כמה ילדים

[לילך*]

מה קרה למיטה המשפחתית?

[עדי_יותם*]

קראתי איפשהו והסכמתי, אם כי זו הכללה, כמובן: ילדים אוהבים לשחק לבד ולישון יחד. לכן עם השניים שלי, יש חדר שינה משותף, והם שמחים על זה מאוד (הקטנצ'יק יצא ממיטת ההורים בגיל שנה וחצי, בערך). חדר המשחקים מאפשר לבכורה לשחק שם בדברים הקטנים, כשהקטנצ'יק בסלון או צמוד אלי.
הייתי נותנת לילדים אפשרות לבחור, מה הם מעדיפים. שאלנו את הבכורה - לא הנחתנו עליה.

[חבצלת*]

מיטה משפחתית אצלנו עד הגיל שהם מפסיקים לינוק. לא רואה ת'עצמי ישנה במיטה עם ילד בן 6 וגם לא חושבת שזה ככה צריך להיות (מה, בשבטים אפריקאיים לא יוצאים מהערסל של ההורה עד גיל 18?) אבל שכל אחד יעשה מה שטוב לו.
למה בכלל שאלתי:
בני שעלה עכשיו לכיתה א' קלט מהשיחות שלנו את הרעיון שאולי הוא יכול לעבור לחדר העבודה (בנתיים הם 3 היו בחדר). מה אתם חושבים, הוא התלהב וביקש את זה ואחרי קצת הירהור אמרתי לו שננסה והעברתי חלק מהדברים שלו לשם (מיטה הייתה שם ודברי בית הספר שלו גם ככה היו במדף של שולחן העבודה שלי). אמנם יוסי היה מה-זה לא מרוצה מכך (לא היה לו כוח לבלגן ועוד נימוקים אידאולוגיים כמו"הוא יתרגל להיות לבד ומה נעשה אח''כ כשנצטרך לשים איתו עוד אח?") אבל מצד שני יש בזה יתרונות: הילדים הולכים לישון בזמן כי הם לא חוגגים ביחד, יש לילד פרטיות למשל לקרוא במיטה אם הוא רוצה לפני השינה, או לעשות משהו שהוא לא רוצה שהאחים שלו יצטרפו אליו בו, וכו'.
אבל יוסי טוען שזה ירחיק בינו לבין אחותו. אז עדיין לא החלטנו למרות שנראה לנו שהילד מרוצה...

[א.ילת*]

עד גיל מסוים (עשר, נגיד) אני בעד החלוקה של המסעדה. בעצם, זה מגיל מסוים כי כרגע נוח לי שהם ישנים עמנו בחדר.
אחרי גיל כזה, זו באמת בעיה. לדעתי עדיף חדרים קטנים ומחיצות. ילד זקוק לפרטיות.

[חבצלת*]

האם הרבה ילדים זה חלק מה"באופן טבעי"?
כלומר, יש כאן משפחות "חילוניות" בהגדרה עם 5-6-7 ילדים. אני לא פוגשת את זה הרבה אצל החילוניים שאני רואה מסביב. האם זה חלק מאורח החיים הזה, שקרוב לטבע ולעצמך?

[אמא_של_יונת*]

חבצלת,
יש כמה משפחות כאלה, ואני מכירה כמה כאלה (הזכרתי זאת פעם בדף אחר). לדעתי זה עניין של סדר עדיפויות, לאו דווקא של "באופן טבעי".

[יונת_שרון*]

זה לאו דוקא באופן טבעי. ראי למשל קהילת באופן טבעי מפגע אקולוגי.

[אמא_ל_5*]

אנחנו משפחה חילונית למהדרין. יש לנו חמישה ילדים, ובדיעבד הייתי שמחה אם היו יותר (אני עוד חודשיים בת 44, כך שכנראה כבר לא יהיו...). שנינו ממשפחות של שני ילדים - בן ובת, ברווח של 7-10 שנים. שנינו חשנו שזה מעט. תמיד חשבנו שארבעה זה מספר מצוין, אך כשהיו ארבעה אני הרגשתי "מה, זה הכל?" אני לא יכולה לתאר לעצמי לחיות עפ פחות ילדים. כשיש רק 1-2-3 בבית, אני מרגישה שממש ריק ומשעמם בבית. היום זה קורה לא מעט, כי הגדולים כבר הרבה אצל חברים, כולל לישון בלילה, ומכאן התחושה שהייתי רוצה לפחות עוד ילד אחד, קרוב לאחות הקטנה (יש שש שנים בין מספר ארבע לחמש). אני אישית פשוט חשה שהילדים הם ההצלחה והכיף הכי גדול שלנו. וזה לא שאני עקרת בית בלבד, ושאין לי מקצוע מעניין מאתגר. אין לזה גם שום קשר עם "באופן טבעי". כל אחד מהילדים היה מתוכנן , ולא יצא "באופן טבעי".
ובעניין החדרים - למזלנו הטוב יש לנו אפשרות שלכל ילד יהיה חדר משלו. אין לי ספק שעדיף חדר קטן, אבל פרטי, על חדר גדול לכמה ילדים. לפחות זה כך אצלנו במשפחה. עד לפני שלוש שנים גרנו בבית הרבה יותר קטן, ומאז שיש אפשרות שלכל ילד החדר שלו, יש הרבה פחות חיכוכים. כשהם קטנים הם נהנים ביוחד, אבל מגיע גיל שפרטיות מאד מאד חשובה להם. אצל בני הגדול זה הגיע בגיל שש. אבל אולי כי היו לו רק אחיות. אבל גם הבנות בגיל 7-8 כבר מאד רצו פרטיות. ואם אין אפשרות לחדר אישי לכל ילד, נראה לי חשוב מאד לארגן את החדר כך שלכל אחד את החלק שלו, שבו הוא אדון לסדר, לסידור, ושבו הוא יכול לבקש שלא יכנסו ולא יגעו בשום דבר.

[אמא_אינקובטור*]

אני בת יחידה.
היתה לי ילדות מאושרת, אני לא מחשיבה את עצמי כמפונקת או בודדה (שני הסטראוטיפים הקלישאיים ביותר לגבי ילדים יחידים), ולא העליתי על דעתי שלבתי לא יהיה אח/ות. כל כך שמחתי כשגיליתי שאני בהריון, כשהיא היתה בת שנה וחצי. כל הקשיים שבגידול פעוטה ותינוקת חדשה מתגמדים לעומת ההרגשה של "עשיתי זאת, היא כבר לא תהיה בת יחידה".

הקטנה עדיין קטנה, אבל כבר יש רצון לתינוק נוסף. אין יכולת (כלכלית, נפשית, בריאותית). אבל כנראה שילדים זה דבר ממכר. כשלא היו לי, רציתי. ועכשיו שיש אני רק רוצה עוד ועוד.

[תמר_ס*]

אמא ל-5, אני אחת מ-5 ואף פעם לא היה לי חדר לבד. ולא היה חסר לי, דווקא היה כיף השיחות הליליות שלנו. נכון שאלו היו זמנים אחרם ובכל זאת לא נראה לי כזה חשוב שלכל אחד יהיה חדר משלו, למה לך כן?
אני מנחה שבגילאים 15 ומעלה (סתם זרקתי מספר) זה כן חשוב אבל למה לפני כן?

