סיומה של הקומונה הקטנה שלנו

זו הייתי אני. וכמובן שכחתי

אמא, את יודעת שנראה שיש לך גיבנת בגב?" !
D-:
טוב, סליחה על השטחיות, אבל מנצלת כל רגע שאפשר לצחוק. אני עוכבת אם כי לא ממש כותבת לך, מה שקורה לך אם אישך פשוט פשוט מ-ק-סים!!
ולגבי הבית...hey ארבעה ילדים בבית! הרבה חיים, הרבה אנרגיה,
עוד מעט יגדלו ויהיה פחות מבולגן ובינתיים: יאללה בלאגן (-:
< אומרת נקודות, שאוהבת שהבית תחת שליטה ושאין אי סדר ברמה שלא יכולה להכיל...>

טוב, אני אנסה לראות אם אני יכולה להוציא מעצמי משהו.
מצד אחד קשה לי וכל פעם שאני מתיישבת לכתוב, משהו חוסם אותי מיד וחזק, מצד שני יש בי איזה צורך לכתוב, להוציא מעצמי.

עוברת כל מיני דברים לאחרונה, אתמול בשיחה עם אשה שמחה הבנתי שדווקא ההסתגרות שלי פנימה כנראה טובה
מאלצת אותי למצוא את הכוחות הפנימיים שלי, להתחבר עמוק פנימה.
מגששת באפילה למצוא את יד אלוהים שפעם היתה כל כך נוכחת לי והיום מטושטשת מאד (כבר פחות אחרי השיחה עם אשה שמחה (-: ).
מרגישה את עצמי מגיעה למקומות הכי אפלים ומפחידים בתוכי.
מתמלאת חרדה ואימה, משתתקת, רוצה להירדם לפעמים ופשוט לא להתעורר בכדי לא להצטרך להתמודד עם עוד יום של פחדים.

אתמול היה לי יום טוב, הבועה שנכלאתי אליה או כלאתי את עצמי בתוכה נמוגה ופתאום מצאתי את עצמי שוב בעולם החיים.
היום שוב הרגשתי את עצמי נעטפת מידי פעם באותה בועה אבל סידרה של משפטים ומחשבות הצליחו להוציא אותי משם די בקלות.

לשמחתי יש לי את הילדים שמצד אחד בא לי שהם יעלמו לפעמים כי הדרישות שלהם מקשות עלי ברגעים שאני רוצה להתנתק אבל מצד שני הם לא נותנים לי להתנתק, חוסר היכולת שלהם להיתפשר על מה שהם רוצים ממני מצליח להוציא אותי מתוך עצמי שוב ושוב ועל זה אני מודה.

אני צריכה לתת לעצמי את הזכות להיות ברגע כל פעם מחדש. זה הדבר הכי חזק שאני חווה.
הראש רוצה למשוך אותי למחשבות על הפחד.
והלב/הנשמה רוצים מנוחה, מנוחה מהראש, מהניסיון לשלוט, מהמחשבות...
אני חווה שני ניגודים חזקים, לפעמים אני עמוק עמוק סבוכה בתוך המחשבות... אבל בימים האחרונים ברגעים שאני כן נמצאת בכאן ועכשיו אני ממש נמצאת.
לא יודעת בדיוק איך לתאר את זה אבל בדרך כלל אני נמצאת ב"ניסיון" להיות ברגע ובימים האחרונים החוויה שלי היא אחרת, זה ממש כאילו שהראש שלי נמחק לכמה זמן, ממש נעלם ואני יכולה לחוות רגעי bliss אמיתיים, רגעים של שלווה נפלאה, כמו התחושה של הרוח הנעימה הזאת שיש לאחרונה לקראת ערב, משהו עדין עדין שמלטף אותי ברכות שלא ניתנת לתיאור במילים...רגעים שהנשימה מתרחבת בהם ובוא בזמן לא מורגשת כלל.

יש לי הבנות ותובנות בלי סוף אבל אני לא יכולה לכתוב אותם באופן קוגניטיבי, כמו שהם באים לי ככה הם נעלמים, קצת כמו בטריפ...

טוב זה מספיק לעכשיו.
קצת מרגישה שאולי חשפתי את עצמי יותר מידי לטעמי בימים אילו, אבל יש לי רצון לכתוב (לכן), להתבטא וזה מה שיש לי לכתוב אז מקסימום אמחוק אחר כך אם ארגיש צורך.

עכשיו אחרי שכתבתי אני מבינה שאני בעצם חווה את הניגוד המטורף הזה שבין החיים והמוות וכמה הם קרובים, בעצם כמה הם אחד.
ולפעמים הדבר הזה מפחיד אותי עד מוות ולפעמים זה מעורר אותי חזק לחיים.
אולי זה קשור להיותי אחרי הלידה, חוויה שבאמת נושאת בחובה מאד חזק את החיים והמוות יחדיו.

עדינל'ה אהובה, קוראת אותך ונדמה לי שאני מבינה ...
מרגישה איך אצלי לפחות, יש מין פחד להעיז ובאמת להיות ברגע הנוכחי, כאילו אם ארשה לעצמי להיות רק בו ולא לחשוב לע העתיד ולא להילחץ מכל מיני דברים וכו' וכו' יקרה משהו לא טוב. מרגיש לי שיש כאן (אצלי לפחות) איזה עניין עם שליטה וגם משהו עם חינוך מאד חזק לאחריות.

דווקא השהייה הרצופה עם הילדים יש בה את הכוח לנסות להוכיח לי שכל הפחדים האלה לא באמת נכונים. לא יודעת בדיוק איך להסביר אבל הרבה פעמים החרדות והמחשבות שלי על העתיד מתוך מה שאני רואה אצלם כרגע (למשל: האם הם אי פעם ילמדו לקרוא / להתקלח לבד וכו' וכו') שוכחות לגמרי שמדובר בתהליך וכל רגע הוא עוד שלב והתקדמות בתהליך שלא תמיד אני מסוגלת לראות את כולו.

יש כאן גם את האלמנט הזה שאני חושבת שהרבנית פישר מכוונת אליו לגבי זה שאני מתבלבלת ולוקחת לעצמי לפעמים את התפקיד של אלוהים ואז המציאות מנסה להעיר אותי להבין שאני לא באמת מסוגלת להיות אלוהים, כלומר: אני לא יכולה לעשות ולהיות הכל בכל רגע נתון.
יש לי דוגמא נורא חזקה לזה מהשבוע האחרון - הייתי עם אחותי הקטנה בשלבים של לפני הלידה, ראיתי איך היא הולכת לפול לאותן טעויות כמו שלי בלידה ראשונה ומצד שני הייתי חייבת גם לחזור אל רוני. כשחזרתי הביתה הייתי צמודה לטלפון וכל הזמן עלו בראש שלי עוד ועוד דברים שאפשר לחשוש מהם ושצריך לשים לב אליהם והתחלתי לרוץ עם החרדות, מה יהיה אם ככה ומה אם אחרת וכו' וכו'. רק בסוף היום אחרי שהיא ילדה נפלה עליי ההבנה, כמו איזה נאגחה בראש, כמה התבלבלתי וכמה לקחתי על עצמי ואיך שוב לא נתתי לאלוהים את המקום ולקחתי אותו לגמרי לעצמי.

אני לא יודעת אם מצליחה להיות ברורה לך, העייפות והנושא עצמו קצת מערפלים את מוחי... בכל מקרה מחבקת אותך

קצת מזדהה,
את מחזקת אותי לכתוב

תודה רסיסים ומתחדשת

אני לא יודעת אם מצליחה להיות ברורה לך,
היית ברורה לגמרי, מאד מזדהה עם כל מה שכתבת.
העייפות והנושא עצמו קצת מערפלים את מוחי...
מבינה אותך, נושא בהחלט מעייף!!!

באופן כללי מרגישה יותר טוב, עם עליות וירידות.
יש לי כמה מחשבות על איזה טיפול לעצמי...
נראה, לאט לאט...

רק שולחת לך הרבה אהבה, ומזכירה לך שתמיד אצלך ירידה היא לצורך עלייה. מה לעשות, ככה זה אצלך, מכירה אותך. את לא נותנת להזדמנויות לחלוף על פנייך @}
אני זוכרת שחיכית למחר, מקווה שהלחץ ישתחרר, ובכל אופן - נדבר.

