תמיכה לבני משפחה של פגועי נפש

הייתי שמחה ליצור קשר עם הורים שילדיהם סובלים מבעיות או מחלות נפשיות
או אולי עברו אשפוזים
עד כה לא נתקלתי בדפים דומים ברשת אולי מתוך בושה
אני אמא כזו בעצמי.
ניתן להשמיע קול כאן בדף, גם בעילום שם

אני תוהה אם יש כאלה כאן.....

אם לא יהיו בעוד כמה ימים - אז דף למחיקה

לא עונה על מה שאת מחפשת,
אבל יש לי חברים שחלו ואושפזו ואני חושבת שזה הכי קשה להורים
אז אני שולחת המון כוח ואמונה ואומץ
זו התמודדות מאד מאד קשה

_אז אני שולחת המון כוח ואמונה ואומץ
זו התמודדות מאד מאד קשה_
אחותי סובלת לאורך השנים מבעיות נפשיות קשות, ואני רואה את ההתמודדות והקשיים של הורים (ושל משפחה שלמה)...התמודדות יומיומית עם תקופות שקטות יותר ועם נפילות שסוחפות ומערבלות את כולנו. המחלה היא מעין ציר שסביבו הכל נע.
שולחת לך אהבה מעומק הלב

גם אצלנו יש במשפחה (לאחי). כבר יותר מעשרים שנה.
זה כואב לי, אז אני יכולה רק לנחש כמה זה כואב להוריי.
לומדים לחיות עם זה באורח סביר ועדיין תמיד נשאר ה"מה היה אילו".

_אני שולחת המון כוח ואמונה ואומץ
זו התמודדות מאד מאד קשה_

_אני שולחת המון כוח ואמונה ואומץ
זו התמודדות מאד מאד קשה_
אני מודה לכולכם מאוד על התמיכה.

מעניין היה לי לשמוע דווקא מהורים לילדים בגילאים צעירים יותר שהתגלו כסובלים מבעיות נפשיות........

אני אמא לנערה צעירה מאוד שכבר בילדותה סבלה ולאחרונה מצבה התדרדר. היא מטופלת. כרגע כבר זמן רב בבית ולא במסגרת.
כל התרופות שלקחה לא הועילו, ואם הועילו אז במעט מאוד. כרגע לא מקבלת תרופות ויחד עם זאת נמצאת בבית.

אני רואה את הקושי של אחותה הצעירה להתמודד איתה. למרות כל ההסברים שלי מאוד קשה לה.
בתקופות טובות הן חברות ובתקופות קשות הן מתנהגות כמו אויבות אמיתיות. אני מוצאת את עצמי מנסה לשמור על שקט יחסי בבית ושקט יחסי עם הבת החולה.

יש לי חברה שאושפזה פעמים רבות ובכל זאת זה שונה כשמדובר בילדה צעירה. ילדה חכמה שבורכה בהמון דברים טובים ומתקשה לבוא לידי ביטוי כשמצבה לא טוב.
אני מוצאת עצמי דואגת מאוד לעתיד שלה. לנפש שלה שזקוקה לשקט ושלווה. קשה לי לראות שבתקופות מסויימות היא מתקשה לצאת מהבית. מתקשה לעשות את הדברים הפשוטים כמו להתלבש, להסתרק. קשה מאוד עם אוכל. עם תקשורת.

