אלבאום דף אחר

שליחה על ידי תמר* » 02 יולי 2008, 08:52

איך הורה יכול לזהות שהוא חזק מדי?

כשהורה מתבונן בילדיו ומרגיז אותו שהם חלשים מידיי..
כשהוא מגדיר את ילדיו - ילדים טובים..
כשילדיו משתפים אותו רק בדברים טובים..
או לא משתפים אותו בכלל..
כשילדיו לא מביטים לו בעיניים..

בטח יש עוד. זה מה שעולה לי כרגע. בוקר טוב.

תודה תמר.
את יכולה לפרט קצת איך זה בא לביטוי אצל פעוטות?

שליחה על ידי תמר* » 02 יולי 2008, 11:10

פעוטות?? באיזה גיל?
זה יכול לבוא לידי ביטוי בקשת התנהגויות..
מהתנגדויות קשות שנראות כמו התנהגות של דווקא..
ועד ל..איך אקרא לזה.. התנהגות רגרסיבית כשפעוט לא מעז לעשות שום צעד ללא אישור.
כשפעוט, אם נמצא במסגרת, מתנהג במסגרת הפוך מאשר בבית..

עוד רעיונות? מישהו?

שרי - מקווה שילך לך אצלה בבית. יחד עם זה זאת פריצת גבולות מסויימים. בקשר לנושא עצמו - כנראה שיש לה קושי והתנגדות עצומים לנושא. אני בספק אם הבנת החשיבות של התמודדות עם הנושא מחלחלת ועוברת את ההתנגדות. כשאני נתקלתי בהתנגדות דומה אצל ילד בגיל דומה (התנגדות חזקה לכל מה שקשור מוטוריקה עדינה בכלל ובאחזקה נכונה של כלי הכתיבה בפרט) לא עזרו הסברים. הילד החכם ידע בדיוק מה צריך לעשות אבל פשוט לא רצה. והוא גם אמר בחוכמה רבה, שהוא יודע שזה צד חלש אצלו והשלים עם זה. הוא טוב בדברים מסויימים וילדים אחרים בדברים אחרים.
האופן שבו אני הגעתי אליו היה דרך פעילויות עקיפות, שהכינו אותו מכל מני כיוונים למוטוריקה העדינה. וכשהוא התקדם התחלתי לומר לו מראש שחלק מהמפגש יכלול פעילות כזאת אבל מיד אחריה נעשה משהו שהוא מאוד אוהב. אני מדברת על הכנה של הילדה להתמודדות: גם בהדרגה דרך הגוף (באופן יצירתי ופחות ישיר) ובהמשך לעבוד עם "שוחד" ותוך מתן שליטה מסויימת למטופל דרך ידיעת העומד לקרות. באופן כזה הצלחתי להחדיר עם המון סבלנות גם את הנושאים שהיתה התנגדות, בהתחלה ממש מעט ובהדרגה יותר ויותר.
אחד הדרכים היא עבודה עם מסלול פעילויות. חלק מהן קלות, שטותיות וסתם מהנות וחלק לקוחות מטכניקות.
מאוד חשוב לא להכנס ל"פינה" ולא תמיד להכניס את המטופל לפינה. לא תמיד אפשר לצאת ממנה בקלות ובכבוד:)

_מהתנגדויות קשות שנראות כמו התנהגות של דווקא..
ועד ל..איך אקרא לזה.. התנהגות רגרסיבית כשפעוט לא מעז לעשות שום צעד ללא אישור.
כשפעוט, אם נמצא במסגרת, מתנהג במסגרת הפוך מאשר בבית.._
תודה. זה לא אנחנו. לפעמים עולים בי חששות שאני "מאלפת", חזקה מדי.

שליחה על ידי שרי* » 02 יולי 2008, 23:45

עידכון
הלכתי לילדה הביתה. הייתה המומה. מאוד נרגשת.. לקחה אותי לחדר שלה. היה מאוד מעניין. מצא חן בעיני להכיר את המרחב שלה.
דיברנו. יותר נכון דיברתי. היא כבר לא הייתה במה שקרה ויותר חוותה את הרגע שהיה מאוד משמעותי בשבילה.
לפני שנפרדנו אמרה לי להתראות בשבוע הבא.
יצאתי בזול. אני שמחה שזה הסתדר ולוקחת על עצמי להפיק לקחים ולהיות יותר זהירה.
בכתובית: "אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב."
שבתי. תודה מיכל. שמחה שאת פה.

שלום לכולם,
נחמד לחזור לאתר ולראות שהוא בתהליכי התאוששות

...

שרי, אני שמחה שנוצרה לך חוויה מתקנת עם הילדה אצלה בבית!
אך הבית - הוא לעיתים גם מכשול לא פשוט,,,נכון, זכית לראות את המציאות היום יומית שלה, אולי גם את שאר המשפחתה, את המרחב שלה וכ"ו.
אך מצד שני- את עלולה למצוא את עצמך בלוף שכזה,,,מה יקרה אם עוד פעם תעשו משהו והיא תתנגד ואת לחלופין תתעקשי {בהנחה מקצועית שכך הדברים צריכים להעשות} ועוד פעם היא תסרב להגיע,,,
הרי,האמא והיא בעיקר קבלו איזה שהוא מסר, לא?
מה אז??? עוד פעם תלכי אליה,,,
אני מקווה שאינני נשמעת שיפוטית כי זאת לא המטרה, אלא אני מחדדת את השאלה ויותר נכון מה המעשה כשלעצמו הותיר ובמה הוא תרם?

בהצלחה רבה!!! :}

שליחה על ידי שרי* » 03 יולי 2008, 20:23

כאן נכנס האבחון ולכן הוא כל כך חשוב וקריטי.
במקרה הנוכחי זאת ילדה עם פרמטר של היפוך אשמה. אין לה צורך במצבי לחץ, היא באמת נעלבה ממני והיתה במצוקה.
העניין היה בקשר ובאמון ביננו והייתי חייבת לעשות צעד שישקם את האמון שלה בי.
שלא כמו במקרה של הנער בן ה15.

תודה- רבה,
השלמת לי את את הפרט החסר,,,
הרי בתוך תוכי היה לי ברור שזה לא דבר שנעשה בפזיזות ומתוך כניעה או תחושת רצוי לבקשת האם,,,
ואם כך-אז מה המניע ??? {אין צורך לענות,,,,קיבלתי את התשובה}

שבת שלום

שליחה על ידי שרי* » 06 יולי 2008, 09:53

מה שרציתי להעלות במקרים האלה היה דווקא מהצד של המטפל.
מה קורה כאשר אנחנו רואים את הדברים כפי שאנחנו ולא כפי שהם.
מה שנקרא: חנוך לנער על פי דרכו במקום על פי דרכי.
זה המקום שאני רוצה להאיר לעצמי כדי לא ליפול בו שוב.

ממש כיף לראות את הדף פעיל...
תודה

ובכל זאת מה עושים כשהמטופל לא רוצה להיות בטיפול ומסרב לשתף פעולה?

שליחה על ידי אני* » 09 יולי 2008, 17:14

אני מאמינה שאי אפשר ךנכריח מטופל להיות בטיפול, גם אם מדובר בילד.
אם אין התכווננות לטיפול והתגייסות אמיתית של המטופל (ומשפחתו) אז לרוב הטיפול לא יצליח.

שליחה על ידי רוני* » 09 יולי 2008, 17:18

יש לי מטופל בן 10, כל המערכות הגופניות תקינות, אין לו קשיים לימודיים ולא קשיים חברתיים (אהוד ומקובל על חבריו).
ובכל זאת סובל מהתפרצויות זעם אשר באות לידי ביטוי בבית הספר בלבד!
הוא אינו מוכן לדבר על זה בטיפול, לא מוכן להכניס את העולם שבחוץ פנימה אל תוך חדר הטיפולים.
איך הייתם מציעים לדעת בנושא מבלי שירגיש שאני לוחץ עליו מידי?!

הי, נעימה.
שלום!
לגבי שאלתך,,,

כאן בהחלט נמדדת יכולת היצרתיות ויכולת ההבחנה שלנו כמטפלים.
כיצד אנו מפענחים את התמונה הכוללת ואלו גורמים גלויים ונסתרים מציירים את אותה תמונה....
יש תמיד לבדוק למה המטופל מסרב ומתנגד לתהליך הטיפולי,,,מצד אחד יכול להיות שהתשובה מצויה קודם כל בנו המטפלים {למשל-חוסר כימיה, יוצרים אי- נעימות תחושתית , אנרגטית, גופנית ריחית וכ"ו. יכולות להיות עוד אלף ואחת סיבות} אך מצד שני יכול להיות שהתשובה מצויה במטופל שמגיע עם דפוסי חשיבה שליליים לגבי הטיפול {בעיקר ילדים- שמגיעים לטיפול בגלל ההורים או המערכת החינוכית,,, וזאת נקודה חשובה לברור} או עם חששות ואסטרתגיות לא מועילות.
לעיתים יש את השילוב של שניהם.... הכול יכול להיות,,,,
אך שאלת השאלות כיצד אנו כמטפלים מתמודדים עם זה ,מה זה מעורר בנו? האם תחושה של דחייה? פגיעה בדימוי העצמי האישי, המקצועי? אני לא טוב? מה הסביבה {נניח ההורים} תגיד ?

ובנוסף, חשוב לשים- לב האם זה מאורע חד פעמי או שזה איזה שהוא דפוס......

מקווה שעניתי ואם לא אז לפחות העלתי נקודות למחשבה.

רוני, השאלה האם אתה חייב לדבר איתו על זה???
לעיתים למבוגרים קשה לדבר ולשתף בקשייהם ובעיקר הרגשיים ואם כבר עושים זאת אז לפעמים בעקיפין אז כל שכן גם ילדים.
אני הייתי- מנסה קודם כל מתוך השיטה, טכניקות- כגון, מדיטציות, עבודה על קורדינאציה מורכבת, כוח רצון וגדילה.
ומנסה להעמיד אותו מול קשיים מסויימים אין ספק שעולם רגשי יתבטא מתוך הנחה שיש שם קושי,,,
אך, השאלה היא האם הילד מודע לקושי שלו ומה זה עושה לו??? סביר להניח שבמקרה שלך הילד לא מודע לכך ,,,ולכן הטכטיקה של לדבר לא כל כך מסייעת.

לכן,,,, המטרה להחשף לכך ע"י עבודה, מעשה, חוויה ורק אח"כ דיבור .
כשם שנאמר "נעשה ונשמע" - קודם נעשה אח"כ נשמע!!!
בהצלחה רבה

שליחה על ידי רוני* » 09 יולי 2008, 23:57

תודה על התגובה פומיקי.

הבעיה העיקרית שלי היא התחושה שאני מפספס משהו.
עבודה עם הטכניקות כמובן שאני עושה ולא נתקל באף קושי... אנחנו במפגש 14 והילד כבר קופץ קפיצות מורכבות + שאלות, עושה קטה, גדילה, מדיטציות.
הכל נעשה עם המון חיוניות, לרןב גם מתבצע ברצון רב וכשאין לו חשק/כוח אין לו שום בעיה לבטא את עצמו.
גם כשקשה לא עולה תסכול גדול, הוא מנסה עד שמצליח מבלי לדחוף את עצמו לקצה ומבלי להתייאש במהירות.