@}

@}
גם אני הייתי במצב דומה אחרי הלידה של יוקה....
נראה לי שאני מבינה (ואולי לא..) מה את עוברת...
אולי לידה מעצימה כמו שעברנו מקשה על החזרה לשיגרה במובן מסויים...אולי זה המשיכה שלנו לדרמה/התמכרות לדרמה או מה שזה לא יהיה....
לא יודעת אם זה ברור אבל בכל מקרה(()) ותמשיכי לכתוב אם זה עוזר וטוב לך@}
לי עוזר יעוץ הדדי

האמת שגם אני מזדהה.
אחרי הלידה האחרונה שלי שילדתי לבד, הלידה היתה כלכך עוצמתית ורוחנית, הדבר החזק ביותר שחווית בחיי. שאחר"כ החזרה ליום יום וה"ירידה" של הרוח שלי מלמעלה היתה כרוכה בכאב נפשי. אבל יצאתי מזה מחוזקת, כי למדתי לשלב לאט לאט את האכויות שהיו לי בלידה לתוך חיי ולהתאזן. אני בטוחה שגם את תמצאי לאט לאט את האיזון שלך, הרי את רק מעט זמן אחרי לידה.
אני מקווה שאני מובנת... וחוץ מזה {(())

תודה בנות יקרות.

.אולי זה המשיכה שלנו לדרמה/התמכרות לדרמה או מה שזה לא יהיה.
כן, מסתבר שגם מזה יש לי לא מעט,
אמנם קשה לי לראות את זה אצלי וזה גם מעליב אותי לחשוב כך על עצמי אבל כשאמא שלי היתה כאן ראיתי את זה מאד ברור דרכה, דרך הדרמה התמידית שהיא יוצרת סביבה והקושי הגדול שזה עורר בי הבהיר לי כמה אני רואה את עצמי משתקפת דרכה.
זה מתחבר לי ישירות להבנה שאני עדיין פועלת ממקום קורבני מאד, ביחס לַחיים, ביחס לילדים שלי...
הדרמה שלי באה מהצורך שיראו מבחוץ את ה"קושי" שלי, את המאמצים שלי, כמה אני משתדלת, עושה...
לקבל אישור מהסביבה למי שאני דרך זה.

אגב אישור מהסביבה,
אתמול ראיתי את הכתבה בהארץ על לידות אנאסיסטיד.
הכתבת פנתה אלי להתראיין לכתבה הזאת ממש אחרי הלידה וסירבתי מכמה סיבות אבל אתמול אחרי שקראתי את הכתבה הרגשתי שפיספסתי.
האגו התעורר והסתובבתי חלק גדול מהיום בתחושת פיספוס מעצבנת.
כל הזמן היו לי מחשבות טפשיות כמו למשל שאם הייתי מתראיינת היו רואים אותי כל מיני אנשים מהעבר כמו למשל חברים שלמדו איתי והיום הם בעלי קריירה מצליחים בתחום שלמדנו (ואני כאמור, לא) והיו אומרים לעצמם דברים כמו - וואו, עדינה, איזה מדהימה... ובלה בלה בלה....
השתדלתי לא לשפוט את עצמי על המחשבות האילו ובמקום זה להתבונן בזה, ללמוד מזה משהו על עצמי ובאמת בין השאר ראיתי איך אני מחפשת את האישור מהסביבה שאני שווה משהו, שאני מיוחדת...
חשוב לי לזהות איפה אני לא מעריכה את עצמי, איפה אני מרגישה קורבן כי אז אני יכולה לסלוח לעצמי.
וכנראה שהכי נכון שלא התראיינתי לעיתון כי לא ידעתי לעשות את זה ממקום עניו.

למדתי לשלב לאט לאט את האכויות שהיו לי בלידה לתוך חיי ולהתאזן
אני רואה איך אני לומדת את זה גם כן לאט לאט לאט...
תודה

עדינה איזו כנות!!
איזו חוכמה!!
וכנראה שהכי נכון שלא התראיינתי לעיתון כי לא ידעתי לעשות את זה ממקום עניו.
וזו תובנה מדהימה.
שבוע טוב
@}@}@}@}@}@}

עדינה, את כותבת כל כך עמוק ופתוח. הלוואי שהייתי יכולה לשתף כמוך. כשאני קוראת אותך אני מרגישה את הרוח שלך, את הנשמה שלך כדבר-מה חי ומלא כוח.

בקשר לכתבה, זה היה מוזר לי מאוד אם היית מתראיינת. איכשהו זה לא מתאים לדימוי שיש לך בעיני.

כל הזמן היו לי מחשבות טפשיות כמו למשל שאם הייתי מתראיינת היו רואים אותי כל מיני אנשים מהעבר כמו למשל חברים שלמדו איתי והיום הם בעלי קריירה מצליחים בתחום שלמדנו (ואני כאמור, לא) והיו אומרים לעצמם דברים כמו - וואו, עדינה, איזה מדהימה...
כל כך מזדהה... לי היה שלב שהבנתי שאני בלחץ לפרסם כבר ספר כשאני עדיין צעירה כדי שכשיראיינו אותי לעיתון אני עדיין אראה טוב בעיני החבר'ה מהתיכון

הקשר בין החיים למוות בהתייחס ללידה נראה לי מאוד נכון.

את מקסימה!
הדברים שלך נוגעים כל כך עמוק

היי
מאוד מזדהה עם עניין הכתבה (גם אלי היא פנתה אבל אצלי זה לא קרה פשוט כתוצאה מדחיינות...)
מצד שני, היה שם ציטוט שלי (שמת לב? זה משפט שדיבר גם אלייך)- בעילום שם, מהדף שפתחתי...
וזה באמת גרם לי לבחון את הדברים שכתבת עליהם. למרות, שאם הייתי מתראיינת זה גם היה באנונימיות, כי המשפחה שלי חושבים שהזמנתי מיילדת (למזלי זה עוד נשמע להם שפוי...) וברגע האמת אני אספר להם על לידת בזק, שהמיילדת לא הספיקה להגיע.
וכן, עדיין לא ילדתי P-: אבל יש התפתחויות...

תודה מקסימות שכמותכן

התגובות שלכן ממש מחממות את הלב ומחזקות אותי.

התחלתי לכתוב כאן פוסט עכשיו על החרדה אבל גיליתי באמצע שאין לי את הכח או החשק לעשות את זה אז מחקתי.
אני רק רוצה לעדכן שהייתי היום אצל רופא עור לבדוק איזה כתם שחששתי שהוא עלול להיות סרטני והרופא אישר שהכל בסדר.
הכתם הזה הכניס אותי לסרט אימה במשך שלושת השבועות האחרונים.
אחרי הבדיקה הלכתי לקנות לעצמי את הספר המסע
אני רוצה לטפל בעניין החרדות שלי לעומק.
בדרך הביתה חשבתי על הדרך שעשיתי במהלך ההריון הזה וההתמודדות שלי עם החרדה של הלידה,
אז אני יודעת שיש כלים רבים בידיי.
יש בי הרגשה שאני יכולה לעשות הרבה מהדרך הזאת בעצמי, עם הכלים שרכשתי ואולי גם אחפש עזרה נוספת מבחוץ.

היום אני מרגישה מצוין, חזרתי לחיים שוב והכל טוב
אבל מהניסיון שלי מספיק טריגר אחד קטן וזה שולח אותי חזרה לתהום האימה ואני לא רוצה את זה יותר, לא נראה לי שאני זקוקה ל"דרמה" הזאת בחיים שלי עוד.
אז במקום לחכות לעוד הזדמנות למצוא את עצמי באותו מצב אני רוצה לטפל בעצמי כאשר אני מחוץ למצב הזה, מהמקום הרגוע והמחוזק שלי.
אני בטוחה שיש דרך לעשות.
מתחילה מקריאת הספר החדש שלי (-:

יש לי המון מחשבות סביב העניין הזה, מקווה לשחרר אותן כאן לאט לאט.

שוב מודה לכן על הקריאה ההקשבה והתגובות החמות.