שולחת כוחות, ומקשיבה

בצעורותי [גיל שש עשרה] הייתי מאושפזת וגם לקחתי תרופות במשך שנה, היום אני אמא לארבעה, וההסטוריה רחוקה, אמא שלי עברה גם היא סבל נוראי בעקבות האישפוז שלי, אפילו הגדירו אותי כמקרה קשה, היום אני מבינה שעברתי משבר והתמוטטתי עקב התעללות נפשית ופיסית שעברתי בילדותי על ידי אבי, בדיעבד התרופות רק הזיקו לי, יצאתי מהמשבר בכוחות עצמי ובכוחות האהבה של חברים שהכרתי עם השנים, זה היה תהליך ארוך, היום בני משפחתי מסתכלים עלי כעל נס בילתי נתפס, יכולת התפקוד שלי בכל הרמות פיסית , רגשית, נפשית כבת זוג ואמא לילדים, אבל זה רק בגלל שהם לא יכלו לראות את הכוחות הפנימיים שלי כשהתמוטטתי ותפסו אותי כחולת נפש ובאיזו שהיא רמה כמקרה אבוד, נכון שבאמת נאבדתי אז, ניסיתי להתאבד וסבלתי כאב נפשי נורא, הצלחתי לצאת משם למקום מואר ויש לי כוחות היום להתמודד עם קשיי החיים.
נפש יקרה, ספרי בת כמה הילדה, ומה עובר עליה כראות עיניך או מתיאורים שלה, כך נוכל לקבל תמונה רחבה יותר של המצב.
כדי לחזק את ידיך אומר שיש אפשרות לצאת אל האור ממקומות הכי אפלים ולמרות מה שנראה מבחוץ, את תעצומות הנפש המסתתרות שם לא רואים ושלזמן ולבגרות יש משמעות עמוקה במקרים כאלה, והכי חשוב בצעירים וילדים, זה לא לקבע בהם תפיסה של מחלת נפש אלא של קושי שילך ויעלם עם הזמן [ילדים מאוד מושפעים מהמבטים של המשפחה והחברה וזה עלול לקבע אותם, ראיתי כבר דברים כאלה, תחושת יאוש,או תחושה שמה שקורה הוא נורא, כלפי מצבם, עלול לתקוע] חוץ מזה חשוב מאוד: באישפוזי ראיתי ילדים מאוד מבוישים, לא יודעת למה אני לא חשתי טיפת בושה, ההפך הייתי גאה להחשב "משוגעת", אני בטוחה היום שאחד הדברים התוקעים ביותר במצב זאת תחושת הבושה.
ודבר אחרון נפש של אמא יקרה- אל תאמיני לרופאים, זה לא שיש להם כוונות רעות, הם פשוט לא יודעים הרבה על הנפש והתפיסה שלהם ממש עגומה, הם מתמקדים בבעיה, קוראים לה חולי ואין להם מושג קלוש בתחום הריפוי, השינוי, ההתחדשות, הניסים והכוח של האהבה והאמונה, אמא שלי נפלה לפחד הזה והאמינה לרופאים בלי שום יכולת לראות את הבת שלה באמת, למזלה ביתה האבודה היתה חזקה מזה, אבל ראיתי כבר ילדים שלא הצליחו להתגבר על התפיסה של ההורים והסביבה, תהיי חזקה ותאמיני שכל זה בא כהזדמנות לריפוי לכם, לכולכם כמשפחה.

אני מוגדרת כחולת נפש-סכיזואפקטיבית ועברתי אישפוזים ותקופות קשות,אני לא מגדירה את עצמי ככה אך התפקוד שלי ירוד,אשמח לעזור ולהיעזר באנשים במצבים דומים.אצלי זה התחיל באופן רשמי בגיל 15 אך הייתי בטיפול פסיכולוגי כבר הרבה לפני בגלל בעיות חברתיות ומשפחתיות

לאמא שלי (היא רופאה) היה מטופל בן שש שהתחילו לתת לו תרופות פסיכיאטריות אני זוכרת שזה הימם אותי שמטפלים בתרופות במוח כל כך צעיר. היה שם רקע משפחתי לא קל, הורים גרושים, אמא פאסיבית ומסגרת לוחצת להשתלב (קיבוץ)
אני מעיזה ומדברת מהראש בלי ממש לדעת (עם רקע אקדמי במדעי המוח ופסיכופתולוגיה ולא מעבר),
את כותבת שהיא בבית, זה נשמע לי כמו הפתרון הכי טוב בשבילה אבל בטח מאד מאד קשה בשבילך
אני חושבת שאם את רואה אותה ואת איתה יש לה סיכוי טוב
אני מאד הייתי נזהרת מתרופות, למרות שהן פתרון קל לפעמים בעיקר למערכת החינוכית
אבל כאמור היא בבית
יש לך פסיכיאטר ילדים טוב שאת סומכת עליו או מטפל כלשהו עם ניסיון מוכח בתחום?
(יש לי חברה טובה שהיא פסיכולוגית של מתבגרים אם את מחפשת משהו בכיוון אני יכולה להתייעץ איתה)
אני אכתוב עכשו משהו שעשוי להשמע ממש מזעזע אבל במקרים קשים של דכאון קשה, קטטוניה מכל הטיפולים החיצוניים המוצעים היום לא הייתי פוסלת על הסף טיפול בחשמל, זה לא מה שהיה פעם, ובמובן מסויים זה הכי פחות חודרני זה לא החדרת חומר בעורמה לתוך הקופסא המוגנת הזו (המוח)
ושוב קטונתי ואני מתארת לעצמי שזה לא מה שאתם צריכים כרגע
ושוב מחזקת אותך

