לעבד מחשבות אובדניות

תקוה, זו הרגשה טובה לקרוא אותך, קשה לי לנסח בדיוק. התאור שלך, של שאיפת האויר... תודה לך.

בקשר לקושי שלך להפסיק לבחור בשחור, זה מזכיר לי שענת גיגר כתבה כאן איפשהו, אם אני לא טועה, משהו כמו: "אם נפסיק לבקר את עצמנו ונפסיק לשפוט את סביבתנו, מה נעשה עם כל השעות הפנויות?"

וגם איניגו מונטויה התמודד עם דילמה דומה:

Is very strange. I have been in the revenge business so long, now that it's over, I don't know what to do with the rest of my life.

ועל כך הוא נענה ע"י ווסטלי בהצעה הרולוונטית לכולנו:

Have you ever considered piracy?

אני מודה לך שוב, על כך שאת מזכירה לי עד כמה הבחירה בחשיבה בשחור היא הרגל.

שליחה על ידי קוראת* » 17 מאי 2005, 16:31

_וגם איניגו מונטויה התמודד עם דילמה דומה:
Is very strange. I have been in the revenge business so long, now that it's over, I don't know what to do with the rest of my life.
ועל כך הוא נענה ע"י ווסטלי בהצעה הרולוונטית לכולנו:
Have you ever considered piracy?
אני מודה לך שוב, על כך שאת מזכירה לי עד כמה הבחירה בחשיבה בשחור היא הרגל._

גדול, גדול!!!!!

מיכל, את נפלאה, הלוואי והיית כותבת יותר. (או לפחות מצטטת יותר ומוסיפה הערה לפני והערה אחרי...(-: )

שליחה על ידי Talila* » 17 מאי 2005, 23:44

אני חשה סתמית, לא רואה את תרומתי לאומה

You've touched me. You've touch all the people who answered you, and probably many more who did not. I don't know if it makes any personal difference to you, but it does to me. Your sharing of your difficulties and this entire discussion has made me think, consider andenriched my own life. x
I don't have any practical advice to give you - I was never in that place you are speaking from. I would like to tell you howevere, that you do make a difference, and one that is important (at least to me). x
Happiness! x

כל מילה של טלילה.

שליחה על ידי תמרוש* » 18 מאי 2005, 09:30

_אולי באמת הגיע הזמן לתחושה של אהבה ללא תנאי.
אבל תראי - צפריר מנסה לתת לי את זה ותראי איך אני בועטת בו.
מה את אומרת על זה?_

אני מכירה תחושה שקרובה לתחושה של אהבה ללא תנאי.
תחושה שקרובה מאוד לתחושה שאת אחד עם אלוהים ועם כל שאר העולם - אחד עם האחד.
התחושה שאת ביחד, שיש קהילה שלמה, בלתי נראית אבל ממשית ועוצמתית, שמחזיקה אותך ומעודדת ומדרבנת אותך.
כשאת חלק מזה - יש משמעות אדירה לחיים. אושר. ללא פחד וללא שחור.

את התחושה הזאת קיבלתי כשעבדתי עם התלמידות של סאי מה.
שלנדה סאי מה (Shalanda Sai Ma) היא מורה (גורו) הודית, שמסתובבת ומלמדת ומעבירה סדנאות בכל העולם. לא פגשתי אותה - אבל מהמפגש עם התלמידות שלה התרשמתי עד עמקי נשמתי.
מהסיפורים שלהן (ושל אנשים נוספים), ובעיקר מההתנהגות שלהן, יש לי יסוד סביר להניח, שהיא באמת באמת אדם שיכול לאהוב ללא תנאי, להראות לך את עצמך כמו שאת - על כל החלקים הנפלאים שלך שכרגע את מתכחשת לקיומם.
אדם שבא ממקום נקי של נתינה - 100% נתינה - בלי שום פרפורי אגו שיפריעו לו ויעוותו את כוונותיו.
אשה שחיבוק שלה טוען אותך, שדרכה את מרגישה את האחד.
התלמידות שלה התנהגו אלי ככה. למרות שהן עוד לא "ברמה" שלה (אם בכלל אפשר לדרג), הן העבירו לי את התחושות האלה, שכנעו אותי בכך שדבר כזה אפשרי. אפשר לפגוש אדם שכל הווייתו היא אהבה, נתינה, שמחה. ללא פחד, וזה מדהים. לפעמים אני חושבת שיכולתי לחוש אותה דרכן.
אפשר גם להיות אדם כזה - גם את יכולה להיות אדם כזה. כולנו כאלה בבסיס. אין שום מניעה שנלמד לפתח את זה.
זה רק דורש זמן, ולמידה ממישהו שכבר נמצא שם.

כמה מהתלמידים שלה נמצאים בארץ, והם מתחילים בהקמה ראשונית של מרכז ברוח סאי מה באיזור מודיעין.
אני לא יודעת מה בדיוק יהיה שם, אבל אני נתרמתי מאוד מאוד מההיכרות אתם.
נכון שאני לא הייתי אף פעם בדיכאון. אבל בכל זאת אני חושבת שיש לפחות לאחת מהן את הכלים לעזור לך (סתם בשביל הרקורד: היא עבדה כמה שנים בבית חולים "איתנים", והכניסה גישה אלטרנטיבית ששאר הצוות מאוד העריך). יש להם ניסיון טיפולי בכל מני כלים, גם אלטרנטיביים וגם קונבנציונליים.
תגידי לי איך זה נשמע לך. אשמח לקשר ביניכם.
סאי מה עצמה מגיעה לישראל אחת לכמה שנים.

וסליחה על המגילה. (איזה מצחיק - בפורומים של תפוז כותבים "סליחה על האורך" אחרי 8 שורות. זה מה שאני אוהבת ב"באופן")

אהבה ללא תנאי מתקיימת באופן טבעי אך ורק בין הורה לילדו. כל מערכת יחסים אחרת מחייבת יחסי גומלין לטובת שני הצדדים. שכן אהבה ללא תנאי מאיימת על הצד המקבל.
הקושי אינו בנתינה, אין קל מלתת. עמדת הנתינה מעלה עונג ומאפשרת את התרוממות הנפש. אלא שלקבל ללא תנאי - לא פשוט.
כאן, עולה הצורך הזה להעניק משהו בתמורה. כשאין אפשרות להעניק משהו בתמורה לקבלה, למשל של אהבה ללא תנאי, מתהפכים על עצמם יחסי הגומלין והצד המקבל נותן בתמורה את מה שנותר לו לתת לצד הנותן - סטירה או כפיות טובה. שכן, משהו חייב לעבור חזרה.

לכן, הזהרו באהבה ללא תנאי כשהיא מופרדת מאותו קשר דם שבין הורים וילדים.

תודה.

תקוה,
מה שלומך?

קוראת, תודה תודה

_תקוה,
מה שלומך?_

תקווה,
שתדעי שגם אני פה, קוראת.
כבר כמה ימים שאני לוקחת אותך איתי אל מחוץ לדפי באופן, חושבת על איך אני מדברת איתך ומסבירה לך כמה שווה להתגבר על השחור, שאחריו בא המון אור, מנסה לחבר נאומים שלמים. כבר אמרו את רוב מה שרציתי לתת לך במילים, העניין הוא שזה לא במילים בכלל אלא זה בכוח ובאמונה שרציתי לתת לך, אז פשוט שלחתי לך הרבה אור וכוח במחשבות שלי. מקווה שהגיע.

