איך להיות מאושרת

תודה אלמונית, את מרגשת אותי.

שליחה על ידי מיכלי* » 08 מאי 2016, 10:28

לגבי הכאבים בשד/פטריה, אני בזמנו סבלתי נורא עד שהגעתי לרופאה מירה לייבוביץ' מאודים שהיא גם יועצת הנקה ונחשבת סופר מקצועית. היא הצילה אותי בכך שנתנה לי משחות חזקות (עם קורטיזון וגם אנטי פטריתי) והנחתה אותי איך להשתמש באופן שלא יפגע בתינוקת. אם יש לך אפשרות להגיע אליה זה נראה לי הכי טוב מכל הניסוי ותעיה ע"י רופאים שלא מכירים עד הסוף את הנושא. אולי קצת רחוק אבל הימור די בטוח. מאשר תלכי תבואי לרופאים קרובים.
לגבי הנקה או פורמולה, יש קשר גם בין הנקה לבריאות נפשית במובן של הורמונים שמשתחררים וקשר עם התינוקת וכו'. אז זה לא ברור לכאן או לשם, העיקר הגמישות. לא להתקבע... איך זה "אמור" להיות שילך לאלף עזאזל

תודה על השיתוף, אני תמיד עוקבת אחרייך בהערכה רבה.

מיכלי, את זוכרת את השם של המשחות שנתנה לך?
אני לא ממש ניידת, כך שלהגיע לאודים זו לא אפשרות כרגע.

שליחה על ידי מיכלי* » 08 מאי 2016, 13:49

תחשבי אולי יש מישהו שיוכל להקפיץ אתכן... חבל שהיא לא עושה ביקורי בית.
לא זוכרת את השם, אבל אלה משחות סטנדרטיות. אחת סטרואידית ואחת אנטי פטריתית. ערבבתי ביניהן בקופסא ומרחתי במרחק 3 שעות מהנקה (נדמה לי).

_בתקופת ההריון היו לי כל כך הרבה מחשבות ורעיונות והיה לי ברור שאניק, אקח במנשא, אשן איתה, וכו
וכמובן שתהיה לי תינוקת רגועה לגמרי. בלי גזים ולי יהיה קל בלי פחדים כי אני עושה הכל "נכון"
אז במקום הנקה טבעית אני שואבת מה שיוצר לחץ ועומס . למשל אחרי שהיא אוכלת אני לא יכולה להחזיק אותה, אפילו לא במנשא כי אני צריכה שתי ידיים לשאיבה וציצי פנוי, ואז היא נרדמת ואני כבר לא רוצה להעיר אותה אז היא ישנה לידי על הכורסא.
אני לא יכולה גם כל היום במנשא כי יש לי בעיות בגב... וגם כי אני זקוקה למרחב משלי.
יש ימים שאני חרדה מאד והיו הרבה ימי דיכאון שעברו תודה לאל והיא מרגישה את זה וגם חסרת מנוחה מה שלא עוזר לי כמובן לטפל בה.
הייתי בהודו ובאפריקה וראיתי מקרוב באמת חברות שבטיות .
מעבר לעניינים הפיסיים של הנקה ומגע וחברת נשים , הן בעצמם גודלו כך.
אני לא .
אני גודלתי אחרת לגמרי. אולי ההפך הכי גדול שיכול להיות בלינה המשותפת בקיבוץ.
אז אני לא רגועה ואני לא יודעת בדיוק איך מגדלים תינוק ואם אני לא לוקחת פסקי זמן קטנים ממנה אני הולכת לאיבוד.
אני זקוקה ללבד שלי כי זה מה שלימדתי את עצמי להתאזן. וזה אומר שהיא גם לפעמים לבד.
אני גם המון לבד איתה. בשבט הן לא לבד. הן לא מבלות שעות על גבי שעות לבד. אני כן._

מצאתי את זה מהדף האם לוותר על ההנקה ולהשאר שפויה ומאוד הזדהתי.
מזכירה את זה לעצמי, שמה שלא אחליט הכול לגיטימי.

היי יקרה,
ד"ר מירה ליבוביץ עובדת עכשיו במעייני הישועה (המרפאה באודים נסגרה מזמן). האם זה יותר נוח לך?
אם קשה לך להגיע אליה, אני הייתי ממליצה לך לטלפן אליה, להסביר לה את הבעיות ולבקש ממנה המלצה על מישהו נגיש וטוב באזור שלך.
הידע של רופאים בהנקה ובבעיות שקשורות להנקה מאוד משתנה מרופא לרופא. לפעמים לא קל לקבוע אם הרופא שלך מבין מספיק

עדיין סובלת כנראה מגזים ולא רגועה, רוצה כל הזמן על הידים ולישון על גוף או ציצי.
רגע, אני לא מבינה.
אם היא עלייך, או על הידיים, היא רגועה?
כי יש תינוקות שכאלה, שהכל בסדר אצלם כל עוד מחזיקים אותם... השני שלי היה כזה - לא נתן לי להניח אותו מהיד ולו לרגע אחד.
אבל כמעט ולא היו לו גזים. פה ושם, כן, אבל לא דרסטי. זה פשוט היה צורך שלו, להיות כל הזמן עלי.

מתסכל שזה כל כך מסובך ולא זורם וטבעי כמו שחשבתי שזה יהיה.
יקירתי

ההנקה היא טבעית, והטבע שלנו, בני האנוש, הוא ללמוד את הדברים האלה מבן-אנוש אחר...
אם לא יצא לך לגדול מוקפת בנשים מיניקות, לקרוא, לראות תינוקות יונקים, מהתחלה עד גיל שנתיים, לשמוע, לצוטט לשיחות, לראות איך עוזרים ומה אומרים לאמא חדשה - איך תדעי?

האיש כל הזמן לוחץ שנעבור לפורמולה
המשפט הזה הרגיז אותי מאוד. לא כל כך בגלל הפורמולה, אלא בגלל הלחץ.
אני רואה את זה ככה:

את היחידה שיודעת עד כמה ההנקה יכולה להביא לך סיפוק ועד כמה היא יכולה לאמלל אותך

את היחידה שיודעת מתי להמשיך להניק ומתי להפסיק
את היחידה שיודעת מתי יש לך כוחות ורצון לזה ומתי הגעת לגבול שגורם לך להגיד "די"
את היחידה שיכולה, גם במצב קשה ומסובך ומתסכל, להגיד "אני ממשיכה להניק, ואתגבר על הקשיים", ואת היחידה שיכולה, במצב קצת-מעייף-אבל-לא-נורא, להגיד "כן, נכון, זה לא נורא, אבל ממכלול של סיבות זה מספיק ודי לי, ואני פורשת מההנקה החל ממחר" ולדבוק בזה.*

ומה שהאיש שלך צריך לעשות, זה לתמוך בך.
לתמוך בך, לתמוך בך, לתמוך בך, בלי סייגים.
כי לא הוא זה שיכול לקבוע בשבילך מהם גבולות הבריאות הנפשית שלך, ואיך לשקלל אותם מול הסיפוק והתסכולים שנותנת לך ההנקה.

את היא הקובעת, כי את זו שיודעת.

והנה הפרטים של מעייני הישועה:
המרכז הרפואי מעיני הישועה
רחוב הרב פוברסקי 17 בני ברק
טלפון: 03-5771111

וגם: מי יכול לעזור לכם עם הגדולה?

(())(())(())

_אני רואה את זה ככה:
את היחידה שיודעת עד כמה ההנקה יכולה להביא לך סיפוק ועד כמה היא יכולה לאמלל אותך
את היחידה שיודעת מתי להמשיך להניק ומתי להפסיק
את היחידה שיודעת מתי יש לך כוחות ורצון לזה ומתי הגעת לגבול שגורם לך להגיד "די"
את היחידה שיכולה, גם במצב קשה ומסובך ומתסכל, להגיד "אני ממשיכה להניק, ואתגבר על הקשיים", ואת היחידה שיכולה, במצב קצת-מעייף-אבל-לא-נורא, להגיד "כן, נכון, זה לא נורא, אבל ממכלול של סיבות זה מספיק ודי לי, ואני פורשת מההנקה החל ממחר" ולדבוק בזה.

ומה שהאיש שלך צריך לעשות, זה לתמוך בך.
לתמוך בך, לתמוך בך, לתמוך בך, בלי סייגים.
כי לא הוא זה שיכול לקבוע בשבילך מהם גבולות הבריאות הנפשית שלך, ואיך לשקלל אותם מול הסיפוק והתסכולים שנותנת לך ההנקה.

את היא הקובעת, כי את זו שיודעת._

מה שהאיש שלך צריך לעשות

צריך.אמור.קובעת.יודעת
?

שליחה על ידי מיכלי* » 10 מאי 2016, 11:36

לא הצלחתי לשנות את שמי, זה ממני ^^

תמרוש אני מבינה את עמדתך אבל גם את עמדת האיש.
הוא הרבה יותר מודאג מבריאותי הנפשית לאור מה שעברנו עם הגדולה. וכידוע עברנו גיהנום בהתגלמותו.
והוא גם כמובן לא מבין גדול ביתרונות ההנקה.
מה שכן הוא רואה שאני סובלת וזה מספיק לו בשביל לומר את זה.
אתמול הוא כן אמר שיתמוך בי במה שאחליט והוא כן מכבד את הבחירה שלי עד כה להניק.

ביומיים האחרונים אני מתחילה להבין שהגעתי לקצה ושיורד לי יותר ויותר הרצון להמשיך עם ההנקה.
זה כואב, מתסכל, מתמרכז כמעט רק בזה וטריגר להתקפי חרדה וכאבים.
אני מבינה שמכלול הבעיות: פטריה, אולי דלקת בשד, לשון קשורה - מקשים על היניקה שלה וגורמים לי לכאבים איומים במהלך ההנקה ולאחריה, ממש דקירות בשדיים.
בנוסף השיקלול של חזרה לציפרלקס והיכולת לקחת נוגדי חרדה במידת הצורך וגם היכולת להיות חלק מהזמן רק עם הגדולה או לפנות שעה לעצמי בלי לחץ - כולם ביחד מובילים לסיבות לוותר ולשחרר לשלום את חווית ההנקה השנויה במחלוקת (מחלוקת שלי עם עצמי כמובן).
כמו שאמרת, מאיפה אדע להניק ולהתגבר על הקשיים הללו אם כל חיי לא ראיתי מניקות והחיים המערביים והמבודדים די סוגרים עלי כאם לאחר לידה.
נראה לי שחיפשתי בימים האחרונים מספיק סיבות כדי לתרץ ולאפשר לעצמי לוותר על הסבל הזה.
נכון, היה בזה גם סיפוק שאת הקילו הראשון שלה עלתה רק מהנקה שלי, שהיא מתוקה כשהיא מתכרבלת לי בתוך השד (אם מצליחה לנטרל לרגע את הכאבים).
אבל במכלול הסיבות והשקלול של הכול ביחד, הספיק לי.
חשוב לי לשחרר את הפנטזיה ולהבין שמציאותית זה גובה מחיר כבד מידי ומותר לי לוותר על זה ולהרוויח גוף ללא כאבים, פחות חרדה ולחץ, יותר פניות נפשית ופיזית גם לגדולה וגם זמן ומרחב לעצמי ולגופי.

