אני הולכת ומתחזקת במחשבה שאין ועוד לא נולד הגבר שמסוגל לצאת מחשיבת העדר מבלי להתמודד עם מה שקרה לו. אני לא מדברת על תהליך אינטרוספקטיבי עמוק או חפירות סטייל נשים
אני מדברת על להיות מסוגל להסתכל על מה שנעשה לו (פיזית. אני לא מתעסקת עכשיו בפן הרוחני או הדתי.) ולהכיר בזה שהוריו חתכו לו את קצה הזין כשהוא היה בן שמונה ימים. זה הכל.זה נשמע יענו טריוויאלי. אבל זה מקום שהרבה גברים נימולים פשוט לא מסוגלים ללכת אליו. כל הגברים שאני מכירה שהצליחו לעמוד מול טיעונים תקפים שביטלו את כל התירוצים שלהם, על ידי דיסוננס, זה היה הכשל שלהם. אני לא מדברת על מי שעושה את זה מסיבות דתיות. אמונה דתית זו אמונה דתית. זה כמו תרופה. עושים כי רבה התועלת (הרוחנית) על הנזק הפיזי (של מישהו אחר). וזה מהלך שאני לא מסוגלת ולא רוצה להבין כשזה נוגע לגוף של תינוק. אבל נראה לי שמראש אין בכלל בסיס לתקשורת.
מתי כן יש? כשמי שעושה את זה עושה את זה כי "הוא רוצה שהבן שלו יהיה דומה לו" (לאישי יש אצבע קטועה מילדות. אנחנו אמורים לקטוע אצבעות של כל בנינו ובנותינו כדי שידמו לו?) או כי "הוא חושש מהשונות החברתית" (אבל רוצה שלילד יהיה דרכון אמריקאי, ואז השונות זה בקטנה, כי מי בכלל מסתכל בתחתונים? ובינינו, יש המון לא נימולים היום.) או כי "זה יותר בריא" (טוב. על זה כבר אפשר להביא תילי תילים של מאמרים ומידע.) או כי "זה לא באמת כואב להם כשהם תינוקות" או כי "הם ממילא לא זוכרים כלום" (המוח שלהם זוכר, זה מוכח. והאמונה שעוברים לא מרגישים כאב ותינוקות בני יומם מספיק להם קצת אמלה ויין על השפתייים ראוי לה שתיכחד מן העולם.)
בעיניי כל אלה הם מיני תירוצים כדי לא לגעת בזה שהוא לא יכול להתמודד עם זה שחתכו לו חלק פונקציונאלי מהגוף כשהוא היה תינוק, ושזה נורא נורא כאב לו, ושעשתה לו את זה אמא שלו, בזמן שהוא אמור היה להיות הכי מוגן ועטוף בעולם. אם הוא יכול, אז יכול, אם לא יכול, לא יכול. אבל בכל מקרה, נראה לי שזה צריך להשאר במסגרת הטיפול בגבר ובנפשו ולא במסגרת הפעולות הבלתי הפיכות על תינוק.
זה מה שאני חושבת.
|אוף||אוף|
