אושר אמיתי ואושר סינתטי

(וזה לא מה שאתם חושבים)
http://throwawayyourtv.com/2007/01/misg ... iness.html
מעורר מחשבה...

לדעתי בכלל לא דף למחיקה. הרעיון מאוד מעניין ולדעתי מקיף הרבה יותר תחומים בחיים מאשר רק אושר.
אני הרגשתי כבר הרבה פעמים, שבעצם אני זו שבונה את התגובה שלי למצב כלשהו. אם החמצתי משהו שניסיתי להשיג מייד שכנעתי את עצמי שטוב שכך ושרק יצאתי ברווח מהעניין - והמדהים הוא שברוב המקרים הייתי יותר שלמה עם עצמי מאשר אם הייתי משיגה את המטרה! יש כאלה שקוראים לזה לראות תמיד את החצי המלא של הכוס.
כמה פעמים רדפנו אחרי משהו, נלחמנו להשיג אותו, רצינו אותו מאוד וברגע שהשגנו אותו גילינו שזה בכלל לא גורם לנו לתחושת האושר שחשבנו שיגרום? זה כמו שילדים רוצים מאוד איזה צעצוע, מבקשים ונלחמים לקבל אותו, וברגע שקיבלו אותו זרקו אותו בחדר ולא שיחקו איתו יותר.
מה שהוא מדגים בסרטון בעצם אומר שאנחנו אלה שבונים לעצמנו את התחושות או האפקט שייווצרו כאשר נשיג משהו, ונוכל לבנות את אותן תחושות גם בלי להשיג את הדבר הזה.
הנה משפט הסיכום שלו, למי שכבד עליו לראות את כל הסרטון:
Our longings and our worries are both, to some degree, overblown, because we have within us the capacity to manufacture the very comodoty we are constantly chasing when we choose experience.
<מתנצלת אם יש טעויות>

אבל ההנחה כאן שהאושר הוא מטרה. הוא לא; זה בסך הכל אמצעי לבחור מה שיעזור לנו יותר בחיים.
למשל, מי שמאבד את היכולת ללכת יהיה בבעיה גדולה יותר במקרה של שרפה או שטפון, ומי שזוכה בלוטו יהיה במצב טוב יותר במקרה של צורך בטיפול רפואי יקר. ככה שהאושר מכוון אותנו לבחור במה שיעזור לנו יותר. אם כבר אי אפשר לבחור במשהו, אין יותר מה לכוון לגביו.

יש את סדרת ספרי המדע-בדיוני של לארי ניבן העוסקים במרחב המוכר, שבהם הוא מספר על התמכרות מסוג חדש: ראש תיל. מדובר בניתוח, שבו משתילים בראש תיל שמגיע למרכז העונג. אחר כך אפשר לחבר את התיל לחשמל, ולשבת ולהנות מאושר עצום, הרבה יותר חזק מכל אורגזמה, למשך כמה זמן שרוצים. ובאמת, אצלו בסיפור, זה הופך להתמכרות. כלומר יש כאלה שמתחברים לחשמל כל הזמן, ומפסיקים לעשות כל דבר אחר (עד כדי כך שיש כאלה שמתים מצמא בגלל שלא הפסיקו לשתות).

ועכשיו עולה השאלה האם הייתם עושים את הניתוח הזה אם הוא היה אפשרי ובטוח?

אם התשובה היא "לא", אז זה אומר שאינכם רודפים אחרי האושר, אלא אחרי משהו אחר...

הווידאו מרתק בעיניי
גם בעיני.
אני גם יכול עכשיו לזהות מקרים בהם מנגנון כזה עבד עלי ברמה האסתטית (חפצים שאישתי קנתה ולא התלהבתי מהם, ולאחר כמה זמן גיליתי שאני מאד אוהב אותם). ברמה היותר גבוהה לא נראה לי שזה עובד. כלומר, כאשר אדם חי בדרך שסותרת סולם הערכים שלו, או ללא סיפוק של הצרכים הרגשיים שלו, אני לא חושב שהמנגנון יעבוד. יש דברים בראש שלנו שהם לא ברי הסתגלות (וטוב שכך).

מי שמאבד את היכולת ללכת יהיה בבעיה גדולה יותר במקרה של שרפה או שטפון, ומי שזוכה בלוטו יהיה במצב טוב יותר במקרה של צורך בטיפול רפואי יקר. ככה שהאושר מכוון אותנו לבחור במה שיעזור לנו יותר
הדוגמא של שרפה מול זכיה בלוטו לא קשורה לבחירה. בחירה היא אף פעם לא בין טוב מוחלט לרע מוחלט.

האם מאחורי בחירת בן-זוג, בחירה בעיסוק או בחירה בהורות עומד שיקול תועלתני? במקרים כאלו יש משהו שמכוון אותנו לבחירות שלעיתים מקטינות את סיכויי ההישרדות שלנו. אלו בחירות שנובעות מהצרכים הרגשיים שלנו והגשמה של עולם הערכים שלנו. סיפוק של שניהם יכול להביא להרגשת אושר.

למתעניינים, זה עתה תורגם לעברית ספרו של אותו דן גילברט, להיתקל באושר (אני אישית מתעייפת מהניסיונות הבלתי נלאים שלו להצחיק).

מי שמתעניין בפרספקטיבה הזו (מה ניסויים בפסיכולוגיה יכולים ללמד אותנו על האושר) מוזמן לצפות בפנינה אמיתית: Bekur]הרצאה בנושא האושר Hamahapecha[/po]/Happiness2 files/default.htm מפי פרופ' דני כהנמן, זוכה פרס נובל, ואפילו בעברית.

יש את סדרת ספרי המדע-בדיוני של לארי ניבן העוסקים במרחב המוכר, שבהם הוא מספר על התמכרות מסוג חדש: ראש תיל. מדובר בניתוח, שבו משתילים בראש תיל שמגיע למרכז העונג. אחר כך אפשר לחבר את התיל לחשמל, ולשבת ולהנות מאושר עצום, הרבה יותר חזק מכל אורגזמה, למשך כמה זמן שרוצים. ובאמת, אצלו בסיפור, זה הופך להתמכרות. כלומר יש כאלה שמתחברים לחשמל כל הזמן, ומפסיקים לעשות כל דבר אחר (עד כדי כך שיש כאלה שמתים מצמא בגלל שלא הפסיקו לשתות).
רועי, זה לא קיים רק בספרות הבדיונית. כשחוקרים גילו את מרכז העונג במוח, הם השתילו את התיל הנ"ל בחולדות. בכל פעם שהחולדה לחצה על דוושה היא קיבלה גירוי היישר אל מרכז העונג במוחה. כתוצאה מכך, החולדות אכן איבדו עניין בכל פעילות אחרת, ומתו מרעב וצמא.

