מחקרים על נזקי ריטלין

בהמשך גמור לדברים של אהבת,
ואביבה - במענה לשאלה שמיקדת עליה את הדיון,
תרופות פסיכיאטריות הם מענה ל מצוקה לעתים קרובות מצוקה חמורה. למול רמות מצוקה כאלו, שאלות של תופעות לוואי כי אנחנו לא מבינים מספיק את המח, דוהות מעצמן. ולא שיש חלופות טבעיות רציניות - לפעמים יש, יש כל מיני סיפורי הצלחה, אבל אין כלי עקבי וזמין.

רוצה רק להוסיף שהבעיה איננה כל כך בתרופות עצמן כמו בקלות הבלתי נסבלת שבה מערכת החינוך מחליטה שילדים צריכים אותן.
אתן דוגמה: במשפחה המורחבת שלי יש ארבעה ילדים שנוטלים ריטאלין על סוגיו השונים. עבור שלושה מהם מדובר בתרופה הלא נכונה. ילד עם מבט זגוגי זה רע מאוד. לעומת זאת יש ילדה אחת מבין הארבעה שלה יש ADHD. עם התרופה המבט החיוני בעיניה נשאר כשהיה, היא עליזה, משתוללת, צמאת דעת וסקרנית. אבל היא גם מסוגלת להקשיב, לא ממהרת מדי להתרגז, פחות אימפולסיבית והרבה יותר חדת מחשבה.
צריך לחנך את המורים ואת הרופאים להנחות את ההורים כמו שצריך.
חבל שנאלצנו לשלם הרבה כסף לרופאים פרטיים כדי לזכות באבחון שמסתכל לילדה בעיניים (לא TOVA).
חשוב שמורים יידעו לספר להורים מה בדיוק נכון לעשות ואיך. מה הם האבחונים הנכונים והיכן עושים אותם. מי הם הרופאים הנכונים שירשמו תרופות לילד ואיך עוקבים אחרי תופעות הלוואי והתועלות של התרופה.
חשוב שהרופאים יידעו לאבחן נכון ולא סתם ידחפו את האבחון שיצריך מהם הכי פחות מאמץ ויניב להם הכי הרבה רווחים.
חשוב שקופות החולים יספקו את השירות הנכון בצורה הנכונה ולא יסתובבו ביננו כל כך הרבה הורים מבולבלים.
לקחו לי כשנתיים להבין מה צריך לעשות, למי צריך לפנות ואיך לעמוד על שלי מול כול הגופים השונים. בשנתיים האלה לא התחלנו טיפול תרופתי כי החלטתי שכל עוד אני מבולבלת כל כך אין טעם לבלבל גם את הילדה.
לא לכל הורה יש את ההשכלה והמשאבים ואני רק יכולה להודות על מזלי הטוב שגדלתי בבית של מורים ואני לא מפחדת ממורים. שיש לי די משאבים כלכליים לממן טיפולים ואבחונים שאינם תלויים בבית הספר או בקופת החולים.
אבל זה לא פייר. לכולם מגיע.
וואו, דיברתי המון. סליחה.

פלונית
רופאים ומורים לא יכולים להחליט עבור אמא הילדים שלה יקקחו ריטלין
ואני אומרת את זה בתור מישהי שלוקחת
מערכת החינוך, מי הם בכלל?תמיד יש עוד כתה,עוד בית ספר, עוד משרד לבכות בו, עוד שולחן להפוך
לצערי יש היום אבחונים ובים שהם פרטיים והם יקרים. וזה קצת לשמחתי, כי א זה היה במערכת הכל שם היה מוכתב ומתוזמן ומתוכנן. ככה את יכולה להיות שקטה ובטוחה שהאבחון לא משרת אף אחד מלבד הילד שלך.
נכון שלכולם מגיע, אבל בינינו, זה לא מגיע בבוקר אחד. מי שמכיר את התופעה יודע, למרות שעדיף לעצום עיניים ולא לראות.
מה אני מציעה? לעקוב מגיל קטן. אם ילד בגיל 5 לא יכול לשבת דקה לקחת אותו לשחיה, לשחק איתו משחקים שיושיבו אותו קצת.לקחת אותו לריפוי בעיסוק, לתת לו לעשות הרבה ספורט כאורח חיים ומשחקי שיווי משקל ועוד ועוד.

אם ילד בגיל 5 לא יכול לשבת דקה

לפי מה שהבנתי אלה לא הסימנים היחידים.
ילד שלא יכול לשבת זו הפרעת קשב וריכוז שמעורבת עם היפראקטיביות. (ADHD).
יש גם הפרעת קשב וריכוז שאין לה ולא כלום עם היפראקטיביות. (ADD).

בגלל שלא ידעתי את זה, בהתחלה התפלאתי כשאמרו לי שיש לי בעיית קשב וריכוז ('חמורה') - כי אני הרי יושבת טוב טוב על התחת.
מתברר שזה לא קשור.

זה היה דוגמא

חוצמיזה עשית אבחנה מבדלת?עשית אבחנה אצל פסיכיאטר ? יש הרבה דברים אחרים שעלולים להראות כהפרעת קשב אבל הם דברים אחרים.