משימה להמשך: ספר "המסע לילדים".
עבורי הוא אפילו יותר משמעותי מהראשון של הגדולים

בהצלחה

משימה להמשך: ספר "המסע לילדים".
איזה יופי. אני בטוח אקרא אותו.
יש לי התמודדות לא קלה בכלל עם החרדות של הבכור שלי

תודה

עדינה, את כותבת כל כך עמוק ופתוח. הלוואי שהייתי יכולה לשתף כמוך. כשאני קוראת אותך אני מרגישה את הרוח שלך, את הנשמה שלך כדבר-מה חי ומלא כוח.

יש לי טלפון של מטפלת מדהימה בשיטת המסע. אם תרצי.

יש לי התמודדות לא קלה בכלל עם החרדות של הבכור שלי
ואולי המסע שלך כבר יהיה מעצמו גם המסע של בכורך....

התחלתי לקרוא את הספר "המסע".
מאד מאד מעניין. אני מרגישה שהוא מכניס אותי עמוק אל תוך תוכי.
אני אמנם רק בהתחלה אבל הוא מדבר אל מקום שכבר מאד מוכר לי, מקום שממנו עבדתי במשך כל ההריון שלי.
זה מרגש אותי מאד.

לפני שבוע כשהייתי בעיצומה של החרדה הכבדה שלי ודוד היה באמת קצת מיואש מחוסר היכולת שלי לתפקד או לתקשר איתו הוא הציע שאלך ואקבל קצת עזרה. שאלך להומאופטית שלי או אקבל טיפול מהמורה שלי לפאולה...
אני מתוך המקום החרד חשתי שאין אדם בעולם שיוכל לעזור לי אז לא עשיתי דבר.
לשמחתי אחרי שעה התקשרה המורה שלי לפאולה לשאול לשלומי מאז הלידה (בנתיים הפסקתי ללכת אליה) וסיפרתי לה על החרדות שמנהלות את חיי כרגע.
"תראי עדינה" היא אמרה "את יודעת מה את צריכה לעשות, תעצמי את העיניים שלך ותפקחי אותן פנימה, אל תוך הגוף שלך כמו שאת כבר יודעת לעשות.
תסתכלי מבפנים על הכתם הזה, תהיי בשקט, תתבונני ותראי מה קורה שם.
אולי זה שום דבר ואם זה כן משהו אז תראי מה את עושה עם זה, מזיזה את זה? פותחת? נושמת?... אבל אני מזכירה לך, אל תעבדי עם הראש, אל תנסי להבין עם השכל שלך.
תני לגוף שלך להוביל אותך..."
זה הרגיע אותי מיד.
נכנסתי לחדר שלי, שכבתי, עצמתי עיניים והבטתי פנימה. הרגשתי שלווה, לא ראיתי שום דבר לא בסדר והמשכתי לעשות קצת עבודה אינטואיטיבית עם עצמי דרך נשימה ותנועה עדינה.
אז מצד אחד הגוף אמר לי שאין לי סרטן (שזה החשש התמידי שלי) אבל מי יכול להוכיח לי שזה נכון, שאני שומעת או מרגישה נכון?
אז חזרתי לחשוש למקרה הצורך והלכתי להיבדק.

יש לי הרבה הרבה להגיד כבר על מה שקראתי בספר "המסע" אבל בנתיים אני רוצה להתחיל בזה שהיא מדגישה בספר שהמסע שהיא יצאה אליו בעקבות הגידול שהיה לה ברחם לא קרה מהראש. היא לא החליטה מהשכל על אף מהלך שהיא עשתה.
היא העבירה את האחריות המלאה למה שהיא מכנה "החכמה הפנימית" שלה.
החכמה הפנימית הובילה אותה מדבר לדבר.
היא אומרת שלא היה לה מושג מאיפה להתחיל בטיפול שלה בעצמה אז היא פשוט הרפתה לחלוטין ונתנה אמון שלם בחיים, בחכמה הפנימית הזאת שתוביל אותה בדיוק למה שהיא צריכה.

אני כל הזמן שואלת את עצמי איך יודעים לאיזה קול להקשיב כשמנסים להקשיב פנימה, הרי יש אינספור קולות שעולים מתוכינו.
במשך ההריון הזה הגעתי למסקנה שנדמה לי שזה ממש עניין של תירגול.
וגם שצריך להקשיב לא עם הראש.
אני אומרת לא עם הראש כי אני לא יודעת להגדיר בדיוק עם מה כן להקשיב.
אבל אני כן יודעת מהנסיון שלי בשנה האחרונה עם הפאולה שלתרגל הקשבה דורש להקדיש זמן בשקט, אמונה, סבלנות ולשחרר את הצורך בשליטה, את הצורך להבין ולהגדיר.

יש לי עוד המון מחשבות אבל מכניסה את עצמי למיטה עכשיו.

ותזכורת לעצמי כדי שלא אשכח אותם בתוך בליל המחשבות שלי...

להיות ב"רגע" או כמו שברנדון בייס (המחברת של הספר המסע) קוראת לזה - "כשהזמן עומד מלכת" או כמו שדיפאק צ'ופרה קורא לזה "המרווח".
לסלוח להורים שלי זה לסלוח לעצמי.

המסע שלך נשמע כל-כך עמוק, פנימי, משמעותי ומרגיש לי איכשהו, למרות שאולי זו לכאורה רק תחילת הדרך (בעצם נשמע לי שזה פשוט המשך לכל מה שעשית לפני הלידה ואולי בכלל לכל מסע חייך...) שאת הולכת ובונה לעצמך בסיס יותר ויותר יציב !!

אני אומרת לא עם הראש כי אני לא יודעת להגדיר בדיוק עם מה כן להקשיב. לי מרגיש שזה הראש שבתוך הבטן, מבינה ??

מרתק ונפלא.

אנונימי

קראת את "לאכול להתפלל לאהוב"?
סיימתי אותו לפני שעה קלה, וחושבת שידבר אלייך מאד.

לא מצליחה להגיע לדף הזה כבר כמה ימים.
חבל, כי הייתי רוצה לשמור על איזה רצף ומודעות לתהליך אבל החיים לוקחים אותי למקומות אחרים בעיקר הניסיון הפשוט לקיים את הצרכים הבסיסיים של המשפחה שלי כרגע.
לא פשוט להתמקד במשהו באופן מרוכז ולקחת זמן לעצמי בשקט כשיש גזים, שפעות, שיפוצים...
בנתיים אני מתנסה בלקבל את הרגע (-:

קראת את "לאכול להתפלל לאהוב"?
כן, קראתי ונהניתי, תודה

שבת שלום

שבת שלום

שבת שלום @}

חושבת עלייך בין ובתוך מטלות היומיום

איזה טלטלות, כמו שכבר כתבו ואמרו והזכירו לי כל חברותי היקרות, הזמן הזה לאחר הלידה הוא זמן מטלטל...
הספקנו לעבור מאז הלידה אבעבועות רוח ועכשיו אנחנו אחרי וירוס אלים ביותר של הקאות ושילשולים (לא אלאה אתכם בפרטים המזויעים)...
דוד הוא בתקופת פוסט הפתיחות שלו (פתיחת התערוכות) שזאת תמיד תקופה לא קלה,
אחרי שנתיים של עבודה לקראת משהו והריק או הנפילה שיש אחרי זה.
ואני (וכולנו בעצם) בתקופת ה אחרי לידה וכל מה שזה כולל בתוכו שזה משתנה על בסיס יומויומי!!
והילדים, במיוחד הקטן (בן 4) שהוא עובר את זה הכי קשה בכריזות, בכי, עצבים... כל היום וזה רק הולך ומחריף (אולי בהתחלה הוא עוד חשב שהקטנה תיעלם ולאט לאט הוא קולט ש she is here to stay?).

כאילו היינו לפני הלידה כל אחד מאיתנו חתיכה מפאזל שהיה מושלם ועכשיו התווסף פתאום חלק חדש וכל אחד צריך להתאים את עצמו מחדש לתמונה.
כל חלק צריך למצוא את צורתו החדשה ואת מיקומו החדש וזה לא תמיד נח וזה מבלבל וכואב וגם מרגש (לפעמים

).
אבל כנראה שיקח לנו קצת זמן וצריך אורך רוח ונשימה ואמונה והרבה הרבה (במיוחד בשבילי) לזכור לדבר על הדברים, לבטא אותם.
לא לפחד להגיד את אותם הדברים שאני פוחדת שיטלטלו את הספינה הזאת...
לא לפחד להראות את החולשה והפחדים שלי.
לא לדאוג שדוד לא יוכל להכיל אותם.
לא לפחד מהפחד שלו שאני אתפרק.