שוב, התחושה היא שאני מפספס משהו!
ההורים והבית ספר מתארים ילד אחר ממה שאני פוגש בחדר.

אשמח אם תעלו תהיות, שאלות, משהו שיעזור לי להתכוונן יותר.
תודה רבה!
רוני.

שליחה על ידי שרי* » 10 יולי 2008, 00:09

רוני, האם יש אבחון?

שליחה על ידי רוני* » 10 יולי 2008, 09:53

לא שרי, הילד מטופל במסגרת סטאז' (שנה ד')

שלום לבאי הפורום!
אני מחפשת מטפלת אלבאום באיזור אילת עבור מטופל שלי שעובר לדרום.
אשמח לקבל הפניות
יום נעים!
נורית

רוני- בגלל שהטיפול הוא במסגרת הסטא'ז ,,, והאבחון הוא לא האבחון המדובר.

צריך לבדוק מה מהות הפער בין מה שאתה רואה לבין מה שהמורים ,הורים מדווחים,,,.
אם יש קושי לא יכול להיות שהוא לא יתבטא איך שהוא,,,השאלה עד כמה אתה באמת מנתב לנקודה הזאת.
ומה מטרתה?

שאלה- היא האם אין כאן גורמים נוספים,,, שעלולים "להפריע" ואין מודעות לכך לדוג'- ראייה, שמיעה וכ"ו,,,
האם הנקודות הללו נשללו?

שאלה נוספת - האם הילד יודע למה הוא מגיע לטיפול? מה הצורך שלו בטיפול-בשביל מה הוא צריך אותו?
האם הילד מגיע אלייך עם דמוי שלילי של ילד תוקפני,,,?
אם הוא טוב בהכל,,,,למה הוא צריך טיפול???
איך אתה מגייס אותו לטיפול ונוגע בקשייו מתוך מודעות ושיתוף פעולה של הילד ונוגע בלב העניין ולא במסביב?

{רוני, אני מעלה כאן שאלות שעולות אצלי באופן מידיי, השאלות נובעות מחוסר הכרות אישית עם המקרה...לכן השאלות הן על מנת לפתח כיווני חשיבה נוספים,,,}

בהצלחה רבה.

היי רוני, קשה מאוד להגיע לעומק הקושי ללא אבחון. כפי שנראה על פניו מדובר בקושי רגשי שיושב על התנסות קשה שהילד חווה. במקרה כזה, בו הילד לא מוכן לשתף פעולה (כנראה שאינו מסוגל! או שהוא שומר על עצמו או מישהו אחר..) רק אבחון יכול להאיר את הנושא. יחד עם זה עד כמה שזכור לי, בסטאז' לא אמורים להכנס לרגש באופן מכוון. מראש ברור למטפל ולמטופל\הוריו שהטיפול חלקי.
הדבר האחד הנוסף שאת יכולה לעשות זה לבדוק היטב את הרגישות החושית שלו (מה שפומיקי התחילה להציע). אם יש רגישות חושית גבוהה, סביר להניח שהוא צובר מתח עד שמתפוצץ....
וכמובן שמומלץ להתייעץ עם המורה\מנחה ולהעלות את המקרה בשיעורי התנסות קלינית.

מיכל ק, שמי-לב שאת מדברת על תכנים שהסטודנטים נדרשים אליהם בהתנסות הקלינית בשנה ג' {להימנע מלהוביל לתכנים רגשיים}.
בשנה ד' בסטא'ז הרף והדרישות עולות והסטודנטים בהחלט נפגשים עם הפאן הרגשי.
והם צרכים להתחיל להתמודד עם זה כחלק אינטגרלי מהטיפול ולעיתים אף לכוון לשם וכמובן הכל תחת הדרכה ופיקוח{יש הדרכה!} .
אם זאת צריך לזכור שאנחנו לא פסיכולגים ואם יש צורך בכך להפנות אל הגורם המטפל תוך ייעוץ והדרכה מקצועית.
לגבי האבחון - הסטודנטים מבצעים אבחון מוטורי בעיקר...

פומיקי - יתכן והדרישות השתנו. לפני שלוש שנים היה איסור להכנס באופן מכוון לעבודה רגשית-בהתנסות הקלינית. נכון שדברים צפים מאליהם ומתמודדים עם זה במידת האפשר. אך ההנחיה היתה לעזור בעיקר בפן הגופני והרגישויות החושיות. בפירוש (ונראה לי שבצדק) לא ציפו מהסטודנטים לעבוד באופן מכוון על תכנים רגשיים. ללא אבחון מלא! של מאבחן מוסמך, קשה להכנס באופן נכון לעבודה רגשית. יותר מזה - ניתן לעשות טעויות שיעלו למטופל ביוקר.
יש לציין, שגם בטכניקות המכוונות לעבודה על שיפור קשיים גופניים ניתן לעשות בדרך כלל המון! ובאופן עקיף לעזור גם בפן הרגשי. ואם עולה בטיפול - כמובן להתמודד כמה שאפשר.
המגבלה הזאת נראית לי נכונה מבחינה מקצועית. בתקופת הסטאז המצב שונה. עובדים עם איבחון, הדרכה אישית צמודה וקבוצתית והטיפול מקיף ונכנס לכל מקום שנדרש.
כמאבחנת ומטפלת בשיטה, נראה לי שהטיפול של רוני נראה מעט יותר מורכב. הוא דורש אבחון (כולל כירולוגי-פסיכודיאגנוסטי) ובעקבותיו עבודה רגשית עדינה עם הילד ואולי גם עם ההורים.

שליחה על ידי רוני* » 12 יולי 2008, 12:50

ראשית, תודה על התגובות והשאלות המכוונות.

מיכל ק - אני סטודנט שנה ד' והטיפול נעשה במסגרת סטאז' ולא התנסות קלינית, לכן בהחלט יש נגיעה ולעיתים התכווננות לפן הרגשי.
לגבי השאלות שהעלת פומיקי:
הילד יודע מדוע הוא מגיע לטיפול, הוא אינו מכחיש את התפרצויות הזעם בבית ובעיקר בבית הספר.
שוחחנו על זה בטיפול מספר פעמים, פעמים רבות הוא אפילו העלה את הנושא לאחר שהיתה עוד התפרצות.
עבדתי איתו קצת עם הגשטאלט כדי להבין מה זה הכעס הזה, איך הוא נראה, איפה הוא יושב בגוף, אפילו הושבנו את הכעס על כסא והוא שוחח איתו.
אבל ההרגשה שלי שהוא "מרחיק" את הנושא ממנו, הוא מדבר עליו מבלי להיות מחובר לרגש.

הקושי שלי הוא שאני לא רואה ולא מבין למה הוא מגיע למצב של התפרצויות.
בדקתי את הרגישות החושית - כל המערכות מווסתות, מבחינת האבחון המוטורי והתרגול השוטף - מבצע את כל הטכניקות ברמה מאוד גבוהה - אנחנו כאמור רק בטיפול 14 ומבצעים את כל התרגול השילוב קואורדינציה ולעיתים + שאלות (חשיבה ורגש).

אני משתדל בטיפולים מסוימים לתסכל אותו, לקחת אותו לקצוות בכדי לראות קצת כעס, אבל כמו שכתבתי, את הכעס הוא לא מכניס לחדר.

כשהתחלנו את הטיפול הוא ביקר באופן קבוע אצל פסיכולוג בית הספר, כיום אינו רוצה ללכת יותר.
כל עוד הם שיחקו, לא היה איכפת לו ללכת לשם, כאשר התחילו גם לדבר על הכעס הוא פרש מהטיפול.

ברור לי שהבטחון העצמי שלו מאוד נמוך, מעורער - הוא כל הזמן מחפש להתחרות, מאוד זקוק לפידבקים באופן שוטף - אבל גם כאשר "מפסיד" לחדר הוא לא מכניס רגשות שליליים.

נקודה נוספת: במסגרת הסטאז' אנחנו מטפלים במתנ"סים ולא רק בקליניקה, הילד הופנה לטיפול ע"י בית הספר (פנינו לבית הספר בכדי להציע טיפולים והם המליצו עליו) וההורים מאוד שמחו.
ההורים משתפים פעולה, מאוד נלהבים, פתוחים, מוכנים לעשות הכל בכדי לעזור לו ולעצמם.
נראה שהסביבה הביתית מאוד תומכת ומכילה - לעיתים יש הרגשה שתומכת ומבינה מידי...

שוב, תודה על ההתייחסות.

שלום לכולם, שמח מאוד על הפעילות הערנית בבלוג. כל הכבוד ותודה.

שרי מטפל הוא קודם כל בן אדם עם גבולות משלו. גם לנו ישנן תקופות טובות ורעות, גם לנו ישנן תקופות שבהם הסובלנות שלנו נמוכה יותר וכו'.
זה לא ברור מאליו שאנחנו חייבים לתת את הכל למטופל. יחסי הגומלין חייבים להיות ברורים, ולכן אני מאוד שמח על החלטתך לשחרר את הבחור בן ה 15. סביר להניח שגם אני הייתי נוהג כך.
בנושא הילדה שהלך לביתה, כל הכבוד גם על כך. אני לא חושב שזוהי פריצה של גבולות כלשהם, כי ההצלחה בטיפול הינה המטרה, ולא כללים שלא ברור האם הם תופסים ובעלי חשיבות במקרה פרטני.
מניסיון, פעמים רבות מספור ביקרתי בבתי מטופלים ולרוב זה נתן תוצאות מצוינות. במיקרים רבים קיימתי את כל הטיפול בבית המטופל וזה לא השפיע על התוצאות הטובות.
בנושא החשבון והקשר בין ההמיספרות. ניראה שמדיטציית מוח אינה מוזכרת בכלל בנושא? מדיטציית המוח הינה כלי מצוין לטיפול בתקשורת בין ההמיספרות ולכן לשיפור יכולת התפיסה המרחבית ולכן לשיפור נושאי המתמטיקה, ללא עבודה ישירה עליהם. מדיטציית המוח משפיעה במיוחד, בעיקר ברמה המורכבת שלה.
בנושא הבדיקה העצמית שאנו מחייבים אליה כל הזמן, אנא המשיכי בכך, זה תמיד משביח אותנו.