נוטלת הי,
ראשית, אני ממש כמוך לא חושבת שהמורים צריכים או יכולים להכתיב להורים, אבל יש הורים רבים מאוד שנכנעים ללחצים של בית הספר ונותנים לילדים תרופות רק בגלל הלחץ הזה. לכן אמרתי שלשמחתי אני לא מפחדת ממורים, תתפלאי כמה הורים מפחדים... או חושבים שהמורה יודע יותר טוב מהם...
שנית - בתי עוסקת בפעילויות ספורט ללא סוף - אם זה רולרס/אופניים/סקייטבורד מיד אחרי בית הספר (כדי להשתחרר מהלחצים שם), חוגי התעמלות והמון שחייה, ואנחנו גם יוצאות סתם להליכות מסביב ליישוב כדי לזוז ביחד. חוץ מזה יש טיפול רגשי. ועדיין, לאחרונה גילינו שהתרופה בלתי נמנעת אם אנחנו רוצים לנהל חיים נעימים וטובים ובעיקר אם אנחנו רוצים שהילדה תרגיש טוב עם עצמה. היא עצמה מעידה שהרבה יותר נעים לה להסתובב בעולם כשהיא פחות כעוסה ויותר קשובה. אז בשישי-שבת לא לוקחים, ולפעמים סתם כך לא מתחשק. אבל התרופה ישנה ועוזרת. וכששוקלים על כף המאזניים כרגע נראה שהיא כדאית. מובן שתמיד היד על הדופק ובכל יום בודקים מחדש מה נכון.

אני מסכימה ותומכת בך
אולי תרצי לנסות תחום שקוראים לו BRAIN GYM שמסייע לריכוז
כל זה בלי לפקפק בסיבות שלך ובכך שאת עושה את הכי הרבה שאפשר,לא סותר כלל

מה שרציתי להגיד זה ככה:
(וזה לא רק על תרופות פסיכיאטריות, אלא על תרופות בכלל, אבל זה יותר מודגש כשמדובר בתרופות פסיכיאטריות, כי מה יותר חשוב מהנפש)
ממה שהבנתי (מקריאה ארוכה באינטרנט) חיות בטבע אינן חולות במחלות כמו סרטן, מחלות לב, סכרת, קרוהן, דלקת עיניים, שפעת וכולי. התופעות האלה כן קיימות אצל חיות בית / משק / גן חיות. אין לי דרך להוכיח / לבדוק את זה. זה דבר שקראתי במספר ספרים אינטרנטיים, ולצורך הדיון אני אקבל זאת כהנחה נכונה. מכאן אני מסיקה כי המחלות אינן מוטציה גנטית מקרית או שבגלל שקר בחוץ מצטננים או שזה חוסר מזל, אלא שמדובר במשהו ספציפי שקורה בשבי, איזושהי טעות שנעשית, כגון תזונה שמשתנה, חוסר פעילות גופנית מספקת וכדומה. כלומר, איזשהו קלקול תרבותי גורם אצל חיות למחלות, ולא מקריות או חוסר מזל. אין לי שום סיבה לחשוב שהמצב שונה אצל בני אדם, ואכן, המציאות מראה כי שינויי תזונה יכולים לרפא מחלות קלות כחמורות, ריפוי מלא: החל מנטייה לדלקות אזניים אצל תינוק ועד לסרטן, אלצהיימר, טרשת נפוצה, ADD, ואני מבינה שאפילו אוטיסטים במצב חמור השתקמו לחלוטין באמצעות שינוי תזונה. מה למעשה אומר שינוי תזונה? זה אומר שאנחנו מחזירים את הגלגל אחורה - מסירים את הטעות שעשינו ואשר גרמה לבעיה מלכתחילה, חוזרים לחשיפה של הגוף רק לדברים שמלכתחילה היה אמור להיחשף להם, ומכאן הגוף כבר מתקן את עצמו וחוזר לתפקוד תקין. כלומר: מוציאים את הקוץ מכף הרגל כמטאפורה. ואז כף הרגל מחלימה לבד. הדבר הזה כל כך נכון לוגית, וברמה הפילוסופית (אני בנאדם שמאד חי ומונע מעקרונות פילוסופיים), שצריך לקרות משהו מאד קיצוני כדי שאהיה מוכנה להתפשר עליו. אני יודעת, וכך גם אני חיה או מנסה מאד לחיות, שאם מגלים את הסיבה האמיתית למשהו, ומסירים אותה, המשהו הזה נפתר. הסיבה יכולה להיות משהו שהוספנו בטעות (כמו צבע מאכל), או משהו שבטעות שכחנו להוסיף (כמו ירקות לתפריט). בכל בעיה שאני נתקלת בחיים, אני תמיד מנסה לבדוק איפה לא נהגתי לפי חוקי הטבע, חוקי היקום. ההיגיון אומר לי שברגע שמתקנים את הטעות ומסירים את המיותר או מוסיפים את החסר, הדברים צריכים לחזור להיות תקינים. ואני מאמינה שאם ניסיתי נניח 30 דיאטות שונות ואף אחת מהן לא פתרה את הבעיה שלי, וגם עברתי לגור במקום ללא קרינה סלולרית, וגם הפסקתי להשתמש בסבון גוף שאינו טבעי (וכולי וכולי), ואם עדיין הבעיה לא נפתרה, זה לא בגלל שהעיקרון של להוסיף את החסר / להוריד את המיותר לא עובד, אלא בגלל שעדיין לא עליתי על המיותר / החסר האמיתי שגורם לבעיה, וצריך להמשיך לחפש. לי מאד חשוב לחיות לפי האמת הזאת, ואני מניחה שאהיה מוכנה להתפשר עליה רק במקרים של סכנת חיים מיידית, שבה אם לא נוקטים בפעולה מלאכותית, יש סכנה שמישהו ימות ממש עכשיו. אבל כל עוד לא מדובר בחיים ומוות מיידיים, אני אמשיך לחפש ולחפש ולחפש מה הכנסתי למערכת בטעות למרות שהמערכת לא זקוקה לו, או מה שכחתי להכניס למערכת. זה לא רק בבריאות. זה גם במערכות יחסים, קריירה, ובעצם בהכל. עכשיו, מכיוון שאינני מאמינה שהגיוני שמחלות ינבעו ממוטציה גנטית מקרית, לא הגיוני לי שיש טעם לפתור אותן באמצעות משהו שהטבע לא התכוון אליו. לא ייתכן הרי שיש לי מחלת לב כי לא לקחתי תרופה נגד מחלת לב. או שיש לי ADD כי לא לקחתי ריטלין. יש לי מחלת לב כי אכלתי כך וכך המבורגרים במקדונלדס (או כי אמא שלי כשהייתה בהריון איתי אכלה המבורגרים במקדונלדס). ואני מבחינתי לא אנוח ולא אשקוט עד שאגלה מה הטעות שעשיתי, ואתקן אותה. וכך אני יודעת שכאשר יגיע התיקון (א) זה יהיה התיקון הכי אמיתי (ב) לא יהיו לי תופעות לוואי. ואם יהיו תופעות לוואי, אדע שזה בגלל טעות אחרת שעשיתי בדרך, ואכוונן טוב יותר את השינוי שעשיתי. נניח, התחלתי לאכול דגנים מלאים במקום רגילים. שינוי מצוין. אבל בסוף הסתבר שנסחפתי והמון מהאוכל שלי מבוסס על דגנים מלאים, ושכחתי להכניס לתפריט ירקות. אז יש לי תופעות לוואי. כאבי בטן. אז הפתרון זה לא תרופה נגד כאבי בטן, אלא להמשיך לחקור ולחקור ולחקור, עד שאגלה שהטעות שעשיתי כעת היא שמרוב התלהבות מהדגנים המלאים התחלתי לאכול פחות ירקות, ולתקן את זה.