שליחה על ידי תקוה* » 18 מאי 2005, 20:40

אני ממש בסדר גמור.
שלווה ומקבלת את המצב הקיים, בו ההחלטות אינן שלי אלא של בן זוגי.
לא חרדה כמעט, למעט רגעים של חרדה פתאומית, מציפה, בהם אני מתמסרת לאותהחרדה וחווה את האימה, השיתוק, הקפאון. דוקא מתוך אותה התמסרות, הגל עובר.
רוב הזמן, ממש ממש רוב הזמן, אני פשוט שלווה.
אני חושבת שחלק גדול של הדחף להתאבד [אני שוקלת אם נכון בכלל לקרוא לזה "רצון"] הוא כעס כבוש כלפי תנאי חיים מסוימים בהם לא יכולתי לקבוע, להחליט לגבי מצבים מסוימים ולא יכולתי גם לכעוס, לתפיסתי, על האחר/ים. והכעס הזה, חוסר האונים הזה [לתפיסתי] - אותו הפניתי כלפי עצמי, קודם כל.
כמו כן, אני סבורה שדרך ההתאבדות רציתי לכפות על אחרים משהו. אולי תובנה שחשבתי שצריך שיבינו, אולי מעשה שרציתי שייעשה. אבל זו במפורש דרך לשלוט או להשיג סוג של שליטה.
דוקא מתוך העובדה שבעלי החליט מה שהחליט ודוקא מתוך כך שאני מקבלת את הדברים, פשוט מקבלת אותם [לא רוצה בהם, רוצה אחרת, אבל מקבלת] אינני חשה את הדחף.
אני מוותרת על השליטה.
אבל אני לא מוותרת על הנוכחות שלי בחיי שלי. כלומר -על השליטה במה שאני יכולה להחליט לגבי עצמי: באילו מצבים אני רוצה/לא רוצה להיות, בחברת מי נעים לי או לא, מה מתאים לי ומה לא.
אני לומדת את כוחי.
קצת כמו ילד שלומד ללכת.
או יותר- כמו אותו ג'יני ששוחרר מהבקבוק, מתמתח לאחר שנים ארוכות בהן עוצמתו היתה כלואה, מחלץ את אבריו, נהנה מהכוח הזורם בהם, ואז הוא מוכן ומזומן.

ועוד - הענין הזה של לקבל עליו דיבר צפריר:
נכון מאד שקשה לי לקבל.
חלק מזה שאני כותבת כאן זה שלקבל מכם זה בשליטתי פה. אתם נותנים ואני מקבלת - אבל זה לא צפוף מדי...

גיליתי, שלא קל לי לקבל שאנשים אוהבים אותי, או רוצים בקרבתי. למשל, התרגלתי או הרגלתי את עצמי שאני היא זו שמתקשרת לחברה. ואם לפתע קורה שהיא זו שיוזמת שיחת טלפון, אני מופתעת ודי נלחצת. זה "מגרש" שאינני בדיוק יודעת איך להתנהל בו.
במקום העבודה קל לי יותר עם זה שרוצים בקרבתי/עזרתי/דעתי/עצותי [תפקיד שכזה] ומעריכים ומכבדים את הנ"ל, כיון שזאת מסגרת עם גבולות ברורים: מסתיים יום העבודה -ילה, גמרנו. אפשר להסגר חזרה. ותבינו - אני נחשבת שם כאדם [ציטוטים]: "חמה, חכמה, אוביקטיבית, מקצועית, עם נשמה, נחמדה, ענינית, אנאליטית, מעניקה, מצחיקה, ליצנית..."

נתינה רבה [לי] היא דבר אותו קשה לי להכיל. ועוד נתינה שממשיכה עוד ועוד - אוי ואבוי. את זה ממש קשה לי "לאכול".
אפילו לילדי אינני ממש מאמינה שהם זקוקים לי, אוהבים אותי וכן הלאה.
נדמה לי שאינני משמעותית עבורם. אני יודעת בשכל שזה לא נכון, אני רואה את ההוכחות - אבל מתקשה לחוש בכך.

תמרוש,
יתכן שזה מה שאני צריכה, אבל אני חשה רתיעה מזה. אולי לאור מה שכתבתי תוכלי להבין זאת. תודה.

צפריר, טלילה, מהנהנת, שמים - וכולם - תודה שוב ושוב ושוב........................

"חמה, חכמה, אוביקטיבית, מקצועית, עם נשמה, נחמדה, ענינית, אנאליטית, מעניקה, מצחיקה, ליצנית..."
"פנים רבות לנו".אני בטוחה שאת גם כזו.ואיזה יופי שיש לך מקום להוציא החוצה גם את החלקים הללו ולו לפחות לחלק משעות היום. גם אם זה נראה לך כרגע כעין מסכה.

המקום הבועט שלך, הכועס שלך,הוא פעמון ההרגעה.כל עוד את כועסת יש תקוה .יש שם דיאלוג, יש שם אנרגיה, יש שם כח יש שם חיים . כשיש אפטיה, אדישות, שקט - יש מוות.
אז המשיכי לבעוט.יש סיכוי שתוולדי מחדש.

עכשיו עומדת על הפרק הפרידה מבעלך. הזכרת כל הזמן (ואני בטוחה שיש לך קשר ישיר )את החשיבות ואת המשמעות העמוקה שיש לנתק עימו על מצבך הנפשי. ומה הפלא? הרי השתיקה שלו, הקפאון הזה בינכם הוא קשה מנשוא.
במקום של קיפאון המוות מולך.רגשות האשם מולו עולים עם תחושת כעס ,וזעם אדיר.אך הקפאון הזה גורם לך ליאוש, לויתור.
כפי שאולי פעם , בעבר, כשהיית כה קטנה ונזקקת חווית. את היאוש.
אך זה היה אז?
מה קרה שם בגיל 19? ולפניו? ועוד עוד לפניו?
מי ויתר עליך שם?

אנו כמו שאת כבר שמה לב - לא מותרים עליך.

שליחה על ידי תקוה* » 18 מאי 2005, 22:59

מי ויתר עליך שם?
או-אה - המון. לא חושבת שויתור בכוונה, יותר ויתור מהכרח, מהשרדות של אין ברירה, כשמפנים את כל המשאבים למקומות אחרי םכי אחרת אי אפשר.
קלעת בול.
היו המון סיטואציות-חיים ארוכות, של שנים, בהן נאלצתי לשים את מי שהייתי בצד.
כילדה, כנערה, כאשה צעירה.
אבל, לדעתי, כילדה זה היה החלק המעצב [גם מלשון "עצב" כנראה...]: היו המון משברים, טרגדיות, ומתוך השרדות החלקים היותר חיים , הדורשים, המתקוממים, האומרים "הנה אני" -הושמו בצד, כדי לשמר את מה שחייב היה להיות משומר לצורך מינימום של חיים. חלק מזה היה ממש קיומי - חומרי וחלק מזה היה קיומי - רגשי.
למה חשבת דוקא על גיל 19?
ותודה שלא מוותרים עלי.

נתינה רבה [לי] היא דבר אותו קשה לי להכיל. ועוד נתינה שממשיכה עוד ועוד - אוי ואבוי. את זה ממש קשה לי "לאכול".
ומכאן יקירה את פונה אל המוות. מתוך הקושי להכיל את החיים. שכן החיים הם נתינה רבה מדי. אוויר, מים, אש, אדמה - בחינם, ללא כל צורך ביחסי גומלין. אפילו הדימוי של קשה לי לאכול מצביע על הקושי לאכול, לא על היעדר מזון. זה קיים בשפע.