לרוני כילד שסבל מהתפרצויות זעם קשות, אני יכול להגיד לך שמשהו כנראה ביכולת שלו להכיל את מרחב המחייה שלו ברגע נתון אינו מתפקד נכון. אני מאוד ממליץ לנסות ולשוחח איתו על " עד כמה הוא מסוגל לסבול את האחרים ברגע נתון" על " עד כמה כשהפיוזים נשרפים לו, הוא מסוגל להתחשב ברמה כלשהי בסביבתו, אם בכלל" במידה וזה קורה לו, סביר מאוד להניח שהוא בעל רגישות ייתר באחד החושים, למרות שעל פני השטח ניראה כאילו והבדיקה מראה אחרת. יכול מאוד להיות שהוא בעל רגישות אנרגטית גבוהה. במידה והוא ילד אינדיבידואליסט בעל רגישות אנרגטית גבוהה, אין ספק שהפיוזים שלו ישרפו ללא הבנה של המניע.
במידה והוא אכן כזה, מומלץ ללמד אותו לשלוט באינטליגנציה האנרגטית ולאהוב את היתרונות שבה.
חשוב לבדוק האם הוא מרגיש שונה מאחרים, במידה וכן זה מאוד מחזק את נושא האנרגיה ו/או החושי.

הורים חזקים מדיי = ילדים עם בעיות נפשיות ברורות

הורה חזק מדיי הוא הורה החושב שרק דעתו קובעת לגבי התפתחותו של הילד, ודעתו של הילד אינה נחשבת או אינה נחשבת מספיק. "נכון שאתה לא אוהב את זה, אבל תראה כמה שזה יעשה לך טוב" (פולניות לשמה)
אדם מהרגע שנולד יודע מה טוב לו ומה הוא אינו אוהב. נראה לי שנכון יהיה אם ההורה ילמד עצמו להקשיב למה שהילד אינו אוהב, וינסה להבין האם ניתן לשנות את המציאות למצב בו הילד יוכל ליהנות מהמצב.
חשוב להבין שלא חייבים לסבול בעולם הזה. נכון שלפעמים החיים קשים ואליי קשים מאוד, אבל לא חייבים לסבול בגלל זה.
התינוק-ילד מתפתח ומשתנה כל הזמן. לכן ההורה חייב כל הזמן לבדוק את כיווני החשיבה וההתייחסות שלו לכל צורך משתנה של הילד. ההורה חייב לבדוק את ערכי ההתייחסות הרגשית שלו לילדיו, על מנת שלא יכפה דברים ש "כאילו מובנים מאליו" אך בעצם הינם השתקפות של פחדיו ופחדי הוריו.
אני ממליץ לאמץ את המשפט " מה ששנוא אליך על תעשה לילדך"

למרות הזמן המאוד מוגבל, שמחתי מאוד להשתתף בבלוג. חיבוק אוהב לכולכם. בהצלחה בעבודתכם החשובה מאוד.

שליחה על ידי שרון* » 13 יולי 2008, 12:15

לרוני,

בתור מי שמכירה את נושא ההתפרצויות זעם מעצמה - ועדיין מנסה...
התפרצויות כעס מתרחשות בגלל הצפה. אם קשה לך ולילד להגיע לשורש העניין באמצעות שיחה
כדאי בנתיים לפעול כדי להפחית את התדירות שלהן.

לדעתי אם תתמקד בוונטילציה של הרגש, כלומר לשחרר. זה יקל על הילד ויפחית את תדירות הופעתן.
ונטילציה רגשית אפשר לבצע גם בדרכים פיסיות: לבקש מהילד לראות את הדבר שהכעיס אותו
בכרית ולהכות בה... לדרוך עליה. אתם יכולים להתחרות בהאבקות כריות למשל. דרכים כייפיות, שילידים בדרך כלל
אוהבים, המאפשרות לשחרר מטענים.

עוד דבר שיכול לעזור זה תרגילי כוח רצון. בעיקר זה עם התנוחה של שכיבת שמיכה. שלא זזים. (גם בזה אפשר להתחרות
מי יעמוד יותר זמן). והתרגיל הזה יעזור לו כשירגיש את ההתפרצות הבאה מתקרבת יוכל לספור עד 10 ולנשום.

בהצלחה.

הי, מה שלומכם?
אני רוצה לשתף אתכם במקרה שלי.
יש לי מטופל- ילד בכיתה א' המוגדר כpdd .
ילד מקסים, יוצר קשר , משתף פעולה בגדול,יצירתי וחכם....
אלא ש,,, לא פעם - הוא מביע התנגדות להגיע לטיפול ובכלל לשתף פעולה- לעיתים אומר שמשעמם לו ולפעמים בוכה,,,
הילד ילדותי, סף תסכול נמוך, תנועתי מאוד, מעדיף ת'חיים קלים,,,{יש קושי בגבולות}.
מצבי הרוח שלו משתנים בקיצוניות .

יש לציין, שזה לא כך בכל טיפול יש מפגש ככה ומפגש ככה.
{אני בערך במפגש 10}

אשמח מאוד אם תביעו את דעתכם ותעלו כל מה שעולה במחשבותיכם
אולי מכם תגיעה אלי איזה שהיא הארה שעוד לא חשבתי או ניסיתי.

תודה פומיקי

שליחה על ידי עינת* » 14 יולי 2008, 09:28

בטעות מצאתי את הבלוג - אולי תוכלו לעזור:
אני מסתובבת כבר 4-5 ימים עם רגישות יתר מטורפת בעור. על פניו הכל נראה אותו דבר, אבל אני משתגעת מלהתלבש (מהמגע של הבד), מלהחזיק דברים, מלנגב את הידיים.זה לא שאני לא יכולה לתפקד אבל אני מרגישה שיש בי עצבים בגלל התחושה המעצבנת הזו (כמו של חריטה של ציפורן בקיר).
חברה, מטפלת בשיטה, המליצה לי בעבר להשתמש בספוג עבה במקלחת (מה שאני אוהבת לעשות בכל מקרה) אבל זה לא עוזר.
מעבר לרמה הטכנית מעניין אותי איזה קשר נפשי יש לתופעה הזו? אולי אם אני אבין זה יחלוף...

שליחה על ידי אני* » 14 יולי 2008, 11:42

עינת

יכול להיות שמשהו כרגע מאיים לעלות למודע? האם את נמצאת בתהליך טיפולי כל שהו?

לעיתים רגישות יתר היא בחירה לא מודעת של הגוף - עדיף להתעסק עם מה שיש בחוץ מאשר להתמודד עם הפנים....

הגוף שלנו מורכב משלוש שכבות: השכבה החיצונית היא שקולטת את הגירויים מבחוץ (העור), השכבה האמצעית (השרירים) אמורים לסנן את הגירויים והשכבה הפנימית (מערכות פנימיות, נשימה) מכילה אותם.
אם השכבה האמצעית (שרירים) לא מספיק חזקה כדי לסנן את הגירויים, כל מה שמתרחש בחוץ נכנס ללא סינון פנימה, והשכבה הפנימית לא יכולה להכיל את הכול - לכן ההצפה.

ל אני ולעינת.
אני חושב שהקביעה שהגוף מורכב משלש שכבות כפי שתיארת הינה צורה פשטנית ולא כל כך מדוייקת. יכול להיות שבשיטות שונות נהוג לחשוב שכך המצב, אך לדעתי המערכת העצבית של העור אינה קשורה בכלל לשרירים ולמערכת הנשימה על מנת לסנן את הגירויים.
הגירוי מהעור מגיע ישירות אל המוח, שם הוא מעובד בדרך מווסת או שאינה מווסתת.
הנשימה קשורה לכך בגלל שברגע שלא ניתן לווסת, והגירוי הרגשי הנוצר חזק מדיי, באמצעות הורדת כמות הנשימה מורידים את רמת החמצן בגוף על מנת לווסת את התהליך הרגשי (ללא חמצן קשה להרגיש את מלא עוצמת הרגש שהוא בעיקרו תהליך בערה ביוכימי, שאינו פועל ייתר על המידה ללא חמצן).
הוויסות של המערכת החושית נעשה במוח ולא בעור ו/או בכל חוש אחר. לכן העבודה על העור אינה עוזרת ייתר על המידה, למרות שהיא משחררת חלקית ביותר את המצב.
העבודה דרך מדיטציית האפור תלמד את המוח לווסת את עצמו אל מול הגירויי החזק המפעיל את העור, והגירוי יכול להיעלם.

סביר להניח שאכן המצב יכול להיגרם בגלל תהליך רגשי שמאיים. ממליץ לבחון את הנושא הרגשי לעומק, בעיקר את מי ומה אינך רוצה שיגע בך יותר או בעתיד, איזה מקומות את אמורה להיות בהם שאינך רוצה, מי ומה הן המסגרות שאת אמורה להימצא בהן שאינך מעוניינת. כך ניתן לבדוק כל מה שבעצם את אמורה לעשות בהווה ובעתיד הקרוב. בנוסף אני ממליץ לבדוק האם משהו מהעבר רוצה להיפתח או שכבר נפתח (רק לאחר בדיקת ההווה והעתיד הקרוב).
במידה וזכרונות אכן נפתחו, ממליץ להתמודד איתם ישירות בעזרתו של מטפל מנוסה לתחום.
חשוב לזכור שהמערכת החושית יכולה לתפקד בהיפר קליטה עקב חוסר וויסות במוח (הפרעה נוירולוגית בסיסית) או עקב הצורך לפתח מנגנון הגנה.
במקרה שלך סביר מאוד להניח שמשהו מאיים עלייך והעור מנסה להגן. יכול להיות גם שאת עוברת שינויי הורמונלי ולכן העור הגיב כך. במיקרה והשינויי הורמונלי, מומלץ לפנות לרופא על מנת שיעזור לווסת את המצב.

בהצלחה.

שליחה על ידי עינת* » 15 יולי 2008, 10:04

תודה רבה על התשובות.
אכן אני בתקופה של שינויים רבים מאוד (פרידה מבן זוג, שינוי עיר מגורים, עבודה..) בעצם כמעט כל אספקט בחיי משתנה. אני בתהליך טיפולי...וכנראה אני בדרך לאן שהו...
תודה בכל אופן על הנקודות למחשבה

ל פומיקי האם הילד בעל נטייה וצורך במצווי לחץ? במידה וכן אולי צריך לעבוד על זה קודם.
האם הוא תינוקי ונהנתן? במידה וכן מומלץ לבקש מההורים שיקנו את ההשתתפות שלו. זה יכול לעזור מאוד. כמובן שמומלץ לקנות אותו בדרך צנועה עד כמה שניתן.
האם הוא ילד בעל רגישויות ייתר? במידה וכן סביר להניח שההתנהגויות שלו יכולות להיות מובלות על ידיי המחשבה שדבר אינו
יכול באמת לעזור לו. מומלץ לטפל ברגישות הייתר קודם.
האם סביבת החיים שלו נוחה ורגועה? במידה ולא מומלץ להבין קצת יותר לעומק איך הסביבה משפיעה עליו בכל פעם. יכול להיות שמה שקורה בחדר הטיפול משקף את מה שעבר עליו בשעות האחרונות לפני הגעתו.
בהצלחה

שלום לכולם
אני מחפש מטפל באיזור בית שמש, לילדי האוכלוסיה החרדית.
יש התעניינות וביקוש רב, אשמח להמלצות.