ובכלל - לא לפחד מהפחד
לזכור לנשום, לשהות, להיות.
לא לפחד מהחוסר הזה (בהשראת מתחדשת בלוג פנימי) מהחור הפעור בתוכי.

אנונימי

שמתי לב שכשאינ מנסה להתבונן בפחד,
הוא נראה אחרת מאיך שאני מרגישה אותו, ועוד יותר אחרת מאיך שאינ מדמיינת אותו.
וכשאני סוףסוף מצליחה לפעמים, הוא הרבה פחות מפחיד ממה שסיפרתי לעצמי.

טלטלות, כשהן נעשות קצת פחות בעוצמה (או בדרמה) יכולות להיות מקום שנעים להתערסל בו; כמו תינוקות שנרדמים כשמעלים אותם לסירה, או ערסל...

אוהבת אותך

תודה על הזכות להיות חברתך ובחברתך

ואוו נשמע קשה

הלואי שהיה אפשר לעבור את הזמנים האלה שלאחר הלידה יותר בקלות....

אני רוצה להציע לך כמה הצעות פרקטיות אוקיי?
יש מישהי שאני מכירה שבלידת ביתה הרביעית, היא לקחה עוזרת שבמקום לבוא פעם בשבוע ל 4 שעות, היא הגיע 2-3 פעמים בשבוע לשעה וחצי או משהו כזה. עשתה כלים, סידרה, עשתה כביסה. זה פינה את האישה לילדים ולעצמה.
אנחנו השתמשנו בשירותי המכבסה בקיבוץ הקרוב. זה מאוווד עזר.

אני חושבת שאם אין לנו את קהילת האמהות שיתמכו בנו פיזית לאחר הלידה אנחנו יכולות לשלם ולקבל אותה בכסף. כי אני חושבת לעצמי שאישה אחת לא יכולה לעשות הכל. גם לדאוג לעצמה עם השינויים שלאחר הלידה, לילדים שמסתגלים לשינוי וזה מתבטא במצוקה נפשית, ובבית שצריך לתפקד. אני חושבת שאפילו קצת הקלה יכולה לעזור בהמונים.

בנתיים

גדול

אתמול הייתי בשיעור, אז אם את רוצה הקראה טלפונית - תתקשרי.

זוכרת שכתבתי איפה שהוא ובטח גם אמרתי לך, איך אחרי הלידה של רוני הבנתי פתאם שהלידה הזו (ובעצם כל לידה) חוללה אצלנו רעידת אדמה וכאילו חזרנו לבריאת העולם - הכל היה בתוהו ובוהו, כולנו יצאנו מהמקומות והתפקידים הקודמים שלנו והיינו צריכים להתעדכן על המקומות החדשים (מחדש להניח את השמש במקומה, להפריד בין המים שמעל למים שמתחת וכו' וכו') . אני חושבת שמה שמגביר את הקושי לפעמים זה התחושה איך רק לפני חודש / חודשיים הכל היה אחוז ומוחזק, כל אחד ידע את מקומו ונענו בקלילות יחסית (...) ובשביל מה בכלל הייתי והיינו צריכים את כל זה, ומה חשבנו לעצמנו וכו' וכו' וכו'...

בימים האחרונים אני שמה לב כמה הרגע הוא בר חלוף ואיך אני כבר יכולה להרשות לעצמי לדעת שכל מה שיש עכשיו תכף משתנה (לטובה כמובן !!) וככה אפשר לשחרר כל רגע שחלף ולא להתקע עם זרקור על כל קושי וכל התנהגות שלי או של הילדים ולעשות סיפור וכו' וכו', פשוט להרפות ולהניח - לעצמי, להם, לחיים - להמשיך, לנוע, להתקדם...

תודה לכן על התמיכה בנות,
כרגיל אחרי שיחה עם דוד, אתמול היה יום נעים וטוב ופשוט...
שוב החרדות התפוגגו והמתח ירד והכל חזר להיות אפשרי.

יש מישהי שאני מכירה שבלידת ביתה הרביעית, היא לקחה עוזרת שבמקום לבוא פעם בשבוע ל 4 שעות
כן, אני חושבת על זה באמת, תודה על התיזכורת (מסוג ההחלטות שאני דוחה עד שאני מגיעה לקצה...).

טלטלות, כשהן נעשות קצת פחות בעוצמה (או בדרמה) יכולות להיות מקום שנעים להתערסל בו; כמו תינוקות שנרדמים כשמעלים אותם לסירה, או ערסל...
את יודעת ליאתוש,זה משפט מקסים ויחד עם זאת לא מצליחה כרגע לחבר את זה לחוויה הפיזית.
צריכה לחשוב על זה קצת כי נראה לי שזה יכול להיות עוד איזה מפתח לעבודה או הרפיה בזמן שאני נמצאת בתוך המצוקה. תודה.

אתמול הייתי בשיעור, אז אם את רוצה הקראה טלפונית - תתקשרי.
חשבתי על זה לפני יומיים מתוך המצוקה שלי, רציתי להתקשר באיזה ערב אבל נפלתי רצוצה...
אבל באיזו הליכה בחורשה עם הקטנה חשבתי לעצמי, "מה אשה שמחה היתה אומרת לי שהרבנית פישר היתה אומרת...." זה היה משעשע (-: העלה חיוך על פניי, הדברים היו כמובן כל כך ברורים!
אתמול פתחתי את הדברים שהכתבת לי פעם שעברה.

בימים האחרונים אני שמה לב כמה הרגע הוא בר חלוף ואיך אני כבר יכולה להרשות לעצמי לדעת שכל מה שיש עכשיו תכף משתנה (לטובה כמובן !!) וככה אפשר לשחרר כל רגע שחלף ולא להתקע עם זרקור על כל קושי...
כן, זה לגמרי מחזיק אותי שפויה ברגעים הקשים. הידיעה הברורה שהייתי כאן כבר וזה רגע בר חלוף .

קראתי עוד כמה דברים שכתבתי לעצמי כשהייתי בהריון.
למשל כתבתי דברי אהבה לאלישע באיזה יום על איך שאנחנו ישנים יחד, זה היה מאד מרגש ובאחד מהרגעים הקשים איתו הקראתי לו את זה .
אני חושבת שזה ריגש אותו הוא ביקש שנקריא את זה יחד שוב.
אני קראתי משפט משפט והוא חזר אחרי ודיקלם כל משפט (-:
והיו עוד דברים שכתבתי לעצמי שהיו מעוררי השראה עבורי. (בדרך כלל כשאני חוזרת וקוראת לעצמי דברים שכתבתי פעם אני מתביישת בהם אבל הפעם נהניתי.)

אתמול בכל פעם שחשתי קושי נתתי ל חסר להיות מקום טוב, מקום נחוץ מקום שבו אני מאפשרת למשהו גדול ממני לקחת אחריות, מקום לאלוהים להגיע אלי...

והיום אני נוסעת לתל אביב, עוד מעט יוצאת, רק אני והקטנה ליום שלם בתל אביב לבלות עם אחותי וחברה...
יום חופש, יוהו........!!!!!!!!!

איזה כיף!!! תהני ותנוחי @}

לגבי החרדות שכתבת למעלה...
אצלי זה תמיד מגיע יחד עם חוסר ברזל
שווה לבדוק
@}

תודה קוסמת, אני בהחלט אבדוק.

בימים האחרונים אני מתחילה להבין שאני חיה רב הזמן מתוך נקודת מוצא (בדרך כלל לא במודע) שלא מאמין שזה אפשרי לתת מענה ישיר ופשוט לרצונות הבסיסיים שלי.
אני כל הזמן מביאה את עצמי למצבים קיצוניים כדי קודם כל לזהות בכלל את הרצון ואז להרגיש את הלגיטימיות להיענות לו.

בימים האחרונים אני מנסה לקלוט את ההתנהגויות שלי ואז אני שואלת את עצמי מה אני בעצם רוצה? במשפט פשוט.
ואז אני בודקת איך אני יכולה לבקש את מה שאני רוצה וממי...
מדהים איך דבר כל כך פשוט דורש כזה תירגול מצידי.