[אמא_ל_5*]

אנחנו כנראה מפונקים. משום מה הם מאד מקפידים על הפרטיות. עכשיו היינו שנה בחו"ל, וזה כלל שהייה לא מעטה בבתי מלון (עד שמצאנו בית וכו'), ואז כמובן הם היו ביחד. אחד רצה לקרוא - השני רצה לישון והאור הפריע לו. אחד רצה טלויזיה, השני רצה שקט, "אמא, היא ישבה על המיטה שלי"," אמא, היא נגעה בבגדים שלי". "זה הוא מפזר את הכל כל הזמן" "בגללה כל כך מבולגן כאן". וכו' וכו'.
כרגיל אני שואלת את עצמי - איפה נכשלנו? אבל השורה התחתונה היא שיש הרבה יותר שלווה ורגיעה בבית שלנו כשכל אחד יכול לסגת לחדר שלו.
אני תמיד גדלתי בחדר לבד, כאחת משני ילדים, עם הפרש של 10 שנים ביני לבין אחי הגדול. אולי זאת הסיבה שנראה לי הגיוני מאד שכל אחד רוצה את החדר שלו. אבל כפי שאמרתי - עד לפני שלוש שנים גרנו בבית קטן של 80 מ"ר, והם היו יחד. זה בודאי לא סיבה שלא יהיו הרבה ילדים. אבל אני בהחלט מרגישה שיש פחות ריבים כשיש יותר מרחב. אני שמחה שמתאפשר לי לתת להם את המרחב הזה.

[אמבט_ים*]

אני גדלתי עד גיל 12 עם אחותי הקטנה באותו חדר, ושתי אחיותיי הגדולות בחדר אחר, אני זוכרת שתמיד חלמתי על חדר משלי, הרגשתי את זה הכי חזק כשבאו חברות שלי לביקור אז ממש לא רציתי את אחותי הקטנה לידי, והייתי מחפשת פרטיות בכל מיני פינות בבית הלא גדול במיוחד שלנו, ואז עברנו דירה, לבית מרווח בפרברי ירושלים עם חצר, כביכול התגשמות חלום, אבל בעצם כל אחד הסתגר בחדרו, והביחד שהיה, האינטימיות, ההמולה נעלמה, נהיה משהו עצוב כזה, ובזכרונות שלי הבית ההוא, (שהיה סתם בית דירות מול מרכז מסחרי), היה תמיד מן געגוע ,לאינטימיות, לבטחון שחשתי. מאז אני חושבת שיש משהו מאוד יפה באחים שגדלים יחד באותו החדר, משהו מיוחד, חזק, מגבש, צנוע.
ואולי יש קשר בין אנשים חברותיים במיוחד לכאלה שפחות לדרך בה הם גדלו, עם אח אחד ויותר. מה אתם חושבים?

ויש לי עוד שאלות, שקשורות לדף הפעם, איך אתן ידעתן כמה ילדים אתן רוצות, האם זאת היתה ידיעה מראש, או שזרמתם עם החיים וכל פעם שהרגיש לכן הבאתם ילד לעולם? ומה היו הסיבות לכך? האם זה היה מין "דגדוג ברחם" כלומר תחושות אמוציונאליות גרידא, או שהיו עוד שיקולים?

[תמר_ס*]

נראה לי הגיוני שילד שגדל עם כמה אחים ידע טוב יותר להסתדר בחברה. אבל זה לא מובן מאליו.
לי למשל היה מאוד קל לגור עם חברות באותו חדר כשהגיע הזמן, היו לי חברות שהיה להם קשה ונורא. נגעו להן, הסתכלו עליהן, פתחו תריס בבוקר וזה העיר אותן, נשמו בלילה וזה העיר אותן. כל מיני כאלה.

[צפי_ג*]

לי היה חדר לבד, בעוד שארבעת אחי לנו כולם ביחד - לבת יחידה יש מעט פריבילגיות , אם ניתן לקרוא לזה כך.

ואני תוהה אם זו פריבליגיה. קראתי כמה ספרים על העוני הנורא ששרר באירופה. ספרים אוטוביוגרפים. בכולם האחים לנו ביחד. מכל תאורי העוני, הלינה ביחד נראתה החוויה הכי נורמלית ומשפחתית של המשפחות הללו.

לנו חמישה בנים ודירה פצפונת. הם מתחלקים כעת 3 בחדר אחד, כשלאחד יש מיטה מאוד גבוהה, ושנים בחדר השני.

הצעתי להם להעביר את כולם לסלון ולעשות להם חדר אחד ענק שכולם ישנו בו. הם מאוד שמחו על הרעיון. הם לא רואים בלינה באותו חדר בעיה כלשהי. הצעתי להם גם לעבור לדירה יותר גדולה אבל ללא חצר והם אמרו בשום פנים ואופן לא. כך שהלינה ביחד כנראה באמת לא מטרידה אותם.

ועוד ראיה לי לכך. אפילו שיש לי היום שני חדרי שינה עבורם, לעתים מזומנות הם מתקבצים כל החמישה באותו חדר, אחד על שמיכה על הרצפה, שלושה אחרים מקובצים במיטה אחת (ולא שאין שם עוד אחת) ורק הבכור שולט מעל ממיטתו שבמרומים.

היות וכנראה הבכור ילך שנה הבאה לפנימיה (מרצונו) יתפנה לנו מעט מקום.

ולמה רוצים הרבה ילדים? כי הגידול שלהם הוא הדבר שגורם לי הכי הרבה הנאה בחיים. ולא שמעתי שאנשים שבעים מהנאות אחרות שלהם. אם מישהו אוהב ללכת לים, הוא ירצה ללכת כל יום גם אם משמעו לחזור הביתה מלא בחול (איך שאני שונאת את זה) גם אם משמעו לנסוע שעה וחצי הלוך שעה וחצי חזור בתנועה מעצבנת. אם מישהו אוהב לעשות סקי, הוא ידאג לחופשה אחת לשנה, לכל הפחות, ויקשיב בחורף יום יום לתחזית, שמא, אולי ירדו שלושה סנטימטר שלג בחרמון, גם אם הוא מתעייף מהסקי, גם אם הוא מתעצבן מהתור באתרים. אני אוהבת ילדים, ואת ילדי בפרט. וזה שווה לי המון. גם את שעות העייפות, גם את העצבים לפעמים. גם את הבלאגן.

