המאמץ לקשר בחינוך הביתי

אני רוצה לכתוב על סוגיות בחינוך הביתי, אבל אני רוצה לשמור על פרטיות משפחתי.
לכן בחרתי ניק מיוחד לדיונים האלה, אבל לא אעשה שום ניסיון נוסף להסוות את עצמי. מי שמזהה, מתבקש/ת לכבד את פרטיותי וגם את פרטיותם של אחרים.
(למה בחרתי בניק הזה? הביטוי בת נעוות המרדות עלה לי בראש, הלכתי לבדוק בפירושים ומצא חן בעיני הפירוש על אחינועם המרדנית. חוץ מזה יש לי יחס מיוחד לאחימעץ.

הסוגיה שבחרתי להעלות היא בעיית הקשרים החברתיים.

אני בחרתי לגור בקרבת מקום למשפחה ולעבודות (של שנינו), ולכן אני לא גרה בסמוך למשפחות בחינוך ביתי.
כתוצאה מכך, הילדים שלי לא יכולים להיפגש בקלות עם חברים בחינוך הביתי. כל מפגש כזה דורש הסעות לאורך חצי מדינה. ואני אכן נוסעת, אבל במשך לא מעט שנים היה לי מאוד קשה לנסוע, מאוד קשה לצאת מהבית, מאוד קשה לארגן את המפגש הכי פשוט. זה לא תמיד דבר קל, ואני מאוד מבינה הורים אחרים שכותבים על הקושי הזה.

גם עכשיו, במיוחד עם הקפיצה במחירי הדלק, זה לא צחוק לנסוע שעתיים לכל כיוון בשביל מפגש.
זה גם אומר שאנחנו צריכים להקדיש למפגש יום שלם שנקי מכל מחוייבות אחרת: אי אפשר ללכת לרופא שיניים ואז לקפוץ לבקר, אי אפשר לקפוץ להיפגש ואחרי זה להגיע לחוג.

יש בעיה נוספת שקשורה לזה:
אם הבת שלי, שהיא כבר נערה, רוצה לפגוש את חברתה שנמצאת במרחק שעתיים נסיעה, מה קורה עם הבן? הוא צעיר יותר, והחברה גרה במקום שדורש שלושה אוטובוסים להגיע אפילו למקום שאפשר לאסוף אותה מהתחנה... זה אומר, שגם אני מצטרפת לנסיעה וגם האח הצעיר.

מה קורה אם אין לי כימיה עם האם?
מה קורה אם יש לי כימיה עם האם, אבל לא נעים לי לשבת אצלה יום שלם רק מפני שאני לא יכולה לחזור הביתה כי אני ההסעה... (וחוץ מזה, ארבע שעות אנחנו מבלים על הכביש בשביל המפגש הזה, אותי זה גומר. להוסיף לעצמי עוד התרוצצות, זה באמת קשה).
מה קורה אם לבן שלי אין כימיה עם האחים/האחיות של החברה?
מה קורה אם אני רוצה להיפגש עם משפחה בחינוך הביתי והילדים לא?

אלה שאלות קשות. היינו במפגשים, שבהם אחד הילדים נהנה מאוד והאחר סבל, כי לא היו חברים שממש מתאימים. ובחינוך הביתי, אנחנו באים כעיסקת חבילה, וגם המשפחה השניה באה כעיסקת חבילה.

יש כל מיני פתרונות לזה, אבל לפני שאני עוברת לפתרונות - אני רוצה לשמוע ממשפחות אחרות בחינוך הביתי מחשבות על -
הקושי עם המרחק (בגלל מיעוט הילדים בחינוך ביתי בישראל) - למשל מי שבחר לפתור את הקושי הזה באמצעות מעבר למקום שיש בו משפחות נוספות בחינוך ביתי, וגם אחרים כמוני.

והקושי למצוא באותו מקום חברה לכולם (שוב, אם הבן שלי נפגש עם יונתן השכן ממול, הוא יכול לרדת איתו לשחק כדורגל בדשא המשותף בין הבניינים, וזה לא מחייב בכלל אותי לשבת עם ההורים שלו, ואת בתי להתחבר עם האחיות שלו).

רעיון מעולה לדף, אלה סוגיות שמעסיקות גם אותי באמריקה (כאן נהיגה לכל מקום, והסעת הילדים, זה סטנדרט).
הילד הקטן שלי, עד לא מזמן, לא הסתדר עם הכיסא במכונית, מה שמאוד בודד אותנו.

אני מאד מזדהה כעת כשאנחנו בישראל. כאשר גרנו בסביבת הקהילה שהיינו חלק ממנה בארה"ב (ואני לא רומזת שכל ארה"ב ככה, לראייה דברי תמי) היה הבדל מאד ברור.
היתה תחושת קהילה ותחושת משפחה. היתה תרבות, היו מנהגים של הקהילה/הקבוצה.
למשל, היה מפגש שבועי ענק של כל האיזור שהגיעו אליו במינימום עשר משפחות, אבל לא פעם גם עשרות משפחות. בקיץ זה היה בפארק למפגש פריסבי לגדולים, האמהות עשו פיקניק או קראו בשמש עם עצמן, הפעוטות שיחקו בגן המשחקים או בפלג העובר בפארק. נשמע אידילי? בצדק. זה היה אידילי. חוץ מזה, היה מפגש פעוטות שבועי שגם בו בין 5 ל15 משפחות קבועות, והיה מפגש באגם שבו כולם הגיעו יחד לשחות והחדשים התקבלו במאור פנים מדהים - ממש חיבוק חם ואוהב. (והיה יום עיון, והיה קמפינג של שבוע לפחות בקייפ קוד על האגם, והיה פוטלאק חודשי קהילתי של כלללל הקהילה, וכו')

היה מוסד מנהל (ליתר דיוק, קבוצת אמהות מתנדבות מתחחלפת עם תורנות חודשית פעם ב... שבה שולחים ניוזלטר חודשי עם הפעילויות הקבועות (מעין עלון) וחוץ מזה שולחים אימיילים על כל הפעילויות השוטפות שיש בסביבה והיו האמונים.) העסק מתנהל ככה כבר עשרים שנה. יש שם משפחות עם מעט ילדים, ומשפחות מרובות ילדים, אבל הנקודה המרכזית היא שיש קהילה. שכשבאים, כולם עושים דברים יחד, וישר יש התגודדות ילדים, וריצה למים, או שמארגנים פריסבי (5 עד 19 בערך, לא בשביל לנצח) ויחסי אנוש שלא ראיתי כמותם בעבר - חום, קרבה, העדר מוחלט של אלימות, מאור פנים, שמחה.

אידיליה. אידיליה. אין ספק. אין ספק. לא פלא שאני מרגישה שכרתו לי את הלב כשחזרנו לארץ.
האירוניה היא שבאיזור המרכז/תל אביב יש מספיק משפחות כדי ליצור כזה דבר. אבל כנראה שמדובר בדור המדבר, והוא צריך לאכול קוצים, ולו בגלל שאין משהו אחר.
אני חושבת שצריך להשאר ביחד, עם איזו תמונה קהילתית אנושית תומכת בלב, ולחתור אליה. יום אחד, את עם בתך הנערה, תהיו התומכות והמאפשרות של דבר כזה ותוכלו להתפעל בנחת מעמל כפיכן. הלוואי. אני מחזיקה אצבעות.

את יודעת ניצן,
אני מרגישה שיש לי פה, בהתהוות, משהו שדומה למה שאת מתארת.
קנה המידה קטן יותר, הקבוצה/קהילה צעירה יותר, אבל בגדול, הכיוון דומה.
_{פעם מישהו אמר 'תבשיל, היא רוצה להקים לעצמה קהילה משלה'. אז לא. לא הקמתי. אבל כן הצטרפתי, וזה התקבץ, וגדל, ונהיה.}
> אופטימית <

לגבי השאלה של פותחת הדף,
יש לי הרבה מה לומר,
אבל בגדול, בסוף, מה שיש לי זה משאבים מוגבלים. זמן מוגבל, כח מוגבל.
את המשאבים האלה אני מחלקת:
עם מי אני נמצאת? עם ילדי, לבד, במפגש חנ"ב, עם שכנים, עם חברים שגרים רחוק, עם משפחה.
מה אני עושה? תרבות, ספורט, טבע, לימוד, וגם - לא פחות חשוב - שהייה בבית ו/או טיפול בו.
לעיתים משלבים - טיול בטבע עם חברים ומשפחה. שיעור לקבוצת ילדים מגוונת. סיור עם הילדים שלי לבד. אורחים איתם אפשר להשתלט על ערמת כביסה.
ברגע שהשלמתי עם זה שאני לא יכולה הכל, מבררים מה חשוב, מה דחוף, מה כולם יחד, מה מישהו מבני המשפחה לבד. מתי נוסעים במיוחד, ומתי מתפשרים.
טוב, זה כמובן לא עונה על כלום. רק אומר שתכלס, כנראה שלכל אחד יש ההתלבטות הזו שבין כל הצרכים שלו, וכהורים, משקללים את כל צרכי בני המשפחה. לא קל. מרתק.