_אני מאד הייתי נזהרת מתרופות, למרות שהן פתרון קל לפעמים בעיקר למערכת החינוכית
אבל כאמור היא בבית_
לא מדובר על ריטלין ולא על דומיו. תרופות מהסוג הזה לא נותנים כדי שהאדם יישב בשקט ולא יפריע - נותנים כדי שהוא יוכל לנוח קצת מקולות נוראיים שמהדהדים לו בראש, ממחשבות סיוטיות, מכאבים פיזיים שמתלווים אליהן כמו כאבי ראש קשים, מתחושות קיצוניות מאוד כמו מאניה ועוד.
אלה תרופות חזקות ויש להן תופעות לוואי קשות. אבל הן לא קשורות לתפקוד במסגרת כלל, אלא יותר קשורות לאיכות קיומו המינימלית ביותר של האדם, אם יסבול קשות או ירגיש רגוע.
זה שהילדה תהיה בבית אולי יגרום לה להרגיש יותר מוכלת אבל לא יסלק את הסימפטומים הפסיכיאטריים שהם מוחשיים, קשים וגורמים לסבל רב.

אני שמחה שהדף הזה לא נשאר זנוח ולא נמחק ,למרות שמי שפתחה אותו איימה שתעשה כן.

אני חושבת שכמו עם כל מצב לא קל,השיתוף הוא דרך טובה להתקדם ולהרים את הראש.לא רק בשביל עצות, אלא קודם כל בשביל לא לשבת לבד.

עם כל הטיבעיות וכל האהבה והחום שהורים מעניקים,יש מקרים שבהם ילדים זקוקים לעוד משהו.
יש התנהגיות של ילדים שרוב ההורים לא יודעים ממש איך 'לאכול': פחדים, אובססיות, אלימות וכ',חלק מזה אולי נובע מדברים נסיבתיים ,אולי בעיות נפשיות .
אני לא יודעת אם תרופות זה פיתרון במצבים כאלה , אם יש טיפולים אלטרנטיביים שיעילותם בדוקה וכ'.ככל שאנשים ישתפו בניסיו שרכשו,לא רק הרופאים והמדענים של חברות התרופות, כך יטב.

נפש, אם את עדיין כאן, ספרי לנו מה קורה עם בתך וכמובן איתך.

מרגש אותי עד דמעות לקרוא את הדף הזה מכיוון שבאמת אנשים מתביישים ממצבים נפשיים קשים יותר מאשר מחלות פיזיות למיניהם. אני רוצה לחזק את האומץ שלך לפתוח את הדף, לאחל לך סבלנות ויכולת הכלה כלפי ביתך , וגם לחיות ולהקשיב לרגשותייך ורצונותייך , לא לשכוח את עצמך , תהיי מאושרת, תשדרי את זה לייקום ואני בטוחה שזה יועיל למצב הקיים.

היום בבוקר היא הלכה עם אבא שלי ואחותי הגדולה לפסיכיאטר, הוחלט על אשפוז בכפייה
אמא שלי סיפרה לי עכשיו שהכניסו אותה למחלקה סגורה

אני דואגת לה ולא יודעת מה לעשות

היא חזרה מארצות הברית לפני זמן מה לאחר טיול ארוך שם עם בן זוגה, סוג של ירח דבש. בארץ הם החליטו להתגרש.
היינו בקשר, היא באה אליי והייתה תקופה קצרה שהיא שיתפה אותי במה שעובר עליה, אחר כך היא ביקשה שלא אצור איתה קשר, נעלבתי אז לא יצרתי, היא לאט לאט ניתקה קשר מכולם, הייתי צריכה להתעורר קודם ולא לוותר לה.

בהתחלה היא גרה אצל אמא שלי, אחר כך עברה לדירה בתל אביב ואז הייתה לה מריבה איומה עם בעל הדירה, הבנתי שהיא ממש השתוללה ואז אבא שלי לקח אותה לדירה שלו בבאר שבע, שם גם אשפזו אותה.

אמא שלי מפורקת מזה, אני דואגת גם לב וגם לאחותי, אני לא יודעת מה לעשות ואם יש משהו שאפשר לעשות - חברה שלי שאבא שלה סבל גם מבעיה נפשית אמרה לי שחשוב לתת לה תמיכה וגם לבדוק אם המקום טוב

איך אני אדע אם המקום טוב ? מישהו כאן מכיר את בית החולים לחולי נפש בבאר שבע ? ואיך תמיכה ? לבוא לבקר גם אם היא לא רוצה לדבר אתי ? להתקשר אליה עכשיו ? אני קצת חוששת - אולי להרפות לכמה ימים ?