הייתי שמחה ללמוד איך לבקש ולבטא את הדברים כמו שהם עולים לפני שאני מוצאת את עצמי במצב מסובך רגשית ואין לי מושג איך הגעתי לשם כי כבר שחכתי ממה זה התחיל!

ובכלל אני מבינה שאפשרי לי לעשות עם החיים שלי הרבה יותר ממה שנדמה לי.
לפעמים אני מרגישה שאני קצת רדומה מאז שיש לי ילדים (פעם הייתי הרבה יותר אמביציוזית, הרבה יותר אש!).
יש לי בזמן האחרון הרגשה שיש לי כל מיני רצונות קצת רדומים בתוכי (ואני מדברת על רצונות די יומיומיים, לא מסובכים, לא הגשמת חלומות גרנדיוזים...) כי המון זמן לא ראיתי את האפשרות לעשות איתם משהו ועכשיו אני שואלת את עצמי "למה לא בעצם?"
אני שמחה על תחושת ההתעוררות הזאת.

אני עברתי תהליך ארוך של הפנמת מושג האימהות.
בשנים הראשונות חשתי שאני מוחקת את עצמי לגמרי.לא רלוונטים בכלל הרצונות שלי. הייתי רוב הזמן "ציצי" ובמקרה הטוב "אמא". את "נעמה" זנחתי אי שם מאחור. הרבה מאחור. עד שכבר לא יכולתי לשאת יותר את המצב של אי מהות (יענו-אין מהות). חיפשתי מהות חדשה (ואז פתחתי גן ילדים בביתי וקיימתי מפגשי חינוך ביתי במרחב הגן). בהדרגה למדתי שאפשרי לי להביא עצמי לידי מימוש גם באימהות, עד שהיא הפכה להיות עבורי אי של מהות. היום,תודה לאל, אני מצליחה יותר ויותר לממש את הרצונות שלי גם ועל אף עומס המשימות בבית ועם הילדים. אני פשוט מחליטה שהיום בא לי לעשות משהו ואני עושה אותו. עם/בלי הילדים (טוב,תמיד עדיף בלי... אבל יש איכות מיוחדת לעשייה כשהם נוכחים ורואים אותי מוצאת לעצמי תעסוקה שאני אוהבת. זה מכניס אנרגיות של יצירתיות בכולם.)
להודות על האמת: התסכול הוא בן לוויה צמוד. לא רצוי בהחלט,אבל איכשהוא,הוא תמיד נדחף.
תמיד ארצה יותר זמן לעצמי. זה בור ללא תחתית. החסכים הם כל כך גדולים עד שנדמה שכמה זמן/פנאי שלא יהיה לי- תמיד יהיה במה למלאו.
נועם מאיר לי כל הזמן על איך שאני מביאה עצמי למצבי תסכול מראש - ע"י הרצון לממש את הרצונות שלי בכל מצב.
ובכן- מבחינתי זה בלתי נמנע. לא יכולה אחרת. לא יכולה ולא רוצה יותר לבטל את עצמי ומאידך גם קשה עם התסכול הזה שנדבק תמיד בכל עת, כי אני בדר"כ יוצאת לא מסופקת. הכי מעצבן זה להתחיל משהו ולא לגמור.
העבודה שלי עכשיו זה ללמוד להיות שמחה בחלקי,גם אם הוא קטן וחלקי.להודות על חלקי זה.
ולזכור,תמיד להזכיר לעצמי- שזו היתה הבחירה שלי. החיים האלו כפי שהם-הם התגשמות הרצון שלי. אז עוד כמה שנים,כשהילדים יגדלו (בתנאי שלא יהיה עוד אחד...) , אוכל לממש עצמי בדרך אחרת. בינתיים,לזמזם לעצמי במוח: זוהי המהות שלך עכשיו. האימהות היא האי שבו אני ממשת את המהות שלי.

חוצמזה-עשי עם עצמך קצת חסד: את רק ילדת לא מזמן. לאן את ממהרת? החיים ארוכים

(קוראת שוב מה שכתבתי לך כאן, ותוהה האם אני באמת מצליחה לשכנע את עצמי בכל הדברים האלו שכתבתי לך. נו... שויין...)

ימים טובים

ובכלל אני מבינה שאפשרי לי לעשות עם החיים שלי הרבה יותר ממה שנדמה לי.
מאוד מזדהה. גם אני מרגישה כך בזמן האחרון.
מזדהה מאוד גם עם הדברים שאת כתבת, נעמה.

אני שמחה על תחושת ההתעוררות הזאת.
שמחה בשבילך גם, זה מאוד מרגש @}

טוב, אז היום זה עוד אחד מהימים האילו שבהם אני מרגישה שאני משתגעת,
שאני חייבת לעבור מהיישוב הזה למקום בו אוכל לצאת מהבית ופשוט לנחות אצל חברה להתרעננות!

אתמול שמעתי את אלישע (בן 4) בחדר השני מדבר עם עצמו:
"אלוהים בבקשה, אני רוצה שתהיה לי אמא אחרת. אני רוצה אמא שאַאַאַאַאַף פעם לא מדברת בטלפון"
אני רק חייבת לציין שמאז הלידה אני כמעט לא מדברת בטלפון, אולי חצי שעה ביום ולא יותר, באמת

!!

אנונימי

החופש הגדול הזה, זו תקופה ממש פיכסה בעיני.
אמנם ספציפית, למרות החום ולמרותהתקופה ולמרות כל השאר, אני למרבה הפלא בטוב, עדין, מאז ומעולם זו היתה התחושה שלי בהקשר של התקופה הזו בשנה.
שולחת כמה

אוהבים ומנחמים.

"אלוהים בבקשה, אני רוצה שתהיה לי אמא אחרת. אני רוצה אמא שאַאַאַאַאַף פעם לא מדברת בטלפון"
איזה ילד מדהים

יש משהו בשיחות טלפון שמחרפן את הילדים.
גם את שלי, אין לי מושג למה...
אני בקושי מדברת במהלך היום ואם ממש בא לי לתקשר אני אעשה את זה בלילה אם יש לי כוח או במייל...

שליחה על ידי הדס* » 17 יולי 2009, 18:17

_יש משהו בשיחות טלפון שמחרפן את הילדים לגמרי!

הלוואי עליי אמא כמוך!! את אמא מדהימה!!
<הרבה זמן מתכוונת להתקשר אליך.. אז בינתיים משאירה לך פה את אהבתי..כדי לא להסתבך עם אלישע..>

שבת שלום מלאה בנחת ושלווה שתהיה לנו

שליחה על ידי 222* » 17 יולי 2009, 19:42

"אלוהים בבקשה, אני רוצה שתהיה לי אמא אחרת. אני רוצה אמא שאַאַאַאַאַף פעם לא מדברת בטלפון"
אולי הוא זקוק לתשומת לב שהוא לא מקבל ממישהי[.... יענו את אם לא הבנת]

טוב, אחרי הרבה זמן אני באה קצת לעדכן,

קודם כל הבכור שלי נכנס השנה לראשונה בחייו למסגרת.
הוא בן 7 והוא מצטרף לקבוצת הגיל של כיתות ב'-ג' בבית הספר החדש שנפתח כאן השנה, משהו בכיוון של בית ספר "פתוח",
הם קוראים לזה "בית ספר אקולוגי", נו... שיהיה...

הוא מאד מתרגש והאמת היא שגם אני (אמנם קשה לי להראות, אני עדיין יושבת על הגדר במבט ספקני של אמא סנובית בחינוך ביתי

).
לא מתרגשת מ"שיעורי הליבה" בכלל אבל מאד מתרגשת מהחֶבְרה החדשה שתהיה לו ומהאפשרויות השונות שיהיו לו להצטרף לדברים שמעניינים אותו כל כך.
אמנם אני כבר מרגישה את הפוטנציאל שלי להתנגשויות עם "המימסד" (כאילו לא עבר יום מאז גיל הניעורים המרדני שלי!) אבל אני מקווה למצוא בתוכי אדם קצת יותר בוגר ושליו היום שיודע לעמוד על שלו מבלי הצורך להתנגח לצרוח או לברוח.