עכשיו השאלה איך לעשות את המעבר הזה, האם בקאט אחד או בהדרגה, האם לשאוב, כמה פעמים ומתי בדיוק (הרי היא רוצה להיות עלי כל הזמן).
לא ברור לי איך. גם בפחד של איך ללמד אותה בכלל לקחת בקבוק ואיך לתפעל את המשאבה לראשונה.
מחר קובעת לי לשאוב ויהי מה. ולראות איך הולך.

אם היא עלייך, או על הידיים, היא רגועה?
גם זה משתנה ולא עקבי.
איך שמתעוררת מתחילה לבכות. מניקה. ואז לא יודעת להתנתק ומתחילה לבעוט בי ולהשתולל ימינה ושמאלה כשהפטמה בפה.
מחברת שוב והיא לא אוכלת. מנתקת. ושוב מתחילה להיות לא רגועה ולנופף בידים והרגלים. גרפסים כמ ונהג משאית, ואז עשר דקות שנראה שכואבת לה הבטן.
הולכת איתה ומשנה תנוחות החזקה עד שאחרי כמה דקות לרוב נרגעת ומתחילה להרדם על הידים בהליכה.
כשעוצרת או מנסה לשים במיטה מתעוררת, בוכה ושוב חוזר חלילה. יכול לקחת ככה גם שעתיים שלוש. ואז נרדמת לשעתיים שלוש. וחוזר חלילה.
לפחות בפורמולה ניתן לדעת שזה לא מרעב. אלא מגזים ריפלוקס, רצון להיות על גוף ובתנועה.
פחות מלחיץ מפעם שעברה אבל עדיין קשה ומסתכל ומעייף לעמוד כל הזמן ולזוז, בלילה לקח לי שעה חצי להרדים אותה שוב.
לפחות יצא משהו טוב שהורדתי את כל 9 הקילו של ההריון תוך 3 שבועות, מרוב שבתנועה כל הזמן איתה, גם שריר הידיים התחזקו פלאים.

פוווווף, נשמע נורא אינטנסיבי.
לא קל...

לפחות יצא משהו טוב שהורדתי את כל 9 הקילו של ההריון תוך 3 שבועות, מרוב שבתנועה כל הזמן איתה, גם שריר הידיים התחזקו פלאים.
אין רע בלי טוב?

ועכשיו ברצינות:

אבל במכלול הסיבות והשקלול של הכול ביחד, הספיק לי.
מצוין. קבעת עובדה, אפשר להמשיך.

עכשיו השאלה איך לעשות את המעבר הזה, האם בקאט אחד או בהדרגה, האם לשאוב, כמה פעמים ומתי בדיוק
אז ככה:
בעיקרון, כמה שיותר הדרגתי יותר קל לגוף להסתגל. את עדיין בתקופה ההורמונלית שבה הגוף מייצר חלב יותר מתוך אמביציה הורמונלית, וקצת פחות מתוך תשומת לב לביקוש (אם כי זה מאוד משתנה מאשה לאשה).
אז להוריד הנקה אחת כל פעם, ולשים לב שאין לך גודש עד הפעם הבאה. כעבור שלושה ימים - להוריד עוד הנקה, אבל במיקום אחר ביממה. נניח, אם התחלת לתת בקבוק אחד בבוקר, תני את השני אחה"צ או בערב. וכן הלאה.
אין מה ללמד תינוקת רכה כל כך לקחת בקבוק. היא עוד צעירונת, פתוחה להצעות, יש לה רפלקס מציצה חזק מאוד. תשימי קצת חלב על המבחוץ של הפטמה, שהיא תריח ותלקק ותדע שיש שם אוכל. זהו בערך.
לשאוב - אם את לא רוצה להתחיל להאכיל אותה בחלב שאוב, אז שאיבות הן כלי להתמודדות עם גודש. אם יש גודש - שואבים עד לתחושת הקלה והתרככות של השד, לא פחות, אבל גם לא מעבר לזה (ולא מסתכלים על המספרים, רק על התחושה של השד). אבל אם הגודש מתחיל ללוות אותך כל יום, אז עדיף למתן את הגמילה ולהפוך אותה להדרגתית יותר.

ואיך לתפעל את המשאבה לראשונה.
אם לא תנסי, איך תדעי?

לא חייבים משאבה, אפשר גם לסחוט ביד. אופציה.

עכשיו, אם את ממש סובלת תוך כדי הנקות ורק סופרת את השניות עד שכל הסאגה הזאת תיגמר, אפשר לגמול באופן דרסטי יותר, אבל אז עולים במהירות הסיכויים לגודש מאסיבי וכואב יותר, שלא לדבר על סתימות ודלקות. ועולה הצורך ביותר שאיבות.

ולכן, יש לי מחשבה כזאת: אולי בכל זאת תנסי להגיע לד"ר ליבוביץ במעייני הישועה? כדי שהיא תעזור לך עם חיסול הפטרייה הזאת והכאבים, תיתן לך יותר בטחון עם ניהול הגמילה, ושהשבועות האלה של מעבר מהנקה לבקבוק יהיו נעימים וקלים לך יותר.
אופציה.
(רק לוודא שאת מגדירה לה את המטרות האלה בקול צלול, שהיא תבין איך לגשת אלייך)

שליחה על ידי אוליב* » 11 מאי 2016, 16:40

אני נדהמת לגלות כמה קשיים נשים חוות סביב על עניין ההנקה. מעריכה אותך על זה שאת יודעת לזהות מה נכון לך ומתאים לך. במכלול השיקולים שהעלית הייתי מחליטה אותו דבר.

תמרוש רוש, התמיכה שלך כאן מדהימה. קשובה לרצונות של אל הלב, עדינה ומדויקת. נהדר לקרוא את זה.

תודה, אוליב

אני נדהמת לגלות כמה קשיים נשים חוות סביב על עניין ההנקה.
זה לא כל כך מפליא, אם מבינים איך המין האנושי עובד.
אם תשאלי אנשים, הם בטח יגידו לך שהליכה היא יכולת טבעית. נו, ברור, לא? הרי לא צריך למד תינוק ללכת. הוא יעשה את זה בזמן שלו, בדרך שלו, והכל יהיה בסדר - אלא אם כן משהו לא בסדר, שזה עניין אחר.

אבל האנשים האלה לא שמים לב להתנייה החזקה להליכה שבאה מהסביבה האנושית של התינוק. ההדגמה, ה- modelling שמגיע מכל המבוגרים והילדים והפעוטות שסביבו. מה יקרה אם יקחו את זה ממנו? מה הוא ילמד?

עובדתית, זה מה שקרה: התינוק ההודי שבשנות החמישים הלך לאיבוד וגודל על ידי זאבים, בגיל שש לא ידע ללכת זקוף. אממה, הוא ידע לרוץ על ארבע - שזה לחלוטין לא דפוס תנועה אופטימלי למבנה הגוף שלנו - אמנם לאט יותר מכל הזאבים, אבל מהר יותר מכל אדם שרץ על שתיים.

אז מה, זה אומר שהליכה על ארבע היא גם טבעית?
לא. זה אומר, שמה שטבעי לנו זה ללמוד הרבה מיומנויות ויכולות מאנשים אחרים. כמין, יש לנו ככל הנראה את הכי הרבה "ניורוני מראה" במוח (נוירונים שמאפשרים לנו להתבונן במישהו עושה דבר, או לשמוע אותו, ומייד לחקות את הפעילות המוחית שדרושה לצורך הפעולה. המוח שלנו מגיב למראה או לצלילים בכך שהוא מפעיל את אותם נוירונים הדרושים לביצוע הזה)
הנוירונים האלה הם שמאפשרים לנו ללמוד דברים רבים, מוזרים, ושונים, כל כך בקלות, ואחראים להרבה מההתפתחות שלנו כבני אדם.
אבל הם גם הופכים אותנו לפגיעים במובן מסוים: גם אם יש לנו יכולת אינהרנטית, אנטומית, פיזיולוגית, ללכת או לדבר או להניק, לא נוכל להגשים אותה אלא אם כן יהיה לנו ממי ללמוד.
ככה זה הטבע שלנו.