[רונית_סלע*]

מיה, זה נושא שמעסיק אותי המון, ותודה על שניסחת בצורה כל כך קולעת את השאלות שעוברות בי בקשר לזה. בדיוק בימים אלו אני מנסה לברר את העניין, ביקשתי בתוכי הכוונה ועכשיו כשקראתי את מה שכתבת זה היה כמו במיוחד בשבילי...
יש לי שתי בנות, בנות ארבע ושנה ושמונה, וכרגע אני מרגישה שאני רוצה הפסקה. אבל ברור לי שאני רוצה עוד. מה, יותר לא להיות בהריון? לא ללדת? להשאיר את האפשרויות להרחיב את אמהותי לא ממומשות? זה נראה לי כמו החמצה בלתי נסבלת. ומצד שני, יש בי איזו התנגדות חזקה, עמוקה, לכך שיהיו לי הרבה ילדים (יותר מ.. ארבעה, נגיד). וגם למרווחים קטנים. פעם היו לי גם המון נימוקים משכנעים לכך (שהילדים לא מקבלים מספיק וכו'). היום אני כבר יודעת שיש כאלו שזה טוב בשבילם, ובשבילי, לפחות כרגע, כנראה שלא. משהו בי מתנגד לכך בכזה תוקף שאני חייבת להקשיב, ולא להתפתות לקולות אחרים, שמראים לי פתאום את הקסם שבזה, את האתגר והאפשרויות לצמיחה. בינתיים אני פשוט נהנית מבנותיי, מהמצב הזה של להיות אמא לשתי בנות, משתדלת לחיות אותו ולמצות אותו ולא להתעסק בעתיד הלא ידוע. ולפעמים, כשאני רואה אשה בהריון (ויש המון כאלה סביבי כל הזמן...), אני מרגישה כמיהה מתוקה, ואם אני נסחפת הכמיהה מתפתחת לחששות, ולספקות, ולהצתה מחודשת של הויכוח הפנימי- אז כמה ילדים?

[חבצלת*]

אני בדיוק ההפך ממך -מתחילה להיפרד בהדרגה מהחלום של 7-8 ילדים כי נראה לי שזה לא בשבילי, ולהסתפק באכזבה מסוימת בחלום על 5-6. 4 כבר ישנם שיהיו בריאים, אז פתאום זה נורא קרוב ו... מפחיד.
מצד שני ברור לי מעבר לכל ספק לאור ההתנהלות שלי מאז הלידה של הילד הרביעי, ואפילו עוד קודם, שאני בפירוש לא בנויה ליותר משישה ילדים. וגם זה, יהיה נס אם לא אתמוטט. אני פשוט אדם כזה, שמכניס את עצמו ליותר מדי לחצים ואז לא יודע איך לצאת מהם. ואני מנסה לבדוק אם אפשר לוותר על התכונה הזו... אבל בינתיים, אני גם מוותרת על כל מיני חלומות יומרניים.

[צפי_ג*]

לוותר על חלומות יומרנים, זה הקטע הכי חשוב בגידול משפחה ברוכת ילדים.

לא הצבתי לעצמי מטרה. אמרתי כשיהיה לי כח. והיות והעתיד לא ניתן לחיזוי מבחינתי, אני לא מתעסקת במניה קדימה. מספיק שאני צריכה כל הזמן למנות אותם כעת (אחד חזר מבית ספר, שני חזר מבית ספר, שלישי חזר מבית ספר, אחד יצא לגינה שני יצא לגינה וכו')

[אמא_ל_5*]

בסוף השבוע הזה ארבעת ילדי הגדולים לא היו בבית, והיתה רק הקטנה, בת 3.5. היה לי ממש קשה. וחלק מהקושי היה פשוט קושי מה לעשות איתה. גיליתי שבעצם מעולם לא היתה לי ילדה בת 3.5 לבד, תמיד היו עוד אחים בסביבה. אני מאד מצטערת שאין לנו לפחות 6 ילדים, והאמת שלעיתים אני חושבת ששבעה או שמונה היה מתאים לנו יותר. אני באמת מרגישה שככל שיש יותר ילדים הדבר נעשה קל יותר. דווקא שני ילדים היו השלב הקשה ביותר מבחינתי. וזה לא שהילדים הגדולים מטפלים בקטנים, אלא שבאופן טבעי יותר מעניין לכולם כשיש עוד ילדים בבית.

[חבצלת*]

אני מסכימה איתך. בדיוק היום בצהריים הלכתי לישון, בעלי נשאר לשמור על התינוק, הרדים אותו, ושתה לו כוס תה עם עיתון ולמד קצת. הגדולים היו בסביבה אבל ממש לא דרשו שהוא יעסיק אותם! מה פתאום?! היו להם עניינים חשובים יותר (לגו, מחבואים, משחקי אתגר, סולמות וחבלים...). אם היה ילד אחד, הוא כבר היה דורש את התשומי שלו בוודאי ובוודאי. כי מה פתאום שישב לו סתם כך אב פנוי כשיש ילד משועמם בסביבה ואפילו במחשב אי אפשר לשחק?:-) בתור ילדה יחידה למשך 12 שנה אני ממש שיגעתי את ההורים שלי, בחופשות במיוחד. "תספרי לי תשחקי איתי תציירי לי".

[תבשיל_קדרה*]

לא הצבתי לעצמי מטרה. אמרתי כשיהיה לי כח. והיות והעתיד לא ניתן לחיזוי מבחינתי, אני לא מתעסקת במניה קדימה
ככה גם אני.
ועם זאת - אני מקווה לעוד ילד(ים). פעם.
אתמול שכן שאל מה התכניות שלנו (עם יותר מרמיזה עבה ל"תעשו הרבה ילדים"). אמרתי לו שאם יראה אותי שוב עם בטן, ידע שאנחנו ממשיכים.

[בשמת_א*]

דווקא שני ילדים היו השלב הקשה ביותר מבחינתי.
והנה אני תקועה עם השלב הכי קשה.
אמא ל-5, בפעם הבאה שתיתקעי עם אחת לבד בבית אולי תקראי לנו?
כרגע שלושתנו נשמח מאוד, וכשרני יגמור את העבודה הסמינריונית (על שבירת הקוד בשיווק פורמולות!) נשמח ארבעתנו!

[חבצלת*]

בשמת, זה בהחלט השלב הקשה ביותר. גם לי זה זכור ככה.

[ורד_לב*]

ולי אמרו שהמעבר מ-1 ל-2 הוא הקשה. מעניין!

[עתליה*]

אני כל כך משתוממת! איך אפשר למצוא רגע לעצמך עם כל כך הרבה ילדים? לי יש רק אחד ואין לי שניה לעצמי.......

[אמא_ל_5*]

עתליה - זה בדיוק מה שאמרתי - כשהייתי בסוף השבוע עם אחת לבד - ממש לא היה לי רגע לעצמי. כשכל החמישה בבית, או לפחת שלושה, הרבה יותר שקט ורגוע. וגם חבצלת סיפרה על מצב דומה.
כמובן שבשנים הראשונות זה יותר קשה, אבל כמו שאמרת - 100% מהזמן שלך תפוס - אז אפשר באותה הזדמנות כבר לדאוג לשניים שלושה זאטוטים. הרי בין כה אין לך רגע מנוחה...

[חבצלת*]

זה מה שבעלי תמיד מסביר לי, שאין בטבע יותר ממאה אחוז:-D

[צפי_ג*]

שאם יראה אותי שוב עם בטן, ידע שאנחנו ממשיכים

יש אנשים בעולם ללא בטן?

כאשר יש ילד אחד, יכולת ההעסקה העצמית שלו מוגבלת. קבוצה של ילדים תמיד מעסיקה את עצמם באופן זה או אחר (גם למגינת ליבם של ההורים) וכך נותר מבוגרים יותר זמן פנוי לקפל כביסה, לנקות את הבית, לשטוף כלים וכו'. המעצבן בעבודות אלו שהן סיזיפיות. המעלה בהן, שאפשר להפעיל בהן את המח. שעות ההגיגים הגדולות שלי הן בעת העבודות הללו.