אפילו לילדי אינני ממש מאמינה שהם זקוקים לי, אוהבים אותי וכן הלאה.
נדמה לי שאינני משמעותית עבורם. אני יודעת בשכל שזה לא נכון, אני רואה את ההוכחות - אבל מתקשה לחוש בכך._
ומכאן יקירה את פונה אל הורייך, מתבוננת כיצד אינך חייבת דבר להורייך, אינך אפילו חייבת לאהוב אותם. עם זאת, מודה אל עצם קיומם. אז, כשרואה את הציר הזה של הורים ילדיהם ונכדיהם, כהתקדמות בזמן, כהתפתחות, כחלק מהמשפחה הזו של משפחת האדם, מבינה בדעתה את המשמעות של נתינה ללא תנאי. שנמצאת גם את נותנת לילדייך ללא תנאי ואינך מבקשת תמורה.
עדה לנתינתה, עדה לקבלת ילדיה את נתינתה ומברכת על המקום הזה בו יכולה להעניק חסד.
השלכת הנתינה הזו על יחסי גומלין עם אחרים, שאינם ילדייך, היא היא אותה חומה שמקשה לקבל ולהודות, בהסכמה מלאה, מתוך חדווה ושמחה וללא כל מחיר. חיה את חייך בהווה, ממלאת אותם בשחוקך, מסכימה לקבל את המציאות כפי שהיא, ומעלה את הרעיון של גובה העיניים.

שנמצאת מקטינה עצמה בכוחה, מנסה להשליך מעלייך את בגדי המורשת, ומתוך הדפוס הרגשי מאבדת את התפל והעיקר כנפרדים. מערבבת ביניהם ונותנת נפח גדול לתפל על מנת להאדיר את התפל לעיקרו.
עיקרו במובן הזה הוא אותו מקום בו עולה חרדה או פחד מכך שתעלה כלפייך ביקורת, האשמה או טענה. מתוך ניסיונותייך למנוע האשמה ולהיות "בסדר" כל הזמן, עם כולם, כשאת מעמיסה על עצמך תסריטים שמיועדים להעלות את תחושת האשמה - מבלי כל סיבה אלא מתוך אותו דפוס המצביע על ייחודך.

לכן, מתוך שמחת החיים והחסד המקיף בכל מקרה, הנך יכולה לכפר על חטאייך בקבלת החלטה לחיות את חייך במלואם, מבלי "לדפוק חשבון" מחד, ומאידך בוחרת בנתיבים שלבך מתחבר אליהם.
לא פועלת מתוך חסך או תועלת אפשרית, אלא בוחרת את הבלתי הגיוני בעבורך. בוחנת האם עולה תחושה טובה אל הבלתי הגיוני - ועושה. עשייה לשם עשייה. פעולה לשם פעולה. החלטה לשם החלטה.
קבלת עצמך במובנים האלה איננה קבלת חלקייך הטהורים בלבד. קבלה זו, השלמה מכירה בצד הצל, בחלקייך האפלים, ומעידה יום יום על תהליך צמיחתך, כחיה בגוף הזה בתקופה הזו.

תנופה של הודיה תפתח בפנייך שערים שקיימים מאז ומתמיד. גילוי הפנים על פני הסתר הפנים.

תודה.

שליחה על ידי תמרוש* » 19 מאי 2005, 08:21

תקווה -
נגעת בנקודה שרגישה לי:
גם אני לא לגמרי מאמינה שאוהבים אותי, שמקבלים אותי, כשאין "הוכחות אובייקטיביות" לזה. רק אם "הועלתי", "עזרתי", "תרמתי", "סייעתי", - רק אז מגיע לי. ומותר לי להינות ממה שאני מקבלת.
(בכוונה שמתי את המרכאות, כי אני מרגישה שיש פה משהו מוטעה. ושאני משלמת עליו את המחיר.)
תודה שהארת לי נקודה בתוכי
ת.

צפריר - אני דיברתי על אהבה ללא תנאי, לא על קבלה ללא תנאי. אפשר להציע הרבה מאוד בתמורה לאהבה הזאת - וזה מה שקורה בדרך כלל. אבל הנתינה-בחזרה מתבצעת מרצון חופשי (קצת כמו לשלם על השימוש באתר - אני מקבלת ממנו המון, ועוד לא שילמתי - מסיבות טכניות בלבד, אבל אני גם יכולה להמשיך לא לשלם. כשאשלם - זה יהיה מרצון חופשי ומתוך נתינה ושמחה)
אולי צריך להיזהר - ממשהו שמתחפש לאהבה ללא תנאי, אבל הוא בעצם סוג של סחיטה רגשית. לצערי קיימות תופעות כאלה בעולם.
בכל מקרה, במה שכתבתי עברתי על כלל שאני שומרת עליו בדרך כלל - לדבר רק על מה שאני יודעת. ואת סאי מה עדיין לא פגשתי, ולכן אני לא יודעת מה פירוש להיות במחיצתו של אדם שאוהב ללא תנאי, ואם היא באמת אדם כזה.
אני רק משערת שזה כך.
סליחה.

תמרוש,
אכן דיברת על אהבה ללא תנאי והתגובה עלתה לכוון של קבלה ללא תנאי. שאין מערכת יחסים בה יש אהבה ללא תנאי למעט יחסי הורים-ילדים או בורא נברא.
לכן הצבעתי על כך שיש לשים לב לעניין זה. שכן הענקה ללא תנאי מבקשת קבלה לא תנאי. אין הפרדה.

במקום העבודה קל לי יותר עם זה שרוצים בקרבתי/עזרתי/דעתי/עצותי [תפקיד שכזה] ומעריכים ומכבדים את הנ"ל, כיון שזאת מסגרת עם גבולות ברורים: מסתיים יום העבודה -ילה, גמרנו. אפשר להסגר חזרה
כן, במערכת מסודרת של יחסי גומלין את נותנת (עבודה וכישורים) ו מקבלת (משכורת/מרחב להגשמה/הכרה). ובכך בעצם מה שמבקש להסגר שם זה ה'חשבון'.
ביחסי אנוש (עם חברה שמתקשרת קודם) היכן שנעדרת ה מסגרת עם גבולות ברורים
נדרשות מאיתנו יותר גמישות/רכות/זרימה ואולי גם ויתור על השליטה על ה'חשבון' (היא התקשרה אז עכשיו אני חייבת לה...).

<מחשבות>

תקוה, גם אני כולי תקוה שתשארי איתנו. חייבת להיות דרך בה תלמדי לאהוב את עצמך. אין לי מה להוסיף על קודמי, אין לי את הידע המקצועי בנושא. פשוט כמו רבים אחרים, אכפת לי.

שליחה על ידי תקוה* » 19 מאי 2005, 22:07

תודה לכל המביעים דאגתם ותמיכתם.
תראו, אין לי כוונה לקום ולהתאבד מבלי להודיע לכם תחילה. מעיק לי על המצפון שככה אני מדאיגה את כולכם [>כן, בטח, אז למה פתחת את הדף הזה אם לא כדי להדאיג אחרים ולקבל מזה אנרגיות...<].
אני בסדר גמור, חיה ובועטת [ולא רק כביטוי, כמו שכבר הובן כאן].
אני רק במצב של הרהורים והפנמות ותהליכים ולא כל כך יודעת מה לכתוב.
אז אני פה -קוראת, מנסה להבין.
תודה לכם.

אין לי כוונה לקום ולהתאבד מבלי להודיע לכם תחילה.