כשחוקרים גילו את מרכז העונג במוח, הם השתילו את התיל הנ"ל בחולדות.
נראה לי שאפשר ללמוד משהו מהרעיון הזה, מהניסוי המחשבתי הזה, גם בלי קשר ליישום פיזי שלו על חולדות או על אנשים. בניסוח פשטני יותר: תגידי לי מה המטרה שלך בחיים במונחים של מצב נפשי (זה יכול להיות עונג, או אושר, או שלוות נפש, או כל מצב נפשי אחר), ואז אשאל אותך: הרי למצב הנפשי הזה יש ביטוי גופני; נניח שקיימת דרך ליצור את הביטוי הגופני הזה באופן מלאכותי על ידי חיבור לחשמל או משהו דומה; האם תסתפקי בחייך בלהתחבר ולהפוך לראש תיל?

התשובה שלי שלילית, בלי קשר למצב הנפשי הספציפי. כלומר, כשעשיתי את הניסוי המחשבתי הזה הגעתי למסקנה שאין שום מצב נפשי קבוע שייספק אותי בחיי. אני לא רוצה להיות כל הזמן מאושר, או כל הזמן מסופק, או כל הזמן מעונג. וגם לא מספיק לי שיהיה גיוון קבוע, או אפילו סתם אקראי. אני כנראה צריך איזושהי אותנטיות של החווייה שלא יכולה להיות מסופקת על ידי אמצעי מלאכותי כזה. ואם זה אכן כך, אני צריך להיות מוכן לקבל את אי-הנעימויות הכרוכות בהשגת האותנטיות הזו -- כלומר, הכאבים והמתחים וההתחבטויות של הנפש. ואם זה כך, אז יש בעיה עם כל מי שמציע לי שלוות נפש או אושר: פסיכולוגים, מחזירים בתשובה, מוכרי סמים, וגורו למיניהם. אני מחמיץ כאן משהו?

אז יש בעיה עם כל מי שמציע לי שלוות נפש או אושר: פסיכולוגים
הפסיכולוגים לא מתאימים לרשימה. פסיכולוג מנסה לעזור לאדם להתמודד עם בעיות שמקשות עליו, ולהשתחרר ממגבלות שמכבידות עליו, כדי שהוא יהיה מוכן לקבל את אי-הנעימויות הכרוכות בהשגת האותנטיות הזו – כלומר, הכאבים והמתחים וההתחבטויות של הנפש.

ההרצאה באמת מעניינית.
הצחיק אותי שאחרי המשפט המסכם שלו (כפי שציטטה לעיל אור שמש) מופיעה פרסומת כל-כך בנאלית למכונית. כאילו, רק עכשיו מישהו הראה באותות ובמופתים כמה שהדברים שאנחנו משיגים לא באמת עושים אותנו מאושרים, ומיד אתם מראים לי משהו שכביכול יהפוך אותי למאושר אם רק אקנה אותו?

הדוגמא של שרפה מול זכיה בלוטו לא קשורה לבחירה. בחירה היא אף פעם לא בין טוב מוחלט לרע מוחלט.
לדעתי הבחירה שבה מדובר כאן היא בחירה במה שישנו ממילא. ואין עצה טובה מזו לחיים. (זה לא סותר את האפשרות לפעול, במקביל, ליצירת שינוי כלשהו בחיינו אבל השינוי ניצב על בסיס הקבלה של מה שיש).

ולגבי חיפוש האושר - זה החיפוש המאמלל מכולם.

איך אמר סטינג:
The search for perfection is all very well
but to look for heaven, is to live here in hell

אבל ההנחה כאן שהאושר הוא מטרה. הוא לא; זה בסך הכל אמצעי לבחור מה שיעזור לנו יותר בחיים.

זו נשמעת תפיסה מאוד תועלתנית-השרדותית איכשהו. מתקשה להסכים לזה (אלא אם לא הבנתי את כוונתך, יונת).

לדעתי האושר הוא לא אמצעי לדבר - הוא מצב שמתרחש (באופן זמני ושטחי יחסית) כשאנחנו זוכים במשהו שנדמה לנו שהוא משמעותי או, (באופן שאני חווה כעמוק יותר ועמיד יותר), כשאנחנו חיים בשלום עם מה שיש כולל עם עצמנו כמות שאנחנו - כולל העצב, המתח, וכל השאר.

ולגבי חיפוש האושר - זה החיפוש המאמלל מכולם.
קשה לי להסכים עם זה, אולי אני לא מבינה אבל נשמע לי כמו אמירה קצת פסימית, לא?
הריי אם לא טוב לי, ואני ממשיכה לחפש אז יותר הגיוני שבסוף אמצא מאשר אם לא אחפש..
כשאנחנו חיים בשלום עם מה שיש כולל עם עצמנו כמות שאנחנו - כולל העצב, המתח, וכל השאר.
כן, אבל את זה צריך לחפש

סרט מרתק
נושא מעניין
בבקשה לא למחוק

מושג האושר הוא אשלייה קפיטליסטית שמשרתת בעיקר משרדי פרסום, לא??

הריי אם לא טוב לי, ואני ממשיכה לחפש אז יותר הגיוני שבסוף אמצא מאשר אם ל אחפש..
אבל אולי יש דרך אחרת? אולי אפשר פשוט שיהיה לך טוב, בלי לחפש ובלי למצוא.