_{בהמשך אקרא שוב את הפתיח, ואראה מה יש לי לומר על עוד אספקטים. שבעים פנים.}

אני חיה בקהילה שיש בה הרבה משפחות חנ"ב, אז לא כל-כך רלוונטי לי, אבל מעניין פה.
אני עוקבת

האירוניה היא שבאיזור המרכז/תל אביב יש מספיק משפחות כדי ליצור כזה דבר. אבל כנראה שמדובר בדור המדבר, והוא צריך לאכול קוצים, ולו בגלל שאין משהו אחר.
הנה כבר אמרו את התשובה שלי:

_אבל בגדול, בסוף, מה שיש לי זה משאבים מוגבלים. זמן מוגבל, כח מוגבל.
את המשאבים האלה אני מחלקת_

אני חיה בקהילה שיש בה הרבה משפחות חנ"ב, אז לא כל-כך רלוונטי לי
בטח שרלבנטי!
את לא ילדת בקהילה הזאת.
הגעת אליה עם (לא זוכרת כמה את חושפת באתר אז אכתוב באופן כללי:) צאצאים בחינוך ביתי.

אולי תשתפי אותנו בתהליך שבו בחרת לחיות בקהילה הזאת?
האם השיקולים לחיות שם כללו גם את הבחירה בחינוך ביתי? כלומר, האם אמרת "אני רוצה להמשיך בחינוך ביתי ולכן אני בוחרת לחיות שם כי זה מקום מגורים שתומך בבחירה הזאת שלי"? או שבחרת לגור שם אך ורק מסיבות אחרות ובמקרה יצא ש...
(אני יודעת את רוב התשובה, אני מנסה שתכתבי אותה פה, כולל מה שאני לא יודעת (-: ).

אני חושבת שחינוך ביתי כולל גם "עבודה", ורוב העבודה הזאת היא לא הוראה כמו בבי"ס אלא דברים אחרים. אחד הדברים האחרים האלה, בתקופות מסוימות, יכול להיות עבודה על קשרים חברתיים.

כדאי לזכור גם שהילדים משתנים כל הזמן, ומה שעובדים עליו עכשיו יכול להבשיל אחר כך ולא לדרוש כל כך הרבה עבודה (למשל כי הנערה תיסע בעצמה בתחבורה ציבורית, או כי הילד ישאר לפעמים לישון אצל חבר במקום לחזור באותו היום) או יכול גם להפוך לפחות חשוב כשעניין והמרץ יופנו לכיוונים אחרים.

אנחנו עברנו, לאיזור שבו אנחנו חיים עכשיו, גם בגלל הקירבה לעוד משפחות בחנ"ב וגם בגלל הפרנסה.(לפני זה גרנו גם במרחק של כשעה וחצי כל כיוון) באיזור שלנו יש ממש קהילה שמתהווה עם פעילויות מסודרות ומאורגנות.ובכל זאת מוצאת את עצמי שואלת את אותן שאלות שאת שואלת ונתקלת בקשיים דומים.
מסכימה לגמרי עם יונת שמדברת על "העבודה" שכלולה בחבילת החינוך הביתי.
ומוצאת שאותם קשיים שיש לי עם הצרכים השונים של הילדים היו לי לפני שנולדו הילדים.
אותי זה מאתגר כל העניין הזה עם קשרים חברתיים (וכמובן לא קל לי בכלל).
טוב השעה ממש מאוחרת ומח שלי הפסיק לעבוד..לילה טוב

להבשיל אחר כך ולא לדרוש כל כך הרבה עבודה (למשל כי הנערה תיסע בעצמה בתחבורה ציבורית
טוב, גם זה היה כרוך בלא מעט "עבודה", אבל פה אני לא רואה הבדל בין ילדי חינוך ביתי לילדי בית ספר, בחברה של ימינו שבה לרובנו יש מכוניות ואנחנו בעצמנו מתנהלים פחות באוטובוסים. גם גיסי לימד את הבן שלו לנסוע באוטובוס לבית הספר: נסע איתו באוטובוס והלך איתו והראה והסביר, עד שהיה בטוח שהילד יכול להסתדר.
כך גם אני לימדתי את בתי.

דווקא נסענו באוטובוסים לכל מיני מקומות (להיכנס לתל אביב עם אוטו זו מכה שלא כתובה בתורה), אבל שמתי לב, שהילדים איכשהו לא הפנימו את הדרך מהנסיעות האלה. מצד אחד כאילו סמכו עלי (אמא כבר תטפל בכל, אני לא צריכה לשים לב לכלום), מצד שני פשוט לא התעניינו בדרך. לא כל אחד כנראה מתעניין בדברים האלה. בילדותי היה גיבוי רציני לנסיעות באוטובוסים בזה שהלכנו ברגל המון, ולכן הכרנו את הדרכים פשוט מלעבור בהן. זו היכרות אחרת לגמרי מההיכרות שרוכשים מחלונות המכונית או האוטובוס.

כשהגיע הזמן לשלוח אותה לחוגים באוטובוס, גם זה הפך לשיעור בחינוך הביתי: נסענו כולנו, הצבעתי על התחנות, היא נדרשה לגלות תשומת לב לדרך, לפניות, להתמצאות, אפשרתי לה להוביל אותנו כשאני נמצאת שם לגיבוי, ואחרי שלושה תירגולים ביחד, היא אמרה שהיא כבר יודעת את הדרך ויכולה לנסוע לבד.
האמת, גם פה יש עניין של גישה: אני חיכיתי שהכרזת העצמאות תגיע מהילדה. שהיא תגיד לי, זהו, אני כבר יכולה.
עדיין, בארץ שלנו אני קצת חוששת לתת לילדה לנסוע לבד בתחבורה ציבורית בין עירונית למקום רחוק. האמת, אני לא יודעת אם אני נסעתי לבד לקריית שמונה, למשל, לפני שהייתי חיילת!

האפשרויות שאני רואה: או להתבסס יותר על קשרים קרובים כמו שכנים, חברים מחוגים, מתנועת נוער וכו', או לעבור קרוב למשפחות חינוך ביתי.
האמת היא שמאז שהילדים שלי גדלו אני לא נתקלת בדילמה הזאת כי אני מביאה ומשאירה ואז חוזרת לקחת (או אבא) וככה זה לא מחייב בכלל את עסקת החבילה של כל המשפחה יחד שהיא באמת בעייתית. אבל זה באמת מחייב מרחק סביר.

אני מרגישה התנגדות גדולה למאמץ. כל סוג של מאמץ. ובוודאי מאמץ לקשר.
אני לא מתכוונת שלא צריך לעבוד בזה לפעמים. גם בקשרים שלי כמבוגרת אני עובדת לפעמים - להיות דיפלומטית בניסוחים שלי כלפי עמיתים לעבודה, לטפח את הקשר עם בן הזוג, להשלים עם חברה אחרי דברים חסרי טקט מצדי... ועוד. ויש בזה לפעמים השתדלות יתרה. אבל מאמץ זה משהו אחר. זה מבאס. זה מסריח מזיעה. זה נגד הזרם.

טוב, לפעמים אנחנו הולכים נגד הזרם, כמובן. פה זה באופן טבעי, לא המיינסטרים (-:. אבל אנחנו הולכים נגד הזרם כי זה בא לנו באופן טבעי, לפחות אני ככה. אני לא חושבת "כך עושות כולן, קוֹזי פַן טוּטֶה, אני אעשה הפוך." וגם זיעה באופן טבעי זה בסדר... אבל בכל זאת יש משהו במאמץ הזה שנשמע לי לא בריא.

ואני שואלת, אותך ואת עצמי - כמה חברה צריכה נערה בגיל העֶשרה? אני, למשל, הייתי שמחה מאוד אם היתה לי הרבה פחות חברה ממה שהיתה לי, בגיל ההוא. ואולי החברה לא צריכה לבוא מקרב משפחות החינוך הביתי דווקא? מובן שיש משהו נורא נעים כשיש בסיס משותף כמו חינוך ביתי, זה קל יותר, ויש קהילה וירטואלית וממשית שכבר קיימת ותומכת בנו ובילדים. אבל בשנים הלא רבות שלי כאמא תמיד חזרתי לרצון הבסיסי לחברה ליד הבית. "טוב שכן קרוב מאח רחוק" היתה הסיסמה שלי בעניין הזה.

