פרי העונה

אנ'לא יודע איך זה אצלכם.
אני בכולופן משוגע על פרי בשל.
כרגע יש מגוון עצום:
אפרסק ואפרסמון, רימון ונקטרינה, מנגו וענבים ועוד ועוד -- תענוג לנשמה.
אמה-מה, לא כל פרי. לא כל מנגו. אם זה מזן מאיה -- נהדר! אם זה מזן קנט -- עוד יותר נהדר. זנים אחרים נותנים פרי שהוא, איכלומר, אכזבה.נראה כמו מנגו, מריח כמו מנגו, אבל בלי החגיגה לחך.
וכך גם עם אפרסמונים: יש זנים טובים ויש זנים סתם, פושרים (לטעמי האישי, כמובן, ואין לי כל טענות אל מי שטעמו שונה).
וכך גם לגבי רימון, אפרסק, תפוח, אגס, ענב, והרבה אחרים.
אז למה לא כתוב על ארגז הפירות, או על המדף בחנות, מאיזה זן הפרי?
נכון, לא כל קונה יודע איזה זן אהוב עליו. אבל הוא ילמד מהר.
האם גם זה חלק מהקונספירציה העולמית של המונופולים נגדנו, הצרכנים?

הכל קונספירציות, מייק.
זה האח הגדול, שלא רוצה שנדע מה טוב לנו.

יש מדינות שחייבים לכתוב, לדוגמה, מאיזו מדינה או אזור הפרי או הירק.

טרה - את מדברת על חוק בארץ, או בשוויצריה?

ברור שלא בארץ, גילה.....

ראיתי באיטליה, שעל כל שלט קרטון מצ'וקמק בשוק כתוב "עגבניות מקלבריה", "מלפפונים מסרדיניה", וכן הלאה. עושה חשק. ואגב, די מהר למדנו לקנות רק עגבניות מסרדיניה

(או אולי זה היה כרתים?!? בכל מקרה, ייבשתי אחת והבאתי זרעים

)

אני חושבת שבאיחוד האירופי יש חוק כזה שחייבים לכתוב מאיזו מדינה. בגלל זה היה כל העניין עם תוצרת חקלאית מהשטחים, אם כתוב עליה ישראל או שטחים.

הצעה (שאי אפשר לעמוד בפניה) למי שסובל <כמוני> מיחס אמביוואלנטי ל גויאבה :
קלף גויאבה, חתוך אותה לקוביות, זרה עליה כף סוכר, לברבב, המתן חצי שעה וראה-זה-פלא: הסוכר נעלם, הגויאבה שוחה בסירופ. הוסף לימון. נשנש.
נוסח לפמיניסטיות: קלפי גויאבה, חתכי אותה לקוביות, זרי עליה כף סוכר, לברבב, המתיני חצי שעה וראי-זה-פלא: הסוכר נעלם, הגויאבה שוחה בסירופ. הוסיפי לימון. נשנשי בסתר, משמין בכיף.
הוסף/יפי לדף.
כל הזכויות חתומות לשמור מעלה.

תודה על ההתחשבות (בפמינסטיות)...

דווקא הנוסח בלשון זכר נראה לי מתאים יותר לפמיניסטיות...

יונת

כתבתי לחברה באיטליה לשאול אותה אם יש באמת חוק שמחייב לציין את מקור הפירות והירקות.
אני זוכרת שלא בכל חנות זה היה מצוין, וגם בשווקים לא.
מה שכן, באיטליה (בעיקר בדרום) אנשים הרבה יותר מודעים לאיכות של המזון שהם אוכלים- לריח, למרקם, להבדל בין מזון טרי ללא טרי, להבדל בין עגבניה שמתאימה לרוטב לבין עגבניה שמתאימה לקפרזה, וכן הלאה. אצל משפחות איטלקיות שלא נכנעו לקצב החיים המערבי (ויש יחסית הרבה) אין מקררים עמוסי סירים ומיקרוגלים- כל יום מבשלים ואוכלים מזון טרי.
בקיצור, הפירוט בחנויות המזון בהחלט יכול להיות פועל יוצא של מודעות גבוהה יותר ודרישות גבוהות יותר של הצרכנים עצמם.

מייק, אנסה את המתכון על הגויבות. בכל אופן, על התותים זה עובד מצויין

אורית, הזכרת לי כמה דברים,
באמת חברה שלנו הישראלית שגרה באיטליה סיפרה שזה שיש לה מקרר כזה גדול זה די יוצא דופן. שאיטלקים בכלל לא קונים ירקות ומאחסנים במקרר, אלא כל יום קונים בשוק את מה שצריך לאותו יום. וגם לא שומרים אוכל מוכן מיום ליום.