יש משהו שאני ובעלי אוהבים לצחוק עליו (צחוק עצוב כמובן) שמראה כמה התרבות שלנו רגילה לא למצוא את הסיבה ולתקן אותה אלא להוסיף פלסטר על פלסטר על פלסטר: פרות הרי אמורות לאכול עשב ירוק בשדה הפתוח. אבל היום נותנים לפרות תירס. אז הפרות נעשות חולות, כי זאת לא התזונה שמתאימה להן. אז נותנים להן אנטיביוטיקה, כדי למנוע מחלות. אז אח"כ קמים חקלאים אורגניים, שנותנים לפרות תירס אורגני... במקביל אנשים שאוכלים את הפרות שגופן עשוי מתירס במקום להיות עשוי מעשב, נעשים נניח חולי לב, בין השאר כי בפרות שאוכלות עשב יש אומגה 3 ובפרות שאוכלות תירס אין אומגה 3. אז עושים להם ניתוח. אבל בזמן האשפוז הם נדבקו בחיידק שמסתובב בבית החולים. אז נותנים להם אנטיביוטיקה. אבל האנטיביוטיקה גרמה להיחלשות מערכת החיסון, אז עכשיו יש להם שפעת. אז עכשיו הם לוקחים אכינצאה כדי לטפל בשפעת. וכו' וכו' וכו', פלסטר על פלסטר על פלסטר, כמו חכמי חלם, במקום לחזור למקור, ולתקן את הסיבה המקורית שגרמה לכל הקלקול מלכתחילה: לתת לפרות לאכול עשב ירוק בשדה. לפעמים החיפוש הזה מאד מאד מאד מאד קשה. כי התרבות שלנו מלאה בכל כך הרבה שגיאות, שקשה מאד למצוא מה גרם לכל שרשרת הקלקולים הזאת. אבל בעיניי החיפוש שווה, וניתן לומר אף שאני רואה את זה כייעוד חיי. זה שווה לא רק בשביל עצמך, אלא זה משהו שלאחר שתגלה אותו תוכל לספר לעוד אנשים שסובלים, ולעזור לעוד אנשים לצאת מהסבך. ולגבי הדוגמה הספציפית שנתתי, ייתכן שלא דייקתי מאה אחוז בכל העובדות (סך הכל אני לא מומחית לגידול פרות או למחלות לב), ומה שאני יודעת זה מתוך קריאה באינטרנט, מודה. גם אם מעמיקה ויסודית מאד. אז בבקשה אל תהיו קשוחים איתי מדי בעניין הזה

כי מה שחשוב לי היה להעביר את העיקרון.

אבל ADD או ADHD זו לא מחלה!!! לכן אין שום צורך לרפא אותה.
המטרה פה היא לעזור לילד ולא לרפא אותו.