שליחה על ידי מיכל* » 17 יולי 2008, 09:51

שלום, אני מנסה להקנות לילד בן 10 אתו אני עובדת, את התחושה של הבטן: כמרכז, ככוח בטן, במטרה להעזר בכך בהמשך בגדילה ובכל תרגיל ומצב בחיים בו הוא יכול וצריך להעזר. ניסיתי בעבודה בכמה דרכים ביניהם: התקדמות כשסדין כרוך סביב הבטן, עם לחץ הדרגתי שלי על הבטן שלו ושלו על שלי במטרה שיחוש את המקום\שריר והיכולת הטמונה בו. וכמובן כוח בטן בכל מני מצבים. האופן היחיד בו הצליח לעשות זאת עד כה (במודע) זה כשהפסיק לנשום והפנה את כל מאמציו לבטן...
רעיונות למישהו?

מיכל
לפעמים לוקח המן זמן עד שמצליחים לפתח מודעות לשרירי הבטן. אני ממליך לעבוד במרוכז על שרירי הבטן לאורך כמה שבועות. שיתרגל בבית בעיקר שרירי בטן ויוריד את המינון של דברים אחרים באותו הזמן. תנסי שבעליות הבטן, יעלה ללא הפעלה של שרירים אחרים כרגליים, אגן או עורף כתפיים וזרועות. שיתחיל לאת לאת מהבטן, וישאר בתנוחה עד שהשרירים אינם יכולים להחזיק יותר מעמד. שיפול לשכיבה ויחזור על התרגיל.
יכול להיות שזה יעזור מהר יותר.
בעבר, נתתי למטופלת אבן שתיקשור אותה חזק לנקודת כוח הרצון ברצועה מסביב לגוף, ותיהייה איתה לאוכך היום כולו למשך זמן די ארוך. למרות שהתרגיל היה עבור נושא רפואי (אבן רובי אדומה להזרמת אנרגיה מסויימת שטענתי באבן, אל תוך הרחם), הרי שהיא טענה שזה מיקד אותה בנקודה ברמה גבוהה מאוד.
בהצלחה

מה זה? במידה ואני מתפנה במקצת וחוזר לכתוב לרגע, אחרים מפסיקים? לאן נעלמתם שוב?

משה אלבאום-
חה חה חה

כל אחד והתקופות שלו... {משהו בסגנון של חוק מרפי}.
מקווה מאוד שהאתר יחזור ויפעל בצורה אינטנסיבית ופוריה,
חבל מאוד שלא לנצל את המשאב הטכנולוגי הזה.

משה, לגבי הטיפול בילד- הוא לא כל כך פשוט,,,היות והילד הוא בעל PDD לכל אחת מהשאלות ששאלת ישנה משמעות וקשר לילד בדרך זאת או אחרת.
לכן, אני מנסה להוציא מההקשר את היותו PDD {או יותר נכון לא לשים על זה את הדגש} ,,, משום שיכול להיות שמהתפיסה הזאת תחול נקודת המפנה.

אתייחס למס' נקודות שציינת,,,

הסביבה-הוא מגיע מסביבה דורשת ולחוצה, לכן בגלל שסביבת חייו דורשים אז לעיתים יוצא שהיא מוותרת לו דווקא במקומות המשמעותיים,,,
יש לציין, שהסביבה בחלקה מודעת לקשיים ולאינטנסיביות אך גם יש את החלק שלא מודע,,,
כרגע, אני עוד לא יכולה להתערב ולהאיר את פני הסביבה, היא עדיין לא במקום של החיבור בין המחשבה לרגש.
זוהי סביבה שפועלת מתוך המחשבה.

תנוקי ונהנתן- מההסתכלות שלי זה לא הצורך שלו נטו,,, זה משהו שנרכש מהסביבה,,, ההתנהלות מולו נעשית בדרך של חיזוקים וכלכלת אסימונים.
אני מנסה להפוך את החיזוקים הקונקרטים{ממתק, אוכל, מתנה וכ"ו} לחיזוקים חברתיים {חיבוק, מגע, מבט, קריצת עין, נשיקה וכ"ו} בעיקר או לפחות לצור שילוב בינהם.
כאשר המטרה הסופית היא תהיי להגיע בעזרת השם למקום של תגמולים- כלומר, עצם העשייה של תרגיל כוח רצון למשל היא זאת שנותנת לי את הסיפוק ותחושת ההצלחה.

ישנן עוד מספר נקודות והכל יכול להיות קשור,,,
כולן עולות מידה זו או אחרת במהלך הטיפול וזוכות להתייחסות.

העניין הוא שאני צריכה לחזור כנראה מספר שלבים אחורה ולבדוק אולי משהו בקשר הראשוני שלי איתו יצר דפוס של הימנעות, התנגדות ותנועתיות יתר,,,
ברור לי שהדפוסים הללו לא נוצרו אצלי אך משהו בקשר שלנו מעודד את זה {אני שמחה על-כך} ולצערי אנני מצליחה לזהות את המקור.
אסור לשכוח שזה ילד שהיכולת להביא ולבטא את עצמו מצומצמת,,, -אם מבוגרים לא פעם מצויים בקושי של לבטא את עצמם קל וחומר שילדים.

טוב,,,נראה לי שרשמתי מספיק להיום

אשמח להתייחסות.
ובנתיים שתהיי שבת שלום ומבורכת.

מילה אחת או שתיים לזכר החטופים ששבו הבייתה-
יהיי זכרם ברוך ושינחו על משכבם בשלום.
תנחומיי למשפחות האבלות.
וחיבוק חם ואוהב.
אנחנו אתכם.

פומיקי

שלום למשה ולכול חברי הפורום , כמו תמיד מעניין להיכנס לכאן, לקרוא , לחשוב, להתחדש ולהתברך. תודה!
שאלה לי אליך משה בנושא תרגול סטודנטים . אבקש להבין מה עמד מאחורי ההחלטה על חובת התרגול בתחילת הדרך. אופן החלוקה לתרגול תנועה ולתרגול עיסויים , האם כול אחד מהם עומד בפני עצמו או שמא תרגול התנועה הוא מעין חימום לפני העיסוי ? כיצד היה מחולק התרגול על פי הנחייתך? . כידוע רבים הסטודנטים שלא מתרגלים ועל כן חובת התרגול חשובה לעין ערוך בעיניי. היה ויכוח בנושא -הורידו חובת תרגול, החזירו וכעת שוב הורידו. גם קיצצו ושינו את אופן העבודה /חלוקה להערכתי לא מתוך שיקול דעת מקצועי. אותי מעניין הרציונאל של הוגה השיטה, כיצד אתה משה רואה את נושא התרגול לסטודנטים (ובכלל למטפלים באשר הם).
הרבה תודה ושבת שלום ומבורך לך ולכול עם ישראל .

שלום שושנה ותודה על שאלתך.
ראשית אגיד שאין לי קשר כלשהו למה שקורה במכללה מזה כחמד שנים לפחות.
שיטת אלבאום בנויה על התרגול, והתרגול בלבד. כל הבנה שאינה נסמכת על כמות תרגול מספקת, לא כל כך מומלץ לסמוך עליה. בניית רישות נוירולוגי במוח יכול להתבצע רק על ידיי תרגול. דיבור אינו בונה את המוח (למרות שלפעמים תהליך החשיבה הקשור לדיבור, יכול לקשר בין חלקים).
סטודנט שאינו מתרגל את עצמו כל יום, או לפחות חמש פעמים בשבוע, הוא סטודנט שלא יבין לעומק את האפשרויות הטמונות בשיטה. יוכל אולי להבין תיאורטית, אך לא יוכל להפעיל באמת את העוצמה של השיטה. אני יודע שאני במיעוט בגישה הזו. למרות זאת, ולמרות שתלמידים רבים שלי הסתייגו מהגישה הזו לאורך שנים רבות, הרי שלא מצאתי הוכחה כלשהיא לכך שהגישה שלי אינה מדוייקת או נכונה.
סביר מאוד להניח שגישה זו הינה הסיבה בגללה אני מסיים את רוב הטיפולים בתקופה שאינה עולה על מספר חודשים קטן 3-4 לרוב ולפעמים במקרים הקשים עד 6 חודשים.
מי שאינו דורש מעצמו את מה שחייבים, יתקשה להקרין זאת למטופלים שלו.
סטודנט טוב הוא סטודנט הלוקח אחריות על העובדה שהחליט להפוך למוביל של אחרים. המוביל מוביל באמצעות מעשיו ולא דיבוריו. להגיד למישהו שהוא צריך לתרגל שלש פעמים ביום, מבלי שניסית את זה על עצמך מספר שנים לפחות, לא יכול לתפוס אצל המטופל.
כל מטופליי מתרגלים שלש פעמים ביום. לפעמים ישנם מתקשים והם מתרגלים פעמיים ביום.
אני חושב שזה הרציונאל היחידי החשוב עבורי. תוצאות משיגים בעבודה ולא במחשבות על עבודה.

אכתוב משהו שלא כל כך תאהבי. הישראלי הממוצע אינו אוהב להתאמץ. מעדיף את כל קיצורי הדרך הניתנים על מנת להגיע לתוצאות כלשהן. אני לא אוהב את הגישה הזו, בעיקר כי בשיטה גופנית לא ניתן לקצר דרכים ולא תהליכים.

מודעות ניתן להשיג באמצעות פיתוח הרישות המוחי המאפשר את המודעות. הפיתוח יעשה באמצעות החוויה הנרכשת בתרגול.

אני אדם שלא למד באקדמיה, והשכלתו נמוכה מאוד. למרות זאת, הידע שלי בתיקון קשיים ובאפשרויות הקיימות לאדם בתחום השיפורים של קשיים הוא עצום, ולרוב עולה על כל מה שנתקלתי בו אצל אנשי מקצוע מהרמה הבכירה בעולם (איני מתכוון להשוויץ אלה לדחוף את האחרים לפתח מודעות כמוני). את הידע לא רכשתי מתוך קריאה של ספרים אלה מתוך התבוננות על איך החומר פועל ומורכב בתוכי ובתוך אנשים אחרים. ההתבוננות מקורה בעשייה הגופנית.
כל ספר שקראתי עד היום בתחום הטיפול או הפסיכולוגיה, טען דברים שבמודעות הגוף נמצאים ברמה ברורה הרבה יותר. חלק גדול ממה שקראתי, לא היה שווה התייחסות רצינית.
ישנם ספרים טובים מאוד, רובם נכתב על ידי אנשי שטח מנוסים מאוד.

תרגול התנועה מעלה את המודעות לגוף, לאנרגיה, לנכון וללא נכון, לכוח הרצון ככלי עבודה יומיומי ועוד.
תרגול העיסוי אינו קשור ישירות לתנועה, למרות שהתנועה הינה הכלי המאפשר את הגמישות המספקת על מנת לטפל בדרך בה אני מטפל.
מודעות הגוף המושגת בתרגולי התנועה והאנרגיה, משמשת על מנת להרגיש במדוייק מה המצב של הרקמות השונות ואיך לעבד אותן על מנת לשחררן במהירות הניתנת.