הבנתי שהיה לה התקף פסיכוטי ולא ברור אם זה זמני או קבוע - מה זה אומר בעצם ?

אפשר יחס ?

יקרה....
מה שאת עוברת!
הייתי משנה את המינוח "השתגעה"לגבי אחותך. זה שייך בעיני לימים עברו בהם תייגו אנשים כשפויים או משוגעים.
כולנו איפה שהוא על הרצף נראה לי. בתקופות קשות אנחנו נדמים לעצמנו כמשוגעים ממש, לפחות איך שמרגישים מבפנים.
כנראה שיש אנשים שבתקופות מסויימות מאבדים את המנגנון הזה של "העמדת הפנים" החיונית כל כך בעולם שלנו. כדי שלא יתיחסו אלינו כמשוגעים.
הם מאבדים את זה...אולי כדי לשרוד משהו קשה יותר שהם עוברים.
סבא שלי גם "השתגע" ממש מזמן. לפני יותר מארבעים שנים. הייתי אז בגן הילדים ושמעתי שאומרים עליו שהשתגע. הלך וצעק ברחוב.
היום אני יודעת שהיה לו כל כך קשה. הגיע לארץ קשה בלי יכולת לעבוד במקצועו. אשתו זלזלה בו והמרידה את ילדיו נגדו. ילדיו הגדולים נאלצו לעזוב את בית הספר כדי לעזור בפרנסת הבית. מעולם טוב וברור הוא הגיע אל קושי ובלבול. הוא לא עמד בזה ואז לא ידעו לטפל בו.

אחותך נקלעה למשבר ודעתה השתבשה לתקופה. זה מקושי רב שהיא חווה, משהו שקשה לה מנשוא. זה לא קורה סתם. יתכן שהיא סוחבת קשיים הרבה זמן ועכשיו נהיה לה יותר מידי.
קשה מאוד בשביל כולכם וכדאי שתחפשו תמיכה מקצועית.
תהיי שם בשבילה בדיוק בכמות שהיא תרצה ושאת תוכלי לתת. זו העצה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע.
שולחת לך חוזק

באמת קשה.
אני הייתי במצב דומה עם שתי חברות קרובות. האחת אושפזה והשניה לא.
וזה ממש לא דומה כי אי אפשר להשוות חברה לאחות.
מסכימה עם פשוט, בחרת במילה קשה - השתגעה.
הרבה פעמים התחושה היא שאין עור שמגן על הבנאדם ומפריד אותו משאר העולם. כאילו שההגנה שיש לנו "הבריאים", זו המפרידה ביננו לבין האנשים האחרים, ביננו לבין הרגשות והמחשבות של האחרים, לא קיימת אצל חלק מהאנשים חלק מהזמן, ואז, כשאין את ההגנה הזו, יש התקף.

נראה לי שתתרכזי באמא שלך כרגע. היא זו שאין לה תמיכה והיא זקוקה לה מאוד. פשוט היו קרובות, דברו, תימכו אחת בשניה.

אחותך זקוקה להרגע, לקבל את המציאות החדשה שבתוכה היא חיה כרגע, להבין את עצמה החדש ואת סביבתה החדשה. את לא יכולה לעזור לה בזה. בימים הקרובים אל תנסי להגיע אליה (לא בטוחה שיתנו לך לבקר אותה בכלל). כשאחותך תרגיש שהיא מסוגלת, היא תחזור אליך לאט לאט. בינתיים שמרי איתה על קשר רופף, רק טלפונים ורק במינון נמוך בלי ללחוץ, בלי לדחוף, ובלי להעלב באופן אישי אם היא דוחה אותך. תני לה את הזמן ותאפשרי לה להבין שכשהיא תרצה - את תשמחי לחזור ולהיות קרובה אליה.

בהצלחה והיי חזקה.

מהמעט שאני יודעת, היא תקבל תרופות, ואולי תמשיך לקבל תרופות גם כשתצא מבית החולים, ובעתיד עלולה שוב לעבור התקף, להתאשפז, ולקבל תרופות חדשות. וזה עלול לחזור על עצמו שוב ושוב. או לא. אבל לומדים לחיות עם זה ולקבל את זה, כך שבד"כ האישפוזים העתידיים לא יהיו כפויים אלא היא תלמד להכיר ולקבל את מצבה ולזהות תקופות בהן היא זקוקה לתמיכה רחבה יותר כלומר אישפוז.