היינו בבית הספר ביום מפגש של ההורים, מורים וילדים לפני יומיים.
בהתחלה חשבתי להכניס אותו לקבוצת הגיל של גן -א' כי הוא לא יודע לקרוא ולכתוב עדיין ובגלל שיש שם פחות אוריאנטציה "לימודית" אבל ברגע שהוא שמע על ההתלבטות הוא מיד הביע רצון נחרץ להיות עם ב'-ג' (בתמימותי לא חשבתי שיהיה לו אכפת

).
במפגש הזה נוכחתי לגלות שאכן הקבוצה הצעירה, צעירה לו מידי, הפעילות שם ממש לא מתאימה לו.
לעומת זאת הוא כל כך נהנה מהפעילות שעשו לקבוצה שלו.
הבחורה שהעבירה להם את הפעילות מאד התרשמה ממנו בעת משחק בו כל אחד נדרש לכתוב משפט על עצמו,
היא סיפרה לי איך הוא הסביר לכולם בנינוחות ובביטחון שהוא לא יודע קרוא וכתוב עדיין ונעזר בשמחה בילדים אחרים...
וכולם התרשמו מהידע שלו בציפורים (הם חיפשו שם לקבוצה שלהם, שם של עוף), יש לו עניין מיוחד בציפורים.
אח, איזו אמא גאה (-:

זהו, אז מתחיל פרק חדש בחיינו, צריך לקום בזמן, להסיע, להחזיר, לעמוד בזמנים... אַהההההה!
קצת מפחיד אותי ומרתיע.
בעיקר מקווה שהוא פשוט יהנה ולא ירגיש לחץ לרַצות (מה שלא סביר כי הוא ילד שמאד חשוב לו לרצות מבוגרים, נדמה לי, הוא מפתיע אותי כל פעם מחדש, לומדת שאסור לי לתייג אף פעם את ילדיי) בכל מקרה אני מאמינה בו מאד ויודעת שיש לו מרכז חזק ויש לו אותנו שאין לנו שום ציפיות ממנו מבחינת בית הספר הזה. מבחינתי שיפסיק מתי שהוא ירצה כמובן.
אבל יש לי הרגשה שהוא רק יפרח שם.
נחיה ונראה...

חוץ מזה,
לומדת איך לחיות בשלום עם החבר שלי "מר חַרָדה" שמאז הלידה או מאז שאמא שלי היתה כאן בביקור הוא מלווה כל תנועה שלי.
אני לא אפרט לגביו כי אני לומדת שככל שאני מדברת עליו כך הוא מתעצם ותופס מקום.
אז אני עושה עבודה של פאולה (כמה שאני מצליחה עם תינוקת חדשה...) בניסיון להתמודד עם זה והעבודה הזאת לא מפסיקה להדהים אותי.
אבל מצאתי שהכי יעיל לי להתעסק בדברים שמשמחים ומעניינים אותי, להעביר את הפוקוס כמה שאני יכולה למקום אחר, ל]עילות אקטיבית
וזה הוביל אותי לרעיון לפתוח כאן באיזור שלי קבוצה של האקדמיה הדיאלוגית.

יש לזה שני יתרונות לגבי,
גם שתהיה קבוצת לימוד דיאלוגית כמובן, שזה דבר שאני מאד מאד מתגעגעת אליו.
וגם החיפוש עצמו אחר אנשים באיזור הזה.
אני מרגישה שאני כמו מסתובבת עם זכוכית מגדלת או פינצטה, מחפשת בלהט אחר אנשים שדבר כזה ידבר אליהם.
וזה מרגש אותי כי נראה לי שהחיפוש הזה עשוי להביא אותי למפגשים לא צפויים עם אנשים שאני בכלל לא מכירה כאן בדרום השומם שלי!

ודבר אחרון,
לא יכולה שלא לספר קצת קצת על הילדה הנפלאה שלי,
כמה שהיא מקסימה ומתוקה.
ולכבוד יום ההולדת שלושה חודשים שלה היא התהפכה היום לראשונה(מצחיק איך גם אחרי 3 ילדים הדברים האילו עדיין מרגשים כל כך)
אני לגמרי מאוהבת!

לילה טוב

_ודבר אחרון,
לא יכולה שלא לספר קצת קצת על הילדה הנפלאה שלי,
כמה שהיא מקסימה ומתוקה.
ולכבוד יום ההולדת שלושה חודשים שלה היא התהפכה היום לראשונה(מצחיק איך גם אחרי 3 ילדים הדברים האילו עדיין מרגשים כל כך)
אני לגמרי מאוהבת!
לילה טוב_

כמה מרחיב את הלב ואת החיוך על הפנים !! לילה טוב

יו עדינה כמה מרגש!
נראה לי שזה גיל נפלא גיל 7 להתחיל מסגרת כלשהי. מקנאה בך מאוד שזו מסגרת נסיונית ולא מוגדרת (גם אני רוצה כזו ואין פה מעבר לאנטרופוסים כלום! אוף!!).
נראה לי שאם הוא ימצא חבר שניים, זהו זה, הוא יעשה חיים ויהנה לחוות את החוויה. באמת מרגש. וגם העובדה שאופציית החזרה הבייתה קיימת. פשוט נהדר.
ונהדר לשמוע שאת מאוהבת והכל נשמע מאוד טוב. איזה כיף לכם @}

שיעור קטן בעברית:
עלול - כשמשהו רע צפוי
עשוי - כשמשהו טוב צפוי

נהדר לשמוע

נהדר לשמוע

גם ממני...@}

אני דוקא אשמח לשמוע קצת על
"מר חַרָדה"
כי בלילות האחרונים (מאז שחזרנו לכאן) אני לא מצליחה להרדם....
P-:

הרעיון לפתוח קבוצה באיזור נשמע לי רעיון מעולה! (ישר אני חושבת איך אני יכולה לעשות כזה דבר כאן....)

תודה בנות יקרות
ותודה נקודות על השיעור

(הולכת מיד לתקן!)

_אני דוקא אשמח לשמוע קצת על
"מר חַרָדה"_
טליה יקרה, כפי שכתבתי מאד קשה לי לכתוב על החרדות אבל אולי במשך היום אם אמצא זמן יהיה לי יותר קל, אני עשויה פחות להפחיד את עצמי באור יום!
(נקודות, שמת לב?! עמדתי לכתוב עלולה ואז נזכרתי... כיף! תודה)

תלמידה טובה, יפה מאוד, אין לי פה וי באדום (אוי זה היה עוד דבר מעצבן, ההערות האלה עם העט האדום)