(ואת הפסקה הזאת, לעזאזל, צריך לכתוב על שלט אישי ולתת לכל אשה שנכנסת להריון)

גם אם יש לנו יכולת אינהרנטית, אנטומית, פיזיולוגית, ללכת או לדבר או להניק, לא נוכל להגשים אותה אלא אם כן יהיה לנו ממי ללמוד.
נדמה לי שזו היתה יועצת ההנקה דייאן וויסינגר, שהיא גם ביולוגית זואולוגית בהכשרתה (חוקרת בעלי חיים), שסיפרה איך שילבה את מקצועה דאז עם נושא ההנקה כאשר יזמה עזרה ללמד גורילה בגן חיות בבוסטון איך להניק.
הסיפור הוא, שהגורילה ילדה גור בשבי (דבר נדיר ומבורך) אבל החזיקה אותו הפוך )-: כך שגבו פנה לשד, והוא מת )-:
לכן כאשר הגורילה היתה בהריון שוב, היא הביאה קבוצה של אמהות לה לצ'ה שיישבו מול הכלוב של הגורילה בגן החיות ויניקו את התינוקות שלהן.
כשהגורילה ילדה הפעם (לא יכולה להגיד המליטה, צר לי, היא פרימאטית כמוני (-: ), היא החזיקה את הגור שלה והניקה אותו בדיוק בתנוחה שראתה את האמהות מיניקות, והגור הזה חי ושרד

הסיפור הזה כל פעם מרגש אותי מחדש, גם מפני שבני אדם הצילו את ההנקה של אמא גורילה, גם מפני שאפילו גורילה לא יודעת להניק אם לא זכתה לדוגמא חיה

תודה תמרוש על מה שכתבת. אתמול התחלתי לשאוב ולתת בבקבוק, בינתייםנכמו שאמרת אין בעיה מבחינתה. לי כואב וגדוש מאוד הציצי.
לגבי ליבוביץ נראה לי טו לייט כבר, אני שלמה עם הפסקת ההנקה ולא בא לי להסביר את עצמי
ולעשות שוב ניסיונות הנקה. זה מכלול של דברים וקשיים שמודה שהוציאו לי את כל החשק ורוצה את החירות לגופי בחזרה.
שאבתי אתמול ויצא כל פעם 90-100.
ונתתי לה, כמובן שהיה בזה גם סיפוק, לבחורה של מספרים וניתוחים כמוני.
הבוקר למרות הגודש בנוראי יצא כבר רק 40 ואת צודקת שצריכה לשאוב קצת להקלה ולא לריקון. עם הגדולה לא היתה לי בעיה של הפסקת הנקה כי מרוב לחץ וחרדה נגמר לי לבד החלב.

הגודש והכאבים בחזה מלווים אותי כל היום, זה ממש סיוט.
שואבת קצת להקלה כל כמה שעות, אבל אין ממש הקלה, כנראה כי הפסקתי להניק בדרסטיות ורק שואבת פה ושם.
מישהי יודעת אם כדור דוסינקס אפקטיבי בשלב כזה, לאחר 3 וחצי שבועות מהלידה?
הבנתי שהדעות חלוקות לגביו.
מחכה שיעבור הכאב הזה, שאוכל להחזיק את הבוביטה בלי שיכאב לי.

הי אל הלב,
אני מקווה שזה לא יהיה יותר מדי, אבל למה הפסקת בבת אחת להניק?

אבל למה הפסקת בבת אחת להניק?
רמז: זה כתוב כמה הודעות למעלה. אפשר ללכת ולקרוא את זה...

הגודש הרציני שהיה לי בשלושה ימים הראשונים להפסקת ההנקה נגמר, כרגע נשארו כאבי פטמות ועטרה, ממש מעין גושים קטנים שכואבים על גבי העטרה. זה נורמלי?

ממש מעין גושים קטנים שכואבים על גבי העטרה
נשמע כמו סתימה של צינוריות, ממש בקצה הצינורית.
עיסוי עדין של הגושים יכול מאוד לעזור: תשתמשי בשמן זית, כדי למנוע חיכוך, ותעבדי בתנועות סיבוביות ועגולות, כדי לעודד את הנוזלים לצאת מהתקיעות ולמצוא מקום אחר לזרום אליו.
מאוד חשוב לא ללחוץ בכוח ולא לעבוד נגד הכאב.
אפשר להפעיל מגע עמוק, אבל עדין. תנועות ממש ממש קטנות (אני מדברת על עיגולים בקוטר של חצי סנטימטר) יכולות להיות מאוד אפקטיביות.
לעבוד משולי הגוש, מנקודת המפגש שלו עם הרקמה הנורמלית, להישאר שם עד שמרגישים שינוי והתרככות, ואז אפשר להמשיך יותר לאמצע.
להתחיל כמה שיותר פעמים ביום - תביאי כמה סיבובים כל פעם שאת נזכרת שהציץ נמצא שם

מילת המפתח: הרבה, לא חזק
לשים כרית חימום על המקום, בעיקר לפני המסז', גם יכול לעזור.
והכי חשוב: לנוח. תגדירי לעצמך יום מחלה. סתימות דורשות מנוחה כדי להשתחרר.

אם תוך יום, יום וחצי, את לא רואה שיפור, אני הייתי שמה אותה על השד ליניקה אחת אחרונה, שתשחרר את הסתימות.

שואבת קצת להקלה כל כמה שעות, אבל אין ממש הקלה
אם יש משפט שאני שונאת בכל לבי, זו הצעה המוכרת "שאבי קצת חלב עד להקלה*.
בעיני זה משפט מסוכן, מטעה ומתסכל.
ולמה? כי יש לא מעט מצבים ולא מעט נשים שבהם צריך לשאוב הרבה עד להקלה.
והמשפט הזה תוקע אותנו עם אוקסימורון בלתי יעיל.
וגורם נזקים שהיה אפשר בקלות למנוע.
ולכן כתבתי:
אם יש גודש - שואבים עד לתחושת הקלה והתרככות של השד, לא פחות
ולא מסתכלים על המספרים, רק על התחושה של השד

<מדברת מניסיון מר - הייתי באותה סיטואציה כשהגדול שלי נגמל בן לילה. ועד שלא מצאתי מדריכת הנקה שאמרה לי "אז תשאבי הרבה, עד לתחושת הקלה" - סבלתי כאבים איומים. וכן, גם אני נתקעתי אחר כך עם הגושים המעצבנים האלה>

אוי תמרוש את לא מבינה כמה שאת מרגיעה אותי. הייתי ממש בהתקף חרדה אתמול בגלל הגושים האלו. תודה לאל שענית לי שאת מכירה את זה, אלופה שכמוך. וההמלצה שלך נראת לי בול הפתרון, אתמול ניסיתי את זה במקלחת והקל קצת. אעשה מה שאת אומרת. תוך כמה ימים זה אמור להסתדר? סך הכול עברו חמישה ימים מהפסקת ההנקה.
עוד שאלה ברשותך שמדאיגה אותי. הלשון של פיצית לבנה נורא כל הזמן, ממש משטח עבה שלא מתנקה. הקופא אמר שזו פטריה ונתן לשתינו דקטרין אורל גל. כבר שבוע ואין שום שינוי. אני מפחדת שזו הסיבה שהיא כל הזמן מכחכחת בגרונה ועושה קולות ממש מוזרים שלא זכורים לי מהגדולה. מה עושים עם זה? זו יכולה להיות הסיבה לכך שהיא לא רגועה רוב הזמן? קראתי דברים מלחיצים על קנדידה ואין לי כוחות נפש להתמודד עם חוסר הודאות הזה והטיפול הלא ברור ביעילותו.

איזה יופי

תוך כמה ימים זה אמור להסתדר? סך הכול עברו חמישה ימים מהפסקת ההנקה.
תראי, זה אמור להסתדר תוך כמה ימים. אם עובדים נכון על סתימות הן יכולות להשתחרר תוך יום-יומיים, אבל סתימות עקשניות נשארות לפעמים חמישה או ששה ימים.
אבל בגלל שאת עדיין בשלב המוקדם, תפקחי עין על השדיים שלך. יכול להיות שייצור החלב יימשך עוד כמה ימים או שבועות, ואולי הוא יבוא בגלים. אז אם את רואה ששוב מתחיל גודש - לשאוב עד להקלה.

בקשר לפטריה, אין לי תשובות ברורות.
כן, זה נשמע כמו פטריה.
אם הדקטרין לא עובד, אפשר לחזור לרופא שואולי הוא יציע תרופה אחרת.
אם נראה לך שהרופא מפספס משהו, אפשר לפנות לרופא אחר לחוות דעת נוספת.
זה כל מה שיש לי לתרום... אבל אולי תשאלי את בשמת א

שליחה על ידי מיכלי* » 16 מאי 2016, 12:03

אצלי גם הקטן כחכח בגרונו, נראה לי שזה לגמרי נורמלי!

גם אצלי הקטנה מכחכחת וכחכה בגרונה הרבה, גם כשהיתה פיצית (בת כמה הקטנטנה כבר?) וגם עשתה ועושה לפעמים קולטת מאוווד מוזרים, שגם אותי הלחיצו.
אבל אצלי, נזכרתי שגם הגדולה עשתה קולות כאלה וזה הרגיע אותי קצת וגם הגעתי למסקנה שאם זה היה בעקבות כאב זה היה רציף יותר ומלווה בבכי ולא מסתכם רק בקול , מוזר ככל שיהיה , פעם בכמה זמן. המחשבה הזאת עזרה קצת.
שיהיו ימים קלים!

משבר. יום סיוט עבר עלי. הקטנה לא הפסיקה לצרוח. ורצתה לאכול כל שעתיים. כבר איבדתי את כל הבטחון ונותרתי חסרת אונים שלא מצליחה להרגיע ולהרדים אותה.
אני עייפה ועצבנית ועצובה ומתוסכלת וכל מה שבא לי זה לברוח רחוק.
איך אעמוד בהתקפות צרחות ובכי האלו, זה פשוט לא בשבילי.
מה חשבתי לעצמי שאני מסוגלת שוב לאינטנסיביות הזו.
משבר. נושמת. אכנס למקלחת. מפחדת מהמחשבות הקשות האלו בראש שלי.

אוי

את תהיי בסדר.
במקרה הכי גרוע - אומרים הגורמים המוסמכים - שימי אותה במקום בטוח, בעריסה שלה, תשאירי אותה שם לבד (כן!) ותצאי החוצה לנשום אויר וללכת מסביב לבלוק, ולקחת הפסקה של חמש דקות מהצרחות האלה.
נכון, זה נשמע נורא, נטישה וכולי, אבל זה לא יהרוג אותה

. היא תהיה בסדר כשתחזרי אחרי חמש דקות - צורחת בדיוק כמו קודם, לא פחות ולא יותר. אבל את תהיי רגועה יותר. אם הברירה היא או לקחת פסק זמן הכרחי, או להישבר ולהתפרץ עליה - עדיף פסק זמן.