הבנתי שהיה לה התקף פסיכוטי ולא ברור אם זה זמני או קבוע - מה זה אומר בעצם ?
התקף פסיכוטי זה דבר שעובר באיזשהו שלב. לפעמים זה חלק ממחלת נפש, שהיא קבועה, וזה אומר שהתקפים יחזרו מדי פעם.
אבל לא תמיד. מכירה 2 אנשים שעברם התקף פסיכוטי חד-פעמי.

קודם כל קבלי חיבוק..
גם אני הייתי שם, עם אחי. בהתחלה באמת הלם גדול מאוד וכמובן קושי.
לא וויתרנו- ביקרתי כמה פעמים בשבוע גם אם לא תמיד הסכים לראות אותי.
שיבין שלא מוותרים עליו. חשוב לזכור שהיא נמצאת במשבר עצום עכשיו.
נסו לדבר עם הצוות המקצועי, לשמור איתם על קשר רצוף- מה מצבה, איזה טיפול היא מקבלת וכו'.
גם כדי להיות בעניינים וגם- לא נעים לומר- תמיד מתייחסים למי שמשפחתו מעורבת ושותפה.
סביר להניח שטיפול תרופתי מתאים ירגיע את המצב ואז, כמה שיותר תמיכה, אהבה והבנה
ולכם גם תמיכה, שיהיה מקום לפרוק את הכאב (ולא עליה)
גם לאחר האישפוז, אם צריך להמשיך בטיפול תרופתי, כדאי. יכול למנועאשפוזים חוזרים.
יציבות, תמיכה וטיפולים הוליסטים במקביל. קחי אוויר ובהצלחה..

טוואנדה יקרה-
מוסיפה עוד חיבוק חזק וגדול עבורך...
גם אני בעצם ''אחות של'', אבל אצל אחי הדברים לא היו פתאומיים כמו אצל אחותך, אז היה יותר זמן להתכונן.
נשמע לא פשוט בכלל שפתאום נוחתת תקופה כזו קשה משום מקום.
אין לי הרבה להוסיף לדברים החכמים שנאמרו מעלי, רק שתי נקודות:
ראשית- אתם עכשיו בהתגייסות כוללת, וכל האנרגיות הולכות ל''איך לעזור לאחותי'', וטוב שכך. רק לא לשכוח בסוף, קצת, להשאיר פינה לעצמך. איכשהו הקושי של אחים נוטה קצת להישאר בצד, אז תפקידך הוא מידי פעם להחזיר את עצמך למרכז ולזכור שייתכן וגם את עוברת משהו לא פשוט בכלל. אגב, התפרצות פסיכוטית של אחד מבני הבית יכולה להוות פתח לטיפול לריפוי של משפחה שלמה...
דבר שני- אשפוז בכפייה הוא חוויה קשה, אין דרך לייפות את זה. גם אם המקום מצוין, זה מאוד קשה. מה גם שזה בא, מטבע הדברים, ביחד עם חוויה מבהילה מאוד נוספת- התקף פסיכוטי.
אחי תיאר לי פעם איך זה מרגיש, וזה באמת נורא ואיום, בוודאי בפעם הראשונה.
בבקשה, אל תשפטי אותה על כלום, אל תיעלבי מכלום, היא במצב שלרוב לא מאפשר אפילו מינימום של התנהגות חברתית הולמת. דאגי להבהיר לה שאת אוהבת אותה בכל מקרה, ותמיד יהיה כך (רק אם את מאמינה בזה). אם אינה רוצה קשר איתך, יכולות להיות לזה אלף סיבות, ורובן ממש לא מעליבות. עדיין, להשאיר את הדלת שלך פתוחה באופן מאוד אקטיבי- למשל טלפון או sms פעם ביומיים. גם אם היא לא עונה- היא יודעת שאת רוצה לדבר איתה.
ואני יודעת, קל להגיד...