את שני הנושאים צריך לתרגל המון על מנת להפוך לשלנו. כל זמן שלא מתרגלים המון, הידע והיכולת הינם של המורה ולא של התלמיד. כל זאת מבלי שהכנסנו עדיין את נושא ההתחזקות כבסיס ליכולת לפתוח את התהליכים הרגשיים ולעמוד בפרץ העוצמה שלהם.

שליחה על ידי מיכל* » 19 יולי 2008, 15:57

משה - תודה על התגובה וההכוונה בנושא מודעות לשרירי הבטן ולנקודת כוח הרצון.
בנוגע למה שכתבת בנושא אימון יומי: האם אימון ועבודה תנועתית יומית, שאינה תרגילי השיטה הרגילים, תעשה גם היא את העבודה? השאלה מתייחסת למטפלים וותיקים שעברו את כל התירגולים והדרישות בזמן שלמדו.

ולמאבחנים שביננו שאילתא: ילד בן תשע, עם אגודל יציב וגמיש בחלקו העליון, שאר האצבעות מאוד גמישות 90 מעלות והזרת והאצבע מתנתקות ומולו אמה גבוהה וכפיתית וקמיצה מעט דקה וכפיתית.
איך הייתם מתייחסים לקונפליקט בין היכולת להתגמש ולאלתר ולהתאים עצמו לרוב המצבים לצד הצורך של האמה והקמיצה במימוש מקסימלי ומדויק ככל האפשר, של כל מה שבוחר לעשות.
פרמטרים נוספים למקרה הצורך: לאותו ילד יש גם זרת נמוכה ונוטה לצורת S, יד די מלאה עם חסר מועט בירח, טביעת ספירלה בכל האצבעות מלבד האגודל, קווי קשיי קשב וריכוז, מוטורי מאוד + קו היפראקטיבי ביד הדומיננטית ומשלב הפוך.

מיכל
האימון בשיטה מתחלק לשני נושאים שונים ולא קשורים.
האחד שייך לפיתוח המטפל. בחלק הזה הסטודנט מחוייב להפוך כל טכניקה לשלו. הכוונה לשלוט בה היטב תוך כדי ביצוע מדוייק. להפוך למסטר של הטכניקות השונות לוקח לפחות שלוש שנים של תרגול יומיומי.

החלק השני שייך לחדר הטיפולים. על מנת לפתח את הרישות הנוירולוגי במוח בכדי לתקן את היכולות המתפקדות לא טוב במוח וגורמות לקשיי למידה ותפקוש שונים, חייבים לתרל עד לרמה בה הקושי נעלם.

התהליך ההתפתחותי האישי של כל אחד יוביל אותנו לתרגל עד כמה שנהייה מעונינים להבין ולדעת את מה שאנחנו עושים.
כל שיטת תרגול המשלימה את הרישות הנוירולוגי במוח טובה לא פחות משיטת אלבאום. כמובן בתנאי שהמתרגל משלב גוף רגש חשיבה ואנרגיה במודעות התרגול בצורה מעשית ומכוונת. חשוב גם להבין שישנן טכניקות שלא צריך מודעות כל כך גבוהה על מנת לטפח את עצמנו בהן. הכל תלוי בכוונת המתרגל ורצון ההעמקה שלו.

בנושא מטפלים וותיקים שעברו את כל הדרישות, במידה והגיעו לרמה שבה הם שולטים נכון בטכניקות, הרי שטוב להמשיך ולפתח נושאים נוספים. אני מתלמד בנושאים שונים כל הזמן. כך נכון להתמודד עם תהליכי התפתחות. חשוב לזכור מה הם היסודות שאסור לוותר עליהם. הגדילה והנישמה הרצופה צריכה להיעשות בכל טכניקה שנלמד, כי זה מה שיאפשר לתרגל אותה נכון, גם אם המורה לשיטה הזו אינו מודע לכך.
מודעות אנרגטית בהקשבה לאחר ובתנועה, חשובה מאוד לכל נושאי התנועה שנתרגל. כך נילמד מהר ועמוק יותר כל נושא.
נוכל גם להבין כוונות עמוקות ו/או נסתסרות שמורים מתכוונים אליהן אך אינם אומרים מפורשות.

מקווה שהקפתי את הנושא מספיק, במידה ולא אשמח להמשיך ולהעמיק.

שליחה על ידי מיכל* » 19 יולי 2008, 19:21

מחשבה בקשר למה ששאלתי: האם יתכן שהאמה הארוכה והכפיתיות בה ובקמיצה, יעשו בעיות אמיתיות רק בנושאים שמאוד חשובים לילד? ואילו בכל נושא אחר (שפחות חשוב לו אבל מהווה חלק מחייו) הוא יהיה גמיש במחשבה, מהיר קליטה ותגובה, סתגלתן ומוותר כשקשה מדי..?

לילד יש גם אני מאגף, כך שבכל מקרה המיקוד שלו חיצוני ולא מכוון לצרכים האמיתיים שלו, מה שמהווה בעיה בפני עצמה אבל לא פוטר את התחושות שהאמה והקמיצה מביאות...

שליחה על ידי מיכל* » 19 יולי 2008, 19:33

תודה משה. בשנים האחרונות, מצאתי כמה טכניקות, חלקן גופניות ואני משלבת בהן ומוסיפה את המודעות לשאר האינטלגנציות וחלקן כאלה, שאפשרו לי להבין ולחוש בדרך אחרת את ההקשבה והתשובה ממקום אחר ולא מהחשיבה.
ההרגשה היא, שלאט ובהשקעה רבה עוד חלקים בי באים לידי ביטוי .

שלום משה והמון תודה על התשובה המהירה,החשובה והעניינית.
אכן ולצערי הרב מאוד! ידוע לי כי אינך קשור היום למכללה , זה היה פחות או יותר כאשר אני התחלתי את דרכי באלבאום. חסרונך מורגש בכול תחום ובכול עת וחבל לי מאוד שהסטודנטים ,המכללה וכול המטפלים והמאבחנים היום לא זוכים ללמוד ממך את הפיתוח שלך בתחום האנרגטי ואת הפיתוח וההעמקה של השיטה.כך שגם המטופלים יוצאים נפסדים.
אכתוב משהו שלא כל כך תאהבי. הישראלי הממוצע אינו אוהב להתאמץ. מעדיף את כל קיצורי הדרך הניתנים על מנת להגיע לתוצאות כלשהן. אני לא אוהב את הגישה הזו, בעיקר כי בשיטה גופנית לא ניתן לקצר דרכים ולא תהליכים.
לצערי אני מסכימה איתך... אנחנו הישראלים לא אוהבים להתאמץ, וגם אני למרות שאני מתרגלת מס' פעמים בשבוע אני מרגישה כמה זה לא מספיק וכמה לא פשוט לי לדרוש מהמטופלים לתרגל כול יום שלא לדבר על שלוש פעמים ביום. יש לי עוד מה ללמוד ולהתקדם בעניין הזה . כאסיסטנטית אני אומרת ומשדרת לסטודנטים כמה חשוב ומשמעותי התרגול אך אני מרגישה כי כאשר המכללה מורידה את חובת התרגול היא משדרת משהו אחר ולאלה שלא אוהבים להתאמץ...זה ממש מתאים . אך לא באתי להתלונן כאן על המכללה, אני כאן כדי ללמוד ממך ומחברי הפורום .
האם אתה מגיע לארץ בקרוב משה? האם אתה מעביר סדנאות כשאתה בארץ?
אני ועוד מספר אנשים נשמח מאוד להשתתף בסדנא שכזו.
שיהיה ליל מנוחה והרבה טוב

שליחה על ידי שרי* » 20 יולי 2008, 11:53

מיכל, בקשר לפרמטרים של הילד. גם לי יש גמישות באגודל וכפיתיות בקמיצה ובאמה. אני יכולה להגיד לך מנסיון שיש נושאים שבהם אני מאוד מהירה וזורמת ויש נושאים שמטרידים אותי ועד שאני לא פותרת אותם אני לא מפסיקה להתעסק איתם.
לא מבינה מה זה הפרמטר של אני מאגף. איך את רואה אותו ביד? האם זאת הגדרה אחרת לזהות כוזבת?

שליחה על ידי מיכל* » 20 יולי 2008, 17:42

לשרי - תודה על השיתוף.זה די מסתדר עם מה שהוספתי..
האני המאגף - האמה נוטה\נשענת על האצבע. האדם נוטה יותר להתעסק בבמה שקורה בעולמו החיצוני ונמנע מהסתכלות והתמודדות עם פנימיותו ורגשותיו.

למיכל
איני מתייחס כרגע לנושאי האבחון בכף היד, כי לזה רמת האנרגיה שלי עדיין נמוכה. כרגע אני נחסם מייד, אולי בהמשך.

שליחה על ידי מיכל* » 22 יולי 2008, 21:03

משה - האם אפשר לעבוד עם מדיטצית האפור גם על מצב של היפו? במקרה הספציפי - היפוסנסטיבי. צורך במגע חזק.

מיכל האם הצורך במגע חזק מגיע ביחד עם קושי לקבל מגע עדין מאוד? במידה וכן צריך מדיטציית אפור, כי למרות שנראה כצורך במגע חזק הרי המגע החזק נדרש עקב רגישות הייתר.
במידה ולא, צריך מדיטציית שורשים, או את אותה המדיטציה של האפור אך עם צבע לבן זוהר או אדום חזק.
מהנסיון, מה שעוזר ביותר הוא מדיטציית שורשים, בשלב השני שלה, כשהגוף האנרגטי והמודעות נמצאים בכל אחד מהקצבות בו זמנית, וחש את ההשפעות של הקצבות על מערכת העצבים.
כמו כן מדיטציית מוח עם אנרגיה לבנה זוהרת, המוזרמת לאחר מכן לכל מערכת העצבים, יכולה להעלות את רמת הרגישות.
בנוסף לכך צריך לאמן את הגוף במכות קטנות ורצופות עם כף יד פתוחה, על גבי כל העור, על מנת להעלות את הרגישות של העור. ברגע שהרגישות של העור תעלה, הצורך במגע עמוק יכול להיעלם.
חשוב מאוד לבדוק את רמת הרגישות לכאב. במידה והיא נמוכה חייבים לנקוט את האמצעים הדרושים לזהירות.

שליחה על ידי עינת* » 23 יולי 2008, 16:42

משה שלום
מעוניינת לטפל בבני בן ה 13 בשיטת אלבאום. היכן ניתן למצוא מטפל? האם אתה יכול להמליץ? האם אתה מטפל?
תודה

שליחה על ידי מיכל* » 23 יולי 2008, 23:08

משה - תודה על ההסבר.הילד מקבל מגע חזק וחלש ללא העדפה. אוהב מגע בגדול (ולפחות מולי-דורש מאמו ומקבל), אבל כשמחבק או נוגע עושה זאת חזק מדי. הבעיה מתעוררת עם המגע החזק מדי כלפי האחר... אני ממשיכה לנסות לבדוק ולראות האם הרגישות מעורבת. הרמז היחיד שיש לי לרגישות הוא נשימה שנעצרת עם כל מגע.
מדיטצית אפור כבר העברתי לילדים. יש לי קושי בגדול עם מדיטציות אחרות. לעצמי ולאחר. אנסה לטפל באמצעות האפור או הלבן הזוהר. ובאמצעות מגע.