[אביב_חדש*]

כשהילדים באים מהמסגרות שלהם, ויש לקטנה אחרי מי לרדוף, אני מספיקה הרבה יותר מאשר אנחנו שתינו בבית. כמה זה נכון: קבוצה של ילדים תמיד מעסיקה את עצמם באופן זה או אחר

[חבצלת*]

הם יכולים, כמובן, גם להעסיק את עצמם בלהרוס את הבית...
אבל זה לא קורה יותר מפעם ביום.

[צפי_ג*]

אחרי שהם הורסים, הם בונים מחדש. ואני לא בטוחה מה יותר גרוע.

היום הם בנו את הסוכה. בעלי הוריד את הקישוטים. לפני שהוא אמר ג'ק רובינסון כל הקישוטים היו מגולגלים על הרצפה רמוסים מתחת לכפות הרגלים. כל כך צפוי מבחינתי. כל כך לא צפוי מבחינתו.

[חגית_ל*]

ואני פתאום מצטערת שלא הבאתי לגדולה - בת 6 - אחים קודם. כ"כ היא מחכה שהקטנה תגדל והיא תוכל לשחק איתה - בת 4 חודשים. אומרת לי שחבל שאין לי 5 ילדים, לא, יותר טוב 6. למה? כי יוכלו לשחק 2-2-2. מסכנה!

[יוני_א*]

סליחה על ההתערבות בשיחות נשים.
ילדים צריכים ילדים יותר קטנים מהם, יותר גדולים וכו'.
אולי זה יחסוך ממכם לקחת אותם כל הזמן לחברים.

[חבצלת_השרון*]

כנראה שאני ממש חולה, אבל כבר מתחילה לצוץ בי פעם פעמיים ביום המחשבה על הילד החמישי. חולה, אמרנו?

[ה_עוגיה*]

חבצלת, גם אני חושבת לפעמים על הילד החמישי (ויש לי רק ילדה אחת)

[חבצלת_השרון*]

הבנתי את הרמז.

[חגית_ל*]

ואמא שלי אומרת 'תעשי חשבון ולא ילדים!' - כי אני מעדיפה להגדיל את כמות הילדים ע"ח כמות ההכנסה.

[מתנחלת_אלמונית*]

א. יש את השאלה מתי מתחילים כלומר גיל החתונה וכ'ו
ב. באיזה חברה אתם חיים חברה המעודדת ילודה או לא (אצלנו הממוצע למשפחה זה 6 ילדים פחות זה משפחה קטנה).
ג. אתם נהנים עם ילדים או הולכים על הקירות.
ד.האם אתם מוכנים לבלות שוב ושוב את חוויות הלילות הלבנים וכאבי השניים וכ'ו
ההחלטה שלכם

[אביב_חדש*]

האם אתם מוכנים לבלות שוב ושוב את חוויות הלילות הלבנים וכאבי השניים וכ'ו
השאלה בעיניי היא האם הלילות הלבנים והקשיים שבדרך מעיבים כל כך על חווית ההורות.

[פלוני_אלמונית*]

בכלל כמו שריטה שרה כי "ילדים זה שמחה"

הברירה הטבעית שרו לפני היות ריטה.

[אני*]

כן - אבל השיר הוא שיר ציני, שיר מחאה. הוא לא באמת מבקש לעודד ילודה מרובה. שימו לב למילים!!

[פלוני_אלמונית*]

ואני מפנטזת על מספר ארבע כבר זמן מה... והבעל שלי טוען (ובצדק) שמדובר בלוגיסטיקה שונה לחלוטין. למשל-אוטו אחר- לדעתי ממוצע של שלושה הוא לא אחר בגלל מספר המושבים ברכב המשפחתי, תקציב החופשות שירקיע שחקים, בית עם חדר נוסף....
קשה להשאר אדישים להגיון מחד ולתשוקה מאידך.

[סמדר_נ*]

ג. אתם נהנים עם ילדים או הולכים על הקירות.
אי אפשר ללכת בהנאה עם הילדים על הקירות? כמו ספיידרמן?

[לילך_ר*]

לחבצלת השרון וכל שאר הבנות נכנסתי באיחר של שנה מה קורה איתכן מעניין לדעת ? אני אישית חולמת על ילד רביעי ועדיין חולמת..

[שרה*]

כמה ילדים להביא לעולם תלוי בכמה גורמים קודם כל:המצב הכלכלי שיאפשר
לתת לילדים את מה שהם צריכים כמו:מזון,הנעלה, הלבשה, חוג אחד לפחות
חינוך.והגורם השני הוא עזרה, כשיש עזרה מהבעל, מהחמות,מהאמא, מהמשפחה המורחבת.והגורם השלישי הוא אהבת ילדים, והמון סבלנות.
והגורם הרביעי הוא שיהיה מספיק מרחב בבית לילדים במיוחד בימים של חורף שהילדים בבית,בשאר העונות עוד אפשר להוציא את הילדים לטיול.
אם שניים או שלושה תנאים מתקיימים אז אפשר להביא לעולם ילדים לפי
הגורמים שציינתי. מה דעתכם?

[רוקדת_לאור_ירח*]

_אם שניים או שלושה תנאים מתקיימים אז אפשר להביא לעולם ילדים לפי
הגורמים שציינתי. מה דעתכם?_

לא מסכימה.
ראשית, התפיסה שצריך כסף כדי לגל ילדים לא מקובלת עליי. היא הולכת יד ביד עם סוג של תנשאות על אנשים שאין להם כסף ומותר להגיד עליהם שהם "פרזיטים" ו"שלא יביאו כל כך הרבה ילדים" וכו'. רק למי שיש כסף יש זכות להיות הורים? אלה ערכים קפיטליסטיים שלא מקובלים עליי.
גם לגבי עזרה ותמיכה- רצוי שיהיה , ואם אין? לוותר על ילדים?
רק לגבי אהבת ילדים אני מסכימה, שהרי רצון להביא ילדים לעולם הוא דבר בסיסי וראוי לכל ילד שירגיש רצוי ואהוב וכן אין שום סיבה שהורים יסבלו מגידול ילדים אם אין הם אוהבים ילדים ורוצים בהם.

נקודה משמעותית מאד בקשר לנקודות שהעלית:
את יוצאת לא רק מתוך נקודת מוצא של ערכים של כסף ומשאבים, שכבודם במקומם מונח אבל לא כדי לנהל אותנו, את גם יוצאת מעוד נקודת מוצא מערבית סיסית שהיא לפי דעתי מוטעית מאד: שהכל בשליטה שלנו.
אז זהו, שלא חסרים אנשים שחשבו שיש להם כסף והיתה להם משכורת וביסוס ויום אחד פיטרו אותם. לא חסרים אנשים שנקלעו למבי חולשה, מצוקה, מחלה. יש גם מקרים הפוכים של אנשים שהביאו ילדים לעולם בידיעה שאין תמיכה סביבתית מכל מיני סיבות ועם הזמן דווקא קיבלו תמיכה מהסביבה הרבה יותר מכפי שציפו.
לא הכל בשליטתנו, לא הכל אפשר לתכנן. יפה שיש לנו כוונות וזה דבר חשוב מאד מאד בעייני, אבל בואי לא נשכח שיש בחיים הפתעות לכל מיני כיוונים.