<את תביני שזה 'צוחקת איתך' ולא 'צוחקת עלייך' נכון?>
את משהו את, די עם הלא נעים הזה שלך, תרגישי חופשי להגיח ולהעלם מהמסך כאוות נפשך. זו המדיה שאמורה לשרת אותך ולא להיפך.
תהני.
@}

שליחה על ידי תקוה* » 19 מאי 2005, 22:33

שמים,
ברור שאת צוחקת איתי. עוד נותרה בי איזו תבונה, למרות הכל...
מה זה "די עם הלא נעים שלך"? אנשים מביעים פה איזה דאגה, לא? אם איעלם מהמסך עוד יחשבו שקרה לי משהו ושמימשתי את דחפיי המטופשים ואחר כך עוד יחשבו "אוי ואבוי, אולי היינו צריכים לעשות עוד משהו" וירגישו רע.
עוד זה חסר לי שם, כשאני מרחפת לי ככה בין שמים וארץ [

], רגע, אני מחפשת..... זהו, מצאתי:
קודם הם מרחפים איזה נצח, רחוקים מכל יישויות האור אותן ציפו לפגוש, בודדים ואבודים באפלה, נאבקים נואשות לחזור ולהתגשם מחדש
תארי לך שעם כל הצרות שתיארת עוד יהיה לי משהו כזה על המצפון....

היו המון סיטואציות-חיים ארוכות, של שנים, בהן נאלצתי לשים את מי שהייתי בצד. - אני ממש ממש מצטערת בשבילך חמודה. זה בוודאי לא הגיע לך. מצטערת שלא היה שם בשבילך משהו שיגן עליך. על הילדה הקטנה הזו שנמחצה לה בפינה.
את מוזמנת להעלות פה את הסיטוציות הללו ופרוק אותן קצת. ובכל פעם שיעלו בך הדמעות - תני להן ללטף לך את הפנים. תני לבכי לצאת ולנקות. והכי הכי טוב שיהיה לך גם מישהו שיחבק אותך ואם איין - אז יש לך פה המון חיבוקים מאיתנו.
אז מי ויתר עליך? מי דחף אותך הצידה? מי לא היה שם בישבילך?

למה גיל 19 דוקא? פשוט מפני שציינת באחד המקומות למעלה שאז הרצון או הדחף להתאבד הוצף.

גיליתי, שלא קל לי לקבל שאנשים אוהבים אותי, או רוצים בקרבתי
את לא מקבלת את עצמך. מרב שנמחצת את לא רואה את עצמך. את את נראת, מי את? מה את?מה את אוהבת לעשות? מה את אוהבת להיות? מה את עושה ממש מעולה? מה את יודעת ממש במיוחד?
מה היית רוצה להיות?
בואי הביטה פנימה לבאר החשוכה. בואי נצית גפרור קטן. להבה נעימה מה את רואה שם? גלי לנו.

שליחה על ידי תקוה* » 19 מאי 2005, 22:48

מיץ פטל,
תודה מקרב לב על ההתענינות הכנה ועל הנכונות ועל... הכל.
כמו שכתבתי אני מעדיפה, ברשותך, להפנות מבט פנימה עם עצמי.
ענין המקומות "ההם" כבר נלעס על ידי עד לזרא.
לענין השאלות הנחמדות האחרות [מי את וכו'] - אולי אחר כך, בסדר?
תודה.

מה זה "די עם הלא נעים שלך"? אנשים מביעים פה איזה דאגה, לא? אם איעלם מהמסך עוד יחשבו שקרה לי משהו

תראי זה יהיה מאוד נחמד מצידך להודיע לנו קודם כן? אפשר גם אחרי, אבל לא חייב ,טוב?

וברצינות. אין כאן מחוייבות הדדית. זה דיאלוג,זה תמיכה , זה רצון לעודד ולעזור במידת מה.
את לא חייבת לספק לנו סחורה. את יכולה גם למחוק את הדף , או להחליט על ניק אחר וכך לעולם לא נדע מה קורה איתך. וזה גם בסדר.מאוד בסדר. החיים שלך הם בידיך. את אחראית לחייך. כל הזמן. הבחירה היא אצלך.
.
אנו פה איתך. מה שתתני ניקח.
נלטף, נשקף, נעודד, נכבד. וגם לא נגיב.או נעלם לנו לדף אחר, או עניין אחר. וזה גם בסדר .
הקיצר די עם הלא נעים. יש לך לפחות פה ,הזדמנות להיות ולעשות ממש מה שבא לך ואיך שבא לך ואף אחד לא יבוא אלייך בטענות! נקבל ונרצה אותך כמו שאת.

כמו שכתבתי אני מעדיפה, ברשותך, להפנות מבט פנימה עם עצמי.

אולי אחר כך, בסדר? - בסדר גמור ביותר.

תארי לך שעם כל הצרות שתיארת עוד יהיה לי משהו כזה על המצפון....

תקווה,
מה זה "די עם הלא נעים שלך"? אנשים מביעים פה איזה דאגה, לא? אם איעלם מהמסך עוד יחשבו שקרה לי משהו ושמימשתי את דחפיי המטופשים ואחר כך עוד יחשבו "אוי ואבוי, אולי היינו צריכים לעשות עוד משהו" וירגישו רע.

כפי שנכתב -

_שנמצאת מקטינה עצמה בכוחה, מנסה להשליך מעלייך את בגדי המורשת, ומתוך הדפוס הרגשי מאבדת את התפל והעיקר כנפרדים. מערבבת ביניהם ונותנת נפח גדול לתפל על מנת להאדיר את התפל לעיקרו.
עיקרו במובן הזה הוא אותו מקום בו עולה חרדה או פחד מכך שתעלה כלפייך ביקורת, האשמה או טענה. מתוך ניסיונותייך למנוע האשמה ולהיות "בסדר" כל הזמן, עם כולם, כשאת מעמיסה על עצמך תסריטים שמיועדים להעלות את תחושת האשמה - מבלי כל סיבה אלא מתוך אותו דפוס המצביע על ייחודך._

תודה.

שליחה על ידי עננה* » 20 מאי 2005, 15:30

לא קראתי את כל הדף
רוצה להגיד לך:
"עיצרי"

שליחה על ידי תקוה* » 20 מאי 2005, 21:33

צפריר,
ואיך משנים דפוס זה?

תקוה,
מתבוננים, מעלים את הדפוס הזה אל המודעות, מודים על החיים ועל האפשרות לחיות.
מכאן מודה לעולם על האפשרות שהוא מעניק לך - לטעות. מודה לעולם על האפשרות שהוא מעניק לך - לקחת אחריות.

הודיה, קבלה עצמית והעלמת עין מהחסר תוך האדרת הקיים.

אם תתבונני היטב תוכלי לראות שאותו נושא של רעיון ההתאבדות הוא ניסיון לקיצור דרך. אלא שאינו מקצר את הדרך באמת. בכל מקרה אותה קרבה אל המוות, ולו קרבה וירטואלית, היא שכבר מאפשרת לך להשיל חלק מאותן תפיסות שמושרשות אצלך. למשל, הרעיון שתתגרשי מבעלך היה משול בעיינייך למוות, מתוך כך שזהו כשלון שלך, כעת, זה כבר אינו כשלון שלך, זה כבר אינו כשלון, העולם כבר אינו מאשים אותך ואת אינך נאשמת. נהפוך הוא, כעת חייך יותר באחריותך מאשר היו לפני כן.
מכאן שאת מתקדמת לאותו מקום של קבלת הדפוס הזה, ומתוך כך הנחתו. שכן כבר אינו נדרש לחייך. או במילים אחרות, כבר אינו רלוונטי.

תודה.