אני מסכימה איתך עקרונית אביבה
אבל מה קורה תוך כדי התהליך?
נניח אם לוקח 10 שנים לוקח למצוא את מה שיעזור , מה קורה תוך כדי הזמן הזה?
אני מאד בעד לנסות כל דרך שעוזרת, ולהפוך כל אבן כדי לשפר איכות חיים.
אגב, אני לא מאמינה שאפשר לרפא אוטיזם וגם אי אפשר לרפא הפרעת קשב. מדברים על MANAGEMENT איך לחיות עם זה. וזה קשה , קשה מאד . ואני לא אומרת שאם לוקחים ריטלין אז אפשר לזרוק את כל שאר המאמצים- להיפך. ריטלין פותח דלתות. .
שוב, ריטלין זה לא נס משמיים מהבחינה הזו שלקחנו ונגמר. צריך עדיין טיפולים רגשיים ואלטרנטיבים והתמודדות לשנות אורח חיים.
ואגב, אין מחלות כאלו בטבע, כי חיות מתות הרבה יותר- בגיל צעיר יותר ומגורמים רבים יותר. מה עדיף? לא בטוחה שיש תשובה חד משמעית.
בעבר אדם עם קרוהן היה מת בגיל צעיר מאד. והרבה פעמים המוות בגיל צעיר עוזר לא להעביר מחלות הלאה. היום זה שונה בגלל אבחון טרום לידתי, בגלל יכולת האריך חיים. בעבר לא היו מחלות לב כי אנשים לא חיו כל כך הרבה.
זה לא אומר שאי אפשר לחפש גורמים שישפרו את המצב כמו תזונה. יש מחלות נוירולוגיות קשות שהפתרון היחיד שלהם הוא תזונה מיוחדת(ראיתם את הסרט השמן של לורנצו? יש עוד כאלו מחלות) אבל לא נראה לי שלמשפחות הללו יש איכות חיים גבוהה במיוחד.
הנה עכשיו במקום לעבוד אני פה באתר, אז ביי.

מסיפורי הצלחה של הורים שאני קוראת באינטרנט, בהחלט אפשר להעלים / לרפא / לשקם לגמרי (תבחרו את המילה המתאימה) אוטיזם ו-ADD. (פחות חשוב לי להגדיר אם זה מחלה / ליקוי / תכונת אופי לא טובה / בעיה / משהו אחר. מבחינתי המילים האלה הן רק סמנטיקה. מה שחשוב זה שזה מצב לא רצוי שהיינו רוצים שלא יהיה קיים אצל הילד שלנו או לפחות שיפחת משמעותית) מאיפה הוודאות שאי אפשר להעלים מצב זה? יש יותר מדיי אנשים באינטרנט שמספרים שזה נעלם אצל ילדם, מכדי שאחשוב שאי אפשר. שוב, זה שהרבה אנשים עדיין לא הצליחו לטפל במקרה הספציפי שלהם, לא אומר שאי אפשר לטפל לגמרי ושצריך להסתפק רק ב-MANAGEMENT. התשובה IS OUT THERE SOMEWHERE וצריך להמשיך לחפש. מספיק שאדם אחד הצליח לטפל בבעיה איקס (לאו דווקא בעיה בריאותית - כל בעיה. נניח אפילו בעיה כלכלית) עד הסוף ולא להסתפק בהסתגלות לבעיה וניהול סביר שלה, זה מראה לי לוגית שניתן לפתור לגמרי גם במקרה שלי, ואני לא אפסיק לחפש עד שאמצא איך.

אני ממש לא מכירה אף אחד שהצליח לרפא ADHD או אוטיזם, אשמח לקבל לינקים
הודאות מהיכרות אישית עם המון ילדים ובוגרים וכן קריאת הרבה מאד מחקרים ושיחות עם אנשים מקצוע מסוגים שונים.

להלן מספר אתרים הכוללים סיפורי הצלחה של הורים:

http://www.breakingtheviciouscycle.info/

http://bodyecology.com/autism.php

http://www.fedupwithfoodadditives.info/

חלק מההורים מדברים על היעלמות מלאה של הסימפטומים. חלק על שיפור עצום.
אבל גם כשמדובר "רק" בשיפור עצום, לא עדיף שזה ייעשה באמצעות תזונה ולא באמצעות תרופה?

אביבה, כתבת דברים מאוד יפים, ועם חלק גדול אני מסכימה.
יחד עם זה יש לי כמה הערות:

ממה שהבנתי (מקריאה ארוכה באינטרנט) חיות בטבע אינן חולות במחלות כמו סרטן, מחלות לב, סכרת, קרוהן, דלקת עיניים, שפעת וכולי. התופעות האלה כן קיימות אצל חיות בית / משק / גן חיות. אין לי דרך להוכיח / לבדוק את זה. זה דבר שקראתי במספר ספרים אינטרנטיים, ולצורך הדיון אני אקבל זאת כהנחה נכונה. מכאן אני מסיקה כי המחלות אינן מוטציה גנטית מקרית או שבגלל שקר בחוץ מצטננים או שזה חוסר מזל, אלא שמדובר במשהו ספציפי שקורה בשבי, איזושהי טעות שנעשית, כגון תזונה שמשתנה, חוסר פעילות גופנית מספקת וכדומה. כלומר, איזשהו קלקול תרבותי גורם אצל חיות למחלות, ולא מקריות או חוסר מזל. אין לי שום סיבה לחשוב שהמצב שונה אצל בני אדם, ואכן, המציאות מראה כי שינויי תזונה יכולים לרפא מחלות קלות כחמורות, ריפוי מלא

אני מסכימה שאצל בני אדם וחיות מבויתות יש צרות וחוליים שאין אצל חיות בטבע - בגלל אורח החיים הקלוקל.
יחד עם זה -

לפעמים מאוד קשה למצוא את הסיבה, כפי שגם את כתבת - לפעמים זה יכול להיות משהו בתזונה (מאות אפשרויות), זה יכול להיות קרינה, זיהום אוויר, חומר שנמצא בבגדים, משהו שנמצא באבק, סתימות בשיניים, לקה על העץ של המיטה וכו' וכו' - זה בלתי נגמר.

ובמצב כזה מאוד מאוד קשה לבודד את המשתנים, כדי לגלות במה מדובר.
ולפעמים זה יותר מדבר אחד.
גם אם אני מעריכה את הנחישות שלך לחפש ולחפש - לפעמים זה ייקח לך יותר מ70 שנה החיפוש הזה, ואז מה עשית בזה, החיים נגמרו בינתיים.