דרך אגב, כששיתפתי אשה זקנה וחכמה אחת במחשבות הקשות שהיו לי עם הגדלוצ'יק שלי - ואני מדברת אתך על הזיות אלימות באופן יוצא מן הכלל, של להטיח את ראשו בקיר וכאלה - היא אמרה לי בפשטות: אלה מחשבות אופייניות לאמהות שלא מקבלות מספיק תמיכה.
פשוט ככה.
היה לך יום קשה מאוד ולא היתה לך מספיק תמיכה

אל תפחדי מהמחשבות שלך. הן זמניות. את טובה.
@}(())@}(())@}(())@}(())@}(())@}(())@}(())@}(())@}

(הפחד מהמחשבות גרוע מהמחשבות עצמן

)

_היה לך יום קשה מאוד ולא היתה לך מספיק תמיכה
אל תפחדי מהמחשבות שלך. הן זמניות. את טובה._
תודה תמרוש.
אכן היה יום מזעזע, והחרדה החלה להתגנב לה בגדול אחרי יום שלם בבית מלא צרחות שלא יצאתי ורק הייתי בסאגה של פיפי קקי אוכל בכי הרדמה וחוזר חלילה - שזה סיוט.
בערב היתה לי שיחה עם האיש שקצת איפסה אותי, של להסתכל על החיובי, ולא להתלונן כל הזמן. ולצאת מהבית, להפגש עם אמהות, לא להשאר יום שלם בבית כי זה באמת קשה.
למזלי הרב, למחרת היה יום הפוך ב180 מעלות, הצלחתי בקלות להרדים אותה במנשא ולהעביר למיטה מספר פעמים, הייתי בגינה עם הגדולה והקטנה והיא נתנה לי כמה דקות של חסד לנדנד את הגדולה והייתה רגועה מאוד באויר הפתוח. ובלילה ישנה 7 שעות רצוף... יום למחרת נסענו לסרט בסינמה סיטי של אמהות ותינוקות והיה אמנם מתיש אבל נחמד והעביר את כל היום בכייף בלי חרדה. ובערב, שיא השיאים, ישנה 8 שעות רצוף. התעוררתי מסויטת פעמיים לבדוק שהיא נושמת ואיך קרה שלא קמה לאכול.
הימים האלו החזירו לי את הבטחון שאני יכולה לא לסבול ושיש לי הפוגות למנוחה.
ועדיין, יש לי התקפי חרדה, קצרים אמנם יחסית, אבל הם באים וזה נורא מבאס.
אני במודעות, מתבוננת עליהם בלי להבהל ומזכירה לעצמי שזו תקופה הכי קשה ומלחיצה עד כה בשבילי, תקופות של לאחר לידה, שמעוררות המון חרדות טראומות ומעמתות עם הקושי של התלות של מישהו בי וחוסר החופש.

החזה השתפר מאוד, היום אחרי שבוע וחצי יש לי פה ושם דקירות כואבות בתוך החזה, ורגישות בפטמות והעטרה, הגושים די עברו.
שמה לב שהדקירות גם מעוררות אצלי חרדה, בכלל כל סוג של כאב הוא טריגר לחרדה.
לפעמים הולכת בלי חזיה וחולצה ונותנת לחזה להתאוורר ולנטוף, לפעמים חזיה מרופדת מטשטשת את הרגישות והכאב לרוב היום, אבל לאורך היום יש דקירות.
תמרוש, זה הגיוני? עדיין כמובן יש חלב אם לוחצת או הולכת בלי חולצה. מתי החזה אמור לחזור להיות כמקודם? נכון שזה אמור לקרות?
במצבים כאלה, החרדה היא שמעכשיו והלאה המצב שמכאיב או מפריע לי ישאר לעד.
כל פעם נופלת ללופ הזה מחדש. וצריכה להזכיר לעצמי שאלו מחשבות חרדה וטבעו של כאב להשתנות, לזוז ולהסתיים.

אני סופרת כל יום שעובר במקלחת ומפרגנת לעצמי שהצלחתי עוד יום לגדל את הקטנה, מציינת נקודות אור שהיו באותו יום או דברים שגאה או שמחה שעשיתי.
יש לי מן ציפיה כזו שלאחר 100 ימים כבר יהיה לי קל וטבעי יותר, בלי חרדה בכלל.
מודה שביום שני הגרוע שעברתי שקלתי מחדש לקצר את חופשת הלידה של חצי שנה שמתכננת.
מזכירה לעצמי שדווקא בגיל 4-5 חודשים זה מתחיל להיות קצת יותר קל (או שאני טועה? כבר לא זוכרת באיזה גיל אפשר לשים אותם לא כל רגע על הגוף שלי ושיהיה להם כייף במשטח או בדשא) ואחרי יולי אוגוסט דווקא ארצה להשאר עוד בבית עד אחרי החגים. מזל שלא צריכה להחליט עכשיו.

הפטריה בלשון של הקטנה לא נעלמת ויש לה פשוט משטח לבן עבה על הלשון שלא מתנקה.
רופא הילדים לא מתרגש מזה בכלל ואומר שזה לא מפריע לה ואין מה לעשות, הדקטרין אורל גל לא תמיד עוזר וזה יעבור לבד כשתגדל.
מישהי נתקלה בזה? יש אולי טיפול טבעי בשבילה לזה?

מתחילה להבין שהחרדה יש לה הרבה טריגרים, והיא לא באמת קשורה לבחוץ, אלא יותר לבפנים, לתפישה שלי את המציאות.
מזכירה לעצמי לחזור לדפים והתרגילים שקיבלתי בסדנת סיביטי ומיינדפולנס להרגעה.

מנסה לתכנן את השבוע הקרוב, בינתיים יש לי 3 ימים שאין לי עוד תוכניות, אולי אתחיל לקרוא ספרים בגינות.

שליחה על ידי אוליב* » 21 מאי 2016, 09:24

מחזקת את מה שכתבת - לצאת כמה שיותר מהבית! בימים הראשונים הייתי יוצאת אפילו לספסל שמעבר לכביש ויושבת שם כמה דקות. זה מעולה שיש לך תכניות לשבוע הבא ובכלל נשמע שלמרות הקושי את מתמודדת מדהים. מקווה שילך וישתפר.

תמרוש, זה הגיוני? עדיין כמובן יש חלב אם לוחצת או הולכת בלי חולצה. מתי החזה אמור לחזור להיות כמקודם? נכון שזה אמור לקרות?
הגיוני שיהיה חלב, בוודאי בחודשיים הראשונים לאחר הלידה, ואולי גם אחר כך. יש נשים שאם הן סוחטות יוצא להן חלב חודשים ארוכים אחרי הגמילה.
הגיוני שאם יש לקטנה פטריה אז היא תעבור גם אלייך. זה מדבק.

מחזקת את מה שכתבת - לצאת כמה שיותר מהבית!
בהחלט!

מזכירה לעצמי שדווקא בגיל 4-5 חודשים זה מתחיל להיות קצת יותר קל (או שאני טועה? כבר לא זוכרת באיזה גיל אפשר לשים אותם לא כל רגע על הגוף שלי ושיהיה להם כייף במשטח או בדשא)
תלוי בתינוק

אבל הרבה תינוקות צמודים - ברגע שהם לומדים להתהפך או לזחול, הם הרבה יותר שמחים להיות על הרצפה. אז 4-6 חודשים.

מה עם שירה? אין לך איזה מישהו שאפשר להיפגש ולאלתר אתו בכיף (וכמובן במוכנות להפרעות כל חמש דקות)?
אני הייתי רושמת לך חמש דקות על הפסנתר, כל יום.
מצידי, תנגני אקורד אחד ויחיד, ותתמסטלי ממנו.

וואי, איזו תקופה קשה זאת. אני זוכרת יום אחד שהלכתי לרופא והשארתי את עלמה עם חמותי ובדרך לאוטו ראיתי מכונית וחשבתי לי: יאאאאא אם היא תדרוס אותי, אני לא אצטרך לחזור הביתה ולהיות אמא.

אבל אני כן זוכרת מיתרונות הגיל הזה שאמנם אני או שחף היינו האפשרות הכי טובה לנענוע, אבל כל גוף חם ודינמי היה מספק. ולכן אני מציעה לך למצוא בייביסיטר שתבוא לכמה שעות, כמה פעמים בשבוע ואת תלכי לשתות קפה. פשוט לא להיות שם. אמא - תינוקת - לבד, זה מצב כל כך קלסטופובי. וזה גם הראש ההורמונלי של אחרי לידה שהופך בדברים שוב ושוב. גם את החרדה אני מכירה, היא כוססת.

צריך הפסקה. בלי פחד, בלי בושה.

אוליב תודה, משתדלת מאוד לא לסבול.
עובדת על זה קשה, להשאיר את המודעות לחיובי.
תמרוש השאלה אם הרגישות בפטמות והדקירות יעברו בקרוב? או שזה בגלל הפטריה? או שכל עוד סוחטים ויוצא חלב נשארת הרגישות הזו?
תודה על התזכורת שכשמתחילים לזחול או להתהפך רוצים להיות על משטח גם. זה בהחלט משהו לצפות לו.
בקשר ללשיר, זה אחלה רעיון, לחפש אמא שגם שרה ולשיר בשותף בגינה. וגם לפסנתר זו אופציה לנסות קצת, כמה שתתן לי.

מיכל תודה על השיתןף, מכירה מקרוב בדיוק את אותה מחשבה לגבי שתדרוס אותי מכונית...
ולגבי ביביסיטר, בהחלט יכול לעזור, רק צריכה למצוא מישהי שסומכת עליה.

כיש לי חברה שמתנדבת בארגון "אם לאם" - כאמא מנוסה לילדים גדולים מגיעה פעם בשבוע בהתנדבות לשעתיים-שלוש כדי לתמוך באמא במהלך שנה שלמה. אולי זה יכול להתאים לך? אני יודעת שהיא מאוד אוהבת את זה ונהנית מזה.

תודה פלונית אלמונית, נרשמתי לפרויקט הזה ושידכו לי מישהי מקסימה ממש שכבר הגיעה פעמיים ובקשר יומיומי איתי בוואטצאפ.
היא מקסימה. החסרון היחיד שלא נראה שיש לה ידע או גישה לתינוקות רכים.
אז היא בעיקר תומכת בי נפשית, פחות יכולה להעזר בה עם התינוקת פיזית. אבל זה מצוין כמובן גם.
אחרי סופש של התקפי חרדה באים והולכים ומחשבות שאני ברגרסיה עם המחשבות הטורדניות, החל מאתמול אחר הצהרים נרגעתי.
האיש היה מקסים ולמרות ששנינו לא ישנו תיקשרנו מצוין והתקרבנו.
אתמול בערב והיום בערב לבד עם הבנות כי הוא בהופעה ומקוה שאסתדר טוב כמו אתמול.
בינתיים הקטנה ישנה והגדולה אוטוטו חוזרת ממדורה עם סבא.
חייבת לפתור את הפטריה בשד ואחרי שקראתי פה בדפים על זה יש כל כך הרבה רעיונות לפתרונות.
מצד אחד מעודד מצד שני מדכא. ואין תורים לרופא עור או כירורג שד בשבוע הקרוב.
היו לי וביטלתי ברוב טיפשותי. אולי אדחף לרופאת משפחה מחר בלי תור ואבקש מרשם למשחה שהמליצו עליה שעוזרת.
בינתיים מרחתי טבעקוטן שיש לי. עזר בנרתיק אולי יעזור גם בשד אמן.

