תמיכה בימי קורונה

דף תמיכה
(כאילו, דאאא)

כיוון שהדף קורונה מתמודדים הפך לדף וכחני בועט, החלטתי לפתוח את הדף הזה לטובת כל מי שזקוקה לו.

@}(())

שנהיה בריאים... ונשמור על שפיות

איזה כיף שפתחת!
האמת שחשבתי על זה, בגלל שמה שמדובר בדף הקורונה (חיסונים, מריבות, הוכחות, טענות, שלא נדע מצרות) שונה לגמרי מהסיבה בשלה הוא נפתח.
נשאיר את המריבות שם ונעבור לדף נקי בתקווה שהוויכוחים המתמשכים והקשים לא ידרכו כאן
@} @} @}

אני נפגעת זום. אני אוהבת קשר ישיר עם אנשים חיים, ובמקום זה אני תקועה בחדר לבד מול מחשב או מצלמה בשביל ללמד את הקבוצות שלי. אוף.

מצד שני זה מאפשר לי להשתלם גם בזמן הסגר (בסוף השבוע שעבר וזה שיבוא), וגם ללמוד 2 שיעורים שבועיים עם מורה שגר בשוודיה.

הקורונה נוראית, אבל...
אבל אני אוהבת להיות בבית, להיפגש עם מעט אנשים ולא ללכת לאירועים גדולים. אוהבת את הקשרים עם השכנים, את ההתחזקות של מה שקרוב. אוהבת את המרחב האישי.
ולא אוהבת שאי אפשר לייצר קשרים חדשים, לעשות אירועים נחמדים שהם רק כמעט אינטימיים. ושאי אפשר לצאת מהבית ביחד ולהשאיר את התינוק עם בייביסיטר וללכת יחד למסעדה, או סרט, או לשתות משהו

מאז הקורונה הבן הקטן שלי (13) כמעט לא יוצא מהבית. הוא חרדתי והימנעותי ובחסות הקורונה כל זה מאוד התעצם. גם לזום הוא לא נכנס. עוד שבועיים אמור לחזור ביה"ס , לפני הקורונה הוא היה הולך בשמחה ועכשיו אני חוששת שהוא לא יסכים לצאת.

אוי אופיר, נשמע קשה:( זה גיל מאוד רגיש והישיבה הממושכת בבית ממש לא עוזרת. יש לו חבר או שניים שהוא עדיין רואה? אולי יעזרו לו כמה פגישות עם פסיכולוג נעים? כשהייתי בת 16 הייתי מאוד חרדתית וההורים שלי שלחו אותי לפסיכולוג שמאוד עזר לי. אחרי כמה פגישות הרגשתי הרבה יותר טוב וממש חזרתי לחיים. חבל שסתם יסבול אם אפשר אולי לעזור.

אני מרגישה שהזום מוצץ לי את שמחת החיים. עקרונית אני שמחה שיש זום, אבל אני בטוחה שהשימוש בו גורם לי לדכאון.
מצד שני... אני מלמדת בירושלים וגרה בכרכור. אז יש את זה וזה נחמד. ואני בטח לא מתגעגעת לנסיעות אינסופיות בפקקים.

הי שקטה,
כן התחלנו טיפול אצל פסיכולוגית, ועכשיו אנחנו עושים "חשיפה הדרגתית"- כל יום יוצאים קצת.
הוא לא רוצה כרגע להיפגש עם חברים, זה חלק מזה שהוא מאוד הימנעותי. אני חושבת שמה שהכי יעזור לו זה שיגרה.
את זוכרת מה עזר לך להתגבר על החרדות? מה היה שם בטיפול, שעשה כזה שינוי מהיר?

אני לא כל כך יודעת להגיד מה היה בטיפול שעזר לי אבל אני יודעת שהיו לי התקפי חרדה שמאוד הפחידו אותי, פחדתי שיקרה לי שוב התקף. ואיכשהו אחרי 2-3 פגישות נרגעתי מזה ואני זוכרת שהייתי חושבת שגם אם יהיה לי התקף אני פשוט אחכה שהוא יעבור ושההתקף עצמו לא מסוכן אלא רק מפחיד.