אני שמה לב שלא עניתי בדיוק על העניינים שהעלית. הקושי עם המרחק - אני בחרתי להתרחק בעצמי... אבל לגור בקהילה קטנה שבה אני יכולה ללכת ברגל לחברים של הילדים או שהם יכולים ללכת לבד. אלה לא היו שיקולים ששקלתי לפני שעברנו, אבל זה מה שקורה בפועל וזה טוב לי.
ועדיין, כשאנחנו נוסעים לבקר חברים בחינוך ביתי זה קודם כל בשבילי, אני מבקרת את החברה שלי והילדים, אם יש להם מזל כולם מוצאים את עצמם ואם לא אז לא. בדרך כלל לפחות אחד משלי ואחד משלה נשארים מתוסכלים. ולפעמים גם אנחנו נשארות מתוסכלות, כי הילדים שלא מצאו לעצמם חברה מצטרפים אלינו והשיחה שלנו מופרעת בלי הרף.
אין ספק שגיל הנעורים מציג בפנינו אתגרים חדשים מהבחינה הזאת. הילדים שלי עוד לא שם, ואני כבר מרגישה רמזים לזה. או רואה את זה אצל חברות.

ואולי החברה לא צריכה לבוא מקרב משפחות החינוך הביתי דווקא?
זה החלק שרציתי לשאול עליו - למה באמת חברה במרחק שעתיים בחנ"ב ולא במרחק הליכה ברגל באותו רחוב (ולא חנ"ב)?

ואולי החברה לא צריכה לבוא מקרב משפחות החינוך הביתי דווקא?
חברה אחה"צ אכן לא חייבת להיות מחנ"ב. אבל, מה קורה בשעות הבוקר שלילד יש צורך גדול בחברה? אני לא הייתי מוכנה לסוע כ"כ הרבה שעות בשביל זה,בגלל זה עברנו צפונה.
ולגבי הכמויות הרבות והכסף על הדלק- אנחנו המרנו את המכונית שלנו להנעה בגז התצרוכת נשארת אותו הדבר והמחיר יורד בכ- חצי. כשנוסעים הרבה ההמרה שווה את המחיר.

ככל שהילדים גדלים הם נעשים יותר "בררנים" (פועל יוצא של זה שהם מתגבשים כאנשים בעלי תפיסה משלהם וגיל דומה מפסיק להיות מכנה משותף מספק) אבל גדלה רמת החופש. הם יכולים להתנייד לבד עד גבול מסוים (תלוי) ובטח שלא צריכים שאמא תישאר איתם.
נשאר רק לשים את האור הצהוב על גג האוטו ולקוות לטוב

(צוחקת)

אני רואה את הבחירות שלנו מאז שעברנו לכאן שבהחלט מתכוונות לקרבה גיאוגרפית יותר מאשר ציון מירבי במבחן התאמה.
אני מעדיפה ילדה שאינה בחנ"ב מהשכונה שלנו או בישוב ליד מאשר ילדה שאינה בחנ"ב שנמצאת רחוק יותר (שכונה שלנו=מרחק הליכה עד דקות ספורות באוטו, ישוב ליד - רבע שעה נסיעה. רחוק יותר - חצי שעה עד שעה נסיעה).

אנחנו מתגוררים באזור דליל מאוד באוכלוסיה כך שהמון מבחר אין אבל מי שכן גר בסביבה די דומה לנו מהרבה בחינות (גישה לחיים ולאוכל). אז הרב זה בינגו גם אם מדובר בירייה באפלה.

העובדה שהמשפחה השנייה (של הילד המועמד לחברות

) היא בחנ"ב לא אומר שהלו"ז שלהם נקי ופנוי ורק מחכה לנו. ילדים נעשים עסוקים ככל שהם גדלים. לפעמים דווקא בגלל שהם בחנ"ב יותר קשה לתאם (כי הרבה פעילויות מתבצעות בצורה משפחתית ואז כבר נגמר להם היום או הכח או שהם צריכים קצת זמן בית. מכירה את זה משני הצדדים).

קשהההה לי! כל מה שאמרת, נעוות המרדות.
קשה יותר ויותר לשלם על הדלק, ואנחנו נוסעים הרבה פחות. קשה להתפרנס.
קשה גם בבית, כשאין מפגש

עד שמגיעה הגאולה בשעה 16:00, והילדים השכנים חוזרים הביתה.
קשה לי להתארגן למפגש, וגם קשה לי להתארגן על אוכל טוב במשך השבוע, בגלל כל הנסיעות ובגלל כל הילדים שמסביב לרגליים כל היום.
וגם קשה לי לתת "סתם" אוכל (אין שכל - אין דאגות. יש "באופן" - יש דאגות תזונתיות).
בלתי אפשרי, עבורי, לוותר על החינוך הביתי (בינתיים. לעולם לא אומר "לעולם לא").

עדיין, בארץ שלנו אני קצת חוששת לתת לילדה לנסוע לבד בתחבורה ציבורית בין עירונית למקום רחוק. האמת, אני לא יודעת אם אני נסעתי לבד לקריית שמונה, למשל, לפני שהייתי חיילת!
נסעתי לת"א בתחבו"צ עם חברות בגיל 12-13.
אחי נסע באוטובוסים למורים [מוסיקה] בגיל אפילו צעיר יותר.
לומר שהיום יותר או פחות בטוח מאז? אני לא יודעת.
אני די בטוחה שהעצמאות בתחבו"ץ מגיעה הים אצל כולם מאוחר יותר, בגלל שלכולם יש מכונית פרטית איתה הילדים רגילים לנסוע כמשפחה ולהוסע לעניניהם.

כמה חברה צריכה נערה בגיל העֶשרה?
אני לא יודעת כמה, אני יודעת איזו.
החברה צריכה להתאים, להיות מדויקת.
גם אני, ילדת בי"ס, החברים הטובים שלי לא היו שכנים.
החל מגיל חמש עשרה נסעתי כדי לפגוש חברים, וצפתי איכשהו בשלולית של הילדים בסביבה המיידית [שגם הם, ברובם, היו מישובים סמוכים ולא שכנים].

תמיד חזרתי לרצון הבסיסי לחברה ליד הבית.
זה הכי טוב, אם זה אפשרי.
אני מאחלת לילדי להגשים מה שרציתי גם אני והצלחתי רק לפעמים: לגור בסמוך/שכנות/עם חבריהם.

למה באמת חברה במרחק שעתיים בחנ"ב ולא במרחק הליכה ברגל באותו רחוב (ולא חנ"ב)?
גם וגם. אצלינו יש מזה ומזה, אבל יש גם ילדים שאינם בחנ"ב וגרים במרחק שעה וחצי/שעתיים וחצי נסיעה [ילדים של משפחות-חברות שלנו]. כאלה אנחנו. בררנים.
כאן עולה שאלה שלי/שלנו, שלא קשורה דווקא לילדים: כמה אני משקיעה [זמן, כח, תשומת לב] בשכנים רק משום שהם שכנים, לעומת ההשקעה בחברים שגרים רחוק, איתם זו היתה חברות ממבט ראשון.

לומר שהיום יותר או פחות בטוח מאז?
אני משערת, שלמרות מה שנדמה לנו, זה לא השתנה הרבה.
ההבדל העיקרי הוא שהיום אנחנו מודעים הרבה יותר לסכנות אפשריות ולכן נדמה לנו שהן רבות יותר.
(פה, בגולה הדוויה ילדים מגיל 11-12 נוסעים לבד באוטובוס וברכבות מרחקים הרבה יותר ארוכים ממה שבכלל מקובל לחשוב עליהם בישראל. לדוגמא, באה לבקר אותנו חברה שגרה במרחק של כ-4 שעות נסיעה ברכב. זה לוקח חצי יום בשתי רכבות ואוטובוס אחד. לדעתי בגיל 14 זה בהחלט אפשרי ואפילו סביר אם נשארים לישון אח"כ 2 לילות)

למה באמת חברה במרחק שעתיים בחנ"ב ולא במרחק הליכה ברגל באותו רחוב (ולא חנ"ב)?
אצלנו זה מעולם לא היה עדיפות. אם נוצרו חברויות כאלה, השקענו בשבילן כמה שיכולנו, אבל המעגל הראשון של החברים של הנערה תמיד היה מהשכונה. גם כשעברנו לגור בישוב שיש בו הרבה משפחות מחינוך ביתי, בני גילה היו (יותר נכון היתה) ילדה שמבקרת בבי"ס.

לכן, כשחיפשנו מקום מגורים, חיפשנו תמיד שכונה שיש בה הרבה ילדים במרחק הליכה, בערך מסביבת הגיל שלה ובישראל כולם יוצאים החוצה ומשחקים, שזה פשוט תענוג.
היום, בגיל שכבר לא משחקים ברחוב רוב החברות שלה הן כאלה שהיא פגשה בחוגים, כך ששוב הן מאותה העיר וכו'.
חברים בחינוך ביתי זה חשוב כשיש מפגש קבוע שאמא גוררת אליו (כי יש לה חברות שהיא רוצה לפגוש), לכן חשוב שיהיו לילדים עם מי לשחק.
כשזה אחד על אחד, מעולם לא ראיתי שיש לזה משמעות.

זו התגובה השניה המושקעת שאני כותבת, אני מקווה שהפעם זה יצליח.