אמן!
מה עם להירשם אצלם שיתקשרו אלייך אם מישהו מבטל תור?

נדחפתי לרופאת משפחה שנתנה לי דטקוטן וטבעקוטן. קניתי גם דקטרין קרם רגיל. אקפיד פעמיים ביום ראשית טבעקוטן ונראה אם עוזר. בכל מקרה אקבע לרופא עור, פשוט צריכה לתפוס כשמישהו מבטל, אין רשימת המתנה.
בינתיים הולכת וישנה עם חזיה מרופדת כדי לא לסבול מהרגישות.

אני נורא רוצה לשדך לך את מיכל גרוס. היינו בסדנא ביחד, היא מראשונות הדולה פוסט פרטום בארץ והיא אמרה לי פעם לשדך לה אמהות שקשה להן.
היא אשה מיוחדת בצורה בלתי רגילה, ארצית ורכה, עם אינטואיציה חדה וכמובן שעם גישה לא נורמלית לתינוקות.

אם מעניין, תגידי לי.

אם יש פטריה - מומלץ לפחות 3 שבועות, לתינוקת דקטרין אורל ג'ל למרוח על החניכיים, ולך דקטרין על כל איזור הפטריה. חייב להיות טיפול לשתיכן בבת אחת, אחרת תעבירו מאחת לשניה.

מתנצלת שלא קראתי את כל עומס ההודעות כאן אז אני רק מעירה בלי לדעת מה המצב אצלך: הרבה פעמים פטריה מופיעה בגלל מוצק או בקבוק, בגלל השילוב הלא מוצלח בין כל הפלסטיקים האלה לניקוי שלהם וללחות המתמדת עם הפה של התינוק.
כמו כן, כדי לעזור לפטרייה להסתלק יותר מהר, כדאי לסלק סוכרים מלאכותיים מהתזונה (כל סוכר שלא נמצא באוכל באופן טבעי: סוכר לבן, סוכר חום, סילאן, מייפל, תחליפי סוכר ועוד).

יש עוד טיפים אבל אותם שכחתי S-:

הי בשמת, הפטריה התלבשה על שתינו מההתחלה, כשרק הנקתי (בלי אפילו לתת שאוב בבקבוק) במשך חודש,
כנראה היא נדבקה ממני מהואגינה בלידה, כי היתה לי כנראה גם פטריה בנרתיק.
אני כבר לא מניקה לאור הסבל הנוראי שהסאגה הזו הפכה.
האם מניסיונך דקטרין קרם עדיף מטבעקוטן עבור השד?

כדאי לסלק סוכרים מלאכותיים מהתזונה
האם זה כולל גם דבש? והאם לחם מחיטה מלאה זה בסדר או גם עדיף להמנע?

תודה

מיכל, קראתי קצת על מיכל גרוס, אני רואה שהיא מחיפה ולוקחת לפחות 50 לשעה ועוד נסיעות.
נשמע לי יקר ולא יודעת איך בדיוק אוכל להעזר בה ולמה בדיוק.
אבל תודה רבה על ההצעה

האם מניסיונך דקטרין קרם עדיף מטבעקוטן עבור השד?
אין לי נסיון אישי, אבל מדריכות ויועצות מוסמכות תמיד ממליצות על דקטרין, ולא על טבעקוטן (-:

דבש - אם את יודעת שהוא אורגני, אותנטי ולא עבר חימום, הוא בסדר. אם לא, חשוד.
לחם - פועל בגוף כמו סוכר, אבל זה מאוד תלוי מה חומרת מצבך ואיך את מגיבה. אם יש לך חשד שהוא לא טוב לך כרגע, עדיף להמנע לתקופת הטיפול, כדי לעזור לגוף להתמודד בלי הפרעות.

תודה, הייתי אתמול אצל רופא עור שאמר להמשיך שבוע בטבע קוטן ואז לעבור לעוד שבוע לפחות בדקרין.
הראשונה גם נוגדת זיהום דלקתי ויש בה מרכיב של סטרואידים ולכן פחות בריאה לעומת הדקטרין.
טפו טפו יש שיפור. גם פחות דקירות בתוך השד, שזה בכלל כנראה קשור להנקה וצינורות החלב שעוד לא חזרו למקודם, סך הכול לא מניקה שבועיים.

הבנתי שצריכה לצאת יותר להתאוורר ולעשות דברים בשביל עצמי גם בלי הפיצית, כי יתכן שהגורם לחרדה היא שאני נמחקת מרוב טיפול בתינוקת ואינטנסיביות.
שלשום לראשונה כשאמא שלי שמרה עליהן יצאתי לראשונה מהלידה בלי התינוקת לקנות סנדלים והיום הייתי בעיסוי שעשה לי טוב והאיש קצת לוקח יותר את המושכות מהצהרים.
אתמול היה לנו מפגש אמהות ותינוקות של ארבע שעות בדשא והיה ממש נפלא, ממש נהנתי.
היה רגע שזיהיתי את זה, שאני רגועה, לא בחרדה, שמעניין לי. מדהים כמה שיתוף וביחד עושה הבדל.
החלטנו בשכונה להנהיג את זה כמנהג פעמיים בשבוע בבקרים, פיקניק על הדשא. הגיעו קרוב ל 15 אמהות והיה מעולה ומגבש.
גם הגינה מתחת לבית מתגלה כאי של שפיות ומרחב לנשום בו אויר ושמש. כמעט כל יום אחר הצהרים אחר הגן שם ומקשקשת עם אמהות מהגן של הגדולה.
גם הפיצית יותר רגועה בחוץ רוב הזמן.
התחלנו גם קורס עיסוי תינוקות והיא היתה ממש רגועה ומבסוטית בעוד כל שאר התינוקות, שכולם אמהות לילד ראשון חוץ ממני, צרחו כל המפגש...הרגשתי ממש חוויה מתקנת מאיך שהקורס הזה היה לי עם הגדולה שרק צרחה ואכלה כל המפגשים.

בשבוע האחרון חמסה עליה מרגישה שיותר רגועה, כמו רכשה יותר בטחון בי ובעולם.
לפעמים נרדמת אפילו לבד במיטה בלי לבכות בכלל. בניגוד לעד לפני שבוע שהיתה נרדמת בעיקר במנשא או על הידים בהליכה. לעיתים למספר דקות סבבה לה בפוף או במשטח.
התחילה לחייך קצת. מתוקה חבל על הזמן.
חוויה קצת מוזרה, אני מרגישה שהיא כאילו הגדולה כשהיתה קטנה, גם מתבלבלת בשמות שלהן לפעמים.
כאילו עוד לא קולטת שבאמת יש לי שתיים, כי כל כך רגילה להיות אימא של הגדולה בזהות שלי שפתאום זה נורא מוזר.
הן מאוד דומות ושונות בו זמנית וזו חוויה מתקנת שכל הזמן נעה בציר בין הדומה והשונה בין שתי התינוקות שהגדולה היתה לזו הקטנה עכשיו.

התקפי חרדה עדיין קיימים פה ושם, לרוב הם קצרים יחסית, מרגישה שלאט לאט הציפרלקס מתחיל לתת לי את חומת המגן מההתקפים והמחשבות החרדתיות.
מקבלת את זה שכרגע צריכה את העזרה הכימית הזו, העיקר להיות מאושרת ובריאה. בהמשך אפחית שוב לחצי ורבע כדור, כרגע זה ממש לא הזמן בחודשים הקרובים.

כל הזמן נתקלת בהזדמניות שונות בכתבות על ד"ר נאדר בוטו, רופא שמטפל בשיטות אלטרנטיביות ונשמע קוסם ממש. כל כך סקרנית, חייבת ללכת אליו.
הבנתי שיש תור המתנה של שנה וחצי, אז עדיף להרשם כבר...

אמורה להתחיל ללמוד שבוע הבא למבחן בסטטיסטיקה, אין לי מושג איך לעשות את זה.
אולי כדאי לדחות את זה לספטמבר. כשהיא תהיה כבר בת 4 וחצי חודשים. או לקחת ביביסיטר כדי שיהיה לי זמן ללמוד.
השאלה כמה אצליח להתרכז בזה כרגע. מרגישה שרק עכשיו, חודש וחצי אחרי מתחילה לעכל את המצב החדש.

טוב מסתבר שלא ניתן לקבוע תור לנאדר לשנתיים הקרובות...לא יאמן.
איזו זכות זו שאנשים נוהרים אליך בהמוניהם שתעזור להם.

מדהים כמה שיתוף וביחד עושה הבדל.
אה, ככה הרגשתי היום אחה"צ, כשבת דודתי וילדיה הגיעו לביקור, וממש לא התחשק לי שתלך, כשבעלי עוד היה תקוע בעבודה ואני הייתי מותשת, מבואסת ועצבנית.

איזה יופי תפילה לאם, שמחה שהגיעה והעלתה לך את המצברוח. מדהים מה חברותא בכלל ונשית בפרט יכולה לחולל.

שבת שלום

החלטנו בשכונה להנהיג את זה כמנהג פעמיים בשבוע בבקרים, פיקניק על הדשא. הגיעו קרוב ל 15 אמהות והיה מעולה ומגבש.
מעולה! מבורך.
גם הגינה מתחת לבית מתגלה כאי של שפיות ומרחב לנשום בו אויר ושמש. כמעט כל יום אחר הצהרים אחר הגן שם ומקשקשת עם אמהות מהגן של הגדולה.
גם הפיצית יותר רגועה בחוץ רוב הזמן._
נכון

@}@}

גם מתבלבלת בשמות שלהן לפעמים
אה! ברוכה הבאה למועדון ההורים לשניים ומעלה.
זה כרוני, וזה יישאר כל החיים...
סבתא שלי, למשל, תמיד היתה קוראת לי "יוסי-רפי-זיווה אה... תמרוש!"
היתה צריכה לעבור את כל המשפחה כדי להגיע בסוף אלי.
מדי פעם היתה מגוונת וקוראת לי בשמו של אבא שלי.
וגם אני, מערבבת חופשי את שמות הילדים שלי וגם את הבעל. לא משנה למי מהם אני פונה, אם זה בסיטואציה שכולם בבית, אני תמיד חייבת לעבור דרך השמות האחרים עד שאני מגיעה לאחד הנכון.
כשאני לבד עם אחד מהם, זה קצת יותר טוב.
הכל נשאר במשפחה....