עינת אני מאמין שבמידה ותכתבי כאן את אזור מגוריך טלפון או אימייל,, תמצאי מספיק מטפלים שיפנו אליך. במידה ואת מתגוררת במדינת ניו יורק, אשמח לבדוק מה אוכל לעשות עבורך. בראש הדף תמצאי את דרך ההתקשרות איתי.

מיכל האם הילד עוצר את נשימתו בשתי צורות המגע? במידה ולא המגע בו הוא עוצר את הנשימה הוא הבעייתי.
האם האם והאב נוגעים בעדינות? במידה ולא, יכול להיות שהוא למד מהם ומחקה אותם.
איך הרגישות לכאב, נמוכה?

שליחה על ידי מיכל* » 25 יולי 2008, 12:28

אבדוק שוב את התגובה הנשימתית לשני סוגי המגע. האם היא זאת שהתלוננה על מגע חזק מדי בה ובאחרים. נראה לי שהיא יותר מקבלת באופן סביל ופחות נותנת...

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3451228,00.html

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3455351,00.html

מחפשת מטפל/ת באיזור קרית אונו.
einat sulkin@walla.com
תודה

יש לי מטופלת בת 10, עושה דרך נהדרת. עובדת ומתקדמת יפה אבל עדיין מאוד כועסת, בעיקר על האם שהיא מגוננת ומתערבת בעיקר בלימודים.
חשבתי לעשות איתה ועם האם ביחד תהליך סליחה. שכל אחת תעשה תהליך עם האמא שלה במקביל.
האם למישהו יש נסיון או ידע על הנושא? אשמח לשמוע.

הי שרי
לא הייתי נכנסת עם האמא לתהליך סליחה. בוודאי לא במקביל לתהליך סליחה של הבת.
בתהליך סליחה עם ילדים יש גם ערך מוסף - הם לומדים לסלוח כשעדיין קל לעשות זאת..
כדאי לעשות עבודת הכנה לשתיהן. כלומר להסביר את התהליך ולשם מה הוא נחוץ. האם צריכה להיות מוכנה
למשל לזעם שיופנה כלפיה באופן ממוקד ולגיטימי. היא צריכה הדרכה לפני ותמיכה תוך כדי..
עם הבת אפשר לעשות עבודת הכנה על המילים ומשמעותן (בגוף, ברגש..). "אני", "סליחה", "אמא" וכו'..

אח"כ בחדר הטיפולים - בת מול אמא (פיזית). כתרגיל. הבת תאמר את המילים המפורשות, עם ההרחבות המתבקשות.
האם תשב מולה אחרי שכבר יודעת מה הולכת לשמוע..
בהצלחה.

תודה

שרי בנוסף לתשובתה הטובה והחשובה של תמר, הייתי בודק האם יכול להיות גם גורם נוסף לכעס של הילדה, כגון טון הדיבור של האם, המגע שלה, הריח שלה וכל גורם נוסף היכול לעצבן את הילדה מבחינה חושית. אולי גם יכול להיות שהילדה החלה את גיל ההתבגרות שלה (למרות גילה המוקדם). התמודדות עם ההתפתחות בשיטה יכולה להאיץ מאוד את הכניסה לגיל ההתבגרות מבחינה רגשית.

ל אני בנושא הכבתות החשובות הנ"ל.
תודה על ההפנייה. חשוב להבין מה הולך כיום בעולם המדעי, ועד כמה מובן או שלא מובן מה שהמדע כיום חושב לנכון או ללא נכון.

נראה שהממצאים של החוקרים יכולים להסביר היטב באיזה מקום במוח התרגול המורכב של השיטה הפותר דיסקלקוליה עובד. הייתי ממליץ לכל מטפל להשקיע זמן ואנרגיה בהבנת התהליכים המוחיים הכרוכים בתפקוד ולמידה ותפקודים בכלל.

מקווה שיום אחד ינסו גם לבדוק גורמי יסוד לתהליכי ההתפתחות של המוח כבסיס לקשיים ודרכי טיפול בקשיי ההתפתחות. סביר להניח שיגיעו בסופו של דבר לטכנולוגיות דומות או מקבילות למה שאנו מפעילים על מנת לשנות את המצב המוחי. להבין חשוב ביותר, לדעת לשנות את המצב חשוב לא פחות.

בנושא הדוגמאות שבכתבה הראשונה, חשוב לצין שיכול להיות ולא לקחו בחשבון את הגורמים שיובילו להבנת הממצאים, כי לא בדקו לעומק את מה שלדעתי חייבים לבדוק לפני שמרשים לעצמנו להגיע למסקנות כלשהן (מה שקורה כשמנסים לבדוק חלק בודד של המוח מבלי לקחת בחשבון את האדם).

אביא דוגמא אחרת לחלוטין, על מנת להסביר למה כוונתי.

לפני כחמש עשרה שנה, אישה כבת חמישים ושש (אם איני טועה) הגיע לאבחון עקב חוסר יכולת להמשיך ולכתוב. בכל פעם שלקחה כלי כתיבה לידה, ידיה החלו לרעוד למצב בו לא יכלה לכתוב בכלל. כמו כן לא יכלה לבצע יותר פעולות חשבון.
הסיפור מעניין במיוחד, ולדעתי קשור להבנת מה שלא בודקים בכתבות.

היא עברה התמותטות עצבים מספר שנים לפני כן שלאחריה כל היכולות שוקמו מלבד היכולת להחזיק כלי כתיבה ולבצע פעולות חשבון.
לפני ההתמותטות הייתה מנהלת החשבונות והמנהלת האדמיניסטראטיבית של חברה משפחתית מצליחה.
לאחר ההתמותטות הפסיקה לעבוד.
סבלה מפחדים שונים, ביום ובלילה.
לא יכלה לכתוב בכלל, וגם לא רצתה.

באבחון, נבקו כל מערכות הקורדינציה, ותוך כדי כך היא סיפרה את הסיפור הבא:
כילדה, גדלתי במדינה אירופאית, שאסור היה בה להיות שמאלית. אבי שהיה מנהל בית הספר, החזיק את ידי השמאלית קשורה מאחורי הגב במשך כשנתיים מגיל ארבע, עד שלמדתי להישתמש בידי הימנית. הכל אני עושה בשמאל אך לכתוב רק בימין.

מעניין נכון??

כשננסה להבין את המקרה, נוכל לשים לב לעובדה שהטבע שלה יצר אותה עם אנרגיה פעילה בעיקר באונה הימנית, שהינה הבוסית של היד השמאלית. מכיוון שאסור היה לה להשתמש בה, החלה לוותר על כל האיכויות שלה כאדם יצירתי מאוד, על כל הרגש השלילי הקשור בכך ולמדה ניהול וחשבונאות. נושאים שלא אהבה בכלל אך סיפקו מאוד את רצונו של האב והמשפחה.

לימים, כשהאונה השמאלית, שלא הייתה אמורה להיות הפעילה המרכזית בתהליכים המוטוריים העדינים, פעלה מעבר למותר (עד לפני חמש עשרה שנה לא היו מחשבים במשרדים וכל העבודה נעשתה בכתיבה ידנית), האונה התעייפה ונשחקה מעבר למותר וגרמה להתמותטות העצבים (בעקבותיה אישפוז ארוך ותהליכי שיקום ארוכים עוד יותר).

בטיפול הפכנו אותה לשמאלית גם בכתיבה. התגובות הראשונות לטיפול היו הפסקה של הפחדים והחרדות שסבלה מהם מהילדות. למרות שהייתה טבחית מחוננת, פחדה תמיד ממה שיגידו לכן התקשתה ביותר להזמין אנשים וכו'.
למרות רצונה האז לעסוק באומנות, פחדה מאוד לעשות זאת לאורך כל חייה, החלה לצייר לאחר מכן.
הקושי לישון הסתיים והיא החלה לישון היטב.
הביטחון העצמי שלה התפתח למצב שהחלה לאהוב את עצמה.
היא הצליחה לסלוח לאביה.

כוונתי במה שכתבתי היא להדגיש, שלא מספיק שבודקים את המוח, כי גמישותו הרבה מאפשרת לו להתאים עצמו לכל מה שמשתנה בתחושת החיים. המוח הינו תוצר של תהליכים התפתחותיים, ולרוב (ללא פגיעות מולדות או מאוחרות ברורות) המצב הוא שהתהליך יוצר את איכות המוח, ולא איכות המוח את התהליך. כמובן לשגנטיקה של הפוטנציאלים המולדים תפקיד חשוב.

המצב הרגשי התפתחותי של הילד, תחושות הקבלה, אהבה, סיפוק ועוד, בנוסף ליכולת הקורדינטיבית, הם אלו הבונים את התקשורות המוחיות שלאחר מכן נראות כתפקודים. התאים המוחיים יפעלו ויתקשרו ביניהם על פי הניתן והמתורגל ולא על פי הרצוי.

אשמח להתייחסותכם בנושא.

תודה משה. על הדוגמא שהבאת כאן. והנושא הכל כך חשוב. "הסביבה בה חי המטופל/האדם"
אין ספק שדרוש איסוף חומר כללי שיורד לפרטים, כדי להבין מצב קיים.
זה עוד מוכיח את התיאוריה של self and embodiment שבפעם הראשונה ששמעתי עליה, היא עוררה בי פלצות, אבל עם השנים
אני מבינה שהיא נכונה עד מאד. זה אומר שה'סלף' תלוי בסביבה עד כדי כך שאינו מתקיים בלעדיה. עד כדי כך שיעשה הכל כדי להתאים את עצמו.
תינוק/ילד/אדם שאינו מקבל מענה על צרכים בסיסיים כמו חום, אהבה, ביטחון, שייכות (מעבר למזון כמובן), הערכה, אמון... לא יתפתח באופן תקין. נקודה.
ולא יעזור שום פוטנציאל של שום יכולת, כי המוח יהיה עסוק בהשרדות ולא יהיה פנוי למימוש פוטנציאלים.
לכן כל כך חשוב שהורים יהיו מעורבים בטיפול. לכן חשוב תהליך הסליחה. לכן חשוב האבחון.

תמר, אשמח אם תוכלי לכתוב בכמה מילים על התיאוריה...

תמר, אני איתך. אמנם הסלף תלוי בסביבה, אך הוא אכן יכול להתקיים בבדידות. ככל שהבדידות גדלה, הסילוף של הסלף ההופך לעיוות גדל.

כן משה. אפשר בבדידות. אבל אי אפשר לבד. לא אמור להיות אפשר לבד. לא צריך להיות אפשר לבד. אף אחד לא נולד כדי להיות לבד.
בדידות ניתן להפיג. מ-לבד אפשר למות.