ואני שואלת, אותך ואת עצמי - כמה חברה צריכה נערה בגיל העֶשרה? אני, למשל, הייתי שמחה מאוד אם היתה לי הרבה פחות חברה ממה שהיתה לי, בגיל ההוא. ואולי החברה לא צריכה לבוא מקרב משפחות החינוך הביתי דווקא?
בת העשרה שלי רוצה לפחות חברה טובה אחת אבל היא מאוד בררנית. לכן, כפי שכתבתי - הבעיה הגדולה שלנו היא שעם מי שגר קרוב, או עם מי שזמין, לא בהכרח יש כימיה.

אין לה שום בעיה עקרונית להיות חברה של ילדים שלא בחינוך ביתי ויש לה הרבה חברות וחברים כאלה. אבל מאוד קשה להיפגש איתם!

ציינתי כבר בהתחלה שבחרתי לגור במקום שאני גרה בגלל הקירבה למשפחה. קודם כל מדובר באחותי, שלה שני ילדים בדיוק בגילאים של ילדי ואנחנו גרים במרחק של דקות הליכה בודדות (עד 4 דקות כולל המדרגות...). היחסים מאוד קרובים, כמעט כמו אחים הם גדלים.
לבת העשרה שלי יש גם חברות בקונסרבטוריון, שהוא כמו הבית השני שלה.
אבל!
יש בעיה גדולה עם הילדים בבית הספר. כל הבקרים הם בבית הספר, ילדים בגיל העשרה חוזרים לפעמים ב-4 אחה"צ הביתה, והחברות בקונסרבטוריון, שאיתן היא מבלה לפחות פעמיים בשבוע כמה שעות כל פעם - נמצאות גם אחרי הצהריים בכל ימי השבוע בחוגים. הן בערך יכולות להיפגש באופן חברתי כאשר מתבטל לכולן ביחד השיעור בקונסרבטוריון, בסביבות פעם בשנה...

לגבי הבן, יש לו אפילו שלושה חברים/ות פה בשכונה (אפילו לא "בשכונה" אלא בגוש שאנחנו גרים בו, מין איזור ירוק שהילדים יכולים להתנייד בו בבטחון בלי כבישים). אבל הקשיים להיפגש אותם קשיים: או שהם בבי"ס, או שהם בחוג, או שהם חייבים להכין שיעורים, או שבין 2-4 ואי אפשר...

יש לו חבר מאוד טוב שלא בחינוך ביתי, וגר קצת רחוק (עדיין במרחק מכונית שאפשר להקפיץ אותו אלינו לכמה שעות ואחר כך לחזור לקחת). הכימיה ביניהם מדהימה. ועדיין, מיגבלות התיאום גורמות לכך שבמקום להיפגש פעמיים בשבוע לפחות, הם נפגשים אולי פעם בחודש בממוצע. והם תלויים לחלוטין בנו ההורים בשביל זה (ועוד יותר, בכוחות שלנו האמהות, כי בשעות שהילדים רוצים ויכולים להיפגש, רוב האבות בכלל לא בסביבה לצורך הסעות).

_כמה חברה צריכה נערה בגיל העֶשרה?
אני לא יודעת כמה, אני יודעת איזו.
החברה צריכה להתאים, להיות מדויקת.
גם אני, ילדת בי"ס, החברים הטובים שלי לא היו שכנים._
גם אני.
למזלי, החברה הטובה שלי גרה עדיין במרחק הליכה. גם ביסודי, וגם בתיכון. אבל לא שכנה. החברה הכי טובה שלי דהיום גרה במרחק 35-40 דקות נסיעה לא בפקקים. החברות הטובות האחרות - עוד יותר רחוק...

את החברה הכי טובה ביסודי ובתיכון פגשתי בכיתה. מתוך מבחר של כעשרים בנות שפגשתי באופן קבוע ויומיומי, מצאתי אחת שהיתה לי כימיה איתה. באיזשהו מקום אני מרגישה שכן חסר לילדים שלי העניין הזה, של להיפגש עם כמות מספקת של ילדים שיכולים להתאים באופן יומיומי.
גם בביה"ס זה הימור. ביסודי שבו למדתי בד-ה-ו היה לי זוועה. אמנם היתה לי חברה טובה, אבל כמעט לא נפגשנו, בין היתר משום שהיא גרה רחוק והיו עליה המון הגבלות בבית. ושאר הכיתה, עליה מוטב שלא לדבר. אז זה לא שאני חושבת שהרולטה הזאת היא משהו חיובי בהכרח.

ועוד לא דיברתי על עוד נושא: החברות של הילדה מהקונסרבטוריון, יש להן הרבה במשותף איתה. אבל באופן כללי, אין לילדה שלי הרבה משותף עם בנות עשרה אחרות. וגם לילד. הם מצפים גם בחברה הכללית לאותו סוג של כבוד וסובלנות שהם פוגשים אצל החברים בחינוך הביתי, וזה לא ככה.
בקרב הילדים שהולכים לבית הספר, יש קו מאוד מאוד חזק של לחץ חברתי וכל מה שנובע ממנו. הרבה מהם כאילו חיים מאוד חזק בתוך ה"כמו כולם".

יש לו חבר מאוד טוב שלא בחינוך ביתי, וגר קצת רחוק (עדיין במרחק מכונית שאפשר להקפיץ אותו אלינו לכמה שעות ואחר כך לחזור לקחת). הכימיה ביניהם מדהימה. ועדיין, מיגבלות התיאום גורמות לכך שבמקום להיפגש פעמיים בשבוע לפחות, הם נפגשים אולי פעם בחודש בממוצע. והם תלויים לחלוטין בנו ההורים בשביל זה (ועוד יותר, בכוחות שלנו האמהות, כי בשעות שהילדים רוצים ויכולים להיפגש, רוב האבות בכלל לא בסביבה לצורך הסעות).

לזה קוראים הרמה להנחתה

הכימיה הזאת, כשרואים אותה אפילו לכמה דקות - זה כובש. ותמיד רוצים עוד, כי זה כל כך מתאים בול. וזה נכון שזה מורכב להפקה, וצריך יוזמה וכוח. אבל כשכבר עושים את זה, זה שווה את המאמץ. ועדיין, חברים טובים במרחק של 25 דקות נסיעה - זה מצד אחד לא ביג דיל, ומצד שני - זה לא זמין בקלות, זה כרוך בהסעות הלוך חזור... אבל זה שווה! (או במילים אחרות - צריך לקבוע דייט כשנחזור מניו זילנד

)

שאני קוראת את התיאורים כאן - אני חושבת לעצמי, שיואו, עד כמה שהמצב שלנו נראה לי מורכב ועם הסעות (כי הילדים בבית ספר שאינו במושב ויש בו ילדים מכל האיזור) - זה עדיין קרוב מאוד, 10 דקות נסיעה גג. אצלנו הגדולה היתה מתקשה מאוד להיות במצב כזה - היא חיה חברתית שחייבת זמינות גבוהה של חברה. האמצעי (החבר הטוב מהפסקה הראשונה) - יכול גם עם מעט חברים וחברות טובים. אבל גם הוא נפתח יותר בשנה האחרונה, וגם בו עולה צורך מעט יותר גדול לחברה.

מה שבעיקר מתסכל, וזה קיים גם לא בחנ"ב (לפחות אצלי), זה שלא תמיד כימיה בין האימהות זה כימיה בין הילדים. למזלנו, רוב החברויות המשפחתיות מוצלחות, לא רק אמהות, אלא גם אבות וגם ילדים. אבל כשיש אי-כימיה בין הילדים, והאמהות רוצות להיפגש ולשוחח - זה ממש מתסכל. אני החלתי לאחרונה להיפגש עם חברות בערב לכוס יין או משהו (מסעדה, בית קפה). זה ממש ממש שווה! אני יודעת שרובנו עייפות בשעות האלה, אבל גיליתי שאם יוצאים ב 8 וחצי - זה עדיין בטווח שממש אפשר להתעורר מחדש, וליהנות מאודמשעתיים איכותיות עם חברה או שתיים. אני ממש ממליצה! (אבל זה כשגרים בטווח של כחצי שעה נסיעה. יותר מזה - זה כבר מוגזם...)

זה מזכיר לי שבעברי כשחיפשתי בן זוג היה מי שייעץ לי ללכת לחוגים כדי להכיר גברים.
אני לא ניסיתי את זה אבל אולי זאת עצה טובה... ללכת לחוג נוסף ליד הבית או לתנועת נוער או התנדבות כלשהי או משהו דומה כדי להכיר עוד אנשים ולהרחיב את טווח המעגל החברתי.