_סבתא שלי, למשל, תמיד היתה קוראת לי "דני-יוסי-אבי אה... תמר!"
היתה צריכה לעבור את כל האחים שלי כדי להגיע בסוף אלי._
גדול (-:
תמיד צחקתי על ההורים שלי שמתבלבלים בשמות שלנו, עכשיו מבינה איך זה יכול לקרות.

עדיין יש התקפי חרדה קצרים, מנסה להבין מה הם באים לומר לי.
החזה משתפר אבל כל פעם שמציק או יש דקירה ישר זה מפעיל חרדה.
תכננתי את השבוע, חוץ ממחר ושלישי יש לי תוכניות בחוץ כל יום.
מחר חייבת לסדר את החדר והצעצועים של הגדולה שעולים על גדותיהם. ולהעיף מה שלא שימושי כדי לפנות מקום.
אולי בבוקר אעשה סיבוב הליכה עם העגלה מסביב לשכונה, ככה לחלף עצמות ולנשום אויר, עם מוזיקה באוזניות, אחרי שהקטנה תאכל ותרצה לישון.
כי יום שלם בבית זה מסוכן לי קצת מבחינת חרדה. ואז אחזור לכל הסידורים והטלפונים לביטוחים שיש לי לעשות.

אמורה ללכת לפיזיו רצפת אגן ברביעי בבוקר בבלינסון ואין לי מושג אם לדחות את התור או לקחת את גורית איתי, זו תהיה פעם ראשונה באוטובוס ושואלת את עצמי אם אסתדר במהלך התור, למרות שזו בדיקה, לא אמור להיות ארוך מידי.
מצד שני זה בתוך בית חולים שלא הכי בריא להכניס תינוקת, מצד שני זו מרפאת חוץ ולא ממש בתוך הבניין של הבית חולים.
או למצוא מישהי שתשמור עליה בשכונה, אבל מי, לא מכירה וסומכת על אף אחת בגיל כזה צעיר. דילמה.

לחלף עצמות
אי, זה נשמע טוב. גם אני רוצה לחלף כמה משלי, בעיקר בתחתית עמוד השדרה.

וברצינות, איזה יופי: את ממש ערה לצרכים שלך, למה שיעשה לך ולמשפחה שלך טוב ונוקטת יזמה כדי לממש את זה.

או למצוא מישהי שתשמור עליה בשכונה
הייתי מתקשרת ושואלת אם אפשר לבוא עם התינוקת, הרי סביר שרוב המטופלות הן נשים לאחר לידה, לא? אבל אם לא מסתדר, יש גם האופציה של בייביסיטר שתצטרף אליכן לנסיעה.

אני הייתי לוקחת אותה אתי בלי לחשוב פעמיים.
אם היא כל הזמן עלייך במנשא או בעגלה שלה, ולא באה במגע עם הסביבה ואף אדם אחר - סיכוי קלוש ביותר שמשהו יקרה לה.
וכמו שאמרת: מרפאת חוץ, ועוד פיזיו, משהו שבאים אליו אנשים בריאים (מבחינה מיקרוביולוגית).

_אולי בבוקר אעשה סיבוב הליכה עם העגלה מסביב לשכונה, ככה לחלף עצמות ולנשום אויר, עם מוזיקה באוזניות, אחרי שהקטנה תאכל ותרצה לישון.
כי יום שלם בבית זה מסוכן לי קצת מבחינת חרדה._
בדיוק.

תודה בנות, בסוף בפוקס התפנה תור שבוע הבא שמונה בבוקר, אז הודעתי לאיש שיצטרך להשאר איתה בבית עד תשע שאחזור ורק אז לצאת לעבודה.
זה דרש להזיז תור שיש באותו יום אחר הצהרים לצילום אולטרסאונד מפרק ירך לגורית אבל בסדר.
בסוף גורית לא ישנה כמעט אתמול וגם אני ישנתי גרוע כי חברים של האי היו פה עד אחת בלילה ועשו לי רעש חבלז,
אבל לא רציתי להיות המבאסת הלאומית ולכן לא הערתי להם וסבלתי בשקט עד שהלכו.
אז כבר נשארתי בבית, ישנתי איזו חצי שעה שעה על הספה כשהיא ישנה בבוקר והיום הזה טס וכבר צריכה לאסוף את הגדולה.
כמובן שלסדר צעצועים לא הספקתי. לא נורא. תוכניות ומציאות לחוד.

שיהיה שבוע טוב

עבר שבוע ממש סבבה, מרגישה שטפו טפו עברתי את המשבר של החודש וחצי הראשונים,
החזה כבר בסדר, התקפי החרדה נרגעו והתאזנתי.
נהנת מהיום שלי והלילה סוף סוף ישנתי לילה שלם תודות לגורית שדפקה שיא אולימפי של עשר שעות רצוף, חמסה.
יש לנו קהילת בנות בחופשת לידה נהדרת ותומכת ומבלה איתן כל יום כמעט.
היינו אתמול אצל אייל בוצר האלוהים של אבחון לשון קשורה והוא אכן אישר שהלשון שלה קשורה וזה מה שכנראה גרם לכאבים ודפק לי את ההנקה.
מכיוון שכבר לא מניקה אמר שאין טעם לנתק, זה לא יפריע לה בדיבור. ושחבל שלא הגענו כמה ימים אחרי הלידה.
לא בוכים על חלב שנשפך (-:
שמחה ששלמה עם עצמי, זה לא הלך ממגוון סיבות, לשון קשורה, כנראה פטריה ודלקת, חרדות, טראומת ילדות וכו וכו.
כנראה גם לגדולה היתה לשון קשורה, רק שאז אפילו לא שמעתי על המושג הזה.
לדעתו גם לגורית אין פטריה בלשון, המשטח הלבן זה בגלל הלשון הקשורה, שאין מספיק תנועתיות וחיכוך ולכן לא מתנקה. הרגיע אותי.

אמורה להתחיל ללמוד למבחן שיהיה עוד חודש וחצי. חושבת איך להתארגן על זה ולנצל את הזמן שעוד ישנה לפעמים כמה שעות רצוף ואז אולי אצליח ללמוד.

כל כך טוב לשמוע!

מה שלומך?

וואו לא כתבתי פה כבר 4 חודשים.
האמת שעברתי המון בחופשת לידה הזו.
חודש וחצי ראשונים של התאקלמות והחלמה מכאבי הגוף, מהתפרים, מכאבי עצמות, כאבי הנקה, כאבי גמילה מהנקה וגודש, חרדות שחזרו בלי הרסיטל וחזרה לרסיטל.
מגיל חודש וחצי בוביתה ישנה לילות שלמים רוב הימים ויחסית תינוקת רגועה ואני חווה חוויה מתקנת לגמרי מהפעם הקודמת.
השבוע היא בת 5 חודשים, איך שהזמן טס, ורוב הזמן נהנת מאוד מהזמן איתה, מלהיות בבית, מקהילת היולדות המשובחת והפעילה שיש לנו בשכונה.
יש לי חיים חברתיים יותר טובים משהיו לי לפני הלידה, התחברתי גם עם אמא של ילדה מהגן של הגדולה שגם בחופשת לידה מחודש אחרי ואנחנו המון ביחד וכייף שיש חברה שכנה להפגש.
אני סוג של נדהמת ומגלה מחדש הנאה מכל השלבים של הקטנטונת, שלבים שכל כך סבלתי בהם פעם שעברה שהיה נראה לי שגידול תינוקת זה סבל עד גיל שנתיים.
אז זהו שלא, אני סבלתי כי הייתי בחרדות ודיכאון וכאבי גוף ולא היתה לי תמיכה.
הפעם באמת גייסתי תמיכה, אם לאם, אמא שלי שמגיעה יום בשבוע לטפל בה ואני לומדת וקצת מסתובבת. ולהפתעתי מגיל חודשיים כבר הצורך שלי בעזרה הלך ופחת, אני מסתדרת מצויין, מגנגלת בין הגדולה לקטנה.
יש אתגרים, הגדולה מאוד מקנאה ועושה לנו חיים קשים.
שוקלת להאריך את חופשת הלידה לשנה שלמה.
בעלי נגד אבל אחרי ריב גדול אמר שאני אחליט. כרגע החלטתי לא להחליט עד אוקטובר.
אמורה לחזור בסוף נובמבר.
ולא בא לי . העבודה נראת לי אפורה בטירוף.
יש בי פחד שיפטרו אותי או יעבירו אותי תפקיד. אבל הלב שלי אומר לי להשאר איתה. היא כזו מהממת, מתעוררת בחיוכים, באמת חמסה חמסה, מאוהבת בה לגמרי.
גם חווית הלידה היתה מצוינת, אפס הפרדה מוחלט.
עם האיש לא קל, סוג של ריחוק ומשבר ביחסים, אבל בוחרת את המלחמות שלי כרגע ומתמקדת בבנות ובלאפשר לו כמה שיותר אויר.
אני גם לומדת לסירוגין דבר לא פשוט אבל מעניין.
טוב זהו לבינתיים.
תודה אוליב ששאלת לשלומי. מה איתך?

תראי, בדיוק היום יום הולדת לדף.

נהדר לקרוא על החוויות החיוביות. מאחלת שיהיה מוצלח ולא קשה מדי גם בכל השאר.

איזה יופי לך!
מבינה ומזדהה עם הצורך להאריך חופשת לידה

יום לא פשוט,
קצת כאב גב, קצת חרדה ואי שקט פנימי.
קיבלתי מחזור היום קצת מוקדם מכרגיל, פרס נפטר. לא יצאתי מהבית. הבנתי שלא קיבלתי בניגוד לחוק מתנת חג מהעבודה. מחשבות טורדניות על מתי לחזור לעבודה ואיך להודיע שעוד לא.
יום הפוך שכזה.