שליחה על ידי תקוה* » 21 מאי 2005, 09:47

צפריר,
נסיון לקיצור דרך - איך? האם כוונתך שבכך אני מנסה להשפיע על תהליכים/אנשים כמו שכתבתי איפה שהוא כאן? אז נכון. ולכן זה כבר לא רלבנטי מההיבט הזה.
ועדיין הדפוס נמצא מופנה גם מתוכי פנימה וכלפי פנימה . לא רק כלפי חוץ. והחלק הזה עדיין קיים: מאשים, מלא ספקות, חש אפסי, מלא רגשי אשמה ו"לו עשיתי אחרת", מסרב לראות את התמונה המלאה [אותה אומרים לי קרובים אלי ללא הרף, נתפסת בשכל אך לא משכנעת ברגש], מטפח הלקאה עצמית.
מחלק זה הייתי שמחה להפטר. ללמוד לראות את הדברים אחרת.

שליחה על ידי תקוה* » 21 מאי 2005, 09:48

וענין הפרידה מבעלי - מדוע זה אינו כשלון שלי כבר? החלק המאשים עדיין תופס זאת כך וגרוע מזה.
אני משחררת לא מתוך כך שאיני חשה כשלון או אחריות אלא מתוך כך שאני מבינה שאין מה לעשות יותר. שעשיתי מה שידעתי לעשות.

שעשיתי מה שידעתי לעשות.
זו לקיחת אחריות.

שליחה על ידי תקוה* » 21 מאי 2005, 11:36

התכוונתי שעשיתי מה שידעתי לעשות כדי להציל את היחסים.
ובכל מקרה, השחרור אינו לא מוריד כלל מתחושת האשם שלי וכל השאר [טמאה, לא בסדר, כשלון, לא שווה....]. אתה איכשהו חיברת בין השניים.
יתכן שאני נצמדת לחרא שבי, אבל כרגע אין לי מושג איך לשחררו.

התכוונתי שעשיתי מה שידעתי לעשות כדי להציל את היחסים.
שוב, זו לקיחת אחריות.

ובכל מקרה, השחרור אינו לא מוריד כלל מתחושת האשם שלי וכל השאר [טמאה, לא בסדר, כשלון, לא שווה....]. אתה איכשהו חיברת בין השניים.
תחושת האשם אם כך יכולה להפוך ללקיחת אחריות. שעשית ככל שביכולתך הל מנת לשקם את היחסים, וכעת את לוקחת אחריות על חייך גם כאשר הכשלון של מאמצייך הצליח לערער את יסודותייך.
מי שמחבר בין השניים הוא כוח החיים, במובן הזה צמיחה.

על פני להעניש את עצמך במוות , עונש שאמור לכפר על הכשלון = אותה הקטנה עצמית, על פני להמשיך ולהקניט את עצמך, הרי את לוקחת אחריות על חייך, ובוחרת בנתיב החיים.
כפרה במובן הזה אינה מבקשת דבר מלבד חרטה. חרטה במובן הזה מאפשרת שלווה. ומתוך השלווה עשויה לעלות הודייה.

ניתן להתחיל בהודייה, זו תפרוש את החרטה, הסליחה, ותפתח את המחילה הזו של כפרה.
שנמצאת מתעקשת לחפש דרכים נוספות לכפר על ארועים, בעוד פתוחה בפניה הדרך הזו של חיים מתוך שמחה, שעשוע ומשמעות ככפרה.

הנסיון להיות בסדר, כל הזמן, כלפי כל העולם, מצביע על בריחה מקביעת עמדה.
במילים אחרות: הנסיון לקראות את העולם דרך משקפי האחר מתוך עינייך, לא מאפשר לך להעיד על חייך כעדות חיה.

מכאן, כאשר פועלת מתוך עצמך, מתוך מי שאת, כי כך את מרגישה וזו הדרך שליבך נוהה אחריה, מסיטה את המכשולים שבדרך אל צידי פנייך, מתעלמת מהשריטות האלה בעודך מפלסת את נתיבך, ומגלה שבכל מקרה, בכל ארוע הנך בסדר גמור ובמקביל את ממש לא בסדר.
אותו מקום של "לא בסדר", על פי נטייתך הטבעית, מתוך תולדות חייך ואישיותך הייחודית, מתנפח ומכסה את השמיים בעביו השחורים. לכן מתבקשת להאדיר ולהתבונן רק דרך אותם פנים של היותך בסדר גמור. מתבוננת על הצלחותיה, במובן הזה מתבוננת על הכשלון - כהצלחה.

תודה.

שליחה על ידי תקוה* » 21 מאי 2005, 21:30

_הנסיון להיות בסדר, כל הזמן, כלפי כל העולם, מצביע על בריחה מקביעת עמדה.
במילים אחרות: הנסיון לקראות את העולם דרך משקפי האחר מתוך עינייך, לא מאפשר לך להעיד על חייך כעדות חיה_
נכון מאד מאד.
אני חשה זאת כצמצום של העצמי שלי במובנים רבים ושונים.
תודה.

מתבוננת על הצלחותיה, במובן הזה מתבוננת על הכשלון - כהצלחה.
אבל את זה לא הבנתי.

מתבוננת על הצלחותיה, במובן הזה מתבוננת על הכשלון - כהצלחה.

גם כשאת חושבת שאת "לא בסדר" אז תראי זאת כ"בסדר גמור",כהצלחה. איזה יופי ש....
הקיצר את תמיד בסדר.
צאי מנקודת הנחה שאת תמיד עושה הכי טוב שאת יכולה .

הרצון הגדול הזה שלנו הוא בסך הכל תכנון ואמונה לעשות מה שקורה עכשיו ועוד שניה
ואם אנחנו רואים שאפשר לעשות משהו אז אנחנו רוצים אותו
ואם אנחנו רואים שאי אפשר לעשות בכלל כלום אז אנחנו לא רוצים כלום
ואם טוב בדרך כלל אז אנחנו ממתינים שיגיע שוב
ואם לא טוב בדרך כלל ובעיקר עכשיו אז אנחנו רוצים למות

לא קראתי את דפך. ראיתי רק את הכותרת. זועקת. אומרת בעצם משהו הפוך: רוצה לחיות, עיזרו לי!
הייתי שם. זוכרת וכואבת שלא מכירה אותך ולא יכולה להציע יותר מדי דרך האתר.
אומר רק דבר אחד, טרם אגלה את קשייך. לא מעמידים אותנו בנסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. חיבוק

שלום לך תקוה!
לא קראתי את כל הדף מפאת השעה המאוחרת, אבל לא יכולתי להתעלם מהכותרת והייתי חייבת להיכנס.
אני רואה שהפעם האחרונה שכתבת כאן הייתה שלשום, אז אני מקווה שאת עדיין חיה (סליחה על הציניות...) כי בתור אחת שגם-לפעמים-רוצה-להתאבד, יש לי הרבה מה לומר לך ולשתף אותך....
באהבה ובתקוה
גם אני...