האמת היא שאנחנו בדיוק בדילמה עם העניין הזה של המרחקים והמאמצים שצריך להשקיע כדי לפגוש ולהגיע לפעילויות. הדילמה היא כדלקמן: אנחנו גרים במרחק של כשעה נסיעה משתי פעילויות קבועות שלנו. כלומר - פעמיים בשבוע אנחנו נוסעים סביב השעה לכל כיוון כדי להשתתף במפגש הכולל גם חוג לילדות הגדולות, ובסיור לימודי שגם הוא בעיקר לגדולות אבל מספק גם קבוצת משחק לקטנים, וחברה לאמא וגם לגדולות בזמן ולאחר הפעילות. הפועל היוצא הוא שרבים מחברינו מתגוררים במרחק של חצי שעה עד שעה נסיעה, כך שגם להפגש בימים אחרים הופך לפרוייקט משפחתי. לרוב זה מסתדר טוב לכולם כי הבנות שלי יודעות לשחק ולחבור גם לילדים שהם לא בדיוק בני גילן, גם לבנים וגם לבנות. יש מקרים מעטים בהם אחת לא מוצאת את עצמה באופן קבוע, ואז אנחנו באמת מתקשים לקבוע עם החברים האלה כי אני מתבעסת מזה. המחשבה שלנו לעתיד הקרוב (עוד כמה חודשים) היא לעבור קרוב יותר למפגשים/סיורים/חברים, ואז אפשר יהיה יותר בקלות להתפצל וגם להפגש עם החברים יותר בתכיפות (נעוות המרדות, אם את מי שאני חושבת שאת, הבת שלי היתה שמחה מאוד להתגורר יותר קרוב אליכם, ולהפגש עם בתך לפחות באותה תדירות שהן מפטפטות בטלפון

).

א-ב-ל.... אנחנו גם גרים כרגע בקרבת מקום להוריי ואחותי (רבע עד חצי שעה נסיעה, אבל לכיוון השני...) וגם איתם אנחנו נפגשים לפחות פעם בשבוע עם כל אחד מהם, אם לא יותר. זה מאוד כיף שיש אפשרות כזו. וגם, לבנות שלי כאן במושבה יש לכל אחת 2 או 3 חברות קרובות (5 דקות הקפצה ברכב) שהן נפגשות איתן אחה"צ. אלו חברות שנשארו מימי ביה"ס, והן מאוד קרובות וקשורות. אם נעבור, נתרחק מהמשפחה וגם מהחברים המקומיים שלנו, ואני לא יודעת עד כמה יהיה להן פשוט לפגוש חברים מקומיים ביישוב אחר שבו לא ילכו לביה"ס. נוסיף על זה שזו מושבה קטנה והילדות מרגישות די בנוח להסתובב כאן, הן מכירות את השכונות, ואפשר בקלות לאפשר להן זמן לבד בגינה עם חברות אחה"צ, נניח מתי שאני מסיעה את האחרות לחוגים, או ללכת לבד לנסוע באופניים ולהרגיש עצמאיות. כמובן שלכל זה מתלווה הנוחות שלנו, שאנחנו רגילים לדברים קטנים אבל כיפיים כמו האשה שאנחנו קונים ממנה את הביצים (ביצי חופש אורגניות, יפות וצבעוניות ושמחות, מתרנגולות שמסתובבות אצלה בחצר, במחיר מצחיק) או האשה מדוכן הפירות שכבר מכירה אותנו ושמחה כל פעם שאנחנו מגיעים אליה לחצר לקנות פירות לדבר על חינוך ביתי ועל כמה שאנחנו הורים נפלאים

.... דברים קטנים כאלה.

בקיצור דילמה. ונראה שכך או כך, נצטרך לנסוע לא מעט בגלל שגם אם נעבור קרוב יותר לסיורים ולמפגשים, עדיין נצטרך לנסוע כדי להגיע אל המשפחה האהובה, ולהתרחק מהם יבעס אותנו. מצד שני.... טוב, טחנתי את זה מספיק. אשמח לשמוע דיעות לכאן ולכאן. אני מתנדנדת בין שתי האפשרויות, ולא ממש מוצאת תשובה מספקת. נראה שנידונו לחיי נדודים באוטו

לפחות עד שהילדים ילמדו לנסוע בתח"צ, או שימאס לי. מה שיבוא קודם...

אני רוצה להוסיף עוד זווית שלא לגמרי הועלתה כאן - לפחות מבחינתי, גיליתי שכשאני מטופלת בתינוק קטנטנן אני צריכה את הבית שלי. ומשך הזמן הזה הוא בערך עד שהתינוק הקטנטן מתחיל קצת להתהלך בעצמו וצריך פחות שינות ביום וכו'. עכשיו עם התאומים זה בולט עוד יותר, אני חייבת את השהות בבית כמשהו אחד שלפחות יציב וברור בכל הכאוס הזה. אני יודעת שזה גם קשור למבנה האישיותי האישי שלי אבל אני עדיין עומדת נבוכה (וברגעי עייפות קשים גם מלאת רגשות אשם) על איך אחרות עושות את כל הריצות והנסיעות האלה עם תינוקות קטנים .

אני עדיין עומדת נבוכה (וברגעי עייפות קשים גם מלאת רגשות אשם) על איך אחרות עושות את כל הריצות והנסיעות האלה עם תינוקות קטנים .
גם אני נסעתי פחות כשהקטן היה יותר קטן. רק השנה, למשל, הצטרפנו למפגש חנ"ב שרצינו להצטרף אליו כבר קודם, ובגלל שהקטן היה קטן (וקשיים בהנקה, והנקה עם צינורית בכל מקום, ובכי בנסיעות...) החלטתי שעל זה אני מוותרת, ונסענו רק פעם בשבוע לסיור. כשהיה בערך בן שנה וחצי הצטרפנו למפגש ואני מברכת על כך יום יום - גם על כך שחיכינו שהוא יגדל קצת, אבל גם על ההצטרפות כי כל כך נעים לי שם! אני מרגישה שמצאתי לי קבוצה חברתית שמתאימה גם לי וגם לילדים, ואנשים שאני מתחברת אליהם בכל מיני רמות ולא רק בגלל שכולנו בחנ"ב. ועכשיו כמה חודשים אחרי, שהוא כבר תיכף בן שנתיים, אני בכלל מרגישה שחרור מסויים כי הוא כבר נייד מאוד, לא צריך כל הזמן על הידיים, ואפילו עוזר לסחוב דברים מהאוטו למחצלת (לפעמים אפילו סוחב את המחצלת...)

בקיצור, אל תהיי נבוכה, ובטח אל תשווי את עצמך לאחרות - ועוד עם תאומים! אני לא יכולה לתאר לעצמי התנהלות עם תאומים קטנים לבד בבית בלי עזרה, על אחת כמה וכמה מחוץ לבית...

רוני, מובן שאני מי שאת חושבת שאני (-:
שני הילדים שלי ישמחו מאוד מאוד על התקרבות גיאוגרפית

כמה רלוונטי לנו.
אנחנו מהמרכז עם חברים שלא במרכז.
הנסיעות מאוד קשות לי. אני חוזרת הביתה עייפה ולא ממש מתפקדת.
יש לנו פעמיים בשבוע נסיעה של חצי שעה-שעה ואלו ימים שמחסלים אותי.
חוץ מזה, הילדים שלי מכירים ילדים שגרים רחוק ואין לי כוח ואנרגיה לעוד נסיעה כזו בשבוע. אין לנו חברים מהשכונה. לבת שלי קל מאד עם ילדים, אז אני פחות דואגת לה, היא תמצא חברים בחוגים.
לבן שלי אני מאד דואגת. אין לו חברים, הוא לא יוצר קשרים בחוגים וגם לא כ"כ במפגשים.

דבר נוסף, אני מרגישה שאם הילדים שלי מוצאים חברים ואני צריכה להיות חברה של האמא, זה כבד עלי. זה מחייב אותי להשקיע בחברות. אין לי אנרגיה לזה.
הייתי רוצה שיהיו להם חברויות שלא תלויות בחברויות שלי.
שהם יפגשו עם חברים בלי שאני אצטרך להפגש עם האמא. בלי שאני אצטרך לשבת חצי יום בבית של החברים של הילדים שלי.

לפחות מבחינתי, גיליתי שכשאני מטופלת בתינוק קטנטנן אני צריכה את הבית שלי.
אני יכולה לספר לך, שהיות ואנחנו כמה שכנים בחנ"ב, יש אפשרות להניח לאמהות לקטנטנים לנסוע פחות, והאחים הגדולים שלהם מצטרפים למשפחות אחרות.
כלומר - גם בשביל איזון של יותר זמן בית לאמהות/תינוקות ויותר פעילויות בחוץ לילדים, עוזרת קהילה במרחק הליכה.
זה עוד לפני שספרנו שלל סוגי קאר-פול.
אה, וגם אם את זקוקה לאישור על נורמליות - אני זקוקה לימי בית גם בלי תינוק קטן.
בפרט, התאזנו עכישו על יומיים בשבוע בהם הילדים יוצאים לבדם לחוגים [כלומר יש לו"ז שמכריח ארוחת צהריים מוכנה בזמן] + יום וחצי בשבוע של מפגשים + נסיעות ואירוחים מזדמנים.
זה על קצה היכולת שלי [כלומר בלי להתחרפן/לקרוס].
אם מפריזים, אני ישר נופלת לאיזה שבוע, ומבלטת דברים...