הרבה כוחות ובריאות

קשה מאוד מאוד מה שאת, אחותך וכל המשפחה שלך עוברת.
חושבת שבמקומך הייתי מתחקרת את אנשי הטיפול באישפוז, את הפסיכיאטרית ומנהלת המקום, מה בדיוק ההבחנה שניתנה לה ומה הטיפול שניתן.
ואז, עם המידע הזה, הייתי יודעת להתייעץ עם אנשים שמאמינה בהם מה הטיפול הטוב ביותר בשבילה, והאם הוא במקום כזה.
מניחה שלעיתים אישפוז אכן המקום המתאים ביותר לקבל בו טיפול, אך לא תמיד.
לעיתים עדיף אישפוז יום או במחלקה פתוחה.
לעיתים בבית עם מטפלת במשרה מלאה שלוקחת ומלווה לכל המפגשים והטיפולים עם הרופאה והפסיכיאטרית.
צריך לוודא שהכדורים והזריקות שנותנים לה לא הופכים אותה לזומבי שם.
מודה שזה מעורר בי דאגה וחרדה, מה קורה מאחורי דלתות סגורות באישפוז פסיכיאטרי ולא ממש הייתי סומכת מבלי לבדוק שהכול באמת פועל לטובתה של אחותי שם.

אל הלב, כתבת מאוד יפה ונכון, גם לי היתה חברה בתיכון שעברה משהו דומה, אשפזו אותה בכפיה בעקבות סדרה של התפרצויות וזה היה אחרי שעברה מצב קשה חברתי בבית הספר וגם המצב בבית שלה היה לא טוב. לימים התברר שלא סבלה משום מחלת נפש אלא יש לה כנראה משהו אחר והיא מאוד כעסה על הרופאים ועל כל התהליך שעברה. היא קיבלה גם תרופות בכפיה שגרמו לה סבל רב ואולי גם נזק לטווח ארוך, ממה שהבנתי ממנה. התהליך של האשפוז הכפוי הוא אלים, לא אנושי, משפיל ואין זכויות למאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים, ובהחלט יש מצב לחשוש ממה שקורה במחלקות כאלו מאחורי הדלתות הסגורות.
עדיף כל האפשרויות שאל הלב המליצה כאן עליהם, עדיף לנסות טיפולים אחרים, תמיכה מקצועית כלשהי, ליווי או אפילו אשפוז יום, העיקר לנסות להמנע ככלה האפשר מאשפוז כפוי, במיוחד אם לא נשקפת סכנה ברורה ומיידית לחיים של מישהו, הם עלולים להפוך אותה לשפן נסיונות של תרופות עם תופעות לוואי קשות ויכול להיות שבכלל מדובר במשבר חולף,אולי מדובר בבחורה רגישה מאוד ושבירה בתקופה קשה חולפת שזקוקה לליווי ותמיכה אנושית ולא בהכרח לתרופות, או בבעיה אחרת ולכן חבל על האחות על מה שהיא עלולה לעבור שם.

תודה לכל המגיבות, קראתי, עדיין חושבת מה לעשות

היום אני נוסעת אליה, נראה מה יהיה

דידי תודה.

טאוונדה - לא רוצה להקשות עליך עוד יותר אבל יש קבוצה בפייסבוק של מאושפזים לשעבר במחלקות סגורות שמספרים סיפורי זוועות על המערכת והמחלקות בארץ.
באמת מכל הלב מציעה לבדוק לעומק מה קורה שם איפה שהיא מאושפזת ושאכן יש שיפור.

אין ספק שאישפוז פסיכיאטרי-ועוד בכפייה- הוא אחד הדברים הקשים שניתן לעבור.
התייחסתי בדבריי למצב פסיכוטי זמני, בתקווה שתשתחרר מהר ותחזור לתפקוד ולחיים בריאים וטובים.
לפעמים יכול לקצר את תהליך ההחלמה ולחסוך סבל מהמטופלת ומשפחתה.
לא רציתי לעורר יותר מדי אופטימיות, אך אצל אחי מדובר היה באשפוז קצר ומאז חי חיים טובים
(נמצא במעקב אצל רופא פרטי)
ולא ניתן לדמיין שעבר אפיזודה כזו. ללא האישפוז- לא רוצה לדמיין מה עלול היה לקרות לו או למי מסובביו.
בריאות

_לא רציתי לעורר יותר מדי אופטימיות, אך אצל אחי מדובר היה באשפוז קצר ומאז חי חיים טובים
(נמצא במעקב אצל רופא פרטי)
ולא ניתן לדמיין שעבר אפיזודה כזו. ללא האישפוז- לא רוצה לדמיין מה עלול היה לקרות לו או למי מסובביו_

בתור מישהו שיש לו ניסיון בעניין, זה היה משכנע אותי הרבה יותר לשמוע את האח או האחות שעבר/ה אשפוז אומר/ת דברים כאלה, מאשר לשמוע את זה מהאח שלא עבר את האשפוז הכפוי על בשרו.
מנסיון שלי, וכמובן שלא אתיימר שאני מייצג את כל המקרים ומה שאני אומר אינו כולל את כל המקרים, אבל בהרבה מקרים בשעה שהמשפחה סבורה שהאשפוז היה בלתי נמנע, עזר למאושפז ומנע צרות גדולות אפשרויות שהיו יכולות לקרות - משום מה האדם שעבר את האשפוז הכפוי על בשרו סבור לגמרי אחרת, וחושב שהיה אפשר לעזור לו ולהגיע לתוצאות טובות בדרכים אחרות, פחות אגרסיביות ויותר אנושיות.