עוד סיפור, שמישהו אחר סיפר לי, שפעם התארח אצל משפחה איטלקית והאמא ראתה בשוק עגבניות טריות בתחילת העונה וקנתה כדי להכין איזה רוטב מסוים שעושים רק מעגבניות טריות. אח"כ כשזה היה מוכן אבל לא היה "טעים" המשפחה צחקה עליה, שבאמת חשבה שיהיה לזה אותו טעם, שזה בכלל לא העונה! כמובן שזה לא יהיה טעים!

בדיוק. במטבח איטלקי ממוצע המקרר בגודל 300 ליטר בערך. גרתי שלוש שנים בדירה עם עוד שלוש שותפות והתחלקנו במקרר זעיר, עם מדף אחד קטן לכל אחת. אויש... והשותפות שלי היו מביאות _או שהיו שלוחים להן) ארגזי אוכל מהבית כל כמה זמן- לא רק אוכל מוכן שהאמא הכינה, אלא גם ירקות ופירות, כי כמובן שהירקות והפירות ברומא פחות טובים...
סיפור העגבניות הוא טיפוסי... יש כללים, ואסור לחרוג מהם!

כשהגעתי לשם חשבתי שזה מצחיק. היום (אחרי שגרתי שם 6 שנים) אני לא יכולה ללכת למסעדות איטלקיות מחוץ לאיטליה כי אני בעצמי מזדעזעת מהחריגות...

ולמה לעזאזל מדביקים על הפירות מדבקות מעצבנות? זה בטח כדי שלקופאי/ת יהיה יותר קל לדעת איזה זן זה ומה מחירו, אבל למה אני צריך לאכול מדבקה?? או לקלף אותה יחד עם הקליפה של הפרי?

ואם כבר מדברים על פירות, אני לא יכול להתאפק ולהזכיר את הפרי האהוב עלי ביותר: משמש

. כשגרתי בארה"ב היינו מוצאים מדי פעם משמשים בחנויות. שם אין קשר לעונות. ידענו שאסור להתפתות, אבל לפעמים... לא הצלחתי לעצור את עצמי ו... בחחחחחחח זה בכלל לא דומה!

לעומת זאת, שמחנו שיש שם אבוקדו כל השנה.

בסופר פה באנגליה תמיד יש פתק או מדבקה עם פירוט מקור הפרי/ירק (אם אין סימן שזה מאנגליה אבל בדרך כלל גם את זה כותבים). לא שאני מבינה למה זה חשוב לאנגלים, הרי ממילא אין להם בלוטות טעם. לו היו להם כמה, הם בטח היו מפסיקים כבר מזמן לכבס את העגבניות שלהם. הם מאוד מסורים בנושא. אולי אפשר להפנות כמה מהדפים על הכביסות לשפים אנגלים. בטוח יהיו להם הרבה עצות.

אגב, והסליחה עם מייק, אני מעדיפה פירות רק כשהם עוד קשים (נגיד, אפרסקים שהם בעצם אבנים), הרבה לפני שלב ה"בשל". ההורים שלי משתנקים מאושר למראה בננה חומה מגעילה בטענה ש"זה דבש!" אבל בעיני זו עדיין בננה חומה מגעילה.

גיל לי, אני עם ההורים שלך.
הלואי שהיה לי זמן לקפוץ לשוק כל יום ולבשל סיר טרי.
אני משתדלת, אבל לא יוצא באמת כל יום.
חוץ מזה גדלתי במשפחה פולניה טובה, שם יש יותר פריזר ממקרר...
ומה עם יבואו אורחים? מה ניתן להם לאכול? שלא יגידו אחר כך שלא הצענו שום דבר...

כמו שחשבתי, באיטליה ציון מקור הירקות והפירות אינו מעוגן בחוק (ככל הידוע לחברתי). זו פשוט תוצאת לוואי של צרכנים מודעים ובררנים.

באמריקה הפירות ממש לא טעימים! אפילו האורגניים

. רק הבננות בסדר... זה פרי שממש קשה להרוס. אגב, את הבננה צריך לאכול בדיוק ברגע הנכון- כשהיא צהובה, רכה ומתוקה. דקה אחרי שגמרה להיות ירוקה וקשה, שנייה לפני שהיא נהיית חומה ומגעילה.

גיליתי תגלית (או יותר נכון לומר: סיפרו לי שזה היה בטלוויזיה D-:) איך לאכול רימון
חוצים את הרימון לרוחבו, ואז עם כף או כלי אחר, פשוט מתחילים להקיש על הקליפה (מעל לקערה) מהשוליים על פני כל השטח ולאט לאט (ובעצם די מהר) כל הגלעינים פשוט נופלים לקערה. לא יאומן כי ינוסה.
ולחשוב שכל השנים האלו לא אכלתי רימון כי רק המחשבה על להוציא ממנו את הגלעינים עייפה אותי. עכשיו זה ממש קלי קלות וצ'יק צ'ק! בתיאבון

באופן טבעי

באופן טבעי