אני יודעת שזה גם קשור למבנה האישיותי האישי שלי אבל אני עדיין עומדת נבוכה (וברגעי עייפות קשים גם מלאת רגשות אשם) על איך אחרות עושות את כל הריצות והנסיעות האלה
כמוני כמוך.
לכן לקח לי כמה שנים להתחיל לנסוע.
ש-נ-י-ם.
מאוד לא קל לי.
ועדיין, לצאת מהבית, לפעמים קשה לי כקריעת ים סוף. זו הקלה גדולה כשבאים אלי.

אין כמו חברים שבאים לבד כי הם שכנים. פשוט אין על זה.
אני אחרי שבע שנים של השקעות אינסופיות בנסיעות(מה לעשות שהבת שלי מגיל קטן התחברה מאוד אל כאלו שגרו הרחק???)
החלטתי שלא עוד.
וגם עכשו כשהבת השניה שלי זקוקה לחברה יותר ממה שיש לה (ויש לה) אני לא מתכוונת לחזור לסיחרור הזה (עם תאומים בני ארבעה חודשים...).
משום מה אחרי ששיחררתי את הנסיעות והמאמץ - איכשהו דברים התחילו להגיע אלינו הרבה יותר בקלילות...

יש בעיה גדולה עם הילדים בבית הספר. כל הבקרים הם בבית הספר, ילדים בגיל העשרה חוזרים לפעמים ב-4 אחה"צ הביתה
למרבה הצער, הבעיה הזו נפוצה אפילו יותר בקרב ילדים קטנים.
גם ילד שנמצא במסגרת עד אחת מתקשה למצוא חברים מהסביבה, כי כל הילדים בגן עד ארבע!
(ככה זה אצלנו בכל אופן).
התוצאה היא באמת שגם כשכבר נוצרים קשרים, שגם ככה קשה לתחזק אותם אם הילדים לא הולכים לאותו גן (שאז יש קבוצה חברתית סגורה של ילדים שכולם באותה מערכת),
אז קשה מאוד לתחזק את הקשר כי פשוט אין כמעט הזדמנויות לעשות את זה. לילדים יש בערך שעתיים של בית לפני שהם מתחילים ארגוני ערב למיניהם,
ולפעמים בשעתיים האלה יש חוגים או שסתם רוצים לבלות זמן עם אבא או משהו בסיסי כזה.

אני מרגישה שככל שאנחנו מחוברים יותר לקבוצת חינוך ביתי (המופלאה!) שלנו, אנחנו פחות פתוחים להתחבר כאן במושב.
לאחרונה הורדנו כמויות מפגשים בצורה משמעותית והילדים וגם אני להפתעתי מוצאים לאט לאט את עצמנו כאן.
יש חשיבות מאוד גדולה לקבוצת חינוך ביתי, לקבוצת התייחסות בה נרגיש מדי פעם שאנחנו "כמו כולם" אבל אני מגלה יותר ויותר כמו שהקוסמת המקסימה כתבה:
אין כמו חברים שבאים לבד כי הם שכנים. פשוט אין על זה.
רוני, אם ביקשת עצות, אני במקומך לא הייתי עוברת. הייתי נשארת על יד המשפחה, על יד החברות של הגדולה ובמקום המוכר והנעים.

אנחנו גרים במקום שלאורך השנים תמיד הייתה בו לפחות משפחה אחת בחינוך ביתי. בנוסף, חברה טובה מאוד שלי שגרה במרחק נסיעה סביר הייתה עד השנה עם ילדיה בחינוך ביתי ופגשנו אותם בקביעות. כך שלמרות שנסעתי בתקופות שונות למפגשים שונים, זה אף פעם לא החזיק יותר מדי זמן מעמד, כנראה כי לא היה בזה צורך אמיתי.
גם מבחינה קהילתית, הצרכים שלנו כמשפחה סופקו, וגם, טכנית, קשה להשתייך ממש לשתי קהילות. כשצריך לבחור בל"ג בעומר לאיזו מדורה ללכת בוחרים מן הסתם בזו הקרובה...
היו תקופות שהעניין הזה תסכל אותי והרגשתי שאנחנו נופלים בין הכסאות ולא משתייכים באמת לשום קבוצה, אבל רוב הזמן ידעתי שלא הייתי שורדת בחינוך הביתי אם לא הייתה מתקיימת המציאות הזו שהילדות שלי יכולות פשוט לפתוח את הדלת ולצאת מהבית וללכת לשחק עם ילדים.
כיום כשהגדולה שלי כבר ממש גדולה וצריך להסיע אותה למפגשים עם חברות בכל מיני מקומות, לפעמים רחוקים אבל לא מאוד (למזלנו), אני דווקא מגישה שימחה והקלה מסויימות כי למרות בהסעה יש משהו טכני שמקשה עלי פחות מהאתגרים האלו-
_מה קורה אם אין לי כימיה עם האם?
מה קורה אם יש לי כימיה עם האם, אבל לא נעים לי לשבת אצלה יום שלם רק מפני שאני לא יכולה לחזור הביתה כי אני ההסעה... (וחוץ מזה, ארבע שעות אנחנו מבלים על הכביש בשביל המפגש הזה, אותי זה גומר. להוסיף לעצמי עוד התרוצצות, זה באמת קשה).
מה קורה אם לבן שלי אין כימיה עם האחים/האחיות של החברה?
מה קורה אם אני רוצה להיפגש עם משפחה בחינוך הביתי והילדים לא?
אלה שאלות קשות. היינו במפגשים, שבהם אחד הילדים נהנה מאוד והאחר סבל, כי לא היו חברים שממש מתאימים. ובחינוך הביתי, אנחנו באים כעיסקת חבילה, וגם המשפחה השניה באה כעיסקת חבילה._

עם אלו קשה לי מאוד. מאוד

וההצעה הכי פרקטית שעולה לי כרגע חוץ מלעבור דירה היא לפתוח את הדברים ולנסות לעשות שיהיה הכי נוח שאפשר לשני הצדדים.
למשל להגיד- "תשמעי, אני בנאדם שנורא קשה לו לתקשר יום שלם עם מישהו שהוא לא ממש מכיר. זה מתיש אותי. בואי נחליט שכל אחת עוסקת בענייניה מעכשיו עד שלוש וחצי".
אולי זה נשמע קצת הזוי אבל זה רק כי נדמה לנו שהאדם השני בטח נורא חברותי ורק אנחנו כאלה רגישות (שלא לאמר סוציופאתיות

) . אם זה יכול להקל קצת אז נדמה לי ששווה לנסות.

הדף הזה מעסיק אותי לא מעט. נכנסתי לכאן פעם אחר פעם, כתבתי ומחקתי והנה אני בכל זאת חוזרת.

קודם כל מודה לך נעוות המרדות שפתחת כאן כמה דפים שהם ממש מלב ליבו של החינוך הביתי, התגעגעתי קצת לדפים כאלה באתר

ובהקשרו של הדף הזה - אני חושבת שכשם שפרצופינו שונים כך גם דעותינו ומעשינו ובעצם, הכותרת "חינוך ביתי" שאולי כולנו נושאות עמנו מייצגת בעיקר את זה שילדינו לא הולכים לבית ספר באופן סדיר כשאר ילדי המדינה אבל פרט לכך, סיכוי סביר שיש ביננו הבדלים רבים והגוונים כמובן מרובים.

אנחנו, לפחות לעת עתה, לא הולכים למפגשים.

היתה תקופה של כשנה שבה כן הלכנו. זה היה כשהיו לי רק שלושה ילדים והקטן מבינהם היה בן שנה וחצי בערך ובעצם הייתי בהריון עם הרביעית. איכשהו אז הדברים הסתדרו לנו ופתאם היו הרבה בנים בקבוצה הקרובה למקום מגורינו (שעד אז היו בה בעיקר בנות) ובעצם, נוצר קשר קרוב על בסיס אישי ודרכו התחברנו גם במפגשים. זו היתה תקופה מרגשת, נעימה וגם אני מצאתי בה הרבה חברות ושותפות לדרך אבל ברגע שנולדה הרביעית שוב הייתי צריכה את ההשתבללות בבית וגיליתי ש"אליה וקוץ בה" כי לבנים היו חברים שמפגש עימם היה כרוך בנסיעה של לפחות 20-30 דקות לכל כיוון. ובדיוק ויתרנו על האוטו השני בשל העלויות והתינוקת ממש לא שיתפה פעולה עם נסיעות וגם אני, אמא שלה, הרגשתי שאני צריכה נורא נורא את הבית שלי. צריכה את הזמן שבו אני לומדת להכיר את התינוקת החדשה במשפחה, לומדת להתרחב לתפקיד החדש שלי וגם מצאתי את עצמי נורא מעורבבת בכל נושא החברים של הבנים ורציתי להיפרד ולהתרחק מזה קצת.

ככה יצא שהפסקנו לגמרי עם המפגשים ואחרי תקופת בצורת, לאט לאט, נוצרו להם קשרים עם ילדים מקומיים וממש לאחרונה אפילו עברה אלינו משפחה בחינוך ביתי ולפעמים (כשהבן המתוק שלהם לא במפגש

) אנחנו מצליחים גם להנות מחבר בשעות הבוקר.