[שרה*]

תגובה לרוקדת לאור הירח,קודם כל טוב שאת מסכימה איתי בקשר לאהבת
ילדים.הכוונה שלי בגורם הכלכלי שהמצב הכלכלי יאפשר לתת לילד את מה
שצריך ולא צריך להיות עשיר כל כך,ואם אין להורים כסף יש להם זכות להביא
ילדים לעולם.בקשר לגורם תמיכה ועזרה, אם אין תמיכה ועזרה לא צריך
לוותר על הבאת ילדים לעולם, אבל יש לקחת בחשבון שאותם הורים יצטרכו
להתמודד בסבלנות ובהתמדה עם גידול ילדיהם בנוסף לשאר הדברים כמו
הוצאות למיניהם,תשלומים וכו'.אבל,ההתמודדות בסבלנות ובהתמדה יחזק
את מערכת יחסיהם.שזה דבר מאוד חשוב לילדים. בקשר להערה שיש בחיים
הפתעות לכל מיני כיוונים, אני מסכימה איתך. מה דעתך?

[גנגה*]

אני רוצה לדעת האם להיות ילד יחיד זה נורא כל כך?

[טליה_אלמתן*]

זה נשמע לי נורא עצוב, לא? תמיד הם מבקשים מההורים אח קטן.

(ואז, עד שעושים, הוא כבר ממש קטן יחסית לאח שלו, ועוברות שנים עד שהם יכולים להיות ממש "אחים")

[דליתוש_ב*]

בכיף הייתי עושה 3-4 ילדים (אנחנו 4 בנות ותענוג גדול) אבל מה אם העולם?
הבעיה הגדולה ביותר והדחופה ביותר של האנושות היא התפוצצות אוכלוסין.
אני מעדיפה לשלם מחיר אישי ולא לתרום לבעיה מעבר לשני ילדים. (אחד "במקום" כל הורה)
אם 2 לא יספיקו, אימוץ בכל גיל נראה לי פתרון אקולוגי ואישי מעולה.

[טליה_אלמתן*]

אני מעדיפה לשלם מחיר אישי ולא לתרום לבעיה מעבר לשני ילדים
נשמע לי לא טבעי - טבעו של מין לרצות להתרבות.

[אם_בנים_שמחה*]

אחד בכל פעם.
אני אפפם לא רציתי ילדים באשראי.
כל אחד בא בפני עצמו והיה אחרון עד שהתחשק לי הבא.

ויש לי ארבעה.

[אמא_של_יונת*]

_כל אחד בא בפני עצמו והיה אחרון עד שהתחשק לי הבא.
ויש לי ארבעה._

[פלוני_אלמונית*]

(ואז, עד שעושים, הוא כבר ממש קטן יחסית לאח שלו, ועוברות שנים עד שהם יכולים להיות ממש "אחים")


אני מוחה!

טליה, לי יש שתי אחיות גדולות ממני, בהפרש של אחת עשרה שנים ושתיים עשרה שנים. ואנחנו ממש "אחיות", וממש קרובות, תמיד היינו. הן חברות טובות שלי, היום שאני "גדולה" (צבא) ולהן יש משפחות כבר, וגם כשהייתי צעירה יותר.

בקיצור אולי לא היה לי הרבה עם מי לשחק מחבואים ובמובן הזה הייתי קצת בת יחידה, אבל בכל זאת גם קשר בין אחים בעלי הפרשים גדולים יכול להיות חזק ומרגש.

[טליה_אלמתן*]

זה מצחיק - יש לי אחות שצעירה ממני בחמש שנים, שהיום , בהסתכלות על ילדי זה נראה לי ה-מ-ו-ן, אבל אנחנו באמת חברות מאוד טובות

[אם_הבנים_שמחה*]

מבט הסטורי.
משפחות מרובות ילדים זו תופעה של גג 200 שנה.
עד לפני כן, היו יולדות הרבה ומיעוט הילדים היו חיים.
"הבעיה" כיום היא שאחוז התמותה ירד.
בתנ"ך אין משפחות כאלה.

[טליה_אלמתן*]

אז באמת, מה "טבעי"?

[דליתוש_ב*]

דוגמא ל"טבעי" היא חיים בשבט. האנושות חיה כך החל מראשיתה ועד ימינו (2 מיליון שנה לפחות), מבלי להביא את העולם על סף שואה אקולוגית.
זה לא אומר שזו הדרך היחידה...
נראה לי שעכשיו התרבות המערבית עושה את דרכה (אט אט..) לקראת חיים באופן טבעי בצורה מערבית.
או שנספיק לפני שניכחד, או שלא.

[א_גרויסע_מויש*]

בתנ"ך אין משפחות כאלה.
המממ. יעקב ו-13 ילדיו (בעצם, אולי היו עוד בנות, רק שהן לא נאנסו, אז לא היה שווה להזכיר אותן)?
מצד שני, היו לו 4 נשים, אז אולי זה לא נחשב כזה הישג .

[אם_הבנים_שמחה*]

המממ. יעקב ו-13 ילדיו

טוב, נו, זה היה ברור ששמו יעלה.



מצד שני, היו לו 4 נשים
עלית עליו.


אז אולי זה לא נחשב כזה הישג
בדיוק.

ושימי לב שלבניו היו פחות ילדים מאשר לו.

[אמא_אלמונית_הפעם*]

רציתי המון ילדים. הוא אומר שבעצם תמיד רצה מקסימום שניים, ולחכות. יש אחד, בן שנה. כל כך רציתי הרבה אבל אם נחכה זה באמת יהיה רק שניים (השעון, אתם יודעים), ואז גם התחלתי לחשוב - אולי כבר רק אחד ודי, זהו - גמרנו עם התינוקייה, עוד מעט אוכל לחזור ללימודים (ולשלב חינוך ביתי). אז נכון שפעם רציתי המון, וזה נורא עצוב לי לחשוב שזה לא יקרה, אבל אולי רק אחד זה גם לא נורא? יש לכן סיבות טובות לילד אחד? אני כל כך צריכה עזרה. דווקא מכן.

[תבשיל_קדרה*]

לי נראה שזה לא ענין לשיקולים של "בעד" ו "נגד", אלא לרצון מהבטן.

[נוסעת_סמויה*]

אמא אלמונית הפעם,
בדפים לגדל ילד יחיד ו ילדים יחידים מתנהלים דיונים ערים בשאלות שמעסיקות אותך. אני מציעה לך להיכנס לשם @}.

[פלוני_אלמונית*]

למישהי יש הקלטה של הסרט התיעודי על המשפחות מרובות הילדים ששודר לפני שבוע בערוץ 2?

[אמי*]

לא. אבל זו בהחלט היתה חוויה. ראיתם את המשפחה מברוקלין, על 16 ילדיה (ועוד כך וכך נכדיה....) ? זה נראה כמו שבט צופים בהכנות למחנה קיץ...
והאב (super sperm!) שלטענת הכתבת כי לפי ההלכה מספיק בת ובן ענה, גם את לא רוצה לחיות רק מלחם ומים, כשיש משהו טוב רוצים ממנו עוד ועוד, ואני שואלת את הדתיים פה, איפה ההתגברות על היצר? זה לא א' ב' בדת היהודית??