אני חושבת שעצם זה שהיה מישהו שהקשיב לי ושזה לא היה אחד ההורים זה כבר מאוד עזר לי. וגם לי היו קצת חרדות חברתיות ובאופן כללי פחד מלעשות דברים לבד ומשינויים וכו'. אבל בהחלט היה לי תמיד יותר קל עם שיגרת בית הספר, בחופשים היה לי קשה.

אולי תוכלי לנסות לבנות לו איזושהי שיגרה או פעילות קבועה מחוץ לבית. ברור שזה ממש לא פשוט כרגע כשהמון דברים סגורים או לא נגישים אבל לנסות לחשוב בכיוון הזה. אולי אפילו איזשהו מדריך ספורט או משהו שמגיע הבייתה וייקח אותו החוצה לעשות איזו פעילות שהוא אוהב? אולי יש בן דוד או חבר שגם בבית ושאפשר לארגן לשניהם איזו פעילות ביחד או משהו כזה?

בכל אופן זה נהדר שהוא הולך לפסיכולוגית ואני מקווה שתראי שינוי לטובה בקרוב כמו שהיה אצלי. בגילאים האלה לדעתי יש פוטנציאל גדול לשיפור מהיר.

תודה שקטה

אולי די כבר עם הקורונה הזאת?? אני לא יכולה יותר! די! די! די! הנה בדיוק חלפה לה שנה מאז שפגשתי את המשפחה שלי (אני בחו"ל, הם בישראל).
אולי בישראל יש אופורית חיסונים וכאלה, אבל מנקודת מבטי האופק שחור משחור.
יש לי מועקה בלב והרגשה שהרע עוד לפנינו.
עצוב לי ומר לי. וגם מפחיד לי.

די, נו. הצילו.

נו, בטח.
העולם הזה מאוד מפחיד.

יש לי מועקה בלב והרגשה שהרע עוד לפנינו.
גם לי, אם כי לא ביחס לקורונה.
מה לעשות? החיים הם סדרה מתמשכת של אסונות וקשיים, ויחד עם זאת הם סדרה של הרבה רגעי חדווה וצחוק ואושר.
אני לא רוצה להישמע כמו פלקט של העידן החדש,
אבל יש לי תקווה.
והתקווה הזאת לא באה מתוך בטחון ש"יהיה טוב".
בואי נניח שלא יהיה.
כי אם זה לא קורונה, אז ארה"ב תצא מדעתה לגמרי וזה ישליך קשה על שאר העולם, או שההתחממות הגלובלית תתפוס תאוצה, או שהחיידקים חסיני האינטיביוטיקה יתחילו לחגוג עלינו ופתאום אין דבר כזה ניתוח החלפת פרק הירך או תיקון מסתמים, כי יש זיהומים וזה סכנת נפשות.
התקווה שלי באה מהמקום שבו, עם כל הבלגן והאסונות והכאבים, נוכל עדיין להתייחס לאנשים סביבנו בחמלה, באהבה, בהומור ובעזרה.
וזה מה שישאיר אותנו עם הראש מעל למים.

אני חושבת שאם את/אני/אנחנו משלימות עם המחשבה שאולי הבית שלנו כן ייבלע בשיטפון או בשריפה, שאולי הילדים שלנו כן יסבלו חרפת רעב, ושאנשים אהובים אולי ימותו לנו מול העיניים באופנים שחשבנו שכבר עברו מהעולם, אם אנחנו משלימות עם זה שככה זה בחיים, שאמנם היה אפשר למנוע חלק מהדברים האלה אבל זה דרש מאתנו להתנהג באופן הרבה הרבה יותר מושכל ממה שקופי אדם אינטיליגנטיים מתנהגים בדרך כלל, אז קל יותר לחיות את החיים והצרות. והעולם מפחיד פחות.