כל תא חי - התפתחותו תלוייה ביחסי-גומלין עם הסביבה.
נדמה לי שהייתה זו למונט (סוציולוגית..) שהציגה את התיאוריה הזאת.
יש לי איזה מאמר באנגלית, אנסה לתרגם כאן את עיקרי הדברים:

לסלף אין טבע משל עצמו, אלא בהתקשרותו עם הסביבה.
הסלף הוא בסה"כ מערכת של פונקציות מתקשרות..

התגלמות הסלף (self and embodiment) -
התרגשות - תחושת הצרכים.
התמצאות - התארגנות להכרת הצרכים.
תמרון/מניפולציה - פעולה לשרת את הצרכים.
זיהוי/זהות - לקחת (מבחוץ) ע"מ להטמיע.
הפקעה/ניכור - דחיית כל מה שזר לטבע שלנו.

אלה הם שלבי התפתחות ה"יחסים" של הסלף עם הסביבה. ממש בקיצור ובצמצום למה שאני אישית מפרשת..
כל שלב אינו יכול להתקיים בלי השלב שלפניו.. למעט השלב האחרון שדורש הקשבה מעמיקה לטבע (וממילא הטבע שלנו
מורכב מיחסינו עם הסביבה) ובכל זאת, ברור שלכל אחד הטבע שלו הפרטי (שני השלבים הראשונים).

החלונית החכמה כאן אומרת - "כולנו זקוקים לחיבוק" ובכך מסכמת ב-3 מילים את ההסבר ה..מסורבל שלי ((:

בוקר טובטוב !

תמר, נכון מאוד, לכן כתבתי את המשפט הזה.

הסילוף של הסלף ההופך לעיוות גדל.

כתבת "בדידות ניתן להפיג. מ-לבד אפשר למות"
לבד, לא ניתן, כי תינוק ימות לבד. אך הלבד יש לו פנים רבות ההופכות לבדידות.

לא תמיד ניתן להפיג את תחושת הבדידות.
הרי בפתיחת הזיכרונות המודחקים של רבים וטובים לאורך השנים שעבדנו ועובדים בנושא, ראינו בדידות עמוקה ביותר אצל כל אלו שקשה להם בתחומים שונים, בעיקר בקשר, תקשורת, קבלת ו/או נתינת אהבה, חיפוש מעוות אחר דברים שונים כולל אהבה, כסף, מעמד, תהילה, כוח, ריחוק ועוד.
להיות ביחד עם... אינו אומר לא לחיות בבדידות מוחלטת. חשוב ביותר שאנשים ידעו וישימו לב להבדל הקטן- ענק הזה. חשוב תמיד לזכור שאנחנו מדברים על האינטליגנציה הרגשית והגופנית של האדם. הן תלויות תמיד בתהליך ההתפתחותי הנובע מסיפוק הצרכים הבסיסיים. חום, אהבה, קבלה, איפשור ביטוי לעצמי, מרחב, ביטחון, וכמובן סיפוק מספק של כל הצרכים הגופניים הבסיסיים : מזון, מגע, אווירה(חושים) ועוד.
אנשים חיים חיים שלמים בבדידות, למרות היותם בעלי משפחות, ילדים אחים ועוד.
תחושת הבדידות ניזונה יותר מכל על ידיי סוג הקשר שבין ההורים, וסוג הקשר שבין התינוק לאם. כמו כן סוג הקשר שבין כל אחד מההורים לעצמו (יכולת הזדהות וחווית שייכות של התינוק להוריו)
נראה שראינו כל זאת בדרך בה עברנו.

בתרגום כתוב ש "כל שלב אינו יכול להתקיים בלי השלב שלפניו". נראה שרוב בני האדם חיים בחסר כזה או אחר של אחד מהשלבים, הרי על זה חיים כל המטפלים למיניהם בעולם הזה. לא????
חשוב גם לשים לב שלבד יכול להתחיל בגילאים שונים. בשנים הראשונות לא ניתן לבד, אך לאחר מכן בהחלט כן. נראה שהעיוות בסלף יגדל בהתאם.

אכן חיבוק ועוד אחד ועוד אחד..........................

תלוי מי ואיך המגע, (שלא חס וחלילה יהפוך לסיבה לבדידות).

איזה דיון מעניין.
אני חוזרת רגע לילדה ולמה שאמרת משה, בקשר לרגישות החושית.
אכן הילדה דיברה על זה שהאמא משנה את טון הדיבור שלה כשהיא מדברת בטיפול לעומת איך שהיא מדברת בבית.
וגם כשהתחבקתי עם הילדה בסוף הטיפול האמא אמרה שלא צריך כל כך חזק.
עכשיו כשאני חושבת על זה, מדיטציית האפור וההצלחה שלה, גרמה לי להיות שאננה מבחינת הבדיקה החושית כסיבה לדברים.
תודה.

http://www.hasod.co.il/articles/mindmap.htm

כתבהמעניינת, נחשפתי אליה די מזמן. חשוב להקשיב ולראות מה כל אחד יכול לקחת מזה. תודה על ההפנייה.

שנה להגעתי לניויורק, הזמן חולף לו מהר מאוד, התקופה הופכת למעניינת יותר ויותר. האפשרויות הקיימות בעיר הגדולה אינן מפסיקות להפליא.
שנה עברה כלא הייתה, ובכל זאת הייתה ושינתה המון. את הרגשתי, את המצב במשפחה, את היכולת שלי להתחיל לחיות מחדש, את האווירה של המשפחה, את היכולת של בני להשתלב מחדש בחיים. מצאתי עצמי ממשיך ליצור ללא הפסקה, דבר שנגמר לי בשנים האחרונות. המרחק אינו משנה דבר, אבל מאפשר לראות את הכל אחרת.

מושה- אני שמחה שמצאת את המקום שמתאים לך בתקופת חיים זאת

האם יש למישהו רעיון\עיצה בנושא הבא: ילד בכיתה ה', עם רגישות - רגשית גבוהה מאוד. אם יהיה צורך אעביר עוד פרמטרים. הילד מגיב ברגישות רגשית גבוהה מאוד לכל דבר: קושי פיזי שהוא נתקל בו (מוטוריקה עדינה, גסה, אחר), בקשה להתייצב מול הקושי, עלבון או משהו שהוא תופס בתור כוונה להעליב אותו או מישהו קרוב אליו, שיחה על קושי או משהו שעשה שלא כראוי ועוד. כיום התגובה העיקרית היא מיידית-דמעות בעיניים והתנתקות זמנית על מנת לא לבכות כל רגע. בעבר התגובה כללה לפעמים גם אובדן עשתונות ואז תגובה אלימה לא מבוקרת.
בטיפול הצלחתנו להתגבר על התגובה האלימה ונתתי בידיו כלים להתמודדות עם הרגש, מה שנותן בידיו שליטה חלקית שהולכת וגוברת על ההתפרצות הרגשית. במקביל כמובן שהטיפול עוסק בשיפור יכולות בכל התחומים הדרושים.
אני מנסה למצוא דרך לעזור לו בבית הספר.למצוא דרך בה המורים (כיום המחנכת ובית הספר משתפים פעולה)יוכלו לזהות שהוא במצוקה ולהניח לו או לעזור באופן מתאים.
אולי יש מטפל\ת עם ניסיון בעבודה מול מורים בבית הספר בסוג של מקרה קרוב למקרה הזה?

שתהייה לנו שנה טובה ונהדרת

שנת בריאות ואושר.
שנת חיוכים חיבוקים ואהבה
שנת התפתחות מעמיקה
שנת יחסים משתפרים בהתמדה
שנת גידול ילדים מוצלחת פוריה ורגועה
שנת שלום ושלוה
שנת הצלחה בעסקים
שנת וויתור וסליחה
שנת צניעות וענווה
שנת פתיחת הלבבות
שנת סבלנות וסובלנות
שנת התחברות לקוסמי
שנת נתינה בלי חשבונות

שנה יפה

למשה שמחה בשבילך שמצאת מקום מתאים ליעודך."משנה מקום משנה מזל" שנה טובה מבורכת ומאושרת לך ולכל בית ישראל.@}

הי משה. אני שמחה מאוד לשמוע שטוב לך במקום בו אתה נמצא.
אשמח לשמוע ממך אם אתה מגיע לארץ ללמד או להרצות.
מאחלת בהצלחה
ולכולנו שתהיה שנה טובה, שנת נתינה וקבלה, שנת מיצוי וסיפוק אישי.שנה טובה ורק אושר...

למשה היקר.
כל כך נעים ומשמח לקרוא על התאקלמותך והנאתך בניו יורק.
כיף לחוש את בקורך בפורום.
ברכותיך , מי יתן ויתגשמו על כולנו.
אסתפק בהן . ואפילו בחלקן.
מה ניתן לדרוש בנוסף?
להודות יום יום על כל מה שיש וגם על מה שאין.
שנגיע לאיזון והרמוניה ולכולם יהיה טוב.
באהבה.

סדנאות בסוף השנה עם משה אלבאום

בתאריכים 29/28 לדצמבר, משה ינחה בישראל שתי סדנאות*
במידת הצורך תתקיים סדנא נוספת.

28/12
סדנא קצרה בת שלש שעות
תנועה ותנועה אנרגטית.
מיקוד הטיפול באבחון.
כלים למיקוד הטכניקות לאורך הטיפול.
דיון בנושאים המועלים על ידי המשתתפים.
עלות 150ש"ח.

29/12
סדנא לאורך 6 שעות
תנועה ותנועה אנרגטית.
מיקוד העבודה הרגשית עם נערים/ות ומבוגרים/ות בכלים גופניים:
עיסוי אל הרגש והשפעותיו, לגיטימציה רגשית, אינטגרציה בין טכניקות גופניות לרגשיות ועוד.
כלים מעשיים לעיבוד החומרים הרגשיים שעולים בטיפול.
איך למקד טיפול בילדים על מנת שיסתיים מהר (ככל הניתן) ובהצלחה.
דיון בנושאים המועלים על ידי המשתתפים.
עלות 500 ש"ח.

מספר המקומות מוגבל. השתתפות בהרשמה מראש בלבד.
אשת קשר ומארגנת:
שרי מירון - [email protected]

מיקום הסדנאות עדיין בבירור. הצעות תתקבלנה בברכה.

בוקר טוב ושנה טובה!

שמחתי לקרוא לגבי הסדנאות!
משה, אני רוצה לבקש שינתן בהן מקום לנושא מדיטציית אפור.

שנה טובה, שנת שיגשוג וגדילה לכל באי הפורום!

בגלל חוסר יכולת לערוך את נושא הסדנאות, אני כותב את הנושא מחדש עם שינויים קלים.

סדנאות בסוף השנה עם משה אלבאום

בתאריכים 29/28 לדצמבר, משה ינחה בישראל שתי סדנאות
במידת הצורך תתקיים סדנא נוספת.

28/12
סדנא קצרה בת שלש שעות
תנועה ותנועה אנרגטית.
מיקוד הטיפול באבחון.
כלים למיקוד הטכניקות לאורך הטיפול.
דיון בנושאים המועלים על ידי המשתתפים.

עלות 150ש"ח.