אפילו אם תדעי במה הבעיה - לא בטוח אם תצליחי להתחמק ממנה כל זמן שאת חיה על כדור הארץ. יש בעיות שכבר אין לאן לברוח מהן. הבנתי שאפילו הבשר שאוכלים האנשים באלסקה מורעל. החומרים המסוכנים עוברים בים, עוברים באוויר, עוברים באדמה. ואם תחשבי שאת אוכלת ירק אורגני - עד כמה הוא באמת אורגני? האם את באמת יכולה לנקות את האדמה שעליה גדל מכל הרעלים שהצטברו בה עד לאותו רגע, האם את באמת יכולה לבודד את האוויר שבו הצמח גדל? את המים? וכו' וכו'.

כך שעדיין הכי 'טהור' ו'נקי' ו'בתולי' יכול להרעיל אותך, בלי שתדעי אפילו.

את מדברת על עניינים כאלו כאילו בהכרח הם עניינים שניתן בהם להחזיר את הגלגל לאחור.

אני מסכימה שלפעמים אפשר. גוף שניזון מתזונה לא בריאה למשל, אם ייזון בתזונה בריאה, ייתכן שיחלים.
אבל יש פגעים מתזונה או מהרעלות אחרות שאי אפשר כבר לתקן, או רחוק מתיקון שלם.
במיוחד אם קדמו לכך הרבה שנים של קלקול.
אני מתארת לעצמי שאדם שגדל מלידה על תזונה בריאה ואורח חיים בריא יהיה באופן בסיסי יותר בריא מאשר מי שעד גיל 50 נניח חי אורח חיים קלוקל ואז 'חזר בתשובה'. אולי הוא ישפר את מצבו, אך לא יוכל להחזיר לחלוטין את הגלגל לאחור.
גם אם אדם יתחיל ברגע זה לאכול בריא - כל התאים בגוף שלו כבר עשויים מכל הזבל שאכל עד היום. אז הגוף יתנקה, אבל ייקח הרבה שנים לניקוי מוחלט, אם בכלל.

יש עניינים שהתחילו עוד בכלל לפני שאדם נולד. יכול להיות שבאמת כתוצאה מאורח חיים לא בריא של ההורים, אני לא יודעת - אבל נניח שנולד כבר עם חוסר מסוים של חומר במוח. אני לא בטוחה אם במצב כזה אפשר להחזיר את המצב לקדמותו. ויותר מזה - פגמים גנטיים. שגם אם נובעים מקלקול כלשהו באורח החיים לאורך ההיסטוריה - זה כבר נזק שנעשה.

***************

אז מה שאני אומרת - זה לא שאני לא מסכימה איתך.
אני מסכימה שיש הרבה מקרים שחיפוש אחר הסיבה, ושינוי אורח חיים יכול לעזור. ואני בעד להתחיל מהכיוון הזה.
אבל לא בכל המקרים זה עוזר, ולפחות לא בטווח של 70 שנה.

לפעמים הנזק הוא כבר בלתי הפיך, או קשה למצוא לו מזור (כפי שציינתי - בעולם שכבר רובו מקולקל, ולאן שלא תפני לא תמצאי כמעט טבע נקי ובתולי).
ונניח כבר חיפשנו וחיפשנו וניסינו ושינינו - ועדיין הסבל בעינו עומד. כי אולי נמצא בעוד שנה, ואולי בעוד עשר ואולי לעולם לא נמצא...

אז השאלה אם במצב כזה נשאיר את הסובל לסבול?

אני מאד מסכימה עם מה שאת אומרת. ללא ספק סייגים מאד נכונים. הצד השלישי של המטבע הוא שראיתי באינטרנט אנשים (שוב, כרגע מדובר בהקשר של אוטיזם ו-ADD, אבל זה לא חייב להיות רק בהקשר הזה. יכול להיות גם סכרת או טרשת נפוצה) שניסו במשך 6 שנים עוד דיאטה ועוד דיאטה, ולאחר 6 שנים מצאו את הדיאטה הנכונה, והגיעו להחלמה מלאה או לפחות לשיפור עצום. 70 שנה של חיפושים זה באמת כנראה מוגזם, אם הסבל הוא עצום ובלתי נסבל. אבל לדעתי כן שווה להשקיע נניח 6 שנים קשות, שבהן משקיעים המון המון המון זמן ואנרגיה, ולדעת שבסוף מצאת את המקור האמיתי לבעיה וטיפלת במקור שלה, ולא התפשרת על חומר כימי חדש ש"יטפל" ב (או ישקיט את) נזקי החומרים הכימיים האחרים שצרכת.

שוב , זה לא סותר, יכול מאד להיות שכדי למצוא את הכוחות והאנרגיה לחפש משהו אחר תעזר בתרופה. אני לא חושבת כמוך אביבה- אני לא השתכנעתי שאפשר לרפא אוטיזם והפרעת קשב. כן יש מקום לחפש, אבל יש מקום גם לחיות ולא להתעסק יומם וליל סביב הבעיה, במיוחד אם יש יותר מאדם כזה בבית. פשוט לחיות.זה גם סוג של באופן טבעי

פשוט לחיות.זה גם סוג של באופן טבעי
כמה שזה נכון ויפה.
ורק עוד דבר אחד קטן. אנא זכרו שכאשר מדובר ב-ADHD לרוב אנחנו מדברים על ילדים. מהסיפור הפרטי שלנו אני כבר יודעת כמה אנרגיות נשאבות מהמשפחה בכל אבחון/השערה/ דיאטה חדשה/תרופה הומיאופתית/ניסיון לטיפול כזה או אחר. עם כל תהליכי הניסוי והטעייה/תעייה/תהייה הללו לפעמים התחושה היא שמרוב שרוצים למצוא פתרון ולעזור רק הורסים יותר ויותר.
צריך לדעת לעצור מתישהו ולהגיד די.

