סיפורי הלידה של עירית ל

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידה קיסרית, דף סיפור לנלק}

הלידה של יונתן
ההריון שלי עם יונתן היה קליל ורגוע. היתה לי אמנם סוכרת הריונית, אך היא אוזנה היטב בדיאטה שאך היטיבה עם משקלי ועם הרגשתי הכללית. בינואר 2001, סוף שבוע 40, הלכתי למיון יולדות בבי"ח קפלן להתחלת מעקב הריון עודף. בבדיקה התגלה שלחץ הדם שלי עלה מאוד – 150/110, 160/110 – והומלץ לי להתאשפז ולהתחיל בזירוז לידה בעזרת בלון. הוחדר בלון, לאחר ליל אשפוז עם צירונים לא כואבים, הבלון יצר פתיחה של 3 ס"מ והובלתי לחדר לידה. קבלת הפנים המלבבת מצד הרופא האחראי כללה הבטחה שהוא לא יציע לי אפידורל. "למה?" התעניינתי, "אתה בעד לידות טבעיות?", "אני לא אציע כי את עוד תבקשי". בחדר הלידה חוברתי לעירוי פיטוצין ביד אחת ועירוי מגנזיום ליצוב לחץ הדם ביד השניה. השעות חלפו, הפתיחה התקדמה ל-4 ס"מ ונעצרה. בדיקות דם שנשלחו מדי שעה למעבדה הראו ירידה עקבית בתפקודי הכבד. הצירים שיצר הפיטוצין באו ללא הפסקה, אך לא היו אפקטיביים – ראש התינוק נשאר גבוה והיאוש התחיל לזחול. הרופא הנחמד הציע ניתוח. סירבנו לקבל את דעתו, הוא נראה לנו שש אלי קרב, ובקשנו להתייעץ עם ראש המחלקה. התייעצנו וקיבלנו ארכה של שעתיים. שעתיים של ישיבה פסיבית על המיטה לא הובילו לשום התקדמות ואילו מצבי הגופני הוסיף להתדרדר (בבירור מאוחר שערכתי התברר שהיתה לי הצורה החמורה ביותר של רעלת הריון). גייסנו את שאריות האסרטיביות שלנו ודרשנו לפחות שהרופא המנתח יהיה אחר מהתורן. ביום שישי בסביבות שמונה בערב נולד יונתן בניתוח קיסרי.
בזאת לא נשלמה מסכת היסורים שלו. לאחר שנשלף בדרך טראומטית זו לעולם, החלו חמישה ימי סבל. כנראה בשל עירוי המגנזיום, יצר אצלו המקוניום חסימת מעיים. כל היממה הראשונה לאחר הלידה הוא סירב לינוק. הוא נתקף כל הזמן בחילות נוראות פלט פליטות ירוקות. הוא החל לקבל אנטיביוטיקה לוריד ליתר ביטחון ובד בבד עבר בדיקות לאיתור הבעיה. בצילום רנטגן נתגלתה החסימה ולשמחתנו הרבה נפתרה בעזרת חוקן. רק ביום ראשון בבוקר לקחתי אותו לראשונה בזרועותי והנקתי אותו.
כל תקופת האשפוז הוא היה בתינוקיה. הייתי חלשה ומדוכדכת, ריחמתי בעיקר על עצמי ופרט להנקה כל שלוש שעות לא טיפלתי בו כלל. סיפור האהבה ביני ובינו החל באמת רק לאחר שחזרנו הביתה.

על תרחיש כזה ידעתי שאני לא חוזרת.