יש ימים שהבנים לא מצליחים לקבוע עם חבריהם ילדי בית הספר. ואז הכל תלוי במקום שאני נמצאת בו. אם גם ככה אני מרגישה חסרה ואמא לא מי יודע מה אז אני נורא מתערבבת עם זה ותוהה כמה נורא מה שאני עושה להם ואיך אני מבודדת אותם וכו' וכו'... בימים טובים יותר אני מצליחה לשמור על מידת רוחק מכל הסיפור ואז אחרי כמה ימים אני רואה שהם יודעים לדאוג לעצמם (הם גם טורחים להזכיר לי את זה מדי פעם

) . הם גדלים ויכולים לסע לפארק עם כדור ולהצטרף למשחקי הכדורגל / סל למינהם וכו'.

אני מאד מאד משתדלת לא לבנות אידיאולוגיה סביב כל הסיפור (למרות הנטיה הטבעית שלי דווקא כן לעשות את זה ) ובכלל להרפות מעקרונות ולנוע לפי היכולות שלי בכל תקופה. כרגע אנחנו עם שני תינוקות קטנים בבית וזה דורש את מרבית המשאבים שלי ככה שלא נכון לי לסע ולהסיע ואני עצמי פחות יכולה להתפנות לשבת עם חברה ולכן, אם לילדים חשובה החברה, הם לומדים לדאוג לעצמם ואני לא מפסיקה להתפלא מהיכולות והיצירתיות שלהם !

מה שחשוב לי בעיקר להגיד זה שגם בהקשר של חברה אין איזה חוק שנכון לכל משפחות החינוך הביתי...

שלום

רק עכשיו גיליתי את הדף וגמעתי את כולו בקריאה רצופה
(למרות שאני עוברת דירה מחר,אבל מעניין כאן וחשוב ורלוונטי לנו מאד,אז אני כאן...)

עד כה,חלקתי את דעותיי בנושא בדף קשר קהילתי שנפתח באותו תאריך ע"י נעוות המרדות... תודה לך!
אם כן, מעתה,אנסה לעשות הפרדה בין המאמץ לקשר בדף הזה ובין אופי הקשר ודרכי התקשורת בדף ההוא (אם כי אולי אפשר לאחד? יש הרבה שנושק...)

רקע מקדים שהביא אותי להבנות של היום:

אחרי 5 שנים של התכנסות פנימה בחיי מדבר בערבה,5 השנים הראשונות שבהם התעצב החינוך הביתי שלנו, עברנו צפונה עם כמיהה גדולה לחוות שפע.
בחרתי לגור במושב שבו אכן יש שפע:פעילויות מגוונות, הזדמנויות למפגש: גם עם ילדים נורמטיביים וגם במפגשי חנ"ב, ארועים חברתיים ותרבותיים בקהילה,חוויות התנסות והרפתקאות,קירבה יחסית לסבא/סבתא,לנווה איתן,למזון אורגני נגיש,לעוד משפחות חנ"ב,לאדמה פוריה ומקורות מים,לאתרי טבע,נוף,מורשת,ארכיאולוגיה,מוזיאונים

אחרי שנה במקום הזה, הבנתי
הבנתי שלא משנה עד כמה תהיה הסביבה הנורמטיבית איכותית, והיא אכן כזו-במושב שבו גרנו עד עכשיו
אני רוצה לחיות בסביבה עם עוד משפחות בחינוך ביתי. הסיבה העיקרית היא המאמץ לקשר חברתי

אז נכון שבמרחק חצי שעה נסיעה יש לי שפה משותפת עם נשים ואנשים בנווה איתן. אבל הם לא חלק מחיי היום יום שלי באופן שיהיה לי נגיש מספיק להרגיש שאנחנו מקבלים מענה לצורך בקשר. וכדי שילדיי הקטנים(בת 5 ובן 3 ) ידלגו מעל משוכות הביישנות,הם זקוקים להיות בקשר יומיומי רציף עם הילדים האלו. דלת מול דלת.(ולא, מעבר לנווה איתן לא מתאפשר)
עם ילדי המשפחות שמגיעות למפגשים בעמק יזרעאל, גם אם יש פוטנציאל לחיבור, הוא בדר"כ לא מממש את הפוטנציאל שלו, כי עד שמגיעים למפגש ועד שמפשירים את הקרח ועד שנרקמים חוטים דקים של קשר, לוקח זמן , הרבה זמן. המפגשים האלו נחמדים,אבל הייתי מעדיפה שהקשר יירקם מתוך השתלבות בחיי השגרה היום יומיים. כמו שטבעי ומתאים עבורנו ועבורם,בעשייה והוויה יומיומית משותפת.בלי ההכרח לסוע ולהסיע. מעבר למאמץ שבזה,זה לא מרגיש לי טבעי כי זה מנתק אותנו מהוויית החיים שלנו

עבור שני ילדיי הבוגרים-בן 10 ובת 12, אין מענה חברתי מספק לא כאן ולא כאן.

עבור בן ה 10 יזמתי פעילות שבועית של חוג שומרי הגן עם שימי רף. זה אחלה. אבל המפגש עם הילדים הוא רק במהלך החוג. לפניו ואחריו הם עסוקים נורא.
הם בביה"ס עד 15:30 וב 16:00 כבר ממהרים כל אחד לחוג שלו , ו "לך תמצא את החברים שלך" הוא ביטוי ציני שמקבל פתאם משמעות רלוונטית אמיתית .
אין להם זמן לילדים לשחק יחד,להיות, ב"שכונה" מה שנקרא
ואם יש ילדים שיש להם פנאי, וכן-יש כאלו פה ושם, אז לא בהכרח שיש חיבור. השפה,ההתנהלות,העיסוקים,הרוב שונה , מאד
וילדיי לא רוצים להשקיע מאמץ בקשרים שמראש אין להם איתם חיבור טבעי או מכנה משותף. הם מאד סלקטיבים. יעדיפו חבר אחד-שניים רחוק מאשר קבוצה קרובה שבכלל לא מתנהלת כקבוצה אלא כאוסף בודדים בעלי עיסוקים שנושקים הודות לארגון מכוון,למימון כספי גבוה,להכוונת מבוגר מקצועי,לאינטרסים צרים.

עבור בתי המתבגרת: אין לה עניין לא במפגשי חנ"ב המקומיים(טוב,הילדים שם צעירים בהרבה ממנה), ולא בתנועת הנוער המקומית (שהיא אחלה אגב,באמת איכותית)
היא בגיל שבו היא זקוקה לתקשורת חברתית יומיומית עם קבוצת השייכות שהיא בוחרת להזדהות עם סגנונה, ולמזלי ולשמחתי זו קבוצת בני נוער בחינוך ביתי.
זו קבוצה שהתחילה להתהוות בפארק הירדן האחרון ביוזמת בני הנוער עצמם והם יוצרים את חיי החברה שלהם בעצמם,לעצמם
האמצעים-תקשורת וירטואלית (וכאן מוזמנים לעבור לדיון ב קשר קהילתי)
פרט לכך, מתקיימים מפגשים קבועים של הנערות כל חודש (נסיעות,נסיעות) ובפורום רחב יותר של "פעילי באופן צעיר", אחת ל.. כמה שיוצא וזה לא הרבה,כי קשה להם לתאם ולמצוא מועד שמתאים לכולם

הבנתי שכאמא (ועוד חד הורית,עם מטעני עייפות מצטברים...), שבוחרת לחיות חינוך ביתי עם 4 ילדים, אחריותי לעשות כמיטב יכולתי כדי לזמן מענה נגיש לצורך החברתי של כולנו ביחד. להסיע למפגש בצפון הרחוק משמעו להתארגן ליומיים מחוץ לבית, עם מזרונים ואוהל ואוכל והכל,להעמיס 4 ילדים,להוריד את הגדולה למפגש שלה ולטייל עם כל השאר (עם קופסות אוכל שהוכנו ערב קודם במקום סלט טרי וצ'אפתי חם) בסבבה
אבל מה אם זה לא תמיד מסתדר בסבבה? מה אם הבן הגדול רוצה משהו אחר ולי חשוב להכין את הסלט שלי בבית ולבינונית משעמם בנסיעות הארוכות?
אז נעזרים ב נעוות המורדות למשל או בהורים אחרים ש "על הדרך", הנערה נוסעת קצת באוטובוסים, מתפשרים,מנווטים,מוצאים פתרונות , אבל זה לא זה.