טוב, אז ככה, לא יכולתי להתאפק, וקראתי עד עכשיו את כל הדף, ומה שיש לי לומר לך עכשיו זה שבאמת תלכי לקיבינימט או לעזאזל, כי בגללך אני לא אצליח לקום מחר בבוקר, ואני אאחר לעבודה, אם בכלל אגיע לשם, וזה לא חדש.... כי גם ככה אני לא ממש מתפקדת, עכשיו את מבינה למה אני כל כך מבינה אותך?
ופשוט הייתי חייבת להגיב...
מה שהכי מפחיד שהתחלתי לקרוא וחשבתי שאני הוזה... אמרתי, רגע, מישהו כאן מתחזה, מישהו כותב בשמי רק בשם אחר, אותם תחושות בדיוק. אבל אז ראיתי שאיננו באותו גיל, ויש לך יותר ילדים ממני, אבל המון דברים דומים....
אז ככה:
נשמע שטויות, נכון?אבל רק מי שהיה שם יודע כמהזה חזק. ממש לא שטויות. הייתי שם עמוק עמוק, כבר מגיל 15 אני במצולות השחור, בתהומות הייאוש והדיכאון, יוצאת משם, בעזרת טיפולים, משפחה וסביבה תומכת וכנראה כוחות-על ובכל זאת רצון עז כן לחיות בכל זאת ומידי כמה שנים שוב צוללת למצולות...

כתבה לך טליה אלמתן:
אולי גם שאיפתך למוות מייצגת שאיפה לשינוי עמוק? ואולי זה כן בר ביצוע, למרות שנראה שלא?
ואני מסכימה מאוד, כי את הרי לא ממש ממש רוצה למות, את רק רוצה, כפי שכתבת,
כשבעצם - זהו הרצון להרבה שקט, למנוחה, להפסקת הכאב.

אני סבורה שקודם כל איני אוהבת את עצמי או יותר נכון - לא מקבלת את עצמי - ולכן לא מקבלת אהבה
אני סבורה שאת סבורה נכון...

אצלי גיל המעבר, אם כך, החל בגיל 19, כפי הנראה
ואצלי, גיל המעבר, אם כך, החל כבר בגיל ההתבגרות, כפי הנראה...

מיכל מ המליצה לך לקרוא את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז (אוטוביוגרפיה), ואני רוצה להוסיף על ההמלצה את הספר "אישה יקרה" של יהונתן גפן.
מה שאבסורד הוא ששני הספרים הם אוטוביגרפיים, של שני יוצרים מאוד מוכשרים שהאימהות שלהן סבלו מדיכאונות /מניה-דיפרסיה והתאבדו. לא, זה לא המלצה בשבילך להתאבד... כדי שאחד מילדייך יצא סופר מוכשר, זה פשוט ספר (של גפן, את עוז לא קראתי אבל שמעתי שהוא נפלא) מקסים, נוגע ללב ומלא רכות וחמלה.

וקמה בכוח: מכינה קציצות, עושה כביסה, מקשיבה לילדים, להורי, עובדת
כל הכבוד! אני אפילו את זה לא עושה. כבר כמה שנים שאיני מבשלת בכלל. כביסה בעלי עושה. משתדלת להקשיב... ו - עובדת על כולם...

לא יודעת איך לאהוב את עצמי! אני גיליתי שזה שורש הבעיה שלי...

זהו. עכשיו בעלי הודיע לי שהוא רוצה להפרד. שהאמון בינינו לא יכול להשתקם
ציטטתי זאת לפני שקראתי את ההמשך של ההתכתבויות, אבל משהו בתוכי רצה לומר לך - איזה יופי! נהדר! לפעמים אלוהים עושה עבורינו מה שאנו לא יכולים לעשות עבור עצמנו...

עכשיו הגעתי למקום שבו כל מה ש"נותר" לי הוא ללמוד לאהוב את עצמי. כל מה שנותר לי וזה המון.......

_אולי באמת הגיע הזמן לתחושה של אהבה ללא תנאי.
אבל תראי - צפריר מנסה לתת לי את זה ותראי איך אני בועטת בו.
מה את אומרת על זה?_
אח"כ בהמשך צפריר כתב על זה, לתת זה ממש לא בעיה, אבל כמה קשה לנו לקבל ללא תנאי, זה קושי עצום. אני עכשיו חווה את זה כ"כ חזק. כל הזמן אני מתלוננת שבעלי לא אוהב אותי ולא נוגע ולא מנשק ולא מלטף ולא נותן ולא מחבק ולא ולא ולא ובסוף כשאני מקבלת (ולאו דווקא ממנו...) אני חוטפת כזה הרפס בעור, כזה ש"אומר" - אל תיגעו בי, אל תיתנו לי, אני לא מסוגלת לקבל, לא רוצה לקבל בכלל, הבנת?

יש משהו שמקנן, ממתין. אל תחכי שהמשהו הזה שמקנן וממתין יפרוץ החוצה מעצמו, למה את מחכה, וסליחה על הבוטות, לסרטן? להתמוטטות עצבים? למה? לפני שזה יפרוץ, תתחילי את להוציא הכל החוצה, כפי שהתחלת בעצם לעשות, בעצם פתיחת הדף...

ועוד דבר - אהבתי את מה שמאירה א כתבה לך...

וגם מטפח כרס ושערות על הרגליים בלי להיות מוטרד מזה! (החמור...) , אני דווקא מאוד מוטרדת מהכרס ומהשערות על הרגליים, אז מה זה אומר? שאני לא חמור?

אז אני מציעה לחפש במרץ מטפל/ת שיתאימו לך יותר - וכשתמצאי, ורק אז, להיפרד מהמטפלת הנוכחית.
קוואנטית
מצטרפת לדעתה. נראה לי שאת עוברת טלטלה רצינית, גם הפרידה מבעלך, גם הפרידה מהמטפלת, לפעמים יש צורך בבום גדול, בשינוי קיצוני, אבל שלא תיפלי... ואני לא חושבת שהאינטרנט והפורומים מהווים "רשת" מספיק צפופה בשביל לא ליפול, מה את אומרת?
אני לא מטפלת, אני אני עוברת עכשיו תהליכים מדהימים וכפי שאת רואה יש לנו הרבה מן המשותף כך שאם תרצי המלצה על מטפלת מעולה ולשמוע על שיטות מסויימות, אז תגידי...

אם נפסיק לבקר את עצמנו ונפסיק לשפוט את סביבתנו, מה נעשה עם כל השעות הפנויות?"
מיכל מ אהבתי!

לצפריר שפרון
אהבה ללא תנאי מתקיימת באופן טבעי אך ורק בין הורה לילדו
בעלי ואני היינו בטיפול זוגי וכשהיא אמרה לי זאת קפצתי וצעקתי ובכיתי ולא הסכמתי, לא! מה פתאום! אני רוצה שבעלי יאהב אותי ללא תנאי. ככה: שמנה, שעירה, מוזנחת. בדיכאון. לא מתפקדת. ורק אם הוא יאהב אותי ככה כמו שאני גם במצבים האלה בלי תנאים, אז אני אדע שזאת אהבה...
לאט לאט אני "מתעוררת" (רציתי לכתוב מתפכחת, אבל יש המילה מבלבלת מידי...) מהחלום ומבינה שממנו לא אקבל אהבה ללא תנאי.
ואותך צפריר רציתי לשאול, אם תקרא את המגילות שלי...
ואתה חושב שאהבה ללא תנאי אכן מתקיימת בין ההורים לילדם? לצערי, אני גם חושבת שלא...

אני חושבת שחלק גדול של הדחף להתאבד הוא כעס כבוש כלפי תנאי חיים מסוימים בהם לא יכולתי לקבוע, להחליט לגבי מצבים מסוימים ולא יכולתי גם לכעוס, לתפיסתי, על האחר/ים. והכעס הזה, חוסר האונים הזה [לתפיסתי] - אותו הפניתי כלפי עצמי, קודם כל.
תקווה - ואני חושבת שאת חושבת נכון. קראתי המון מאמרים בנושא ואני גם יודעת מעצמי שדיכאון נובע מכעס מודחק או מכעס שבמקום שייצא החוצה הוא מופנה כלפי עצמנו, אנו בעצם אלימים כלפי עצמנו, מה שמביא לאלימות פיזית, ממשית כלפי עצמינו, התאבדות, אנו רוצחים את עצמנו, אם היינו עושים זאת לאדם אחר הרי היו אוסרים אותנו בכלא...