<אני עדיין עודד המחפש... אבל אולי גם זה ישתנה>

לדעתי האושר האמיתי והכנה ביותר שחוויתי בכל חיי (להרגשתי)
ואני חווה בכל שריר וגיד בגופי
הוא חיבוק טוב מהמלאכית שלי, מבט אהוב מרחוק
אושר שגורם לצעוק ולהגיד לבריאה תודה על מתנה מופלאה שכזו
(ושאני לא ישמע מתייפייפת או משהו כזה)
יכול להיות שזה ההורמונים של ההריון(-:
המרגיעון : "שיהיה לך יום מאושר"

ישנו המחפש הרעב והנזקק. "אני חייב שיהיה לי (אושר, ג'קוזי כמו של סוזי, יכולת לעזור לעצמי, מקרר שתי דלתות שעושה קוביות קרח, יכולת לראות הילות...)". אם אין לי אז אני לא מאושר. זה חיפוש שיוצר את המצוקה והחסר שהוא מנסה לברוח מהם.

ישנו מחפש מסוג אחר. זה שאומר - מה שיש כרגע - זה מה שיש וזה בסדר. גם אם מה שיש הוא קושי גדול. יש לי פרוסת לחם. זה טוב. יש לי פרונקל ברגל - מה לעשות, זה מה יש. נטפל בו. נעשה מה שצריך אבל גם לא נעשה עניין. יש קושי בחיי - נלמד ממנו, נחווה אותו, נבחן ונבצע אפשרויות לשינוי.

המחפש מהסוג השני עדיין עושה עבודה, מתקדם, לומד, מתפתח, אולי מתעשר, געי ווייעסט (ככה?).
אבל הדברים נובעים פחות מרעב ומתחושה שמשהו פה דפוק, ויותר מסקרנות, ממחוייבות לעצמו ולאחרים, מההתפחות הטבעית לאדם שקורית כמעט מאליה אם רק קצת עוזרים לה ולא מפריעים מדי.

זה יותר למצוא מאשר לחפש.
המחפש חושב שהפתרונות הם שם: על ראש ההר, אצל הבן זוג, בסדנת המדיטציה, בג'קוזי.

המוצא יודע שאין מה לחפש. לכן הוא יכול להרגע לתוך עצמו, לתוך מה שקורה, ובאמת לחוות את מה שיש. משם נובעות התובנות הגדולות ביותר והאושר הגדול ביותר. וגם זה בדרך כלל אושר משתנה וחולף והולך ובא.

לדעתי האושר הוא לא אמצעי לדבר - הוא מצב שמתרחש (באופן זמני ושטחי יחסית) כשאנחנו זוכים במשהו שנדמה לנו שהוא משמעותי
זה מה שהתכוונתי לומר, רק במלים אחרות. השתמשתי במלה "אמצעי" כדי להדגיש שהאושר אינו מטרה. ויחד עם זאת, מבחינת היכולת שלנו לבחור במה שטוב לנו, תחושת האושר היא אמצעי לזהות מה טוב לנו (גם אם לא מושלם).

תחושת האושר היא אמצעי לזהות מה טוב לנו (גם אם לא מושלם).
דעותיי בנושא ידועות... כמובן מסכימה. אבל האושר כאמצעי נועד לתת לנו דרכי פעולה ובחירה באפשרות שהכי טובה לנו, ולעומת זאת מה שהוא מתאר הוא מצב שבו נוצר אושר סינתטי במעין פוסט מורטום לאירוע - כדי לעזור לנו להסתגל למציאות שכבר קיימת, שאין לגביה בחירה, ושהאושר לא ישנה אותה. אז למה מועיל כאן האושר? האם לא ניתן להסביר את זה בכך שבתהליך הזה, האושר עצמו הוא המטרה?

ועכשיו יש לי שאלה: האם מדובר במנגנון בריא, שניתן להסביר במונחים אבולוציוניים, או שזה מנגנון לא בריא שנובע מרדיפה לא ריאלית אחרי האושר כמטרה, ו/או מנסה להדחיק את המציאות הלא נעימה או לפחות את יסוד חוסר-האונים וחוסר הבחירה שבה, כדי להימנע מרגש לא נעים? (ואני לא טוענת שאלה שתי האפשרויות היחידות).

מבחינתי החלק הכי מסקרן כאן היה הניסוי (המבריק) שמראה, לפחות לכאורה, שלא מעורבים כאן מנגנונים של זיכרון. הרי המנגנון הריגשי של האושר הסינתטי עבד גם אצל אנשים שאיבדו את היכולת ליצור זיכרונות חדשים. זה מחליש במידת מה את הטיעון שהמנגנון המתואר הוא צורה של הדחקה או ניסיון לראות את המציאות אחרת ממה שהיא. (האפשרות שזה מנגנון הדחקה עדיין קיימת; הרי זיכרונות ישנים לא נפגעו אצל נושאי המחקר ולכן לכאורה זיכרונות טראומתיים מהילדות עדיין יכולים להשפיע על תהליכים ריגשיים. אני רק מוצאת שקשה יותר לקבל את ההסבר הזה לנוכח הניסוי).

כלומר, תיתכן בהחלט האפשרות שאושר סינתטי הוא תהליך בריא של עיבוד המציאות, אולי אפילו תהליך דומה לתהליך אבל (השלמה עם אובדן). הוא לא מציין אם בתהליך היו השלבים הקשים שיש בתהליך אבל - אני מניחה שזה לא עניין אותו, או שהוא לא חשב בכיוון הזה. אבל אותי השאלה הזו מעניינת מאוד. ואם האושר כמטרה בפני עצמה הוא תכונה שטבועה בנו באופן טבעי, יכולות להיות לזה לא מעט השלכות.

תמי, זה מחליש במידת מה את הטיעון שהמנגנון המתואר הוא צורה של הדחקה או ניסיון לראות את המציאות אחרת ממה שהיא.

אני לא חושבת שיש דבר כזה - המציאות כפי שהיא.

המציאות נתונה לבחירה (המודעת והלא מודעת) שלנו כיצד לפרש אותה.

אותו מצב יכול להתקבל כחיובי או כשלילי, כגורם אושר, מעורר אהבה, מסקרן, מאתגר או כגורם צער, מעורר שנאה, משעמם ומלחיץ (לדוגמה).

החוכמה שאני מדברת עליה (ומנסה ליישם אותה - וחלק מהזמן בהצלחה רבה) היא לקבל את מה שיש ולמצוא מה טוב בזה. במילים אחרות - לבחור את מה שיש (למשל את התמונה שנותרה בידינו).

שוב - זה לא מבטל את האפשרות של יצירת שיפור בחיינו בכל התחומים - אבל זה ממקום של קבלה ולא של התנגדות.