הבנתי ש:
אם אני לא רוצה לשלוח את ילדיי לביה"ס/גן כמענה חברתי רדוד
אם אני לא רוצה כל היום לסוע ולהסיע/להימרח על הכביש מעייפות/לפשוט רגל בגלל הוצאות דלק/לזהם את האוויר ולכלות משאבי כדה"א
אם אני לא רוצה שילדיי יבלו שעות מול המחשב ב"באופן צעיר"/מייל/סקייפ
אם אני לא רוצה שחלק מילדיי ישתעממו בזמן שמוקדש למפגש חברתי למען אח אחר
אם אני לא רוצה לבזבז כסף על חוגים "מקצועיים" שלא באמת מאפשרים קשר חברתי עמוק ומתמשך

אז, אני בוחרת היום:

לגור במקום שבו גרות עוד משפחות גדולות בחינוך ביתי עם ילדים בטווח גילאים רחב
לגור במקום שבו יש מספיק אדמה פוריה שתניב צמחי בר למאכל ותאפשר גינת ירק
לגור במקום שבו יש אפשרות לקיים תשתית קהילתית-תרבותית וחברתית שתתאים לאורח חיינו
לגור במקום שאינו מרוחק מדי בצפון ואינו מרוחק מדי מהמרכז
לגור במקום שיש מספיק היצע דיור ובזול לעוד משפחות גם לכאלו עם אמצעי מימון נמוכים מאד

והכי חשובה היא ההבנה-שהאנשים הם אלו שעושים את המקום

אם כך, ההורים בחנ"ב שמעוניים להחליף את המאמץ לקשר, בקשר זמין ונגיש, מוזמנים לקהילת החינוך הביתי המתהווה
אני עוברת דירה לשם מחר. (כבר היום...4 בבוקר ובמקום להעמיס אני משרבבת מילים...)
מוזמנים להצטרף בשמחה.

נו, לא תגלי לנו איפה זה?

אני קוראת אותך מספרת על זה בהרבה דפים אבל לא ראיתי בשום מקום מידע תכלס על המקום ועל הקהילה המתהווה...
וזה דווקא מסקרן ומעניין מאוד!

באזור עמק יזרעאל
את מוזמנת לשלוח לי מייל (בדף בית) ואשלח לך קישור עם תקציר מהות הדברים

נוצר קשר קרוב על בסיס אישי ודרכו התחברנו גם במפגשים.
תמיד כך. זו הדרך הכי טובה.

מצאתי השנה שדרך טובה נוספת [לילדים] להסתדר במפגשים זה בעזרת פעילות שמקרבת את הילדים אלה לאלה.

מצאתי השנה שדרך טובה נוספת [לילדים] להסתדר במפגשים זה בעזרת פעילות שמקרבת את הילדים אלה לאלה.
אני חושבת הרבה לאחרונה על חיבורים שנוצרים דרך עניין משותף.
אני חושבת שזו דרך עדיפה על פני קיבוץ לפי שכבות גיל ושנתונים, וכן אני מגלה שכך מתקבצות קבוצות רב גילאיות (ובלבד שיש סבלנות בתוכן למגוון "רמות" היכולת).

אני חושבת הרבה לאחרונה על חיבורים שנוצרים דרך עניין משותף
גם אני.
קצרה בזמן אבל רושמת לעצמי: פרוייקטים, תפירה, יצירת אמנות, בישול ואפייה ביחד, יצירה ספרותית ביחד, ועוד.
היכולת לבצע משהו בעבודת צוות.

אני מרגישה שגם אנחנו האמהות מרוויחות המון (לא יכולה להגדיר אפילו כמה) ביחסים שבהן נוח לנו וטוב לנו לעשות עבודת צוות ביחד. כשאני באה לבית של חברה וכל כך מרגישה בנוח שאני יכולה לרחוץ כלים בזמן שהיא יושבת על מתמטיקה עם הילדים, או שאני באה לחברה או היא באה אלי כדי לארוז את הבית למעבר דירה - יש לזה ערך אדיר בעיני.

עבודת צוות.
היכולת לעבוד בעבודת צוות ביחד.

אם קוראים את לידלוף, זה אחד הדברים הכי בולטים ביקואנה. לדעתי, אין בכלל ספק שאנחנו בני האדם בנויים ומתוכנתים לחיות ביחד ולעבוד בעבודת צוות. לא לבד. לא לבד בבית. אמא עם ילדים לבד סגורה בין 4 קירות - לא לא לא. זה מנוגד לכל האנושיות שבנו. לא פלא שאנחנו נכנסות מזה לדיכאון.

אם קוראים את לידלוף, זה אחד הדברים הכי בולטים ביקואנה. לדעתי, אין בכלל ספק שאנחנו בני האדם בנויים ומתוכנתים לחיות ביחד ולעבוד בעבודת צוות. לא לבד. לא לבד בבית. אמא עם ילדים לבד סגורה בין 4 קירות - לא לא לא. זה מנוגד לכל האנושיות שבנו. לא פלא שאנחנו נכנסות מזה לדיכאון.

רק נקודה למחשבה - לפעמים הילדים והאמא ביחד הם הצוות

רק נקודה למחשבה - לפעמים הילדים והאמא ביחד הם הצוות
(אוף, לא ידעתי באיזה ניק לכתוב את זה: (-: )
ברור.
אבל תלוי באיזה גילאים.
ובואי לא ניכנס דווקא בדף הזה לסוגיה: האם הילדים תמיד שמחים לעבודת צוות עם האמא בפרוייקט שהיא בוחרת?
הפוך - כן (-: הילדים נוטים להעדיף את ההשתתפות של אמא בפרוייקטים רבים שלהם, אפילו אם רק בנוכחות קשובה.
אבל בואי נגיד, שבפרוייקט קיפול הכביסה לא נרשמה התלהבות רבה...

לבצע משהו בעבודת צוות.
היא הדרך הכי טובה בעיני להכיר [כל מיני תכונות] ולהתקרב [בלי מבוכה].

בפרוייקט קיפול הכביסה לא נרשמה התלהבות רבה...
אצלי הסברתי פעם פעמיים שנאי לא מסוגלת לעשות הכל בשביל כולם, ומצטרפים אלי.
באמת, אחד הדברים שמקלים אצלי זה שיש צוות בגול גם כשזה הילדים שלי לבד.
עוד משהו, זה שהם מעדיפים לעשת גם עבודות בית יחד.
כלומר - אם אני נותנת משימה לכל ילד, די מהר זה יהפוך לכולם יחד מבצעים סדרת משימות.
אני, באותו זמן, בד"כ, גם כן במשימות בית: או עם הילדים, או במשימות שנאי מעדיפה לעשות לבד וביעילות.

תודה על הדף @}

שלום לפותחת הדף. חוזרת אליו לא בראשונה, כשעוד פעם מעקצצת תחושת הבדידות בחנ"ב או ההתשה מההשקעה והבניה של הקשרים החברתיים של הילדים.
הרגשתי שהדף הציף שאלות חשובות, קשיים אמיתיים, אך איכשהו נעצר לי "באמצע". מה שלומך, נעוות המרדות? האם הצלחת "לפתור" את הסוגיה שפתחת בה? או כותבות אחרות?
אני מרגישה עכשיו שנגמר לי כל הכוח. אין לנו חברה רבה בקרבת מקום, על אף שיש גם ילדים שאינם בחנ"ב שילדיי התחברו איתם. אבל להם יש בי"ס וצהרון עד 17:00 (!!!) וחוגים ופעילויות של בי"ס, שאח"כ,באופן טבעי, הם עייפים. יש ילדי חנ"ב לא מאוד רחוקים, אבל מה לעשות שדווקא איתם לא נוצר החיבור המקווה? זה נכון מאוד,ש ככל שהילדים גדלים הם נעשים יותר "בררנים" . כבר לא מספיק גיל פחות או יותר זהה. צריך גם תחומי עניין ולפעמים גם ג'נדר זהה.
המצב עכשיו הוא שיכולים לעבור שבועות שלמים ללא מפגשים משמעותיים עם ילדים. אמנם יש מפגשים אחרים, עם מבוגרים, עם קרובי משפחה וחברים של ההורים, אבל מפגשים עם ילדים הם חשובים מאוד.
חברי חנ"ב רבים שלנו מתגבשים מאוד בפעילויות חנ"ב, שרובן לא בקרבת מקום, דורשות נסיעה ועולות כסף בעצמן. זה לא מה שאני מחפשת. מה שאני מרגישה שאני ובני משפחתי זקוקים לו אלו חברים במרחק הליכה, שנפגשים כי הם חברים,ולא סביב הפעלה. חברים טובים שנפגשים כמעט כל יום, שמהווים קבוצת תמיכה, קבוצת התייחסות ומספקים ביטחון חברתי. שמאפשרים התנסות בכל היחסים החברתיים, גם המריבות והסיכסוכים וההשלמות וההתגמשויות.
אני חושבת שעכשיו כולנו "צמאים" ליותר חברה ואני לא יודעת איך להרוות את הצמאון הזה.

אה, וגם אני _אני רוצה לשמור על פרטיות משפחתי.
לכן בחרתי ניק מיוחד לדיונים האלה, אבל לא אעשה שום ניסיון נוסף להסוות את עצמי. מי שמזהה, מתבקש/ת לכבד את פרטיותי וגם את פרטיותם של אחרים._