מזכירה לעצמי לנשום, ליהנות מהרוח הקרירה המנשבת מהמרפסת. הכול ביחד קצת מוריד לי את המצברוח.
מחליטה להחליט להשאר עם גורית המהממת עד גיל שנה. לא להתעסק בזה יותר בחודש הקרוב.
בסוף אוקטובר לנסוע לבקר בעבודה ולשבת לדבר עם ראש הצוות, לומר שרציתי להתייעץ איתה, שרוצה להאריך לשנה (במקום לחזור אחרי 8 חודשים), שלא מצאתי סידור לקטנה, שאוטוטו חורף ומחלות ומרגיש לי לא נכון. שמעדיפה לחזור באביב, גם אחרי סיום הלימודי השלמה שלי.
שמאמינה שיוכלו להסתדר בלעדי 4 חודשים נוספים ולמשוך עם המחליפה, כך שאוכל לחזור בלב שלם וכוחות מחודשים באביב.
משחררת את הדאגה מה יהיה באפריל, לאיזה משפחתון אכניס אותה. לא יודעת. אבל יש הרבה אופציות ויהיו עוד חדשות. אין מה לחפש לפני החגים, רק לקראת דצמבר.
מחליטה להגיד לבעלי חודש הבא שזה מה שהחלטתי, לא כרגע. וגם למשפחתון בבניין ששריינתי לנובמבר. למקרה שאשנה החלטתי. כרגע למרות הקושי והפחד שאתחרט ויהיה לי קשה רוצה להשאר בבית.
להיות עם אהבת נפשי, להשקיע בקשר עם הגדולה, לסיים השלמות בלימודים ולהיות סוף סוף חופשיה מלימודים אחרי 6 שנים.
להכנס לרוטינת ספורט ואכילה נכונה.

שתהיה שנה טובה

שנה טובה!

שנה טובה תפילה יקרה (-:

שנה טובה!

נשארת עם אהבת נפשי עד אפריל בבית, הזמן טס ויש המון דברים טובים ואתגרים עם הגדולה ובכלל,
הזוי שלא כותבת פה מלא זמן.
בגדול טוב לי ואני מאושרת.
רק ללימודים אין לי ממש חשק.
לומדת את החיים עם תינוקת באהבה גדולה (-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_הזוי שלא כותבת פה מלא זמן.
בגדול טוב לי ואני מאושרת._
If you are MEUSHERET, why writing in a blog named "How to be Meusheret"?
Maybe you need a new blog

Tamarush

_If you are MEUSHERET, why writing in a blog named "How to be Meusheret"?
Maybe you need a new blog_
גדול, לא שמתי לב לאירוניה שבסדבר, זה כמובן מאוד משמח אותי.
כי בעצם לפרקים אני מצילחה להיות מאושרת ולמצוא תשובה לשאלה בגינה פתחתי את הבלוג.
חושבת שזה עדיין רלוונטי לאור הסערות והתנודות הרבות שיש בחיי, אבל תודה על ההערה ושהסבת את תשומת ליבי

חודשים לא כתבתי כאן ובכלל בשנה האחרונה, שנת חופשת הלידה שלי, לא הרגשתי צורך ולא מצאתי זמן לכתוב כאן.
היום היום האחרון לחל"ת לאחר חל"ד שלי, ובראשון חוזרת למשרד לאחר יותר משנה.
לא קל.
היתה לי שנה נהדרת, מלאת חיים, הורות, דיאדה מטריפה עם קטנצ'יקה שלי. שנה של הכרת המון נשים ואמהות, הרבה בתי קפה ומפגשי דשא, חוגים לתינוקות.
שנה מלאת זמן לחשוב, לנוח, לישון שנ"צ, להתפקד על הבנות הנפלאות שזכיתי בהן ובאתגרים של גידולן.
שנה בפיג'מה כמו שהאיש אוהב לומר, שנה שלא היה לי איכפת בכלל מלהתאפר להתלבש להרשים לראות ולהראות.
שנה של פוקוס פנימי, שנה של לקיחת מרחב לעצמי, שנה שבה למדתי לבשל בזכות קטנציקה שהכנתי לה מוצקים, שנה של פסק זמן ממרוץ החיים.
ויחד עם זאת עשיתי והספקתי המון. עכשיו בסמסטר האחרון להשלמות לקראת התואר השני ואז 3 מבחנים אחרונים.
התנתקתי לחלוטין מהמשרד והעבודה וכל כך לא בא לי לחזור.
למזלי מצאתי מטפלת מדהימה ממש ושילבה את קטנציקה אצלה יחד עם תינוק נוסף וממש טוב לה שם. ואני רוגעה שהיא בידים הכי טובות אחרי.
אז למה לחזור, בעיקר מסיבות כלכליות וכי האיש עומד לפני שינוי קריירה משלו וצריך את הגב הכלכלי לכך בכך שגם אני אעבוד ואפרנס.
גם עם האיש האתגרים רבים והנישואים רחוקים מלהיות מושלמים. אבל זה בעבודה מתמדת.
עכשיו בחודש האחרון יש עוד שתי תפניות חדשות, התחלנו תהליך של מדריכת הורים מאדלר לאור הקשיים והקנאה של הגדולה מאז שקטנציקה נולדה.
וזה מדהים. זה סוג של טיפול בעצמנו ובשליטה בכעסים כדי ליצור את השינוי אצלה. וזו הזדמנות נהדרת גם לי וגם לאיש להתבגר, לשלוט בכעס, ללמוד וללמד שפה חדשה בבית.
דבר שני חזרתי לקחת שיעורי נהיגה להחזרת הבטחון. בינתיים לקחתי שני שיעורים ארוכים ודי הפתעתי את עצמי לטובה.
מקוה שהמגמה תמשך גם עכשיו כשאחזור לעבודה.
יש גם עניין שקורה בגן של הגדולה שמטריד אותי, מנסה לשחרר ולהניח לזה. מה שצריך להיות הוא שיהיה.
הכי חשוב להתמקד בעיקר ולא בלהכנס לויכוחים חסרי טעם עם הורים אחרים.
יש לי נטייה לוכחנות נוראית והתנגחות.
מאוד מאוד מקוה שאצליח שלא להיות כזו במשרד, שאבוא לעבוד בראש קטן ולחזור הביתה.
כי כרגע העבודה הזו משרתת את המטרות שלי להתפרנס, לחסוך כסף לתואר השני ולשינוי הקריירה שמייחלת לה. וגמישות בשעות העבודה תתן לי שקט לגדל את בנותי.
מקוה. מרגישה קצת על סף פיצוץ וחרדה.
המון שינויים.
ומחר נוסעת לנופש חברה ליומיים, מקוה שאנקה את הראש ואתחיל את התקופה החדשה בהמון כוחות ואנרגיות מחודשות ואשאיר מאחורי את כל הזוטות.
מאחלת לי המון בהצלחה

וימים שלווים וטובים.

שליחה על ידי אוליב* » 21 מרץ 2017, 20:00

מצטרפת לאיחולי ההצלחה שלך לעצמך. שמחה שעדכנת, התגעגעתי!

כמה טוב לשמוע!
מצטרפת לאיחולי ההצלחה. שתהיה לך התחלה טובה, וריפוד ותמיכה טובים לכל השינויים.
@}
ימים שלווים וטובים

_כמה טוב לשמוע!
מצטרפת לאיחולי ההצלחה._

תודה נשים יקרות. בינתיים חוק מרפי והקטנה חולה ויצא לי לעבוד רק 3 ימים בינתיים והשאר איתה. העבודה נראת די קטנה עלי אבל טוב שיש לי מלא זמן שם להתארגן על המחשבות שלי.
סופשבוע טוב ובריא לכולנו.

איזה יופי, אל הלב!
תהיו בריאים ותמשיכו בטוב!

תודה תפילה

יום הולדת 40 בפתח וזה הזוי וטבעי ביחד.
כמו תמיד מחליטה לקחת לי את היום הזה לעצמי, לא בעבודה, מה גם שבאמת חולה עם דלקת גרון ועיניים כבר שבוע.
התלבטתי רק בגלל שנעדרתי מלא בחודש מאז שחזרתי אבל החלטתי שמחר אשאר ללמוד למבחן, לעשות טיפול עיסוי ושיאצו לגופנפש ולהרגיש חופשיה.

גיל 40, כמה השגתי וכמה החמצתי. מאזן אמצע החיים בערך.
יש בי צורך לרשימת מלאי של השגים והגשמת חלומות:

התחתנתי והקמתי משפחה
ילדתי שתי בנות מדהימות, אהבות חיי.
סיימתי בהצטיינות תואר ראשון במדעי החברה והרוח שכל כולו קורסים מרתקים שבחרתי אחד אחד ונהנתי מאוד מהלימודים בפתוחה.
למדתי ועבדתי כפרילנסרית כמאמנת אישית וזכיתי ללוות עשרות מאומנות ומאומנים ששיפרו את חייהם בעזרתי.
למדתי קורסים בקבלה ועבדתי במרכז לקבלה תקופה.
רכשתי מקצוע בתחום הכספים שמספק לי פרנסה טובה ויציבה בשלב זה של חיי
הגעתי ליעד משכורת ברוטו שהצבתי לעצמי לפני מספר שנים.
השמיעו אותי שרה ברדיו ברשת גימל ו 103 מספר פעמים עם שני שירים מקוריים.
הקמתי הרכב אייטיז והופעתי איתו כסולנית בפאבים, חתונות, ואירועים שונים.
הופעתי פעמיים עם שירים שכתבתי.
הופעתי בהאנגר 11 ובקמלוט תל אביב המיתולוגי
הופעתי מול אלף איש בגן הפאקן
עבדתי והתפרנסתי כזמרת הקלטות בשיר בהפתעה, קולות ליווי באלבומי יוצרים, ג'ינגלים.
בשלוש שנים האחרונות אני מתנדבת בליווי ותמיכה בנשים במשבר לאחר לידה.
היתה לי חופשת לידה מושלמת וכייפית של 11 חודשים.
חזרתי לנהוג ואני מתקדמת בהתגברות על פובית הנהיגה שלי.
טיילתי בעולם ולפני כשנתיים חוויתי טיול מהנה במיוחד באמסטרדם עם האיש אחרי שתמיד מהר מאוד התגעגעתי לישראל ורציתי לחזור מהניכור שחשתי בחול.
למדתי לסלוח לאמא שלי
עברתי משבר חיים מטלטל ביותר לפני חמש שנים לאחר לידה ראשונה ומאז התעצמתי והתבגרתי.
אני לומדת ומתפתחת כל יום
כתבתי והלחנתי מספר שירים.
הייתי בעלת עסק עצמאי.
מצאתי כיוון ותחום לתואר השני בתרפיה במוזיקה

דברים שעדיין לא הספקתי לעשות:
לנסוע לארצות הברית
להרזות ולהכנס לכושר ואכילה בריאה ומסודרת
להקליט את השירים שלי באולפן מקצועי
להתפרנס רק ממוזיקה
לחזור לנגן בפסנתר ולדעת ללוות את עצמי בשירה
תואר שני בתרפיה במוזיקה
לסיים השלמות בפסיכולוגיה

דברים שרוצה להשתפר בהם:
בתקשורת שלי עם הגדולה שלי
בתקשורת בזוגיות עם האיש
לחשוב יותר לפני שמדברת בלי שליטה
להתווכח ולהתנגח פחות אם מי שחולק עלי
להתעסק בעניינים שלי ולא של אחרים.