הלידה של אביגיל
הקדמה:
מרגע שהתחלתי לחשוב על ילד שני, התחלתי לתכנן איך להמנע מניתוח. הייתי בוגרת שנה של גלישה בבאופן ובאומנות הלידה והגעתי למסקנה שיש בידי כמה אפשרויות לפעולה. צעד ראשון היה דיאטה. עוד בהריון עם יונתן, אמרה לי רופאת הסוכרת שאם לא הייתי בעודף משקל לא היתה לי סוכרת. אחרי חמישה חודשי דיאטה, קצת לפני יומולדת שנתיים של יונתן, נכנסתי להריון.
די מוקדם בהריון החלטתי על לידה פרטית בלניאדו ויצרתי קשר עם המיילדת רות פדידה.
בנוסף חיפשתי חומר על שיטות להמנע מרעלת. הרפואה הקונבנציונלית לא מספקת שום תקווה בנושא – זו רולטה רוסית ואין דרך למנוע. קצת off center אפשר למצוא המלצות שמו תוספי סידן, ויטמין C, אספירין, חומצות שומן מסוג אומגה 3 והמנעות משומנים צמחיים מוקשים. ממש בשולים אשר למצוא את המלצותיו של ד"ר ברואר לגבי דיאטת חלבונים קיצונית (הנה למשל סיכום של טובה קראוזה באומנות הלידה
עשיתי לי מישמש מכל זה, למרות הסתייגותו של הרופא המטפל שלי ובעיקר שמרתי על דיאטה דומה לזו המומלצת במקרה של סוכרת הריונית.
ואכן – לא היתה לי סוכרת וגם לחץ הדם נשאר תקין. עליתי עליה מתונה במשקל והרגשתי טוב למדי.
הבטחון שלי התחיל להתערער לקראת סוף החודש השמיני – התגלה שבמאמץ לחץ הדם שלי מטפס ל 130/90, די גבולי. עם זאת לא הצטרפו לכך סימנים אחרים של רעלת – בצקות, חלבון בשתן, טשטוש ראיה או כאבי ראש. הקפדתי על מנוחה רבה והייתי במעקב צמוד.
הלידה:
ביום שישי בערב, סוף שבוע 39, היתה ארוחת החג של ראש השנה. אכלתי המון, זללתי בלי רסן, והרגשתי כבדה מאוד. דווקא אז הציע בעלי שאמדוד לחץ דם. מדדתי ונבהלתי – 150/100. הרגשתי שכך מתחיל השידור החוזר של הלידה הקודמת – רע רע רע.
טוב, לילה, במילא אין מה לעשות עכשיו. החלטנו על יום מנוחה מוחלטת ומעקב למחרת. בשלוש בצהרים בשבת ההורים שלי הגיעו ומדדנו שוב – אותה זוועה. אבא שלי התחיל למלמל שכדאי לשקול אשפוז והרגשתי שכל הדאגה והלחץ סביבי סוגרים עלי. התקשרתי לרות, השארתי לה הודעה ושלחתי את ההורים שלי הביתה – שנת צהרים ואחר כך נראה. בחמש רות חזרה אלי, צוותה על עוד שעתיים של מנוחה מוחלטת ומדידה נוספת. סגרתי את הטלפון נכנסתי למיטה לצידו של יונתן הישן שנת ישרים והתחלתי לדבר אל התינוקת. להסביר לה כמה שאני תלוייה בה, שאני זקוקה לעזרתה, שהגיע זמנה לצאת ולפגוש את אמא שלה. ברבע לשש הלכתי לשירותים ופתאום היתה לי תחושה שמתחיל משהו, איזשהו טפטוף לא לגמרי נשלט. בדקות הבאות התחוור לי שאכן זו ירידת מים והתחילו גם התקשויות קלות בבטן התחתונה.
הרגשתי שקורה לי נס.
לאורך השעות הקרובות לא הצלחתי בשום אופן לתזמן את הצירים. כל פעם איבדתי את הספירה מחדש. אכלנו ביחד ארוחת ערב והמשכתי לנוח. בערך בעשר בלילה כשיונתן הלך לישון, הצירים עוד היו כל 4, 5 ואפילו 10 דקות וכל ציר נמשך מקסימום 45 שניות. בשתים עשרה וחצי בלי שהרגשתי כבר אי אפשר היה לעבור ציר בשכיבה – הייתי חייבת לעמוד ולהשען על הקיר – ופתאום היו שלושה צירים רצופים, אחד חזק ושניים חלשים כל שתיים שלוש דקות. באחת ורבע יצאנו לכיוון נתניה כשרות כבר מחכה לנו. במהלך הנסיעה הצירים התחילו ללחוץ גם בגב התחתון ובעלי שהיה בטוח שאני יולדת עוד רגע, נסע 160 קמ"ש כל הדרך. 25 דקות מנס ציונה לנתניה זה בהחלט מרשים. אני, לעומת זאת, ידעתי שזה לא זה – בין הצירים ממש צחקתי מרב אושר על חלום שמתגשם וזכרתי כל מיני אמירות כמו "אם היא מחייכת היא עוד לא יולדת".
הגעתי לבית החולים בפתיחה של 5 ס"מ. את השעה הראשונה העברתי בעמידה כשבעלי ורות מתייצבים בכל ציר לתמוך ולעסות. אחר כך עברתי לעמידת שש על המיטה כשאני נשענת על המשענת המורמת. כך העברתי עוד שעתיים כשאני כבר בכלל לא צוחקת, אלא שוקעת עמוק יותר ויותר ביאוש.
בין לבין הגיעו תוצאות של בדיקות הדם שנשלחו – תקינות לחלוטין וגם מוניטור שעינה אותי לפרקים היה תמיד מושלם.
כל ציר היה צריך להזכיר לי מחדש איך לנשום כדי להקל על הכאבים, כל ציר מחדש שכחתי.
כל ציר אני צועקת לבעלי "בוא הנה!" והוא ורות מתייצבים. כששאלו אותי אם נגמר הציר עניתי "כן, לא, לא יודעת – בוא הנה!". בעיקר לא ידעתי. לא ידעתי מה אני רוצה, לא ידעתי אם מתחיל או נגמר ציר, לא ידעתי שזה יכול לכאוב כל כך, לא ידעתי, או יותר נכון, ידעתי באופן העמוק ביותר שאני לא מסוגלת לעשות את זה. אפידורל לא ביקשתי, זה נראה לי חסר טעם – עדיין אני אצטרך להוציא אותה. ביקשתי ניתוח. האמת, שיכולתי להרשות לעצמי לבקש כי ידעתי שאף אחד לא יקח אותי ברצינות.
אחרי שעתיים כאלו פתאום התחילו צירי הלחץ וכל הגוף שלי התכווץ. לא היה לי טוב בעמידת שש, אז עברתי לשכיבה על הצד. להערכתי היו כארבעה צירי לחץ, בכל אחד מהם הספקתי ללחוץ שלוש לחיצות מלוות בצעקות עד שנגמר לי האויר. צעקות שלא ידעתי שאני מסוגלת לצעוק. גם כשרות בקשה ממני לא ללחוץ, כלומר יכולתי לנחש שזה עומד להגמר ואפילו נגעתי בראש של התינוקת, עדיין לא האמנתי שאפשר להוציא אותה – אבל היא יצאה, סגולה ולבנה ויפהפיה ורגועה. השעה היתה 4:35 לפנות בוקר יום ראשון. אמא שלי ששמרה אצלנו על יונתן אמרה לי שבדיוק בזמן הזה הוא התעורר בקריאות "אמא, אמא" והיא ידעה שעכשיו הלידה.
השיליה יצאה אחרי דקות אחדות, בעלי חתך את חבל הטבור ותוך זמן קצר אביגיל החלה לינוק בשקיקה.
אחר כך היתה תפירת הקרע – חוויה מיותרת לחלוטין ששמורה למי שהתרשלה באימוני אפי-נו מתוך מחשבה שלפני סוף שבוע 42 אין מה לדבר.
הפעם, בניגוד ללידה הקודמת, לא נפרדנו, אני והילדה, אף לא לרגע ולמחרת השתחררנו הביתה.