לפני שבוע, מוצאי שבת,
לפני השינה במיטה כדרכי מדברת עם אלוהים.
"אני זקוקה לסימן ממך, לדעת שאתה שם, לדעת שיש לי ליווי, שאני לא לבד כאן תועה בחיים האילו... אנא, עזור לי להרגיש שאתה איתי"
למחרת עשיתי תוכניות עם אחותי בתל אביב שאבוא לבקר אותה ביום שלישי, זה שימח אותי מאד.
ביום שני היא התקשרה לבטל, לא יכלה למצוא לעצמה מחליפה בעבודה.
התאכזבתי, מאד רציתי לראות אותה, התגעגעתי
אבל אמרתי לעצמי שאני יודעת שלכל דבר יש סיבה ואני בטוחה שזה לטובה, בלה בלה בלה... ואולי במקום זה יפתיע אותנו איזה אורח נחמד? לא, אין סיכוי, איזה אורח בראש שלי? מי כבר יכול להפתיע?
יותר מאוחר בצהריים בעת שטיפת הרצפה מצאתי את עצמי חושבת על חברה טובה שלא ראיתי כבר לפחות שנתיים ולא דיברנו לפחות שנה.
היא פעם גרה כאן באיזור שלנו ועברה לירושלים. חשבתי לעצמי שאני מתגעגעת וכמה הייתי שמחה לראות אותה.
באותו הלילה קיבלתי טלפון ממנה! היא אמרה שהיא רוצה לבוא לבקר למחרת!!!
איזה כיף, איזה יופי, כמה שמחתי... לא רק שהיא באה לבקר אלא שגם קיבלתי את "הסימן" שביקשתי.
פתאום הרגשתי טוב, הרגשתי שהכל נופל למקום כמו שצריך ואני יכולה לחזור לנשום.
הייתי כל כך מרוגשת, רציתי לספר לדוד אבל הוא כבר ישן.
בבקר קמנו כולי התרגשות ושוב רציתי לספר לדוד על השתלשלות הדברים אבל הילדים לא איפשרו רגע של שיחה בינינו והוא יצא לעבודה...
הקיצר, אחרי כמה שעות התקשרה חברתי היקרה והודיעה שלא תוכל להגיע בסופו של דבר.
ברגע אחד חשתי איך אני נופלת ומהר.
התאכזבתי שהיא לא מגיעה אבל יותר מזה כל הבניינים שבניתי על סמך הטלפון שלה לילה קודם התמוטטו,
בבת אחת הרגשתי את הקרקע נשמטת ממתחת לרגלי.
מה עם "הסימן"? איפה אתה אלוהים? זה הכל אשליה? אין לי על מי להישען? אף אחד לא משגיח עלי?
נכנסתי לחדר השינה, שכבתי במיטה ושמתי ידיים על העיניים (זה מה שעושים בשיטת פאולה בכדי להקשיב לגוף) והקשבתי.
נזכרתי מיד במשפט של הרבנית פישר "אם אני מתלהבת - זה מהאגו. אם זה מה' - זה ברוגע, בשקט, לאט."
חשבתי איך התלהבתי מה"סימן" ש"קיבלתי", אני! מאלוהים! בכבודו ועצמו!
ישר רציתי ספר לכולם!
לשמחתי לא הספקתי לספר לדוד וגם אף אחת מחברותי לא ענו לטלפון באותו הבקר.
שמעתי מתוכי קול " זה הזמן להאמין, זאת ההזדמנות שלך! זה נפלא, את יכולה בכל רגע להתחיל להאמין. קיבלת את ה"סימנים" שלך, זה מה שביקשת, סימנים."
העולם כולו מלא סימנים אבל אנחנו לא מבינים אותם.
אני יכולה לנחש, לחשוב שחיברתי נכון את הפאזל עוד לפני שראיתי את כל החלקים שלו אבל זה רק ניחוש.
בנתיים אני יכולה להנות מבליל החתיכות, הצבעים, קטעי התמונה...
אבל מה הטעם לנסות לחבר את כל החלקים כשאין לי אותם? לעולם לא יהיו לי.
לפעמים פתאום מתחברים שני חלקים יחד, איזו הנאה, איזו תגלית!
לפעמים שני החלקים האילו לבד יכולים לשמח אותי, לספק אותי, אפילו הבלגאן שבחלקים הפזורים על הרצפה...
אבל-
לרב, הבלגאן הזה מפחיד אותי, מבהיל אותי, אני מרגישה שאין לי שליטה על מה שקורה (והרי אין לי!) ואני באטרף זוחלת על שש מנסה לחבר את החלקים, לראות את התמונה השלמה, להבין מה שייך למה ואיפה... עד שאני מתייאשת.
ואז אני חוזרת להקשיב לנשימה.
או שמתקשרת לחברה.
או מדברת עם אלוהים.
או עושה פאולה.
או משחקת עם הילדים.
או שוטפת כלים.
או יוצאת לחצר להסתכל על התרנגולות.
או מביטה בעננים.

זה קצת על החרדה, מבלי להיכנס פנימה ולחטט שם.

מזדהה, מבינה, ויודעת בעצמי ש
זה קצת על החרדה,

על ההתלהבות מהאגו , לא הבנתי. מה לא טוב להתלהב? לשמוח נורא נורא ולצאת במחולות בבית על משהו שמשמח? מה זה קשור לאגו?

תגידי, כשאת נוסעת לאחותך, את נשארת לישון, או שאת חוזרת באותו היום?
כמה זמן זה ממך לתל אביב?

_לרב, הבלגאן הזה מפחיד אותי, מבהיל אותי, אני מרגישה שאין לי שליטה על מה שקורה (והרי אין לי!) ואני באטרף זוחלת על שש מנסה לחבר את החלקים, לראות את התמונה השלמה, להבין מה שייך למה ואיפה... עד שאני מתייאשת.
ואז אני חוזרת להקשיב לנשימה.
או שמתקשרת לחברה.
או מדברת עם אלוהים.
או עושה פאולה.
או משחקת עם הילדים.
או שוטפת כלים.
או יוצאת לחצר להסתכל על התרנגולות.
או מביטה בעננים._

מאוד מאוד מזדהה.

מדהים כמה שאת כותבת ברור, נקי.
את במחשבות שלי כל היום, "מתה" לפגוש אתכם שוב.
איך קשה להתרגל שוב לקום בבוקר, להסיע... גמנחנו עוד מעט שם (החלטנו להמשיך עם הגן לחצי יום כי בחודשים האחרונים שהם היו איתי לא הצלחתי כ"כ לעבוד והפסדתי קצת לקוחות... שרובם יחזרו בשמחה אם יהיו לי בקרים נטולי ילדים /-:)

"אם אני מתלהבת - זה מהאגו. אם זה מה' - זה ברוגע, בשקט, לאט."
לי זה דווקא יושב בול על משהו שניסיתי להסביר לעצמי הרבה לאחרונה.
תודה@}

וואו. (קוראת אותך כל הזמן, אבל לרוב מרגישה שזה גדול עלי להגיב)

על ההתלהבות מהאגו , לא הבנתי. מה לא טוב להתלהב? לשמוח נורא נורא ולצאת במחולות בבית על משהו שמשמח? מה זה קשור לאגו?
מרגישה את זה בעיקר בתחושה. אני בטח יכולה להסביר גם במילים אבל כרגע העייפות גדולה מידי וקשה לי לחשוב.
אולי מחר, כשאתחדש!
_תגידי, כשאת נוסעת לאחותך, את נשארת לישון, או שאת חוזרת באותו היום?
כמה זמן זה ממך לתל אביב?_
בדרך כלל חוזרת, אין לי בעיה לעשות את הנסיעה, בסך הכל לוקח לי כשעה ורבע בלילה.
ישנה שם אם מתחשק לי אבל לא כי קשה לי לעשות את הנסיעה.
למה את שואלת? רוצה לעבור לכאן?!

תודה לכן על התגובות, נעים מאד לדעת שאתן קוראות.

היום קנינו תיקים לבית הספר...
לא היה לי קל עם זה, מרגישה שאני קצת מתפשרת על ה"אמונות" שלי, פתאום מתבלבלת ככל שזה קרב.
אין לי באמת כח לכתוב כי אני עייפה מידי, אולי מחר,
אבל מרגישה את עצמי קצת מתאבלת.
אולי זה אֶבל טבעי של סוף של משהו, לא יודעת
אבל יש בי עצב, כאילו אני מאבדת משהו.
לא לגמרי ברור לי, לא התפניתי לחשוב על זה עדיין, לנסח לעצמי מה קורה בתוכי.
אולי מחר.

לילה טוב

מזדהה...

אולי זה אֶבל טבעי של סוף של משהו,
גם אני חושבת ככה. כל הכבוד לך שאת הולכת עם הצורך שלו ומשתנה עם זה. ולא מתקבעת באמונות שלך.
זה מאוד לא מובן מאליו, וזה אקט מאוד קשה להרבה אנשים, ברור לי לגמרי שאת רואה את טובתו לנגד ענייך, ושאת קשובה לו.
מדהימה את @}

אנונימי

תודה על החיבוקים...
תודה אסנת על המילים הטובות

כל הכבוד לך שאת הולכת עם הצורך שלו ומשתנה עם זה. ולא מתקבעת באמונות שלך
כן, זה גם משהו שענת אמרה לי וזה עשה לי טוב לשמוע.

בלילה דיברתי עם דוד והוא עזר לי לזכור שבית הספר הזה הוא לא גזרה, לא משהו סופני.
אנחנו מתנסים במשהו ואם זה לא ימצא חן בעינינו אז נוציא אותם (גם השני עכשיו רוצה להצטרף).
נמשיך להיות קשובים אליהם כמו קודם ונעשה את מה שאנחנו חושבים שהכי טוב עבורם בכל רגע.
יש לי מה להרחיב אבל אין לי את הכוחות
עד שאני מגיעה למחשב הזה אני שפוכה מעייפות.

_שיעור קטן בעברית:
עלול - כשמשהו רע צפוי
עשוי - כשמשהו טוב צפוי_
לא נכון.
(אבל אין לי כוח להסביר. ראו באבן שושן).