בטח יהיו עוד אבל אלו עיקרי הדברים.
מאחלת לי יום הולדת שמח, עשור מוצלח, מסעיר, מהנה ומפתח מלא בריאות שמחה ואהבה.

וואו, נשמע שהחיים שלך עד היום היו מלאים מאוד!

אם תרצי לשמוע, יש כמה משפטים שלך שנשמעים לי קצות חוט לדיונים, אם תרצי לפתוח אותם.

אל הלב באמת מרשים
בא לך לפרט קצת על איך זה לעשות תואר בפתוחה?
אני חושבת על זה וזה נראה כמו משימה בלתי אפשרית

תודה אישה במסע, אשמח לשמוע כמובן לאיזה התכוונת.
אופיר, עבורי תואר בפתוחה זה אידיאלי, מתאים לי כמו כפפה ליד. את מתלבטת לגבי תחום לימודים מסוים？ היתרון הפתוחה זה היכולת לעבוד עבוגה במשאה מלאה יחד עפ הלימןדים ולהתקדם בקצב שלך.
אם יש לך שאלות אשמח לענות.

הנקודות שאפשר להתחיל דיון עליהן:

להרזות ולהכנס לכושר ואכילה בריאה ומסודרת

להתפרנס רק ממוזיקה

_לחשוב יותר לפני שמדברת בלי שליטה
להתווכח ולהתנגח פחות אם מי שחולק עלי
להתעסק בעניינים שלי ולא של אחרים._

אתחיל מהנקודות האחרונות, בעיני הן כרוכות יחדיו.

פעם חשבתי שבשביל להמנע מלהכנס לוויכוחים אני צריכה לשלוט בעצמי. למשל, לחשוב לפני שאני נכנסת אליהם בהיגיון. או לחכות עד שהרגשות יצטננו. אבל עם הזמן, התחלתי להכנס אליהם פחות. וזה לא כי התחלתי לחשוב לפני שאני כותבת. זה כי הרגשות שלי השתנו - כבר לא רציתי להכנס לוויכוחים. לא הייתי צריכה לחשוב ולהתאפק ולהפעיל כוח רצון בשביל להמנע.

השליטה שלי לא השתנתה, מה שהשתנה זו אני. אני אמיתית יותר, לא זו שחושבת, אלא שזו שרוצה או לא רוצה להכנס לוויכוח...

לא חשבתי על זה או התעמקתי במחשבות על זה. אבל אחר כך, שנתקלתי באמהות שרוצות לצעוק פחות על הילדים שלהן (ופה המצב דווקא טוב - רוב האמהות רוצות לכעוס פחות), או להביע פחות חרדה, חשבתי שזה טיפול בסימפטום. אומנם עדיף אמא חרדה שלא מטילה את החרדות שלה על הילד, ומאפשרת לו להתנסות בנוכחות אחרים שלא חשים חרדה, אבל הוא עדיין ירגיש אותה, גם אם פחות. כדאי עוד יותר לטפל בחדרה, ואז האמא לא תצטרך לחשוב לפני שהיא אומרת משפט שמטרתו להפחיד את הילד כדי שיזהר, אלא פשוט לא תרגיש את הדחף לומר אותו.

ובנוגע לעניינים של אחרים - אני חושבת שלהתעסק בעיניים של אחרים זה מצויין. החברה שלנו סובלת ממחסור בסולידריות ועזרה הדדית לדעתי, לא בעודף ממנה. אני מנחשת שמה שאת רוצה זה פחות שיפוטיות, ואולי יותר מחשבות מיותרות, מסוג הרשימות שתפילה ותמרוש ובשמת דיברו עליהן לפני כמה זמן. באופן כללי, כשהעניינים של אנשים אחרים הם העניינים שלי, אני יודעת שדברים הם כמו שהם צריכים להיות.

מזל טוב גדול!
@}

@}

התרשמתי מההספק שלך (לא רק כי הרשימה ארוכה או כי היא מכילה סעיפים "נחשבים", אלא גם ובעיקר כי ניכר שהספקת דברים שחשובים לך, וגם שיש ברשימה הזאת מגמה של התקדמות לקראת מה שחשוב לך ומתגלה לך עם הזמן).
והתרשמתי גם מהרשימה לעתיד שלך, כי היא - לפחות בחלקה - קונקרטית וראלית (יש מקום לדיון על סעיפים מסוימים, כפי שהעירה אישה בחכמתה) והיא מין המשך ישיר של המסלול שהתוותה הרשימה הראשונה.

ו... היי... אנחנו באותו שנתון.

(נדמה לי שכבר עלינו על זה פעם.)

שוב נמחקה לי הודעה

המון זמן לא כתבתי, הרבה שינויים, מטרות חדשות שהתווספו. אחרי ערב ב”הרשימה” של יובל אברמוביץ ופוקוס על עשר משימות לשנה הקרובה, באופן מודע ובלתי מודע אני מזמנת לי דברים ומתחילה להזיז דברים.
התחלתי ספורט בחדר כושר החודש וממש נהנת ובשוק מזה שנהנת. זה ממש נותן לי אנרגיה פיזית, צריכה פחות שעות שינה.
מה שפחות טוב שנרגישה שלפעמים המילוי בא מבחוץ, ובסופי שבוע שצריכה חהיות בבינג בנקום דוינג, עם הבנות, לפעמים חסרת סבלנות ומרוקנת.רוצה להביא את השמחה לחיי בלי קשר לתגובות של אנשים קרובים אלי וזה לא קל.
עם האיש תקופה משברית וריחוק גדול.
המון מחשבות מה הלאה, אם נשאצ מכורח ההרגל והבנות ואולי הגיע הזמן לקום וללכת.
ואז מצד שני פחד גדול מהלבד וגם קושי לחשוב איך אסתדר לבד עם שתי בנות קטנות.
מצד שלישי אנחנו לא זוג, מאז שילדנו אנחנו הורים בפרויקט הורות משותף ובעיקר מתווכחים ומתנגשים ברצונותינו וצרכינו בכל תחום.
מזכיר לי לחזור לספר בסוף מוצאים אהבה.
אין לי ספק שאנחנו צריכים טיפול זוגי רק שהוא מסרב ולי כבר יותר ויותר נמאס להלחם עלינו.
רוצה להרגיש אהובה ומחוזרת כמו שלא הרגשתי כבר שנים. דילמה.

שבוע חדש, פוקוס מחודש:
להתמרכז במה שחשוב לי, לא להתפזר.
לבזבז פחות זמן בפלאפון, התמכרות מיותרת לגמרי.
אני אחראית לאושר ולשמחה שלי.
אם מרגישה מרוקנת או משועממת להתבונן בזה בלי פחד.
התובנה שלי מהסופ"ש שמחכה כל הזמן לאישורים ומחמאות מבחוץ, להסחות דעת הללו שיקפצו לי לתוך הלו"ז ויהוו תירוץ לחוסר עשיה שלי במה שכן חשוב,
כמו ללמוד למבחן האחד לפני אחרון שלי להשלמות.
זה חשוב, זו ההתפתחות המקצועית שלי שתלויה בזה, וזה גם חומר מאוד מעניין בפסיכולוגיה. רוצה לצלול לתוך זה במקום לברוח מלקרוא וללמוד.

הקשר המשברי עם האיש גם אותו לשים בפרופורציות.
זה לא חדש. יש לנו הרבה אישויים לפתור וצריך רצון ופניות של שני הצדדים.
כרגע לא מרגישה שהוא שם, אני אמרתי שרוצה שנשב לדבר, הוא הסכים. עכשיו שיזום.
תכלס פחות מטיפול זוגי לא יספק אותי, או לפחות לעשות לעצמנו טיפול כזה דרך הספר לבסוף מוצאים אהבה.
וקיץ ואוגוסט וחם ועמוס והוא בהחלפת תפקיד בעבודה שמלחיצה אותו, הזוגיות שלנו לא בראש סדר העדיפויות כרגע ותכלס גם אני כבר לא יודעת אם כרגע זה בראש סדר העדיפויות.
אני מאוד כועסת עליו. אבל זה רק יחמיר אם התנגש בו ואוכיח אותו על כל פיפס.
משחררת, לומדת להסתדר לבד ולשחרר ציפיות ממנו, לדבר אליו בענייניות וסבלנות גם כשהוא בלתי נסבל. זו המשימה שלי.
להתמקד בהנאה שלי עם הבנות, בלמידה למבחן, בלצחוק ולעשות דברים של קיץ שאוהבת, להמשיך לנהוג ולצבור בטחון ולהגדיל את הרדיוס מהשכונה.
שיהיה אחלה יום, הכול שיעורים של החיים.

שיהיה אחלה יום, הכול שיעורים של החיים.
שיהיה באמת.
כמה טוב לקרוא אותך: מפוכחת, מעשית, אופטימית, רואה גם את הקשיים אבל מעמידה אותם בפרופורציה, מרשה לעצמך להיות חלשה במידה.
מאחלת לך הרבה טוב!

תודה תפילה יקרה, התגעגעתי （-）