האם יש ילדים בחינוך ביתי חופשי (UNSCHOOLINGׂ ) הסובלים מהפרעת קשב וריכוז?
האם יש הורים שנותנים להם ריטלין על מנת שהם יחוו הצלחות בהתאם לנורמה ובכך הדימוי העצמי שלהם יעלה?

יש לי שאלה, באמת אמיתית, ואל תחשבו שאני מנסה להיות צינית או מתחכמת:
האם בין ילדי החינוך הביתי החופשי אין כאלה שמוציאים את הסובבים אותם מדעתם?
האם אין מביניהם כאלה שתמיד משהו מציק להם, לא מסתדר להם, הם מקופחים/לא מצליחים/לא מוצלחים - וכל זאת, כמובן, על פי דעתם שלהם בלבד, ולא זו של הסביבה?
אני שואלת כי בתי הייתה אתי בבית עד גיל שלוש ב-unschooling מוחלט (אם אפשר לקרוא לזה ככה בגיל הזה - הכוונה שלי היא שמעולם לא ניסיתי ללמד אותה כלום באופן מובנה, סדר היום שלנו היה משתנה בהתאם לחיים, ולא היו שום מטרות מוצהרות לכלום) וכבר אז ידעתי שמשהו "לא זורם", משהו מפריע לה לחיות את החיים שלה כפי שמגיע לה לחיות אותם.
כמובן שכשנכנסה למסגרות שונות הדברים מתחדדים.
אבל החיים, כך או אחרת, תמיד מתנהלים באיזושהי מסגרת. גם אם המילה מסגרת צורמת לנו לעתים.

שלום חברים אני חדשה כאן ומאחר שהנושא הזה מאוד חשוב לי תרשו לי לשתף אתכם מהיבט אחר ותסלחו לי מראש עם זה נשמע מעט יומרני, הילדים החדשים הללו כך הם נקראים עם כל אותם בעיות כאלה ואחרות הם הגיעו לכאן על מנת לפרוץ את אותם מסגרות שאנו חווים כאן מכיון שהמסגרות כבר לא מתפתחות והם תקועות ללא שינוי ואנו נמצאים כאן על הכדור הזה על מנת להתפתח ולשנות אי אפשר לחיות בתקיעות לא בחיים האישיים ולא במסגרות שאנו למדנו אותם עד עכשיו.
הילדים החדשים באו ללמד אותנו שאנו צריכים לעבור בשלב הזה של חיינו מנוקשות מחשבתית לגמישות מחשבתית וזה אומר למעשה שעלינו להגמיש את המסגרות שאונ חיים בתוכם ומערכת החינוך לצורך העניין תקועה לוא משתנה, יש אולי תוספות וקצת טכנולוגיה אך הלמידה היא אותה למידה של כל אותם חומרים יבשים ואותה ישיבה בכיתה, אנחנו צריכים לראות את האמת שפשוט קופצת לנו מול העיניים המסגרות והמוסכמות החברתיות והנורמות לא מתאים יותר ואנו עוברים מעידן ישן של מסגרות נוקשות לעידן חדש של גמישות ושחרור מהמסגרות ועלינו להפסיק להחזיק בקרנות המזבח .
הילידים הנהדרים האלה באו להראות לנו כמה אנחנו לא חיים את האמת שלנו , כמה התרחקנו מעצמנו, כמה אנו לא קשובים לקול הפנימי שלנו, והם לא מוכנים להתרחק מהאמת הפנימית שלהם
בגלל זה הם גם מרדנים ועקשנים ולרא מוכנים להיות עם אוזן קשבת וככל שאנו ננסה יותר להחזיק אותם בתוך מסגרות נוקשות וננסה להכתיב להם את הנורמות שאנו התרגלנו לחיות בהם כך יהיה לנו יותר ויותר קשה לכן צריך לעשות שינוי בחשיבה ולא להסתכל על הברור כברור אני חייבת לומר שאת כל מה שנאמר כאן אני מיישמת בחיינו ומאז חיי הפכו להיות הרבה יותר הרמוניים מאשר בעבר.

מסכימה עם אורלי מאוד.
אין לי ספק שילדי נועדו לגדולות. במקרה שלנו- הטיפול בריטלין רק מחזק אותם. הוא לא הופך אואתם למשהו שהם לא, אלא עוזר להם לחדד את התכונות הטובות והמיוחדות שלהם (ולא חסרות כאלו). הילדים שלי ממש לא כבויים. הם ערים ומאירים את השטח בכל מקום בו הם נמצאים.