<גם אני. בחו"ל. האם אראה את ההורים שלי עוד פעם? אולי כן, אולי לא>

(בימים טרופים אלה, ממליצה לקרוא את "תורת עץ הרעל" של ברברה קינגסולבר. יש שם כמה תובנות יוצאות מן הכלל)

מה שאולי מוציא מדעתי זו מלחמת האחים השנאה היוקדת, מר בנט הנכבד שלא מעניין אותו מתים, כל השיח הפתוח והפולשני על מי מחוסן כמה חוסן לדחוף חיסונים בבית הספר וואו.
וואו.
אני לא בעד ולא נגד החיסונים האלה. יש מי שצריך להתחסן ועבורו זו בשורה ויש מי שלא ושיפסיקו לבלבל עם חיסון עדר כי בשלב הזה רק ממס' המחסנים והנדבקים הטבעיים היה אמור להיות חיסון עדר.

ממליצה לקרוא את "תורת עץ הרעל" של ברברה קינגסולבר.
תרצי להרחיב קצת?

תרצי להרחיב קצת?
על רגל אחת,
אנחנו חיים בסטנדרט מסוים, והתרגלנו לחשוב שאלה החיים ושמגיע לנו.
מגיע לנו להיוולד, לגדול, לרכוש מקצוע שאנחנו בחרנו, לנסוע לטיולים, לקנות דברים, להיות בריאים, לראות את כל הילדים שלנו גדלים ואת כל ההורים מזדקנים יחסית בשלווה, ולמות בשיבה טובה.
והספר הזה מפגיש משפחה אמריקאית שחיה בהנחות היסוד הנ"ל עם מציאות אפריקאית שלא מתנהלת לפי החוקים האלה.
והוא מכניס אותך למציאות הזאת ומאפשר לך לטעום את החיים האלה, על הטוב והרע.
ולהבין, וזה המסר הכי חשוב שאני קיבלתי משם, שגם בתקופות קשות מאוד, של רעב ומחלות ומה לא, אם אנשים שומרים על הלכידות המשפחתית והמעגל החברתי, ממשיכים לתמוך ולעזור זה לזה - יש חדווה, יש צחוקים ויש את טעם החיים.

ובתכלס, זה הכיוון שאנחנו הולכים אליו. כי אוטוטו ייגמר עידן האנטיביוטיקה, ואנחנו נמצא את עצמנו עם זיהומים קטנים שיכולים להרוג ועם ניתוחים אלקטיביים שאף אחד כבר לא מעז לעשות (החלפת מפרק ירך, למשל) בגלל הסיכון, ועם תקופות של רעב בגלל שינויי האקלים.
אז שווה לזכור שהעידן המערבי-מודרני שאליו נולדנו הוא רק שיהוק קטן בתולדות האנושות. רוב המציאות היא אחרת. והספר הזה עוזר לך להיכנס לפרופורציות. להתרגל לשינוי, ולזכור מה הדברים הבאמת-חשובים.

עוד ממליצה בחום לקרוא את האוטוביוגרפיה של מרשה לינהאן - Building a Life Worth Living
מרשה פיתחה את גישת ה- DBT, טיפול התנהגותי דיאלקטי, והיא מתארת את העקרונות שלו בספר. העקרון הבסיסי הוא התמקדות כפולה, בשינוי ובקבלה.
(change and acceptance)
וזה חידש לי, כי אני מאוד טובה בשינויים והשתפרויות, אבל ממנה למדתי עד כמה קבלה רדיקלית, השלמה עם מצב נתון, חשובה לבריאות הנפשית שלנו - וגם ליכולת לחולל שינוי.
(ובכלל, זה כיף של ספר. המוטו שלו הוא: "אם אני הגעתי לשם, גם אתם יכולים")

תמרוש, לגבי מה שכתבת על הספר. זה מעניין ונכון לגבי הציפיות שלנו בעולם המערבי והמודרני. מצד שני, קשה לי להאמין ש"זהו, נגמר עידן האנטיביוטיקה" ולכן פשוט נחזור אחורה למציאות שהייתה לפני כן. אני לא חושבת עם הידע הרפואי, הטכנולוגי והגנטי שיש לנו כיום זה יקרה. אולי אם באמת נגיע לנקודה כזו בזמן שלא יהיה פיתרון חדש נעבור תקופה כזו. אבל אני לא חושבת שהאנושות במקום כזה שכל מה שהושג עד כה פשוט יימחק מבלי שיימצא פיתרון אחר כלשהו. אסור לשכוח שיש המון אינטרסים כלכליים סביב זה שידרבנו המון אנשים לעבוד במלוא המרץ על פיתרונות חדשים.