נכון גם שלפעמים מצוקה וקושי כן דוחפים אותנו לשינוי חיובי - אבל לטווח הארוך וכהכללה נראה לי שדרך הקבלה או הבחירה במה שיש יוצרת הרבה יותר אושר וסיפוק מדרך האי-קבלה.

יונת, נדמה לי שהתעלמת מהחלק השני של המשפט שהוא, מבחינתי, החשוב יותר.

לדעתי האושר הוא לא אמצעי לדבר - הוא מצב שמתרחש (באופן זמני ושטחי יחסית) כשאנחנו זוכים במשהו שנדמה לנו שהוא משמעותי או, (באופן שאני חווה כעמוק יותר ועמיד יותר), כשאנחנו חיים בשלום עם מה שיש כולל עם עצמנו כמות שאנחנו - כולל העצב, המתח, וכל השאר.

אם מישהו אהוב מת לנו ואיכשהו אנחנו מצליחים לעבור את זה באהבה ובאושר של קירבה ושל אינטימיות, קשה לומר שזה מעיד על כך שקרה משהו טוב בדיוק - מה שקרה טוב הוא הדרך בה הצלחנו לבחור להיות בשלום עם המצב הקשה. אושרנו (המעורב בצער בודאי) במצב כזה מעיד על כך שבחרנו בתבונה במה שהתרחש ממילא.
אני מניחה שלזה את מתכוונת אבל זה לא היה ברור.

כל הנושא הזה מחזיר לפתחנו את האחריות המלאה לאושרנו (למרות שאנו מושפעים מאינספור גורמים 'חיצוניים').

מעניין שהמרגיעון שהופיע הוא "החסרונות הם היתרונות".

טוב, אני מסכימה עם שתיכן ואני חושבת שכל זה משתלב אם ממשיכים קצת יותר רחוק את מה שכתבתי קודם:
לא תחושת האושר היא המעידה על מה שטוב לנו, אלא תחושת אי-אושר היא המעידה על מה שלא טוב לנו. זאת אומרת שאנחנו "אמורים" [הכניסו כאן הסתייגויות באופן חופשי] להרגיש מאושרים רוב הזמן, ולהרגיש עצבות, כאב, אי-נוחות, פחד וכו' -- רק מדי פעם כשזה עוזר לנו לכוון את הפעולות שלנו.
(וזה גם מתקשר לספר עקרון הרצף, במיוחד לתיאור של לידלוף את האושר כמצב טבעי ולכותרת המשנה In Search of Happiness Lost.)

_הריי אם לא טוב לי, ואני ממשיכה לחפש אז יותר הגיוני שבסוף אמצא מאשר אם ל אחפש..
אבל אולי יש דרך אחרת? אולי אפשר פשוט שיהיה לך טוב, בלי לחפש ובלי למצוא_
מממ....
אלו ימים שאני עושה מאמצים אדירים כדיי להפסיק לחפש. זאת אומרת לקבל את מה שיש. זאת אומרת להתרכז במה שיש. זאת אומרת להפסיק לנסות לחשוב ב'כש..' ו'אם..', אלא להתמקד בעכשיו, ברגע הנוכחי והמרחב הקיים עבורי היום ומה אני עושה איתו.
וזאת ממש התאמצות עבורי. זה לוותר או לשנות חלק שנראה לי כרגע כמו מרכיב בסיסי באישיות שלי. כי החלק הזה המחפש, הוא מלא בקונפליקטים בלתי נגמרים, והוא מתיש. הוא גורם לי לחיות את חיי במצב ארעי. וברגע אחד, 'רֶגעון', הבנתי את זה. אז מה?
גם אם בכל הגוף כואב ומתיש החיפוש- אם הוא חלק ממך, מאוד קשה להיפרד ממנו.

אך יש גם חלק אחר בתוכי שרוצה שקט ומבין -קוגניטיבית לגמרי- שאולי החיפוש הזה הוא המכשלה ללמצוא. אני מנסה לתת לחלק הזה מקום, ולהקשיב לו. להתרכז בבחור שאני יוצאת איתו עכשיו,להפסיק לפנטז על מר-מושלם, להתרכז בבית שאני גרה בו עכשיו, ולהפסיק לחפש אופציות אחרות, להתרכז בארץ שאני נמצאת בה עכשיו, במקום לפנטז על הודו...
ו-וואללה, עודד, הלואי שזה היה לי פשוט...

המוצא יודע שאין מה לחפש. לכן הוא יכול להרגע לתוך עצמו, לתוך מה שקורה, ובאמת לחוות את מה שיש. משם נובעות התובנות הגדולות ביותר והאושר הגדול ביותר. וגם זה בדרך כלל אושר משתנה וחולף והולך ובא
אינשאללה.

אה! נפל לי איזשהו אסימון בקשר לאושר הסינתטי (חושבת תוך כדי הקלדה).
אם היו מציעים לי את גלולת האושר, שמבטיחה את אושרי גם אם מענים אותי או לוקחים את ילדי או הורסים את העולם – לא הייתי לוקחת. (יש מישהו שכן?)
(יונת שרון , מתוך אין שכל אין דאגות ).
הרי זה בדיוק המנגנון של האושר הסינתטי שדן גילברט מדבר עליו. הרי מי שכל גפיו נכרתו נמצא מאושר בדיוק כמו אלה שזכו בלוטו.
אבל הוא מעלה את האפשרות שזה מנגנון טבעי ובריא.
אולי בעצם זה אותו מנגנון שמאפשר הדחקה, ושניהם נועדו במקורם לסייע לחיים. ההדחקה של מציאות עכשווית קשה שאינן יכולת לשנות אותה (למשל: שבי מלחמה) שומרת על התקווה, והתקווה שומרת עלינו בחיים.
אבל הדחקה שמפריעה לתיפקוד במציאות היא צורה ספציפית או אולי עיוות של המנגנון הבריא הזה (רק על השאלה אם זה עיוות או לא אפשר לפתוח דיון שלם...).
איפה עובר הגבול בין מנגנון כזה שמסייע לחיות והוא מנגנון בריא וטבעי, לבין מנגנון כזה שמפריע לחיים והוא מנגנון לא בריא?
אולי במקום שבו השימוש במנגנון מסייע לפגוע, או לשמר פגיעה, ביכולת הבחירה והפעולה שלנו.
גם כאשר תרופה פסיכיאטרית, או השקפת עולם, משמרות (או אף משפרות) את יכולת הבחירה והפעולה - השימוש בהן הוא חלק מבחירה בחיים.
כאשר הן מפריעות ליכולת הבחירה והפעולה - השימוש בהן הוא חלק מה מרדף אחרי האושר במקום בחיים (שוב יונת מתוך אין שכל אין דאגות)
(ושוב חזרתי לג'נסן... תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות )

ונראה לי גם שעל הסוג הזה של אושר כתבה אורה גבריאלי:
_זה לא מבטל את האפשרות של יצירת שיפור בחיינו בכל התחומים - אבל זה ממקום של קבלה ולא של התנגדות.
נכון גם שלפעמים מצוקה וקושי כן דוחפים אותנו לשינוי חיובי - אבל לטווח הארוך וכהכללה נראה לי שדרך הקבלה או הבחירה במה שיש יוצרת הרבה יותר אושר וסיפוק מדרך האי-קבלה._

אני הייתי אומרת את זה קצת אחרת: גם מצוקה וקושי_ וגם _קבלה מהסוג הזה הן חלק בלתי נפרד מהמנגנון הריגשי הבריא שלנו, שנועד לסייע לחיים. בהזדמנויות שונות מתאימות תגובות ריגשיות שונות, ומנגנון ריגשי בריא יחסית יכול לעשות שימוש בטווח רחב יותר של רגשות לעיבוד המציאות ושיפורה.
תהליך אבל, למשל, הוא מעבר דרך מצוקה וקושי_ כדי להגיע ל _קבלה_ . בלי לעבור דרך הרגשות הקשים - לא מגיעים ל _בחירה במה שיש .

הייתי אפילו לוקחת את זה עוד שלב אחד קדימה ואומרת, שעצם ההגדרה של דרך מסויימת כדרך עדיפה (קבלה עדיפה מאי קבלה)

סימונה של הרגשה ספציפית מראש כמטרה

סוג של רדיפה אחרי האושר. לדעתי, כשמתאמצים או שואפים להרגיש משהו, יש פחות סיכוי שהרגש יעזור לקדם אותנו. ואולי לזה התכוונת, אורה, כשאמרת שאושר הוא מצב שמתרחש .

מחפשת כתבה את זה בצורה ברורה: היא מתאמצת מאוד להגיע למצב של קבלה של מה שיש. כלומר, היא רודפת אחרי הרגשה שנתפסת אצלה כאושר, שהיא ההרגשה שלא צריך לרדוף אחרי שום דבר....

עוד דוגמה היא "קבלה של ההורים" או "תהליך סליחה" שגם עליהן נכתב בהרחבה בדף על ג'נסן. ברגע שמגדירים מראש שלשם רוצים להגיע, נפגעת (על פי הגישה הזו) האותנטיות של התהליך והיכולת לעיבוד המציאות.

צריך/כדאי/עדיף להרגיש = אוקסימורון.

ואולי אפשר להוסיף כאן עוד הבדל בין תהליך בריא לתהליך שאינו כזה: שתהליך בריא וטבעי לא ניתן ליצור באופן מלאכותי. לא ניתן "לעבוד על זה", או להימנע מרגשות מסויימים כדי להגיע לאחרים. מה שאפשר לעשות הוא לתת לתהליך (או מצב) כזה לקרות - כמו מה שקורה עם האושר הסינתטי, או להפריע לו -כמו מה שקורה ברדיפה אחרי האושר. (נראה לי שההגדרה הזו עדיין זקוקה לשיפור, אבל די לבינתיים).

מציעה לאחד עם אין שכל אין דאגות .

כשמתאמצים או שואפים להרגיש משהו, יש פחות סיכוי שהרגש יעזור לקדם אותנו
נראה לי שזה מה שניסיתי לומר. הרגש אינו היעד, הוא רק מסמן את הכיוון.

יונת,
לא תחושת האושר היא המעידה על מה שטוב לנו, אלא תחושת אי-אושר היא המעידה על מה שלא טוב לנו. זאת אומרת שאנחנו "אמורים" [הכניסו כאן הסתייגויות באופן חופשי] להרגיש מאושרים רוב הזמן, ולהרגיש עצבות, כאב, אי-נוחות, פחד וכו' – רק מדי פעם כשזה עוזר לנו לכוון את הפעולות שלנו

אני תוהה אם הקטע שסימנתי בהדגשה הוא תיאור נכון.
אקח שוב את דוגמת האבל על אדם אהוב שמת - כאב שלא ניתן לחמוק ממנו בחיים שלנו (בעיקר אם אנחנו מאפשרים לעצמנו לאהוב).
האם הצער הזה נועד לכוון את הפעולות שלנו באיזה אופן או שהוא רק תגובה טבעית לפרידה מאדם אהוב?

יתכן שכל הבעיה נעוצה בשימוש במילה 'אושר'. אני חושבת שזו מילה מוטעית לצרכינו.
אפשר להיות ב wellbeing (יש לזה מילה בעברית?) גם כשעצובים או אבלים.
זה מצב שבו אנו בהרמוניה יחסית עם עצמנו ומה שמתרחש. אנחנו מכווננים גם אם חווים משהו לא קל.
זה גם מצב של חיוניות - של חיות. אנחנו חיים לגמרי.

אפשר להיות ב wellbeing (יש לזה מילה בעברית?) גם כשעצובים או אבלים.
לא יודע אם זה תרגום מדויק, אבל נדמה לי שאת מדברת על תחושה של שלמות.

כתבתי בדף אין שכל אין דאגות , אבל ת'אמת, נראה לי מתאים יותר כאן:

_אולי צריך להבדיל כאן בין שני סוגים של הרגשה, ששניהם מוגדרים כרגע במילה "אושר". אולי, לפחות לפעמים, הרדיפה אחרי האושר היא אחרי תחושת אופוריה, או התעלות, או מניה - כמו מה שנותנים סמים מסויימים, למשל. הממ, התמכרות לסמים כאלה - כולל תרופות - שמטשטשים באופן כרוני את היכולת לראות את המציאות ולהגיב אליה בצורה מיטבית לנו, נראית לי גם היא דוגמה מצויינת לדילמה בין שכל לבין חוסר דאגה.