אני מצטערת אבל נראה לי שלא הבנת אותי כל מה שכתבתי זה על מנת להבהיר שהשימוש בריטלין ממשיך להשאיר את המסגרת כמו שהיא ומשאיר את הילדים כרובוטים של המערכת והם באו לפרוץ מסגרות , אם תשימי לב ההפרעות והלקויות למיניהם מקבלות משמעות רק כאשר הילד מגיע לבית ספר או שהוא חי בבית נוקשה שלא מאפשר חופש ביטוי לצערי אני מבינה את הקושי ומבינה את הלבטים אך יש אלטרנטיבות אחרות לעזור להם אבל בשום מקרה לא להקל על המערכת כי אחרת היא לא תשתנה ואנו רואים שהילדים לא נותנים לזה להשאר על מי מנוחות, אלה שלא לוקחים ריטלין וגם אלה שלוקחים הם לא סובלים את המסגרת חוץ מלבלות עם החברים שלהם אין להם שום רצון ללמוד בבית הספר במתקונתו הנוכחית, שום דבר מהמידע שנלמד כבר לא מוסיף להם ולא נשאר בזכרון שלהם דקה אחרי שהם מסיימים את בחינת הבגרות, אין מה לעשות הילדים נולדו בתקופת התפר בין העידן הישן לעידן החדש לכן הם צריכים להתמודד אם קשיים יותר גדולים אך האמיני לי הם בנויים לכך ואם נאפשר להם את החופש ביטוי ואת העצמיות שלהם זה מבטיח שהם יהיו מבוגרים שאוהבים את עצמם ונאמנים לאמת שלהם.

האם בין ילדי החינוך הביתי החופשי אין כאלה שמוציאים את הסובבים אותם מדעתם?

אני בטוחה שכמעט כל ילד מוציא לפעמים את סביבתו מדעתה, במיוחד אם סביבתו בדיוק ב-PMS...
אישית, אני לא מכירה ילדי חינוך ביתי שלוקחים ריטלין (אבל כן כאלה שאובחנו עם תסומונות שונות לפני שיצאו מבי"ס). אבל אם את רוצה מדגם יותר גדול, אולי כדאי לפתוח דף על ריטלין בחינוך ביתי או הפרעות קשב אצל ילדי חינוך ביתי כדי שהורים בחינוך ביתי יכנסו לשם ויענו.

אך יש אלטרנטיבות אחרות לעזור להם אבל בשום מקרה לא להקל על המערכת כי אחרת היא לא תשתנה ואנו רואים שהילדים לא נותנים לזה להשאר על מי מנוחות, אלה שלא לוקחים ריטלין וגם אלה שלוקחים הם לא סובלים את המסגרת חוץ מלבלות עם החברים שלהם אין להם שום רצון ללמוד בבית הספר במתקונתו הנוכחית,

אורלי, אין לי מושג מאין ההכללות הללו, אבל כדאי להיזהר מהן.
יכולה להעיד על לפחות ילדה אחת ומשפחה אחת שאינן מתאימות בשום צורה ואופן לתיאורים שלך.
לא בית נוקשה שלא מאפשר ביטוי, לא מסגרת לוחצת, לא נתנו ריטלין כדי להקל על המערכת, הילדה אוהבת את בית הספר ונהנית ללמוד, ודווקא פחות אוהבת לבלות עם חברים (תיאור, שאגב, מתאים לרבים מילדי ה-ADHD).
בסך הכול יש לה משהו "מציק", שהיא עצמה מגדירה כ"כעס", "אי נוחות", "חוסר שקט", "קוצים", ומה שנקרא באנגלית an itch to scratch וכשהיא לא לוקחת ריטלין לפעמים היא "מתגרדת על אחרים". וזה מאוד לא נעים לה.

ויונת, אני לא מדברת על ילד שלפעמים מוציא את אמא מדעתו. את זה עושים כל ילדי, תודה לאל.
אני מדברת על ילד שמסוגל להוציא כל אחד מהדעת, ועושה זאת על בסיס קבוע, על אף שהוא עצמו סובל מכך והכי בעולם היה רוצה להפסיק כבר.

לא לגמרי יודעת לגבי חינוך בייתי. היתה פרח בר או מיץ פטל שכתבה פעם על בנה הבכור שלא הסתדר להם חינוך ביתי והוא נוטל ריטלין, אולי היא תוכל לשתף.
אני חושבת שהפרעת קשב קשורה למסגרת במובן מסויים, אבל גם לחיות בתוך משפחה זה מסגרת .
צריך גם להבין שריטלין זה לא משהו שחייבים לקחת כל יום. אפשר לקחת גם לפי הצורך, נניח אני לוקחת אם אני יודעת שיש לי יום קשה\מסובך שצריך להיות מרוכזים בו. אם מתוכננת לי הליכה לים לא בטוח שאקח באותו יום(ואז סביר שאשכח חצי מהדברים בבית אבל אני לוקחת את זה בחשבון מראש.......)
וגם להזכיר שלא רק בילדים עסקינן. מדובר גם על מבוגרים שהחיים שלהם בכאוס ורוצים קצת סדר .
אורלי הלל, ממה שאת כותבת נראה שלא יצא לך לעבוד יותר מדי עם ילדים הלוקים בהרפעת קשב. הכתיבה שלך מאד מקוממת- כללית מאד ולא קשורה לכלום. מה קשוב קושר ביטוי ועצמיות?? זה ממש לא הבעיה של ילדים\אנשים עם בעית קשב. הבעיה העיקרית שלהם זה חוסר ויסות . זה יכול מאד להתבטא גם ביחסים עם החברים שממש קשה לו להתאפק לא לקחת משהו שמוצא חן בעיניו, או שמחפש גירויים ודוחף הרבה. דווקא לפעמים צריך לטובתו למצוא את הויסות, כדי שתהיה לו יותר שליטה בחיים של עצמו.