מאוחר יותר הבנתי שגם בלידה ה"נכונה" הזו, הרגש שהציף אותי מיד אחריה היה רגש של אחריות כלפי הילדה שלי ואילו ההתאהבות בה הוא תהליך שהולך ונבנה ומתעצם לאינסוף. רגע הלידה לא היה שיא ביחסים שלי איתה, אלא עם עצמי – עשיתי את זה והייתי מלאת הערכה כלפי עצמי. זה היה רגע אגואיסטי במלוא מובן המילה.

עירית, כל כך כל כך מרגש, ויפה, באמת נס.
מזל טוב, וכל הכבוד, ו...ההערכה הזו לעצמך לא נשמעת לי אגואיסטית אלא ממש כמו שצריך שיהיה.
מאוד מרגש לקרוא את שני הסיפורים אחד אחרי השני ולתפוס משהו מגודל השמחה, ההישג, התיקון (כמו שויויאן כתבה לי ברגישות רבה), והבטחון בעצמך שהושב.

עירית, מאוד מאוד מרגש. אני מאחלת לכם כל טוב ורק בריאות ואושר.
גם לי היתה לידה ראשונה טראומטית שאני עוד חיה בצלה... למרות שהריון שני בכלל לא באופק, שאבתי עידוד רב מהתהליך שעברת

איזה יופי, עירית!
כ"כ טוב, באחריות מוחלטת שלך, נפלא!

עירית, כמה יפה ומרגש! האמת שהכי נגע ללבי הקטע של ההתעוררות של יונתן בשעת הלידה - וגם התגובה של אמך, שהרגישה את הקשר. כל הכבוד לך!

מזל טוב עירית. כל הכבוד לך. לקחת את העניין ברצינות, למדת, התכוננת ובאמת עשית את זה!! את יכולה להיות מאד גאה בעצמך וגם אביגיל יכולה להיות גאה בך על הכניסה לעולם שאירגנת לה.

מזל טוב ו-וואו! איזה יופי לכם!

איזה יופי! כל הכבוד. הכי נגע לליבי המשפט: האמת, שיכולתי להרשות לעצמי לבקש כי ידעתי שאף אחד לא יקח אותי ברצינות.
שימשיך באושר!

בשביל פעם הבאה אם את לא רוצה סוכרת היריון או רעלת היריון תעייני באתר http://www.blueribbonbaby.org

שרה, אם תקראי תראי שידעתי על הדיאטה של ברואר וגם שהגברתי את צריכת החלבונים וגם שלא היתה לי רעלת בלידה השניה.

באופן טבעי

באופן טבעי