אם היו מציעים לי את גלולת האושר, שמבטיחה את אושרי גם אם מענים אותי או לוקחים את ילדי או הורסים את העולם – לא הייתי לוקחת. (יש מישהו שכן?)
יש מיליוני אנשים שכן - ראי תרופות פסיכיאטריות (במקרים ובמינונים מסויימים), או סמים אחרים בעלי אפקט דומה, או אפילו השקפות עולם בעלות אפקט דומה...

לעומת זאת אושר כתכונה טבעית והישרדותית הוא תחושה של נינוחות, שקט וחופש; רגשות לא נעימים (בתגובה למציאות לא נעימה) אינם מאיימים לחסל אותה, אלא להפך, מסייעים לקיים אותה. וכמו שכתבת בדף ההוא ואני מסכימה, זו התחושה שאמורה להיות לנו באופן טבעי ._

כמו יונת, גם אני נוטה לבדוק כל דבר במונחים אבולוציוניים ותועלתנים. ואני יכולה לראות איך תחושה כזו יכולה לשרת אותנו ולסייע לחיים.
בעקבות העבודה שלי על פי ג'נסן, יצא לי לחוות תחושה של שקט וחופש - לצערי לא כמצב תמידי אלא בצורה חולפת. אושר מתקשר אצלי עם שמחה, וזו באמת לא הייתה תחושה של שמחה או התעלות. קל יותר להגדיר אותה על פי מה שלא היה בה: רעשי רקע שלא שייכים למציאות העכשווית, קולות ודיאלוגים פנימיים, מחשבות שרצות 1000 קמ"ש, הצטדקויות והתגוננויות, דאגות לעתיד. היה שקט, היה חופש, הייתה תחושה של עירנות נינוחה - פיסית, ריגשית וקוגניטיבית. החושים היו מחודדים יותר, אבל לא בהתפעלות מצד אחד, ולא בצורה מעיקה מצד שני (כמו ב רגישות חושית העולם הוא יותר מדי ) אלא במין matter-of-fact. חשבתי "אה! אז ככה העולם נראה באמת, כשלא רואים אותו דרך הפילטרים".

לפחות אני מעולם לא הצלחתי לייצר את המצב הזה או לכוון אליו. זה משהו שהגיע מעצמו אחרי שחוויתי כאבים מהילדות כמו שהם (אוקיי, אורה, כמו שהם כנראה היו נחווים אם הייתי נותנת לעצמי להרגיש אותם אז).

נראה לי די ברור איך להיות במצב כזה כנקודת מוצא משרת אינטרסים הישרדותיים. כמו שכל מי שעשה פעם יוגה יודע, קל יותר להגיע לכפות הרגליים אם לא מנסים להגיע לשם. אם מרפים, ונושמים, וחושבים על הגב, פתאום הוא מתארך... לחוט מתוח באופן תמידי יש הרבה פחות יכולת תימרון ותגובה מאשר לחוט שנמתח מדי פעם, כשצריך (כשיש מציאות מאיימת, למשל חיה טורפת).
גם המצב ההפוך, של שמחה והתעלות תמידית, לא נראה לי רצוי; אם האריה מתקרב ואני אמשיך להרגיש כמה העולם יפה ממש כרגע וכמה ההתקרבות של האריה זה דבר טוב ונפלא, ואיך אני בהרמוניה איתו ורוצה לחבק אותו ולהכיל את הרגע, מה שיקרה הוא שהאריה יזכה בארוחה מאושרת - אני בטוחה שזה יהיה לו יותר טעים מארוחה ממורמרת - אבל הגנים שלי לא יעברו לדור הבא... (ושלו כן). תחושה של מצוקה ושל פחד נועדה בדיוק בשביל מצבים כאלה, והיא הפרשנות למציאות שתעזור לי לברוח או להסתתר.

אז אולי "האושר כאמצעי/מטרה" באמת אינו הביטוי המתאים; זה אינו "אושר" במובן שמחה, וזה אינו מטרה או אמצעי אלא מצב קיומי שיש לו הצדקות הישרדותיות. וזה גם יכול להסביר למה הגוף שלנו ישאף לחזור למצב הזה וייצר מה שגילברט קורא לו אושר סינתטי (אכן שם לא מוצלח במיוחד).

_אקח שוב את דוגמת האבל על אדם אהוב שמת - כאב שלא ניתן לחמוק ממנו בחיים שלנו (בעיקר אם אנחנו מאפשרים לעצמנו לאהוב).
האם הצער הזה נועד לכוון את הפעולות שלנו באיזה אופן או שהוא רק תגובה טבעית לפרידה מאדם אהוב?_

הייתי אומרת: הוא חלק ממנגנון טבעי כללי, שהמטרה שלו היא תגובה מיטבית למציאות, לצרכי שרידה.

צפריר,
אבל נדמה לי שאת מדברת על תחושה של שלמות
אולי אפילו עוד יותר מדוייק: התחושה של היות שלם (בניגוד למושלם, שלמות וכיוצ"ב צרות).

המשך:
אז גם ה'מכונה' שאנחנו פועלת בתואם גדול יחסית. המנוע מכוון היטב, גלגלי השיניים נעים טוב. הצירים גמישים.
אז ה'מכונה' (??) שאנחנו יכולה להתמודד עם תנאי דרך שונים ומשונים ואפילו ליהנות מזה במובן כזה או אחר.
לחיות באופן מלא.

תמי, יונת,

שרידה פיזית היא ללא ספק דבר חשוב מאוד ויש לה חלק חשוב בחיינו ובתגובותינו - אבל לדעתי, מאז דארווין, היא מקבלת הדגשה מעבר לכל פרופורציה.
האם באמת כל ענייננו פה הוא לשרוד?

אני לא רומנטיקנית, אבל זה נראה לי תיאור מוגבל ומגביל מאוד של החיים והסבר לא מספק להרבה מאוד תופעות.

מעולם לא שוכנעתי, למשל, שלגידול זנב ארוך וירוק יש סיבה השרדותית בלבד.
אמנם ישנם מקרים שבהם אפשר ממש לראות שצבעים וזנבות וסלסולים מסויימים מתאימים יותר לסביבה ומספקים יתרון הישרדותי - אבל יש מקרים שממש לא (כולל תיאוריות חיזור והכבדה - ויהיו מעניינות ככל שיהיו).