אורלי, הבנתי לגמרי את מה שאת אומרת. הילדים שלי ממש לא בבית נוקשה והם פרצו כל גבול אפשרי. אם הייתי ממשיכה לתת להם לפרוץ את הגבולות זה היה נגמר בפגיעה פיזית קשה או אולי אפילו מוות או גם בפשע חמור במיוחד כשמדובר על ילדים בגילאי 6-8 (כן, כבר אז זה החריף).
התרופות שאני נותנת ניתנו לאחר איבחון מאוד מעמיק ולא סתם מבחן TOVA והן עוזרות להם להוציא את מכסימום (ולאו דווקא מבחינה לימודית- זה לא חשוב לי כרגע) היכולות שלהם ויש להם המון.
כמו שאמרו לנו אנשים מקצוע כבר כמה פעמים: יש לנו ילדים מאוד חכמים ואם לא נצליח לטפל בהם עכשיו זה ינותב לכיוונים הלא נכונים- פשע וכיו"ב.
אל לאף אחד מכם לשפוט, כי כל מקרה הוא לגופו ועד שלא תהיו במקומי או במקום אנשים כמוני- לא תוכלו להבין!!!

זו אני- נור ק'ה

אין לי רצון או כוונה לשפוט אף אחד ונכון כל מקרה לגופו אך יש הבדל מהותי מלהניח לילדים ולתת להם להחליט על גופם ולהחליט על דברים בעצמם, לבין חוסר גבולות והגבול הוא דק נכון אבל לא צריך להתבלבל יש הבדל בין גבולות למען הגנה עליהם לבין שלילת חופש הבחירה. וכאשר אנו בוחרים לשים את הגבול אם אנחנו מכוונים לעצמנו ומתכוונים לכך מבפנים הילידים ירגישו זאת ויבחרו להקשיב וכאן המקום להגיד שכאשר אין שקט פנימי אצלנו וכאשר אנו לא במקומנו זה ניכר גם על הילדים ברוב המקרים וכל מה שאני אומרת זה על סמך התנסות אישית , כאשר אני הייתי בשלב בחיי שלא הייתי מאושרת מהעשייה שלי ולא ידעתי מי אני באמת, קמתי בבוקר לעבודה שלא סבלתי והיחסים שלי עם בן זוגי היו לא שקטים אז הילדים שלי היו מאוד לא שקטים והוציאו אותי מדעתי, אך כאשר התחלתי לאט לאט להכניס סדר להחיי והפכתי להיות מאדם שמנסה לרצות את הסביבה שחי בחוסר סיפוק וחוסר אהבה עצמית ושמחה פנימית. לאדם שאוהב את עצמו, אדם שבטוח במקומו ואדם מאושר באמת ותאימינו לי זה היה חתיכת מסע שבסופו לא רק שאני במקום הנכון שלי אלה שהיום אני עוזרת לאחרים , ולמעשה הבנתי שהילדים שלי שיקפו לי את המקום שבו הייתי כי אנו שדות אנרגטיים והכל מונע מאנרגיות גם כאשר אנו מחייכים, אם אנו לא מתכוונים לחייך, הילדים שלנו מזהים את זה והילדים שלי זיהו אותי ולא יכולתי להסתיר רק כאשר הפכתי להיות נאמנה לעצמי ומה שאמרתי גם הרגשתי בפנים אז הכל החל להשתנות וזה אומר שגם הילדים התיחסו אחרת אלי כאשר התחלתי לכבד את עצמי הם גם כיבדו אותי והכל נעשה הרבה יותר הרמוני ולשני ילדי הגדולים יש לקויות למידה ובעיות קשב וריכוז אנו מתמודדים אם זה באופן טבעי וגם יוצרים סביבה תומכת עד כמה שאפשר במסגרת הקיימת אז כאשר יש איזון פנימי יש איזון חיצוני והילדים הם האינדיקציה הכי טובה שלנו.

זה ממש יופי התהליך שעברת, אבל הוא לא כל כך רלוונטי. האמת, גם לך קצת ריטלין יכול לעשות טוב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבן שלי התחיל היום ריטלין rs בן 10 וחצי ואני ממש פוחדת

שלום לך. אני זוכרת שגם אני פחדתי ביום הראשון שהבן שלי התחיל עם הרטלין. התלבטתי קשות, והיו לי המון רגשי אשמה מהזן הפולני. בדיעבד אני חושבת שהיום הזה שינה לנו את כל השנה. הלוואי ולכל בעיה שיש היום בעולם, היו מוצאים תרופה.... הרטלין במקרה שלנו נתן לו את האפשרות להיות הוא במלוא יכולותיו. בכל מקרה, ממש שווה לנסות ולראות, (ולחכות לפחות שבועיים עד שממש רואים את השינוי בחיי השגרה). מקסימום לא טוב, תמיד אפשר להפסיק, ולא קרה שום דבר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נראה לי בולשייט אחד גדול אני בחיים לא לקחתי רטלין אני בן 20 עכשיו גיליתי רק שיש לי קשב וריכוז ואני עונה כמעט לכל הקריטריונים הנ"ל. .. הכל פסיכולוגי ..... פעם ראשונה שניסיתי לפני כמה ימים רטלין (10 מיל ) זה הייתה התוחשה מצוויינת רגוע כאילו נגמר "המרוץ" אפשר לשבת לסדר הכל אבל גם אז פשוט הייתי כלכך מבסוט על הרוגע הזה שלא רציתי לעשות שום דבר שום פעולה פשוט לשבת . .

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אתה יכול לעשות את האבחון באתר הזה,ואם אתה יודע שיש לך ה]רעות קשב וריכוז אז אולי תתחיל לקחת ריטלין

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחפשת מאמרים על איך בגישה האנתרופוסופית תופסת את הפרעות הקשב והריכוז (ADHD). אשמח לקבל קישורים או הפניות. תודה!