[סבתא_לשמונה*]

באותו סרט סיפרה הדולה שנשארה חרדית אבל יש לה רק 4 ילדים כמה ילדותה במשפחה גדולה מאוד היתה קשה. לא היה עם מי להחליף רגשות ולקבל התייחסות אם לרגשותיה ובכלל לא היו חוויות ילדות, תמיד עבדו ואף פעם לא שיחקו או השתעשעו. עכשיו עם ילדיה היא נהנית מחוויות ילדות שנשללו ממנה בילדותה. אגב, אני ביקרתי הרבה בשכונות חרדית בישראל ודווקא ראיתי הרבה ילדות קופצות על חבל, משחקות בכדור או בחמש אבנים. בנים משחקים כמעט לא ראיתי, כנראה מפני שהם לומדים עד שעה מאוחרת. יכול להיות שהילדות שראיתי הן ממשפחות פחות גדולות.
לטענתה נשים חרדיות יולדות הרבה ילדים בגלל לחץ חברתי ולא בגלל דרישת רבנים.
הבית בברוקלין נראה כמו בית חרושת.
בעיקר הרגיז אותי שהאם אמרה שהבנים חייבים ללכת ללמוד תורה בישיבה אז הם משוחררים מעזרה בבית. הבנות הולכות לבית הספר רק אם יש להן זמן ולפי מספר המטלות המוטלות עליהן לא נראה לי שהן מגיעות בכלל לביה"ס.

[פלוני_אלמונית*]

שלום
קוראים לי מירית
ואני עושה מחקר בפסיכולוגים
על הקשר בין סדר לידה אחים בכורים והצלחתם בעתיד לעומת הקטנים
אודה לכם אם תעזרו לי
באימייל [email protected]

[טליה_אלמתן*]

על הקשר בין סדר לידה אחים בכורים והצלחתם בעתיד לעומת הקטנים
המממ... זה מעניין - באיזה פרמטרים תכמתי את ההצלחה?

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

_בתנ"ך אין משפחות כאלה.
המממ. יעקב ו-13 ילדיו (בעצם, אולי היו עוד בנות.....

כתוב במדרש: "עם כל בן (שבט) נולדה תאומה. עשו את החשבון לבד...
דינה היא הבת היחידה שנהפכה מבן לבת עקב תפילת לאה. כדי שלרחל יהיו 2 בנים. (האמהות ידעו מראש שיהיו 12 ילדים)

[סלעית*]

סיפרה לי מישהי שבישוב הר-אדר ליד ירושלים, שנחשב לאחד האמידים בארץ,יש לאחרונה טרנד של לא להסתפק ב 2-3
ילדים, אלא להביא 4 וגם 5. זה הפך למעין סמל סטטוס, מן הצהרה כלכלית מעמדית -
יש לי המון כסף, אני יכול לדאוג אפילו ל 4 או 5 ילדים, תראו איזה עשיר אני.
מעניין.

[אמא_עייפה*]

תתכוננו למבול של קיטורים
עכשיו למשל, אני יושבת פה מיואשת מילד בן 4 שלא הולך לישון בלי שאשכב לידו עד שהוא נרדם, אחרי יותר מחצי שעה ששכבתי לידו והוא לא נרדם התייאשתי
הוא יושב פה מאחורי ומציק לי
יש לי בת ובן, בהפרש של 5.5 שנים
וממש אין לי שום רצון או כוונה לעוד. קשה לי להבין את האמהות שרוצות ועושות הרבה ילדים.
בשבילי 2 זה המון, לפעמים מעבר ליכולתי להכיל. בכל רגע שאני עם שניהם יחד אני מרגישה שאחד מהם מקופח, בדרך כלל הגדולה
כי הקטן מאוד תובעני ודורש בדרכים שונות את כל תשומת הלב.
מכיוון שבן זוגי עובד הרבה שעות, אני מתמודדת לבד רוב הזמן
כבר שכחתי מה אני אוהבת לעשות, שכחתי את עצמי, אני עצבנית רוב הזמן, ובזמן שאני לא עצבנית, יש לי רגשות אשמה על מה שעשיתי כשהייתי עצבנית
אנ אמא משקיענית, אין בבית אוכל קנוי מוכן, אין טלויזיה שמעסיקה לי את הילדים או מחשב
עם כל ילד הייתי שנה בבית, ואחר כך הם היו בגן רק עד אחת בצהריים
אבל עדיין, מרגישה ששום דבר שאני עושה לא מספיק טוב
ברגעי הייאוש אני מתנחמת בזה שיש לי רק שניים.
לא יכולה לדמיין בכלל מה הייתי עושה עם רעש של 4 ילדים בבית.
מרגישה חנוקה לגמרי.
ודרך אגב, כולם אומרים שהילדים שלי מקסימים ממש, וזה נכון

[חגית_ל*]

זה נשמע שצריך לשנות משהו @}

[אמא_עייפה*]

כל יום אני מנסה לשנות
ויש רגעים שנראים יותר טוב
אבל בסך הכל אני מרגישה שהדברים חוזרים על עצמם
את באמת חושבת ששינוי אמיתי זה דבר אפשרי?
מאוד קשה לשנות דפוסים

[חגית_ל*]

אני מתכוונת שאת צריכה לחשוב מה את יכולה לתת לעצמך, מה את אוהבת שחסר לך.
נשמע שהמצבר שלך עומד להיגמר.
לדעתי, לגדל ילדים לבד - כלומר כשבן-הזוג כמעט לא נמצא והכל נופל עלייך - זה נראה לי בלתי אפשרי, למרות שאני יודעת שזה המצב אצל רוב הנשים.
במצב כזה, רצוי להיות כמה שפחות בבית וכמה שיותר בחוץ, לנשום, לפגוש אנשים, לתת לילדים לרוץ בחוץ ולחוות חוויות. לא להרגיש שהכל עלייך, זה משא כבד מנשוא @}

[שרון*]

אמא עיפה -
גם אצלינו רוב גידול וחינוך הילדים הוא התפקיד שלי , כדי לא להגיע למצב שאני ארגיש שהכל ממוטט אותי, מצאתי לעצמי עיסוק שממלא אותי התרגשות והנאה , פעמיים בשבוע בשעות הערב, זה הזמן שלי לעצמי, זמן שאני לא אוותר עליו אלא חו"ח אם אני אהיה חולה, אם בעלי לא מספיק להגיע , אני לוקחת בייביסיטר ויוצאת.
זה המקום שלי, של שרון, להתבטא, להוציא, לעשות מה שאני אוהבת ומה שגורם לי הצלחה וסיפוק.
מצאי לך זמן כזה - רק לעצמך, חוג, סיפריה, חדר כושר, פגישה עם חברות - משהו למענך.
גם לי יש 2 ילדים ואני משתדלת לא לתת להם לעלות לי לראש.,מגיע גם לך להרגיש שאת קיימת.