29/12
סדנא לאורך 8 שעות
תנועה ותנועה אנרגטית.
מיקוד העבודה הרגשית עם נערים/ות ומבוגרים/ות בכלים גופניים:
עיסוי אל הרגש והשפעותיו, לגיטימציה רגשית, אינטגרציה בין טכניקות גופניות לרגשיות ועוד.
כלים מעשיים לעיבוד החומרים הרגשיים שעולים בטיפול.
איך למקד טיפול בילדים על מנת שיסתיים מהר (ככל הניתן) ובהצלחה.
וויסות החושים באמצעות "מדיטציית האפור"
דיון בנושאים המועלים על ידי המשתתפים.

עלות 500 ש"ח.
אפשרות לארוחת צהריים בקיבוץ בעלות של 40 ש"ח.

מספר המקומות מוגבל. השתתפות בהרשמה מראש בלבד.

אשת קשר ומארגנת:
שרי מירון - [email protected]

מיקום הסדנאות קיבוץ נען

אנונימי

משל מעניין ברוח יום הכיפורים קיראו הפנימו ובצעו

תהנו.

זה סיפור על שני אחים שחיו ביחד זה שנים,
עד שיום אחד הסתכסכו בגלל ויכוח טיפשי, זה היה הסכסוך הראשון ב40 השנה האחרונות,
האחים אהבו אחד את השני, התחלקו בשדות ובמכוניות וחיו חיים מאושרים ביחד.
אך כול זאת השתנה ברגע, חוסר הבנה שגרר חודשים של ניתוק ושקט בין האחים.
יום אחד הגיעה אדם לביתו של האח הבכור, הוא אחז ארגז כלים בידו. "אני מחפש עבודה אולי אתה צריך כמה תיקונים או עבודות בחווה" שאל האיש.
כן ענה לו האח, אתה רואה את הבית הלבן שם בשדות,מעבר לנחל, זה השכן שלי, ליתר דיוק אחי הצעיר, אני כול כך כועס עליו.
רבנו ולכן הוא היטה את אפיק המים כדי ליצור נחל שיפריד בינינו,הוא בטח עשה זאת כדי לעצבן אותי, אני אראה לו מה זה.
אתה רואה את העצים שם לייד האסם? קח אותם ובנה לי גדר בגובה 2 מטרים, כך שלא אראה אותו יותר לעולם.
"אני חושב שאני מבין את המצב" אמר האיש. האח עזר לו להביא את העצים ונסעה העירה.

כשחזר, עמד פעור פה אל מול פתח הבית ולא זז ממקומו.
במקום גדר עמד מולו גשר יפה ומרהיב, בעל מעקה מהודר והשקעה מכול הלב.
על הגשר שחיבר בין שתי הגדות עמד אחיו הצעיר, אני לא מעמין שבניתה בשבילי גשר כזה, אחרי כול מה שעשיתי לך, סלחת לי ככה, תודה אני לא אשכח את זה אמר האח הצעיר.
בעוד האחים מתחבקים ומתרגשים, אסף האיש את ארגז הכלים ועמד לצאת לדרכו.
חכה אל תלך, אמר האח הבכור, יש לי עוד עבודות בשבילך.
הייתי שמח להישאר, אבל יש לי עוד הרבה גשרים לבנות היום.....

הרבה פעמים אנחנו נותנים לכעסים להרחיק אותנו מהאנשים שאנחנו אוהבים, הרבה פעמים אנו נותנים לגאווה לעמוד לפני הרגשות, אל תתנו שזה יקרה לכם.

תלמדו לסלוח ותעריכו את מה שיש לכם. זיכרו, לסלוח לא משנה את העבר אבל משנה את העתיד.

אל תרשו ששום "ברוגז" יקלקל קשר מיוחד. לפעמים השקט הוא התשובה הנכונה.

תעשו הכול כדי שהמקום בו אתם נמצאים יהיה מוקף בשלווה והרמוניה,

ושתמיד תעברו על הגשר עם חיוך

מקווה שהסיפור הקטן הזה (שלא אני המצאתי, דרך אגב) יפתח לכם אופקים ויפתח לכם את הלב, שתסלחו לכול מי שאתם אוהבים ותכבדו את מי שפחות.
ושתבנו הרבה גשרים חדשים.
גמר חתימה טובה ושנה טובה ומאושרת לכולם. (במיוחד לשרי

)
y.p

אנונימי

ולמשה כמובן (איך שכחתי סליחה

) ניפגש בסדנא

שלום Y.P תודה על המשל החכם.

מעניין לראות ולהרגיש יום כיפור בחו"ל. מי שאינו מתאמץ לדעת שיום כיפור היום, אינו יודע בכלל. מוזר ביותר להרגיש את החוויה של החג עם החוויה של המשך נורמאלי ביותר של החיים מסביב.
בתי הכנסת מלאים, היהודים לובשי חג, והרחוב בהמוניו ממשיך את הקיום הרגיל.
זה מכניס את הקיום והרגליו לפרופורציה.
מקווה שחתמו לכולנו (-:

אנונימי

מה שמשה כתב על כך שבחו"ל החיים ביום כיפור ממשיכים לצד היהודים שהולכים לבתי הכנסת ומקימים את מצוות היום, מביא אותי לחשוב, האם מצב כזה היה אפשרי בארץ?
מקרים רבים מופיעים בחדשות על אנשים שנסכלו באבנים, חתפו מכות או הותקפו בגלל ש"חטאו" ממצוות היום (בין אם זה יום שבת או יום כיפור).
האין זה סוטר את ההנחה שאיש באמונתו יחיה, האין זה סוטר את הסליחות, שבהן אנו סולחים ומקבלים את האדם כמו שהוא, על הדברים הטובים והרעים?
אז מי פה ה"חוטא" אותם אנשים בחו"ל שלא עוצרים את החיים, או אותם אנשים בארץ שתוקפים את כול מי שלא כמותם?
מעניין מה היה אומר על זה, מי שיושב שם למעלה?

חומר למחשבה

ל-y.p {אני רושמת בלשון זכר אך אם הנך נקבה אז ראי את זה כפנייה אישית אלייך...}

בדיוק לפני רגע פרסת סיפור עם מוסר השכל ושנייה אחרי זה אתה מפרסם שאלות... לכאורה המבטאות חומר למחשבה-
אך מבין השורות מסתתרת דעתך האישית והברורה ... וכביכול שוללת {ובאה בטענה} כלפי קבוצה שלמה...

לדעתי- הדברים שנכתבו כאן אינם ראויים ושייכים לפורום זה.

אינני באה "לסתום פה פיות" - אך מבחנתי השאלות שנשאלו אלו הן שאלות חשובות שחובה לתת עליהן את הדעת {לפחות לפי דעתי} שהתשובות אינן קצרות,
הן מסועפות ונוגעות בכמה נושאים חשובים...
וכפי שכבר אמרתי, אינני חושבת שכאן המקום לדון בכך.

ובנימה אופטימית שתהיה שנה-טובה ומתוקה!
שנת פרנסה, בריאות, אהבה, אחווה ורעות.
שנת סבלנות וסובלנות .
שנת התמקצעות והתפכחות
והמון המון הצלחה.
חג שמח

אנונימי

פומיקי אני רואה את מה שכתבת ומקווה שלא נפגעת מדבריי באופן אישי, זו לא היתה הכוונה.
נכון שדעתי "נשמעת" מבין המילים, אך חשוב לי להבהיר כי מובן לי המצב שכאן זו הארץ, שם זה חו"ל ובהחלט קיים הבדל בין המבים,
הנקודה עליה דיברתי לא באה בטענות כליפי אף קבוצה ולא מתייחסת למקרה ספציפי, אלא לתפישת עולם ודרך חשיבה שונה (ואישית אם תרצו).

אז שוב מקווה שאף אחד לא נפגע ואם כן סליחה
ושתהיה לכולם שנה טובה שנת שלום ואחווה.

זה בסיידר,,,לא נפגעתי באופן אישי.
אך לא יכולתי שלא להגיב על כך ולהעיר את תשומת הלב לשאר הקוראים{ ואולי גם לך...}

שיהיה רק טוב

לילה טוב!

אנונימי

חג שמח ושנה טובה לכולם. עזבתי ביחד עם אחרוני העכברים את הספינה הטובעת וכשבאתי לחפש את השרידים, ראיתי שרק שקעה מעט
אין מאושרת ממני לראות ולקרוא ללמוד ולהפנים:)

שלום גלי גל - לא ראיתי ספינה טובעת, ולא הייתי על כזאת. מה ההרגשה??

חג שמח לכולם.

אנונימי

לגבי הספינה הטובעת התכוונתי לפורום שהיה קצת בדעיכה אך חזר לשמחתי לחיים מלאים. מודה אני שבשלב מסוים הפסקתי להכנס ולבדוק האם היתה התעוררות. החומר שמובא כאן חשוב ללמידה האישית של כל אחד מאיתנו והוא היה לי חסר.
עזבתי את העבודה שלי בשבוע שעבר כדי להתמקד בטיפול, יכול להיות שגם כאן אני מרגישה קצת ספינה טובעת כי הדרך היא קשה....

גלי גל: ב ה צ ל ח ה

גלי גל בהצלחה גם ממני.
אל תתני לקושי להעכיר את רוחך או להעלות פחדים מיותרים. במידה ועבודתך תהייה טובה, הקלינטים יביאו את האחרים. את צריכה לפרסם עצמך בעיקר אצל אנשי המקצוע הטובים באזורך. פסיכולוגים, בתי ספר, מורים, מטפלים למיניהם. הדרך הנכונה לפרסם היא לגרום להם להבין "במה את יכולה להוסיף לעבודתם" איך את יכולה להקל על תהליכי מטופליהם ולכן לקדם את עבודתם.
תמיד תזהרי מאנשי מקצוע המאמינים שטיפול חייב להיות ארוך זמן ובעל קשר מטפל מטופל חזק במיוחד. אלו לרוב מאמינים שתפקידו של מטופל הוא בניית המרפסת הנוספת בביתם. טיפול טוב ובעיקר בשיטה אינו חייב להיות ארוך טווח בכלל. 3-6 חודשים צריכים להספיק לרוב המטופלים על מנת להביאם למצב בו הם יכולים לתפקד באופן עצמאי ללא מטפל (איני מתכוון בדברי לעבודה על טראומות רגשיות, שמטבען לוקח יותר זמן להתנקות מהן, והינן רק חלק קטן מהעבודה של השיטה, בעיקר כשמדובר בילדים).
אני ממליץ לך לנסות לפתח את הגישה של העבודה עם ההורים בחדר הטיפול, כחלק מתהליך התפתחות המשפחה וקבלתה את המטופל ושינוייו. זהו שטח שעדיין לא הבינו מספיק איך לעבוד איתו ודרכו, והוא מאפשר התפתחות מקצועית רבה ומעניינת במיוחד.
שוב בהצלחה רבה ותודה על יוזמתך להפוך למטפלת במשרה.

הפורומים אכן חשובים, אך תמיד ידעו דעיכות ועליות, זהו הטבע האנושי.