חוץ מזה אני אוהבת אותך ואת הכתיבה שלך ואת העברית שלך. ואת השגיאות הקלות שלך בעברית (איפשהו בחיים צריך לעשות שגיאות, לא?) שמזכירות לי שאת לא לגמרי מכאן והשמץ-זרות שלך גם היא אהובה עלי מאוד.

בית ספר! וואו. איזה אומץ.

.

ריש גלית יקרה
אין בי ולו שמץ קטן של התנשאות או רצון ליצור מצב לא נעים, היה נדמה לי שעדינה בעניין הזה, כי ראיתי בכמה מקומות שהיא שואלת.
מבחינתי אם זה לא לעניין אני כמובן אל אכתוב כלום ועדינה אם את רוצה למחוק זה ממש ממש בסדר מצידי.
גם אני עושה לי שגיאות פה ושם ואשמח מאוד לתיקונים תמיד.
ולגבי עדינה, אני מתארת לעצמי שאני רק יכולה לחלום על האנגלית שיש לה....
אלך במצב עירני יותר לבדוק את העיניין בכל מקרה (אני מפותחי המילון (-: )

ולגבי תגובה לפוסט, במצב יותר עירני גם.
קפצתי לביקור אחרי עבודה על המחשב ולפני שינה.
לילה טוב ויום טוב מחר @}

מאוד מזדהה אתך בעניין האבל. אני זוכרת תחושות דומות כשהבנות נכנסו לגן.

_בית הספר הזה הוא לא גזרה, לא משהו סופני.
אנחנו מתנסים במשהו ואם זה לא ימצא חן בעינינו אז נוציא אותם (גם השני עכשיו רוצה להצטרף).
נמשיך להיות קשובים אליהם כמו קודם ונעשה את מה שאנחנו חושבים שהכי טוב עבורם בכל רגע._

זה באמת מאוד מנחם, לזכור את זה.

מאחלת לך קלילות ובהירות @}

_שיעור קטן בעברית:
עלול - כשמשהו רע צפוי
עשוי - כשמשהו טוב צפוי
לא נכון._
די! את ממוטטת פה את אחד הדברים היחידים שחשבתי שלמדתי בבית הספר!

משמעויות המילה עשוי

מעניין...

חוץ מזה אני אוהבת אותך ואת הכתיבה שלך ואת העברית שלך. ואת השגיאות הקלות שלך בעברית (איפשהו בחיים צריך לעשות שגיאות, לא?) שמזכירות לי שאת לא לגמרי מכאן והשמץ-זרות שלך גם היא אהובה עלי מאוד.
כיף לי לשמוע!

מבחינתי אם זה לא לעניין אני כמובן אל אכתוב כלום ועדינה אם את רוצה למחוק זה ממש ממש בסדר מצידי.
ואין לי שום כוונה למחוק, אני אוהבת כשמתקנים אותי!

אז תודה לשתיכן (-:

בת חן תודה, זה באמת מעניין

לדאבוני שפה זה באמת לא הצד החזק שלי אבל זה כל כך מעניין אותי.
אגב,
ולגבי עדינה, אני מתארת לעצמי שאני רק יכולה לחלום על האנגלית שיש לה....
גם האנגלית שלי היא חלשה מאד (ביחס לזה שזו שפת האם שלי

) אבל זה באמת לא נורא, פעם הדברים האילו הטרידו והביכו אותי עד מאד, היום אני חיה איתם בשלום. נהנית מהלמידה.

כיף להתעדכן כאן, אני חושבת עלייך

גם אני נכנסתי לקרוא. מרתק...
נשמע כמו סרט...
איפה את גרה היום? אם אפשר לשאול...

אין בי ולו שמץ קטן של התנשאות או רצון ליצור מצב לא נעים, היה נדמה לי שעדינה בעניין הזה, כי ראיתי בכמה מקומות שהיא שואלת.
לא התכוונתי לבקר את פעולת התיקון אלא את התיקון עצמו... מצטערת אם זה נשמע לך ביקורתי מצדי. זה לא. בכלל, בד"כ אני משתדלת לא להגיד כלום בענייני שפה, כי למרות הידע המקצועי המסוים שלי אני תמיד מרגישה בורה למדי (ואולי דווקא בגלל הידע הצר שלי אני יודעת את עומק הבּוּרות שלי P-:). והנה אמרתי ואני מצטערת שאמרתי... סליחה על כל הדיון הזה.

שליחה על ידי דף* » 20 פברואר 2010, 18:12

עדינה איכשהו התגלגלתי מאתר של חבר יקר -מדריך טיולים לאתר הזה ולדף הזה וקראתי אותו בשקיקה
איזה כיף לי שאת בקהילה ובמרחב שלי...!!!

אני רואה שעברה יותר משנה מאז שנכנסתי לדף הזה.
הערב חשבתי שאני חייבת להיכנס ולעדכן בקצרה.
לפני כמה ימים באה לכאן מישהי ושאלה למה שתי המשפחות האחרות עזבו את המקום והסברתי בקצרה שאחת רצתה בית ספר טוב לילדים שלהם והשניה רצתה להיות קרובה יותר למרכז ולהורים... ואמרתי גם שבנוסף לזה שתיהן כולל אותנו לא מצאו כל כך את מקומם כאן במושב הזה ובאיזור בכלל, לא הרגישו בבית.
ואז תוך כדי דיבור קלטתי שאני הייתי צריכה ששתי המשפחות האחרות יעזבו בכדי שאני אצא מתוך הבועה הנוחה שיצרנו כאן יחד ואתחבר עם אנשים אחרים מחוצה לנו בכדי שאוכל ליצור לי כאן בית, במקום הזה עם מי ומה שיש כאן.
אז זה מה שקורה בשנה האחרונה,
יש לי כאן היום במושב הזה באיזור הזה קהילה קטנה שהולכת ומתרחבת של אנשים מקסימים.
ממש בית!
אני שמחה שנארנו כאן, ממש שמחה.

הערב עשינו "ערב בנות" לכבוד יום ההולדת של מישהי מכאן וכולנו בשלב מסוים (אחרי הרבה צחוק וגם קצת בכי של התרגשות) הסתכלנו מסביב בפליאה על האהבה והחמימות והחברות שנוצרה בין כולנו.
הרגשנו ברות מזל לגור כאן.

חברות עמוקה הולכת ונרקמת ולאט לאט מצטרפים עוד...

זהו לעכשיו, לילה טוב
מי היה מאמין? (-:

אנונימי

מאמינה ובגדול ושמחה מאד עבורך ועבור אותן נשים שהן שכונתייך!
ואפילו קצת מזדהה.

וואו !!!!!!!

נפלא...

גם אני עוברת תהליך דומה
אמנם לא היתה לי מעולם קומונה של חברים סביבי,אבל הקשר הזוגי האינטנסיבי היה בהחלט בועה.
מאז שעזב בן הזוג את הבית, אני מוצאת עצמי נפתחת לאנשים סביבי ורוקמת קשרים חברתיים חדשים הרבה יותר בקלות.
אם עד היום (כולל...) חייתי איזושהיא פנטזיה של קהילה קטנה של משפחות חינוך ביתי,דלת מול דלת, ביישוב אקולוגי ואורגני וכאלו,פנטזיה שאני מנסה לייצר ולממש בהווה,
הרי שמציאות חיי מזמנת לי שוב ושוב עוד ועוד חוויות חיוביות עם השכנים הנוכחיים במושב שבו אני חיה.
מגלה כל יום מחדש את היופי שבקהילה המקומית הקיימת
למשל: חברה שילדה השבוע זוכה לקבל ארוחות מבושלות לכל ילדיה ומשפחתה למשך 3 חודשים, בסבב בין האימהות-השכנות . בביה"כ נתנו לבני לתקוע בשופר ואחת האימהות סיפרה ושרה סיפור-הצגה לילדים (שקשור לפרשת השבוע) שישבו במעגל על הרצפה,מול ארון הקודש הפתוח.

בקיצור- שנזכה בשנה החדשה לפתוח ליבנו ועיניינו לראות ולחוות את הטוב שקיים בסביבתנו הקרובה
(בלי לוותר על מימוש הפנטזיות...רק להיות מסוגלים לראות את המימוש שלהם בחיי היומיום הפשוטים שלנו)

שנה טובה וחתימה טובה
נעמה