[פלוני_אלמונית*]

יש לי הרבה ילדים (אני לא אכתוב בדיוק כמה ,,, כדי שלא תתעלפו , וגם כדי לא להזדהות .) רציתי להוסיף כמה היבטים .
א. מאוד תלוי איפה גרים . את הראשונים ילדתי ביישוב נידח בפריפריה , רבות מסביבי היו נשים די צעירות , שדי הרו וילדו כמוני, היה עם מי לחלוק חוויות , קשיים והתלבטויות. כשרציתי לבלות עם הילדים היה המון טבע וירוק ומרחבים שאפשר פשוט ללכת אליהם בלי יותר מדי תכנון מראש. אני זוכרת שלימדתי את הילדים לקרוא ולכתוב בחול שליד הבית. תמיד אפשר היה לקפוץ לשכנה ממול אחר הצהריים ולפטפט , כשהילדים שלי משחקים עם הילדים שלה , חברים של הילדים באו חופשי לבקר , וכן להיפך.
ב6 בערב נהיה חושך ושממה בחוץ כך שלא היו אופציות אלא להיכנס הבייתה ולהתחיל את הלילה. עכשיו אני בעיר (טוב- עיירה.... ) דירת שיכון בקומה אחרונה , יש אנשים זרים שלא עונים להם אם הם מציעים סוכריה, בדרך לבית הספר צריך לחצות כביש , וגם כל טיול כולל :מדרגות . לנעול את הדלת, לחצות כביש , וכו וכו זה שונה מאוד ובהחלט פחות קל. בעיר גם ההוצאות גדלות . כי סגנון הלבוש של הילדים פה שונה , יש פיצה ויש חנויות ויש כלמיני קישקושים אחרים שעולים יותר כסף. ואולי סתם אי מקטרת , פשוט הילדים גדלו והשתנו ואיתם הדרישות והציפיות.
ב. הקשר הזוגי הוא מרכיב קריטי . אף פעם לא הרגשתי רק אימא , תמיד הרגשתי קודם כל אישה :יפה, סקסית , חברה.
ג. יכול מאוד להיות שהרבה דברים שנשים עושות או לא עושות , הן תולות במספר הילדים אבל בעצם זה קשור למבנה האישיות שלהן : למשל מי שאומרת שהיא לא מניקה כי יש לה הרבה ילדים. אני תוהה כמה היא הייתה מניקה אם היו לה פחות ילדים .
ד. כשיש הרבה ילדים לדעתי ההנקה היא מרכיב מאוד חשוב , ובעיקר בליילות כשהכול סביב שקט , וסוף סוף אני פוגשת את התינוק שלי לבד : רק הוא ואני . אישית ככל שמספר הילדים גודל , אני יותר שמחה לקום בלילות
ה. לי הכי קשה כל העבודה הטכנית כי :תמיד יש כביסות בכל המצבים , בלגן בכל מיני פינות , ואף פעם אין שליטה מוחלטת על מה שמתרחש ,
ו. פעם שאלה אותי בחורה רווקה וחכמה :נכון לא קל לך ? אז למה ? אז אמרתי לה ואני מאוד מאמינה בזה , שהכי קל זה לא תמיד הכי טוב ו הכי טוב זה לא תמיד הכי קל

[אמא*]

פלונית, מאוד יפה מה שכתבת פה.
בעיקר נגע ללבי מה שכתבת לגבי ההנקה והמפגש הבלעדי עם התינוק בלילה. אני רק במספר 2 אבל מקווה (בע"ה) שיהיו עוד ועוד. עכשיו נמצאת במצב שהלילות באמת קשים ואני עייפה גם ביום אבל יודעת שזה עניין של זמן. ומה שכתבת הוסיף לי עוד איזה משהו להזכר בו כשאני מתעוררת ורק רוצה לחזור לישון. תודה!

[פלוני_אלמונית*]

אמא יקרה המון הצלחה , עייפות זה דבר לא קל
מאחלת לך שתצליחי לעבור את הגל .
לילה טוב

[אם_לשניים*]

לאחרונה אני קצת נסערת ממה שאני מרגישה שקורה לחברה טובה שלי.

היא הפכה לאם לארבעה לפני פחות משנה. הבת הבכורה שלה בן פחות מעשר.
מדובר באישה שמחה, חכמה, משקיענית, מסורה, סבלנית, אוהבת.
מאז שבנה הצעיר נולד, היא פשוט טבעה בים, ככה אני מרגישה. ככה היא אומרת.
היא פשוט לא מצליחה להרים את הראש.
הנקות, התעוררויות, וטיפול בילדים האחרים. מס' 3 שנכנס לגן (והוא קטן!), וגם צריך משקפיים (שפתאום נשברים, אובדים...), מס' 1 שמתקשה באנגלית בבי"ס, ומס' 2 שגם מדאיגה אותה בכל מיני דברים, ולומדים אצלה בבי"ס נגינה אבל היא מסרבת, מס' 4 שצריך ניתוח קוסמטי קל, וכמובן בית, אוכל, בעל (שמאוד מאוד עוזר), דאגות כלכליות שהחמירו מאז מס' 4 כי פתאום הוחלף האוטו ליקר יותר ופתאום יש עוד גן פרטי למס' 3 (מדובר במשכורת הייטק גבוהה, שפעם הספיקה סבבה).
היא לא עובדת מחוץ לבית, ובבוקר לבד עם התינוק ויכולה לישון איתו, אבל בכ"ז. זה קשה לה מאוד. אפילו שיש לה עזרה מהמשפחה שלה.
ולא מדובר באישה עצלנית או דכאונית, פשוט אישה שמחה ואנרגטית עד לא מזמן, אבל לא מצליחה לגייס אנרגיה.

אני מדברת איתה ומרגישה שהחברה שלי פשוט שקעה. אין לה דקת אנרגיה פנויה למשהו חוץ מהילדים. אין לה יכולת להתעניין בשום דבר מהעולם החיצוני, שיכול לשמח ולעניין אותה, כי פשוט אין.
אין דקה פנויה ואין שקל פנוי ואין תא מוח אחד פנוי.

אני פשוט מסתכלת באימה עליה ואומרת לעצמי, בחיים לא. אין מצב שאני מוכנה לחיות ככה. אני לא רוצה.
גם אתן מרגישות ככה, למי שיש ארבעה ילדים קטנים?
זה עובר?

[חגית_ל*]

אצלנו זה ככה עם שלוש. אני מתארת לעצמי שהתקופה הזאת תעבור כשהקטנה תגדל.

[אם_לשניים*]

השאלה היא אם זה עובר, כי נדמה שרוב הטרדות וההתעסקויות הן דווקא עם הגדולים יותר...

[טליה_אלמתן*]

איזה קטע, אצלי שלוש היה דווקא קל יותר, וארבע ממש קלילה בשבילי. כנראה שזה ממש אישי, או שיש נסיבות כאלה ואחרות, מעבר למספר הילדים.

[תמר_ג*]

אין לה יכולת להתעניין בשום דבר מהעולם החיצוני, שיכול לשמח ולעניין אותה, כי פשוט אין.
אולי עזרה? לעזור לה לעזור לעצמה (במציאת עזרה)? כשטובעים נלחמים על כל טיפת אויר ושוכחים איפה נמצא גלל הצלה, וצריך רק מישהו שיושיט או יצביע על אותו גלגל.
אני מודעת לעובדה שזה לא נושא הדף אבל התיאור של אותה חברה צבט לי את הלב..

[אם_לשניים*]

תמר,

זו הבעיה. היא לא צריכה עזרה כי הם צריכים אותה ולא מישהו אחר. הבעיה היא לא התינוקת אלא שכל האחרים צריכים ממש אותה, או את אבא. היא עצמה רוצה להיות איתם ולעזור להם ולשבת איתם ולהקשיב להם ולבלות איתם זמן, ומשגע אותה שהיא לא מצליחה - כי היא נמצאת עם ילד אחר... היא לא פרפקציוניסטית לגבי עבודות בית או בישול, מתקתקת מהר ופשוט. אבל היא לא מרוצה ממה שנשאר לכל ילד אחרי שהיא מחלקת את הזמן שלה ל - 4.