אורה,
אולי אפילו עוד יותר מדוייק: התחושה של היות שלם (בניגוד למושלם, שלמות וכיוצ"ב צרות).
לכן נכתב שלמות ולא מושלמות.
שלמות היא ההרגשה של להיות שלם, גם אם לא מושלם (זה הקושי של רבים - שלא מרשים לעצמם להיות שלמים - אם אינם מושלמים).

האם באמת כל ענייננו פה הוא לשרוד?
לא זה מה שאמרתי. אבל החשיבות של הרגשות הנעימים והשלמים - איך לומר - פוחתת במידת מה אם אני מתה, לא? (ראי הדוגמה על האריה). זה בקשר לפרופורציות: חיים הם תנאי הכרחי (אמנם לא מספיק) לאיכות חיים.

מעולם לא שוכנעתי, למשל, שלגידול זנב ארוך וירוק יש סיבה השרדותית בלבד.
אמנם ישנם מקרים שבהם אפשר ממש לראות שצבעים וזנבות וסלסולים מסויימים מתאימים יותר לסביבה ומספקים יתרון הישרדותי - אבל יש מקרים שממש לא
מסכימה איתך לגמרי. זה עדיין לא סותר את זה שבמקרים רבים אחרים אפשר מצוא למנגנונים סיבה אבולוציונית משוערת, ושזה עוזר לנו להבין אותם טוב יותר. והרי הבנה היא מטרת הדיון כאן.

_אז ה'מכונה' (??) שאנחנו יכולה להתמודד עם תנאי דרך שונים ומשונים ואפילו ליהנות מזה במובן כזה או אחר.
לחיות באופן מלא._
מצטרפת ל- ?? מי אמר כאן שאנחנו מכונה? לא אני ולא יונת. (ועם כל יתר המשפט אני מסכימה לחלוטין).

עוד משהו: גם לבעלי חיים יש רגשות. מי שאומר אחרת הוא מי שמעולם לא הייתה לו הזכות להיות חבר של כלב
(אני ממליצה מאוד על הספר "כשפילים בוכים" בהקשר הזה).
ברור שיש גם הבדלים, שמשתקפים גם בהבדלים במבנה המוח, וגם באורח החיים, וגם במידת הצמריות (-: .
למי שחווה חיים עם כלב, לא צריך לספר על הקשר הריגשי העמוק שנוצר איתו. אבל לקשר של בני אדם עם כלבים יש שורשים בהיסטוריה האנושית והכלבית, וזו מערכת יחסים ששירתה צרכים הישרדותיים של שני המינים ושינתה את שניהם. אני לא מביאה את כל זה בחשבון בכל פעם שאני נזכרת בכלב שלי ומתגעגעת אליו, אבל בפועל זה מסביר לפחות חלק מההרגשה שלי. זה לא הופך אותי ל"מכונה".

גם כלבים אינם "מכונות". ואני מציעה תרגיל מעניין: נחיל לפחות חלק ממה שנאמר כאן על אנשים - על כלבים.
בעצם, אני יכולה לחשוב על יצור חי שקרוב יותר ליצור אנושי בוגר, אבל שהיכולת הקוגניטיבית שלו עדיין לא מפותחת לגמרי: תינוק.
אני מציעה תרגיל דומה לגביו ( הכניסו כאן הסתייגויות באופן חופשי ).

בעצם, לא צריך תרגיל - חלק גדול מהדפים כאן באתר מדברים בדיוק על זה: שהרגשות אצל תינוקות משקפים את סיפוקם או אי סיפוקם של צרכים הנחוצים להישרדות, ולתגובה הריגשית להם (למשל: בכי) יש תפקיד ברור. כשהמנגנון הזה לא פועל בצורה הזו, אני חושבת שיש בעיה או קטיעה של הרצף וכו'. מדוע צריך להיות דין שונה למבוגרים? אם אני מניחה שאנחנו מסכימות על כך שלגבי תינוק יש מציאות (נניח: לא מקבל מספיק מגע אוהב, לא מקבל מספיק אוכל, או כן מקבל), באיזה שלב בהתפתחותנו למבוגרים המציאות הזו נגוזה והופכת להיות רק עניין של פרשנות, ולמה? (ברצינות, אני באמת תוהה מה התשובה הנכונה כאן, זו לא ציניות; התייחסתי לזה גם בדף על ג'נסן, כשהבאתי בחשבון שיש הסברים הגיוניים אחרים לתופעה).

והערה אחרונה, לגבי תחושת השלמות/נינוחות/שקט/חופש: החווייה האישית שלי הייתה שהתחושה הזו היא משהו פשוט מאוד. לא נזקקתי לפרשנות, לא סיפרתי לעצמי כמה אני אוהבת את עצמי, וכו'. פשוט הייתי.

פשוט הייתי.
בדיוק

האמת היא שאני כותבת את כל הדברים האלה כשאני חולה ובאחת התקופות הכי פחות מכווננות שלי...
לא מרגישה צלולה ממש.
אז אחזור לדיון הזה כשאבריא ואם יהיה כאן עוד מישהו לדבר איתו זה יהיה נחמד מאוד.

רק דבר קטן אחד, תמי, - כשכתבתי 'מכונה' התכוונתי אך ורק לדבר אחד:
מכונה יכולה להיות מכווננת היטב או לא. לעבוד בצורה חלקה ויעילה או לא. אולי זו לא דוגמה טובה. בכל אופן כל מה שעניין אותי היה נושא הכיוונון. וודאי שאיננו מכונות מכניות.

רפואה שלמה.