_בתור מישהו שיש לו ניסיון בעניין, זה היה משכנע אותי הרבה יותר לשמוע את האח או האחות שעבר/ה אשפוז אומר/ת דברים כאלה, מאשר לשמוע את זה מהאח שלא עבר את האשפוז הכפוי על בשרו.
מנסיון שלי, וכמובן שלא אתיימר שאני מייצג את כל המקרים ומה שאני אומר אינו כולל את כל המקרים, אבל בהרבה מקרים בשעה שהמשפחה סבורה שהאשפוז היה בלתי נמנע, עזר למאושפז ומנע צרות גדולות אפשרויות שהיו יכולות לקרות - משום מה האדם שעבר את האשפוז הכפוי על בשרו סבור לגמרי אחרת, וחושב שהיה אפשר לעזור לו ולהגיע לתוצאות טובות בדרכים אחרות, פחות אגרסיביות ויותר אנושיות._

אני קראתי על יותר מידי מקרים בהם האשפוז הכפוי גרם יותר נזק מתועלת, כך שמבחינתי ההנחה היא שאשפוז כפוי מזיק. כולל עדויות על אנשים נורמליים שהכניסו לאשפוז כפוי ואחר כך כבר לא יצאו משם <כי היחס והסימום באשפוז גרמו להם לשתגע, או כי היחס של המערכת הוא שהתנגדות לרופאים מעידה על מחלה. יש מספיק עדויות על זה...>

אני קראתי על יותר מידי מקרים בהם האשפוז הכפוי גרם יותר נזק מתועלת, כך שמבחינתי ההנחה היא שאשפוז כפוי מזיק. כולל עדויות על אנשים נורמליים שהכניסו לאשפוז כפוי ואחר כך כבר לא יצאו משם <כי היחס והסימום באשפוז גרמו להם לשתגע, או כי היחס של המערכת הוא שהתנגדות לרופאים מעידה על מחלה. יש מספיק עדויות על זה...>
מה שקראת זו המציאות של אנשים רבים שעברו את זה. רק שאחד כזה שעבר את החוויה האיומה הזאת נמצא בבעיה כי מרגע שעבר אשפוז כפוי אף אחד כבר לא יתייחס לטיעונים שלו ולהסברים שלו ברצינות. מקשיבים למשפחה שלו, לאחים שלו, למומחים אבל לא מקשיבים לדעתו את האדם שעבר את זה כי מרגע שאדם נופל למקום כזה הוא נחשב אזרח סוג ב וזה כתם לכל החיים. עדיף לדעתי לעשות הכל כדי שיקיריכם לא יגיעו למקומות כאלה,

אני קראתי על יותר מידי מקרים בהם האשפוז הכפוי גרם יותר נזק מתועלת, כך שמבחינתי ההנחה היא שאשפוז כפוי מזיק
גם אני.
ולאחרונה דיברתי עם מטפל שעבד הרבה שנים במוסדות האלה (לא כרופא או כאח) והוא הסכים איתי. לדעתו, כאדם שמתמצא "מבפנים", שיודע מה מתרחש שם, ושמטפל בפציינטים ש"שם", אין דבר יותר גרוע ופחות מועיל מאשר האישפוז שם.

הכל נכון, באמת, זה מקום שרלוק מלהיות הטיפול התומך שאדם זקוק לו במשבר כזה, אבל ובחלט עדיף לנסות להמנע ככל האפשר מאשפוז כפוי, במיוחד אם לא נשקפת סכנה ברורה ומיידית לחיים של מישהו
אבל אני מזכירה שכדאי לברר טוב טוב שאכן חייו של אף אחד אינם בסכנה. כי את זה דווקא אשפוז כפוי עושה ביעילות לרוב (להשאיר את כל המעורבים בעניין בחיים).
אבל מסכימה בהחלט שברגע שכבר לא נשקפת סכנת חיים- חייבים לצאת משם.