כמו כן, אני סבורה שדרך ההתאבדות רציתי לכפות על אחרים משהו. אולי תובנה שחשבתי שצריך שיבינו, אולי מעשה שרציתי שייעשה. אבל זו במפורש דרך לשלוט או להשיג סוג של שליטה.
נכון, מין התנהגות פאסיב-אגרסיב, אם את מבינה את כוונתי...

אני מוותרת על השליטה. ומתוך זה תבוא הישועה והנחמה!

נכון מאד שקשה לי לקבל.
גיליתי, שלא קל לי לקבל שאנשים אוהבים אותי, או רוצים בקרבתי
אני שמחה על הגילויים שלך... כבר כתבתי לך משהו למעלה בעניין הקושי לקבל...

מה קרה שם בגיל 19? ולפניו? ועוד עוד לפניו? פה קבור הכלב...
מי ויתר עליך שם?
אנו כמו שאת כבר שמה לב - לא מותרים עליך. מיץ פטל
מה זה לא מוותרים, כבר אחרי 3 בבוקר ואני לא מוותרת עלייך...

למה חשבת דוקא על גיל 19?
כי מישהי כתבה שלאמא שלה היו דיכאונות וזה היה קשור לגיל המעבר, אז ענית לה שאצלך גיל המעבר התחיל כנראה בגיל 19... אז מיץ פטל הסיק/ה שאז התחילו הדיכאונות שלך, הבנתוש?

תראו, אין לי כוונה לקום ולהתאבד מבלי להודיע לכם תחילה ממש תודה על ההתחשבות, יפה מצידך!

תארי לך שעם כל הצרות שתיארת עוד יהיה לי משהו כזה על המצפון.... את חושבת ששם עוד יישאר לך מצפון? בעצם, תלוי באיזו דרך תבחרי להתאבד... ס-ת-א------ם!

מקווה לשמוע ממך
ושום דבר שאת כותבת או חושבת לא נשמע לי שטותי או מפחיד או קיצוני. הכל עברתי וחוויתי והייתי בחורים הכי שחורים שיש...
ממני,
גם-אני-לפעמים...

(())(())

שליחה על ידי תקוה* » 25 מאי 2005, 21:20

גם אני,
תודה על מה שכתבת, על ההזדהות ותשומת הלב.
אני בסדר גמור כעת.
מקווה שלא תהיינה עוד תקופות קשות. עובדת על זה...

טוב לי. ואין לי כל סבה להתאונן. נשוי. לאשה אוהבת. ילדים. בריאים. אין בעיות כלכליות. יש קצת סיכסוכים משפחתיים אבל לא משהוא לצאת איתו לעיתונות.
בכל זאת (ואולי בגלל כל זה) - אני מרגיש מאד לא מסופק.
המטרות שלי בחיים, שהיו לי כשהייתי קטן, מתחלקות לשני סוגים בלבד - אלו שהשגתי ואלו שאינני מאמין שיש באפשרותי להשיג.
לכאורה יש כאן בסיס להשלמה. אבל אצלי נוצר ריק שאומר "אין לי בשביל מה לחיות". יש לי בשביל מי, אבל לא בשביל מה לעצמי.
אין לי מחשבות התאבדותיות אקטיביות.
אבל בהחלט יש לי לעיתים תדירות מאד תחושה של "אם הייתי מת היום זה ממש לא היה משנה לי". או אפילו "הלוואי והייתי כבר מת היום".
?

אם הייתי מת היום זה ממש לא היה משנה לי
והילדים שלך? אתה יכול לדמיין כמה משנה זה היה להם? זה לא מעודד קצת את רוחך כשאתה חושב על לכתך מהכיוון שלהם?

שליחה על ידי תקוה* » 18 יוני 2005, 17:43

שוב נחת עלי דכאון. שוב יש לי תחושה קשה.

כבר אין לי כוח להתפלסף מדוע זה כך. אבל בכל זאת, לעצמי, עוד קצת.
אני יודעת שזה קשור קשר הדוק לפרידה המתקרבת.
זה קשור קשר הדוק לכך שבן זוגי אינו סולח לי.

כל מי שמכיר את הסיפור שלנו מקרוב אומר לי שלא היתה בפניאופציה אחרת דאז: לא הייתי במצב של מישהו המסוגל להחליט על גירושין, הייתי בדכאון וה"רומן" הזה שהיה שם ממש הציל את חיי. אני לא טיפוס בוגדני. הייתי כל כך רעבה במערכת היחסים הקשה שהיתה לנו, עד ש - כמו שחברתי אומרת - הלכתי לחטט בפחי הזבל (=הרומן).

אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי אלא אם כן בן זוגי יסלח לי. והוא לא סולח.

אני רואה עצמי מתמודדת כעת עם חיים שאינני מכירה - גרושה? אני? ומי ירצה מישהי שבגדה? ואיך אסתדר כלכלית?

אני באמת ובתמים מנסה להיות כרגיל. אבל ביום שאינני בעבודה - אני נופלת לדכאון המשתלט. מנסה לעשות דברים בבית - ובין לבין פשוט שוכבת, ישנה, צופה בטלויזיה. הדכאון מזדחל. מתקשה להזיז עצמי.

אני לא באמת רוצה למות. אני רוצה לחיות חיים נטולי דכאון שחור כזה. אבל המוות נראה כמו דבר שפשוט עשוי להפסיק את הסבל השחור הזה.

היום בטלויזיה הלימודית יש תכנית חוזרת על הדכאון. התיאורים שם כל כך מדויקים!

אני כל כך מנסה. משתדלת לחשוב מחשבות חיוביות, מסתכלת על העצים היפים שבחוץ, וזה מזדחל ומשתלט.
פוחדת מהרגע שיקבל שליטה על הכל.

ליבי איתך
חפשי בדבקות את חצי הכוס המלאה. אל ייאוש.
ואת מוזמנת "להתקשר"[email protected]

שליחה על ידי נועם* » 18 יוני 2005, 18:37

קראתי את חלקו של הדף המתחיל לפני מספר ימים והיה מרגש מאד.
נראה לי שהדרך שאולי יכולה לעזור לך היא להצטרף לקבוצה, אם את בתחום הטיפולי כבר תדעי מהו הכיוון הטיפולי המתאים לך.
מניסיוני הקבוצה יכולה להוות תמיכה באותו הכח שיש לזוגיות.
ואם יש בך התענינות רוחנית גם תמיכה בכיוון זה יכולה לתת את המשמעות לחיים .
ויתרת כבר בלהאשים את הורייך , עכשיו אני מאחל לך שתצליחי לוותר על ההאשמות לעצמך .
מכל הלב בהצלחה.

שליחה על ידי תקוה* » 18 יוני 2005, 19:20

שמים וארץ,
תודה על הצעתך להתקשר. לא אשתמש בה כי טוב לי עם האנונימיות באתר ולא רוצה להכביד על אף אחד שלא מכירה.

תודה.

נועם,
יתכן שבאמת קבוצה יכולה לתת כוח. אתה צודק.
תודה.