כל ענייננו פה הוא לשרוד?
לשרוד את מה?
לא יודע מה איתכם אני מקבל מהיקום רק עוד ועוד שפע כל הזמן..
והטיפים הגדולים כדי לראות זאת - סגרו את אמצעי שטיפות המוח - אמצעי התקשורת, וצרו וחיו בסביבה אוהבת ותומכת.

http://www.biopsychiatry.com/depression/negbias.html

http://wireheading.com/riley-day/index.html

http://www.hedweb.com/animutop.htm

כתבה על אושר

יש לי בעיה עם הכתבה הזו ועם תנועת הפסיכולוגיה החיובית בכמה רמות, שכמה מהן מתוארות בדף. עצם המרדף אחרי האושר כשלעצמו מוטל בספק, כמו שנכתב כאן.
עוד רמה היא הקפיצה הלוגית שעושים בפסיכולוגיה חיובית בין ההבנה מה מביא ל"אושר" לבין ההנחה שאפשר לייצר את זה באופן מלאכותי. (למשל, ההנחה היום היא שהרוב הגדול של היכולת להיות "מאושר", הוא גנטי. גם זה נתון שאפשר להתווכח איתו...).
אני מקבלת שאפשר לייצר יותר סיפוק מהחיים על ידי הודיה שיטתית על מה שיש, פעילות גופנית, קהילתיות ועוד דברים, אבל תוהה עד כמה באמת ניתן ועד כמה אנחנו רוצים להגיע ל"אושר".
אני גם ממליצה על הספר הזה /.
בין היתר הספר מצביע על עוד בעיה מהותית בתנועת הפסיכולוגיה החיובית - רובה ככולה מובלת על ידי גברים, ויש התעלמות כמעט מוחלטת מהבדלי מגדר בנושא.

עוד ספר ביקורתי לא רע על פסיכולוגיה חיובית, של ברברה ארנרייך: sr]Brightsided 1 1[/po]?s=books&ie=UTF8&qid=1333630278&sr=1-1 .

אבל תוהה עד כמה באמת ניתן ועד כמה אנחנו רוצים להגיע ל"אושר"

תראי, אני הרבה פעמים חושבת שאני מגדירה את האושר אחרת מאנשים אחרים. מבחינתי, אושר הוא-הוא סיפוק מהחיים, נחת. ואין לי בעיה אם זה מוריד לי את תוחלת החיים (למרות שאני חושבת שהמסקנות שלו מהנתונים שגויות, אבל נניח. אפשר לפתוח את זה במקום אחר אם בא לך), כי מבחינתי לחיות טוב זו מטרה יותר חשובה מלחיות הרבה.

אבל כשאני שומעת אנשים אחרים מדברים על אושר, הם מדברים על משהו שהוא הרבה יותר גדול וערטילאי וכמעט בהגדרה בלתי-מושג. ולרדוף אחרי דברים שאי אפשר להשיג אותם זה באמת קצת מיותר ומתסכל. האושר שלי מושג מאד בקלות, למעשה אני מאושרת רוב הזמן. הרגל טוב, לא?

תמר תודה. "תנועת הפסיכולוגיה החיובית" - מוכנה להרחיב , מה היא אומרת ואיך היא מובלת רובה ככולה על ידי גברים ?
בכלל,לדעתי, פסיכולוגיה, מכל סוג שהוא , לא הוכיחה את עצמה ככלי שנותן תשובות ומזור וריפוי . תעשיית כסף אחרי הכל .
היא לא החלה ככזאת. אבל היא תפסה תאוצה על המסלול הזה.

וגם, יש הבדל בין עידוד "טריקים" לאושר כמו הודייה יומיומית או מעשים טובים, ובין לומר למי שרע לה שהיא רק צריכה לראות את חצי הכוס המלאה (ולסתום את הפה כבר עם הבעיות שלה). זה כמו ההבדל בין לתמוך באמהות טריות, לבשל להן, לעזור להן עם בעיות בהנקה ולספק להן מקום בטוח לראות נשים אחרות מניקות ולנסות גם, ובין לשים פוסטרים על הקירות שהנקה זה טוב לבריאות (ומי שלא מניקה היא אמא מזניחה). ברברה ארנרייך, להבנתי, מדברת על הסוג השני, המשתיק. אבל זה לא קשור לפסיכולוגיה חיובית, זה פשוט הכלי האחרון במסורת ארוכה של השתקת נשים.

hear hear
כל מלה שרחל אמרה.

עוד כתבה
סיכום יפה של הנושא.

רחל, כל אלה דברים שנדונו כבר בדף. בעיקרון, אני מסכימה איתך.

עדיין, הביקורת על הפסיכולוגיה החיובית תקפה מאוד בעיני, במיוחד לנוכח האקלים החברתי (לפחות בארה"ב) שארנרייך היטיבה לתאר אותו. זה מצב שבו ההצעה להיות חיובי הופכת להוראה ולחובה, שאינה מותירה מקום לרגשות לא נעימים. וזו כבר עריצות.
זה גבול שקל מאוד לחצות אותו. והרי הפסיכולוגיה החיובית לא צמחה בחלל ריק; היא משקפת תהליכים חברתיים.

אז זהו, שאני לא חושבת שקל לחצות את הגבול הזה באופן עקרוני. קל בתרבות הזו לחצות אותו בגלל שאנחנו רגילים כבר לקרבן אנשים ואז עוד להאשים אותם בזה, בגלל שאנחנו (כחברה) מעולים בשנאת נשים, בגלל שאנחנו סוגדים לאינדיבידואליזם ומתקשים בהתמודדות עם בעיות של אנשים אחרים. שיסתמו כבר בקשר לבעיות שלהם, לעזאזל!
אז כן, לנו זה גבול שקל לחצות. אבל אני חושבת שעדיין, החתירה לאושר (פשוט, יומיומי, לא ספקטאקולרי) היא לגיטימית והגיונית, פשוט לכשעצמה, ושהרבה מהכלים של הפסיכולוגיה החיובית טובים לזה. זה שצריך לשים לב לשימוש התרבותי הקיים בידע הזה זה נכון. אני פשוט לא רואה סתירה בין יישום אישי ותמיכה עקרונית, ובין השתדלות שלא להפוך לחלק מהמנגנון הדכאני (השתדלות כי המנגנונים הדכאניים הם חלק ממרקם החברה שלנו ממש, רובם באופן הרבה יותר משמעותי מחשיבה חיובית).

אני, אגב, לא רואה סתירה אמיתית בין הצורך להתלונן ולראות את הרע ובין הצורך להתמוגג והיכולת לראות את הטוב. שניהם חשובים. אבל לי יותר טוב כשאני מרגישה שאני שולטת במערכת הזו, ויכולה לשנות מינונים לפי התקופה והצרכים הנקודתיים.

טוב, עכשיו בזכותך קראתי את כל הדף (קראתי אותו כבר מזמן כשהוא נכתב, אבל מי זוכרת?). אז תודה

ונראה לי שאנחנו מסכימות. ואולי חשבתי שאנחנו בדיון אחר ממה שאנחנו