בוודאי לא מעודדת אישפוזים פסיכיאטרים וגם לא רוצה כאן להיכנס לויכוחים ו/או לחשוף את אחי.
אחותה של הכותבת כבר נמצאת באישפוז. ניסיתי לתמוך ולתת תקווה מניסיון קשה שלנו.
נראה לי שכעת הפחדות וסיפורי זוועות לא יועילו לה. מאחלת שפרק הזמן הזה ייסתיים במהרה
ואחכ ישוקמו היחסים.

שליחה על ידי דידי* » 03 מרץ 2015, 19:18

נראה לי שכעת הפחדות וסיפורי זוועות לא יועילו לה
אם הסברים על הנעשה במקומות כאלה יעזרו למשפחה לקבל החלטה ולהוציא אותה בזמן, אז כנראה שכן יוכל להועיל לה.
לדעתי הם צריכים מידע אודות מה שעלול לעבור על אחותה, גם אם לא נעים לשמוע, עכשיו עדיף מאשר להתעורר ולהבין מה קורה כשיהיה כבר מאוחר מידי.
האם לדעתך עדיף שאנשים שנכוו ממקומות כאלה ישתקו ולא יספרו את הנסיון שלהם?

אדם קרוב אליי אושפז בכפייה ללא כל סיבה. מעולם לא היה אלים , אובדני או פסיכוטי. הוא שוחרר לאחר יומיים גם בזכות המלצות ותמיכה של משפחה וחברים. מישהו יודע אם יש דרך למחוק את האבחנות השגויות שכעת יופיעו בתיקו הרפואי ? אהאם חוות דעת נוספת תעזור? מכירים עו"ד מומלץ בתחום?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי לכולם אנחנו משפחה נורמטיבית מגדלים שלושה ילדים , הבן שלי התגייס לצבא כלוחם מגב ושם קיבל התקף פסיכוטי כניראה מלחץ נפשי עברנו ועדיין עוברים מצבים מאוד קשים מאוד קשה לעקל וכל הזמן מתפללת ומקווה שהוא התגבר על זה כמובן שאנחנו תומחים בו וכל הבית מסביבו , ביקר כמה פעמים אצל פסיכיאטר אני לא בעד כדורים פסיכוטיים !!!אומגה שלוש ותזונה טובה וכמובן כושר , כיום את הקשה עברנו, אבל יש לו בעיות בהבנת דברים ובעיות חברתיות אפשר לומר בודד יש לנו צער עמוק וגם חששות מה יהיה בעתיד רק מתפללים ומקווים שיהיה טוב

אצלנו הבת שלי, כיום בת 19, סובלת מדכאון וחרדות, עם עליות ומורדות, תפקוד לא מי יודע מה. נמצאת בבית, לא מצליחה לעשות משהו, כאשר יש לה יותר כוחות מצליחה לעשות יותר, אנחנו שם בשבילה, מעורבים וכאובי לב, וגם מרגישים אמון בה, אוהבים אותה, תומכים בדרך שלה. מקוים לטוב. היא מקבלת טיפול תרופתי שעזר לה. אבל תמיד יש קושי עם הפסיכיאטרים, שהם עם מוזר, שרוט, קשה מאד למצוא מישהו מתאים.
תקופה ארוכה היינו אנחנו ההורים בטיפול בעצמנו כדי לקבל כלים לעזור לה. זה מאד עזר לנו.
אחד הדברים הקשים הוא שכאשר זה קורה צריך להמציא את הגלגל ולגלות לאט לאט את כל הגורמים וכל האפשרויות שיש כדי לסייע לנו. אין דרך קלה למצוא את כל הדברים, זה מפה לאוזן, הכל בדרך הקשה. בתקופות האקוטיות ביותר היינו בקשר עם שלושה גורמים מטפלים ושילמנו המון כסף. אנחנו יכולנו, מה קורה עם מי שלא יכול?
שולחים כוחות לבני המשפחות. אני ממליצה בחום להיות גם כן בטיפול, כדי לקבל כלים איך לחיות עם בן משפחה חולה. איך להיות שמחים כאשר הילד שלך אומלל. זה אחד הדברים שיכול לעשות אווירת חיים בבית לא אווירת נכאים, אווירה שבשבילה נעים לבנאדם לצאת מהחור ולהיות עם המשפחה. משהו של איך להיות עם זה ולחיות טוב.

באופן טבעי

באופן טבעי