שליחה על ידי תקוה* » 18 יוני 2005, 19:31

נועם,

מניסיוני הקבוצה יכולה להוות תמיכה באותו הכח שיש לזוגיות.
האם תסכים לשתף בנסיונך?
תודה

שליחה על ידי תקוה* » 18 יוני 2005, 21:57

שמים וארץ,
תודה.

כל העמוד הזה נכתב במאי-יוני 2005.
מה קורה עם הכותבת מאז?

שוב בדיכאון, לא רוצה כדורים כבר ההיית שם החלפתי סוגים ולא עזר
יעוץ דווקא קצת מקל אבל ניצלתי את כל המכסה מקופת החולים ואין לי כסף לפרטי
ושוב החיים מתפרקים לי. אז למרות שאני דפוקה הצלחתי לתפוס בן זוג (גם די דפוק) ועשינו ילד
יש בעיות קשות עם הבן זוג, גם קצת עם הילד
ההינו בטיפול. עזר קצת ושוב חזרו הבעיות
אין לי עובדה, אין לי כמעט חיי חברה. אפילו הילד שלי מעדיף את אבא שלו למרות שאני משקיעה בו הרבה
והבעיה העיקרית שלי שאני דפוקה מהיסוד:
לא יפה אפילו קצת מכוערת, לא רזה, אפילו קצת שמנה,לא חכמה אפילו קצת טיפשה, לא טובת לב אפילו קצת אגואיסטית, לא חזקה אפילו אבודה עם התקפי חרדה מדי פעם, לא עם הורים עשירים אפילו די עניים. לא מסודרת, דיסלקטית עם בעיות קשב וריכוז
איך אמורים- כשאלוהים חילק מתנות וכשרונות עמדתי אחרונה בתור ולא נשאר

שנינו באים ממשפחות עם בעיות. אצלי ההורים דיכאונים,היסטריים ומזניחים
הייתה לי ילדות לא מאושרת. לא היית מקובלת בחברה ולא טובה בלימודים. לא מצאתי בבית נחמה ותמיד נפגעתי מההורים בעיקר מאמא שלי. אני באמצע שנות ה30 ואין לי שום דבר-
המשפחה לא מאושרת, אין לנו כסף, אין לי עבודה ואין לי הגשמה עצמית, אין לי כמעט חברות וכבר אין לי חשק לחיות
דווקא האחים והאחיות שלי ושל בעלי מאוד מוצליחים, יפים, חכמים יציבים, התחתנו טוב והלב נחמץ לי לראות איך הם בגלל שנולדו עם נתונים גנטיים טובים יותר מתגברים על הקשיים מהילדות ואילו אנחנו (ובעיקר אני) נשארים אומללים מאחור
יש לנו ביטוח חיים ואני חושבת שהכי טוב היה לכולם אם ההיתי מתה באיזה תאונה ונותנת לבן זוגי הזדמנות להקים משפחה מחדש עם פיצוי כספי טוב
חושבת שגם לבני ייטב לגדול עם משפחה יציבה ואם מאושרת. לבעלי לא יהיה קשה להתגבר על חסרוני- להיפך
אני לא נכנסת עדין בקיר עם האוטו בגלל ההורים שלי (אפילו שאני לא כל כך אוהבת אותם) וגם בגלל שלצערי אני גם לא כל כך אמיצה אפילו די פחדנית
אבל יש במשפחתי כבר 2 אנשים שהתאבדו אז אולי בסוף גם אני אצליח להתגבר על הפחד

אפס מאופס, אני מבינה שניצלת את הדף של תקווה, לסיפור האישי שלך, נכון?
ראשית אני מציעה לך לפתוח דף חדש משלך, עם שם מתאים ופתיחה מתאימה.
באופן הזה, מי שמגיע עלך, זה די במקרה, כי את יושבת על דף קודם שהוא לא שלך.
מה את אומרת על הרעיון?
הפתיחה שלך מאד קשה, אין ספק שאת רואה הכל במשקפים מאד מאד שחורות.
תקראי מה שכתב כאן צפריר שפרון- המציאות היא מה שאת ממציאה!!
תנסי לבדוק אם את יכולה לשים משקפים קצת פחות כהים, בשלב הראשון?

יעוץ דווקא קצת מקל אבל ניצלתי את כל המכסה מקופת החולים ואין לי כסף לפרטי
יש במדינה טיפולים חינם- בבתי חולים פסיכיאטריים (יש בתל השומר, למשל).
את צריכה לברר לאיזה בית חולים את משתייכת מבחינה איזורית, וללכת לשם עם הפניה דחופה מקופ"ח.
(זה עולה בערך 25 שקלים לשלושה חודשים, זה סוג של חינם).

סליחה שתפסתי צד פרקטי- אבל זה מידע שיכול לעזור.
ועכשיו-

, וגם

.

בינתיים אני ממליצה לך לכתוב קצת מחשבות. (אולי בדף חדש משלך?)
קצת חיבוקים וקוראות אנונימיות יכולים להקל.

(ואני לא חושבת שביטוח חיים פועל במקרה של התאבדות, אז עדיף לחפש פתרון אחר... (-;)

יש הרבה סיבות למה כדאי להתאבד. לפעמים הקשיים כאן כל כך גדולים, שהחיים בזבל, זה ביטוי צנוע. אבל יש לחיים כאן יתרון גדול שאין למוות. מכאן אפשר ללכת לשם, משם, אי אפשר לחזור לכאן. אי אפשר לחזור. כל מי שהתאבד והתחרט, לא יכול לתקן, נשאר שם וסובל.

על זה, תמיד כדאי להגיד שמה שאפשר לדחות למחר, כדאי לדחות למחרתיים. (או לשבוע הבא או לחודש הבא). סבא וסבתא יכולים לחכות עוד כמה שנים כדי לפגוש אותנו. (ממילא הם עסוקים בפגישות עם מכרים ותיקים ואין להם עכשו זמן בשבילנו).

וברצינות
רגע אחד של אושר, שווה אפילו שנה שלמה של סבל. אין סבל שמציף אותנו, שממלא אותנו כל כך, כמו אושר של רגע אחד.

פתאום ראיתי את הדף, לאחר שנים רבות כל כך, וראיתי את עצמי כותבת שם.. ממש מדהים...

אני חושבת שמי שהיו שם אולי ירצו לדעת מה קרה מאז:
התגרשנו, היה לי קשה מאד למצוא עצמי במצב של "גרושה". אבל....
אני בסדר גמור, נעלמות לגמרי תקופות הדכאון העמוק, הרצון הברור מאד למות.
הילדים - הם כבר גדולים, ממש גדולים - לאחר תהליך מקבלים את הגירושים, בעלי לשעבר ואני ביחסים טובים מבחינה הורית, קורקטיים מכל בחינה אחרת, ללא סכסוכים ומריבות, לי יש בן זוג כבר כמעט 4 שנים ולו -בת זוג זמן דומה. הילדים מקבלים את בני הזוג לגמרי. עברתי דירה, הוא עבר דירה.
בקיצור - השתקמנו

עבדתי קשה מאד כדי לצאת מהמקום הנמוך ההוא.
כל העבודה הקשה הזו השתלמה יפה מאד.
היום אני מאד מאד מאד אוהבת את עצמי, שמחה עם מה שאני ומי שאני.
היה שווה להשתקם

))

תודה לכולכם!

מעבירה את מה שכתבתי לדף מיכל אפס מאופס לא רוצה לחיות

תקוה... מדהים, מדהים! עשית לי את היום

לתקוה,
שמחה מאוד בשבילך,
וזה רק מאשש לי את התחושה, שחוסר תאום בזוגיות יכול להוביל גם למחשבות אובדניות וכו'.