמות.
לא ידעתי מה יש לי בין הרגליים. לא עשיתי בדיקות במהלך ההריון ולא יכולתי לדעת מה בדיוק גדל שם ואיך זה נראה.
מה יוצא ממני עכשיו, ראש? עכוז? ואולי עצם של משהו? הרגשתי את זה וזה היה שומני וחם.
האיש שלי אמר שזה הראש ושהפנים אליו.
לקחתי מראה קטנה והתבוננתי בפליאה.
חיכיתי לעוד ציר. כך עברו מספר דקות.
מדי פעם הרגשתי לחץ מוזר בין הרגליים. אחר כך אישי סיפר שהתינוקת פתחה וסגרה את פיה וזה מה שהרגשתי.
שאלתי אותו "מה קורה? ללחוץ?" והוא אמר "את רוצה להיקרע?"
אז המשכנו להמתין בשקט.
אני רק מחכה לציר בזמן שהאהוב שלי מלטף את הראש, מתרגש ובוכה.
זה היה הרגע שלהם.
הציר הגיע, כמה טוב ונעים. אין כאב, רק שחרור נפלא ומרגש.
הוא אומר לי: "הנה יד, ועוד יד..."
ופלופ, אהההההההההה....
הוא הופך אותה, מלטף, היא בוכה קצת.
הוא מעביר לי אותה בין רגליי ואומר לי : "זאת בת"!!!
הפתעה גמורה. אני לוקחת אותה, היא חמה ושומנית. סגולה לגמרי, עוד לא ממש נושמת.
אני מלטפת ומכניסה את הזרת לפה ולאף שלה. היא משתעלת בקול הכי מתוק ששמעתי מעודי, ומתחילה לנשום ולזוז.
עוטפים אותה. והולכים איתה לסלון. חבל הטבור ממש קצר, קשה להרים אותה. אני רוכנת אליה ומגישה לה את השד.
היא רוצה רק לנוח. גם אני.

[Manty_T*]

וואוו, מדהים, מדהים מדהים!!!!

_לא ידעתי מה יש לי בין הרגליים. לא עשיתי בדיקות במהלך ההריון ולא יכולתי לדעת מה בדיוק גדל שם ואיך זה נראה.
מה יוצא ממני עכשיו, ראש? עכוז? ואולי עצם של משהו? הרגשתי את זה וזה היה שומני וחם_

כל כך מזדהה! הרגשתי כך בדיוק בלידת בני. היתי לגמרי בשוק כשבסוף יצא ממני תינוק?!

[סימה*]

נעמי, הלידה, הצורה בה את מתארת אותה, מאד מאד ריגשו אותי.
חזרתי שוב לתחילת הדף, קראתי שוב את סיפורי הלידות...
יש בך המון עוצמה
מאחלת לכם הרבה אושר @}

[Mise*]

מאוד מרגש, ספרי לנו עוד, ספרי את ההמשך.

[בת_ההרים*]

מאוד מרגש
מאוד,מאוד
את מדהימה! איזה אנרגיות יצרת לך ללידה של אדוה.

[תמר_א*]

זה היה הרגע שלהם.
מטריף.


מאוד מרגש, ספרי לנו עוד, ספרי את ההמשך.

[מי_שאוהבת_אותך_הכי*]

בובה !
נהנתי לקרוא את הכל (למרות שאני כבר מכירה את הסיפור)בגלל כל היופי שבך היופי שאת מעבירה את הדברים.
אז בובה תנשקי את כולכם אוהבת אותך מאוד מאוד
בובה

[אביב_חדש*]

וואו! מקסים

[נעמי_בן_שיטרית*]

ישבתי על הפוף הגדול עם אדווה עדיין מחוברת אל השילייה שבתוכי.
שקט של בוקר בקיבוץ. אור ראשון וציוץ ציפורים.

הרמנו טלפון לחברה הטובה שגרה לידי.
היא נכנסת, פוגשת באווירה הקסומה ובמראה הפרוע, הפתוח והמדמם שלי ומתחילה לבכות מהתרגשות. רק מהתגובה שלה הבנתי ממש מה קרה.
היא רצה לקרוא לחברה נוספת. שלושתנו כבר ילדנו בבית והרגשתי שהן שותפות לחויה שלי.
רציתי לחכות עם חבל הטבור עד שהשילייה תצא, אך הוא היה כלכך קצר שלא יכולתי לזוז כשהוא בתוכי.
בהתייעצות משותפת החלטנו שהוא כבר ממילא לא פועם אז כדאי לקשור ולגזור.
אחת החברות קיבלה את המשימה. האיש שלי היה עסוק כבר בכביסות וניקיון וויתר על התענוג.
התיישבתי על המיטה הנפתחת בסלון כשאני למעשה יושבת על הסיר על מנת ללדת את השילייה לתוכו.
בינתיים הגיעו אמא שלי ואחותי שגרות בסביבה.
כולן ישבו מסביב למיטה.
עברה חצי שעה מרגע הלידה וחיכיתי לציר שיוציא את השילייה.
כשהגיע לא היה שום לחץ או כאב, רק גל של עונג שעובר בכל הגוף.
הרגשתי שחרור מוחלט.
איזה סיום נעים ומושלם ללידה.

[תמר_שקד*]

נעמי יקרה - נתברכת בעוצמה מדהימה, נתת אמון מלא ביקום והוא השיב לך באהבה, כראוי למלכה אמיתית. תודה לך על השיתוף, ושוב אלפי ברכות להולדת אדוה. תבורכו חמישתכם בבריאות, אושר ואהבה אינסופית. אוהבת אותכם, תמר

[חן_נושי*]

תודה לך נעמי. תודה תודה תודה
בריאות ושמחה לכם!

[אמא_בבית*]

איזה סיפור מדהים!
תודה על השיתוף ועל ההשראה. מאוד מאוד התרגשתי!
מזל טוב @}