הספרים אכן נשמעים מעניינים. תודה על התשובה המושקעת, תמרוש!

שקטה, אני מסכימה שאנחנו צועדים קדימה, לעולם לא לאחור.
כמובן שהעידן הפוסט-אנטיביוטי לא ייראה בדיוק כמו העידן הפרה-אנטיביוטי, כי כל כך הרבה הישגים אחרים הושגו בינתיים.
הצרה היא שהרבה הישגים רפואיים שפותחו בתקופה הזאת (למשל, ניתוחים "עמוקים", טיפולים חודרניים אחרים וטיפולים המחלישים את מערכת החיסון) נשענים על היעילות של אנטיביוטיקה כטיפול מונע זיהום.

הבעיה בעינה עומדת: כרגע אנטיביוטיקה עדיין עובדת, אבל מספר החיידקים העמידים ומספרי המתים מזיהומים בארה"ב הולכים וגדלים בהתמדה. קצב פיתוח האנטיביוטיקות החדשות הוא איטי ולא עומד בקצב ההתפשטות של חיידקים עמידים. אין בינתיים תחליף חדשני לאנטיביוטיקה, למרות שיש כמה כיווני מחקר בנושא, ואין לאף אחד מושג ברור כמה זמן ייקח לפתח תחליף כזה.
כך שתקופת המעבר בין האנטיביוטיקה לבין הטיפול האנטי-מיקרוביאלי העתידי, עשויה להימשך כל פרק זמן שבין 10 ל-200 שנה.

לגבי התמריצים, מאמר קצר בנייצ'ר מ-2014, שמדווח על פרסום דו"ח מקיף בנושא מטעם ארגון הבריאות העולמי, דווקא מציין שאין כרגע תמריצים כלכלים יעילים לחברות תרופות לפתח אנטיביוטיקות חדשות:
Companies lack economic incentives to develop new antibiotics, she says, and researchers have found it difficult to find new ways to get Gram-negative bacteria to take up antibiotics.
מתוך: https://www.nature.com/articles/nature.2014.15135
(שווה להזכיר שלפתח אנטיביוטיקה חדשה יכול לקחת 30 שנה בכיף. והון כסף. ואין שום ערובה שהיא תאושר בסוף לשימוש)
(האתר של WHO כרגע בחופשת תחזוקה, אז לא הצלחתי להיכנס לשם)

עוד משהו שחשוב לציין לטובת הקהל הרחב, זה שמחקר ביולוגי הוא המערב הפרוע של המדע. בכמה תחומים אחרים של מחקר, בייחוד בהנדסה, את יכולה להעריך כמה זמן בערך ייקח לך להגיע לפיתוח X שהתחלת לעבוד עליו לפני שנתיים.
אבל בביולוגיה - אין לך מושג מה הולך לקרות. באמת אי אפשר לצפות התפתחויות, גם בנושא שהוא יחסית ידוע. אולי תעבדי 40 שנה על כיוון מבטיח ולא תעלי כלום, ואולי יצוץ פתאום משהו חדש ממקור בלתי צפוי. זה הכיף והכאב שבמחקר ביולוגי.
וברפואה בייחוד, ידוע על מיליוני רעיונות מבטיחים שנשענו על מידע קיים ורציונל חזק, אבל בשטח, כשזה הגיע לשלב הניסוי הקליני, זה פשוט לא עבד, משלל סיבות בלתי צפויות, ולפעמים בכלל לא מצליחים לאתר את הסיבה.

תודה תמרוש על ההסבר. נקווה לטוב, בכל החזיתות...

https://youtu.be/[po]EG SnyLjnLk[/po]

באופן טבעי

באופן טבעי