טליה - מדליק לשמוע, בהחלט.

[חגית_ל*]

טוב, זאת בדיוק גם הבעייה אצלי, שאני לומדת עכשיו לשחרר. לומדת שהתפקיד שלנו כהורים הוא ללמד את הילדים שלנו להיות עצמאיים ולא להזדקק לנו כי אנחנו לא נהיה פה לנצח. העובדה שאנחנו עושים הכל לילדים שלנו היא כאילו ביטוח שנהיה פה בשבילם תמיד וזה לא נכון, זה לעשות להם עוול כי אח"כ העולם יתמוטט להם.,
אני כבר מרגילה את הבנות לקחת חלק בענייני הבית, הן מאוד לא מתלהבות מזה אבל אני עומדת על כך שמי שמבקשת משהו תואיל בטובה לקום ולהצטרף אלי ולעשות יחד איתי או בהשגחתי כדי שתתאמן ותוכל בעצמה פעם ולא כל הזמן להביא, להכין וכו' - אנחנו לא המשרתים, אנחנו המלמדים.
הרבה אנרגיות נחסכות כך.
ןגם נפל לי האסימון שהם לא צריכים אותנו כ"כ, זה אנחנו שצריכים אותם והם יכולים לחיות את חייהם מצויין כשאנחנו ברקע עם מילים טובות ותמיכה.
וגם לי יש מצפון רע כל הזמן שלא ביליתי מספיק עם זאת ולא מספיק עם זאת ולא מספיק עם זאת אז אני משתדלת שכשאני כן יכולה אז אני איתה לגמרי, מה שלא כ"כ קל כי האמצעית מאוד דורשת. אבל הגדולה מאוד עסוקה והקטנה עסוקה גם בלגלות את העולם אז זה רק המצפון שלי.
בכל אופן, הניקיון של הבית במקום אחרון

[חגית_ל*]

וכשמישהו מתלונן על הבלאגן אצלינו אמא שלי אומרת שזה בית עם נשמה

[נוסעת_סמויה*]

היא לא מרוצה ממה שנשאר לכל ילד אחרי שהיא מחלקת את הזמן שלה ל - 4.
במבי ק כתבה פעם משפט חכם על כך שבמעבר מילד אחד לשניים היא למדה "במקום לתת 100% לילד, לתת 100% לסיטואציה" (ציטוט חופשי מהזיכרון).

אני חושבת שהחברה שלך עוברת תקופה קשה שתעבור. יש תקופות כאלה של הצפה, ואחר כך מסתגלים ומסתדרים. לומדים שאפשר להוריד סטנדרטים בכל מיני תחומים והשמיים לא נופלים - אולי אפילו להפך. יש ספר שנקרא "קיום בסוד הצמצום": מרדכי רוטנברג מציע שם משנה פסיכולוגית שמבוססת על פרדיגמת הצמצום החסידית-קבלית, ולפיה לעתים אדם צריך להצטמצם כדי לפנות מקום לזולתו להתרחב ולגדול. ה"הצטמצמות" הזו דומה למדי למה שחגית כינתה "לשחרר". נזכרתי בעיקרון הזה לפני כמה ימים, כשהבנות שלי התייאשו ממני ופצחו מיזמתן בפרוייקט סידור ארון הבגדים שלהן...

אגב, האם חזרה לעבודה זו אופציה מבחינת החברה שלך? אני חושבת שחזרה לעבודה במשרה חלקית יכולה להועיל בשתי דרכים: להגדיל את הכנסות המשפחה בתקופה של מצוקה כלכלית, ולשחרר את חברתך מפרפקציוניזם אימהי שמאפיין לעתים נשים שנשארות בבית (כאילו אם את "אמא במשרה מלאה" את אמורה לבצע את כל מטלות האימהוּת ואחזקת הבית באופן מושלם, כי כביכול לא ייתכן שאין לך מספיק זמן עבורן).

(אני מודעת לעובדה שזה לא נושא הדף אבל התיאור של אותה חברה צבט לי את הלב..)

[אם_לשניים*]

מבחינת עבודה היא לא רוצה - לא רוצה להפסיד את הזמן היחיד שהיא באמת עם התינוקת, היא רוצה לגדל אותה.

תודה על מה שכתבתן. אני בטוחה שהיא תמצא את הדרך בסופו של דבר.

יכול להיות שאני באמת פרפקציוניסטית מדי. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי שאין לי זמן להיות עם הילדים שלי. יש לי תחושה שיש דברים שלוקחים זמן, ואין דרך אחרת לסובב אותם. כמו קריאה לכל ילד ברמה שלו. שיחה שקטה עם ילד ללא הפרעות. לוקח זמן ושקט עד שילד נפתח ומשתף באמת בחוויות שלו.

[אמאל4*]

המעבר לילד הרביעי הוא קשה יותר מהמעבר לשלישי!
מקווה שהמעבר לחמישי יותר קל

[ה_קטנטנה*]

מתלבטת בנושא מאוד.
ההתלבטות שלי היא פחות על כמה ילדים (כרגע אני עם שניים ואני שואפת ללפחות חמש) ויותר על מתי.
השניים שיש לי מאוד צפופים- הפרש של שנה ושמונה. חוץ מזה אני צעירה, מאוד צעירה (לא סתם אני ה קטנטנה). אם אני אמשיך בקצב הזה, עד גיל ארבעים אני אעבור את העשרה... (הבהרה- יש בי צד שדווקא רוצה כזו כמות. אבל הוא לא דומיננטי במיוחד...)
מה שכן, נראה לי עצוב לילד לגדול לבד. אני רוצה שלכל אחד יהיה אח בטווח של עד שלוש שנים הפרש. אז אני אומרת לעצמי- תלדי אותם עכשיו, צפופים, ובגיל שלושים "תצאי לפנסיה", ותזרקי את החיתולים מהבית.
אבל מצד שני- קשה עם שניים קטנים בבת אחת. אז אולי לשמור על רווח קבוע של בערך שלוש שנים (שנשמע לי סביר מבחינת הילדים?), עד שארגיש שעכשיו יש לי מספיק?

אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא רלוונטי עכשיו (פחות מחודש וחצי אחרי לידה), אבל לא מצליחה. כי הרי אני צריכה להחליט אם אני רוצה התקן או לא (אמצעים אחרים לא באים בחשבון)- ואם כן, עדיף שיהיה כמה שיותר מוקדם, לפני שיהיו "פאשלות" (למרות ההנקה המלאה).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מה שכן, נראה לי עצוב לילד לגדול לבד. אני רוצה שלכל אחד יהיה אח בטווח של עד שלוש שנים הפרש.
הממ... קצת היסחפות. יש מרחק גדול בין ילד ש"גדל לבד" (בבידוד??) לבין מי שיש לו 2 אחים בהפרש, נניח, של 8 שנים ו-4 שנים. משעמם בטח לא יהיה לו.
ילד שני, שלישי והלאה הרי לא גדלים לבד (אלא אם יש הפרש של יותר מ-10 שנים בינם לבין האח הצעיר ביותר...).